מיקרופדיה תלמודית:יש אם למסורת יש אם למקרא

הגדרה^[1] - המסורת - הכתיב של המקרא בלא הניקוד - ולעומתה, המקרא - דרך קריאתו המקובלת בידינו - כעיקרים שיש לדרוש על פיהם את הכתוב.

תיבות רבות במקרא היה לנו לקראן, על פי כתיבתן, באופן שונה מקריאתן המקובלת על פי הניקוד (ראה ערכו) המסור בידינו, כגון הכתוב ביולדת נקיבה: וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ (ויקרא יב ה), שבלי הניקוד היה לנו לקרוא: שבעים (סנהדרין ד א). ובדרשת אותן תיבות דנים אם "יש אם למקרא", היינו שהמקרא - דרך קריאת הכתוב על פי הניקוד (ערוך, אם ג) - הוא העיקר, ואחריו יש לילך בדרשת הכתוב (רש"י סנהדרין שם א ד"ה יש אם למקרא), או ש"יש אם למסורת", היינו שהעיקר הוא כמו שכתב משה רבנו ומסר בספר התורה לישראל, ולא כמו שהכתוב נקרא (רש"י סוכה ו ב ד"ה יש)^[2].

מחלוקת התנאים

בכמה כתובים נחלקו תנאים אם לדרוש את המקרא (ראה סנהדרין ד א, וסוכה ו ב, ושם מה ב, ומכות ז ב, ועוד); או את המסורת (ראה פסחים פו ב, וסוכה ו ב, וקידושין יח ב, וסנהדרין ד א-ב, ועוד)^[3], וכן הלכה (ראב"ן סנהדרין, בתחילתו; רדב"ז מעשה הקרבנות ב ה, ופרי מגדים יו"ד פז משבצות זהב סק"א, וערוך לנר כריתות יז ב, בדעת הרמב"ם)^[4]; או שדורשים את שניהם (זבחים לז ב, בלשון השניה, בדעת בית הלל; תוספות שם מ א ד"ה לא, בדעת רבי עקיבא).

כשהכל מודים שנדרש בשני האופנים

יש כתובים שדרשו בהם גם את המקרא וגם את המסורת - לדברי הכל, בין לסוברים שיש אם למסורת ובין לסוברים שיש אם למקרא (כן משמע מתוספות זבחים מ א ד"ה לא, הראשון, ויראים קטז, וערכי תנאים ואמוראים, רבי יוחנן בן ברוקה; רמב"ן חולין כט א) - כגון את הכתוב לענין הכשר (ראה ערכו) זרעים: וְכִי יֻתַּן מַיִם וגו' (ויקרא יא לח), שכתוב כמו "יתן" ונקרא "יותן", ולפיכך דרשו בו "כי יותן בדומה לכי יתן", שאין המשקה מכשיר את הפירות לקבל טומאה אלא אם כן ניתן עליהם ברצון (ראה ערך הכשר: נתינה ברצון. תוספות שם). ודורשים שניהם, לפי שמשמעותם אחת (תוספות שם, בשם רבנו תם; תוספות טוך קידושין יח ב), שאין המסורת מכחישה את המקרא, אלא מפרשת אותו (יבין שמועה קנא). ונחלקו ראשונים אם כלל זה הוא לכל הדעות (תוספות סוכה ו ב ד"ה ורבי, ושם ט ב ד"ה בסכת); או שיש תנאים החלוקים על כלל זה וסוברים שאף במקום שהמקרא והמסורת אינם מכחישים זה את זה, אין דורשים אלא את המקרא (ריטב"א קידושין שם, בדעת רבי עקיבא; רמב"ן ורשב"א חולין כא א, בלשון הראשונה, בדעת חכמים).

כשאי אפשר להעמיד את המסורת

אף לסוברים שיש אם למסורת, במקום שאי אפשר לנו להעמיד את המסורת אנו הולכים אחר המקרא, ולכן אין אומרים שהאשה טמאה שבעים ימים, אלא שטמאה שבועים (ערכי תנאים ואמוראים, רבי יוחנן בן ברוקה). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהעיקר שאנו הולכים אחריו הוא קריאת התיבות בניקוד המסור בהן, אלא שיש כח ביד חכמים לדון לפעמים מכח המסורת, על פי קבלתם, ובלבד שאין המסורת הורסת ומכחישה את המקרא (מאירי סנהדרין ד א), ואין אנו מניחים את המקרא בחינם, ואין אנו דורשים את המסורת, אלא כשלשון הכתוב מוכיח שיש לדרוש כמסורת, והוא מיושב יותר על פיה (מהרש"ל ומהר"ם לובלין מכות ח א, בדעת התוספות)^[5].

• ויש אומרים שלסוברים שיש אם למסורת אין הולכים אחר המקרא, שהכתוב סמך על המסורת, והמקרא אינו אלא דרך צחות (חידושי הר"ן סנהדרין ד ב, בשם ה"ר דוד).

כשהמקרא אינו מיושב

לסוברים שיש אם למקרא, דורשים את המקרא אפילו אם אין הכתוב מיושב כל כך על פיו, ויש לישבו יותר כמו המסורת (מהרש"ל מכות ח א); ויש מן הראשונים שכתב, שיש מהתנאים הסוברים שיש אם למקרא שמצדדים לומר שכשאין המקרא מיושב דורשים את המסורת (ריטב"א שם, בדעת רבי).

הערות שוליים