מיקרופדיה תלמודית:כבוד המת

הגדרה^[1] החיוב לנהוג כבוד באדם אחרי מותו, וכן למנוע ממנו בזיון וניוול בכלל החיוב להיזהר בכבוד כל אדם (ראה ערכים: אהבת ישראל, בושת, הלבנת פנים, כבוד הבריות^[2]), יש חיוב מיוחד לנהוג כבוד באדם אחרי מותו, בין בדינים או מנהגים הנעשים לכבודו, ובין בחיוב למנוע ממנו בזיון, והאיסור לנוולו (ראה בפרקים הבאים. וראה ערך בושת וערך הלבנת פנים, על המבייש שוכני עפר). במצוות, דינים ומנהגים אנינות מי שמתו מוטל לפניו - שמת אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליהם, ונקרא אונן (ראה ערך אבלות וערך אנינות) - שפטור מקריאת שמע, ומתפילה, ומתפילין, ומכל המצות (ברכות יז ב), אף אם רצה להחמיר על עצמו, אין שומעים לו (ירושלמי שם ג א; טוש"ע או"ח עא ה), שמראה שאין המת חשוב בעיניו להתאבל עליו (פני משה בירושלמי שם). מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר - שלא יהא נראה כלועג לרש (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה אוכל) - ואינו מיסב, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין (ברכות שם ועוד. וראה ערך אנינות), ואף בשבת, אם לא ירצה לאכול בשר ולשתות יין - יניח (תלמידי רבינו יונה שם; רמ"א יו"ד שמא א), אף שאין אבלות בשבת (ראה ערך אבלות), שאין הטעם משום אבלות, אלא משום כבוד המת (מגן אברהם או"ח תקנב ס"ק יג). ומכל מקום אונן שיש לו בן למול, יש שכתבו שימול לפני הקבורה, שלא פטרוהו מן המצות אלא מפני כבודו של מת, וזהו כבודו (שו"ת מהרש"ל ע. וראה ערך מילה, ושם מחלוקת בדבר). בפני המת מה שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל (ראה מועד קטן יח א ועוד. וראה ערך הלכה), באונן שמתו מוטל לפניו אין הולכים אחר המיקל (ראה ערך הנ"ל שכן דעת רוב הראשונים), שהחמירו בכבודו של מת בפניו (תורת האדם לרמב"ן ענין מי שמתו מוטל לפניו). הוצאתו לקבורה ולוויתו הוצאת המת לקבורה (ראה להלן), ונשיאתו ולוייתו ברבים (ראה ערכים: לויית המת; אהבת ישראל; גמילות חסדים), הן בכלל כבוד המת (ראה סוטה יג א-ב. וראה ערך לעג לרש). דרך הקבר - כשנושאים המת לקוברו - אין לו שיעור, ומותר להם לילך על גבי תבואה של אחרים (בבא בתרא צט ב, ורשב"ם ד"ה אין. וראה ערך דרך: דרך הקבר), שתקנת חכמים היא, לפי שצריכים ללוותו הרבה בני אדם שיחזיקו מלוא כל הדרך (רשב"ם שם), ואין כבוד למת להבריח את המלווים אותו מכאן (שם ק ב, ורשב"ם ד"ה משום. וראה ערך דרך, שם)^[3]. או שהדברים אמורים במוכר לחברו דרך הקבר בתוך שדהו, שאין לו שיעור, אלא כל מלוי המת יעברו שם (רשב"ם שם). מת ביום טוב שני של גליות, שאמרו שמותר להתעסק בקבורתו בו ביום (ראה ערך יום טוב שני של גליות), אף ללוותו חוץ לתחום מותר (ראה ערך הנ"ל בשם ראשונים), משום כבוד המת (שו"ת ריב"ש תפז). המת מטמא ארבע אמות ברשות הרבים, משום כבודו (ירושלמי כלאים ו ב), כדי שיפרישו את עצמם עוברי דרכים ולא יעכבו לעוסקים בכבודו (ר"ש סיריליאו שם. וראה ערך ארבע אמות (ב) וערך טמאת מת)^[4]. על נושאי המת שפגעו במלווי כלה היוצאת לחופה, ראה ערך הכנסת כלה. הוצאתו במיטה או בארון הוצאת המת במיטה או בארון, כבוד הוא לו, וכן אמרו: כל שלשים יום תינוק יוצא בחיק (מועד קטן כד א; קדושין פ ב), ואין צריך לכבדו ולהוציאו לא במיטה, ולא בכליבה, ולא בארון (רש"י שם ושם ד"ה כל). על הכנת הארון בחול המועד, ראה ערך חול המועד. נרות ובשמים יש שהיו מוציאים נרות לכבודו, וכן שנינו: אין מברכים - ברכת הנר במוצאי שבת (ראה ערך ברכת הנר) - על הנר של מתים (ברכות נא ב), שלא נעשה להאיר אלא לכבוד המת (שם נג א ורש"י). ויש שהיו מוציאים בשמים, וכן שנינו: אין מברכים - ברכת הריח (ראה ערכו) - על בשמים של מתים (שם נא ב), שאינם עשויים אלא להעביר סרחונו ולא להריח (שם נג א ורש"י). בראשונה היו מוציאים מוגמר - אבקת רוכלים על האש לריח טוב (ראה רש"י ברכות מב ב ד"ה והוא) - לפני חולי מעיים, חזרו להיות מוציאים לפני כל אחד, מפני כבוד המתים (תוספתא נדה ט טז)^[5]. קריעה על המת חיוב קריעה על מת הוא מכבוד המת (ראה מועד קטן כה א: כבודו בהספדו, ורמב"ם אבל ט יג, שקורעים בשעת הספדו, וזהו כבודו. וראה ערך קריעה). וכן דרשו מה שנאמר בחזקיהו וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ (דברי הימים ב לב לג), שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף (בבא קמא יז א), שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם (רש"י שם ד"ה חלוצי). ועכשיו לא נהגו בחליצת כתף, מפני שדרים בין הגוים ושמא ילעגו עלינו, ואינו כבוד המת (ריטב"א מועד קטן כב ב). היוצא בבגד קרוע - שנקרע קודם לכן - לפני המת, הרי זה גוזל את המתים ואת החיים (מועד קטן כו ב; מסכת שמחות ט; רמב"ם אבל ח ו: וזלזל בכבוד החיים והמתים; טוש"ע יו"ד שמ לג), שממעט בכבוד המת שלא לקרוע עליו, ומבזה אותו וקרוביו, וגוזל מהם דבר שאין לו תשלומים (ריטב"א שם ד"ה ת"ר. וראה שמחות שם). מקרעים לקטן מפני עגמת נפש (מועד קטן יד ב; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם כז), שיבכו הרואים וירבו בכבוד המת (רש"י שם ד"ה מפני. וראה ערך חנוך). מנהגי כבוד המת שנהגו הגויים, אם אסור לעשות כן, ראה ערך חקות הגוים. קבורת המת קבורת המת (ראה ערך קבורה וערך גמילות חסדים), הסתפקו בגמרא אם הטעם הוא משום בזיון, שלא יראוהו נרקב, או כדי שתהיה לו כפרה, שמורידים אותו בתחתיות (סנהדרין מו ב, ורש"י ד"ה משום וד"ה כי היכי), שאם הוא משום בזיון, אפילו ציוה שלא יקברוהו אין שומעים לו, שבזיון הוא לקרוביו (סנהדרין שם, ורש"י ד"ה לאו), או שחשו חכמים לכבוד המת אפילו בעל כרחו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ([פראג]) ד תתקכו), אבל אם הטעם משום כפרה, הרי אינו רוצה בכפרה (סנהדרין שם), ואף אם יקברוהו אינו מתכפר (רש"י שם ד"ה הא אמר). הספק לא נפשט (רמב"ן בתורת האדם ענין הקבורה; רא"ש סנהדרין ו ב), וכיון שהוא ספק דאורייתא, הולכים בו להחמיר, ואין שומעים לו (רמב"ן בתורת האדם שם; כסף משנה ורדב"ז בדעת הרמב"ם אבל יב א). ויש שהוכיח שהקבורה משום בזיון, ממה שאמרו: סימן יפה למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה, שלא נספד ולא נקבר (ראה סנהדרין מז א), ואם הקבורה משום כפרה, הרי אין לומר שסימן יפה לו שלא תהא לו כפרה (יד רמ"ה שם). על תכריכי המת, וכן בגד שהזמינוהו למת ופרסוהו עליו, שנאסר בהנאה, ראה ערך הזמנה וערך תכריכים. על אופן קבורת המת בדרך כבוד, והקמת מצבה על קברו, ועל נפל (ראה ערכו) אם יש מצוה לקוברו, ועל הפורשים מדרכי צבור, שאין מצוה בקבורתם, ראה ערך קבורה (וראה ערכים: ארון המת, בית הקברות, גולל ודופק, קבר). על קבורת המת ושאר צרכיו ביום טוב שני של גליות, שכבוד המת שיתעסקו בו ישראל ולא נכרים, ראה ערך יום טוב שני של גליות. הספד ההספד על המת (ראה ערך הספד, ושם שהוא מצוה מדרבנן. וראה ערך אהבת ישראל וערך גמילות חסדים), הסתפקו בגמרא אם הוא משום כבוד המת, או כבוד החיים (ראה סנהדרין מו ב), והיינו שהסתפקו על עיקר ההספד בשביל מי נתקן (אור זרוע ב תכב), ופשטו שהוא משום כבוד המת (סנהדרין מז א; רמב"ם אבל יב א), שכן אמרו: סימן יפה למת שנפרעים ממנו - בעולם הזה - לאחר מיתה, שלא נספד, ואם לא משום כבוד המת הוא, למה מתכפר בבזיונו (סנהדרין שם ורש"י). ולפיכך אם ציוה שלא יספידוהו - שומעים לו (שם מו ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שמד י), שהרי מחל על כבודו (שאלתות יד), ואם לא ציוה - כופים את היורשים ליתן שכר ההספד, שהרי לא משום כבודם הוא אלא משום כבוד המת (ראה סנהדרין שם ורמב"ם וטוש"ע שם)^[6]. על זמנו ומקומו של ההספד, ושאין מניחים מיטת האשה ברחוב מפני הכבוד, ועל הדברים שאומרים בכבוד המת ושבחיו, ראה ערך הספד. על האיסור לומר דברי תורה בפני המת, ושמותר לומר פסוקים ודרשות לכבודו, ראה ערך לעג לרש. על המנהגים שנהגו בחזרתם מן הקבר לכבוד המת, ראה ערך מעמדות ומושבות וערך צדוק הדין. אבלות אף מצות אבלות - החובות והאיסורים המוטלים על מי שמת אחד מקרוביו (ראה ערך אבלות) - היא משום כבוד המת (רש"י סוכה כה א ד"ה טירדא. וראה פתחי תשובה יו"ד שעו סק"ב), ומטעם זה הרוגי בית דין (ראה ערכו וערך חיבי מיתות ב"ד) אין קרוביהם מתאבלים עליהם, כדי שיהא בזיונם כפרה להם, אבל אוננים, שאין אנינות אלא בלב (ראה ערך אנינות), ואין כפרתו נמנעת בכך (סנהדרין מו ב, ורש"י שם). המאבד עצמו לדעת (ראה ערכו) שכל שהוא כבוד החיים מתעסקים בו, ושאינו כבוד החיים אין מתעסקים בו (שמחות ב א), יש שכתבו שאין מתאבלים עליו (רמב"ם אבל א יא; שו"ע יו"ד שמה א), שלדעתם אבלות אינה מכבוד החיים (כסף משנה שם); ויש שכתבו שמתאבלים עליו (רמב"ן בתורת האדם ענין הספד), שלדעתם אבלות היא מכבוד החיים (כסף משנה שם). על אדם כשר אף בשאינו קרובו אמרו: כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר (ראה ערכו), מוחלים לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה לו (שבת קה ב; מועד קטן כה א. וראה ערך אדם כשר). ניחום אבלים נחום אבלים (ראה ערכו), יש שכתב שהוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם אבל יד ז). מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל שבעת ימי האבלות, ושאר העם מתקבצים עליהם (ראה שבת קנב א; רמב"ם אבל יג ד; טוש"ע יו"ד שעו ג), שזהו כבודו של מת (מאירי שבת שם). על יום השנה (יארצייט) שבו מת אביו או אמו של אדם, שנוהג בו מנהגים מיוחדים לכבודם, ראה ערך יום שמת בו אביו או אמו, וערך קדיש. על תפילה בעד המתים ופסיקת צדקה לזכותם, בזמנים מיוחדים, ראה ערך הזכרת נשמות. במניעת בזיון איסור הלנת המת באיסור הלנת המת - השארתו בלילה ללא קבורה (ראה ערך הלנת המת) - אמרו: מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי (דברים כא כג) - זלזולו של מלך, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו (רש"י שם) - הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים (ראה ערך ארון המת וערך תכריכים), יכול יהא עובר עליו, תלמוד לומר עַל הָעֵץ, מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו, אף כל שהוא ניוול לו, יצא המלין לכבודו (ספרי דברים כג). שמירת המת במצוה שעל הכהנים להיטמא ולהתעסק בקבורת קרוביהם (ראה ערך טומאת כהנים; טומאת קרובים), לסוברים שנטמא להם בין לצורך בין שלא לצורך (ראה ערך הנ"ל), אף בשבת מותר לו לשהות עם המת לשמרו, שלא יהא מוטל בבזיון, שהרי זה קצת כמו צורך קבורה (שו"ת תרומת הדשן רפ; רמ"א יו"ד שעג ח). המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה (ברכות יח א; רמב"ם קריאת שמע ד ג; טוש"ע או"ח עא ג, ויו"ד שמא ו), מפני שעוסק במצוה (רש"י שם ד"ה פטור. וראה ערך עוסק במצוה). על הדברים שיש לנהוג בו שלא יבוא לידי סרחון, ראה ערך קבורה. בהולכת העצמות המוליך עצמות המת ממקום למקום, לא יתנם בדסקיא ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון (ברכות יח א; רמב"ם אבל יד יד; טוש"ע יו"ד תג י), אלא אם כן מתיירא מפני הגנבים והליסטים (רא"ש שם ג ז; טוש"ע שם). הולכתו לעיר אחרת אף הולכת המת מעירו שיש בה בית הקברות, לקוברו בעיר אחרת, הוא בזיון המת (אור זרוע ב תיט; הגהות אשר"י מועד קטן ג לט; שו"ע שם שסג ב) - או בזיון המתים הקבורים באותה העיר, שמבזה אותם שלא לנוח אצלם (ש"ך שם סק"ד) - אלא אם כן מוליכים אותו מחוץ לארץ לארץ ישראל (ראה ערכיהם), או למקום קברי אבותיו (אור זרוע שם; הגהות אשר"י שם; שו"ע שם), או שציוה כן (רמ"א שם. וראה ערך קבורה). על איסור פנוי המת מקבר לקבר, ועל האופנים שהתירו, ראה ערך פנוי מתים. על בית הקברות, שאין נוהגים בו קלות ראש, ועל דברים שאין עושים שם, מפני כבוד המתים, ראה ערך בית הקברות וערך לעג לרש. על הצלת המת מפני הדליקה בשבת, שהתירו בה איסור דרבנן, ראה ערך אדם בהול על מתו. על מת בשבת שהסריח, או עומד להסריח, אם מותר להוציאו לכרמלית (ראה ערכו), ראה ערך אמירה לנכרי שבות וערך כבוד הבריות. איסור ניוולו ניוול בידים ניוול המת בידים - אסור (ראה בבא בתרא קנד א, ושם קנה א, וחולין יא ב) מן התורה (ראה שו"ת אור המאיר עד ועוד). וכן אמרו בחיבי מיתות בית דין (ראה ערכו), שאין ממיתים אותם במיתה מנוולת (ראה סנהדרין מה ב, ושם נב ב. וראה ערכין ז א), שנאמר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח), ברור לו מיתה יפה (ראה סנהדרין שם ושם). לכבודו או לתועלתו ניוול שהוא לכבוד המת או לתועלתו, כתבו ראשונים שאין בו משום בזיון המת (ראה שו"ת רדב"ז א תפה, וראה שם ב תריא), ומטעם זה מי שמצוה בשעת פטירתו שישאו אותו אל מקום קברי אבותיו, מותר ליתן על גופו סיד כדי לעכל הבשר מהר ולהוליכו למקום שציוה (שו"ת הרשב"א א שסט; רמ"א יו"ד שסג ב). וכן בחניטה, שקורעים את כריסו ומוציאים את בני מעיו, אין כאן לא משום צער, ולא משום בזיון (שו"ת הרשב"א שם)^[7]. וכן יש שציוו לעשות להם לאחר פטירתם סדר ארבע מיתות בית דין (ראה שדי חמד ד, צוואת המחבר; יסוד ושורש העבודה בצוואה הקטנה, ועוד), ושלא יאמרו שאין זה כבוד המת, שזהו כבודו (שדי חמד שם). פתיחת הקבר וכן דנו אחרונים להתיר פתיחת קבר, לבדוק בסימני המת, כדי להתיר את אשתו מעיגון, ושזהו כבודו שיתאבלו עליו בניו ויאמרו קדיש (ראה שו"ת פני יהושע ב אהע"ז נג; שואל ומשיב מהדורה קמא רלא; שו"ת כנסת יחזקאל אהע"ז מו, הובא בפתחי תשובה יו"ד שסג סק"ז; שו"ת מהרי"ל דיסקין לא)^[8], או כשנקבר בין גויים, כדי שיתנו רשות לפנותו לקבר ישראל (ראה שו"ת בנין ציון קסב), או להלבישו תכריכים (ראה סוף שו"ת חות יאיר, הובא בפתחי תשובה שם; שו"ת שבות יעקב קג, ושו"ת רבי עקיבא איגר ב יז), או קבר של תינוק כדי למולו (ראה שו"ת נודע ביהודה תנינא ב קסד; כנסת יחזקאל שם). וכן דנו אחרונים אם יש איסור ניוול במת נכרי (ראה שו"ת אור המאיר עד; שו"ת מהרש"ג רי; שו"ת מנחת אלעזר ד כז; שו"ת דעת כהן יו"ד קצט. וראה ערך דרכי שלום, וערך הלנת המת, וערך קבורה)^[9]. במקום הפסד ממון מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו יורשי המוכר וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה - שאין היורש יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ואם לא הביא שתי שערות, ואין בו סימני סריס (ראה ערכו), חשוב קטן עד רוב שנותיו (ראה ערך גדול וערך מכירה) - ואמר להם רבי עקיבא אי אתם רשאים לנוולו ולבדקו (בבא בתרא קנד א וקנה א; רמב"ם מכירה כט טז; טוש"ע יו"ד שסג ז; רמ"א חו"מ רלה יג). ופירשו שהדברים אמורים כשהיו הנכסים בחזקת הלקוחות, שיורשי המוכר אינם רשאים לנוולו, אבל אם הנכסים בחזקת היורשים, מותר ללקוחות לבודקו להוכיח שהיה גדול, כיון שקיבל מהם מעות (בבא בתרא שם), שהם אומרים: אין אנו חוששים בבושתו, שאינו קרובנו והפסדנו מרובה (רשב"ם שם ד"ה לינוול). לצורך הצלת נפשות לצורך הצלת נפשות (ראה ערכו), מצינו אופנים שיש להתיר ניתוח מת כדי לבודקו, שכן אמרו בטעם שרוצח חייב מיתה (ראה ערך רוצח), ואין חוששים שמא היה ההרוג טרפה - שההורגו פטור (ראה ערך טרפה) - לפי שהולכים אחר הרוב (ראה ערכו), שאינם טרפה (ראה חולין יא ב), שאם אין הולכים אחר הרוב היו מנתחים את ההרוג לבדקו אם לא היה טרפה, ואף על פי שמתנוול בכך, כדי להציל את הרוצח ממיתת בית דין (ראה חולין שם ורש"י ד"ה וכי תימא). להוציא עובר אשה שמתה האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאים סכין אפילו דרך רשות הרבים, ומקרעים את כריסה, ומוציאים את הולד, שמא יימצא חי, אף על פי שאין חזקתו חי (ראה ערכין ז א; רמב"ם שבת ב טז; טוש"ע או"ח של ה^[10]. וראה ערך פקוח נפש), יש שפירש, שספק פיקוח נפש של העובר דוחה איסור ניוול המת (שו"ת מהר"ם שיק יו"ד שמז); ויש שדחה, שלהוציא עובר על ידי ניתוח אין זה בכלל ניוול, שהרי אף מחיים עושים כן (ראה ערך יוצא דופן), ועוד שמן הסתם האשה מוחלת על ניוולה להציל את וולדה (שו"ת בנין ציון קעא). לצורך לימוד רפואה חולה שמת, והרופאים רוצים לנתחו כדי ללמוד מהות המחלה לצורך טיפול בחולים אחרים, דנו בו האחרונים:

• יש שדנו להתיר על פי מה שאמרו בחניטה, שמותרת, שהיא כבוד המת (ראה לעיל), ואף זה כבודו, להיות על ידו הצלה לעולם (ראה השואל בשו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד רי, ושם דעות לאסור ולהתיר).
• ויש שדחה, שאם היה ניתוח זה אפילו בכלל ספק פיקוח נפש, הרי זה דוחה אפילו שבת (ראה ערך פקוח נפש), אבל כל שאין לפנינו חולה במחלה זו, אין לדחות איסור תורה של ניוול המת (שו"ת נודע ביהודה תנינא שם; שו"ת חתם סופר יו"ד שלו), ואם יקלו בדבר זה, יבואו לנתח כל המתים (נודע ביהודה שם). ויש שהוסיף שאסור גם משום הנאה במת (שו"ת חתם סופר שם. וראה ערך מת).

ולדעתם, אם היה לפנינו חולה כיוצא בו, קרוב לודאי שמותר (שם בדעת הנודע ביהודה שם; שו"ת מהר"ם שיק שמז; שו"ת מהרש"ג רי). ואף אם אין חולה לפנינו, אם המחלה מצויה - מותר (חזון איש אהלות כב לב).

• ויש חולקים ואוסרים, אף אם לפנינו חולה כיוצא בו, מכמה טעמים: שהניוול ודאי, וההצלה ספק (ראה ערך אין ספק מוציא מידי ודאי); שהרי אסור להציל עצמו בממון חברו (ראה ערך גזל), וכל שכן בכבודו; שאין על המת חיוב להציל את החי (שו"ת בנין ציון קע). ויש שכתב טעם, שאין חיוב על הרופא ללמוד לרפא, ואין דוחה איסור ניוול המת (שו"ת אגרות משה יו"ד ב קנא).

כשנתן הסכמתו מחיים אף מי שרוצה למכור עצמו בחייו לרופאים שינתחוהו אחרי מותו, כתבו אחרונים שאסור, מהטעמים הנ"ל (שו"ת חתם סופר שם; שו"ת מהר"ם שיק שם; שו"ת מהרש"ג שם; שו"ת דעת כהן קצט); ויש שנראה מדבריו שמועילה בזה מחילה (ראה שו"ת בנין ציון שם, ושו"ת מהר"ם שיק שם). להוציא מגופו אברים מלאכותיים שהושתלו בו הושתלו בו בחייו אברים מלאכותיים, כגון לב מלאכותי, או קוצב לב, דנו אחרונים אם מותר להוציאם לצורך שימוש בחולה אחר:

• יש שכתב שאסור משום איסור ניוול המת, ואם הוציאו אין להשתמש באברים אלו, שהם חייבים בקבורה (שו"ת מנחת יצחק ז קא. וראה ערך קבורה).
• יש שכתב שבמקום שאין ספק באפשרות ההצלה של חולה אחר, והמת הסכים לכך בחייו - מותר משום פיקוח נפש, ומשום שבמקום הפסד מרובה אין איסור בניוול המת (ראה לעיל. שו"ת ציץ אליעזר יד פג).
• יש שחילק בין אברים קבועים בגוף - כגון שתלי שיניים, ומתכות לעצמות - שאסור, שנחשבים חלק מגופו, לבין אברים שאינם קבועים ופועלים בכח חיצוני - כגון קוצב לב, ושיניים תותבות - שאינם בטלים לגופו (שו"ת מנחת שלמה ב צו ג).
• ויש שכתב בהוצאת קוצב הלב שאין בחתך הקטן הדרוש להוצאתו ניוול המת, ואינו בטל לגופו, וכל שהקוצב שייך לבית החולים מותר להוציאו מן המת (שו"ת תשובות והנהגות א תתעה). ויש שכתב שלכתחילה אין לעשות שימוש בקוצב לב שמראש הותנה שיוצא מגופו לאחר מותו (שו"ת אגרות משה יו"ד ד נג א).

ליטול מאבריו לצורך השתלה באדם אחר מבין הנדונים הקשורים לשאלת נטילת אברים מן המת לצורך השתלתם באדם אחר חולה, דנו האחרונים בניוול המת הכרוך בהוצאת האבר מגופו:

• יש הסוברים שיש בכך איסור ניוול המת, ואין המת החופשי מן המצוות מחויב בהצלתו של אותו חולה, ואין בידינו למחול על כבודו (שו"ת מנחת יצחק ה ח; שו"ת ציץ אליעזר יג צא).
• ויש הסוברים שאם הסכים מחייו, אין איסור (שבט מיהודה עמ' שיג-שכב).
• ויש הסוברים שאין איסור ניוול בהוצאת האבר, שאין האיסור במקום שיש צורך גדול (שו"ת משפטי עוזיאל יו"ד א כח - כט; שו"ת יביע אומר ג יו"ד כג).

ואם מצבו של החולה הנזקק לאבר הוא בגדר פיקוח נפש, דעת רוב הפוסקים שאיסור ניוול המת נדחה מפני זה (ראה לעיל: לצורך לימוד רפואה)^[11].