מיקרופדיה תלמודית:טוענים ליורש וללוקח (טענינן)

הגדרה^[1] - בית דין טוענים ליורש וללוקח כל מה שהמוריש או המוכר היו יכולים לטעון

הדין וגדרו

הדין

יתומים שעמדו בדין - מחמת ירושת אביהם - ואינם יודעים בעסקי אביהם (ראה להלן), בית דין טוענים להם, שנאמר: פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם (משלי לא ח. ילקוט שמעוני שם תתקסד), ודין תורה הוא (נחל יצחק קיא ג ב), ובכלל האמור: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (שמות כב כא) הוא, שחייבים בית דין לטעון עבורם כנגד התובע אותם, כל מה שאביהם יכול היה לטעון (חינוך סה). וכן אמרו: טוענים ליורש, וטוענים ללוקח (גיטין נח ב, ובבא בתרא כג א), כגון מי שהחזיק בקרקע שלש שנים (ראה ערך חזקת קרקעות: חזקת שלש שנים), והורישה לבניו, או מכרה ללוקח, וערער אדם עליהם, ויש למערער עדים שהיתה הקרקע של אבותיו - שאם היתה הקרקע בידי המוריש והמוכר והיו טוענים לקחנוה מן המערער, היו זוכים בקרקע כיון שהחזיקו בה שלש שנים (ראה ערך הנ"ל: שם) - אף על פי שהיורש והלוקח אינם טוענים שלקחה האב או המוכר מן המערער, אין דינם כמחזיק בחזקה שאין עמה טענה שאינה חזקה ומוציאים את הקרקע מידו (ראה ערך הנ"ל: הטענה), לפי שבית דין פותחים פה וטענה ליורש וללוקח, וטוענים לו שהמוריש או המוכר לקחוה (רש"י בבא בתרא שם ד"ה טוענין), שהבא משום ירושה - שטוען שירשה מאביו (רשב"ם בבא בתרא מא א ד"ה אינו צריך; טוש"ע חו"מ קמו י) - אינו צריך טענה (משנה שם; טוש"ע שם) לומר איך באה הקרקע לידי אביו, שאין אדם בקי בקרקעות אביו איך באו לידיו (רשב"ם שם). וכן מלוה-על-פה (ראה ערכו) שגובים אותה מן היורשים (ראה ערך מלוה על פה וע' נכסי יתומים) הרי זה כשידוע שלא פרעה האב, אבל כשאין ידוע, אין גובים מן היורשים שמא פרעה האב (רמב"ם מלוה יא ו; טוש"ע חו"מ קח א), שטוענים ליורשים כל מה שהיה אביהם יכול לטעון, ובמלוה-על-פה (ראה ערכו) נאמן הלווה לטעון פרעתי (תוספות שם ד"ה ואם; מגיד משנה שם; סמ"ע שם סק"א).

מקבל מתנה ומקבל קרקע בחובו

כשם שטוענים ללוקח, כך טוענים למקבל מתנה כל מה שהנותן היה יכול לטעון (שו"ת הרשב"א ד שיט; מרדכי בבא בתרא תקמז, בשם תשובת מהר"ם), וכן בעל חוב שגבה קרקע בחובו ויצא עליה ערעור, טוענים לו כל מה שהיה הלווה יכול לטעון (שו"ת הרא"ש צח י; רמ"א חו"מ קמו י)^[2].

גדרו

בגדר הטענה שטוענים ליורש וללוקח, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהיא חשובה טענת ברי (רא"ש כתובות ב א; שיטה מקובצת שם טו ב, בשם תלמידי רבינו יונה ושיטה ישנה; קצות החושן לט סק"ה, ושם עה ס"ק טז, ושם רצ סק"ב, ואבני מילואים צו סק"ז, בדעת הרמב"ם ועוד), שכיון שטוענים ליורשים כל מה שאביהם היה יכול לטעון, דנים טענת היורשים כאילו היה האב לפנינו וטוען (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבנו יונה), ולכן אם טען התובע ברי, ויש לו חזקת הגוף המסייעתו, והיורשים אינם יודעים - שאילו היה המוריש טוען שמא היה מתחייב (ראה ערך ברי ושמא: ברי בצירוף סיוע) - הרי הם פטורים, שכיון שבית דין טוענים להם הרי זה כאילו הם טוענים ברי (רא"ש שם; שיטה מקובצת שם, בשם שיטה ישנה ותלמידי רבנו יונה). וכן יורשים שיצאה עליהם מלוה על פה, בית דין טוענים להם טענת פרוע (ראה לעיל), ואין דינם כלווה שאומר איני יודע אם פרעתי, שחייב (ראה ערך ברי ושמא) אף באופן שלא היה לו לדקדק ולידע אם פרע או לא - לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: בספק פרעון) - לפי שטענת בית דין טענת ברי היא (קצות החושן לט סק"ה, ושם רצ סק"ב), ואותה שאמרו שאף על פי שהנתבע שהודה במקצת, ועל השאר טוען איני יודע - חייב, שמתוך-שאינו-יכול-להשבע-משלם (ראה ערכו), יורשים שהודו במקצת, ועל השאר אינם יודעים – פטורים, שנאמר: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (שמות כב י), ודרשו: בין שניהם, ולא בין היורשים (שבועות מז א), הרי זה לפי שטוענים להם כל מה שאביהם היה יכול לטעון, ושמא היה אביהם טוען על השאר ברי שאינו חייב, והרי טענת בית דין עבורו חשובה טענת ברי (קצות החושן לט ס"ק ה, ושם עה ס"ק טז, ושם רצ ס"ק ב, ואבני מילואים צו ס"ק ז, בדעת הרמב"ם), ומטעם זה כשבית דין טוענים ליורש בקרקע שהחזיק בה אביו שלש שנים, שהאב לקחה מן המערער, הרי זו חזקה שיש עמה טענה (ראה לעיל), לפי שטענת בית דין טענת ברי היא (קצות החושן קמט סק"ה). ולכן כשבית דין טוענים לתובע, והנתבע אומר שמא, שהרי זה כטענת ברי של התובע, וחייב הנתבע לשלם, באופן שברי ושמא ברי עדיף (כן משמע מרש"י כתובות לו א ד"ה הא רבן גמליאל).

• ויש אומרים שהטענה שבית דין טוענים ליורש וללוקח, טענת שמא היא (שיטה מקובצת כתובות טו ב, בדעת רש"י; קצות החושן עה ס"ק טז, ושם פב ס"ק יב, ואבני מילואים צו סק"ז, בדעת תוספות ורא"ש וטור ועוד ראשונים), ולכן כשטוען התובע ברי, ויש לו חזקת הגוף המסייעתו (ראה לעיל), היורשים חייבים (כן משמע משיטה מקובצת שם, בדעת רש"י). ויורשים שיצאה עליהם מלוה על פה טוענים להם טענת פרעון, אף על פי שהמלוה אומר ברי והיורשים אינם יודעים, לפי שלדעתם אין האומר איני יודע אם פרעתי חייב אלא כשהיה לו לדקדק ולידע, אבל כשלא היה לו לידע - פטור (ראה ערך ברי ושמא), והיורשים לא היה להם לדקדק ולידע בעסקי אביהם (התרומות לח ג ד).

כשטוען טענת ברי

טען היורש טענת ברי, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין בית דין טוענים לו (רשב"א בבא בתרא לא א, בשם רבותינו, ושו"ת א תתקסא, ושם ד טו; רבנו ירוחם, מישרים יא ב, בשמו; מגיד משנה טוען טו ו, בשם יש אומרים; מ"מ טוען ונטען טו ו, בשם יש אומרים; רמ"א חו"מ רצ יב), שאין טוענים ליורש וללוקח אלא כשטוען טענת ספק (רשב"א שם ושם ושם; רבנו ירוחם שם, בשמו), אבל כשהוא יודע אמיתת הדברים אין דנים אותו אלא כפי טענותיו, ואין טוענים לו כלל (שו"ת הרשב"א ד שם). ולכן אין טוענים ליורש עד שנשמע טענותיו תחילה, שמא יטען טענת ברי (רשב"א בבא בתרא שם; רבנו ירוחם שם; בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; רמ"א שם), וכן אין טוענים ללוקח עד שנשמע מה שבפיו, שמא יטען בברי (רשב"א בבא בתרא שם; ר"ן כתובות קט ב, בשמו; רבנו ירוחם שם). וכן מחזיק בקרקע שלש שנים שטען של אבותי היא, ובאו עדים והכחישוהו, והעידו ששל אבות המערער היתה, מוציאים אותה מידו (בבא בתרא שם), ואין טוענים לו שאבותיו לקחוה מאבותיו של המערער, לפי שטענת של אבותי היא טענת ברי (רשב"א שם ושם ושם), שלא היה לו לומר אלא מאבותי ירשתי (רשב"א בבא בתרא שם).

• ויש אומרים שאף כשהיורש טוען ברי, טוענים לו כל מה שאביו היה יכול לטעון (כן משמע מתוספות שם ד"ה מה, בשם רבינו יצחק, ורמ"ה שם לז, וטור חו"מ קלט, בשמו, ובסתם, ועליות דרבנו יונה שם, ורשב"א שם, בדעה הראשונה, ומגיד משנה שם, בשם יש מתרצים, ורמ"א שם כד). ואותה שאמרו שאם העידו העדים ששל אבות המערער היתה מוציאים אותה מידו (ראה לעיל), הדברים אמורים כשאין למחזיק ראיה שהחזיקו בה אבותיו יום אחד, שאין טוענים ליורש באופן זה (ראה ערך חזקת קרקעות: הטענה), אבל אם הביא עדים שהחזיקו בה יום אחד, אף על פי שהיורש טוען ברי, טוענים לו שלקחוה מאבותיו של המערער (רמ"ה שם; טור שם, בשמו; רשב"א שם, בדעה הראשונה; מגיד משנה שם, בשם יש מתרצים; רמ"א שם), או שאף על פי שהחזיקו בה אבותיו יום אחד אין טוענים לו שלקחוה מאבות המערער, לפי שהאומר של אבותי ומכחיש את דברי המערער, משמעות דבריו היא שהקרקע היתה של אבותיו מעולם, ונמצא שהודה שלא לקחוה מאבות המערער, ואף על פי שיכול לפרש דבריו ולומר נתכוונתי לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך (ראה ערך טוען ונטען: טוען וחוזר וטוען), כל שאינו טוען כן בפירוש, אנו מפרשים דבריו ששל אבותיו היא מעולם (תוספות שם, בשם רבינו יצחק; עליות דרבנו יונה שם; טור ורמ"א שם).

הטענות

טענה שאינה שכיחה

טענה שאינה שכיחה, נחלקו ראשונים אם טוענים אותה ליורשים וללקוחות:

• יש אומרים שאין טוענים (תוספות כתובות פה ב ד"ה חדא, ושם צב ב ד"ה דינא, ובבא מציעא יג ב, ובבא בתרא ע ב ד"ה מ"ד; המאור בבא קמא קיב א; העיטור כ - כיס, דף לח טור ד במהדורת רמ"י, בשם רבינו יעקב; רשב"א גיטין ט א; רא"ש כתובות ט ח, ובבא קמא י א; טור חו"מ רצז; סמ"ע שם סק"ט, בדעת השו"ע והרמ"א; ביאור הגר"א חו"מ סט ס"ק כח, בדעת השו"ע), ולכן אין טוענים ליורשי הנפקד שהפקדון שהיה ביד אביהם נאנס (תוספות שם ושם ושם ושם; העיטור שם, בשם רבינו יעקב; רשב"א שם; טור חו"מ קח; שו"ע שם ד, בסתם), שאילו נאנס היה קול לדבר (תוספות בבא בתרא שם).

• ויש אומרים שטוענים ליורשים אף טענה שאינה שכיחה, ולכן טוענים ליורשי הנפקד טענת נאנס (העיטור שם; ריטב"א כתובות פה ב, בדעת הרמב"ן; התרומות ה א א; ר"ן ונמוקי יוסף בבא בתרא שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שטוענים ליתומים כל מה שאביהם היה יכול לטעון (כתוב שם לראב"ד בבא קמא שם; מלחמות לרמב"ן בבא בתרא שם בבא קמא קיד א).

כשלא היה נאמן בלא ראיה

טענה שהמוריש לא היה נאמן עליה בלא ראיה, אין טוענים אותה ליורש (בבא בתרא נב א, ורשב"ם ד"ה בלא ראיה). כגון מי שירש חפץ מאביו, ובא אדם אחר והביא עדים שהחפץ היה שלו, והחפץ היה מדברים-העשויים-להשאיל-ולהשכיר (ראה ערכו), שאין המחזיק בהם נאמן לטעון שלקחם מן המערער בלא ראיה (ראה ערך הנ"ל: בטענת השאלתים והשכרתים), מוציאים את החפץ מיד היורש, כיון שהמוריש לא היה נאמן לטעון עליו לקוח (גמ' שם א-ב), הרי זה לפי שאין טוענים ליתומים מה שאביהם לא היה יכול לטעון בלא ראיה (גמ' שם א, ורשב"ם ד"ה בלא ראיה).

ומכל מקום שנינו: לקח מחברו חצר ובה זיזים וגזוזטראות יוצאים לרשות-הרבים (ראה ערכו), הרי זו בחזקתה (משנה בבא בתרא ס א; רמב"ם נזקי ממון יג כה; טוש"ע חו"מ תיז ג), אף על פי שאין מוציאים זיזים וגזוזטראות לרשות הרבים, אלא אם כן כונס לתוך שלו, ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור יציאת הזיזים והגזוזטראות (כן משמע מהמשנה שם), שטוענים ללוקח (גמ' שם כג א) שהראשון כנס לתוך שלו, או נתפייס עם הרבים (רש"י שם ד"ה לקח חצר).

כשאינו נאמן אלא במיגו

טענה שהמוריש או המוכר לא היה נאמן עליה אלא במגו (ראה ערכו) שהיה טוען טענה אחרת, בית דין טוענים אותה ליורשים, כגון מי שהופקד אצלו פקדון בשטר ומת, טוענים ליורשים שאביהם החזיר את הפקדון, לסוברים שהאב היה נאמן לומר החזרתי את הפקדון במיגו שהיה טוען נאנס (ראה ערך פקדון וערך מגו. בבא בתרא ע א, לפי רשב"ם שם ד"ה וליטעמיך, ותוספות ד"ה ולימא, וריטב"א ור"ן שם ב; תוספות כתובות צב ב ד"ה דינא, וגיטין ב ב ד"ה (ב א) ואם, ועוד, על פי בבא בתרא שם). ואף על פי שאין טוענים ליורשים טענת נאנס - לסוברים כן (ראה לעיל) - טוענים להם טענת החזרתי, כיון שהאב היה נאמן בטענה זו במיגו שהיה טוען נאנס (תוספות שם ושם ושם), אף על פי שליורשים עצמם, שאין טוענים להם שנאנס, אין מיגו (תוספות גיטין שם). וכן יורשים או לקוחות שיצא עליהם שטר חוב שאינו מקויים, אף על פי שאין טוענים להם טענת מזויף - לסוברים כן (ראה לעיל) - טוענים להם טענת פרעתי, כיון שהאב היה נאמן לטעון פרעתי במיגו שהיה טוען מזויף, לסוברים כן (ראה ערך שטרות. תוספות כתובות שם וגיטין שם).

כשהודה המוריש שחייב

הודה המוריש קודם שמת שהוא חייב, אין טוענים ליורש טענה של פטור, ולכן אף על פי שיתומים שיצא עליהם מלוה-על-פה (ראה ערכו) אין גובים מהם, לפי שטוענים להם טענת פרעון (ראה לעיל: הדין וגדרו), אם הודה אביהם לפני מותו שהוא חייב, גובים מן היורשים (רמב"ם מלוה יא ו; טוש"ע חו"מ קח א).

הלוקח מן הלוקח, והלוקח הראשון טוען שגזלה

הלוקח מן הלוקח - שאם החזיק בה שלש שנים, טוענים לו שהלוקח הראשון לקחה מן המערער - אף על פי שהלוקח הראשון אומר גזולה היא בידי, אין בדבריו כלום, שאין בידו לאבד זכותו של זה (תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ב ב; רא"ש בבא בתרא ג ח, ושו"ת צט ד; רמ"א חו"מ קמו י), שאין אדם יכול לחוב לאחרים בטענתו (שו"ת הרא"ש שם), ואנו חוששים שעשה קנוניא עם המערער (מהריב"ל ב ע; מהרשד"ם חו"מ תסא).

הערות שוליים