חכמינו זכרונם לברכה

חכמינו זכרונם לברכה הוא ביטוי רווח, שבדרך כלל מתייחס לחכמי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד.

היחס לחז"ל ולדבריהם

• הסבר הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה להבנת הפער האינסופי בין חכמתנו לחכמתם: "...כשירחק בעינינו דבר מדבריהם, נרגיל נפשנו בחכמות, עד שנבין עניניהם בדבר ההוא, אם יוכלו להבין לבותינו הדבר הגדול הזה.

שהרי החכמים, אף על פי שהיה להם א) מן התאוה ללמוד, ב) וטוב הרעיון והיגיעה, ג) וחברת החסידים הנכבדים, ד) והרחקת העולם בכל מה שיש בו, - היו מיחסים החסרון לנפשם, כשהם מעריכים נפשותם לפי מה שקדם אותם. והוא מה שאמרו, (עירובין דף נג.), לבם של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים אפילו כמחט סדקית.

וכל שכן אנחנו, שהחכמה נעדרה ממנו, וכאשר הודיענו הקב"ה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר (ישעיה כט). יחד הכתוב כל אחד ממנו בארבעה דברים: א) בחולשת השכל, ב) וחוזק התאוה, ג) ועצלות בבקשה החכמה, ד) והזריזות בבצע העולם, ארבעת שפטיו הרעים, ואיך לא נסמוך החסר לנפשותינו, כשנעריך אותה עליהם?!

ומפני אשר ידעו, עליהם השלום, בענין זה, שכל דבריהם ברורים ונקיים, ואין בהם סיגים, צוו עליהם והזהירו שלא ילעג אדם עליהם. ואמרו (גיטין דף נז ע"ב), כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (כו') - ואין לך צואה רותחת גדולה מן הכסילות, אשר השיאתו להלעיג. ועל כן לא תמצא לעולם מרחיק דבריהם, אלא איש מבקש תאוה, ונותן יתרון להנאות המורגשות, אשר לא האיר לבו בדבר מן המאורים הבהירים.

ומפני שידעו אמתת דבריהם, כלו בעסק ההוא כל ימיהם, וצוו לשקוד עליו כל הלילה ומקצת היום, ושמוהו תכלית החכמה - וכן הוא.

ואמרו (פ"ק דברכות דף ח.), אין להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. והשב לבך לזה הדבר, שאם תסתכל אותו על פשוטו, תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאילו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדעות מושלכות אחר גויו. ובזמן שם ועבר ואחריו, שלא היתה שם הלכה, הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי, תראה בו מן החכמות דבר פלא, ותמצאנו אוסף כלל גדול מן המושכלות. ואני אבארם לך, כדי שיהיה לך דמיון לשאר מה שיבוא לידך, ולכך שים לבך אליו כראוי".