פרשני:משנה תורה לרמב"ם :הלכות דעות ב ג

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

משנה תורה לרמב"ם :הלכות דעות ב ג אמנם אמרנו שבכל המידות אדם צריך ללכת בדרך האמצע ולהשתמש בהם בצורה נכונה ומושכלת, אבל יש דעות שאסור לאדם להתנהג בהם בדרך האמצע אלא יהיה בהם קיצוני לקצה מסוים: הגאווה-(בהלכה הקודמת דובר על גאווה חיצונית-אדם שלא בהכרח מרגיש גאוותן אבל מתנהג כך לובש בגדים יפים, יושב במקום חשוב וכן הלאה. כאן מדובר בגאוה פנימית-אמיתית שבה אסור לנהוג כלל) בגאווה, אין ללכת בדרך האמצע ולהיות ענו אלא יהיה שפל רוח (ענו-אדם שמתנהג לפי ערכו לא חושב את עצמו יותר ממה שהוא אבל גם לא פחות ממה שהוא, שפל רוח-אדם שאמנם מכיר בערכו אבל מציב אותו תמיד מול גדולת ה'וממילא הוא מתנהג כאילו אין לו חשיבות כלל) ותהיה רוחו נמוכה מאוד, כמו משנאמר על משה רבנו "ענו מאוד"

1. הפניה במדבר יב ג

לא סתם ענו אלא ענו מאוד. ולכן ציוו חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח", ועוד אמרו חכמים שכל שכל מי שמתנהג בגאווה כופר בקדוש ברוך הוא כיוון שאדם גאוותן מתנהג כאילו הוא המרכז בעולם ואין מישהוא מעליו, כמו שנאמר "ורם ללבך (התגאית) ושחכת את ה' אלוקיך (כפרת בעיקר)".ועוד אמרו חכמים מי שיש בו את מידת הגאווה יהיה בנידוי אפילו אם יש לו רק קצת מתכונה זו.

דעה שניה שאין להתנהג בה בדרך האמצע היא הכעס: הכעס זה מידה רעה מאוד ולכןיתרחק ממנה עד לקצה השני-שלא יכעס כלל גם על דבר שמתאים לכעוס עליו. ובמיקרים חריגים שצריך לכעוס כמו אדם שרוצה לכעוס על בני ביתו כי יודע שרק כך יוכל לך לגרום להם לחזור למוטב, או מנהיג ציבורי שרוצה לכעוס על הציבור כדי להחזירו למוטב, גם כאן לא יכעס אלא יעשה הצגה כאילו הוא כועס כדי שיבהלו ממנו ויחזרו למוטב. אבל בתוכו לא יריש כעס כלל אלא רק יעשה הצגה של אדם כועס. אמרו חכמים כל הכוע כאילו עובד עבודה זרה כיוון שהאדם הכועס בעצם מתקומם על דבר שקורה שלא כרצונו, ומראה כאילו אין ה' בעולם שמנהל את הדברים, אלא רק רצונונ הוא העיקר הקובע. ועוד אמרו כל הכועס אם הוא חכם חוכמתו מסתלקת ממנו ואם הוא נביא נבואתו מסתלקת ממנו. אנשים כעסנים-החיים שלהם הם סבל אחד מתמשך שהרי הם תמיד מלאים מרירות ואי שביעות רצון מהמציאות, ואין להם טוב בחיים. לכן ציוו חכמים להתרחק מהכעס שאפילו אם עשו לו משהו באמת מרגיז, לא ירגיש בזה כלל. ובכעס הדרך הטובה היא לא דרך האמצע אלא דרך זו-שלא יכעס לעולם. ויש דרך למעלה מזו של הצדיקים, שלא רק שלא יכעסו לעלולם אלאל גם עולבים בהם ולא מחזירים, שומעים שאומרים עליהם דברים רעים ולא עונים עושים את המצוות באהבה ושמחים ביסורים כי מבינים שזה לטובתם (לא רק לא כטועסים אלא גם שמחים ביסורים), כדי שיחזרו בתשובה. ועליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.