פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט לג טו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־22:26, 17 באפריל 2018 מאת Arye (שיחה | תרומות) (סיכום הפוסקים העוסקים בסעיף)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט לג טו סעיף טו - נוגע בדבר שסילק את עצמו

בדף מג (ע"א) שם נאמר שאם נגנב ספר תורה מעיר אחת, אי אפשר לדון את הגנב בדייני אותה העיר או להביא עדים מהעיר, כי כולם נוגעים בדבר. הגמרא מציעה שם שדייני העיר יסלקו את עצמם מהשותפות בספר התורה, ומכך תוס' לומדים שבפסול שלא תלוי באדם עצמו אלא בממון שלו, לא צריך שבשעת המעשה הוא יהיה כשר.

רמב"ם, רא"ש, נימוקי יוסף, רמב"ן, מרדכי ועוד: בין דיין ובין עד, בפסול שנוגע לממון אין צורך שתחילתו תהיה בכשרות. (הסמ"ע ביאר שפסול מחמת ממון הוא חיצוני, וממילא כשהנגיעה מתבטלת היא כלא הייתה מעולם. בנוסף, מכיוון שהיה יכול לסלק את עצמו כבר משעת המעשה, אין עליו שם פסול).

☜ כך פסק השו"ע.

מהר"ם מרוטנבורג, תוס' בנידה, הגהות מרדכי ועוד: לעניין עדות לא מועיל שיסלק את עצמו, וצריך שגם תחילתו תהיה בכשרות.

ש"ך: בעל דין המוחזק בממון יכול לטעון 'קים לי' כדעה הזאת.