סוגיא של רואה מחמת תשמיש

דף סה: ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש וכו' אולם ברי"ף הגי' נשאת וראתה דם וכו', ע"ש, וכך הביאו הרא"ש והמרדכי, ע"ש. והנה בדרכ"מ סוף סי' קפז' (אות ז') הביא מהגהות שערי דורא (סי' טז') תשובה מאת הר"ר יוחנן שהביא בשם הר"ח שכתב דהא דהצריכו חכמים בדיקה בשפופרת היינו דוקא באשה שראתה בתחילת הנישואין, אבל באשה שהורגלה בביאות היתר ואיסור דהיינו שפעמים רואה ופעמים אינה רואה, לא הצריכו לה בדיקת שפופרת ואינה אסורה על בעלה אפי' אם ראתה ג' פעמים, ע"ש, וכ"ה הב"ח בתחילת הסימן, ע"ש. וע"ש שהביא שדקדק כן מלשון הברייתא כפי גי' הרי"ף הנ"ל דמשמע דמיירי בתחילת נשואיה.

וכעי"ז הביא במרדכי מהספר התרומה (אות קו') בשם הר"ח (ומה שנדפס במרדכי ר"ת הוא בטעות), אולם בסה"ת שם דחה דבריו דבכל אשה מיירי, וע"ש שדייק כדבריו מלשון התוספתא, והו"ד בב"י (סעיף ג'), ע"ש. אלא דהמעיין שם בסה"ת יראה דמשמע דהביא דברי הר"ח רק לענין חומרת רש"י דלא מהני בדיקה בבעלה הראשון להישאר תחתיו, ואפשר דלעולם לא הקיל בזה לענין עיקר איסור לבעלה של מי שהוחזקה לראות מחמת תשמיש, ואילו מדברי ההגהות שער"ד הנ"ל משמע דלענין עיקר דין רואה מחמת תשמיש מיירי, ע"ש, וצ"ע בזה.

הרואה דם מחמתתשמיש משמשת פעם ראשונה וכו' וכפי הפשטות הנראה מרוב הראשונים, צריך לפרש דהאי פעם ראשונה היינו אותו תשמיש שהוזכר כבר שראתה בו. אולם עי' בדברי הראב"ד בבעה"נ (שער הספירה והבדיקה סי' ג' דין ט') שכתב וז"ל ועוד תבין ותדע כי לא נחוש לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה ריעותא ע"ז שהרי כך שנינו בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית... משמע דקמייתא לאו ממנינא הוא, ע"ש בדבריו. ועי' בתוה"ש (ס"ק ב') שמבאר סברת הראב"ד דאזיל לשיטתו בדבריו שם (והובא בסי' קפו') דאפי' אשה שאין לה וסת א"צ בדיקה בשעת תשמיש דכל היכא דליכא ריעותא לא חיישינן לרמ"ת ולכך ראיה קמייתא לאו ממנינא, משא"כ לדעת הרמב"ם דאפי' אשה שיש לה וסת בעי בדיקה בשעת תשמיש דחיישינן לרמ"ת, ה"ה דראיה ראשונה הוי ממנינא, ע"ש.

אולם יעויין בדברי הסד"ט לעיל בסי' קפו' (ס"ק ד' בד"ה אמנם) שתמה ע"ד התוה"ש דהרי לפי הרמב"ם אין לה לבדוק אלא אחר שיעור דאשם תלוי, וכשמצאה אחר שיעור זה אין לה דין רמ"ת (וכפי שיתבאר בסמוך), ועוד הק' עליו דהרי מדברי הטור מבואר דמיירי כשמצאה מיד אפי' בראיה ראשונה ואעפ"כ אינו מן המנין, וע"ש בדבריו שמבאר סברת הראב"ד באו"א. ובישוב דברי התוה"ש אפשר דיש מקום לדקדק בדבריו דאין כוונתו לעיקר הדין אם בפועל משכחת לה שתמצא תוך השיעור דא"ת, אלא עיקר כוונתו למימר דאזלי לשיטתם בעיקר היסוד אי חיישינן לרמ"ת בלי ריעותא, דלפי הראב"ד דס"ל דא"צ לבדוק בשעת תשמיש הרי דס"ל דלא חיישינן לרמ"ת בכלל, ולכך הראיה הראשונה אינו מן המנין כיון דאכתי לא הויא ריעותא, אולם להרמב"ם לשיטתיה דלעולם צריכה להיות בודקת מחשש שתראה מחמת תשמיש, א"כ י"ל דלשיטתיה ה"ה דראיה ראשונה מן המנין, וצ"ע בזה.

והנה בעיקר מה שדקדק הראב"ד מלישנא דברייתא דאין האיה הראשונה מן המנין, וביאר משום דאכתי לא הוי כאן ריעותא, לכאורה ילה"ק מהמשך לשון הברייתא לגבי בעל ראשון ושני דג"כ נקט כי האי לישנא, והתם בודאי נראה דיש לה ריעותא (דדוחק לומר דמטעם אין כל האצבעות שוות ל"ח אפי' ריעותא), וא"כ הו"ל גם הראיה הראשונה מן המנין, וצ"ע בזה. (שוב הראוני בס' האשכול בסי' מח' שבאמת דחה שיטת הראב"ד מכח זה, ע"ש.)

אלא דשו"ר בחי' חת"ס שדקדק מדברי רש"י בסמוך שג"כ ס"ל כהראב"ד, דעי' בדבריו בסמוך (בד"ה ותנשא לאחר) שפי' דרישא דברייתא רשב"ג, והוסיף דבכולה גרסינן ושלישית, ע"ש, ודקדק החת"ס אמאי הוצרך רש"י לאשמועינן הא, וביאר דס"ל כהראב"ד שדקדק מלישנא דברייתא דבעינן ד' פעמים בסך הכל, וא"כ היה מקום לומר דבאינך בעלים דאיכא כבר ריעותא לא בעינן אלא ג"פ בסך הכל, וע"ז אשמועינן רש"י דבכולהו גרסינן ושלישית והיינו דבעינן ד' פעמים בסך הכל דלא הוי ראיה ראשונה מן המנין, ע"ש בדבריו. אולם לכאורה אין דבריו מוכרחים בכלל, דאפשר לפרש דברי רש"י בפשיטות דאתא לפרש דכיון דרישא אזיל כשיטת רשב"ג, לכך בעינן ג' ראיות בכל אחד, ופשוט.

שם והנה ע"ע בדברי הראב"ד לעיל שם (דין ה') דהא דחשיב רואה מחמת תשמיש הוא דוקא אם מצאה תוך השיעור שחייבין עליה אשם תלוי דהיינו בכדי שתושיט ידה תחת הכר וכו', וכמבואר בסוגיא דלעיל דף יד:, ע"ש. וכ"כ גם בסה"ת הנ"ל (אות קו'), ע"ש, ומבואר דגם לדידן דמיירי בראתה ולא בבדקה ג"כ תלוי בשיעור הזה, ופשוט. אלא דיעויין בהמשך דברי הראב"ד שם שהביא די"א דאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורין אלו הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה והרי היא בחזקת רמ"ת, ומסיק הראב"ד דמסתברא כוותיה, ע"ש. אולם להלכה פסק המחבר בריש סי' קפז' כדעה קמייתא וכדעת הסה"ת הנ"ל, ע"ש, אלא דברמ"א שם החמיר כדעת הי"א שבראב"ד, ע"ש. ועי' בש"ך שם ס"ק ז' שנסתפק אם כוונת הרמ"א לחוש לחומרא גם לענין שתהא אסורה על כל העולם, ועי' בסד"ט שם (ס"ק ד') מה שביאר בספיקת הש"ך.

והנה בעיקר הדין דכל שראתה תוך השיעור דאשם תלוי חשיב רואה מחמת תשמיש, עי' בחוו"ד (ס"ק א' בא"ד) שנתקשה בזה לפי המבואר מתוס' דרמ"ת הוי וסת וא"כ בספק הוי ספק דרבנן, וע"ש שתי' דכיון שעיקר הספק נולד בדארייתא והחמירו עליו לחייבו אשם תלוי, לכן אף אם בא אח"כ לספק דרבנן יש לנו להחמיר, ע"ש. וכעי"ז כתב הנוב"י (סי' מג' בד"ה מטיבותיה) לענין ספק מן הצדדין, ע"ש, וכ"ה גם החוו"ד עצמו לקמן (ס"ק כ') לענין זה, ע"ש. וע"ע בדברי הביאור הגר"א (ס"ק ב') דהוסיף דכיון דבשיעור זה הוי בעלה טמא לכך חשיב כרמ"ת, ע"ש, ואפשר דלדבריו ניחא טפי, ודו"ק.

דף סו. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש... מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר ופרש"י דתלתא זימני בעינן לחזקה כרשב"ג, ע"ש, וכ"כ הרשב"א, וע"ש שהוסיף דקי"ל כוותיה דבכלל וסתות הוא. אולם בתוס' הביאו בשם הר"י די"ל דאפי' רבי מודה דברואה מחמת תשמיש בעינן ג' פעמים דומיא דהנך דלעיל דאכלו שום וכו', ע"ש.

והנה עי' בב"י (סוף סעיף א') שהביא דעת הסמ"ג שפסק לענין ביאות כרשב"ג דבעינן ג', אולם לענין בעלים פסק כרבי דנתחזקה בשתים. וע"ש בב"י שביאר שיטתו דחולק על הרשב"א וס"ל דאינו בכלל וסתות, ולכך פסק כרבי ולא כרשב"ג, ומ"מ לענין ביאות פסק דבעינן ג' דאפי' רבי מודה דלפעמים בעינן ג"פ לחזקה וכמו שהביאו התוס' מההיא דאכלה שום, ע"ש. ומבואר בדבריו דס"ל דההיא דאכלה שום אינו דין מסויים בוסתות לחוד, אלא ילפינן מינה לחזקות דעלמא דלפעמים מודה רבי דבעינן שלש. (ולפ"ז גם ליכא ראיה מדברי התוס' דס"ל דרמ"ת מטעם וסתות הוא, ודלא כמו שהוכיחו האחרונים מדבריהם, עי' בחוו"ד ס"ק א' ובנוב"י בהגה"ה ריש סי' מו', ופשוט.)

והנה לפי מה שכתב בדעת הסמ"ג דס"ל דרואה מחמת תשמיש לאו מטעם וסתות הוא אלא דהוי מדין חזקות דכה"ת שנתחזקה ג"פ בחולי זו שרואה מחמת תשמיש, אפשר די"ל דאזיל לשיטתו בזה במה שביאר בהא דמתירין לה לשני מטעם אין כל האצבעות שוות. דהרי יעויין בדברי הרשב"א בתורה"ב (ו:) שכתב דקולא הוא דאקילו גבה ושריא לה לשני בלא בדיקה אע"פ שהוחזקה ג"פ אצל הראשון, וכ"כ לקמן שם (כג.) שהקילו בה פעם שני ושלישית ולבעל שני כדי שלא תאסור בת אברהם לעולם, ע"ש.

ועי' ברמב"ן שמבואר מדבריו או"א קצת וז"ל שאין כל האצבעות שוות ואין מחזיקין אותה בבעלת מום ורמ"ת אלא לאצבע זו שהוחזקה לו וכו', ע"ש, ומשמע דהטעם דסמכינן לומר דלאו כל האצבעות שוות הוא משום דאינו דרך כלל לראות מ"ת והויא כמע"מ. וכן מבואר יותר בדברי הר"ן וז"ל בא"ד דכיון שעדיין לא נבדקה ואין דרכה של אשה לראות דם מחמתתשמיש אינה אסורה אלא לזה שהוחזקה לו אבל לאחר שריא, ע"ש. וכל הוא דברי הב"י (סעיף ב' בסו"ד) במה שחידש שאין אומרים הא דאין כל האצבעות שוות אלא לקולא וז"ל וטעמא משום דרוב נשים אינן רואות דם מחמת תשמיש הלכך כל מאי דמצינן למיתלי בה להיתירא שלא להוציאה מכלל שאר נשים תלינן וכו', ע"ש.

אולם עי' בב"י לקמן (סעיף ג' בא"ד) שהביא מהסמ"ג פירוש אחר בזה דלעולם לא מקילינן לסמוך על סברא דלאו כל האצבעות שוות לחוד, אלא הא דמותרת לשני הוא מטעם ס"ס, דשמא מה שראתה אצל הראשון מן הצדדים היתה, ואת"ל מן המקור היתה דלמא לאו כל האצבעות שוות. ונפ"מ בזה באופן שבדקה בשפופרת תחת הראשון ונמצא דם על המוך, שאינה מותרת לשני מטעם לאו כל האצבעות שוות לחוד, ע"ש בדבריו. וכן מבואר מדברי המ"מ שכתב דאם בדקה ונמצאת דם על המוך דאסורה לכל, ע"ש, וכן מבואר ג"כ בדברי הר"ן, ע"ש. אולם בדעת התוס' ושא"ר נראה דלא ס"ל כן, וכ"כ בערל"נ, ע"ש. (אולם עי' בביאור הגר"א בסי' קי' ס"ק לח', וצ"ע.)

ועכ"פ לפ"ד הנ"ל אפשר די"ל בזה דאזלי לשיטתייהו, דלהרשב"א שפי' דרמ"ת בכלל וסתות הוא א"כ אינו אלא איסור דרבנן, ולכן י"ל דהקילו בה שלא לאסור בת אברהם לעולם. אולם לדעת הסמ"ג דאינו מטעם וסתות אלא מדין חזקות דכה"ת, אפשר דאיסור דאורייתא נמי אית בה ולכך לא התירו אלא במקום ס"ס, ודו"ק. שו"ר בלחו"ש (ס"ק ד' בד"ה ומה שכתב הרשב"א) שביאר הכי סברת הסמ"ג דבעי ס"ס דס"ל דרמ"ת דאורייתא. (וע"ע שם שהביא גם משו"ת חת"ס בשם החלקת מחוקק שהוא מדאורייתא.) אלא דשו"ר בש"ך (ס"ק יג') שנקט להלכה כדברי הסמ"ג, וכן נר' דנקט בנוב"י הנ"ל (סי' מג' בד"ה והנה אני) לעיקר להלכה (וע"ע בדבריו במהדו"ת סי' צג' בתח"ד), ומבואר דאף דפשיטא ליה לעיל שם (בד"ה והנה זה פשוט) דרמ"ת הוא מדין וסתות, אכתי בעינן ס"ס להתירה לשני, וא"כ דברינו אינם מוכרחים גם בדברי הסמ"ג.

והנה בעיקר מה שכתב הסמ"ג דמותרת לשני מטעם ס"ס, עי' בש"ך בסי' קי' (ס"ק סו') שהוכיח מדבריו דבמקום ס"ס א"צ לברורי ודלא כשיטת הרשב"א שהביא שם, אולם עי' בנוב"י (סי' מג' בד"ה אומר אני) שתמה על דבריו דהיכא דא"א לברר אלא ספק א' לכ"ע א"צ לברר, ע"ש. (וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' עז', ע"ש.) אלא דשוב כתב דה"נ באמת אפשר לברר שני הספקות ע"י שיבדוק בשפופרת כמה פעמים, וא"כ אפשר דכך ס"ל להש"ך, ע"ש. וע"ע בחוו"ד (ס"ק ג' אות ה') שג"כ נקט דחשיב אפשר לברר שני הספקות ע"י שיבדוק בכמה שפופרות, ע"ש.

שם והנה בעיקר הנידון אי רמ"ת הוי מטעם וסתות או מטעם חזקה, ע"ע בדברי השו"ת מהר"ם (נדפס בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלט') בסו"ד שמבואר להדיא כדעת הרשב"א דמטעם וסתות הוא, וכן נראה קצת מפרש"י בסמוך לענין אם יש לה וסת, ע"ש, ועי' במה שכתבתי שם בזה. וע"ע בחוו"ד (ס"ק א' בא"ד) שדקדק כן מדברי התוס' (בד"ה ונאמנת), ע"ש.

אלא דעי' בשו"ת נוב"י (סי' מה') תשובה מאת הגאון הר' חיים צאנזער שהק' על צד זה דרמ"ת מטעם וסתות הוא, דא"כ האיך מהניא בדיקת שפופרת להתירה, והרי בוסת שהוחזקה בעינן לעוקרו בג' פעמים, ע"ש בדבריו. ועי' במה שהשיב לו הנוב"י (סי' מו') דמה דאמרינן דהוי בכלל וסתות היינו דהוי כעין וסת הקפיצות שהוא נעקר בפעם אחת (וכמו שנפסק בסי' קפט' סעיף יז', ע"ש), וע"ש שביאר דלפ"ז גם הסוברים דוסתות דאורייתא מודים דרמ"ת הוי רק מדרבנן דהוי רק כוסת שאינו קבוע, ע"ש.

ועיקר מאי דנקט דהוי כוסת הקפיצות, כן מבואר להדיא גם בדברי הש"ך בס"ק לה' (הובא בהג"ה שם) דבא לתרץ בזה מה דלא חששו לרמ"ת אחר פעם אחת כדין וסת שאינו קבוע, וע"ז תי' הש"ך דתשמיש הוי כקפיצות דא"צ לחוש לה בפעם אחת, ע"ש. אולם עי' בט"ז שם (ס"ק טז') שבאמת הק' ע"ד הרמ"א לעיל שם (סעיף י') שפסק דבראתה ג"פ בתשמיש שאחר ליל טבילה אסורה לעולם, והק' הט"ז דגם בראתה כן רק פעם אחת תיצטרך לחוש לה כדין וסת שאינו קבוע, וע"ש שתי' דכיון דע"י כן תיתסר לעולם ל"ח להוסת בפעם אחת. ועי' בסד"ט שם (ס"ק כח', וכ"כ ברעק"א לעיל שם ע"ד הש"ך ס"ק לג') שדקדק מדברי הט"ז דפליג ע"ד הש"ך הנ"ל וס"ל דלא הוי כוסת הקפיצות דא"כ לא הוי ק"ל דליחוש לה בפעם אחת כיון דלא הוי ביום ידוע (ר"ל ואין לדונו כוסת המורכב), ע"ש.

ואפשר דיש לדחות דבריהם, דלכך דקדק הט"ז להקשות רק בהא דראתה בתשמיש ראשון שאחר טבילה (ודלא כקושית הש"ך), די"ל דס"ל דבזה ג"כ שייכא לדון מטעם וסת המורכב, דהרי יעויין בדברי המחבר לעיל שם (סעיף י') שפסק דבראתה פעם אחת בליל טבילה צריכה לחוש לה בפעם הבא כוסת שאינו קבוע ולא תשמש בליל טבילה, ע"ש. ועי' בחוו"ד (ס"ק יד' בא"ד) שהק' מזה ע"ד הש"ך הנ"ל דתשמיש הוי כוסת הקפיצות דא"כ מאי מהני שראתה מ"ת בליל טבילה הרי ליל טבילה ג"כ חשיבא כראתה מחמת אונס ואטו וסת שנקבע מחמת ב' אונסין הוי כוסת, וע"ש שהוכיח דבע"כ וסת הגוף הוא וכפשטות דברי התוס' דמדמה לה לאכלב שום (וכמו שהביא מהר"ר צאנזר), ע"ש.

ובישוב דברי הש"ך אפשר די"ל דס"ל דראתה בליל טבילה לא הוי כוסת הקפיצות ממש וכמו שהביא החוו"ד מדברי הראשונים בסוגיא דבסמוך דההיא איתתא וכו', דהרי יעויין שם בדבריהם דבאמת נאמרו כמה תי' בדבריהם שם, והארכנו בזה במקו"א דנר' דלא הוי ברירא להו לדונו כרואה מחמת אונס, ועי' בדברי הכו"פ (סי' קפט' ס"ק כג') שכבר האריך בזה, וע"ש בא"ד שכתב בישוב דברי המחבר דהכא וז"ל ואולי י"ל דס"ל להמחבר דאף דטבילה דמיא לקפיצות ואינה קובעת הנ"מ כשרואה בלי תשמיש אבל ברואה מחמת תשמיש כיון דבלא"ה התשמיש עלול לראית דם... א"כ בהצטרף עמו הקפיצה חוששת והוי כוסת המורכב מימים וקפיצות וכו', ע"ש בדבריו.

ואף דהיה אפשר לומר דדבריו הם רק לשיטתו (שהבאנו בסמוך) דס"ל דתשמיש הוי כוסת הגוף, ולכך מצטרף עם הטבילה וכדברי החוו"ד, אולם ע"ע בהמשך דבריו שם דנסתפק אם שייכא מורכב דקפיצות ווסת הגוף, וכ' דיש לחלק מהא דתשמיש וטבילה, ע"ש, ומבואר דס"ל דלענין זה לא הוי כוסת הגוף ממש ולכאורה הסברא הוא דהתשמיש גורם להדם לבוא, וא"כ עד"ז י"ל גם לדברי הש"ך, ודו"ק.

ובעיקר דברי הש"ך דרמ"ת הוי כוסת הקפיצות, עי' בסד"ט בס"ק כג' בא"ד שהק ע"ד משיטת הסוברים דאין אשה קובעת וסת בכלל בוסת הקפיצות, והוסיף דאף דשיטת ההגה"מ דמ"מ צריכה לחוש לה אחר ג"פ כוסת שאינו קבוע, מ"מ לאו כולהו ראשונים מודים לזה וכמו שהוכיח שם בדעת הר"ן, וא"כ עכ"פ לדידהו צ"ל דלאו מטעם וסת הקפיצות נגעו בה, וע"ש דמסיק כמו שמפרש בדעת הט"ז דהוי כוסת הגוף דחיישינן דמחמת חימוד תשמיש ראתה, ע"ש, וכ"כ בכו"פ (ס"ק יג'), ע"ש בדבריו.

עכ"פ יוצא לנו כמה מהלכים בגדר הדין דרמ"ת, דקודם כל איכא פלוגתא בראשונים אם הוא מדין וסתות או חזקת חולי, דדעת הרשב"א ומהר"ם מבואר להדיא דס"ל דמטעם וסתות הוא, וכן דקדקו האחרונים בדעת התוס', אולם מאידך גיסא דעת הב"י בדעת הסמ"ג דלאו מטעם וסתות הוא, וכן נר' דנקטו עוד כמה פוסקים. וע"ע בחוו"ד ס"ק ג' באריכות דס"ל דבאמת תרוויהו איתנהו בהו ומטעם שניהם צריכה לחוש, ע"ש באריכות. ולפי השיטות דמטעם וסתות הוא, יש לנו פלוגתא בין גדולי הפוסקים דדעת הש"ך והנוב"י דמטעם וסת הקפיצות הוא, אולם האחרונים נקטו בדעת הט"ז דס"ל דמטעם וסת הגוף הוא, וכן נר' דעת מוהר"ר חיים צאנזר שהביא הנוב"י, וכן מסיק הסד"ט והכו"פ, וכן הוכיח החוו"ד הנ"ל (ס"ק יד') מדברי המחבר, ע"ש.

מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק, כיצד בודקת את עצמה וכו' עי' בב"י (ס"ס ב') שנתקשה בהך בדיקה דאמאי אמרינן דאם לאו בידוע שהוא מן הצדדין, הא איכא למיחש שמא מן המקור הוא רגיל לבוא ומה שלא נמצא דם על ראש המכחול מפני שלא היה עב כמו השמה שאין כל האצבעות שוות וכו', וע"ש שתי' דבע"כ לא אמרינן הך סברא אלא לקולא ולא לחומרא. (וכן מבואר מדברי הרשב"א בתורה"ב וכמו שהבאנו לעיל.)

אולם עי' בשו"ת נוב"י (סי' מג' בד"ה ובגוף קושיתו) שנתקשה בדברי הב"י דמאי קשיא ליה מהא דאין כל האצבעות שוות, הרי מיירי אחר שראתה כבר ג"פ בג' בעלים והוחזקה לראות בכל ותו ליכא לחלק בין האצבעות. וע"ש שכתב דיל"פ קושית הב"י דקאי לפי הראשונים דסמכינן על הבדיקה גם לגבי בעלה הראשון, ע"ש, ודוחק.

ועי' בחוו"ד שביאר קושית הב"י דקאי אפי' לגבי בעל שלישי, שהרי נראה דגבי נגח שור חמור וגמל דנעשה מועד לכל דאם ראה אח"כ מין רביעי ולא נגח דאינו עוקר החזקה ממין שהוחזק בו, וה"נ נראה דאינו נעקר החזקה מהאצבע שהוחזק בו, ע"ש. ואף דיש לדון בדבריו לגבי הנידון של נגח שור חמור וגמל דהתם כיון דכל החזקה מעיקרא נעשית רק ע"י שהוחזק לכל המינים א"כ י"ל דכשנעקר ע"י מין רביעי מהני לעקור החזקה מכולהו, מ"מ נראה דבנידון דידן צדקו דבריו דהרי לגבי כל בעל החזקה לגבי עצמו נעשית מכח עצמו ולא בעינן שתתחזק בבעלים אחרים אלא בכדי לאוסרה על כל העולם, אבל חזקה ואיסור דידיה אינו תלוי כלל במאי דהוחזק לכל העולם, ובזה מסתברא סברת החוו"ד דמאי דנעקר במין אחרת לא מהני לעקור החזקה מהמינים שהוחזקה בהם בעצמם, ודו"ק.

עכ"פ לפ"ד החוו"ד מבואר דקושית הב"י הוא רק דהאיך מהניא הבדיקה להתירה לג' בעלים הראשונים אבל פשיטא דמהניא להתירה לאחרים, ולפ"ז יצא לנו עוד דרך בביאור שיטת הרמב"ם דס"ל כן וכמו שהבאנו לקמן, ופשוט.

שם בראשונים הביאו דברי הראב"ד (שער ספירה והבדיקה סי' ג' דין ו') שבזה"ז אין אנו בקיאין בבדיקת שפופרת, ועוד שאפי' הוא מן הצדדין הרי גזרו שאפי' רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים ואפי' אם הוא מן הצדדין. ועי' ברמב"ן שכתב דנראין דבריו, וכ"פ בהל' נדה פ"ו הי"ט, ע"ש. אולם שא"ר דחו דבריו בשתי ידים, עי' ברשב"א בחי' ובתורה"ב (ו:), וברא"ש ובר"ן. וע"ע שם שכתבו דגם הראב"ד מודה דבדיעבד אם בדקה אין מוציאין אותה מבעלה. וכוונתם למה שכתב שם (דין ז') וז"ל מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולא, ע"ש.

אלא דיש להעיר במאי דמבואר בדבריו דאם אח"כ חזרה וראתה נאסרת ודלא כפשטות שא"ר, ויל"ע למה לא הדגישו את זה. שו"ר בשו"ע הגר"ז (קונ"א אות א') שהאריך בדברי הראב"ד בזה, וביאר דאפשר דס"ל דמהניא הבדיקה מדין רפואה ולא מטעם גילוי מילתא, ולכך אם שבה לקלקולא שוב נאסרת, ע"ש בדבריו. (ואפשר דלכך נקט לה בהדי רפואה דבעתה, ודו"ק.) ואפשר עוד דהראב"ד ס"ל דרק מדין רפואה סמכינן עליה בזה"ז, ואפשר להסביר ע"פ מה שהבאנו בסמוך דהיכא דלא נמצא כלום מהניא מדין רפואה ובהא לכאורה לא שייכא חסרון דאין אינו בקיאין, אלא דתלוי אם החסרון בקיאות הוא באופן מעשה הבדיקה או בהכרת אם המראה נחשבת על ראש המוך (עי' בלשון הרא"ש בקושיתו על הראב"ד, ועי' בב"ח מה שתי'), ויש לדון בזה.

שם והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב דהא דאין סומכין על בדיקת שפופרת בזה"ז משום דאין אנו בקיאין, ולמה לא כתב בסתם דלא מהניא הך בדיקה כשיטתיה דס"ל דאחר שחזרו ונימנו בדם בתולים דאין תולין במכה, ה"נ לא תלינן במכה בעלמא, וא"כ ה"נ בדיקת שפופרת לא מהניא מה"ט. (אולם עי' בדברי הכו"פ בס"ק ה' מה שכתב בשיטת הרמב"ן בזה, ולדבריו לק"מ.)

ואפשר דס"ל דהא דהחמירו שלא לתלות במכה לא שייכא הכא, כיון דידוע ע"י בדיקה דהדם בא מן הצדדין והוי כודאי מכה לפנינו, ולא בעינן למיחש תו דלמא איכא עוד דם הבא מן המקור (וכסברת האחרונים שהבאנו לעיל), וצ"ע בזה. ואפשר די"ל עוד דמה דתולין בצדדין באמת לאו מטעם מכה הוא בכלל אלא הוי ענין אחרת דדוחק התשמיש מוציא דם וכמבואר בפוסקים, וא"כ אפשר דבכלל אינו תלוי בדינים של תליה במכה, ולא שייך ביה דין דצריך להקיף בדמים, ודו"ק.

אלא דשבתי וראיתי דמדברי הרא"ש משמע דס"ל דלדעת הרמב"ן הא דלא סמכינן על בדיקת שפופרת באמת הוא מטעם דאין תולין במכה וכדיליף מדם בתולים, דעי' במה שכתב בא"ד וז"ל ומצינו שהקילו בה חכמים הרבה שלא הצריכוה חכמים בדיקה... כ"ש אחר שהגיע לכך שהיא צריכה בדיקה שלא נחמיר עליה לבטל בדיקתה מראיות גרועות שאין בהן ממש, ע"ש. ומבואר דס"ל דהא דאין סומכין על בדיקת שפופרת הוא מכח הראיה מד"ב, ובהכרח דמטעם דאין תולין במכה הוא, וצ"ע בזה.

לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא עי' בש"ך בס"ק יא' שדקדק דמשמע בין אם נמצא דם בצדדי השפופרת ובין שלא נמצא עליו כלל שמותרת. והביא בשם הב"ח (סוף סעיף ב') ביאור הדבר שאם היה בא מן המקור היה נמצא על ראש המכחול, ע"ש. וכ"כ גם בשו"ת נוב"י (סי' מו' בד"ה ומ"ש מוהרר"ח) שהביא מהר"ר חיים צאנזר שג"כ ביאר הכי ההוכחה שהוא מן הצדדין, ועי' בנוב"י שם שדימה דבריו לדברי הב"ח הנ"ל. וע"ע בחוו"ד בס"ק ג' בא"ד (בד"ה וכשבדקה בשפופרת) ובהגהות אמרי ברוך שם מה שכתבו בזה.

אולם ע"ע בהמשך דברי הש"ך שהביא עוד מהלך בזה מהתשובות מיימו' (עי' מילואים להגה"מ בסוף הספר פ"ד הכ"א) שהביא בשם הריצב"א דאם לא נמצא דם כלל טהורה דאמרינן דלמא נתרפאה, ע"ש. אלא דמה שהביאו הש"ך בלשון וכן וכו' כאילו סברא א' הם, צ"ל דזהו רק לגבי עיקר הדין דמהני, (ועי' בסד"ט ס"ק ו' שכבר נתקשה בזה) דלכאורה איכא נפ"מ טובא בינייהו אם הוא מדין גילוי דמעיקרא הוי דם צדדין או מטעם דאמרינן דנתרפאה, ועי' בחוו"ד ס"ק ג' מה שכתב בזה.

והנה יעויין בדברי הרמ"א לקמן (סעיף י' בסו"ד) שפסק דכל היכא דבעינן בדיקת שפופרת ה"ה דמהני אם עברה ושמשה ולא ראתה, אלא דעי' בש"ך שם (ס"ק לג') שהביא בשם ס' אפי רברבי דנר' דבעינן ששימשה ג"פ, והש"ך דחה דבריו דודאי תשמיש עדיף מבדיקת שפופרת (וכשיטתו לעיל שם בס"ק לא' בא"ד), והתם מהני אפי' בפעם אחד, ע"ש. אולם עי' ברעק"א שם שהביא מהשו"ת נוב"י (וכ"כ בדגול מרבבה שם) די"ל דהאפי רברבי באמת ס"ל דרמ"ת צריך ג' פעמים לעקרו ומשום דהוי כוסתות, והא דמהני בדיקת שפופרת הוא בנמצא על צדדי השפופרת דוקא, ע"ש בדבריו. אולם לפ"ד הנ"ל יש לקיים דברי הש"ך דס"ל כדעת הב"ח שהביא לעיל דגם בלא נמצא בכלל מהני והיינו מטעם גילוי כמבואר בדבריו וכנ"ל, וא"כ אפשר דלהכי מקשה על האפי רברבי דגבי תשמיש נמי נימא הכי, ודו"ק.

והנה עי' ברמב"ם (פ"ד הכ"א בסו"ד) וז"ל נשאת לשלישי וראת דם כך... הר"ז תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה, ובהמשך דבריו שם (הכ"ב) כיצד בודקת עצמה לידע אם נתרפאת או לא נתרפאת מביאה שפופרת... אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא וכו', ע"ש. ודבריו תמוהים דפתח בכד ומסיים בחבית, דמתח"ד משמע דבדיקת שפופרת מהניא מטעם דאמרינן דנתרפאה ובסו"ד נקט כפשטות לשון הברייתא דהוי גילוי שמה שראתה כבר הוא מן הצדדין, וצ"ע.

ועי' בסד"ט (ס"ק ו' בסו"ד) שנדחק בביאור דבריו דבאמת כוונת הרמב"ם דתרי דיני איתנהו. דהיכא דנמצא בצדדי השפופרת מהניא מטעם גילוי, והיכא דלא נמצא כלום מהניא מטעם דאמרינן דנתרפאה, ע"ש בדבריו. ומלבד דזה דוחק בדברי הרמב"ם, גם צ"ע היכי יליף תרוויהו מהברייתא. וע"ע במה שכתבנו לעיל לבאר עד"ז שיטת הראב"ד לענין בדיקת שפופרת בזה"ז, וע"ע בדברי הגר"ז שהבאנו שם שג"כ הלך עד"ז.

שם והנה בעיקר הדין דאם מצאה בצדדי השפופרת טהורה, עי' בדברי הסד"ט (ס"ק ז') שיצא לחדש דמהני בדיקה זו אף באופן שלא הכניס השפופרת עד הסוף דמ"מ מהניא הבדיקה להתירה אם תמצא דם על צדדי השפופרת דאמרינן דבודאי מדם שבצדדין ראתה, ולא בעינן להסתפק דלמא היה שם גם מדם המקור אחר שיש מכה מבוררת לפנינו, ע"ש. וכן מבואר בדבריהנוב"י (סי' מג' בד"ה אמנם וכו') שאפשר לסמוך על בדיקה כזו שנמצא על צדדי השפופרת אף שאין בירור ממה דלא נמצא על ראש המוך, ע"ש באריכות.

אולם עי' בחי' רעק"א שהביא דברי בסד"ט והק' עליו מדברי הסמ"ג שהביא הב"י דלא תבדוק אצל הראשון דאם תמצא דם על המוך תיאסר לעולם, ע"ש, והק' רעק"א דלפ"ד הסמ"ג יש עצה שתעשה בדיקה באופן שבודאי לא תראה על ראש המוך ומ"מ מהניא דאם תמצא בצדדי השפופרת נימא דבודאי מן הצדדין ותהיה מותרת לבעלה, וע"ש מה שכתב בזה. וע"ע במה שכתב בהמשך דבריו לבאר מחלוקת רש"י ושא"ר לענין אי מהניא בדיקת שפופרת לגבי בעלה הראשון, ועי' במה שהארכנו בזה בסמוך שם.

ואם יש לה מכה תולה במכתה והנה נחלקו הראשונים באיזה מכה תלינן, דיעויין ברשב"א בתורה"ב (כג.) בא"ד וז"ל ומסתברא דאפי' אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה, חדא דאין עיניה בין מכתה וכו', ע"ש באורך, ועי' בב"י שהביא דבריו דס"ל דתולין במכה אע"פ דלא ידעינן אי מוציאה דם. (אולם עי' בש"ך ס"ק כד' שמפרש דברי הרשב"א באו"א, ואף דאפשר לדקדק קצת בלשון הרשב"א כדבריו, אולם למעשה מוכרח דכוונתו כהב"י ממה דהוכיח משפופרת, וכ"כ האחרונים, ודו"ק.) אולם הביא עוד דדעת ההגה"מ בשם סה"ת דדייק מלשון הברייתא דבסמוך דנאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא הדם, דמשמע דדוקא במכה שיודעת שמוציאה דם תלינן בה, וע"ש שהביא שכן הוא גם דעת המרדכי.

ועי' ברמ"א (סעיף ה') שהכריע להלכה כדעת המרדכי והגה"מ, אולם המחבר לא נחית לחלק בזה להדיא ומסתימת דבריו משמע קצת דס"ל דבל מקום תלינן וכדעת הרשב"א (שהוא ג"כ דעת הרמב"ם לדעתו), וכן נקט הב"ח (סעיף ד' בסו"ד) בדעתו, וכן נקט הכו"פ (ס"ק ה') ע"ש. (אולם הנוב"י חולק ע"ז.)

והנה עי' בש"ך (ס"ק כג') שכתב ע"ד הרמ"א דתולין במכה שיודעת שמוציאה דם דמהני גם לענין שלא להחזיקה ברמ"ת וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך ל' וכו, ע"ש. וצ"ב במה שהוסיף כיון דהוא תוך ל' דבפשטות הוי משמע דדוקא תוך ל' תלינן ולא לאחר ל' שעברה העונה בינונית. ולכאורה יש לבאר סברתו בזה דס"ל דגם הא דתלינן במכה שידוע שמוציאה דם הוא רק בצירוף דסמכינן שלא תראה אלא בזמן עונ"ב וכדרך רוב נשים שאין להן וסת קבוע (וכעין סברת המרדכי לענין תליה בוסתה, ע"ש), ולכך אחר שעבר זמן זה תו לא תלינן במכה בכלל.

ושו"ר בפרי דעה שכבר פירש הכי דעת הש"ך, ע"ש, אולם למעשה הוא חומרא גדולה, והוא חידוש שהש"ך מבליע אותו כן בא"ד. ואפשר דיש לבאר סברת הש"ך גם באו"א קצת, דס"ל דאחר שעבא העונ"ב בעינן לחוש שתראה והו"ל כתוך וסתה ממש דלא תלינן במכה, וכסברת הראשונים שהבאנו בסמוך. אח"כ ראיתי במחצית השקל שדחה לפרש דברי הש"ך באו"א דכוונתו רק לאפוקי היכא דראתה ביום ל' עצמו, דאז אינה תולה במכה דהויא כראתה בזמן וסתה וכמו שמסיים הרמ"א בסמוך.

אח"כ ראיתי בסד"ט (ס"ק יד') שנסתפק בכעי"ז לגבי מה שהביא הרמ"א דביש לה וסת קבוע תלינן אפי' במכה שאינו ידוע שמוציאה דם (וכדינו של המרדכי דבסמוך), ונסתפק הסד"ט באופן שעבר יום וסתה ולא בדקה אי מצינן לתלות במכה זו גם מה שראתה אח"כ, דאפשר דכיון דאמרינן (דף טז.) דבעבר וסתה ולא בדקה ואח"כ נמצאת טמאה שהיא טמאה למפרע משעת וסתה, א"כ ה"נ לא הוי תלינן תו במכתה בכה"ג, ע"ש בדבריו. ומבואר דלא הסתפק אלא בעבר וסתה ולא בדקה ומטעם דטמאה למפרע ולכך לענין זה הו"ל כמו שעת וסתה, אבל בבדקה בשעת וסתה ונמצא טהורה הוי פשיטא ליה דתלינן אח"כ, ואפי' במכה שאינו ידוע שמוציאה דם וכ"ש בהא דהכא, והוא דלא כהסברות שכתבנו בדברי הש"ך, ודו"ק.

אלא דאח"כ ראיתי דיל"פ דברי הש"ך כדברי הפר"ד אבל מטעם אחר. דיעויין בחוו"ד בסמוך (ס"ק י') שחידש דאף בבדקה ביום ל' ולא ראתה, מ"מ כשראתה אח"כ אין תולין במכה וטמאה דאמרינן וכי לעולם לא תראה (כסרת התוס' והמרדכי), דאם נטהר אותו ראיה שוב אין לה עונ"ב כלל דהא עונ"ב דוקא מראיית דם מנינן, ע"ש. וגם זה הוא חידוש ביסוד הסברא דוכי לעולם לא תראה, דבפשטות הוא רק סברא דאינה יכולה לתלות ראיה שראתה ביום וסתה דצריכה לחוש דמחמת וסתה הוא, וכסברת התוס' דגם קודם למכתה הית לה וסת, אבל החוו"ד נר' דס"ל דמכח הך סברא א"א למימר שאשה זו לא תהיה לה זמן שצריכה לחוש לה מדין וסתות, וצ"ע. עכ"פ לפ"ד החוו"ד הוי אפשר לפרש כן גם דברי הש"ך דלכך נקט דוקא בשראתה תוך ל', ודו"ק. (ובזה אפשר דגם הסד"ט מודה דלא מיירי אלא בוסת החודש וכדומה דלא נתבטל אחר שעבר פעם אחת, ודו"ק.)

שם והנה נחלקו עוד הראשונים אם תלינן במכה אף כשראתה בשעת וסתה, דדעת המרדכי (סי' תשל"ה בא"ד) דבכה"ג לא תלינן דוכי לעולם לא תהיה טמאה, וכ"ה דעת התוס' לעיל דף טז. (בד"ה ומר סבר), ע"ש בדבריהם. (אולם ע"ש דהיכא דידוע דדם זה יוצא מן המכה, אז ודאי תלינן אף בשעת וסתה, וכ"פ הש"ך בס"ק כו', ע"ש, ולכאורה פשוט.) אולם דעת הרשב"א בתורה"ב (כג.) דגם בשעת וסתה תלינן במכה. ועי' בב"י (סעיף ה') שדקדק מדברי הרמב"ם דס"ל כדעת הרשב"א, אולם בש"ך (ס"ק כו') דחה דבריו די"ל דהרמב"ם מיירי דוקא במרגשת שדם זה בא מן המכה ובכה"ג כ"ע מודו דתלינן, ע"ש בדבריו.

ועי' בחוו"ד (ס"ק ט') שביאר סברת המרדכי דאף די"ל דאכתי הוי משכחת לה שהיא טמאה באופן שהרגישה בראית הדם, מ"מ אין כאן הרגשה ברורה דאפשר דדם המכה היא מרגשת, ולכך ליכא לחלק בהכי וטמאה בכל ענין. (אולם עי' בהגהות רעק"א שם מה שהק' ע"ז.) וע"ע בדבריו להלן שם (בס"ק יא') שביאר סברת הרשב"א דל"ל הך סברא דוכי לעולם לא תהיה טמאה, די"ל דס"ל דמשכחת לה שתהיה טמאה באופן שהרגישה בזעזוע גופה, והרגשה זו ליכא במכה, ע"ש.

ואם יש לה מכה תולה במכתה... ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה בראשונים (רשב"א והרא"ש והר"ן) הביאו דברי הרמב"ן (הל' נדה פ"ג ה"ט) שפסק דלמעשה לא תלינן במכה מהא דחזינן דנימנו וגמרו לענין דם בתולים דבועל בעילת מצוה ופורש, ולא תלינן בד"ב ואע"ג דאין לך מכה גדולה מזו, וא"כ כ"ש דשאר מכות לא תלינן בהו, ועוד שאם אתה אומר כן אף אתה צריך לבדוק אם נשתנה דם מכתה מדם ראייתה ועכשיו אין אנו בקיאין במראות הדמים לידע אם נשתנה או לא, ע"ש.

ואף דהראשונים הביאו את זה כהמשך, אולם ברמב"ן (בהל' נדה) נדפס חלק השני לעיל שם (דין ז'), ובלשון אחר קצת וז"ל שם היה בה מכה תוך אותו מקום והרי הדם שותת יש מי שהורה שמטהרין אותה אפי' בזה"ז, ויראה לי שמטמאין אותה שאם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה טמאה דין התלמוד וא"כ פעמים אתה מביא אותנו להקיף ולבדוק בדמים, ע"ש.

ועי' ברשב"א בתורה"ב (כג.) שדחה דבריו במאי דיליף ממאי דלא תלינן בד"ב, וז"ל שאם אמרו כן בד"ב שיש לה שעת הכושר אחר שתחיה המכה לא אמרו (אלא) במי שרואה דם מחמת תשמיש שאין לה שעת הכושר ונמצאת אתה אוסרה לעולם, אדרבה בזו הקילו וכו', ע"ש בדבריו. ונראה דמאי דנקט להקל ברמ"ת מחמת שהוא איסור עולם, ל"ד איסור עולם ממש נקט, דה"ה בשאר נידון של תליה במכה הו"ל כאיסור עולם וכמו שמפורש להדיא בדבריו לעיל שם, אלא דוקא בבתולים החמירו, ולכאורה י"ל בזה כמו שהביא הר"ן בשמו דשאני מכת בתולים שעשויה מכתה להתרפאות לאלתר, ע"ש, ודו"ק. ושו"ר בסד"ט (ס"ק יב') שדן בשיטת הרשב"א בזה מה הדין במכה עוברת, ע"ש.

ובעיקר קושית הרשב"א על הרמב"ן, עי' בכו"פ בס"ק ה' בא"ד (בד"ה והנה אמת וכו') שכתב דגם הרמב"ן מודה שתלינן במכה לענין שלא תיאסר לבעלה לעולם ולא קאמר דאין תולין במכה אלא לענין דבעי ז' נקיים, ע"ש, וכן מבואר בדברי הסד"ט (ס"ק יד' בד"ה והן אמת) וע"ש מה שכתב בביאור קושית הרשב"א. (וע"ע מה שכתבנו בענין זה לקמן ע"ד הש"ך בס"ק כ', ודו"ק.)

שם והנה ע"ע בהמשך דברי הרשב"א הנ"ל שמפקפק גם על חלק השני של הרמב"ן שכתב דא"כ אתה צריך לבדוק אם דם מכתה משונה, וכתב הרשב"א וז"ל והא נמי דתניא אם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה, לא אמרו אלא בזו שהיתה למודה לראות... שזו היא שאתה יכול לעמוד על דם ראייתה ועל דם מכתה... אבל בזו שאי אתה יכול לעמוד עליה לא, ועוד דהתם נמי לא אמרו אלא... אם נתברר שנשתנה אינה תולה וכו', ע"ש בדבריו.

ומבואר דנסתפק אם לפרש הברייתא כדברי הרמב"ן דהכוונה דבעינן לברר אם הוא משונה (אלא דאעפ"כ אין זה אלא במקום דאפשר), או דהכוונה הוא רק אם נתברר שהוא משונה אבל מן הסתם תלינן, ודו"ק. אולם עי' ברא"ש ובר"ן שנקטו בפשיטות כצד ב'. ועי' בדברי הט"ז (ס"ק ט') בשם הפרישה, אולם בש"ך שם (ס"ק יט') נראה שלא החמיר בכך (ובחוו"ד ס"ק ה' כבר עמד ע"ז), ועי' בדגול מרבבה ופת"ת שם בשם המג"א, ואפשר דהמחמירים חשו לזה משום דנר' דהרשב"א הסכים לעיקר סברת הרמב"ן בחד צד וכנ"ל, ודו"ק.

אלא דמעיקר דברי הרשב"א מבואר פירוש מחודש בדברי הברייתא דדם ראייתה, דהרי בפשטות (וכן פי' הרמב"ם) מפרשים הברייתא דדם ראייתה היינו הדם שראתה עכשיו ודנים עליו, וקאמר דאם הוא משונה מדם מכתה לא תלינן עליו. אולם מדברי הרשב"א מבואר דדם ראייתה קאי על דם נדתה שהיא רגילה לראות, וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ש, ע"ש. ועי' בסד"ט (ס"ק יב' בא"ד בסוגריים) שהביא שכן מפורש בלשון הרא"ש בפסקי נדה, והביא כן גם משו"ת פ"י, והביא שכן פי' בשו"ת צ"צ (סי' פו') והו"ד בשו"ת חכ"צ (סי' נו'), וע"ש בחכ"צ שהאריך לחלוק עליו.

אלא דאכתי יש לדקדק דנראה דאיכא חילוק בין דברי הרשב"א והרא"ש, דמדברי הרשב"א משמע דאין הכוונה בדם ראייתה להדם נדה שרגילה לראות, אלא הכוונה להדם שראתה פעם ראשון ושני או בבעל ראשון וכו', ע"ש, ומבואר להדיא דכוונתו לדם שראתה כבר מחמת תשמיש ומשמע דדוקא נקט. ולכאורה היינו משום דס"ל דאין לדמות דם זו של ספק לסתם דם נדותה, דהרי מצינו (דף יא:) דאיכא סברא דאימר שמש עוכרן, וא"כ מהא דאינו דומה לסתם דם נדתה ליכא ראיה, ובהכרח צריך לדמותו לדם שראתה כבר מחמת תשמיש, וצ"ע בזה. (ובעיקר הנידון אי שייכא כאן סברא דשמש עוכרן, עי' בסד"ט הנ"ל בהמשך דבריו, וע"ע בחוו"ד בס"ק ה' מה שכתבו בזה.)

עכ"פ לפ"ד הרשב"א והרא"ש צריך לבאר כוונת הברייתא דאם דם מכתה משונה מדם ראייתה (ר"ל דם נדתה) אז בעינן לבדוק דם זה הספק לאיזה הוא דומה, אבל אם דם מכתה דומה לדם ראייתה א"צ להקיף הדמים ומן הסתם תלינן אותו בדם מכתה, ודו"ק. (ואפשר דזהו מה שדקדק הרמב"ן בלשונו בהל' שם לומר שפעמים אתה מצריך אותנו להקיף בדמים, וצ"ע בזה.)

אלא דלכאורה אכתי יש להסתפק בדין זה, כשבאים להקיף דם הספק אי מדמין אותו לדם מכתה או לדם ראייתה, ומלשון הרא"ש שם מבואר דמקיפין לדם ראייתה (ודלא כמו דנקט בחכ"צ שם לדעת הצ"צ) ולכאורה הוא קולא קצת דכל שאינו דומא לדר ראייתה תולין במכתה ואף דאין אנו יודעים אם דומה ממש לדם מכתה, ודו"ק.

ואם יש לה וסת תולה בוסתה ופרש"י ואם יש לה וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת, עכ"ל. (וכן ביאר המהר"ם הובא בשו"ת הרשב"א סי' תתל"ח, ע"ש, והו"ד בב"י בסעיף יא', ועי' במה שכתבנו ע"ד בסמוך.) ולכאורה דברי רש"י מובנים בפשיטות טפי אם אמרינן דרמ"ת מדין וסתות הוא, וא"כ שפיר אפשר לומר דקבעה לה דוקא לימים מסויימים וכעין וסת המורכב. אולם אם רמ"ת מדין חזקות הוא יל"ע דאפשר דלא שייכא ענין כזה דנימא שמורכב מימים, ואפשר דא"א לחוש לה בכלל אם אינו ברציפות, וצ"ע בזה. שו"ר בחוו"ד בסעיף ד' (ס"ק ג' בתח"ד) שמבואר להדיא כדברינו דדין זה של רש"י בהכרח מטעם וסתות הוא ולא מטעם חזקת חולי, ע"ש, ודו"ק. (וע"ע בדברינו בסמוך במחלוקת החוו"ד והתוה"ש.)

והנה עי' בשו"ע סעיף א' שפסק הרמ"א דאין דין רמ"ת אא"כ ראתה בג' תשמישין רצופין. ועי' בביאור הגר"א שם (ס"ק ד') שהראה מקורו מדברי רש"י כאן, ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי בפשטות אין כוונת רש"י דבמפוזרות אין דין רמ"ת, אלא דעיקר כוונתו הוא להקל דהיכא דהוי מפוזרות כסדר א"צ לחוש אלא לאותן זמנים, ולעולם אימא לך דהיכא שראתה מפוזרות שלא על הסדר אסורה היא לעולם.

וצ"ל דהגר"א מפרש דברי רש"י דאתא לחדש לחומרא דאף דמפוזרות לא הוי רמ"ת, מ"מ היכן שהן כסדר צריכה לחוש לאותן זמנים, וצ"ע דבודאי פשטות משמעות דברי רש"י הוא למימר דתלינן לקולא בוסתה. אח"כ ראיתי בסד"ט (ס"ק כג' בא"ד) שנראה שמפרש כוונת רש"י במאי דתלינן לקולא היינו לענין אם ראתה אח"כ בג' פעמים רצופין דמ"מ תלינן בוסתה, ע"ש ודוחק. אלא דשו"ר בתוה"ש דנראה דג"כ הבין כן בכוונת רש"י, דעי' בדבריו בס"ק יד' שעמד ע"ז דהמחבר השמיט דין זה של רש"י (ובפרט דבב"י כתב דהלכתא כפירושא דידיה), ותי' דהוא נכלל בהדין של סעיף א' ויא', ע"ש, ומשמע דס"ל דאף הא דבעינן שיהיו הג' פעמים רצופין הוא בכלל דברי רש"י, ודו"ק. (עכ"פ לפ"ד הוי מדקדק היטב סו"ד השו"ת מהר"ם שציינתי לעיל דנתקשה לפ"ד האיך משכחת לה שתיאסר לבעלה, ע"ש, ודו"ק.)

ובעיקר דברי רש"י, עי' בשו"ע בסעיף יא' שפסק דאשה שראתה דם מחמת תשמיש ג' זימני וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת אך ימי הוסת פורשת וכו', ע"ש. ועי' בב"י שהביא מקור הדברים מדברי המהר"ם הובא בשו"ת הרשב"א (סי' תתל"ח), ע"ש. וע"ע בביאור הגר"א שם (ס"ק כה') שהראה מקורו מדברי רש"י דהכא. (ויש לדקדק קצת למה הב"י לא ציין לדבריו כאן.)

שם והנה עי' בתוה"ש שם (ס"ק כט') שמפרש בדעת הט"ז שם (ס"ק יד') שדין זה של רש"י דאם היתה לה וסת לקלקול הזה א"צ לחוש אלא לאותן הימים מיירי אפי' כשלא היתה תשמיש של היתר ביניהם. אולם עי' בחוו"ד שם (ס"ק טז') שדחה דבריו בשתי ידים, ובא"ד שם הביא דמדברי רש"י כאן מבואר להדיא דמיירי דוקא היכא שהיו תשמישין של היתר ביניהם. וביאר שם הטעם דאילו לא היו תשמישין של היתר ביניהם היה אסור לעולם דבכל רמ"ת מטעם חזקת חולי נאסרת ולא מטעם וסת דקים להו לחז"ל דיותר מסתברא לתלות בחולי מלתלות בוסת, ע"ש בדבריו.

והיינו דאזיל לשיטתיה לעיל שם (ס"ק ג' באריכות) דברמ"ת אפשר לדון ביה בין מטעם חזקת חולי ובין מטעם וסתות, ע"ש, ולכך כשאין תשמישי היתר ביניהם דיינינן ליה מטעם חולי ואסורה לעולם, ורק בציור של רש"י שיש תשמישי ביניהם בע"כ לא אתינן עלה אלא מדין וסתות (וכמו שהבאנו מדבריו לעיל), ולכך אינה אסורה אלא באותן הימים, ודו"ק. אולם דעת התוה"ש כשיטתו דס"ל (כדעת רוב האחרונים) דרמ"ת מטעם וסת לחוד דיינינן לה, ולכן אף באופן שלא היו תשמישי היתר ביניהם, מ"מ אינה נאסרת אלא באותן ימים שקבעה לראות בהן וכמו בשאר וסת המורכב כמו שהביא שם, ופשוט.

אלא דיעויין בדברי הסד"ט (ס"ק כג') שג"כ האריך לסתור דברי התוה"ש וכמו שמדייק מדברי רש"י דדוקא כשהיו תשמישי היתר ביניהם תלינן בוסתה, אלא דנתקשה באמת דכיון דרמ"ת מטעם וסתות למה לא תלינן ביום מסויים וכמו בכולהו וסתות בין וסת הגוף ובין וסת הקפיצות דאם הם מורכבים מיום מסויים א"צ לחוש אלא ליום זה. וע"ש שתי' דצ"ל דרמ"ת גרע דחיישינן דהתשמיש גרם לה לראות, ע"ש בדבריו, וצ"ב.

ונר' בביאור דבריו, דאף דמסיק שם דרמ"ת אלימא מוסת הקפיצות וקובעת וסת כמו וסת הגוף דחיישינן דמחמת חימוד תשמיש ראתה, מ"מ לענין זה אינו דומה ממש לוסת הגוף כפיהוק וכדומה, דהרי כבר נתבאר באורך במקו"א דוסת הגוף הוא כמו סימן שהדם נתעורר לבוא אבל אינו גורם להדם שיבוא, וא"כ היכא דאירע לה כן ביום מסוים אמרינן דהיום גרם להדם שיבוא ובעינן לחוש לה היכא דאיכא סימן זה. אולם ברמ"ת דחיישינן לה דאפשר שגורם להדם שיבוא, אז אפשא דחיישינן לה גם בפנ"ע ולא רק בצירוף להיום, דהרי אפשר שהתשמיש היא עיקר הגורם, ודו"ק. (אלא דאכתי צ"ע בדבריו דנר' דאיכא סתירה קצת מדמריו בסמוך בס"ק כד' וכפי שיתבאר.)

אולם פשטות משמעות דברי הט"ז מורים להדיא כמו שביאר בתוה"ש, ומה שכתב שם הסד"ט בביאור דבריו הדוחק ברור, ומה שכתב בזה החוו"ד ג"כ נר' דוחק קצת לומר שסמך עצמו על מה שכתב אח"כ, ודו"ק. והנה לפ"ד התוה"ש לכאורה הוי אפשר לפרש בפשיטות לשון הרמ"א שכתב דבראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאילו ראתה ג"פ רצופים שהרי א"א לה לטבול ולשמש עמו שהרי היא רורה כל פעם אחר טבילתה, ע"ש וכל האחרונים נתקשו בדבריו דמאי קמ"ל הרי פשיטא שאסורה בכה"ג דהיינו ממש ג"פ רצופים, ע"ש בט"ז וש"ך וכו'. אולם לפ"ד התוה"ש אפשר לומר דהכא איכא רבותא טפי דכיון דכל הג' פעמים שראתה היו בביאה ראשונה שאחר ליל טבילה, א"כ אפשר לומר דבאמת אינה אסורה לעולם מצד רמ"ת דאדרבא אמרינן דיש לה וסת המורכב לרמ"ת בביאה ראשונה שאחר טבילתה, ולכך אינה אסורה אלא מטעם דלא משכחת לה שתיבעל לו כיון דאסורה בביאה ראשונה שאחר טבילה מכח הך וסת וכמו שכתב הרמ"א, ודו"ק.

שם והנה עי' בשו"ע סעיף י' שפסק דאשה שראתה מ"ת בליל טבילה פעם אחת צריך לפרוש בליל טבילה הבא כדין וסת שאינו קבוע, אבל א"צ לפרוש בליל טבילה השלישית כיון דלא קבעה לה, ע"ש.

וראיתי בחי' הפלאה שנתקשה בתו"ד דלמה צריכה לחוש מכח פעם אחת דשמא יש לה וסת מורכב לתשמיש וליל טבילה, ולמה לא אמרינן דדלמא אין התשמיש שלו גורם לה לראות אלא דבעל בכח וכסברת לאו כל הכוחות שווין, ע"ש בדבריו. ולא הבנתי הקושיא בכלל דבודאי לא הקילו בהכי אלא לענין דין רמ"ת מטעם שלא תאסור בת אברהם לעולם (כסברת הרשב"א) וזה לא שייכא כאן שאינה נאסרת אלא בליל טבילה. וגם לפי סברת הרמב"ן והר"ן דמטעם שאין דרך האשה לראות מ"ת הוא, לכאורה גם זה ליכא אלא כשבאים להחזיק אותה לראות מ"ת לחוד, אבל לגבי שניחוש לה לוסת מורכב מליל טבילה ותשמיש מאן יימר דלא חיישינן לה. (ויש להוסיף בזה דהרי חזינן דבוסתות דעלמא חיישינן שהתשמיש גורם לדם שיבוא, ודו"ק.

שם והנה בעיקר דברי המחבר מבואר דע"י שלא ראתה בליל טבילה השניה לא צריכה לחוש לה פעם אחרת. ועי' בסד"ט (ס"ק כד') שנתקשה בזה דכיון דחיישינן לוסת המורכב מליל טבילה ותשמיש מאי מהני שעבר ליל תשמיש לחוש כדי לעקור הוסת, הרי בוסת המורכב בעינן שיהיו שניהם ולא ראתה כדי לעקור הוסת. ועי' בחוו"ד (ס"ק טו') שג"כ עמד בזה, וכ' דבע"כ מיירי בעברה ושימשה, ע"ש.

וע"ע בתוה"ש (ס"ק לח') שכבר נתקשה בהכי ע"ד המחבר בסמוך (סעיף יא') דבהוחזקה לראות מ"ת כל חצי שנה צריך לחוש חוסת זו עד שיעקר ג"פ, וכ' התוה"ש דבע"כ צ"ל דמיירי בעברה ושימשה דבלא"ה לא נעקר הוסת, וכן עמד בכעי"ז בדגול מרבבה שם על תח"ד המחבר שם, אלא דכ' דמסתימת לשון המחבר אינו משמע דמיירי בעברה ושימשה, ע"ש. וכ"כ גם בחוו"ד שם (בסעיף יא') ע"ש בכל דבריו דהוציא מזה חומרא להלכה.

אולם עי' בסד"ט הנ"ל שחידש די"ל דכאן הוסת נעקר ע"י שעבר הליל טבילה לחוד, דשאני הכא דעיקר החשש אינו אלא משום דשמא הטבילה גרמה לה ומה שראתה בשעת תשמיש לאו משום דגם התשמיש גרמה אלא שקרה המקרה שראתה בשעת תשמיש ואולי אם לא שימשה נמי היתה רואה באותו הזמן, ע"ש בדבריו. אלא דמלבד מה דזה תימה גדולה להקל ולתלות בהכי, הרי גם לכאורה סתר עצמו בזה ממה שכתב בדיבור לעיל מיניה (ס"ק כג') בא"ד דבאופן כזה שראתה ג"פ בליל טבילה אמרינן דאסורה לשמש לעולם, ולא אמרינן דיש לה וסת המורכב מליל טבילה ותשמיש ומותרת בכל שאר הימים (וכדעת התוה"ש שהביא שם), אלא אמרינן דודאי התשמיש גרמה לה לראות ולא הליל טבילה ואסורה לעולם, ע"ש בדבריו. ולכאורה הוא סתירה מפורשת לדבריו כאן דתלינן להיפוך דהליל טבילה היא עיקר הגורם, וצע"ג לחלק ביניהם.

שם והנה עי' בדברי הרמב"ן בהל' (פ"ו הט"ז) שמבואר דמפרש הגמ' באו"א, וז"ל בא"ד שם בד"א שלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שימשה סמוך לוסתה הר"ז תולה בוסת, ע"ש, והיינו דהברייתא מחדש דבכה"ג יכול לתלות דמחמת וסתה הרגיל הוא ולא מחמת תשמיש, וכ"פ הרשב"א בתורה"ב (ו.), ע"ש. ועי' ברמב"ם (פ"ד ה"כ) שג"כ פירש הכי.

אלא דיעויין בבעה"מ (בהשגות על בעה"נ אות ו') שנתקשה בפירוש זה דאטו ברשיעי עסקינן, וע"ש שפי' דמיירי בשיש לה וסת הגוף כגון פיהוק ותלינן מה שראתה בוסת הפיהוק, ע"ש. אולם נראה דל"ק דכוונת הני רבוותא הוא כמו שביאר הר"ן דמיירי סמוך לוסתה ואכתי לא הגיע שעת וסתה, ומ"מ תלינן בוסתה דאמרינן דמחמת תשמיש הקדימה לבוא, ע"ש. ועי' בפרישה (סעיף יא') שג"כ פי' עד"ז של הר"ן, דמיירי בששימשה עונה שלפני עונת וסתה, ומ"מ תלינן דמחמת וסתה ראתה ולא מחמת תשמיש, ע"ש.

אלא דיעויין בש"ך (ס"ק טז') שהק' ע"ד, דהא דלא חיישינן שתראה בעונה שלפני עונת וסתה הוא משום שאינו רגיל שתקדם וסתה ותראה אז, וא"כ כ"ש דאין להקל ולומר דמה שראתה אז הוי דם וסתה, ולכך פי' הש"ך דדין זה מיירי דוקא בעונת וסתה עצמה ומיירי בעבר ושימשה, ע"ש. אולם עי' בתוה"ש שם (ס"ק יג') שדחה קושיתו די"ל דמ"מ כיון שאין דרך לראות ע"י תשמיש, תלינן דמחמת התשמיש הקדימה וסתה לבוא, דכדי שלא לאוסרה על בעלה תלינן במאי דאפשר, ע"ש. וכן תירצו הסד"ט (ס"ק י' בסוגריים) והב"מ עפ"ד הר"ן הנ"ל שמפורש בדבריו דסמכינן דהתשמיש גרמה להוסת למהר ולבוא, ע"ש בדבריהם.

ומ"מ יש לדקדק בדבריהם דתלינן דמחמת הוסת והתשמיש בא הדם וכמו שכתב הב"מ שם דאמרינן דזה וזה גרם, ע"ש, דא"כ יש לדון דאפשר דנפיק מינה חומרא, דמ"מ תיאסר לשמש באותו עונה שקודם עונת וסתה וכמו וסת המורכב (וכעין שפרש"י באמת לדין זה). אלא שלא מצאתי מי שעמד בזה, זולתי אם נדקדק בלשון הסד"ט שם שכתב בזה"ל אלא היכא דחזינן דהקדים אמרינן דתשמיש גרם שהקדים הוסת ומשום כך לא נאסרה מ"ת באין סמוך לוסתה, ע"ש. ואפשר דיש להעמיס בכוונתו דבעונה זו הסמוך לוסת שראתה בו באמת נאסרת מ"ת, ואכתי צ"ע בזה.

והנה בעיקר קושית הש"ך, עי' בחוו"ד (ס"ק ג') שתי' דמשכחת לה כגון שראתה אח"כ ב' פעמים באותו יום לחודש שלא מחמת תשמיש. והיינו דס"ל דכיון דלמפרע הוחזק לה וסת החודש לאותו יום, מצינן לתלות ראייתה גם ביום הראשון דמחמת וסתה אתא ולא מחמת תשמיש. אלא דהיה מקום לפקפק קצת בדבריו דאפשר דהראיה הראשונה שאנו מסתפקים עליו דלמא מחמת תשמיש הוא לא מהני להצטרף לוסת כדי לגלות על עצמה דלאו מחמת תשמיש הוא, אלא דלגבי קביעת וסתות באמת מצינו כה"ג, ויש לדון בזה. (שוב הראוני בפרדס רימונים שכבר עמד בכעי"ז על ציור של הש"ך בקטנה דנסתפק שם אי שדינן הך ראיה דבשעת תשמיש בתר שאר יומי להצטרף לקביעות וסת ליומי לחוד או דאינו מצטרף דאמרינן שמחמת תשמיש ראתה, ע"ש.)

שם ויש עוד מהלך שלישית בביאור הברייתא והוא דברי המרדכי שפי' כוונת הברייתא דמיירי באשה שיש לה וסת קבוע וראתה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה, דיכולה לתלות דמה שראתה ודאי לאו דם נדתה הוא אלא דם טהור הוא, ע"ש. ונחלקו רבוותא בהבנת דברי המרדכי. דהנה יעויין בב"י דנראה שהבין בדבריו דשלא בשעת וסתה תלינן דדם טהור הוא ואע"ג שאין לה וסת בכלל.

אולם עי' בט"ז שכתב ע"ז דהוא דבר שאין לו ביאור כלל, ובודאי כוונת המרדכי רק לאופן שיש לה מכה ובאופן דמצד המכה לחוד לא הוי תלינן בה, דלזה מהני מה שיש לה וסת וקאי שלא בשעת וסתה, דמחמת כן יכולה לתלות במכתה, וזהו מה שהוסיף המרדכי בהמשך דבריו ותולה במכתה וכו', לומר דהא דתליא בוסתה קאי עלה דתולה במכתה, ע"ש. ובסו"ד שם חולק להלכה על הרמ"א, וס"ל דבכל אופן אין להקל ולתלות על מכה שאינו ידוע שמוציאה דם. אולם במכה שרגיל שאר נשים לראות דם ממנה, יש לתלות בה אף שהיא אינה יודעת שמוציאה דם, ע"ש.

וכן מבואר גם בדברי הב"ח שפי' כן בדעת המרדכי, וביאר יותר די"ל דמיירי באופן שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם, דמצד המכה לחודא לא הוי תלינן בה וכשיטת המרדכי בהמשך דבריו דאין תולין במכה אא"כ היא יודעת שמוציא דם, ומ"מ באשה שיש לה וסת וקאי שלא בשעת וסתה תלינן אפי' במכה כי האי, ע"ש. (ולפ"ד יש לכוין היטב סידור הדינים של הברייתא שהפסיק והביא תליה בוסת מיד אחר תליה במכה, וא"צ להגיה כמו שכתבו האחרונים ע"פ גי' הרי"ף, ודו"ק. אולם עי' בב"ח דמבואר אחרת.) אולם עי' בש"ך שם (בס"ק כ' ובנקוה"כ שם) דפליג ע"ד הט"ז ומפרש בדעת המרדכי כדברי הב"י. (ועי' בחוו"ד שתמה ע"ד מכח סוגיא דשבועות, וע"ע שם משהק' ע"ז.)

ולמעשה עי' בש"ך שחולק על הט"ז ומקיים הכרעת הרמ"א דאפשר לתלות בוסתה בצירוף מכה שאינה יודע שמוציאה דם, אלא דע"ש שהוסיף דהרמ"א לא הקיל בהכי אלא לענין רואה מחמת תשמיש שלא תהא אסורה לבעלה לעולם דמשום עיגונה הקילו, אבל מ"מ טמאה היא וצריכה ז' נקיים, ע"ש. ועי' בחי' רעק"א שם שביאר דבלא"ה הוי אפשר לחלק מטעם אחר שהרמ"א לא הקיל אלא לענים רמ"ת שהוא מטעם וסתות ומדרבנן, משא"כ לגבי איסור נדה שהוא דאורייתא, ע"ש.

אולם יעויין בסד"ט (ס"ק יד' בד"ה עוד בש"ך שם) שהביא משו"ת כנ"י דפליג על הש"ך וס"ל דאין לחלק בטהרה לחצאין וכיון דלענין חזקת רמ"ת תלינן בהמכה ה"נ דטהורה היא לגמרי וא"צ ז' נקיים. והסד"ט שם חולק עליו ומקיים דברי הש"ך, אלא שהביא שמדברי הרשב"א שחולק על הרמב"ן לענין תליה במכה משמע דס"ל כדעת הכנ"י דאין לחלק ביניהם, אלא דשוב דחה דאין מזה ראיה לענין להכריע להלכה, ע"ש.

אלא דלכאורה מצינו סתירה קצת בדעת הש"ך עצמו בזה דיעויין בדבריו בסמוך (ס"ק כד') דמיירי באופנים דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם, וכתב שם דמשכחת לה גם באשה שיש לה וסת וכגון שראתה שלא בשעת וסתה שלא מחמת תשמיש, ע"ש. ויל"ע למה לא נקט דנפ"מ גם באופן שראתה בשעת תשמיש ונפ"מ לענין ז"נ, ומשמע קצת כדעת הכנ"י דבראתה בשעת תשמיש לא מחלקינן בינייהו ותלינן במכה זו אפי' לענין ז"נ, וצ"ע. (אח"כ ראיתי שבסד"ט שם ג"כ עמד ע"ז, ע"ש בדבריו.)

א"ל ר"ל לר"י ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל ראשון ופרש"י כלומר מביאה שלישית של ראשון ואילך תשמש ע"י בדיקה ולמה תתגרש, ע"כ. וכתבו בתוס' משמע מפירושו דאסורה לראשון אפי' בבדיקה, ע"ש, וכ"כ בשא"ר, ועוד כתבו בתוס' דה"ה דהמ"ל לפי פירושו דגם לשני לא תשתרי אלא ע"י בדיקה כיון דלא ידע שינויא דלאו כל האצבעות שוות, וכן הביאו בשם ר"ת לפרש קושית הגמ' ובסו"ד הוסיפו דלפירושו א"ש דפירכא קמייתא הוי כמו פירכא שניה, ע"ש. ועי' בסה"ת הנ"ל דכתב לפרש גם לפרש"י שיהא קושיא זו כפירכא שניה, ע"ש. אולם אפשר דגם רש"י מודה דהפשטות בזה הוא כפי' ר"ת ולכך הוסיף מילת כלומר, ע"ש. (וע"ע בשו"ת המהר"ם הנ"ל שסייע לפרש"י מלשון הברייתא, ע"ש.)

אולם בהא דנקטו התוס' דלפרש"י ה"ה דהמ"ל דגם לשני לא תשתרי כיון דלא ידע שינויא דלאו כל האצבעות שוות, אפשר די"ל דאינו כן אלא דלפי רש"י לעולם ידע הגמ' עיקר הסברא דלאו כל האצבעות שוות ולכך מה דהוחזקה לראות אצל הראשון אינו אוסרת אותה לגבי השני, והגמ' חידש בתירוצו רק דלאו כל האצבעות שוות הויא סברא אלימתא כ"כ דעדיפא מלהישאר אצל הראשון על סמך הבדיקה, וכיון דאפשר בשני לא סמכינן אבדיקה, ודו"ק. ואפשר די"ל עוד בדעת רש"י דס"ל דאפי' בלאו הסברא דלאו כל האצבעות שוות הוי פשיטא לן דמותרת לשני, והיינו מטעם שהזכיר המרדכי בתח"ד, דאמרינן דמזליה דראשון גרם, ולא תראה אצל השני, ע"ש בדבריו.

שם והנה בעיקר שיטת רש"י דהבדיקה לא מהניא אצל הראשון וכמו שביאר בהמשך דבריו דשמא תבוא לידי כרת, עי' ברא"ש שתמה עליו דאם יש חשש בבדיקה זו למה נתיר אותה לבעל שלישי בפעם רביעית וכי מחמת תקנת נשואי אשה נתיר חשש איסור, ע"ש. וברשב"א בתורה"ב (ו:) ג"כ הק' על שיטה זו דאדרבה כ"ש הוא אם התירוה ע"י בדיקה אחרי שכבר הוחזקה לראות מחמת תשמימ בכל האצבעות ובכל הכוחות, כ"ש שיש להתירה ע"י בדיקה לבעלה הראשון שאכת לא הוחזקה לכל האצבעות, ע"ש. ועי' ברמב"ן שהביא שני הקושיות בקיצור לשונו.

ובישוב שיטת רש"י, עי' בסה"ת הנ"ל שביאר דשאני בבעל הראשון דאכתי יש לה תקנה אחרת ע"י שתתגרש ותנשא לאחר ולכך לא סמכו על הבדיקה באופן שיש תקנה אחרת, אבל אחר הבעל השלישי דליכא תקנה אחרת סמכו על בדיקה זו, וכ"ה המ"מ בשם קצת מחכמי הצרפתים, ע"ש, וכן מדוקדק באמת מלשון רש"י דמוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לידי כרת, ודו"ק.

אולם עי' בב"ח דמבואר מדבריו טעם אחר דלא סמכינן על הבדיקה לישאר עם הראשון, דיש להסתפק דלמא אצבעו של ראשון גרם שנפתח המקור ומוציא דם ואע"פ שע"י המכחול לא הוציא דם, ע"ש, והיינו כמו הסברא דלאו כל האצבעות שוות, וכסברת הב"י. ולפ"ד יש לבאר היטב דלגבי בעל שלישי לא שייכא פקפוק זו כיון דכבר הוחזקה לכל האצבעות, וכמו שהבאנו לעיל מהנוב"י לחלק כן לענין קושית הב"י, ודו"ק. (ועי' מה שכתבנו עוד בזה בסמוך ע"ד הש"ך.)

ובדעת הראשונים דס"ל דמהניא בדיקה אפי' בבעלה הראשון ולא חשו לזה דאין כל האצבעות שוות, י"ל דאזלי לשיטתם דהא דאמרינן לאו כל האצבעות שוות הוא קולא מיוחדת שלא לאוסרה על בעלה וכלשון הרשב"א, אבל לא אמרינן כן לחומרא, וכסברת הב"י בתירוצו שם, ע"ש. אולם לרש"י י"ל דס"ל דהוא סברא אלימתא, וכמו שהבאנו לעיל דמשו"ה הוי פשיטא לן דלא מהני מה שהוחזקה אצל הראשון לאוסרה על השני, ודו"ק.

ועי' בחי' רעק"א (הבאתי לעיל ע"ד הסד"ט) שג"כ ביאר סברת רש"י דלא מהני הבדיקה לראשון משום דאין כל האצבעות שוות, אולם בדעת שא"ר דפליגי ביאר דג"כ מודים לסברא זו, אלא דס"ל דמ"מ מהני הבדיקה באופן שנמצא הדם על הצדדין דאמרינן דבידוע דמן הצדדין ראתה ולא בעינן להסתפק בדברים אחרים וכסברת הסד"ט שם. ורש"י פליג גם ע"ז דס"ל דאפי' בנמצא על הצדדין חיישינן דם מקור הוא וכותלי בית הרחם העמידוהו, ע"ש בדבריו. אלא דע"ש דמסיק דזה דוחק דא"כ נמצא דלדעת שא"ר הא דמהני הבדיקה בבעל ראשון אינו בכל האופנים דמהני אחר בעל שלישי, ומסתימת דבריהם אינו משמע כן. (אולם לפי מה שכתבנו בביאור שיטתם באמת מהני הבדיקה לגמרי.) וע"ע בשו"ת נוב"י שהבאתי לעיל (סי' מג') שהאריך בזה אם אפשר לסמוך על בדיקה כה"ג או דבעינן לחוש דדם המקור הוא וכותלי בית הרחם העמידוהו, ע"ש באריכות.

שם והנה עי' ברמב"ם שמבואר מדבריו שהחמיר עוד משיטת רש"י בזה, דהנה יעויין בדבריו (בהכ"א) שכתב בא"ד נשאת לשלישי וראתה דם כך בשעת תשמיש ג"פ הר"ז תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה, ע"כ. ומדכתב גם אצל השלישי שתתגרש ותלה רק הנישואין לרביעי על הבדיקה משמע דס"ל דהבדיקה לא מהני אפי' להישאר אצל השלישי. ועי' במ"מ שם שביאר דהרמב"ם היתה לו גי' אחרת בברייתא וכגי' הרי"ף, ע"ש. (ולכאורה כוונתו דלא הוי גריס כגי' דידן דמכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק, דמשמע דהבדיקה מהניא להישאר אצל השלישי, אבל ממה שהביא סיפא דברייתא ליכא ראיה, דהרי לכ"ע גרסינן לה וכמואר בדברי התוס', ודו"ק.)

וע"ש במ"מ שביאר שני מהלכים בשיטת הרמב"ם. או דס"ל דלא מהניא הבדיקה לגבי אותן שהוחזקה לראות אצלם, או דס"ל דא"א לשהותה ולבדוק דצריך הוא לגרשה מיד שמא יבוא עליה (וכסברת השו"ת מהר"ם שהבאתי לעיל), ואחר שגירשה א"א להחזירה ע"י בדיקה וכמו שביאר בהל' אישות שיוציא ולא יחזיר עולמית שמא תתרפה ונמצא שלא גמר בדעתו לגרשה, ע"ש. ובפשיטות איכא נפ"מ בין שני הסברות באופן שעבר ובדק מיד כשהיא עדיין תחת הראשון, דלסברא הראשונה לא יועיל, אולם לטעם השני לכאורה בדיעבד יועיל, וצ"ע בזה.

ועי' בשו"ת נוב"י (סי' מג') שכתב עוד נפ"מ בין שני הסברות לענין אם ראתה ג' פעמים אצל הבעל הרביעי, דלפי טעם הראשון צריך לגרשה דתו לא סמכינן על הבדיקה אצלו כיון שהוחזקה לראות אצלו, ע"ש. וע"ע בסד"ט (ס"ק ד') שביאר ספיקת הש"ך בס"ק ז' ע"פ סברא הראשונה של המ"מ, ע"ש.

ועי' בש"ך (ס"ק יב') שהכריע בדעת המחבר דס"ל דבדיקה מהניא אפי' להתירה להישאר אצל השלישי מק"ו ממה שפסק בסעיף ג', וכוונתו למה שהביא שם בדעה קמייתא דמהניא הבדיקה להישאר אצל הראשון, ע"ש. ומה דכתב הש"ך דק"ו הוא דאם מהניא בדיקה לראשון כ"ש לשני (ולהיפוך מסברת הרשב"א שהבאנו לעיל), נראה לבאר ע"פ סברת הב"ח שהבאנו לעיל די"ל דאצל הראשון לא מהניא בדיקה דאכתי איכא חששא דלאו כל האצבעות שוות משא"כ לגבי השלישי שכבר הוחזקה בכל האצבעות, אולם לפי סברת הסה"ת יל"ע אם דין כ"ש הוא, ודו"ק. (וע"ע במחצית השקל שם מה שכתב ע"ד הש"ך.)

והנה בעיקר שיטת הרמב"ם דלא מהניא בדיקה להישאר אצל השלישי, לכאורה הוי מדוקדק כן גם בדברי הרמב"ן בהלכות, דע"ש (פ"ו הט"ז) שכתב אחר שראתה ג"פ אצל בעל השלישי דהר"ז תתגרש ואסורה להנשא עד שתבדוק את עצמה וכו', ומדכתב הר"ז תתגרש משמע דלא מהניא הבדיקה לבעל השלישי. אלא דיל"ע ממה דכתב בהמשך דבריו שם (הי"ז בסו"ד) דמהניא הבדיקה אצל הראשון, ע"ש. ואפשר דס"ל דלגבי הראשון קיל טפי וכסברת הרשב"א הנ"ל, וצ"ע בזה.

ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי והקשו בתוס' דלמאי דלא ידע שינויא דאין כל הכוחות שווין ליפרוך דתבדוק עצמה בביאה שניה של בעל שני וכו', ע"ש בדבריהם. ועי' במהר"ם שביאר בדעת התוס' דס"ל דהא דאין כל הכוחות שווין, אין הפירוש דאפשר דביאה ראשונה היתה בכח טפי ואין להוכיח מינה לביאות אחרות, אלא דהככונה הוא דין להוכיח מכוחות של בעל אחד לגבי כוחות של בעל אחר, ע"ש בדבריו. (ואפשר לפקפק קצת בדבריו, ועי' בערל"נ.)

אולם לפ"ד אפשר להבין סברת התוס' הרא"ש שכתב ליישב קושית התוס' די"ל דלעולם הוי ידעינן כבר הסברא דאין כל הכוחות שווין היכא דלא הוחזקה באצבעות, ע"ש, ודבריו צ"ב דלמה תליא זה בזה. והוי אפשר לומר דס"ל דכיון דהוחזק בבעילות של ג' בעלים הוי נכלל בזה גם ג' כוחות, וע"ז שחידש הגמ' דבעינן ג' כוחות בכל אצבע דבלא"ה לא הוחזק האצבע גופא, ודו"ק. (ושוב הראוני סברא זו מפורשת בחי' הפלאה שהבאתי בסמוך, ע"ש.)

אולם לפי סברת המהר"ם יש לבאר באו"א, דס"ל דגם בהה"א כבר ידענו חסרון זה דלאו כל הכוחות שווין וחזקת כוחות של בעל אחד לא מהני לבעל שני, אולם היכא דכבר נתחזקה בכל האצבעות וחזינן דאין ראיתתה תלוי בבעלים בזה ה"א דגם לענין חילוקי כוחות לא ניחוש, וע"ז קמ"ל דגם בהכי חיישינן, ודו"ק.

שם עי' ברמב"ן שכתב דלמאי דלא ידעינן אכתי טעמא דאין כל הכולות שווין, מאי דנקט הברייתא שראתה ג"פ בכל בעל ל"ד נקט דה"ה בראתה פעם א' בכל אחד הוחזקה לכל העולם.

והנה עי' בחי' הפלאה (על השו"ע סעיף ה') שיצא לחדש דאפי' למסקנת הגמ' דאמרינן דאין כל הכוחות שווין, מ"מ אם ראתה פעם אחת בכל ג' בעלים אסורה היא לעולם בלי בדיקה, שהרי הוחזקה לכל האצבעות וגם לכל הכוחות, ע"ש בדבריו.

אולם הוא חומרא גדולה שאינו מוזכר בשאר הפוסקים, אלא דבאמת צ"ע למה אינו כדבריו דהרי לכאורה כם כוחות שונות יש כאן. ונראה לבאר דהא דבעינן ג' כוחות בכל אצבע היינו משום דאל"ה ל"ח כהוחזקה עיקר האצבע, דכ"ז שראתה רק פעם אחת בהאצבע אפשר לומא דאינה בחזקה שתראה לעולם ע"י אצבע זו דהרי אפשר שראתה בו רק משום דבעל בכח. וא"כ בא דבעינן ג' כוחות בכל אצבע באמת אינו אלא כדי להחזיק האצבע עצמה וכנ"ל אף דמצד הכוחות עצמם באמת היה אפשר לדון דע"י ג' כוחות מג' בנ"א באמת הוחזקה לכל הכוחות, ודו"ק.