דרשני:בענין קביעת וסת בימי זיבתה (דף לט.) (קונטרס)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:18, 12 ביולי 2018 מאת קונטרס (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "=בדין קביעות וסת בימי זיבתה= '''דף לט. ר"ה ב"ח אמר שמואל לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיב...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בדין קביעות וסת בימי זיבתה

דף לט. ר"ה ב"ח אמר שמואל לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ובפרש"י, ולכאורה הטעם הוא משום דבימי זיבה היא מסולקת דמים וכמו שפרש"י לעיל (בד"ה בחזקת טהרה) וז"ל שנסתלקו דמיה בנדותה ויצאו, וכ"כ הראב"ד (שער תיקון הוסתות סי' ב' דין ז') וז"ל דאסתלקו בימי נדותה, וכ"כ לקמן שם (דין יא') וז"ל דקים להו לרבנן דבז' ימי נדה היא מתמרקת דמיה ולא הדרי אלא עד יח' יום, ע"ש. וכן מפורש באמת בגמ' לקמן דף סח: דזה שאינה קובעת וסת בימי זיבתה הוא משום דהויא כמסולקת דמים, ע"ש. (ועי' מה שכתבנו עוד מזה בסמוך.)

והנה יעויין בתוס' שכתבו על מימרא דשמואל דלא מיבעיא בימי ספירת זיבה ממש דאינה קובעת, אלא משמע דאפי' בימים הראויים לזיבה אע"ג דאינה זבה ומעיינה סתום וכו', ע"ש. ומבואר מדבריו דבימי ספירת ז' פשיטא דאינה קובעת ומטעם דהוי מעיינה סתום ולכך אינה קובעת דומיא דבימי נדה (וכדפרש"י בע"ב, ועי' גמ' לעיל דף יא.). אולם יעויין בדברי הראב"ד הנ"ל דנקט דשמואל לא מיירי אלא ביא' יום דוקא דהויא בהו מסולקת דמים, אבל מכיון שעברו היא' יום קובעת וסת, אף דאכתי קיימא תוך ימי ספירת זיבה.

אלא דעי' בבעה"מ שם (אות טו') שחולק עליו וס"ל דה"ה בימי ספירת זיבה אינה קובעת וסת דהויא מעיינה פתוח, ע"ש, והיינו כדעת התוס'. ואפשר דהתוס' ס"ל דלא הוי מעיינה פתוח בימי ספירת זיבה ואינו דומה לתוך ימי נדתה, ויל"ע בדברי רש"י בזה דבדבריו במשנתינו אפשר דקאי רק על שומרת יום, ועי' בדבריו לקמן דף ס. לענין תלינן במקולקלת ובמה שכתבנו שם, ואכ"מ.


שם והנה בהמשך דברי התוס' כתבו דלא קי"ל בהא כשמואל דר"י ור"ל לקמן בע"ב פליגי עליה וס"ל לתרוויהו דאשה קובעת וסת בימי זיבתה, ע"ש, וכ"כ הבעה"מ באות יג', ע"ש. אולם עי' בראב"ד שם (דין ז') דפסק כשמואל כיון דשו"ט בגמ' אליביה, וביאר שם די"ל דר"י ור"ל לא פליגי עליה אלא דמיירי באו"א, דהרי בגמ' בסמוך מוקים ר"ה בדר"י לפלוגתייהו לענין ימי נדה באופן שראתה ב' פעמים בר"ח ובפעם שלישית ראתה בכה' בחודש וחזרה וראתה בר"ח שלישית דבכה"ג קבעה לה וסת לר"ח דאזלינן בתר רובא קמא שראתה ממעיין סתום, ע"ש, וא"כ י"ל דה"נ מה דמודה ר"ל דובעת וסת בימי זיבה מיירי בכה"ג שראתה ב' פעמים בר"ח ושוב ראתה בכ' לחודש ובר"ח, ע"ש.

והנה עי' ברמב"ן ורשב"א שהביאו דברי הראב"ד והוסיפו דה"ה דיל"פ בכה"ג גם לפי' של ר"פ לקמן שם דמוקים לפלוגתא דר"י ור"ל בראתה ב' פעמים בר"ח ובה' בו, ובחודש השלישית ראתה רק בה' בו ולא בר"ח, דר"י ס"ל דקובעת וסת בה' בחודש דאיגלאי מילתא דתרתי ראיות קמאי בר"ח היו דמים יתירים, ובכה"ג מודו כ"ע לענין ימי זיבה דהיינו בשראתה כל פעם בח' בחודש, ע"ש.

ובביאור שיטת התוס' י"ל דס"ל דא"א לפרש כן סברת ר"ל דמחלק בהכי בין ימי נדה לימי זיבה, דבשלמא אי הוי אמרינן דכ"ע ס"ל דאשה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה הוי ניחא, אולם אי אמרינן דגם בימי זיבה אינה קובעת וסת בעצם, וכל הטעם שקובעת הוא רק מטעם אגלאי מילתא וכנ"ל, א"כ מ"ש ימי זיבה דמודה לר"י דאמרינן האי סברא ובימי נדה פליג עליה וס"ל דלא שייסא האי סברא. (ואדרבה לכאורה עיקר הסברא דאמרינן דמים יתירים דאתוספי בה שייכא טפי בימי נדה דקרובה לעיקר ראייתה.)

ושמעתי לבאר די"ל דהראב"ד אזיל בזה לשיטתו שהכריע כהי"מ דמאי דקאמר הגמ' דמים יתירים הוא דאתוספי בה היינו רק דדיינינן שהיה לה עוד ראיה נפרדת חוץ מעיקר ראיית וסתה, וא"כ לפ"ז שפיר אפשר לומר דשייכא האי סברא בימי זיבה טפי מבימי נדה, ודו"ק.


שם והנה עי' בבעה"מ (אות יג') שדייק מלשון הראב"ד דמשמע דגם ביא' יום הויא הטעם שאינה קובעת בו וסת הוא משום דהויא מעיינה פתוח, וע"ש שחולק עליו דאין מעיינה פתוח בימים הראויים לזיבה.

ואפשר דיש להוסיף דאין כוונת הבעה"מ להשיג על הראב"ד רק בפרט זה, אלא דבעצם כוונתו מכח זה לחלוק על עיקר מאי דנקט הראב"ד דה"נ בימי זיבה שייכא הך סברא דאזלינן בתר התרי ראיות קמאי. דבשלמא לגבי ימי נדה דהסיבה שאינה קובעת הוא משום דל"ח עיקר הראיה אלא הוא טפל, לגבי זה אפשר לומר דאזלינן בתר רובא קמא להכריע שהיא באמת עיקר הראיה ושאר הדמים הוי דמים יתירים, אבל לגבי זיבה דהחסרון הוא מצד דהויא מסולקת והויא כראית מקרה, א"כ לא שייכא לענין זה שנימא שהראיות הראשונות שלא היו בימי זיבה יוכיחו שגם ראיה זו אינה ראיית מקרה, ודו"ק. ובדעת הראב"ד צ"ל דמצי לגלות דלא הויא ראיית מקרה, וצ"ע בזה.

והנה בביאור הצד דכוונת הראב"ד הוא באמת מטעם דהויא מעיינה פתוח, שמעתי לבאר ע"פ מה שכתב לקמן (סי' ג' דין טו') דראיה שראתה בימי זיבה אינו לא עולה לוסת ולא סותרת וסת. וביאר שם הטעם דראיה שבתוך ימי נדה תמצית הנדה היא וכו', ע"ש. ועפ"ז ביארו דזהו נמי כוונת הראב"ד כאן דאינה קובעת וסת בימי זיבה דהויא מעיינה פתוח.

אולם נראה דבפשטות אין זה כוונת הראב"ד התם, אלא דודאי עיקר הטעם דאינה קובעת וסת הוא משום דהויא אז מסולקת דמים וכמו שהבאנו מדבריו להדיא, והתם כוונתו לחדש דאע"ג דאינה קובעת וסת מ"מ איכא דין אחרת דבעי לחוש לראיות אלו, דכיון דרגילה לראות כה"ג שיש לה תוספת דמים שמתעכבים לצאת עד יום מסויים, לכן צריכה לחוש להן, ואף דאינה קובעת בהן וסת (כיון דהויא בתוך ימי זיבתה). וע"ז כתב דמ"מ מצד הך דינא ודאי אינה נתפסת ביום החודש דכל הדין לחוש הוא מצד שתראה תוספת דמים מראייתה, והיכא שלא ראתה עיקר הראיה לא תראה התוספת. אבל בודאי לא היתה כוונתו שם לדון מצד עיקר דין קביעות וסתות, ודו"ק. (וכן באמת מדוקדק בדבריו שם, ועי' במה שהארכנו עוד בזה בסמוך.)

ובעיקר מה שדקדק הבעה"מ מדברי הראב"ד דמשמע דמטעם דמעיינה פתוח הוא, לכאורה הוי אפשר לדחות דנקט הכי רק אגב ימי נדה דיליף מינה התם, אבל ודאי עיקר טעם הויא מטעם מסולקת וכמו שמפורש בדברי לעיל. אלא דשבתי וראיתי דיש מקום לצדד כדברי הבעה"מ ממאי דחזינן דיליף הראב"ד (סי' ב' דין א') הדין דלמיחש מיהא בעי גם בימי נדה. ולכאורה היינו דיליף לה מדין ראתה בימי זיבה דאיירי בה ר"פ. והנה אי נימא דבימי נדה ובימי זיבה תרי טעמי נינהו, א"כ יש לדקדק קצת היכי יליף נדה מזיבה, והרי בדברי הראשונים מבואר דבימי זיבה שייכא טפי לדין וסתות מבימי נדה וא"כ אפשר דדוקא בימי זיבה הוא דנאמר הך דין דלחוש מיהא בעינן. אולם אי הוי אמרינן כהבנת הבעה"מ דגם בימי זיבה שייכא טעמא דמעיינה פתוח, א"כ הוי ניחא דאפשר ללמוד ימי נדה ממנה, ודו"ק.


שם והנה ע"ע בראב"ד שהביא עוד שני דרכים דשייכא קביעות וסת בימי זיבה. האחד (דין ט') הוא באופן שראתה כל טו' יום (ז' פעמים) דאמרינן דהראיה שניה שבימי זיבה אינו עולה לחשבון הוסתות (ולכאורה משום דראיית מקרה הוא), ולכך הראיה שבתוך טו' יום מהראיה שניה שהוא כט' יום מראיה הראשונה היא העיקר לענין קביעות וסתה ואמרינן דיש לה וסת להפלגת כט' יום, ע"ש. אולם בבעה"מ שם פליג עליה, (וכן בחי' הרמב"ן, ע"ש) וכתב דבודאי דיינינן לוסת הפלגה דידה בטו' יום, ומ"מ לא מצטרף לקביעות וסתה אלא אותן הראיות שנופלות בימי נדתה, ע"ש. אלא דצריך לדקדק במה שכתב שם דסגי אם ראתה כן חמשה פעמים, דהרי לענין הפלגות (דעת רוב ראשונים) דבעינן ד' ראיות, ולא משכחת לה ד' ראיות בימי נדה אא"כ ראתה בסך הכל ז' פעמים (דהיינו ו' פעמים אחר הפלגה של טו' יום), וצ"ע. ודוחק לומר דס"ל כהרמב"ן דבהפלגות סגי' בג' ראיות, שהרי לא מצינו שהשיג על הראב"ד בזה.

ואפשר די"ל בזה דבר מחודש דס"ל דאף דהראיות שנפלו בימי זיבתה לא מהני להצטרף לקביעות הוסת, מ"מ אכתי סגי בהכי לקבוע דוסתה הוא לכל טו' יום, (וכדחזינן דלענין עקירה סגי במה שעברה טו' יום ג' פעמים אף דא' מהם היה נופל בימי זיבתה) וא"כ לענין קביעות נמי לא בעינן ג' הפלגות שמסתיימות בימי נדתה דוקא, וסגי במה שיש לה ג' ראיות בימי נדתה כדי לקבוע בהו וסתה להפלגת טו' יום, ודו"ק.

והנה ע"ע בראב"ד (דין יא') שהביא עוד אופן דאשה קובעת וסת בימי זיבתה באופן שנמשכו ימי ספירת זיבתה אחר היא' יום, דהא דאינה קובעת וסת בימי זיבתה הוא דוקא בהיא' יום דהויא בהו כמסולקת, אבל אחר שעברו תו ליכא מסולקת וקבעה בהו וסת, ע"ש. וכבר הבאנו דברי הבעה"מ שם דפליג עליה וכן מבואר בפשטות בדברי התוס', אולם עי' בחי' הר"ן שהכריע כדברי הראב"ד ועוד הוסיף להחמיר על דבריו דה"ה בראתה בתוך ימי ספירת זיבתה שנפלו בתוך היא' יום דקובעת בהן וסת, וה"נ בשומרת יום שראתה ביום המחרת. וביאר שם הטעם משום דהא דאינה קובעת וסת תוך היא' יום הוא (משום דהויא כראיית מקרה) כיון דאין דמים מצויים בה, אבל אח"כ הרי היא כראיה ראשונה של תחילת נדה שהיא קובעת וסת, ע"ש בדבריו. ואפשר דהראב"ד דנראה מדבריו דלא ס"ל כהר"ן, היינו משום דס"ל דל"ח מצוי ע"י שראתה פעם אחת. ולפי מה שהבין הבעה"מ בשיטתו דהטעם דאינה קובעץ וסת בימי זיבתה הוא משום דהויא מעיינה פתוח, פשיטא דלא שייכא בזה סברת הר"ן, ודו"ק.


א"ר פפא... מיקבע לא קבע מיחש מהו דניחוש לה וכו' ופרש"י אם היתה רגילה לראות מטו' לטו' דהיינו תוך ימי זוב מי בעיא למיחש ולא תשמש ליום טו' וכו'. אולם בתוס' פירשו דמיבעיא ליה בוסת שקבעה בימי נדה אם צריך לחוש לו היכא דבא בימי זיבתה, ע"ש. והיינו משום דק' לפרש"י דמאי ראיה מייתי ממתניתין, דלמא דוקא וסת שקבעה בימי נדה אלים ובעי לחוש לו אפי' היכא דבא בימי זיבתה, וכן ביאר במהר"ם, ע"ש.

ובישוב דברי רש"י עי' ברשב"א ור"ן (וכן מבואר בתוס' הרא"ש) שכתבו דס"ל להגמ' דאם איתא דצריך לחוש לוסת הבא בימי זיבתה א"כ ה"ה דצריך לחוש לוסת הנקבע בימי זיבתה. ואפשר דיש לבאר גם באו"א קצת דס"ל להגמ' דאם איתא דחוששין לוסת בימי זיבה א"כ לא גרע וסת הנקבע בימי זיבה כלפי הימי זיבה עצמם, ודו"ק. וע"ש שהביאו ראיה לזה מגמ' לקמן (דף סח:) דמקשה אדשמואל דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ממתניתין שם דמבואר דאמרינן דיה שעתה בוסת שבא בתוך ימי זיבתה, ע"ש, אלמא דהגמ' ס"ל דשוה דין קביעות וסת לוסת שכבר נקבע ובעי לחוש לה.

והנה ע"ע ברשב"א שם שהביא פי' התוס' דמיבעיא לן דוקא בוסת שנקבע בימי נדה, ונתקשה ע"ד דא"כ היכי משכחת לה דהרי לדברי ר"ה דבסמוך (דקי"ל כוותיה) דאמרינן דכדלקמיה נקטא, א"כ פשיטא דלא מנינן ההפלגה אלא מיום שראתה בו, וא"כ היכי משכחת לה שוסת שנקבע שלא בימי זיבה שיבוא בימי זיבה. (ועי' בריטב"א שבאמת פי' דר"פ מיבעיא ליה רק לשיטתיה דבסמוך דאמרינן כדמעיקרא נקטא, ע"ש. ולכאורה בלא"ה בפשוטו הוי אפש"ל דמיירי בוסת החודש דהתם לכ"ע אמרינן דצריכה לחוש למנין הראוי וכמו שכתב הרשב"א בסמוך.)

וע"ש שמכח זה חידש דגם ר"ה לא אמר דכדלקמיה נקטא אלא היכא דכבר עבר היום שהיתה רגילה לראות בו, אבל היכא דאכתי לא עבר היום שהיתה רגילה לראות בו, כגון שרגילה לראות בר"ח וקדמה וראתה בכ' לחודש, לכ"ע אכתי צריכה לחוש לר"ח הבא, ובכה"ג מיבעיא ליה אם צריכה לחוש לה אף שהוא תוך ימי זיבתה, ע"ש. ולכאורה הביאור בזה הוא דהא דס"ל לר"ה דאינה צריכה לחוש להיום שהיתה ראויה לראות בה היינו דוקא היכא דכבר עבר פעם אותו היום דהויא כעקירה קצת ושינוי מאותו הוסת, ודו"ק.

והנה שמעתי מקשים ע"ד, ממה שהביא בסמוך דברי הרמב"ן לפרש מאי דמייתי ר"פ ראיה מפלוגתא דר"י ור"ל דחזינן דמנינן הפלגתה לל' יום (דהיינו מר"ח לר"ח) ואלמא דלמנין הראוי כדמעיקרא נקטא, והרי התם לכ"ע אזלינן בתר המנין הראוי כיון דבאמת ראתה באלו הימים שהיתה ראויה לראות בהן. אולם נר' דהרשב"א לא אמר דכ"ע מודים דאזלינן בתר מנין הראוי אלא היכא דכבר קבעה לה וסת לאותן הימים (וכמבואר להדיא בלשונו שם), וא"כ שפיר הוכיח ר"פ מהתם דחזינן דאזלינן בתר מנין הראוי אף דאכתי לא קבעה לה וסת לאותן ימים, ודו"ק.


שם והנה בין מדברי רש"י ובין מדברי התוס' מבואר דנקטו להאיבעיא באופן דהיתה להוסת קבוע. אולם עי' ברמב"ן שפי' להדיא דמיירי גם לענין וסת שאינו קבוע דמיבעיא לן אי בעיא למיחש לה כשבא בימי זיבתה, ע"ש. ולכאורה יש לסייע לפירושו מהגמ' לקמן דף סד. דא"ר פפא להדיא דוסת שאינו קבוע צריכה לחוש לה אפי' כשבא בימי זיבה, ועי' ברמב"ן דר"פ דהתם אתיא לשיטתיה כאן, ומבואר להדיא דמיירי אפי' בוסת שאינו קבוע. (אולם עי' בפרש"י שם ובמהרש"א שם משכ' ע"ד.) וע"י מה שכתבנו בזה בסמוך ע"ד הראב"ד.


א"ר פפא ניחזי אנן היתה למודה להיות רואה ליום טו' וכו' עי' ברמב"ן שפסק דלא קי"ל כר"פ מדדחי ר"ה לראייתו מהמשנה, ובסוגיין מסקינן כדברי ר"ה, אלא שהביא שהראב"ד פסק כר' פפא דחיישינן לה, ע"ש. ולכאורה כוונתו הוא למה שכתב הראב"ד (סי' ב' בתח"ד) וז"ל ואם קבעה אותו בזמן שאינו ראוי לקבעו אפי' ראתה בו כמה פעמים דינו כוסת שאינו קבוע, ע"ש. וכן מבואר עוד שם בהמשך דבריו כמה פעמים, וע"ע בסו"ד הראב"ד (דין יב') דיליף מינה לימי עיבורה ומניקתה שאם ראתה בהן אשה לקבוע בהן וסת אינו נקבע אבל היא חוששת לראיותיה מידי דהוי אוסת שאינו קבוע, ע"ש.

והנה מדבריו הוי מדוקדק קצת דמפרש דמיירי דוקא היכא שראתה כן ג' פעמים וכמו שכתב שאם קבעה אותה וכו', וכן משמע מדבריו בסי' ד' שכתב וז"ל ויש עוד וסת עשירי שאינו בזמן קביעות אעפ"כ חוששת לו והוא הוסת הנקבע בשעת סילוק דמיה וכו', ע"ש. אולם עי' בדבריו לעיל (סי' א' דין ט') שהביא גם לדינו דר"פ דלקמן (דף סד.) דצריכה לחוש לוסת שאינו קבוע גם כשבא בתוך ימי זיבתה. ומבואר להדיא דצריכה לחוש אפי' בראתה רק פעם אחת, וצ"ע.

אלא דנראה לבאר דבאמת איכא שני דינים בדבר. דהנה יעויין בדבריו לקמן (סי' ג' דין יג') שכתב דהיכא דראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר, אבל אם קדמה וראתה בכ' ניסן שוב אינה חוששת לר"ח אייר כיון שהוא תוך ימי זיבתה. וע"ז כתב וז"ל וא"ת אע"פ שאינו ראוי לקביעת וסת לחוש מיהת חוששת כאשר אמרנו למעלה בחושי הוסתות, אינו כן שלא אמרנו חוששת בתוך יא' יום אא"כ אירעה לה טומאה בימי זיבתה וחוששת היא מאותו יום לאותו יום אבל זאת עדיין לא אירע לה טומאה בימי זיבה כדי שתחוש אליה, עכ"ל.

ולכאורה דבריו צ"ע טובא דהרי בסוגיין מייתי ר"פ ראיה דחוששין לוסת שבא בימי זיבתה ממתניתין דהיתה למודה לראות ליום טו' וכו', והרי התם לא ראתה אלא בימי נדתה ומ"מ חוששת לה כשאירע בימי זיבתה. והנראה מוכרח מזה דבאמת ישנו שני דינים. אחד הוא באופן דמיירי בסוגיא דידן דקבעה לה וסת בימי נדתה (או אפי' בשראתה ג' פעמים בימי זיבתה לפרש"י) ובא לה הוסת בימי זיבתה, ובזה ס"ל לר"פ דאע"ג דאין לה דין וסת קבוע ממש מ"מ לחוש לה מיהת חוששת כדין וסת שאינו קבוע.

ויש עוד דין אחרת (שהוא מהגמ' בדף סד.) דהיכא דראתה פעם אחת בימי זיבתה צריכה להיות חוששת לאותו יום של ימי זיבתה כשבא לה פעם אחרת. והביאור בדין זה הוא כמו שביאר הראב"ד בהמשך דבריו שם דאמרינן דאשה זו יש לה דרך תמצית דמי נדתה יוצאות לאחר כך וכך ימים מימי נדתה. ולכאורה מדוקדק מדבריו שם דחשש זה באמת אינו מדין עיקר חשש דוסתות מה שיש לנשים אורח להיות רואה נדות מזמן לזמן אלא הוא חשש אחרת שצריכה לחוש לאותו יום של ימי זיבתה כיון שיש לה דרך לראות אז תמצית דמי נדתה. וזהו שכתב בתר הכי דחשש זה אינו נתפס בכלל ביום החודש, ואילו הדין הראשון דלעיל פשוט דחוששת לוסת החודש כוסת שאינו קבוע, ודו"ק. (ובהכי מדוקדק דבריו לקמן סי' ד' שהבאתי לעיל שמנה סוגי הוסתות וכלל עמהם וסת הנקבע בשעת סילוק דמיה, ולא הזכיר הא דראתה פעם אחת בימי נדתה, ודו"ק.)

ועכ"פ לפ"ד לכאורה י"ל בפשיטות דדוקא בהך דינא שחוששת לתמצית דמי נדתה בזה הוא דסגי במה שראתה כן פעם אחת שתהא צריכה לחוש לה, אבל בדין השני שהוא מדין חשש וסתות, דאף דאינה חוששת מדין וסת קבוע מ"מ צריכה לחוש מדין וסת שאינו קבוע, בזה י"ל דדוקא כשראתה כן ג' פעמים אז הוא דחיישינן לה כוסת שאינו קבוע, אבל אם ראתה כן רק פעם אחת אפשר דל"ח לה כלל, ודו"ק. (והיינו דוגמת החומרא של ההגה"מ לענין קפצה וראתה ג' פעמים, ודו"ק.)

ואפשר די"ל דנפ"מ בזה לענין מה שכתב בסו"ד לילף מזיבה לימי עיבורה דהתם נמי חוששת לראייתה כוסת שאינו קבוע (ועי' בלשון הרשב"א בתורה"ב דהדין לחוש עצמה ילפינן מימי זיבה), דהרי בימי עיבורה לא שייכא החשש לדם תמצית, וא"כ לא תהא צריכה לחוש עד ג' ראיות וכמדוייק בלשונו שם, ודו"ק.

וראיתי בפוסקים שכבר נחלקו בזה, דעי' בש"ך לעיל סי' קפד' (ס"ק יט') בשם המהרש"ל דדוקא בראתה ג' פעמים צריכה לחוש לה בימי עיבורה, וכ"ה בתוה"ש שם (אות טז') בשם הגהות דרישה. וע"ע בכו"פ (הובא בסד"ט) בס"ק לב' שג"כ נראה מתו"ד דנקט דבעינן ג' פעמים, ע"ש. וע"ע בשו"ת נוב"י (מהדו"ת סי' צג') שג"כ האריך בעיקר הנידון אי צריכה לחוש לראיה אחת בימי עיבורה, וע"ש שדקדק מתח"ד הרמב"ם דמשמע דוקא בראתה ג' פעמים, וכן הכריע להלכה, ע"ש בדבריו.

אולם בסד"ט כאן (ס"ק לז') פסק דה"ה בראתה פעם אחת, וע"ש שהביא כן מהב"י כאן (בד"ה מדינא דגמ' בסופו) שדקדק כן מהמשך דברי הרמב"ם, ע"ש. (אלא דבאמת אינו ברור מה כוונתו לדקדק מדברי הרמב"ם, ועי' פרדס רימונים ע"ד הרמב"ם הנ"ל מה שכתב בזה.) אולם מה שהביא הסד"ט ראיה מדברי הב"י לקמן (סעיף לד'), לכאורה אין ראיה לכאן דהתם מיירי בשהיתה לה וסת קבוע לפני כן, ואפשר דלזה שפיר חיישינן אפי' בראתה עכשיו רק פעם אחת. ועי' במה שנחלקו הכו"פ (ס"ק לב') והחוו"ד (ס"ק לז') בביאור דברי הט"ז (ס"ק מט') בענין זה, ודו"ק.

ושו"ר בחוו"ד כאן (חידושים אות נ') שג"כ פסק דה"ה בראתה פעם אחת, וע"ע בחי' רעק"א על הש"ך שם שג"כ נר' דנקט הכי, וע"ע בפת"ת שם.


שם והנה בעיקר שיטת הראב"ד דפסק כר"פ, עי' ברשב"א בתורה"ב (יא:) שהביא ראיה לדבריו מהגמ' לקמן (דף סח:) דמקשינן אדשמואל דאמר דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ממתניתין דהתם דאיתא דאם יש לה וסת בימי זיבתה דיה שעתה, ומתרץ הגמ' דהא דאינה קובעת וסת בימי זיבתה הנ"מ לענין עקירה דא"צ ג' פעמים לעקרו דאמרינן דמיה מסולקין, וכיון דדמיה מסולקין אמרינן דדיה שעתה, ע"ש. והוכיח הרשב"א דבע"כ וסת שבא לה בימי זיבתה עכ"פ בעינן למיחש לה דאי הוי כמאן דליתא ממש לא הוי סמכינן עלה לקולא ולומר דדיה שעתה, ע"ש. (אולם עי' בדברי הרש"ש על הגמ' שם.)

וע"ש בהמשך דבריו מה שכתב בישוב גמ' זו לדעת שא"ר דפסקו כר"ה, וכן נראה מדברי רש"י שם, דע"ש שפירש (בד"ה א"ל שמואל) וז"ל בא"ד אבל לענין דיה שעתה כ"ש דהוי וסת דהא דמיה מסולקין, ע"ש. ומדבריו משמע דהא דמשוינן לה כוסת היינו דוקא לענין דיה שעתה דהסברא דאינה קובעת וסת דהיינו דדמיה מסולקין היא גופא סיבה שנימא דדיה שעתה (וכמו בד' נשים), וא"כ אפשר דלענין חשש שתראה ל"ח לה בכלל, ודו"ק.

והנה ע"ע בדברי הרשב"א הנ"ל בהמשך דבריו (יב.) שהביא ראיה לשיטת שא"ר דל"ח לה כלל, מהמשנה לעיל (דף יא:) דאשה א"צ לבדוק בימי נדתה, ומבואר בגמ' משום דאינה קובעת בהם וסת, ע"ש. וכ' הרשב"א דאת"ל כדברי הראב"ד דצריכה לחוש לה כוסת שאינו קבוע, א"כ אכתי תצטרך בדיקה, ע"ש בדבריו. ולכאורה י"ל דהראב"ד יפרש דלא תיקנו חיוב לבדוק שמא תקבע וסת אלא היכא דאיכא חשש דשמא תקבע וסת קבוע, ודו"ק.


שם הנה ע"ע בדברי הראב"ד (סי' ב' דין א') שכתב דה"ה בראתה בימי נדה דאף דאינה קובעת בה וסת, מ"מ צריכה לחוש לה ובעי עקירה בפעם אחת. (ולעיל הבאנו מזה סיוע להבנת הבעה"מ בשיטת הראב"ד דגם בימי זובה הוי מעיינה פתוח, ודו"ק.)

אלא דע"ש בהמשך דבריו (דין ג') שהביא ב' פירושים בביאור הגמ' בע"ב דמוקים ר' הונא בדר"י פלוגתייהו דר"י ור"ל באשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה באופן שראתה ר"ח ר"ח וכה' ור"ח שלישית דבכה"ג ס"ל לר"י דקובעת וסת לר"ח דאמרינן דראיית כה' הווין דמי יתירי דאתוספי בה, ע"ש. והביא הראב"ד דאיכא מאן דמפרש דהיינו דראיית כה' הוי תוספת לעיקר הוסת של ר"ח. וע"ש בראב"ד דלפי פירושם דקרינן לה תוספת להוסת, אינה צריכה לחוש להך ראיה בכלל. והוסיף הראב"ד דלהך דעה כ"ש דא"צ לחוש לראיה שבתוך ימי נדתה, ע"ש. והיינו דאי אמרינן דהראיה שקדמה להוסת הוי כתוספת וטפל לו, כ"ש די"ל על הראיה שלאחר ראיית הוסת דהויא רק תוספת ונטפל לעיקר ראיית הוסת, ופשוט.

אולם הביא עוד די"מ דהא דאמרינן בראיית כה' דדמים יתירי הוא דאתוספי בה, לאו למימרא דהויא טפילא לראית ר"ח, אלא הכוונה למימר רק דראיית ר"ח לא הוי טפל לראיית כה', אף דהויא תוך ימי נדות דידה, ולכך קבעה לה וסת לר"ח. ונראה לבאר בדבריהם דמפרשי מאי דאמר הגמ' דמי יתירי וכו'היינו דהיתה לאשה זו ראיה נוספת בחודש זו, ולכך אינה מבטלת לעיקר הוסת דידה, ומ"מ אין הכוונה לומר דראיה זו הויא רק דמים יתירים ותוספת של עיקר הוסת, ודו"ק. וע"ש בראב"ד שכתב דלפי הך דעה ה"ה דצריכה לחוש ליום כה' דלמא וסת אחרינא בעיא למקבע.

ונמצא דמאי דנקט הראב"ד לעיל דה"ה בראיה בתוך ימי נדתה צריכה לחוש לה, באמת הוא תלוי בשני פירושים אלו. והנה ע"ש שהכריע כפי' השני, דצריכה לחוש ליום כה', והיינו כמו שסתם לעיל דחוששת לראייתה תוך ימי נדתה. (וע"ע במה שכתבנו בזה לקמן בע"ב שם.)


שם עי' בראב"ד (סי' ג' דין יח') וז"ל ופעמים שהאשה קובעת וסת בתוך וסת, כיצד הרי שקבעה לה וסת לר"ח ואח"כ ראתה כ' בחודש ור"ח ג' פעמים קבעה לה וסת לר"ח ולכ' בחודש, והו"ד בטור (סעיף לב'), ע"ש. ולכאורה צ"ע למה נקט דוקא באופן שקבעה לה וסת לר"ח קודם שהתחילה לראות בכ' לחודש, הרי בדבריו לעיל (סי' ב' דין ה') פסק להדיא דה"ה היכא דראתה ר"ח ר"ח כה' לחודש ואז ראתה ר"ח שלישית דאף שקבעה לה וסת לר"ח מ"מ חוששת גם לכה', ואם ראתה בכה' ג' פעמים קבעה לה וסת לכה', ע"ש, וא"כ ה"נ ננקוט כה"ג. ועי' בב"י שנראה שעמד בזה, וכ' דנקו הכי לאשמועינן רבותא דאע"ג דקבעה לה וסת ראשון לגמרי קודם שבא וסת השני אפ"ה חוששת לשניהם, ע"ש, וע"ע בדברי הב"ח שם שביאר באו"א, ע"ש, וע"ע בסד"ט (ס"ק לה') שג"כ נקט דה"ה בראתה כה' אחר ב' פעמים ר"ח.

אולם אפשר דיש מקום לחדש דהראב"ד באמת בדוקא שינה הציור ונקט הכי. דהנה יעויין בסד"ט בהמשך דבריו שם שנתקשה בדברי הראב"ד דכיון דקבעה לה וסת לכ' האיך אפשר לומר דחוששת גם לר"ח כוסת קבוע, הרי כיון שקבעה וסת לכ' נמצא דלא הוי תוספת דמים בעלמא וא"כ נמצא דר"ח הוי תוך ימי זיבתה והויא אז מסולקת דמים, ע"ש. (אולם מה שכתב לבאר הכי דברי הב"י שהביא שם אינו נראה, ופשוט דכוונת הב"י להקשות רק על שיטת הרמב"ם שהביא שם דלדבריו דפתחי נדה אינו תלוי בראייתה בפועל לא שייכא סברת הראשונים דאינה קובעת וסת בימי זיבה מטעם דהויא מסולקת, ודו"ק.)

ואפשר די"ל דבאמת קושיא זו הכריח להראב"ד לנקוט הציור דקובעת וסת בתוך וסת דוקא באופן שקבעה לה לר"ח מתחילה קודם שהתחילה לראות בכה' דאילו באופן שהתחילה לראות בכה' קודם שראתה ראיה שלישית בר"ח ואינה קובעת עוד לר"ח אלא מטעם דאמרינן דראיית כה' הוא דמים יתירים, בכה"ג צדקו דברי הסד"ט דכיון דנמצא דהוסת של ר"ח נקבע באמת בימי זיבה א"צ לחוש לה כוסת קבוע, ולכך נקט הראב"ד ציור שכבר נקבע וסת דר"ח לגמרי קודם שהתחילה לראות בכה', דבכה"ג י"ל דס"ל דכיון שכבר נקבע לגמרי לעולם צריכה לחוש לה עד שנעקר. וכן מדוקדק באמת בלשון הראב"ד שם שהדגיש שקבעה שני וסתות כיון שכבר הוקבע וסת ר"ח קודם שהתחילה וסת של עשרים, ע"ש.

אלא דכל זה הוא חידוש לדינא. ונראה דבלא"ה ל"ק קושית הסד"ט לפי הראב"ד לשיטתו שהכריע כפירוש השני בהא דאמרינן דראיית כה' הוא תוספת דמים וכמו שהבאנו לעיל, והיינו דהויא ראיה נוספת ולא רק תוספת של הוסת של ר"ח, ולכן אפי' אי קבעה אח"כ גם וסת לכה' אכתי אין זה סותר להקביעות של ר"ח דאכתי אמרינן דאשה זו היתה לה שני וסתות, ודו"ק.

ועוד יש לדון קצת דאפשר דמדוקדק מדברי הראב"ד דהא דקאמר דיש לה שני וסתות היינו רק לענין ששניהם צריכים ג' פעמים לעוקרן (דמאי דבא לה בתות ימי זיבתה ל"ח עקירה), אבל לעולם א"צ לחוש לה בימי זיבתה כוסת קבוע כיון דהויא אז בחזקת מסולקת, וצ"ע בזה.


שם עי' ברמב"ן הנ"ל (דין טז') שפסק דאף דקי"ל דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה, מ"מ בזה"ז שאינן מונין ימי נדות וזיבות אשה קובעת וסת אפי' בתוך ימי נדה וזיבה, ע"ש, וכ"ה הביא הרשב"א בתורה"ב (יא:), ע"ש. (אולם עי' בש"ך ס"ק עא' דנקט דהיינו דוקא לחומר ולא לקולא, ויל"ע בזה.)

והנה עי' בשו"ע בסעיף לב' שהביא הדין דאשה קובעת וסת בתוך וסת, אלא דיש חילוקי גי' אי מיירי בראתה בר"ח ובב' לחודש או בר"ח ובכ' לחודש. ועי' בט"ז דנקט כהגי' דמיירי בב' לחודש, ומבואר מדבריו דה"נ בראתה מתחילה ר"ח וב' לחודש כ"א ג' פעמים הוי נמי הדין דקבעה לה וסת לשניהם, ע"ש. ועי' בש"ך שם (ס"ק עב') שהביא שכ"ה הגי' בכל הספרים וכ"כ בדרישה ופרישה, אלא דהק' ע"ז דא"כ הו"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחילת הראיה, ולכן הכריע כגי' דגרסי כ' לחודש, והביא שכ"ה בהראב"ד (סי' ג' דין יח'), ע"ש בדבריו.

והנה לכאורה י"ל דאה"נ לגי' ט"ז ודעימיה אין המקור לדין זה של המחבר מדברי הראב"ד, אלא דמקורו ממקו"א וכפי שיתבאר. דהנה מצד אחד הוי אפשר לומר דמקורו הוא מדברי הרמב"ן הנ"ל דבזה"ז לא משגחינן כלל בימי נדה ובימי זיבה, וא"כ גם באופן שראתה בר"ח וראתה שוב בב' לחודש יכולה לקבוע וסת בתרוויהו אף דהשניה הויא תוך ימי נדתה. ומצד שני הוי אפשר להביא מקור דברי הטור ממקו"א, די"ל דכוונתו לפסוק כדעת הריב"א בתוס' בע"ב דס"ל דלר"י אשה קובעת וסת אפי' בתוך ימי נדתה ממש וכגון שראתה א' וה' ג' פעמים, והא דאמר לעיל (דף יא.) דאינה קובעת וסת בנדה במעיין פתוח היינו רק בשלא פסקה וראתה יום א' ב' ג' וכו', ע"ש. ועי' בביאור הגר"א (ס"ק נ') שבאמת ציין לדברי הריב"א על תח"ד המחבר. (אלא דצע"ק ממה דאח"כ ציין לדברי הראב"ד על המשך דברי המחבר.)

ונראה דאיכא נפ"מ בזה לענין קושיא הראשונה של הש"ך שהק' דברצופים מודו כ"ע דאינה קובעת וסת בימי נדתה והולכים רק אחר תחילת הראיה. דהנה אי נימא דאזיל בשיטת הריב"א א"כ י"ל דשפיר הקשה, אולם אי כוונתו לפסוק כהרמב"ן יש לדון בו. וביאור הדבר, דהנה לכאורה הוי אפשר לומר דמיירי כאן בשראתה ב' ימים רצופים, אבל לא בשופעת אלא שפסקה ביניהם. וא"כ לדעת הריב"א לכאורה י"ל דשפיר הק' הש"ך ומשום שגם זה חשוב מעיין פתוח, וכדנראה מוכח ממה דהוצרך מתניתין דלעיל שם לאשמועינן שא"צ לבדוק את עצמה אז משום דבלא"ה אינה קובעת בו וסת, ואי הוי מיירי דוקא בשופעת לכאורה לא הוי מקום לבדיקה בכלל, ובע"כ דמיירי בפוסקת, ואעפ"כ אאינה קובעת וסת משום דחשוב ממעין פתוח.

אולם אי נימא דמקורו של הטור הוא מדברי הרמב"ןגם לדעת הרמב"ן דלא משגחינן בזה"ז בימי נדה לומר דאינה קובעת בו וסת מטעם דעלולה לראות וכדומה, מ"מ נראה דהיכא דשופעת ורואה כולה ראיה אחת בודאי אזלינן בתר תחילת הראיה שהיא העיקר ואינה קובעת וסת ע"י המשך הראיה, ולא מטעם שהוא בימי נדה. אולם לכאורה כל זה הוא רק בשופעת ממש, אבל היכא שפסקה אף שראתה בב' ימים רצופים י"ל דשפיר קבעה וסת גם ביום השמי כיון דבזה"ז לא מחשבינן בימי נדה, ודו"ק. והנה עי' בחוו"ד (ס"ק לו') שבאמת הק' על הש"ך דדוקא בשופעת אזלינן דוקא בתר תחילת הראיה אבל לא בפוסקת, ע"ש. אלא דמה דהביא שם ראיה מדברי הטור בסי' קפד' (סעיף ו') לכאורה ליכא ראיה, דהרי התם אין כוונת הטור אלא להכריע כדעת אביו הרא"ש דגם בשופעת אזלינן רק בתר תחילת הראיה ולאפוקי מדעת הראב"ד שהביא שם דס"ל דבשופעת חוששין לכולהו יומי דהמשך הראיה דכולה חשיבא כראיה אחת, ע"ש, ולעולם אפשר דס"ל דגם בפוסקת לא אזלינן אלא בתר תחילת הראיה, ודו"ק.


דף לט: א"ל ר' הונא בדר"י לר"פ ממאי דלמא כב' נמי מכז' מנינן... וה"נ מסתברא וכו' ובפרש"י, ובסו"ד כתב וז"ל ואי משום שהוא כב' ליום הראוי לה, אין זה דרך החוזרת לוסתה לקצר ימי טהרתה ולמהר ימי ראייתה כדי שיבא לפי חשבון של תחילה, אלא חוזרת וקובעת כב' ליום שראתה, עכ"ל. ונראה מבואר מדברי רש"י דמפרש דר"ה אינו חולק על עיקר היסוד של ר"פ דמתייחס ליום שהיתה ראויה לראות בה, אלא דוקא הכא הוא דפליג ומשום דכיון דכדי שנימא שחזרה ליום שהיתה ראויה לראות בה בעינן שנימא שקצרה הפלגתה מהשיעור שהיתה רגילה בו, לכך לא חיישינן לה, שהרי א"כ אכתי אתה חושש שיצאה מדרכה, ודו"ק.

אלא דלפ"ז צ"ע מאי ראיה מייתי ר"פ מהא דר"י דקובעת בימי נדתה ומיירי בראתה ר"ח וה' ור"ח וה' ובחדש השלישית ראתה רק בה' בו, ומ"מ חשיבא כתוך ימי נדתה כיון שהיתה ראויה לראות בר"ח, ע"ש, והרי התם לכ"ע הוי חשבינן ביום שהיתה ראויה לראות בה, כיון דאין אנו מוציאים אותה בזה מדרך ראייתה בכלל, וצ"ע. ועי' בחי' הר"ן דבאמת נתקשה בהכי, וע"ש שמפרש ההוכחה של ר"פ באו"א. (והוא כעין פי' הרמב"ן שם, ע"ש.)

והנה בעיקר דברי רש"י, עי' במה שנחלקו הפוסקים בזה בסי' קפט' (סעיף יג'), דע"ש ברמ"א שפסק דהיכא שראתה בר"ח ניסן ושוב ראתה בכ' ניסן ושוב חזרה וראתה בר"ח אייר, דצריכה לחוש לט' אייר משום חשש וסת הפלגה של כ' יום. ועי' בט"ז שם (ס"ק יח') בא"ד שהביא מהב"ח שהק' על הרמ"א דהרי יש לה לחוש ליום ההפלגה מראיה אחרונה שראתה וכדקי"ל בסוגיין כר"ה דכדלקמיה נקטה ומנינן הפלגת כב' מיום כז' שראתה בו באחרונה, וא"כ ה"נ יש לה למנות כ' יום מר"ח אייר שהפסיקה וראתה בו ולא מכ' ניסן, ע"ש. ועי' בט"ז שתי' ע"פ מה שכתב לדקדק מדברי רש"י כאן דהא דקי"ל דכדלקמיה נקטא היינו רק היכא דעברה היום שהיתה לראות בו ולא ראתה, דאז לא מנינן אלא מיום שראתה בו ולא אזלינן בתר היום שהיתה ראויה לראות בו, אבל היכא דקרבה ראיותיה וראתה גם ביום שהיתה רגילה הלראות בו, בודאי צריכה לחוש להפלגתה הרגילה גם מאותו יום, ע"ש בדבריו.


שם הנה בעיקר דברי הרמ"א שהבאנו לעיל, יעויין בדבריו בדרכ"מ (אות א') דקאי שם ע"ד הטור שהביא מלשון הרמב"ן דמשמע דהא דחוששת לט' אייר הוא רק באופן שלא הפסיקה לראות בר"ח אייר, ועי' בב"י שם משכ' לבאר דברי הרמב"ן, ואזיל כשיטתו לעיל שם דס"ל דבעצם מה דשינתה פעם אחת הויא כעקירה על וסת שאינו קבוע אף שלא עבר עדיין היום, ומאי דחוששת לה עדיין הוא רק משום דאמרינן דדלמא היום ששינתה לה הויא דמים יתירים, ע"ש, וכל דבריו בזה מחודשים מאוד, ובשאר הפוסקים באמת פליגי עליה, ועי' בדברי חמודות (פ"ט אות כז') מה שהאריך בדבריו.

ועי' בדרכ"מ שם שחידש דבאמת גם אם ראתה בר"ח אייר חוששת לט' בו, ומאי דנקט הרמב"ן בדלא ראתה בר"ח רבותא אשמועינן דאף דנעקר הוסת החודש של ר"ח, אכתי צריכה לחוש לוסת ההפלגה של כ' יום, ע"ש, וכשיטתיה פסק ההלכה כאן דה"ה בראתה בר"ח. אלא דדבריו שם תמוהים, דאיזה סברא היא זו דמשום שנעקר הוסת החודש דה"נ נימא שלא נחוש לוסת ההפלגה, והרי אדרבה סברא דעלמא הוא להיפוך וכדחזינן בהמשך דברי הרמב"ן שם דבקבעה וסת אחת תו אינה חוששת לוסת השני דא"א שיהיו לה שניהם (וכמו שהבאנו לעיל), וא"כ מאי דחוששת מעיקרא לתרוויהו הוא רק משום שלא ידעינן איזה תקבע לה ואיזה תיעקר, ודו"ק.

ואפשר דיש לדחות בזה דמ"מ בכה"ג דהוסת הפלגה הוא ג"כ מכח מה שראתה בתחילה בר"ח ניסן, ועכשיו נתגלה דראיית יום זה לא היתה בתורת וסתה אלא בדרך מקרה, עכ"פ לענין שנימא שיש לה וסת לראות בר"ח, א"כ הוי שייכא הו"א דגם לענין וסתות אחרות א"א לייסד ע"י ראיה זו כיון דכבר דיינינן לה כמקרה למילתא אחריתא, ואכתי צע"ג בזה.

והנה בעיקר דברי הרמב"ן, עי' בדברי הש"ך (ס"ק לא') שהוציא מדבריו שיטתו הידוע דהיכא שקירבה הפלגותיה נעקרת ההפלגה הארוכה ממילא, שהרי שינתה זמן הפלגתה, וע"ע בדבריו בזה לקמן ס"ק מ', אולם עי' בבית מאיר שהאריך לחלוק ע"ד, וכבר כתבנו מזה על הסוגיא בדף סד., ע"ש.


א"ל לא הכי א"ר יוחנן כגון דחזאי ריש ירחא... דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה עי' בדברינו לעיל שהבאנו מהראב"ד (סי' ב' דין ג') שני פירושים בדברי הגמ' אם ר"ל דדמים של יום כה' הויא תוספת להוסת של ר"ח או דהויא ראיה נוספת ואינו טפל לראיית ר"ח, וע"ש שכתב דנפ"מ ביניהם אם צריכה לחוש מיהא ליום כה'. וע"ש שהכריע שם כפי' הי"מ וצריכה לחוש גם ליום כה'. וכ"כ גם הרמב"ן בהלכות (פ"ה דין טו' בסו"ד) דחוששת ליום כה' שמא וסת אחר היא קובעת, ע"ש, אלא דמבואר בדבריו דמפרש כפי' הראשון דדמי יתירי היינו דהוי תוספת של עיקר הוסת, ע"ש.

והנה עי' בטור (סעיף לב' בא"ד) שהביא כן להלכה, אלא דעי' בב"ח שם שתמה עליו שסתר עצמו בזה ממה שפסק לעיל (סעיף יג', והו"ד ברמ"א שם) דהיכא דחוששת האשה לשני וסתות עד שתקבע אחת מהן דתו אינה חוששת לאותו שאינו קבוע, ע"ש, וא"כ ה"נ נימא דאינה צריכה לחוש ליום כה'. וע"ש שתי' דשאני הכא דראיית ר"ח השלישית היתה תוך ימי זיבה של ראיית כה', ולכן אנו מסופקין אם ראיית ר"ח הוא עיקר הראיה וראיית כה' הויא רק תוספת דמים ממנה או דראיית כה' באמת הוא עיקר הראיה וראיית ר"ח היא תוך ימי נדתה וטפילה לה, ולכך חיישינן לתרוויהו לחומרא, אולם בעלמא היכא דקבעה לה וסת אחת תו אינה חוששת לאותו שאינו קבוע וכמו שפסק לעיל, ע"ש. (ועי' במה שכתבנו בסמוך לענין אם אח"כ קבעה לה וסת לכה' אם נעקר הוסת של ר"ח, ולכאורה הוא תלוי בזה.)

והנה לכאורה סברת הב"ח א"ש טפי אי נימא דמקורו של הטור הוא דברי הרמב"ן הנ"ל דלפ"ד מבואר דהטעם שהיא קובעת לר"ח הוא משום דאמרינן דראיית כה' הויא תוספת לוסת זה, וא"כ שפיר אפשר להסתפק דדלמא ר"ח באמת אינו עיקר הוסת וכה' הוא הוסת, אבל לפי מה שהבאנו מהראב"ד דהטעם דהיא קובעת לר"ח הוא דוקא להפירוש דאמרינן דאשה זו היתה לה ראיה אחרת וכמו שהבאנו לעיל, א"כ לכאורה לא שייכא סברת הב"ח להחמיר שמא לא תהיה וסתה בר"ח, ודו"ק.

וראיתי בחוו"ד (ס"ק טו') ע"ד הרמ"א לעיל בסעיף יג' שבאמת נקט דמקורו של הטור הוא מדברי הראב"ד, וע"ש שנתקשה שסתירה זו בדברי הטור, וע"ש שתי' די"ל דהטור בסעיף יג' מיירי דוקא בב' וסתות שסותרים זא"ז כגון ב' וסת הפלגות או וסת הפלגה ווסת החודש אבל בב' וסת החודש ודאי דחוששת לשניהם, ע"ש בדבריו. (וע"ע במה שכתבנו בענין זה בסוגיא דלקמן דף סד. בדברי הראשונים שם דוסת קבוע עוקר שאינו קבוע.)