במתניתין דהרואה כתם הר"ז מקולקלת וחוששת משום זוב

דף נב: הרואה כתם הרי זה מקולקלת ופרש"י דאינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו יא' יום שבין נדה לנדה דהא לא ידעה אימת חזאי, עכ"ל. וכן פירש אברייתא דלעיל דף ו. דקתני הרואה כתם מטמאה למפרע... ומקולקלת למנינה וכו' ופרש"י שם אבדה פתח נדותה וכו', ע"ש. אולם עי' ברמב"ם בפיה"מ כאן שפירש דהר"ז מקולקלת היינו לענין שמקלקלת לוסתה, וכן מבואר להדיא בדבריו בפ"ט ה"ג וז"ל שם וכל הרואה כתם הר"ז מקולקלת שמא מן החדר בא ונתקלקל וסתה, ע"ש.

ועי' בסד"ט בס"ק עד' בא"ד (בד"ה בשו"ת פמ"א בא"ד) שביאר דהרמב"ם לשיטתיה (לענין חשבון ימי נדות וזיבות) לא הוי מצי לפרש כדברי רש"י, וע"ע שם מה שהאריך בענין זה, ע"ש. וע"ע בדבריו בס"ק צג' בתח"ד שכתב דלפ"ד הרמב"ם משמע דס"ל דיש בכתמים דיני וסת, ודלא כמו שפסק המחבר בסוף הסימן מדברי הראב"ד, ע"ש.

וחוששת משום זוב דברי ר"מ והנה בפשיטות היה נראה דחוששת משום זוב היינו לענין שצריכה ליישב עליה ז' נקיים. אולם עי' בדברי הרמב"ם בפיה"מ שכתב להדיא דג"ב מביאה עליה קרבן, ורק דאינו נאכל כיון דאינו אלא מספק. וכן מבואר נמי בדברי הראב"ד בריש שער הכתמים שמפרש דברי הברייתא דבסמוך דפעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה כיצד לבשה ג' חלוקות וכו' דמביאין לידי זיבה ר"ל לידי קרבן, (וכן נר' מפשטות דבריו בסו"ד שם) ע"ש בדבריו. ומבואר להדיא דאפי' החשש ברואה ג' כתמים הוא כדי להביא קרבן. (ולפ"ד מיושב הערת הרש"ש שם למה הגמ' נקט דוקא בכה"ג, ודו"ק.)

וזה ודאי תמוה דהרי אפי' להצד בראשונים (שנתבאר בסמוך) דס"ל דחוששת היינו להביא קרבן, היינו רק בכתם שאחר שתי ראיות דאיכא רוב דודאי מגופה ובהרגשה, אבל בג' פעמים כתמים לכאורה פשוט דאינו אלא מדרבנן ומא שייכא בזה חיוב קרבן, וצ"ע. וצ"ל דכיון שמצאה ג' כתמים הוי עכ"פ ספק גמור שראתה מגופה, ואפשר דס"ל דבודאי מגופה טמאה דאורייתא, וא"כ בכה"ג מביאה קרבן מספק. ועי' בדברי הסד"ט (ס"ק עד') שהבאנו בסמוך שביאר דעת רש"י על דרך זה, וע"ע שם שכתב כן גם בדעת הראב"ד שם, וצ"ע בזה.

אלא דבעיקר מאי דהוכיח הראב"ד שם מסוגיין דטומאת כתמים היא גם לבעלה (ודלא כשיטת חמיו האשכול בסי' ל', ע"ש) מהא דחזינן דחוששת לענין קרבן, (והו"ד ברמב"ן לעיל דף יט:, ע"ש) לכאורה צ"ע דהא שאני בגוונא דידן דאיכא חשש דאורייתא וכנ"ל. וצ"ל דיסוד הנידון דהתם הוא אי איכא בכל כתם חשש ראיה או דהוא רק חומרא לענין טומאה וטהרה, ועל זה הוא דהוכיח דמדחזינן דבהני גווני דידן מספקינן דילמא הוי ראיה ממש והוי ספק דאורייתא, בע"כ דבכל כתם איכא עכ"פ חשש ראיה, ודו"ק.

והנה בעיקר הדין דמתניתין, עי' ברמב"ם בפ"ט הי"ב שפסק כר"מ דמתניתין (דהיינו כרבנן דברייתא) דבכה"ג הוי ספק זבה, אולם בשו"ע לא הזכיר הך הלכה, ולכאורה היינו משום דאינו נוגע לדינא לדידן דקי"ל (בסעיף א') כדעת הראשונים דחומרא דר' זירא דז' נקיים הוא גם בכתמים ולאו דוקא בראיות, ופשוט. ולדעת הרמב"ם דפליג עלייהו וס"ל דבכתם א"צ לישב ז' נקיים, באמת איכא נפ"מ בדינא דמתניתין גם לענין ז' נקיים. אולם בלא"ה ל"ק לדידיה די"ל דאזיל לשיטתיה הנ"ל דנפ"מ לענין קרבן, ופשוט. (אולם עי' מה שכתבנו עוד מזה בסמוך.)

וחכ"א אין בכתמים משום זוב ועי' בריטב"א שפירש דס"ל דתלינן דאתיא כולה בב' ימים, ע"ש. ויש להעיר קצת דבגמ' הוי אמרינן דטעמיה דר' חנינא ב"א (שהוא חכמים דמתניתין) הוא משום דס"ל דאמרינן דתרתי ופלגא בתרי יומי חזיתיה והשאר תלינן במאכולת ולא הדרינו מזה אלא מכח דבריו בברייתא דמשמע דס"ל דאפי' בג' מקומות טהורה לדידיה, ע"ש, וא"כ במתניתין לכאורה הוי אפשר לפרש כפשוטו, וי"ל.

דתניא ר' חנינא ב"א אומר כתמים אין בהן משום זוב...כיצד לבשה ג' חלוקות הבדוקות לה וכו' לישנא דברייתא מבוארת להדיא דליכא דין כתמים בבגדה אלא בבדוק. וצ"ל דאפי' להסוברים (לעיל דף יד., ע"ש) דלגבי עד בדיקה אפי' בעד שאינו בדוק טמאה, צ"ל דשאני התם דאיכא רגלים לדבר דמגופה היא כיון דבדקה עצמה בה משא"כ בכתם שנמצא על בגדה, וכ"כ הב"ח (סעיף לו'), ע"ש, ודו"ק.

מהו דתימא כל כה"ג מביאה קרבן ונאכל קמ"ל ופרש"י להכי נקט ב' ימים וחלוק אחד לאשמועינן דהשתא נמי חששא בעלמא היא ומביאה קרבן ואינו נאכל וכו', ע"ש. ועי' ברמב"ן דהק' ע"ד דהרי כתמים אינם אלא מדרבנן וא"כ מאי שייכא בהו חיוב להביא קרבן, ולכך פליג ע"ד רש"י ומפרש דהקמ"ל הוא דאינו מביא קרבן בכלל, ע"ש.

אלא דעי' ברשב"א שהק' ע"ד הרמב"ן עצמו דמ"מ ס"ד של הגמ' קשיא דלהדיא הוי ס"ד דמביא קרבן ונאכל, וע"ש שתי' דבהו"א הוי ס"ד דכיון שכבר ראתה ב' פעמים בהרגשה אימא דגם בשלישית הרגישה ולאו אדעתה (לכאורה דומיא דלקמן דף נז: אם רוב ימיה בהרגשה וכו', ע"ש) קמ"ל דלא אמרינן כן ואינה מביאה קרבן, ע"ש. ועי' בריטב"א שכתב עד"ז ליישב שיטת רש"י דגם למסקנא לא הדרינן מסברא זו לגמרי אלא רק דלא סמכינן עלה בתורת ודאי שיהא קרבנה נאכל, ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומביאה קרבן מספק ואינו נאכל, ע"ש. ועי' בחידוד הלכות שכיון לדברי הריטב"א בישוב שיטת רש"י.

וע"ע בדבריו בסד"ט בס"ק צג' בא"ד (בד"ה ועוד ראיה) שרצה לבאר שיטת רש"י דהכא באו"א, והוא ע"פ מה שחידש שם בדעת רש"י דס"ל דכל מה דבעינן הרגשה הוא רק כדי לידע שהוא מגופה, אבל היכא דידעינן בודאי שהוא מגופה טמאה מן התורה אפי' בלי הרגשה (וכשיטת התוס' רי"ד שהבאנו בר"פ הרואה, ע"ש), וא"כ י"ל דבנדו"ד כיון שכבר ראתה ב' פעמים מגופה הוי עכ"פ ספק שהיא מגופה, והוי ספק ברור לפנינו (ועדיפא מספק דבסתם כתמים), ולכך מביאה עלה קרבן דהוי ספק דאורייתא. אלא דבהמשך דבריו שם כתב דאינו מוכח יש לפרש שיטת רש"י מטעם דנימא דארגשה ולאו אדעתא וכדרך שהבאנו לעיל, ע"ש.

שוב הראוני בשו"ת תפארת צב"י (סי' ט' אות ו') שביאר דברי רש"י עד"ז ובאו"א קצת, דכיון דמכח הראיות הראשונות אמרינן דרגלים לדבר דגם הכתם מגופה הוא, א"כ הוי כהמשך של אותה ראיה, ומצד הדין הרגשה לא בעינן שתהיה מרגישה כל זמן הראיה וסגי במה שמרגישה בתחילת הראיה, ע"ש. אלא דלפ"ד לכאורה צ"ל דברייתא מיירי דוקא באופן דהשני ימים דראיה היו קודם ליום מציאת הכתם, אולם עי' ברמב"ם (בהי"ד) דנקט להך דינא גם באופן שמצאה הכתם קודם השני ימים של ראיה, וצ"ע בזה.

והנה ע"ע בדברי הרמב"ן הנ"ל שכתב דהוי אפשר לדחות בביאור שיטת רש"י דס"ל דאף דאין כתם מטמאה מתחילה מדאורייתא, מ"מ לענין זיבה שאני דצריכה שימור, וכל שראתה ודאי מגופה לא הוי שימור, אלא דע"ש שדחה דגם זה לא נהירא. והנה עי' בחוו"ד בסי' קצו' (ס"ק ג' בא"ד) שכיוון לעיקר סברת הרמב"ן שפסק דראיה בלי הרגשה סותרת ז' נקיים, שהרי עכ"פ לא הווין נקיים, ע"ש. ואפשר שאפי' הרמב"ן שדחה הדברים כאן, היינו רק לענין שיהא סגי בהכי לדין זבה, אבל לענין ז' נקיים אפשר דמודה לסברת החוו"ד דאף דאין ראיה בלי הרגשה מ"מ סותרת ספירת ז' דנקיים לא הוי, ודו"ק. שוב הראוני בסד"ט בסי' קצד' (ס"ק ד', בד"ה נחזור על הראשונות בא"ד) שכבר כתב כן בדעת הרמב"ן שלא דחה הדברים אלא משום דלענין זיבה לא סגי בזה, ע"ש.

מ"ש פחות מג' גריסין במקום אחד דלא חיישינן דאמרינן בתרי יומיה חזיתיה, ג' גריסין במקו"א נמי וכו' ופירשו בתוס' קושית ר' חנינא ב"א דחזינן בפחות מג' גריסין דתלינן דבתרי יומי חזיתיה ואע"ג דאית בה יותר משיעור שתי ראיות מקילינן לתלות המותר באותן ב' ראיות ולא בראיה שלישית, וא"כ ה"נ בג' גריסין ועוד, ע"ש. אלא דלכאורה ילה"ק דהיכי מוכח דהא דטהורה בפחות מג' ראיות הוא משום דתלינן המותר באותן ב' ראיות, דלמא ס"ל לרבנן דהא דטהורה בכה"ג הוא משום דתלינן המותר במאכולת, וא"כ ל"ק להו כלל מהא דג' גריסין ועוד דאז לא שייכא עוד לתלות במאכולת.

ועי' במהרש"א שנראה מדבריו שכבר עמד ע"ז, דע"ש שכתב על מה שכתבו התוס' דבפחות מג' גריסין מקילין לתלות המותר באותן שתי ראיות, וז"ל דהכא כיון דלא ראתה ג' גריסין אין חילוק אם תולין המותר במאכולת אם במגופה כיון דא"א לחלקה לג' ראיות, ע"כ. ודבריו צ"ב דאה"נ דלגבי כתם פחות מג' גריסין אין נפ"מ, אולם לענין כתם של ג' גריסין ועוד איכא נפ"מ וכנ"ל, וא"כ אכתי ק' דמהיכי תיתי דמודו רבנן בכלל להסברא דהמותר משיעור שתי ראיות תולין באותן שתי ראיות. (ועי' ברש"ש שכבר עמד ע"ז, וע"ש שהאריך לבאר באו"א.)

ונראה דצ"ל דס"ל להמהרש"א דזה פשוט דאין סברא שאין לתלות יותר מגריס בראיה אחד, וא"כ בפחות מג' גריסין ודאי מודו רבנן דתולין המותר באותן ב' ראיות, וכוונת המהרש"א לבאר דכיון דבודאי מודו רבנן לעיקר הסברא דתולין המותר, א"כ גם היכא דאיכא ג' גריסין נימא הכי, והשאר נתלה במאכולת, ודו"ק.

נימא תרתי ופלגא מגופה חזיתיה ואידך אגב זוהמא יעויין בשו"ת הרמ"א (סי' צז') שדקדק מזה שהוצרך הגמ' לטעמא דאגב זוהמא, ולא נקט בפשיטות דבכל מקום תלינן פחות מכגריס במאכולת, דבכל מקום דאיכא כתם גדול וידעינן דמקצתה הוא מגופה, לא מחלקינן לה לתלות מקצתה בדבר אחר, ודוקא הכא תלינן בהכי כיון דשכיחא אגב זוהמא, ע"ש בדבריו. ועי' במעיל צדקה (סי' כ') שהביא דבריו, וע"ש מה שכתב לדחות דאפשר דהוצרך לזה דאגב זוהמא למימר דמשו"ה תולין בה ואף לדברי רשב"ג (לקמן דף נח:, שהוא בר פלוגתיה דרחב"א שם) דבעלמא אין תולין במאכולת אלא כשהרגה אותה דוקא, שאני הכא דשכיחא אגב זוהמא, ע"ש.

אולם עי' בסד"ט בס"ק צג' בא"ד (בד"ב אך מה שהביא הרמ"א) שדחה דחיית המעיל צדקה דהרי הא דפליג רשב"ג התם וס"ל דבעינן הרגה דוקא אינו משום דס"ל דמאכולת לא שכיחא אלא משום דס"ל דלא תלינן שנהרגה ממילא ולכך אין תולין אלא כשידעינן שהרגה דוקא, וא"כ מה יועיל לדידיה הא דשכיחא מטעם אגב זוהמא, ע"ש בדבריו. ובדעת המעיל צדקה י"ל דס"ל דהטעם דס"ל לרשב"ג דבעינן הרגה דוקא אינו משום דס"ל דלא חיישינן לנהרגה ממילא, אלא הוא משום דבעינן תליה מבוררת לפנינו, וכל דלא ידעינן דהרגה מאכולת ל"ח תליה לפנינו, וא"כ י"ל דבמקום זוהמא דשכיחי טובא שפיר חשיבא דיש כאן תליה מבוררת, ודו"ק.

וע"ע בחי' רעק"א בשו"ע (סעיף כו') שהביא דברי המעיל צדקה (בשם הרמ"א) להלכה.

ורבנן כיון דאיכא לפלוגי בגריס ועוד לכל יומא, לא תלינן ונראה בביאור סברת הרבנן דכיון דכגריס ועוד הוי שיעור ראיה, (וכמו שמבואר כן בדברי התוס' גם לשיטת ר' חנינא ב"א) ס"ל דהחמירו חכמים בכתמים גם דניבעי ליחוש שכל שיעור ראיה בא בפנ"ע ובשוה, באופן שהיה כאן ג' ראיות של גריס ועוד וממילא יש לה דין זבה. ורחב"א ג"כ מודה דבהכי הוי שיעור ג' ראיות ובעינן לדון שבאו בג' פעמים (וא"א לתלות בסתם דבתרתי יומי חזיתיה), ופליג רק במאי דס"ל דלא בעינן לחוש שבאו כולן בשוה, ומצינן לתלות שבאו פחות מג' גריסין בשני פעמים והמותר שהוא פחות מכגריס בא בפעם השלישית וממילא מצינן לתלות שהוא ממאכולת, ודו"ק.

ואפשר דיסוד מחלוקתם תלוי בעיקר הגדר של הקולא של תליה בכתמים, ועי' במה שכבר הארכנו בכעי"ז בסוגיא (דף נט.) של רצופה בו מאכולת, ובדברי הטור בשם הרמב"ן שם, ודו"ק. שוב הראוני כעי"ז בס' פרדס רימונים בדבריו בפתיחה לסי' קצ' (אות ה' בד"ה וטעם וכו') ע"ש בדבריו.

שם והנה לכאורה יל"ע לפי המבואר בסוגיין דבכתם של ג' גריסין ועוד בעינן למיחש שהכתם בא מג' פעמים בג' ימים, א"כ גם באינך גווני דליכא לתלות במאכולת נמי נימא דבעינן למיחש להכי, (ולדוגמא לדעת הראשונים דבכתם שחור לא תלינן במאכולת) וצ"ע.

שוב הראוני באו"ש (פ"ט ה"ו) שהביא מקור לשיטת הרמב"ם דבכתם שעל בשרה לא תלינן במאכולת מהא דבמתניתין סתם ותני דחוששין בכתמים משום זוב ולא נקט דוקא בשיעורא דג' גריסין ועוד וכדקתני בברייתא, וביאר האו"ש דבע"כ דמתניתין איירי בכתם שעל בשרה דלא תלינן ביה במאכולת בכלל וא"כ בכל כתם יש לחשוש בו משום זיבה דדלמא אתא בג' פעמים, ע"ש בדבריו. ועכ"פ מבואר להדיא דנקט בפשיטות דבאמת כל אופן דאין לתלות במאכולת יש לחוש בה משום זיבה.

אלא דלכאורה דבריו תמוהים, דהרי הרמב"ם בעצמו לא הביא הך דינא דחוששין משום זוב אלא בכתם שעל בגדה ונמצא עליו כשיעור ג' כתמים, ולדברי האו"ש ק' למה השמיט הרמב"ם הא דבכתם שעל בשרה בכל גווני חיישינן להכי. ועוד דמה שכתב לפרש הרמב"ם לדעת הרמב"ם בכתם שעל בשרה, לא כן נראה מדברי הרמב"ם עצמו בפיה"מ שלהדיא פירש דמתניתין איירי בכתם שעל בגדה, ע"ש.

ויותר נראה לומר דבאמת הך דינא דס"ל לרבנן דבעינן להחמיר ולחוש משום זוב, הוא דוקא בכה"ג דהכתם הוא כשיעור ג' ראיות, דבעינן למיחש לכל שיעורא דלמא היתה ראיה בפנ"ע, אבל בפחות משיעור ראיה א"צ לחוש דלמא הוי ראיה בפנ"ע ואפי' באופן דליכא לתלות במאכולת. ועיקר יסוד זה דכגריס חשוב שיעור ראיה, כן נראה מדברי התוס' הנ"ל, ואף שהוא ענין מחודש דהרי ע"פ פשטות לא מצינו אלא דבהך שיעורא נפק מצד מאכולת דליכא בהו כ"כ דמא, מ"מ צ"ל דהוא גם שיעור מצד הראיה עצמה. וכן ראיתי אח"כ בסד"ט (בחידוד הלכות) ע"ד התוס' שביאר דבריהם שאין רגילות לאשה לראות פחות מכגריס, ע"ש. (אולם עי' בערל"נ שדחה זה.)

ולפ"ז אפשר די"ל דבר חדש דהא דתולין במאכולת דוקא בכתם שעד כגרים ולא ביותר מכגריס, אינו משום דבמאכולת אין רגילות שיהיה בו כ"כ דם (וכמו שפרש"י במתניתין בדף נח:, ע"ש), אלא משום דכיון דמאכולת אינו כשאר תליות שמבוררין לפנינו ואין תולין בהם אלא משום דהוי דבר המצוי, א"כ אפשר דדוקא בפחות מכגריס דלא שכיח שבא מן האשה אז הוא דתלינן במאכולת, אבל ביותר מכגריס דשכיח דבא מן האשה תו אין תולין במאכולת. ולפ"ז ניחא בפשיטות הא דלא תלינן בב' מאכולות, וא"צ לאתויי לסברא דלא שכיח שיתרמי אהדדי, ועי' במה שהארכנו בענין זה לעיל דף נח:, ואכ"מ.

והנה בעיקר מה שדייקנו לעיל דהרמב"ם בפיה"מ מוקים למתניתין דמיירי בכתם שעל בגדה, כן נר' ג"כ מלשון רש"י שם, ע"ש. שוב הראוני במשנה אחרונה שכבר עמד על זה, ומזה דקדק כשיטת הרמב"ם הנ"ל דלא תלינן במאכולת בכתם שעל בשרה, ולכן אי הוי מיירי בכתם על בשרה הוי מודי חכמים (ר' חנינא ב"א) דבכתם של ג' גריסין ועוד חוששין משום זוב, כיון דליכא למיתלי המותר במאכולת, ע"ש בדבריו.

דף נג. אמר רבי נראין דברי ר' יהודה ב"א בשלא בדקה ודברי חכמים בשבדקה ומוקמינן לה בסמוך דהיינו שבדקה עצמה ופרש"י שבדקה עצמה כל שני בין השמשות. אולם עי' ברמב"ם (בהי"ג) שפירש דמיירי בבדקה עצמה בבין השמשות של יום ראשון, ע"ש. ועי' בסד"ט בחידוד הלכות (על רש"י ד"ה אחת זו) מה שהאריך בזה, וע"ע בדבריו בס"ק עד' בסו"ד.

א"ר אני שמעתי ממנו (פרש"י מר' יוסי) שאחת זו ואחת זו חוששת ומן הטעם הזה א"ל ומה אילו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמאה ובפרש"י, ובתוס' הקשו מהא דאמר ר"י גופיה (לקמן דף סח:) דנדה שבדקה עצמה ביום ז' בשחרית ונמצאת טהורה הרי היא בחזקת טהורה, ע"ש, ותירצו בתוס' ב' תירוצים. חדא דשאני התם דמיירי כשבדקה כבר ביום ב' או ביום ג' ונמצאת אז טהורה. ועוד תירצו די"ל דשאני הכא דמיירי שבדקה שחרית של יום שביעי ונמצאת טמאה, ע"ש. והנה מדברי רש"י בא"ד שכתב וז"ל משראתה הויא כל היום בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום וכו', משמע כתי' שני של תוס', וכן בדבריהם לקמן בדף סח: (בד"ה אמרו ליה) לא הביאו אלא תי' השני, ע"ש. (ועי' במהרש"ל שכבר עמד בכל זה.)

אלא דלכאורה יש להעיר על דבריהם בתירוצם השני, דא"כ דדוקא היכא דבדקה קודם ונמצאת טמאה אז הוא דבעינן שתבדוק כל הזמן, א"כ היכי יליף ר' יוסי מינה להא דהכא דבעינן שתבדוק כל זמן ביה"ש, הרי הכא לא בדקה ונמצאת טמאה קודם לכן, וצ"ע. שו"ר במהר"ם שכבר עמד בזה בסו"ד, (אלא דבתח"ד שם הק' כעי"ז גם לתי' ראשון שבתוס', ע"ש, אלא דזה אפשר די"ל קצת) וע"ש שתי' דכיון דמצאה כתם אח"כ הו"ל כמו שבדקה עצמה קודם לכן ונמצאת טמאה, ע"ש בדבריו.

דף נג: ת"ר הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע דברי רבי וכו' ופרש"י דמטמאה עצמה היינו לטהרות, ובתוס' הקשו על פירושו דא"כ ל"ל למיתני קדשים דכ"ש הוא, וע"ש מה שתירצו, ועוד הקשו דמ"מ לישנא דלעצמה אינה משמע לטהרות, ולבסוף פירשו התוס' באו"א דלעצמה היינו לענין שמקולקלת למנינה, ע"ש. והנה לפ"ד התוס' יוצא דבברייתא לא תני טהרות בכלל ואפשר דלא החמירו לטמא למפרע אלא הקדשים שנתעסקה בהן ולא הטהרות, וכן יש לעיין מה הדין בתרומה, וצ"ע בזה.

שוב ראיתי בתוס' לעיל דף ו. דקאי שם על מאי דאמר ר' הונא דמעת לעת שבנדה היינו לקדשים ולא לתרומה, והקשו בתוס' (בד"ה מאי לאו בא"ד) דאמאי לא מייתי ליה סייעתא מברייתא דידן דמשמע דמטמאה למפרע לקדשים דוקא, ע"ש, והיינו כדברינו. וע"ע בתוס' לעיל שם דף ג. (בד"ה והא איכא בסו"ד) מה שבתבו לענין חולין, וע"ע בחי' רעק"א לעיל שם בדף ו. (בד"ה לא צריכה) שהוכיח דכתמים מטמאים למפרע גם לחולין מהא דחזינן שהיא מקולקלת למנינה דהו"ל כמו חולין, ע"ש.

אלא דיש לפקפק בדבריו מדברי התוס' הנ"ל דמבואר דנקטו בפשטות הברייתא דאינה מטמאה למפרע אלא לקדשים דוקא ולא לתרומה, ע"ש, וא"כ כ"ש דאינה מטמאה לחולין, ואפ"ה פירשו הברייתא דעצמה היינו מקולקלת למנינה ובע"כ דמקולקלת למנינה חמירא מתרומה וחולין, וצ"ע.

והנה בעיקר קושית התוס' על פרש"י דא"כ אמאי נקט לישנא דעצמה, עי' ברמב"ן שתי' דנקט הכי לאתויי דמטמאה את בועלה, ע"ש. אלא דלפ"ד יוצא דס"ל לרבי דכתם מטמאה את בועלה למפרע, ויל"ע מסוגיא דלעיל דף טו., דע"ש במשנה (דף יד.) דפליגי חכמים ור"ע אי רואה אחר תשמיש מטמא את בועלה טומאת שבעה וקתני שם ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה. ובגמ' שם (דף טו.) נחלקו בהא מילתא רב ושמואל, דרב ס"ל דחכמים היינו ר"מ דמחמיר בכתמים ומודה לר"ע שכתם מטמא את בועלה למפרע (עד שעת כיבוס וכמבואר בסמוך), ושמואל ס"ל דחכמים היינו רבנן ומודים לר"ע לגבי עיקר הדין דמטמא את בועלה, אבל אינה מטמאו אלא מכאן ולהבא, ובהמשך הסוגיא פליגי בזה גם ר"ל ור"י, ור"י אתיא כשיטת שמואל ופסק הרמב"ם (בפ"ט ה"ג) כוותייהו, ע"ש.

וע"ע בברייתא דלעיל (דף ו.) ג"כ תני כה"ג, דברישא תני דפליגי חכמים ור"ע ברואה דם אי מטמאה בעלה למפרע, ובסיפא סתם ותני דבכתם מטמאה את בועלה, ועי' בתוס' בדף ה. (בד"ה ר"מ) גרסי דמטמאו למפרע ואתיא כר"מ, אולם בתוס' הרא"ש כתב דל"ג דמטמאו למפרע וכדס"ל לרבנן בדף טו., ע"ש.

עכ"פ לכאורה אינו פשוט כ"כ לומר דרבי דהכא ס"ל דכתמים מטמאה את בועלה למפרע וכדברי הרמב"ן, וצ"ע. שו"ר במאירי (בד"ה הרואה) שג"כ הביא פירוש שעצמה היינו לענין בעלה, והק' עלייהו מסוגיא הנ"ל דקי"ל דאינה מטמאה בעלה למפרע, ע"ש בדבריו.

והנה ע"ע בסוגיא בדף טו. דמפרש דהא דמודים חכמים בכתם דטמאה לבעלה ולגבי חששא דמעל"ע ס"ל דל"ח לבעלה אף דתרוויהו מדרבנן, דשאני כתם דהוי כשור שחוט לפניך כיון דיש כאן דם לפנינו, משא"כ בחששא דמעל"ע דלא ראתה דם אתמול. וברש"י שם בסו"ד הוסיף דלגבי ספק מיום לבישת חלוק זה הויא בספק זה, ועי' במהרש"א שביאר דרש"י אתא בזה לפרש סברת ר"מ דטמאה למפרע, ע"ש. ולכאורה מבואר דס"ל דיסוד המחלוקת בין ר"מ לרבנן הוא אם אותו סברא דשור שחוט לפניך מאלים לעיקר הספק של הכתם דכיון דאיתא השתא לפנינו ממילא מספקינן דילמא הוי ג"כ מקודם, או דהוא רק סברא לאלים הספק היכא דאיתא כבר לפנינו, ודו"ק.

אלא תני הכי ר' שמעון ב"א אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא יהא כתמה חמור מראייתה ופרש"י חמור מראייתה למפרע דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת וכו', ע"ש. והנה יל"ע לדעת רשב"א אי מודה דמטמאה למפרע מיהת מעת לעת וכמו בראאיתה, או דס"ל דכתמים אינן מטמאין למפרע בכלל, וקילי מראייתה דמטמאה מעל"ע.

ונראה דנחלקו בזה הראשונים, דעי' בתוס' דנקטו להדיא דלרשב"א מטמאה למפרע מעל"ע, אולם עי' ברשב"א בסמוך שפי' הא דאמר רשב"א דתולין כתמה בראייתה היינו רק לענין שלא תהא מקולקלת למנינה, אבל לא לענין טומאה למפרע דהרי לרשב"א לשיטתיה ל"ל טומאה למפרע בכתמים בכלל, ע"ש. ומבואר להדיא מדבריו דס"ל דרשב"א ל"ל אפי' למפרע דמעל"ע, דאל"ה איכא נפ"מ במאי דתלינן בראייתה דאינה מטמאה מעל"ע משעת מציאת הכתם אלא משעת ראיה, ופשוט.

ונראה דאזלי בזה לשיטתם בפירושא דהברייתא, דהרי התוס' שפירשו דלעצמה דברייתא היינו לענין מקולקלת למנינה, בע"כ דמפרש דרשב"א פליג רק לענין למפרע עד שעת כיבוס אבל מודה הוא דמטמאה למפרע מעל"ע, וכמו שהוכיחו בדבריהם שם מהמשך הסוגיא דמודה רשב"א דמקולקלת למנינה עכ"פ משעת כיבוס. אבל הרשב"א דנראה דמקיים פרש"י דלעצמה דברייתא היינו לענין טהרות, מצי לפרש דרשב"א פליג על רבי לגמרי ואינה מטמאה למפרע בכלל, ופשוט.

שוב הראוני בדברי הרשב"א לעיל דף ג. (וכ"ה ברמב"ן שם) דמשמע להדיא דרשב"א ל"ל טומאה למפרע בכתמים בכלל, וכן משמע מדברי הרמב"ן שם, ע"ש, וא"ש לשיטתם בסוגיא דהכא וכנ"ל. ולפ"ז י"ל כן גם לדעת רש"י דלרשב"א אינו מטמאה למפרע בכלל. (אולם עי' בהגהות ר"ש מדסוי דנקט דרש"י ס"ל כתוס'.)

שלא יהא כתמה חמור מראייתה והקשו הראשונים דאכתי הוי כתמה חמור מראייתה דהרי בכתם הויא מקולקלת למנינה וכדתניא לעיל דף ו. (וכן הוכיחו התוס' דס"ל לרשב"א גופיה מהא דאמר דתולה כתמה בראייתה ביומו וכו', ע"ש) והכי תנן נמי במתניתין דהרואה כתם הר"ז מקולקלת וכדפרש"י שם, אבל בראיה אינה מקולקלת למנינה וכדקתני להדיא בברייתא לעיל שם. ועי' ברמב"ן שתי' דל"ח חומרא בכתם אלא אילו חוששין לטמאה למפרע יותר ממאי דמטמאינן לה בראיה, אבל הא דבכתם הוי מקולקלת למנינה ובראיה לא הוי מקולקלת ל"ק ליה, שכיון שזמן ראיה דאורייתא מתחילין ממנו שאין זמן ספק מוציא מידי ודאי, אבל בכתם אף שעת מציאה ספק לפיכך לא התחלנו למנות ממנו, ע"ש בדבריו. (ועי' בדברי רש"י לעיל דף ו. בד"ה ואינה מקולקלת למנינה, ויש לכוין בדבריו כדברי הרמב"ן.)

ולכאורה צע"ק בדבריו דאכתי מה לי טומאה למפרע או מקולקלת למנינה, דהרי מהאי טעמא הוי אפשר ליתן טעם שיהא חילוק ביניהם גם לגבי טומאה למפרע, דלגבי ראיה דזמנו ודאית ולא מספקינןמדרבנן לפרע אלא משום חשש דדילמא כותלי בית הרחם העמידוהו (וכדאיתא לעיל דף ג., ע"ש) א"כ אפשר לומר דקים להו לרבנן דאין כותלי בית הרחם מעמידין הדם יותר מעל"מ, משא"כ בכתמים דכל זמנה ספק דלא ידעינן אימתי נפיק, א"כ שפיר יש להסתפק למפרע עד שעת כיבוס, וצ"ע. (שוב הראוני סברא זו מפורשת בספר האשכול (סי' לא') שביאר מהך טעמא דלא שייכא זמן דמעל"ע אלא בראיה ולא בכתם, ע"ש בדבריו.) ועי' בכס"מ בפ"ג מהל' מו"מ שהביא בשם המהר"י קורקוס לבאר עד"ז טעמייהו דרבנן דפליגי על רשב"א.

ועי' ברשב"א שהביא תי' הרמב"ן באו"א קצת, דשאני מקולקלת למנינה שהוא מכאן ולהבא ולגבי זה מחמירם בכתמים כיון דזמנה ספק, משא"כ לענין טומאה למפרע, ע"ש. וע"ע בריטב"א שהביא דברי הרמב"ן בעוד או"א, וצ"ב בדבריו. (ואפשר די"ל בזה באו"א, דשאני לענין טומאה דמעיקר הדין אזלינן בהו בתר שעת מציאתן, וכדאיתא לעיל דף ד. ע"ש, וצ"ע בזה.)

והנה עי' בתוס' דמחמת האי קושיא פירשו הברייתא באו"א, דהא דקתני מטמאה עצמה היינו לענין דמקולקלת למנינה עד שעת כיבוס, ורשב"א פליג וס"ל דאינה מקולקלת עד שעת כיבוס, ומיהו מודה שהיא מקולקלת מעל"ע והיינו דקאמר בסמוך דבכתם דאתמול הויא מקולקלת דלא ידעה אי מניא מהיום או מהכתם. (ויל"ע למה לא כתבו יותר מזה שהיא מקולקלת גם מיום שלפני מציאת הכתם, וכשיטתם דרשב"א מודה שהיא מקולקלת מעל"ע, וצ"ע, ושו"ר בחי' רעק"א שכבר עמד ע"ז, ע"ש.)

אלא דע"ז הקשו עוד דאכתי נמצא דכתמה חמורה דהרי בראיה אינה מקולקלת כלל, וע"ז תירצו וז"ל וי"ל דלא חייש רשב"א אלא שלא יהיה כתמה חמור מראייתה בזמן לטמאות יותר מעל"ע, עכ"ל. ונר' בביאור דבריהם דס"ל דאה"נ דלענין זה באמת הוי כתמה חמור מראייתה, אלא דאעפ"כ לא חייש רשב"א להא, כיון דעכ"פ אין מחמירים לטמאה יותר מעל"ע. ויל"ע אם כוונתם לומר דכיון דעכ"פ לא מחמירים יותר זמן ממה שמחמירים לגבי החשש דאיתא בראיה, משו"ה לא חייש לה, או דכוונתם לומר דחומרא דמעל"ע ל"ח כ"כ, וצ"ע.

ועי' בתוס' הרא"ש שג"כ פירש הברייתא כתוס', וע"ז הק' דא"כ נמצא דאכתי כתמה חמור, ותי' וז"ל דרשב"א לא אמר שלא יהא כתמה חמור מראייתה כלל, אלא לענין הזמן שלא נטמאת משעת כיבוס אלא מעל"ע גרידא כמו בראייה, אבל לענין קלקול מנינה מסתברא דברואה אינה מקולקלת כיון דהשתא חזאי מגופה ראיה ודאית וכו', ע"ש בדבריו. ויש לדקדק דמתח"ד משמע יותר כדברי התוס' דחשוב חומרא מה דבכתם הוי מקולקלת למנינה, ולכך פי' כתוס' דרשב"א באמת פליג בהא וס"ל דאינה מקולקלת אלא מעל"ע, ובחומרא פורתא כזו לא חייש וכמו שכתב שם דרשב"א לא אמר שלא יהא חמור כלל, אולם בסו"ד מסיק כסברת הרמב"ן דאין לדמות כתם לראיה לענין מקולקלת למנינה, וצ"ע. וצ"ל דס"ל דסברא לא מהני לענין שתהא מקולקלת יותר זמן ממאי דחיישינן לטמאה למפרע לגבי ראיה, ואכתי צ"ע.

והנה יעויין לעיל דף ה. דאמרינן ר"מ היא דמחמיר בכתמים, ופרש"י דמחמיר בכתמים טפי מבראייתה, והקשו בתוס' על פירושו דלכולהו תנאי מחמירים בכתמים טפי מבראייתה וכדקתני בברייתא (דף ו.) דכתם מקולקלת למנינה וראיה לא הויא מקולקלת למנינה, ע"ש. וי"ל דאזלי בזה לשיטתייהו דהכא דמבואר דס"ל דחשוב חומרא, אולם בדעת רש"י י"ל דס"ל כדעת הראשונים דחילוק זו ל"ח חומרא בכתמים יותר מראיה דסברא הוא דבראיה ל"ח דאין הספק מוציא מידי זמן ראיה ודאית, משא"כ בכתמים דגם זמן מציאתה ספק וכנ"ל, ודו"ק.

שם והנה בעיקר פלוגתא דברייתא אי כתמים מטמאין למפרע, לכאורה צ"ל דמתניתין דבסמוך (דף נו.) דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע וכו', ופרש"י שם דהיינו לטהרות שנתעסקה בהן, ע"ש, אתיא דוקא כרבי ולא כרשב"א, והיינו אפי' לפירוש התוס' דרשב"א מודה דמטמא למפרע מעל"ע, דהא במתניתין שם מבואר להדיא דמטמא למפרע עד שעת כיבוס, ופשוט. אולם עי' מה שכתבנו בסמוך בדעת רעק"א ובדברי החכב"צ, וצ"ע בזה.

שם עי' ברמב"ם בפ"ג מהל' משכב ומושב ה"ז שכתב וז"ל הרואה כתם מטמאה למפרע עד עת הפקידה וכן הבגד שנמצא עליו הכתם טמא למפרע, ועד כמה עד שתאמר בדקתי את החלוק וכו', ועי' בכס"מ דהיינו אפי' אם הוא יותר ממעל"ע, והיינו דפסק כרבי בסוגיין. אלא דלפ"ז ק' מדברי הרמב"ם בפ"ט מהל' איסו"ב ה"ג שכתב דברואה כתם מטמא למפרע רק מעל"ע וכמו בראיה, וצ"ע. ועי' בסד"ט בסי' קצ' ס"ק עד' בא"ד (בד"ה גם מ"ש) מה שהאריך בזה, וע"ע באו"ש (בהל' כט') מה שכתב בביאור דעת הרמב"ם, ובמה שהביא מדברי הירושלמי בענין זה.

ועי' ברעק"א בגליון הרמב"ם בהל' איסו"ב שג"כ עמד ע"ז, אלא דיל"ע מדבריו על הגליון בהל' מו"מ שם שמפקפק ע"ד הכס"מ הנ"ל די"ל דברייתא (בדף ו.) דמשמע דבכתם מטמא למפרע יותר ממעל"ע היינו דוקא כר"מ דמחמיר בכתמים, אבל לדידן כתמה כראייתה, ואינה מטמאה אלא מעל"ע, ע"ש. ולכאורה כוונתו לומר דיל"פ דהרמב"ם פוסק כרשב"א בסוגיין, ומ"מ אכתי צ"ע ממתניתין דבסמוך דסתמא משמע כרבי (וכמו שכתבנו לעיל). ואפשר דס"ל דשאני מתניתין דמיירי בכתם שנמצא על בגדה, וצ"ע בזה. (שוב ראיתי שכ"כ בס' חכמת בצלאל, ע"ש בד"ה והנלענ"ד.)

והנה בעיקר מאי דפסק הרמב"ם דבכתם טמאה למפרע עד עת הפקידה, ומבואר דמהניא בדיקה גם לגבי כתמים, עי' בסד"ט הנ"ל בא"ד שנתקשה בזה, דמאי מהניא בדיקה להוכיח שלא יצא הכתם קודם לכן, וע"ש שתי' דכיון דבשעת הבדיקה הויא בחזקת טהרה, לא מספקינן דלמא הוי הכתם מקמי הכי. ולכאורה הכי מבואר נמי מדברי התוס' בסמוך (בד"ה צריכה הפסק טהרה) ע"ש בדבריהם, אלא די"ל דהתם הוא רק בצירוף הא דתולין בראייתה, ודו"ק.

ת"ר ראתה כתם ואח"כ ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעל"ע דברי רבי וכו' ופרש"י דאמרינן דהאי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס אלא משמצאתו ולהבא, ע"כ. והנה מאי דנקט דאינה מטמאה אלא משעת מציאת הכתם לכאורה ל"ד נקט, דפשיטא דאכתי טמאה למפרע משעת מעל"ע משעת הראיה, שהוא לפני זמן מציאת הכתם, וכן מפורש בדברי הרשב"א, ע"ש, ולכאורה הוא פשוט. (שו"ר ברש"ש שג"כ עמד בזה, ע"ש.)

והנה עי' בדברי רש"י בסמוך (בד"ה הוא מתקן וכו' בא"ד) דנקט דלרבי תולין כתם בראיה דמעל"ע אפי' לענין שטובלת בליל שביעי לכתמה.ובתוס' הקשו עליו דאין נר' להקל כולי האי, וכ"ה בשא"ר, וע"ע בדבריהם שהקשו עוד מברייתא דלעיל (דף ו.) דתני להדיא דאינה מונה אלא משעה שראתה, ע"ש. אולם נר' דקושיא זו הוא רק לפי' התוס' דהתם דשעה שראתה קאי באופן שהיתה ראיה יום או יומיפ אחר הכתם, אבל מפשטות דברי רש"י שם משמע דמפרש דשעה שראתה ר"ל שעת מציאת הכתם, וא"כ פשוט דל"ק כלל מברייתא דהתם.

ובישוב קושיא הראשונה, עי' בתוס' הרא"ש בשם המהר"ם דמיירי כגון דביום מציאת הכתם היה וסתה, וכיון שראתה בתוך מעל"ע ממציאת כתמה יש רגלים לדבר דבשעת וסתה יצא כתמה, ע"ש. וע"ע בסד"ט (ס"ק צג' בד"ב וכן נראה וכו') שמיישב שיטת רש"י באו"א, והוא ע"פ מה שהאריך לבאר שם בדעתו דמדאורייתא היכא דידעינן בודאי שהדם בא מגופה טמאה בלי הרגשה, דלפ"ז י"ל דכיון דתולין כתמה בראייתה י"ל דהך כתם ודאי בא מגופה וטמאה מדאורייתא משעת מציאתה. אלא דע"ש שהק' דמ"מ קשיא דלכאורה הא דתולין אינו אלא בתורת ספק אבל לא ודאי, וכ' שכ"ה כוונת קושית התוס', ע"ש. (וע"ע מה שכתבנו בזה לקמן ע"ד הרשב"א בדברי ר"ל.)

שוב הראוני בשו"ת חמדת שלמה (סי' כ' אות יד') שמיישב שיטת רש"י בעוד או"א, דלא שייכא דתולין כתמה בראייתה אלא בראיה בהרגשה של זיבת דבר לח, וי"ל דאין זה אלא ראיה דרבנן, ע"ש. והנה מה שכתב דבע"כ מיירי בהרגשה דזיבת דבר לח, כעי"ז כתב החוו"ד בריש סי' קצ' להוכיח דזיזת דבר לח הוי הרגשה מהא דחיישינן בכל ראיה לטמא מעל"ע, ע"ש. אולם מה שכתב דהרגשה זו ל"ח הרגשה מדאורייתא, הסכמת רוב האחרונים אינו כן, וכמו שהבאנו בר"פ הרואה, ע"ש.

שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ופרש"י דלרשב"א אין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראייתה אבל לרבי מיום ח' לכתמה הוי ימי זיבה, ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דאילו ראתה ביום ח' לכתמה לרבי אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור תשיעי יום כנגד יום, ואם תראה שנים עמו תהא זבה, ולפי ר"ש סוף נדה הוא ולא מצריך שימור, ואם תראה שנים עמו לא תהיה זבה וכו', ע"ש. והנה מאי דנקט חומרא דרבי גם לענין זבה, לכאורה צ"ל דל"ד נקט, דהרי לענין זה מאידך גיסא הוי ר"ש לחומרא באופן שאירע כן בסוף הימי זיבה, (ועי' בריטב"א שכבר הק' כן ע"ד רש"י) וצ"ל דעיקר החומרא הוא לענין שומרת יום דלענין זה לא שייכא חומרא לשיטת ר"ש בסוף הימים, דאדרבה לרבי תהיה נדה בכה"ג, ודו"ק. ועי' ברמב"ן שבאמת לא הביא בדברי רש"י אלא הנפ"מ דשומרת יום.

שם בראשונים הקשו על פרש"י דהרי לר"ש נמי היא צריכה למיחש לחומרא למנות מיום מציאת הכתם וכדאמרינן לעיל דהויא מקולקלת למנינה. ועי' בתוס' שהביא בשם הר"ח לפרש כוונת רבי באו"א, דשיטת רבי אתיא לחומרא באופן שמצאה הכתם ביום הראיה, דלפי רבי דתולין כתמה בראייתה כל מעל"ע א"כ ה"ה דבכה"ג הוי חיישינן דלמא הכתם בא מאתמול, והוי כשני ימים לענין זבה, משא"כ לפי ר"ש דאין תולין כתמה בראייתה אלא ביומו, א"כ בכה"ג דנמצא הכתם ביום הראיה לא הוי חיישינן דלמא בא הכתם מאתמול, דאדרבה נקטינן דהכתם הוא חלק מהראיה ואתיא היום.

והנה בעיקר הדין דנקט דבעצם הוי חיישינן דלמא בא הכתם מאתמול והוי ב' ימים לענין זיבה, יל"ע אם זה תלוי במחלוקת ר' חנינא ב"א וחכמים (לעיל דף נב:) אי חוששין בכתמים משום זוב, דהרי מבואר שם בסוגיא דרחב"א סובר דאפי' בג' כתמים בג' מקומות א"צ לחוש שבאו בג' ימים באופן שנעשית זבה ע"י כך, וא"כ לכאורה ה"נ הכא הוי ס"ל דא"צ לחוש דלמא אתא הכתם מאתמול ואפי' לרבי לא הוי חיישינן. ואפשר דשאני הכא דכיון דג"כ ראתה היום, ובכל ראיה חששו רבנן למפרע מעל"ע משום דלמא כותלי בית הרחם העמידוהו, מצד זה חששו דדלמא הך כתם באמת אתא מאתמול תוך המעל"ע משעת הראיה, וצ"ע בזה.

והנה עי' ברשב"א שג"כ בהיא דברי הר"ח, וע"ש מה שהק' עליו דהוי דוחק במשמעות הגמ'. אלא דקושיתו הוא רק לפי האיך שהביא דברי הר"ח דאתא לפרש דזהו כוונת הגמ' לעיל דתולין כתמה בראייתה, ע"ש, אבל מדברי התוס' אינו משמע דכוונת הר"ח לשנות הפירוש של תולין כתמה בראייתה, ורק מפרש מאי דאמר רבי דלשיטתייהו אתיא חומרא בדברי רבי באופן שמצאה הכתם ביום הראיה, ודו"ק.

והנה עי' ברמב"ן שפירש דברי רבי בעוד או"א, דכוונתו לומר רק דשיטת ר"ש א"ש טפי, דאילו לשיטת עצמו הוי קצת כתרתי דסתרי באופן שמצאה הכתם מאתמול, דהרי מצד אחד תולין הכתם בראיה ונקטינן דתחילת הראיה הוא, ומצד שני אינה טובלת אלא בליל שביעי ליום ראייתה, ע"ש. ועי' ברשב"א דמקשה על פירושו דלדבריו אינו מתפרש כ"כ לישנא דהוא מתקנה ואני מעוותה דמשמע דאיכא ציור דפליגי בה דרבי מחמיר בה לענין זיבה טפי מרשב"א.

וע"ש שכתב דאפשר דס"ל דלפי רבי דתולין כתמה בראייתה אפי' מעל"ע א"כ ה"ה באופן שמצאה הכתם ביום הראיה, אכתי הוי חוששת למנינה למפרע מעל"ע משעת ראיה מחמת הכתם, ע"ש. ולכאורה היינו על דרך סברת הר"ח שבתוס', אולם מדברי הרשב"א אינו מבואר חידושו של הר"ח דהוי מנינן לה כתרי יומי לענין זיבה, אלא רק דחיישינן לענין מקולקלת למנינה, וזה לכאורה הוי סברא פשוטה טפי, דהרי מצד הכתם עצמה הוי מספקינן עד שעת כיבוס, ואף דתולין דאתא בזמן זה של מעל"ע דשעת ראיה דאז שכיחא דם, מ"מ ליכא הוכחה כלל על היום יותר מאתמול, ופשוט.

בעי מיניה ר' זירא מר' אסי כתמים צריכין הפסק טהרה או לא וכו' ופרש"י דהספק הוא אם צריכה לבדוק עצמה ביום שביעי קודם שתטבול. והגמ' פשט לה מהא דאמר ר"ל על מימרא דרבי דתולה כתמה בראייתה מעל"ע דהנ"מ כשבדקה, ופרש"י דהיינו שבדקה עצמה ביום שביעי לכתמה להפסיק בטהרה, אבל אי לא בדקה עצמה, גליא דעתא דמיום ראייתה נקטה מנינא דידה וכו', ועי' בתוס' מה שהקשו על פירושו. וליכא להקשות עוד דאדרבה מדברי ר"ל מוכח להיפוך דבסתם כתם אינה רגילה לבדוק, דמהא דמוכיח דאינה תולה כתמה בראייתה מדלא בדקה ביום שביעי לכתמה, ובע"כ דהיא סוברת דהכתם היה סתם כתם ולא תחילת הראיה ולכך לא בדקה בשביעי שלה, א"כ לכאורה מבואר דבסתם כתם אינה רגילה לבדוק. די"ל דכיון דראתה אח"כ, ואינה תולה כתמה בראייתה בודאי אינה מונה מיום כתמה אלא מיום הראיה, ופשוט.

והנה עי' בתוס' האיך שפירשו הגמ', וצ"ע במה שכתבו בסברת ר"ל דמ"ש אם בדקה תוך מעל"ע של המציאה או לא. וצ"ל דהיכא שבדקה תוך מעל"ע של מציאת הכתם, אז ל"ח שיצא דם בזמן מועט כי האי, ומצטרפין לתלות כתמה בראייתה שלא לחוש למפרע כלל, ואכתי צ"ע. ובעיקר דברי התוס', עי' בתוס' הרא"ש שג"כ כתב הכי אלא בשינוי קצת בשיטת ר"ל, שכתב דהיכא דלא בדקה תוך מעל"ע, חיישינן למפרע עד מעל"ע, ודלא כתוס' שכתבו דטמאה למפרע עד שעת הבדיקה. אלא דדברי התוס' הרא"ש הם חידוש גדול, דמאי אולמיה דחששא דמעל"ע לענין כתמים, ועי' במה שכתבנו לעיל מדברי הראשונים בזה, וע"ע במה שהבאנו בסמוך בדברי הרשב"א.

ועי' ברשב"א שביאר הגמ' באו"א, דספיקת הגמ' הוא לענין אי בעי להפסיק בטהרה קודם שתספור ז' נקיים וכמו ברואה, דמי אמרינן דגם בכתם חיישינן למעינה פתוח. וע"ז מביא הגמ' ראיה מפלוגתא דר"ל ור"י בהך דינא דרבי דתולין כתמה בראייתה, דר"ל ס"ל דמיירי דוקא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראית הכתם, אבל בלא"ה טמאה למפרע מעל"ע משעת מציאת הכתם דחיישינן דלמא מעיינה פתוח ואם סילוק ידיה ראתה דם. ור"י דפליג ס"ל דכיון דלא הרגישה בדם וטומאה למפרע הוא דרבנן, לא חיישינן לה, ע"ש.

והנה מהא דמוכיח בגמ' דש"מ דבעי הפסק טהרה, (והכי קי"ל בריש סי' קצ' דכתמים צריכים הפסק טהרה וכפי' הרשב"א, ע"ש) צ"ל דגם ר"י לא פליג אלא לענין חשש טומאה למפרע, אבל לענין הפסק טהרה מודה דחיישינן דהוי מעיינה פתוח. וצ"ל דדין הפסק טהרה חמור, ועי' בדברי הרשב"א לעיל (דף ה.) דבדיקת הפסק טהרה וז' נקיים בעי חורין וסדקין כיון דהויא בחזקת טומאה, ודו"ק.

אולם בעיקר דברי הרשב"א לכאורה צ"ע, דהרי באיזה חשש מעל"מ מיירי הכא דהרי הכא לרבי קיימינן דחייש בכתמים עד שעת כיבוס, אלא דהכא כיון דתולין בראייתה לכך ל"ח למפרע, וא"כ איזה חשש מעל"ע יש כאן. ולכאורה צ"ל דדוקא הכא חששו להכי כיון שראתה אח"כ ותולין דהכתם הוא מתחילת הראיה, א"כ יש לחוש דבשעת כתם כבר היה מעיינה פתוח וניחוש למרע מעל"ע וכמו בראיה ממש דאימא כותלי בית הרחם העמידוהו. אלא דלכאורה א"א לומר כן, דא"כ האיך פשט מהתם לשאר כתמים דבעי הפסק טהרה מחשש מעיינה פתוח, ובע"כ צ"ל דבכל כתמים חיישינן להכי. אלא דלכאורה א"א לומר כן, דא"כ גם לר' שמעון ב"א דלעיל ג"כ נימא הכי, והרי הבאנו לעיל דשיטת הרשב"א עצמו (לעיל דף ג.) דלרשב"א אינה טמאה למפרע בכלל, ע"ש, וכן הוא מסתימת דבריו לענין תולה כתמה בראייתה (אך זה יש לדחות קצת), ובכלל לא שמענו בשום מקום שיהא חשש דכותלי בית הרחם לגבי כתמים, ועי' באו"ש (בהכ"ט, בד"ה אולם פשוט לדעתינו וכו') בשם הירושלמי, וצע"ג בזה.

והנה ע"ע ברמב"ם (פ"ט הט"ו) דיש לו מהלך אחרת בסוגיין, ועי' בראב"ד שהאריך להשיג עליו, וע"ש שפירש דספיקת הגמ' הוא אם אם בספירת ז' נקיים מכתם בעי בדיקה כל יום וכמו בראיה ממש, או דסגי בבדיקה באחרונה, וע"ש האיך שפי' הפשיטות מהא דר"ל ור"י, וע"ע בדברי המ"מ שם שהאריך עוד בדבריהם בזה.

דף נו. כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע... ר"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שיהא יכול לחזור ולהיות לח ופרש"י הלח מטמא למפרע עד שעת כיבוד או כיבוס... אבל הלח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח אבל עד שעת כיבוד לזמן מרובה לא וכו', לכאורה י"ל דהכא דקדק לכתוב כיבוד דוקא ודלא כמו שנקט בכולה מתניתין, דהרי בע"ב אמרינן דר"ש לא כליג להקל בלח אלא גבי שרץ דוקא, אבל לגבי כתם הוא מודה דאפי' בלח יש לחוש, ע"ש, ופשוט. (ובעיקר הפלוגתא דשרץ, עי' ברמב"ם בפי"ח מאבה"ט ה"ד שפסק כר"ש, וצ"ע מבריו בפיה"מ שפסק כת"ק, ועי' בתוס' יו"ט שכבר עמד ע"ז.)

דף נו: ש"מ חזקתו בדוק ש"מ ר"ל ואין חזקתו מתכבס, ועי' ברשב"א שפי' דיש בזה קולא וחומרא, דיש בזה נמי קולא באופן שלבשה החלוק בימי נדותה ואח"כ כבסה שפחה או נכרית (שאינן מקפידות לבדוק), או ישראלית ואמרה שלא בדקה, דיש לה דין חלוק שאינו בדוק ואין בה טומאת כתמים. והוסיף דאף דאינו אלא ספק שלא נתכבס, בכתמים הולכין לקולא, ע"ש.

ולמעשה, עי' בדבריו בתורה"ב (כא.) שהאריך (ובחי' בקיצור), ותמצית דבריו נר' דס"ל דלשיטת רבי דאפשר לבדוק במקדיר ומגליד, יוצא חומרא בכה"ג דאין לתלות בו מטעם חלוק שאינו בדוק. (ועי' בדבריו במשמה"ב דמבואר עוד יותר מזה, דרבי בהברייתא אתא לחלוק גם על רישא דר"מ דבבדקה ישראלית אינה טמאה למפרע דחזקתו בדוק, ואתא רבי למימר דלא סמכינן על זה, וצריכה לבדוק במקדיר ומגליד.) אולם להלכה ס"ל דבכתמים הולכין בו להקל, ולכאורה כוונתו לפסוק בזה כר"מ, אלא שכתב דאם אפשר לו למיקם אמילתא אי מקדיר או מגליד, יש לחוש ולבדוק וכרבי, ע"ש.

ושוב הביא שיטת הראב"ד דכיון דאפשר לבדוק וכרבי, בדקינן לה. (ובסו"ד הביא שגם מדברי הרמב"ן מבואר דנקט כרבי, ע"ש.) וכתב דלפ"ד אף אם אינו יודע לכוין אי מקדיר או מגליד חוששין לה וטמאה, דאין זה כספיקא דרבנן דאף שהוא אינו מכיר מ"מ אחר מכיר. אלא שכתב דאפשר דאף הראב"ד לא החמיר אלא בדאפשר למיקם עלה דמילתא, ע"ש. ויל"ע אם כוונתו בזה רק לאפוקי היכא דנאבד הבגד (וכ"כ הש"ך בס"ק סא', ע"ש), או דה"ה באופן דליכא אחר דלישייליה דאפשר להקל, ואפשר דבא להקל כל היכא שאינה בקיאה דא"צ לשאול אחר, וצ"ע. (ובדבריו בחי' מבואר דהוי פשיטא ליה אפי' מעיקרא דגם להראב"ד יש להקל בנאבד הבגד, ע"ש, ודלא כהש"ך הנ"ל, ודו"ק.) עכ"פ מדבריו נראה דלשיטת עצמו דפסק כר"מ, ורק דחש לדברי רבי היכא דאפשר, פשוט דהיכא דאינה יודעת להכיר יש להקל, ופשוט. (שו"ר בסד"ט בס"ק פד' שכבר האריך בכל זה, וכתב כדברינו, ע"ש.)

והנה להלכה כתב המחבר (סעיף מו') דהיכא דבדקה ישראלית הויא בחזקת בדוק ואינה תולה בה אבל אם אמרה שלא בדקה או שכבסה שפחה או נכרית הר"ז תולה בה, ע"ש. ועי' בש"ך (ס"ק סא') שהעמיד דברי המחבר דוקא בנאבד הבגד אבל אם הוא בפנינו בודק לו במקדיר ומגליד, ע"ש. ובפשטות משמע דקאי ארישא דבדקה ישראלית דהויא בחזקת בדוק וקאמר דאם בדקה לה ונמצאת מקדיר דתולה בה, וכן הבין התורת השלמים (ס"ק מו') בדבריו, וע"ש דפליג עליה דכיון דהויא בחזקת בדוק לא סמכינן על מה דנראה מקדיר, ע"ש. ועי' בחוו"ד (ס"ק לג') שג"כ למד הכי בדברי הש"ך, והביא שכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א במשמה"ב שם דהכל תלוי במקדיר ומגליד, ע"ש.

והנה אף דכן מבואר באמת בדברי הרשב"א במשמה"ב, מ"מ נר' דמדקוק לשון הש"ך משמע יותר דבאמת כוונתו הוא להסיפא דהיכא דאמרה דלא בדקה דתולה בה, וע"ז קאמר הש"ך דאם איתא לפנינו אין להקל ותבדוק לה אם מקדיר או מגליד. וזהו דמסיק אלא מיירי שנאבד החלוק דבכה"ג אין להחמיר וכו', ומשמע להדיא דקאי אדינא דסיפא דמקילינן בה. ושו"ר ברעק"א שם שהביא מס' תפל"מ לפרש כן בכוונת הש"ך, וכ"כ גם בכו"פ (ס"ק כד') וכתב דפשוט דכוונת הש"ך הוא לדינא דסיפא, ומקומה הוא בטעות, ע"ש. אלא דלפ"ז צ"ע דמאי קמ"ל הש"ך, לכאורה זהו כוונת המחב עצמו במה שכתב ואם אפשר לעמוד לעמוד על הברור וכו', ועי' במחצית השקל מה שכתב בזה.

אולם מאידך גיסא, עי' בסד"ט (ס"ק פד') דנקט כפשטות הש"ך דקאי ארישא ואפי' היכא דחזקתו בדוק מ"מ היכא דמקדיר תולין בו להקל, ע"ש, וכן ראיתי בשו"ע הגר"ז (ס"ק צד') דהיכא דמקדיר מוכח דלא בדקה ומברר דלא כמו החזקה, ע"ש.

והנה בעיקר דברי הרשב"א במשמה"ב דאף היכא דחזקתו בדוק מ"מ אם מקדיר תלינן בו להקל, שמעתי מפרשים דהיינו דס"ל דרבי ור' אחא פליגי לגמרי על ר"מ ול"ל סברא דחזקתו בדוק בכלל. ולפ"ז הא דמסיק בגמ' ש"מ חזקתו בדוק היינו דוקא לר"מ, (וגם מתניתין לכאורה הוא דוקא כר"מ). אולם נראה ברור דזה אינו, וסברת הרשב"א הוא רק דס"ל דהיכא דמקדיר לא אזלינן בתר חזקה דבדוק (וכמו שכתב השו"ע הגר"ז הנ"ל), וכן מדוייק בלשון הרשב"א שכתב דלא אמרינן דהוי כודאי בדקתו ואינה תולה בו, ע"ש, אבל ודאי דמודים לעיקר החזקה, ונפ"מ היכא דא"א לבודקו במקיר ומגליד וכגון בנאבד דאמרינן חזקתו בדוק וכמו שפסק המחבר בתח"ד, ולכאורה פשוט דזהו אפי' להראב"ד (וכדחזינן דחש לשיטתו בסו"ד, ע"ש), ודו"ק.