סוגיא של הפסק טהרה בנדה

דף סח, א

מתני', נדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה וכו' הרי היא בחזקת טהרה. ופרש"י הר"ז בחזקת טהרה בימים שבנתיים וטהרותיה שנגעה בהן לאחר שטבלה בליל שמיני טהורות דהשתא הוא דחזאי, עכ"ל. אולם עי' במ"מ (פ"ו ה"כ) שכתב דנפ"מ אפי' היכא דלא טבלה לענין שאינה מוחזקת לזבה כיון שבדקה ומצאה טהורה בתחילה בבדיקה ראשונה. וכן מבואר מלשון הרמב"ם שם, ועי' בערל"נ מה שכתב לסייע קצת לפי' המ"מ.

והנה הראשונים (רש"י לקמן סט, א ד"ה והכא אשמועינן, ורשב"א בתורה"ב כג, ב) למדו מכאן לעיקר דין הפסק טהרה בין לענין נדה ובין לענין זיבה, ע"ש בדבריהם. ויל"ע אם החיוב הפס"ט הוא מדאורייתא או מדרבנן. ולכאורה לפי דברי המ"מ הנ"ל דכתב דנפ"מ במתניתין לענין דין זבה משמע דס"ל דהוא מדאורייתא. אולם עי' בתוס' הרא"ש לקמן (סט, א ד"ה ואי ס"ד) דנראה דנסתפק אם חיוב בדיקה דהפסק טהרה הוא דאורייתא או דרבנן, ומשמע קצת דדעתו נוטה דהוי דרבנן. וכן הביא האו"ז (סי' שלח) בשם הרשב"ם, ע"ש.

ואפשר עוד דבאמת איכא נפ"מ בזה בין נדה לזבה. דאפשר דבזבה איכא דין מסויימת שצריכה להפסיק בטהרה קודם שיכולה לספור ז' נקיים, ועי' בדברי החת"ס שהבאנו בסמוך. וע"ע בדבריו בסמוך (על המשנה בע"ב בד"ה ונ"ל) שהביא דרשא דיליף דין הפס"ט מקרא דוכי יטהר הזב דמשמע לכשיפסוק מזובו [ועי' מגילה (ח, א)], וכן הביא בס' פרדס רימונים (פתיחה לסי' קצו) ע"ש.

והנה לפי דברי האחרונים הנ"ל שהביאו מהתו"כ דילף דין הפס"ט מקרא דכשיפסוק מזובו, יל"ע בגדר הדין הפס"ט, האם נימא דנתחדש בקרא דין מסויים שצריכה להפסיק בטהרה ורק אח"כ יכולה להתחיל לספור ז' נקיים מיום המחרת. או האם נאמרה בקרא רק דצריכה להיות ודאי שהיא נקיה בשעת הספירה ולו יצוייר דהוה שייכא שתראה עד סוף היום ממש ולא תיכנס הראיה ליום המחרת בכלל, היתה יכולה לספור מיום זה ז' נקיים ואף שלא הפסיקה בטהרה ביום שלפניו, וצ"ע בזה.

שוב מצאתי מאי דנראה דברים מפורשים בזה בדברי המהרש"א לקמן (עא, ב ע"ד התוס' בד"ה הרואה) שנראה מבואר בדבריו דאף אם ידעינן בודאי שלא נכנס הראיה לתוך היום השני מ"מ אינה יכולה לספור אותו כל שלא הפסיקה מאתמול ביום הראיה, ע"ש בדבריו, ולכאורה היינו כצד הראשון הנ"ל. ועי' בדברי הראב"ד (שער הספירה והבדיקה סי' ב דין א) וז"ל ונאמר תחילה כי ספירת ז"נ אינה אלא לאחר ג' דברים אחר הפסקת הדם ואחר יום ההפסקה ואחר הביקה, ע"ש. ומדבריו משמע קצת דאחר יום ההפסקה הוא דין מסויים בפנ"ע [ולא רק דבא לאפוקי מכותאי דאמרינן מקצת היום ככולו בתחילת הז"נ], ודו"ק.

בדקה עצמה ביום ז' שחרית ומצאה טמאה וביה"ש לא הפרישה ולאח"ז בדקה ומצאה טהורה הר"ז בחזקת טמאה. ובגמ' מבואר דהיינו דהויא ספק זבה דחיישינן שהמשיכה לראות תוך ימי זיבה, וכ"פ הרמב"ם דהוי ספק זבה, ע"ש. ולכאורה יש בזה חידוש דהרי ביא' יום שבין נדה לנדה הויא בחזקת טהרה [וכמבואר בהסוגיא לעיל דף לט, א] דהויא כמסולקת דמים, ומהיכי תיתי לחוש שראתה בהן מכח מה שראתה בימי הנדות, וצ"ע בזה. [ועי' בתוס' הרא"ש בסמוך (ד"ה רב אמר) מה שכתב בזה.]

ועוד צ"ע מכאן ע"ד התוס' בגיטין (ב, ב ד"ה ע"א) שכתבו דאשה נאמנת לומר שטבלה דלא חשיבא כאיתחזיק איסורא כיון שאינה בחזקת שתראה כל שעה, ע"ש. וצ"ע מאי שנא מהא דהכא דחיישינן שמא המשיכה לראות, וי"ל. [ועי' מה שכתבנו בסמוך מדברי החת"ס.]

שם. עי' בתוס' הרא"ש שכתב דמאי דתני ובדקה בשביעי ונמצאת טמאה ל"ד נקט, דה"ה בבדקה בששי דאין סברא לחלק ביניהם. אולם עי' בחי' חת"ס כאן (ובשו"ת סי' קמב בד"ה אלא אפי') שביאר דמתניתין מיירי דוקא בבדקה ביום שביעי ונמצאת טמאה, דאי לא בדקה בכלל אף דלא הויא בחזקת טהרה, מ"מ גם לא הויא בחזקת טומאה. ולא שייכא לאוקמא אחזקה דמעיקרא שרואה היתה, דרוב נשים אינן שופעות דם כ"כ זמן רב ומסתמא פסקה. ובמהשך דבריו כתב עוד דבכלל לא שייכא להחזיק מדם נדה לזיבה דמילתא אחריתא היא. ודוקא ברישא צריכים לזה שבדקה ונמצאת טהורה, כיון דמיירי באופן שאח"ז נמצאת טמאה, ולכן אי לאו שהפסיקה בטהרה מקודם הוי מחזקינן לה בטומאה.

וע"ש עוד שכתב דהא דכתב רש"י לקמן (סט, א ד"ה והכא אשמועינן) דבעינן הפרשה בטהרה, דמשהוחזק מעין פתוח ליכא לאחזוקי בטהרה עד שתבדוק ותמצא שפסק, היינו דוקא ברואה בימי זיבה דהתם ודאי שייכא חזקה שתמשיך לראות עד שנדע בבירור דפסקה, אבל ברואה בימי נדה אין להחזיק שתמשיך לראות בימי זיבה. ומאי דמביא התם רש"י ראיה ממתניתין דידן היינו רק להוכיח דכל שלא הפרישה בהפסק טהרה לא הוי בחזקת טהרה, וממילא יש ללמוד דגבי זבה דאינה סופרת ז' נקיים עד שתחזיק בטהרה, צריכה היא להפסיק בטהרה, ע"ש בדבריו באורך. [אולם עי' במהרש"א ע"ד רש"י שם, ובפשטות לא משמע כדברי החת"ס.]

עכ"פ לפ"ד החת"ס מבואר דמאי דנקט מתניתין דבדקה בשביעי ונמצאת טמאה דוקא נקט ודלא כהתוס' הרא"ש הנ"ל. והא דמהניא מאי דנמצאת טמאה ביום שביעי להחזיקה כרואה אפי' בימי זיבה, י"ל ע"פ מה שכתב החת"ס בסמוך (בד"ה שמעתתא) ליישב הא דאמרינן התם לפי רב דחשיבא כודאי ומביאה קרבן [ועי' בתוס' הרא"ש שם שנתקשה בזה]. ועי' בחת"ס שכתב דהיינו משום דכיון דראתה ביום שביעי הרי הפקיע עצמה מרוב נשים שאין דרכן לראות ביום שביעי, ולכן כיון דגם עכשיו נמצאת טמאה לפנינו חשבינן ליה כודאי ראתה. ולפ"ז י"ל דה"נ במתניתין הא דמספקינן לה שמא ראתה והויא ספק זבה [וכמבואר בגמ'], אינו אלא משום שראתה ביום ז' וכבר הפקיע עצמה מרוב נשים וכנ"ל, ודו"ק.

והנה בעיקר דברי החת"ס דחידש דנדה א"צ הפסק טהרה כדי להוציאה מחזקת טומאה, ורק דלא הויא בחזקת טהרה בלי שתפסיק בטהרה, יש לציין דאינו משמע כן מדברי הרשב"א בתורה"ב (כג, ב) שהביא ראיה ממתניתין דכל שלא הפסיקה בטהרה הרי היא בחזקת טומאה, ע"ש בדבריו. אולם אפשר לדחות דאין כוונתו אלא לזבה וכמבואר שם דמיירי לענין ספירת ז' נקיים [או לנשי דידן דהויין כספק זבות וצריכים לספור ז"נ], וע"ז שפיר מוכיח ממתניתין דאינה בחזקת טהרה עד שתפסוק בטהרה וממילא גבי זבה צריכה הפס"ט [וכמו שכתב לבאר בדברי רש"י], ודו"ק.

והנה לפי עיקר היסוד של החת"ס דבראתה ביום שביעי חמיר כיון דהפקיע עצמה מרוב נשים, לכאורה יל"פ עפ"ד דברי הרמב"ם (פ"ו ה"כ) שהביא לבבא דמתניתין דבדקה ונמצאת טמאה וכו' דהויא ספק זבה דמיירי אפי' בבדקה ונמצאת טמאה ביום שביעי, ע"ש. ועי' בסד"ט (ס"ק כג בסו"ד) שנתקשה בדבריו דמאי רבותא דאפי', ע"ש. ולפ"ד החת"ס אפשר די"ל דרבותא אשמועינן דלא אמרינן דבכה"ג תהיה ודאי זבה כיון שכבר הפקיע עצמה מרוב נשים, ודו"ק. [שו"ר בערל"נ שכבר כתב כעי"ז, אמנם עי' בחת"ס בסמוך שנר' שמפרש דברי הרמב"ם באו"א קצת.]

והנה עי' בטור בסי' קצו (ס"ה) שהביא דברי הרשב"א הנ"ל דכל שלא הפסיקה בטהרה הויא בחזקת טמאה שלעולם אינה סופרת עד שתבדוק אם פסקה מלראות. וכך פסק המחבר, אלא שהוסיף דמיירי שבדקה ביום שעסקה ונמצאת טמאה. ועי' בש"ך שם (ס"ק ט) שכבר עמד בזה דלכאורה ל"ד נקט, וה"ה בלא נמצאת טמאה דמ"מ אינה סופרת עד שתפריש בטהרה כמבואר ברשב"א והטור, ע"ש בדבריו.

ור' יהודה אומר כל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זה בחזקת טמאה. ופרש"י בסמוך דלר"י בעינן שתבדוק ביה"ש דוקא, ע"ש. אולם עי' בב"י שהביא דברי הרא"ש [שהבאנו בסמוך] שפסק דיש לה לבדוק ביה"ש, וכתב הב"י דפשוט דל"ד נקט, דהרי ביה"ש הוא ספק יום וספק לילה, וא"כ ודאי לא מהניא ביה הפסק טהרה לדון ביה כאילו הפסיקה ביום. וע"ש שכתב דזמן הבדיקה מזמן מנחה קטנה, והיינו דקאמר ר"י מן המנחה ולמעלה, ומאי דקאמר הרא"ש ביה"ש היינו סמוך לביה"ש כמה שאפשר [ומטעם שהביא לעילדעדיף לצאת מידי ספק], ע"ש בדבריו. וכן פסק בשו"ע (סעיף א), ע"ש. אולם מדברי רש"י משמע דמיירי בביה"ש ממש, ועי' בסד"ט (ס"ק ט בד"ה היוצא) שכבר עמד בזה, וע"ש מה שכתב.

והנה מעיקר דברי הב"י מבואר דס"ל [עכ"פ בדעת הרא"ש] דר' יהודה בא להקפיד רק על בדיקת ביה"ש ולאפוקי בדיקת שחרית, אבל מודה הוא לחכמים דמהניא בדיקה בשאר הימים וא"צ לבדוק ביום ז' דוקא. אולם עי' בסד"ט הנ"ל בהמשך דבריו (בד"ה ובדברי הב"י) מה שהקשה על דברי הב"י. ובאמת דמדברי רש"י משמע יותר דמפרש דר"י אזיל בשיטת הת"ק דבעי יום ז' דוקא, וכן משמע מדברי הרא"ה בבדה"ב (כג, ב), וע"ש שביאר בטעמייהו משום שדרך הנשים להפסיק בשביעי.

וחכ"א אפי' בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה וביה"ש לא הפרישה וכו'. ופרש"י אפי' בשנים לנדתה בדקה שחרית ומצאה טהורה וביה"ש לא הפרישה, ולסוף ז' טבלה וכו', ע"ש. ומשמע להדיא מדבריו דמפרש למתניתין דביה"ש לא הפרישה היינו בין השמשות של יום ב', דבדקה בשחרית שלו ולא ביה"ש. אלא דיל"ע מאי רבותא בזה ומאי ס"ד דניבעי שתבדוק בביה"ש דיום ב' דוקא, ומאי עדיפות דביה"ש שאינו בסופו של ימי נדותה.

אולם באמת מצינו דעה כזה שהוא דעת הרא"ש שהביא הטור בסי' קצו (סעיף א) שבכל יום צריכה להיות בודקת ביה"ש דוקא, ע"ש. ועי' בב"י שביאר הטעם דע"י כך מרחקה נפשה מידי נדנוד ספק, ע"ש. [ומ"מ כתב דאינו מעכב בדיעבד, וכ"כ הב"ח שם, וכ"פ הרמ"א, ע"ש.] ולכאורה הביאור בזה דע"י שפסקה בסוף היום א"צ לחוש שמא חזרה וראתה אחר הבדיקה. ולפ"ז י"ל דרש"י מפרש דמתניתין אתא לאפוקי מזה, ולמימר דא"צ שתבדוק בביה"ש דוקא.ולדעת הרא"ש צריך לפרש לישנא דמתניתין דלא כרש"י, ומאי דתני וביה"ש לא הפרישה קאי על ביה"ש דיום שביעי ואתא רק לאפוקי מדר' יהודה, ודו"ק.

ולהלכה, בשו"ע (סעיף א) פסק כדעת הרא"ש שתהיה הבדיקה סמוך לביה"ש, אמנם ברמ"א פסק דבדיעבד בדיקת שחרית מהני. ומ"מ עי' בדבריו בסמוך (סעיף ב) דאם בדקה ביום א' לא מהני בדיקת שחרית אפי' בדיעבד, ומטעם שביארו הנו"כ שם דבאותו יום הוי מעיינה פתוח, ע"ש. ור"ל דאז חוששין טפי שמא תחזור ותראה וכסברת הרא"ש. [ובעיקר הנידון אי בדיקת שחרית מהני, ע"ע בדברי התוס' בע"ב דחילקו בזה בין אם ראתה באותו יום או לא.]

שם. והנה בעיקר המחלוקת ת"ק וחכמים אי מהניא הפסק טהרה באמצע ימי נדותה, לכאורה צ"ב במאי פליגי. ומקודם צריך לבאר לכאורה סברת הת"ק דלא מהני, דהרי בעלמא פשיטא דמהניא בדיקה לאחזוקה בחזקת טהרה. ונראה דס"ל דשאני נדה בתוך ימי נדותה דכיון שעלולה לראות אז והויא בחזקת שתראה, לא שייכא להחזיקה אז בחזקת טהרה, וכן מבואר מדברי הרא"ה בבדה"ב (כג, ב), ע"ש. אלא דלפ"ז צ"ע באמת במאי פליגי החכמים על זה.

וראיתי במשנה אחרונה על המשנה שם שנתקשה בזה, וכתב דצ"ל דס"ל לחכמים דנדה אינה בחזקת שתראה כל ימי נדותה אלא יום ראשון לחוד, ע"ש, ולכאורה זהו דוחק קצת. ואפשר דיש לחדש ולומר באו"א, דבודאי מודים חכמים דא"א להחזיקה בחזקת טהרה בתוך ימי נדותה, וא"א לפסוק עליה חזקת טהרה אלא בסוף ימי נדותה, אלא דס"ל דאם בדקה באמצע ימיה ולא ידעינן שראתה שוב עד סוף ימי נדותה, אז אינה צריכה לבדוק שוב ויכולה לסמוך על הבדיקה שעשתה מקודם, והויא כאילו בדקה בסוף ימי נדותה ומהניא להחזיקה בטהרה, ודו"ק.

שו"ר דעיקר מה שכתבנו בדעת חכמים דגם לדידהו בעצם יש לה להפסיק בטהרה בסוף ימי נדותה, יש לזה סמך בדברי הרמב"ם. דיעויין בדבריו (פ"ו ה"כ) שכתב וז"ל נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדותה ומצאה שפסק הדם ואפי' פסק בשני לנדותה ושגגה או הזידה ולא בדקה עד לאחר נדתה וכו' אלא כל אותן הימים שלא בדקה בחזקת טהרה, ע"כ. ומדבריו משמע להדיא דאפי' לחכמים [דקי"ל כוותייהו] דס"ל דמהני בדיקתה באמצע ימי נדותה, מ"מ לכתחילה בעינן שתבדוק עוד פעם בסוף ימי נדותה. [ולפ"ז צ"ל דהא דתנן במתניתין דמהני היינו רק בדיעבד.] וזה מובן היטב לפי מה שכתבנו דבעצם בעינן שיהיה הבדיקה בסוף, אולם לפי המשנ"א הנ"ל דטעמייהו דחכמים משום דס"ל דאינה בחזקת שתראה אלא ביום ראשון לחוד, לכאורה שפיר מהני לכתחילה מה שבדקה ביום שני ואילך, וצ"ע בזה. [וע"ע במה שהארכנו בזה לקמן על המחלוקת הראב"ד והרשב"א בגדר החיוב בדיקה דז' נקיים, ודו"ק.]

דף סח, ב

גמ', בראשון לא שאלתי וטעיתי שלא שאלתי אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי וכו' אולם עי' ברמב"ן לעיל במתניתין דנקט דחכמים דמניתין פליגי עליה דרבי ונקטו יום שני דוקא [דאל"ה הו"ל למימר ראשון דרבותא], אבל הפס"ט ביום ראשון לא מהני דחוששין שמא תחזור ותראה. וכך פסק בהלכות נדה (פ"ט הכ"ב), ע"ש. ועי' ברמב"ם שג"כ פסק הכי דבדיקת יום ראשון לא מהני. וע"ע ברמב"ן שהוסיף דמסתברא דאפי' אי מצאה טהור כשבדקה אח"כ הר"ז חוששת ואינה טהורה למפרע.

אולם עי' ברשב"א שביאר דמתניתין סידר רבי בילדותו ובעת זקנותו חזר בו וס"ל כמו שאמר בברייתא, וכ"כ בתורה"ב (כד, א). וע"ש שהוסיף וז"ל וכ"ש עכשיו שורגלו במוך דחוק שאין לך בדיקה גדולה מזו. ובאמת גם הרמב"ן (פ"ב ה"א) פסק דאם עשתה מוך דחוק כל ביה"ש מהני, ע"ש. וע"ע בתוס' הרא"ש במתניתין שג"כ נראה דנקא כהרשב"א, דע"ש שפירש דחכמים דמתניתין דנקטו שבדקה בשני היינו משום דאין דרך אשה לבדוק ביום ראשון. והוסיף דא"נ י"ל דמתניתין נשנית לפי מה שטעה רבי, ע"ש. ומבואר דנקט דלמעשה מהני בדיקת יום ראשון וכשיטת הרשב"א. [ובעיקר דברי הרשב"א שם, עי' בסד"ט (ס"ק לד בתח"ד) שדקדק מדבריו דס"ל דבזבה אין דין חזקת מעיינה פתוח, ואכ"מ.]

והנה להלכה, עי' בשו"ע (סי' קצו סעיף ב) שפסק כהרמב"ן דבדיקת יום ראשון מהני רק אם עשתה מוך דחוק כל ביה"ש. אולם ברמ"א שם פסק דבדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לביה"ש סגי, ולכאורה היינו כדעת הרשב"א. אולם עי' בביאור הגר"א שם (ס"ק ח) מה שכתב בזה.