מיקרופדיה תלמודית:כהנים זריזים הם

הגדרה^[1] - הכהנים בעבודתם בבית המקדש, או במצוות המיוחדות להם, זריזים וזהירים לעשותן בזמנן וכהלכתן

הכלל וגדרו

כלל זה נאמר לענין עבודת הכהנים בבית המקדש (ראה ערך עבודה), או במצוות המיוחדות להם (ראה ערך כהן), שאין לחוש בהן שייעשו או שנעשו בפסול, מתוך טעות או שכחה, לפי שכהנים זריזים הם (ראה להלן: בזהירות מפסול), שכיון שנכנס הכהן לעבודה, בידוע שלימדוהו הלכות קודש (רש"י עירובין קג א ד"ה ואביי), וכל שכן כהן- גדול (ראה ערכו), שהוא זריז יותר (ראה יומא יג א: כהן גדול זריז הוא, ותוס' שם ב ד"ה אלא).

ויש שאמרו כן אף על העבודות שבמקדש הכשרות בכל אדם, שבית המקדש הוא מקום זריזים (ראה להלן). וכן יש שאמרו: בני חבורה - הנמנים על קרבן-פסח (ראה ערכו) - זריזים הם (ראה עירובין שם; פסחים פה א), שכל העוסקים בקדשים, זריזים וחכמים (רש"י עירובין שם ד"ה בני חבורה)^[2].

וכן בכמה גזירות שגזרו חכמים על דבר המותר, מחשש שמא יגרום הדבר למעשה אחר האסור (ראה ערך גזרה), אמרו שלא גזרו עליהם במקדש, מטעם זה שכהנים זריזים הם (ראה להלן: בזהירות מאיסור), ואף שלא במקדש, משמע בירושלמי, שכהנים זריזים הם בזהירות מאיסור (ראה ירושלמי פסחים ב ז).

ויש מן הראשונים שכתב, שבזמן הזה אין הכהנים זריזים יותר מישראל (ריטב"א סוכה מג ב).

כהנים זריזים הם מצינו שנאמר אף לענין זה, שיחד עם זהירותם לעשות את עבודתם כהלכתה, ממהרים לרוץ ולעשותה (ראה פסחים סה א, וזבחים לה א. וראה רש"י פסחים סד א ד"ה ואם שנו).

בזהירות מפסול

במנחות (ראה ערכו), שנאמר בהן: כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' (ויקרא כ יא. וראה ערך מנחות), שנינו: כל המנחות נילושות בפושרים, ומשמרן שלא יחמיצו (משנה מנחות נה א; רמב"ם מעשה הקרבנות יב כא), שאף על פי שבאפיית מצה (ראה ערכו) של פסח אמרו שאין לשים את העיסה בפושרים, שממהרים להחמיץ (ראה ערך מצה), כהנים זריזים הם (ראה פסחים לו א). ואף על פי שהלישה אינה בזריזים, שהרי היציקה והבלילה כשרה בכל אדם (ראה ערך מנחות), מכל מקום ישנה במקום זריזים (פסחים שם), היינו בעזרה, שהמחבת והמרחשת כלי שרת הן, וכן תנור של מקדש, וכיון שישנה בעזרה רואים אותה הכהנים, ומלמדים אותו להיזהר בה (רש"י שם ד"ה במקום זריזים).

בלחם-הפנים (ראה ערכו) - שהוא אסור לבוא חמץ (ראה מנחות נז א, וראה ערך לחם הפנים), והיה עביו טפח (ראה ערך הנ"ל), ולא חששו שיחמיץ - אמרו שאין ללמוד ממנו שמותר לאפות בפסח פת עבה טפח, שלא אמרו כן אלא בזריזים (ראה פסחים לז א. וראה שו"ע או"ח תס ה, ומגן אברהם סק"ד, ובאור הגר"א שם), היינו בכהנים, שבקיאים בשימורו שלא יחמיץ (רש"י שם. וראה ערך מצה)^[3].

בזהירות מאיסור

בגזירות שגזרו חכמים על דבר המותר, מחשש שמא יגרור הדבר בשוגג למעשה אחר האסור (ראה ערך גזרה), מצינו שלא גזרו על הכהנים במקדש. וכן שנינו שמאחיזים את האור בעצי המדורה שבבית המוקד [בית על יד העזרה שמדורת אש היתה שם תמיד לצורך הכהנים או המזבח (ראה ערך בית המוקד)] מעט מעט ערב-שבת (ראה ערכו) עם חשיכה, והיא הולכת ומתבערת משתחשך, ואין חוששים שמא יבואו הכהנים לחתות את האש בשבת, כדרך שחוששים מחוץ למקדש (ראה משנה שבת יט ב, כ א; רמב"ם שבת ג יט-כ. וראה ערך מבעיר), לפי שכהנים זריזים הם (שבת כ א; רמב"ם שם. וראה ערך ערב שבת), שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים, ולא יבואו לחתות משתחשך (רש"י שם ד"ה אברים). וכן בדברים שאסרו חכמים לעשותם בשבת משום שבות (ראה ערכו), שלא גזרו עליהם במקדש (ראה משנה עירובין קב א, ושם קג ב, וראה ערך אין שבות במקדש), פירשו ראשונים הטעם לפי שכהנים זריזים הם (רבינו יהונתן על הרי"ף עירובין שם; ריב"ש קסג)^[4].

מקום שגזרו אף בכהנים

באיסור אכילה, מצינו שגזרו אף בכהנים, שכן אמרו בירושלמי במה ששנינו בלחם-הפנים (ראה ערכו), שאם חל יום הכפורים להיות בשבת, מתחלק לערב של מוצאי יום הכפורים (ראה משנה מנחות צט ב, וראה ערך לחם הפנים), ולא מתחלק בשבת כבכל השנים, שעל ידי שהוא דבר קל ומוכן לאכילה, חוששים שמא ישכח ויאכל (ירושלמי פסחים ד ד).

בדברים שאדם יכול להיכשל בהם בשעה שהוא ישן (ראה ערכו), יש מן הראשונים שכתב שלא אמרו בהם כהנים זריזים הם, שכן אמרו שהכהנים במקדש לא היו ישנים בבגדי קודש, אלא פושטים ומניחים אותם כנגד ראשיהם, ולא תחת ראשיהם (ראה יומא סט א, וראה ערך בגדי כהונה), לפי שהאבנט (ראה ערכו) היה בו כלאים (ראה ערך אבנט, וראה ערך כלאי בגדים), ואסרו חכמים אפילו להציע בגד כלאים תחתיו, שמא תיכרך נימא אחת על בשרו (יומא שם), ואין לומר בה כהנים זריזים הם, שאין זריזות במקום שינה (מאירי יומא שם).

בזהירות מטומאה

כהנים זריזים הם נאמר גם לענין זהירות מטומאה, שכן נחלקו תנאים בהלכות סעודה (ראה ערכו), שלדעת בית שמאי אסור להשתמש בשולחן שהוא שני לטומאה (ראה ערך ולד הטמאה), גזירה משום אוכלי תרומה (ברכות נב ב), שהשני פוסל את התרומה (רש"י שם), ולדעת בית הלל מותר, לפי שאוכלי תרומה זריזים הם (ברכות שם).

בנטילת ידים לאכילה (ראה ערך נטילת ידים), אמרו: התירו מפה לאוכלי תרומה [- היינו לאכול בלא נטילת ידים על ידי שפורס מפה על ידיו ולא יגעו באוכלים, שהכהנים זריזים הם ולא יגעו (רש"י חולין קז א ד"ה במפה, ושם ב ד"ה התירו)], ולא התירו מפה לאוכלי טהרות (חולין קז ב), היינו לאוכלי חוליהם בטהרה (ראה ערך חלין), לפי שאינם למודים להישמר כמו כהנים (רש"י חולין שם ד"ה ולא התירו)^[5].

אף בבת-כהן (ראה ערכו), אמרו שבקיאה היא בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאתה (ראה כתובות נח א: מחלוקת בבת כהן לכהן כו', ורש"י שם).

על כהן גדול ביום הכפורים, שהוא זריז ונשמר מטומאה, ראה ערך עבודת יום הכפורים.

הערות שוליים

2