מיקרופדיה תלמודית:כופים על מדת סדום

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:59, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חובתו של האדם שלא למנוע טובה מחברו, כשהוא אינו מפסיד בכך, וכפייתו על זה

הדין וגדרו

מידת סדום

מידת סדום הוזכרה במשנה ביחס למידות של בני אדם, על האומר "שלי שלי" - שאינו רוצה שאדם אחר יהנה ממנו, שיש אומרים שזו מידת סדום, שאנשי סדום לא היו אחרים נהנים משלהם, אף כשהם עצמם לא היו חסרים (אבות ה י, ורש"י שם; מאירי שם), והיו מונעים אחרים מארצם אף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים ומספקת לכולם (רשב"ץ אבות שם).

וכן אמרו בכמה מקומות על המונע טובה מחברו כשאין לו תועלת במניעתה: כופים על מידת סדום (עירובין מט א; כתובות קג א; בבא בתרא יב ב, ושם נט א, ושם קסח א), דהיינו שמכריחים את האדם לעשות דבר המועיל לחברו ואינו מזיק לעצמו, אף על פי שאינו חייב בעשיית אותה הטובה לחברו מעיקר הדין (ראה עלית דרבינו יונה בבא בתרא יב ב), כי מניעת דבר זה היא ממידת אנשי סדום, האומרים שלי שלי, ואף בדבר שאינם חסרים בו כלום אינם מהנים את חבריהם (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ו ח; ראה רש"י כתובות קג א ד"ה מדת, ושיטה מקובצת שם מרש"י מהדורא קמא), וכופים את האדם להתרחק מן המידות הרעות, דהיינו מדבר שאינו מונע אותו מחברו אלא מפני אימוץ הלב ורוע הנפש (ראה שו"ת הרשב"א ב מג), ולעשות חסד עם חברו בדבר שאינו מפסיד כלום (שו"ת הרא"ש צז ב).

כל דבר שחברו נהנה בו, והוא אינו מפסיד ולא חסר כלום - כופים עליו (רמב"ם שכנים ז ח, ושם יב ג; ראה יד רמה בבא בתרא יב ב; ראה מהרי"ק ט,קיב); וכל שכן אם אף לו יש הנאה בדבר, שכופים אותו שלא יאמר "תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים" (ראה שופטים טז ל) לקלקל את שלו כדי לקלקל את של חברו (שו"ת מהר"ם מינץ עד). אבל אם יש לו באותו הדבר נזק או הפסד, ואפילו מועט, אין כופים אותו (ראה להלן: כשהוא "חסר").

החיוב

כופים על מידת סדום שאמרו, נראה מדברי הראשונים שהוא מן התורה (ראה תוס' בבא בתרא יב ב ד"ה כגון, בשם ר"י, ועלית דרבינו יונה ורשב"א וריטב"א ור"י מיגש שם)[2].

וכן יש מהאחרונים שנראה מדבריהם שכפייה זו היא משום מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח. וראה ערך אהבת ישראל); או מפני המצוות לגמול חסד איש עם רעהו, כגון פריקה וטעינה והשבת אבדה (ראה ערכם. ראה שו"ת עזרת ישראל (שפירא) חושן משפט קט, וראה שו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים רמ), שבית דין כופים על מצות עשה (ראה חולין קי ב, ושם קלב ב, וראה ערכים: כפיה; מצות עשה. ראה כסף הקדשים חו"מ רלז א, ושו"ת מהרי"ל דיסקין שם).

ויש ראשונים שהסמיכו את הדבר על הכתוב: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב (דברים ו יח. ראה עלית דרבינו יונה בבא בתרא יב ב; וראה שו"ת תשב"ץ ד טור א כז).

בתקנת חכמים

כפייה על מידת סדום משמשת אף כטעם לתקנות שתיקנו חכמים, באופנים שמהתורה אין לכפותו. כגון אחים שנפלה להם שדה בירושה, כשאחד מהם היתה לו קרקע סמוכה לה, וביקש שיתנו לו את חלקו בירושה סמוך לקרקעו, שיש מי שאומר שכופים על מידת סדום, ונותנים לו את השדה הסמוכה לקרקעו (ראה להלן: כשהוא "חסר").

בתביעה

התובע לכפות את חברו על מידת סדום, כגון הטוען שהוא יודע בודאי שחברו מחזיק בידו שטר שיש לו זכות בו, שאם אכן יש בידו שטר כזה, כופים אותו להוציאו כדי שידונו על פיו, וכפר הנתבע, כתבו הראשונים שנשבע הנתבע שבועת הסת [שבועה שהטילו חכמים על הנתבע הכופר בכל התביעה, שישבע שאינו חייב כלום ויפטר] שאינו אצלו, כדין כל טענה וכפירה (ראה רמב"ם טוען ונטען ה ז,ח; ראה סמ"ג עשין צה, בשם הגאונים; שו"ע חו"מ טז ד, וביאור הגר"א). ואף על פי שאין נשבעים אלא על כפירת ממון (ראה ערך שבועה), כיון שתובע ממנו להצילו מן ההפסד, וזה כופר בחיובו, חשוב הוא ככפירת ממון (שער משפט שם סק"ב, וראה ערך שי שם).

ויש שכתבו שאינו נשבע היסת אלא כשאמר התובע בבית דין דברים שיש בהם אמתלא שיש לו זכות אצל חברו (ראה דרכי משה ס סק"ט, וכנסת הגדולה חו"מ טז הגהות בית יוסף סק"ח, בדעת הרא"ש; אורים חו"מ טז ס"ק י; נתיבות המשפט חדושים שם סק"ז).

ויש חולקים וסוברים שבכל ענין אינו נשבע - שאין זו כפירת ממון (שער משפט טז סק"ב), אלא אם ירצה מחרים כל מי שיש בידו שטר שיש לו בו זכות (רשב"א שם).

ברבים

אף את הרבים מצינו שכופים (ראה מהרשד"ם חו"מ תסג, ותורת אמת קכט), ומי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, שבאופנים שונים יכול הוא להחליפה בדרך אחרת (ראה ערך דרך: דרך הרבים), יש מהראשונים שכתבו בטעם הדבר, שמן הדין היו החליפין קיימים, שכופים את הרבים על מידת סדום, שהוא נהנה שהדרך היא מן הצד, ואין הרבים חסרים כלום (עלית דרבינו יונה בבא בתרא צט ב, בשם רש"י; ראה נימוקי יוסף שם), או שמטעם זה היה להם לחכמים לתקן שתהיה לו רשות להחליף בעל כרחם (ראה רשב"ם שם ד"ה אמאי).

במומר ובגוי

ישראל מומר, מצינו שכופים אותו על מידת סדום (שו"ת הרשב"א א תרסא, הובא בבית יוסף או"ח שפה, וראה שו"ע שם ד, ומשנה ברורה שם ס"ק יא).

גוי, יש מהאחרונים שצידדו לומר שאין כופים אותו (ראה חזון איש או"ח פו ס"ק יט, וראה תוס' ותוס' הרא"ש ותוס' רבינו פרץ ורמב"ן במלחמות עירובין עה ב); ויש שכתבו שכופים אותו (שי למורא בכורות נו ב).

הצורך של חברו

כופים על מידת סדום בין כדי שחברו שכופים לצרכו לא יפסיד, ואפילו אם אין הפסדו ודאי, אלא שיש לחוש לו (ראה להלן: המעשים שחייב לעשותם); ובין כדי שירויח, או שיוכל להשתמש בחפציו באופן יותר טוב (ראה להלן: המעשים שחייב לעשותם: האופנים שכופים; כשהוא "חסר": בחלוקת ירושה); או כדי שיתכבד, ואפילו אינו ראוי לאותו הכבוד (שו"ת מהר"ם אלאשקר כג); וכן כופים כדי להתיר איש או אשה להינשא (ראה להלן: המעשים שחייב לעשותם: מעשה שאינו מחוייב).

וכן כופים כדי שיוכל חברו לקיים את המצוה (ראה להלן: כשהוא "חסר": כשיש זכות להפסיד. וראה שו"ת פני יהושע חו"מ ט).

כשאינו לפנינו

אפילו כאשר האדם הצריך לאותו דבר אינו לפנינו, אם ידוע שיכול הוא ליהנות מאותו הדבר, אין למנוע את הנאתו לאחר זמן, כגון מה שאמרו: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם (יבמות יא ב), אפילו אין לפנינו מי שיקחם, כיון שהוא יודע שאחרים צריכים להם, עד שיודיעם אם ירצו לקחתם (ראה פסקי הרי"ד יבמות מד א, ושו"ת מבי"ט ב צו)[3], שיש מן הראשונים שכתבו שהוא משום שכופים על מידת סדום (מאירי יבמות מד א; ראה שו"ת תשב"ץ ד טור י' כז; ראה שו"ת מהרשד"ם אה"ע פח). ויש מן הראשונים שכתבו שדבר זה אינו משום מידת סדום, כיון שאין לפנינו אדם הרוצה ליהנות במים (פסקי הרי"ד יבמות שם).

המעשים שחייב לעשותם

האופנים שכופים

כפייה על מידת סדום מצינו בכמה אופנים:

  • כופים את האדם שלא למנוע מחברו לעשות מעשה, אף על פי שמעיקר הדין יש לו זכות למנעו, אם מניעתו היא מידת סדום. כגון שחברו בא לפתוח חלון לחצרו, שאף על פי שמעיקר הדין יכול הוא לעכב עליו מלפתחו (ראה ערך שכנים), אם אין לו נזק בדבר כופים אותו שלא ימחה בחברו (ראה בבא בתרא נט א).
  • וכן אדם שחברו נתחייב לו דבר, ולא קיים את התחייבותו באופן שהוא חייב בו מעיקר הדין, אם אין לו הפסד בדבר כופים אותו להחשיב את חברו כמי שקיים את התחייבותו, כגון מי שנתחייב להביא לחברו ערב מסויים כדי לקיים את השותפות ביניהם, והביא ערב אחר, אם אותו ערב טוב כמו זה שנתחייב עליו, כופים את חברו לקבלו (ראה תשובות חכמי פרובינציא ב חו"מ טז).
  • וכן בדבר שאדם מתחייב לחברו, חייב הוא לקיים את ההתחייבות באופן המועיל לחברו, אף על פי שלא התנה כן מתחילה, אם אינו מפסיד מכך, כגון מי שנתחייב מעות לחברו, והתנה עמו לפרעו ביום פלוני ובמקום פלוני, וביום הפרעון הוצרך חברו לצאת למקום אחר, אם אותו המקום אינו רחוק יותר מן המקום שנתחייב עליו, חייב הוא לילך לשם ולפרעו, שאף בכגון זה אמרו כופים על מידת סדום (שו"ת מהרי"ק קיב).
  • אף הבא לעשות מעשה בשל חברו, כופים את חברו שלא למנוע ממנו לעשותו, אם המניעה היא מידת סדום. כגון בית ועלייה על גביו, ונטבעו כתלי הבית, ואין בעל הבית יכול להיכנס לביתו אלא אם כן הוא שוחה, והוא רוצה לסתור את הבנין כולו ולחזור ולבנותו משלו, אם אין לו לבעל העלייה חפצים לפנות ואין לו טירחה כלל, ורוצה בעל הבית לשכור לו בית אחר שיגור בו עד שיסתור את הבנין ויחזור ויבנהו, הדין עמו, שכופים על מידת סדום (יד רמה בבא בתרא ז א).
  • וכן מי שהיתה לו חזקה על חלון הפתוח לחצר חברו, ויש בו הזק ראיה (ראה ערכו), אם נראה לעינים או שהודה שאין לו הנאה בחלון זה, כיון שהוא לא נהנה מהחלון וחברו חסר בזה, כתבו האחרונים, שכופים אותו על מידת סדום, והוא חייב לתת לחברו לסתום את החלון (שו"ת מבי"ט א צו).

שימוש בחפץ

אף לתת לחברו להשתמש בחפץ שלו, כשבעל החפץ לא חסר, יש סוברים שכופים על הדבר, ואפילו להשתמש בקביעות. כגון הבא לגור בחצר חברו, שיש מן הראשונים שכתבו שאם אין החצר עומדת להשכיר יכול הוא לכוף את בעל החצר שיניחנו לדור בה, שכופים על מידת סדום (מרדכי בבא קמא רמז טז, והגהות מיימוניות גזלה ג סק"ד, בשם ראבי"ה; אור זרוע בבא קמא קכב, בשם יש אומרים).

והרבה ראשונים חולקים וסוברים שיכול בעל החצר למנוע אחרים מלדור בחצרו (תוס' בבא קמא כ ב ד"ה הא, ובבא בתרא יב ב ד"ה כגון, בשם ריצב"א; אור זרוע בבא קמא קכג, בשם יש אומרים; מרדכי שם, בשם ר"י; הגהות אשרי בבא קמא ב ו סק"ב, בשם ר"י ומהרי"ח; נימוקי יוסף בבא קמא שם, בשם הרא"ה והרא"ש והריטב"א; רמ"א חו"מ שסג ו), אף על פי שאינו חסר כלום על ידי דירתם (הגהות אשרי שם), ואפילו זה הבא לדור שם אינו עשוי לשכור חצר, ואינו נהנה בדירתו שם (תוס' בבא בתרא שם)[4].

מעשה שאינו מחוייב

פעמים שכופים את האדם משום מידת סדום, לעשות מעשה לטובת חברו, אף על פי שאינו חייב לעשותו עבורו מן הדין (ראה להלן). כגון בעל הרוצה ללכת לארץ אחרת ולחזור, כופים אותו לגרש את אשתו על תנאי, שמא יקרה איזה אסון בדרך בלי רואים ותשאר האשה עגונה, משום שכופים על מידת סדום (שו"ת ראנ"ח עג); וכן אשה האומרת לאיש קדשתני, ותובעת שיתן לה גט, נראה מדברי ראשונים שכל שאין לו הפסד בדבר, כופים אותו לגרשה (ראה ר"ן קדושין סה א).

ליתן משלו

פעמים שמשום כפייה על מידת סדום צריך הוא אף ליתן לחברו משלו, כשאין לו הפסד באותה נתינה, כגון מי שהמירה אשתו, והיא בחזקת שזינתה ונאסרה עליו (ראה ערכים: מומר; סוטה), ובאו קרוביה ובקשו שיתנו לה גט כדי שאולי תחזור לדת, כופים אותו על מידת סדום לגרשה (ים של שלמה יבמות א ו)[5].

הכפייה

בית דין

במקום שכופים על מידת סדום, נראה מדברי הראשונים שאין צריך בית דין כדי לכפות על הדבר (ראה לשון הנימוקי יוסף בבא קמא כ ב – כא א. וראה להלן), ואפילו אין בית דין כופים אותו, חיוב גמור הוא שמעצמו ינהג באופן שחברו יוכל ליהנות (ראה בני אהובה לרמב"ם אישות ט טז), ומצינו שכיון שכופים על מידת סדום, הרי שהדין נפסק כן, ואין צריך לכפותו בפועל, כגון מה שאמרו שמותר לילך בשבילי הרשות, ואין צריך לכפות את הבעלים (ראה בא קמא פא ב, ומאירי שם).

ויש אחרונים שנראה מדבריהם שדוקא בית דין כופים על מידת סדום (ראה כסף הקדשים חו"מ רלז א, ושו"ת מהרי"ל דיסקין פסקים רמ שטעם הכפייה הוא משום שבית דין כופים על מצות עשה, וראה ערכים: כפיה; מצות עשה, מחלוקת אחרונים אם דוקא בית דין יכולים לכפות).

אופן הכפייה

כפייה על מידת סדום, כגון לכתוב לחברו שטר כשחברו נהנה והוא אינו מפסיד בכך (ראה ים של שלמה בבא קמא ט לג), כתבו הראשונים שכופים אותו בשוטים, אם יש בידינו אפשרות, או בחרם ונדוי, וכשנידוהו על הדבר חייבים כל ישראל לנהוג בו נידוי, שמן הדין נידוהו (שו"ת ריב"ש קיז).

כשהוא "חסר"

כפיה במקום חסרון

מידת סדום שכופים עליה, כתבו הראשונים שהיא כשאינו חסר כלום, ואין לו שום הפסד משום צד, ולא טירחה כלל (רמב"ם שכנים ז ח; ראה יד רמה בבא בתרא ז א). ויש מצדדים בדעת הראשונים שאף כשיש שם טירחה עדיין היא מידת סדום (ראה שו"ת חזון נחום פו אות ג, בדעת מהרי"ק; וראה הגהות מרדכי קדושין רמז תקסא, הובא בדרכי משה חו"מ קנה סק"ו, ודעת תורה יו"ד ד קונטרס אחרון אות פח, בדעתו); שאם יש שם צד חסרון אינו חייב, והרי הוא כמו מה שאמרו לענין הצלת חברו: "חייך קודמים" (ראה בבא מציעא סב א. וראה ערך הצלת נפשות: במקום סכנה), שאף בחיי שעה ותיקוניהם אמור כלל זה (ראה כסף הקדשים חו"מ רלז א). לפיכך בית ועלייה על גביו, ונטבעו כתלי הבית, ובא בעל הבית לסתור את הבנין ולחזור ולבנותו, שאם אין לחברו נזק בדבר כופים אותו על מידת סדום (ראה בבא בתרא ז א), זהו דוקא כשבעל הבית אמיד, והוא אדם המציית לבית דין, שאם לא כן יש לחוש שמא יסתור ולא יבנה, ולא תועיל התביעה שיתבעוהו בבית דין, או שלא יהיה לו מהיכן לשלם (יד רמה בבא בתרא שם).

סוג החסרון

אפילו אם אינו חסר אלא דבר מועט אין לחייבו, כי יש בדעות בני אדם שאינם חפצים לחסר דבר (צרור הכסף עמ' רמג, בדעת הרמב"ם), ובטעם כל שהוא אין כופים על מידת סדום, וכן בשום צד היזק (שו"ת מהרשד"ם חו"מ תט, תסג, תסד); ואפילו אם אינו היזק ברור, ורק יש חשש מועט שיהיה חסר קצת, אינו מידת סדום (ראה ר"י מיגש בבא בתרא נט א; שו"ת הרשב"א ג צא; שו"ת מהרש"ם ג קעא).

בין שהיה החסרון בענייני הגוף ובין שהיה בענייני הנפש, אין מחייבים אותו (כסף הקדשים חו"מ רלז א); ואף כשאין החסרון בעצם הדבר שהוא נותן לחברו, אלא שעל ידי כך סופו שייגרם לו הפסד, כגון שחברו בא להשתמש בפעולתו, וליצור חפצים ולמכרם לאחרים, ומחמת זה לא יקנו ממנו את הדברים שהוא עושה, אין בו משום מידת סדום (ראה נודע ביהודה תניינא חו"מ כד).

וכן מצינו בכמה מקומות שמחמת חסרון מועט כבר אין לחייב את האדם. כגון שותפים שבאו לחלוק שתי שדות, שאמרו שאם השדות שוות כופים על מידת סדום, וחולקים שדה נגד שדה (ראה בבא בתרא יב ב), אם אין השדות שוות, כגון שהאחת רחוקה מרשות הרבים והאחת קרובה לה (יד רמה בבא בתרא שם), אין מחייבים לחלוק שדה כנגד שדה, אפילו בעילוי דמים, שכיון שאינן שוות אם רוצה אחד מהם חלק בכל אחת מן השדות אין זה מידת סדום (ראה ערך חלוקת שותפות).

וכן הלוקח שדה מחברו, וכתבו את שטר המכירה על שם אדם אחר, ואחרי כן תבע הלוקח את המוכר לחזור ולכתוב שטר על שמו, אם לא התנו על כך מתחילה אין מחייבים אותו על כך (ראה בבא קמא קב ב - קג א; רמב"ם שלוחין ב ה; טוש"ע חו"מ קפד ב), שבזה נכסיו מזדלזלים (ראה תוס' כתובות נה א ד"ה כתבו; רא"ש בבא בתרא ה ה, ושם סנהדרין ג כז).

וכן בעל אתרוג שלחברו אין אתרוג, אינו חייב ליתן את אתרוגו לחברו שיטלנו, שהאתרוג נפסד במשמוש היד (חוות יאיר קפו).

במקום בושה

וכן במקום שמתבייש, אף על פי שאין חסרון ממון או טירחה בדבר, אין לחייבו (ראה דעת תורה יו"ד ד קונטרס אחרון פח), כגון ביבם שלדבריו כבר נפטרה ממנו יבמתו, שבאופנים מסויימים אין כופים אותו לחלוץ לה אף על פי שאינו מפסיד כלום בחליצתה (ראה ערך חליצה), והיה לנו לכופו על מידת סדום (תוס' הרא"ש יבמות קיא ב), יש ראשונים שביארו שכיון שהוא מתבייש שהיבמה תירק בפניו אין כופים אותו (תוס' יבמות שם ד"ה לאחר; תוס' הרא"ש שם).

בריוח גדול

יש מקומות שמצינו שאף על פי שיש לו חסרון, הגורם במקומות אחרים שלא ייחשב למידת סדום, כופים אותו כשהריוח של חברו גדול, שלגבי הנאה מרובה אינו חשוב חסרון, ומידת סדום היא לעכב בכך (ראה אבן האזל שכנים יב א; עבודה זרה כ א, ותוס' שם ד"ה ורבי). כגון מי שהיה לו בית שאינו מקורה, ובא לקרות אותו, ובני החצר רוצים לעכב עליו, בטענה שבית שאינו מקורה אין לו ארבע אמות בחצר, ושמא יחזיקנו כבית שיש לו ארבע אמות בחצר, אינם יכולים לעכבו, כיון שהוא יכול לכתוב להם שטר, ואף על פי שיצטרכו לשמור את שטרם מהעכברים, משום הטירחה שלהם אין מפסידים לשני הפסד גמור, שכל עוד הבית אינו מקורה חפציו נפסדים, ואין לו תקנה אלא בקירוי (יד רמה בבא בתרא יא ב אות קמב).

בחלוקת ירושה

האחים שנפלה להם שדה בירושה, ואחד מהם היתה לו קרקע סמוכה לשדה זו שירשו, וביקש שיתנו לו את חלקו בירושה סמוך לקרקעו, וכן אם יש לו הנאה אחרת בחלק מסויים, ולחבריו אין הבדל בין החלקים (יד רמה בבא בתרא יג א), נחלקו אמוראים בדבר:

  • לדעת רבה כופים את שאר היורשים לתת לו חלק זה, שכופים על מידת סדום שזה נהנה וזה לא חסר (ראה בבא בתרא יב ב, ורש"י ד"ה על), ואינם יכולים לומר לו, חלק זה שוה יותר, שאם יפול לנו בגורל ותבוא אתה לקנותו מאתנו תיקחנו ביוקר, שמאחר שאין חלק זה שוה יותר אלא מחמת מצרנותו של זה, אם הם באים להעלותו בדמים מטעם זה, מידת סדום היא (עלית דרבינו יונה שם; רא"ש בבא בתרא א מו).
  • לדעת רב יוסף יכולים האחים לומר לא ניתן לך זכות שיש לנו ליטול שדה זו אם תפול לנו בגורל, אלא בדמים יקרים, ואין זה מידת סדום, וכן הלכה (בבא בתרא שם). ובטעמו יש מהראשונים שפירשו שהם יכולים לומר לו שכיון שאם יפול לנו חלק זה בגורל, אם נרצה נחליף עמך בדמים יקרים, ואתה תקנה מאתנו שדה זו הסמוכה לקרקעך בדמים אלו, לפיכך אף עכשיו חלק זה שוה יותר, ואין זו מידת סדום (רשב"א וריטב"א ונימוקי יוסף בבא בתרא שם).

הערות שוליים

  1. כז, טורים תקכז–תקפז.
  2. וראה שו"ת ריב"ש סז, שמשמע שאינו דין תורה.
  3. וראה שו"ת מלמד להועיל יו"ד קלט, שנקט בפשיטות שבכלל האיסור אף דבר שיש צד רחוק שבעתיד יימצא מי שיזקק לו.
  4. וראה ערך זה נהנה וזה לא חסר, פרטי הדינים בזה.
  5. וראה ערך חלוקת שותפות, על יורשים או שותפים שבאו לחלוק בנכסיהם, שפעמים שכופים אותם לחלוק באופן מסויים שלא כעיקר הדין, מפני שכופים על מידת סדום; וראה שם, על שותפים שהיה למקצתם חלק גדול יותר מחלקם של שאר השותפים, אם כופים ליתן להם את חלקם במקום אחד; וראה שם, על קרקע שאין בה כדי חלוקה, ויש לכל אחד מהשותפים קרקע סמוכה לאחד המיצרים, אם יכול האחד לכוף את חברו לחלוק, מדין כופים על מידת סדום.

2