מיקרופדיה תלמודית:כותבת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:00, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - פרי התמר בתורת מידה בשיעורי הלכה. - השיעור ומקורו

השיעור

שיעור ככותבת, מצינו באיסור אכילה ביום-הכפורים (ראה ערכו), שנאמר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם (ויקרא טז כט), ונאמר: כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ (שם כג כט), ועל זה שנינו: האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, חייב (משנה יומא עג ב; כלים יז יב; רמב"ם שביתת עשור ב א; טוש"ע או"ח תריב א,ה)[2].

מקורו

במקור הדבר אמרו שני דברים:

  • כל השיעורים כולם - האמורים באוכלים (רש"י שם פ א ד"ה כל) - בכזית (ראה ערך אכילה), יום הכפורים שינה הכתוב במשמעו - שנאמר בו: אשר לא תענה, ולא אשר תאכל (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה אשר) - ושינו חכמים בשיעורו (גמ' שם; ירושלמי יומא ה ג), שכך מקובל להם לחכמים, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של אדם, ולא בפחות מזה (גמ' שם עט א, ושם פ ב), וכל כמה שלא מתיישבת דעתו, עינוי הוא (רש"י שם עט א ד"ה קים להו).
  • שיעור ככותבת הוא בכלל השיעורים שהם הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו. עירובין ד א-ב; סוכה ה ב), והסמיכום על הכתוב בשבח ארץ-ישראל (ראה ערכו): אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח ח), וכן אמרו: כל הכתוב הזה לשיעורים נאמר - שבחה של ארץ ישראל, שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלים בהם (רש"י ברכות מא א ד"ה ופליגא) - והכתוב ודבש, היינו דבש תמרים (גמ' שם ב ד"ה דבש), נאמר לשיעור ככותבת הגסה ביום הכפורים (גמ' שם, ועירובין ד ב, וסוכה ו א)[3].

הנודר להתענות ושכח

הנודר להתענות יום סתם, ושכח ואכל, שאבד תעניתו, וחייב להתענות יום אחר (ירושלמי נדרים ה א; טוש"ע או"ח תקסח א), יש מן הראשונים סוברים שלא אמרו כן אלא אם אכל ככותבת, שכן הוא שיעור אכילה לתענית, ולמדים כן מיום הכפורים (רא"ה תענית יב א; ר"ן שם, וריב"ש רפז, ובית יוסף שם, בשמו), שהרי לא נדר על אכילה אלא להתענות, וכל שלא אכל ככותבת, מתענה הוא וקיים נדרו (ריב"ש שם; שירי קרבן שם); ולהלכה כן הדין אפילו אכל כזית (ירושלמי שם, לגירסתנו; טוש"ע שם).

כשאסור להתענות

אף במה שאמרו בערב-יום-הכפורים (ראה ערכו), שמצוה לאכול בו, ואסור להתענות בו - ולמדו כן ממה שנאמר: וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב וגו' (ויקרא כג לב), שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (ברכות ח ב) - יש המצדד שאינו יוצא ידי חובתו אלא אם כן אוכל כשיעור כותבת בתוך כדי אכילת-פרס (ראה ערכו), שבאופן זה אינו נקרא עינוי ביום הכפורים, ואכילה זו גזירת הכתוב שנקראת עינוי בערב יום הכפורים, אבל בפחות משיעור זה, שביום הכפורים נחשב כמתענה, אף בערב יום הכפורים הרי הוא כמתענה, והרי אסור להתענות בו (מנחת חינוך שיג טו), ויש שכתב כן אף בסעודת שבת, שכיון שאסור להתענות בו, לא די בפחות מככותבת (באר יצחק אה"ע ב).

חמץ

בשיעור החמץ (ראה ערכו) שעוברים עליו בפסח בבל יראה ובל ימצא, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים ששאור בכזית וחמץ בככותבת (בית שמאי במשנה ביצה ב א, ותוספתא ביצה (ליברמן) א ד, וגמ' שם ז ב), שחילקם הכתוב: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ (שמות יג ז) לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה (ביצה שם; יומא עט ב), כמו שמצינו כן ביום הכפורים (תוספות ביצה ז ב ד"ה לומר), שכיון שחמץ הוא בר אכילה, אינו חייב בביעורו לדעתם, אלא בשיעור שהאוכלו מתיישבת דעתו (מכתם שם ב א), והיינו ככותבת הגסה (יומא שם, לדעת רב זביד)[4].
  • ויש אומרים זה וזה בכזית (בית הלל במשנה ביצה שם, ותוספתא שם, וגמ' שם), שלמדנו שיעורו מאיסור אכילתו שהוא בכזית אף בשאור (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ א ב).

ככותבת הגסה וגדרה

שיעור ככותבת הגסה שנאמר באיסור אכילה ביום הכפורים (ראה לעיל: השיעור ומקורו) נמנה במשנה בין השיעורים (ראה ערכו) שאמרו בהם מידה גסה (כלים יז יב), שתהא התמרה גדולה מאד (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

הכותבת

ונחלקו תנאים:

  • יש אומרים שמשערים בכותבת הגסה שבארץ-ישראל (ראה ערכו. תנא קמא בתוספתא יומא (ליברמן) ד ג).
  • ויש אומרים שמשערים ככותבת הנמרין (רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שם, וירושלמי יומא ח ב), והיא קטנה משל ארץ ישראל (פני משה שם), שהיא כותבת שבעיר נמרה, שהוזכרה בתורה בין ערי עבר-הירדן (ראה ערכו. במדבר לב ג,לו), ואינה זבת חלב ודבש כארץ ישראל (חסדי דוד שם)[5].

משקל או מידה

יש מן הראשונים שכתבו משקל לככותבת לפי משקלי זמנם (העתים עו; ארחות חיים, יום הכפורים יג; מגיד משנה שביתת עשור ב א); ויש מן הגאונים והראשונים שכתבו, שלא נאמרו בשיעורי התורה משקל אלא מידה [נפח] (תשובות גאונים (הרכבי) רסח; ארחות חיים, מאכלות אסורות ו, בשם רב שרירא; אהל מועד ב, יום הכפורים ג ד).

ביחס לשאר שיעורים

ביחס לזית וגרוגרת

כותבת הגסה שאמרו, שיעורה גדול מכזית (ראה ערכו. כן משמע מביצה ז ב, ויומא עט ב), וכן אמרו שכותבת יש בה שני זיתים (כריתות יד א), וכן גדולה מכגרוגרת (ראה ערכו. תוספות יומא עט ב ד"ה לומר; תוספות ישנים שם ד"ה לימרו; חינוך שיג).

ביחס לביצה

ביחס לשיעור כביצה (ראה ערך ביצה ב) נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים ששיעורה יותר מכביצה (רבה אמר רב יהודה ביומא עט א).
  • ויש אומרים ששיעורה פחות מכביצה (רב זביד בגמ' שם ב), שאין לומר שככותבת הגסה - שאמרו שבשיעור זה מתיישבת דעתו של אדם ולא בפחות מזה (ראה לעיל: השיעור ומקורו) - שיעורה יותר מכביצה, שהרי במקום אחר דרשו מה שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ (דברים ח י) אכילה שיש בה שביעה, שהיא כביצה (גמ' שם), וכל שכן שמיישבת דעתו (גמ' שם, לדעת רב זביד)[6].

להלכה כתבו ראשונים, ששיעור ככותבת הגסה הוא פחות מכביצה מעט (רמב"ם שביתת עשור ב א; טוש"ע או"ח תריב א), שאף על פי שלא פירשו בתלמוד בכמה הוא פחות, מסתבר שאינו אלא מעט, שכיון שאמורא אחד אומר שהוא יותר מכביצה, אין מחלקים ממנו דעת האומר שהוא פחות מכביצה, אלא פחות שבשיעורים (ר"ן שם). וכן בחולה ביום הכפורים, שצריך לאכול, באופן שאמרו שמאכילים אותו מעט מעט, כדי שלא יצטרף לשיעור (ראה ערך חולה: כשיש בו סכנה), מאכילים אותו כשני שלישי ביצה בינונית (ר"ן שם; שו"ע או"ח תריח ז), והוא הדין יותר מעט, רק שלא יהיה קרוב לכביצה (מגן אברהם שם סק"ו, לפי יד אפרים ומחצית השקל שם).

כביצה שאמרו לענין זה, נחלקו אחרונים אם היינו כביצה האמורה לענין טומאת אוכלים, שנחלקו בה תנאים אם השיעור הוא כמוה וכקליפתה, ולהלכה הוא כמוה בלא קליפתה (נודע ביהודה קמא או"ח לח, ודגול מרבבה או"ח תריב א); או שהיינו כביצה עם קליפתה (בנין ציון (החדשות) ל, שכן משמע מכל הפוסקים).

הערות שוליים

  1. כז, טורים תרמג-תרמח.
  2. על תשעה באב ושאר תעניות, שנחלקו בהם אחרונים אם שיעורם בכזית או בככותבת, ראה ערכיהם.
  3. ויש מן האחרונים שכתב, שמכל מקום צריכים לטעם ששינה הכתוב במשמעו, להסמיך את ההלכה למשה מסיני על הכתוב, ומה שאמרו ששינו חכמים בשיעורו, היינו שהם אמרו שמשערים בככותבת הגסה, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של אדם (שיח יצחק יומא פ א).
  4. או אפשר בככותבת סתם (גמ' שם), שלא מסרם הכתוב אלא לחכמים, שביום הכפורים משערים בכותבת הגסה, ובחמץ בכותבת בינונית, שלא יהא מופלג מדי משאור (תוספות שם); או שהוא בכלל שאמרו בשיעורים, שהם הלכה למשה מסיני (רש"י שם ד"ה שיעורו, בפירוש השני; תוספות שם, בשמו, ודחו).
  5. על הספק שנסתפק רב פפא בתלמוד: ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה, בגרעינתה או בלא גרעינתה (יומא עט א, לגירסתנו), על הפירושים השונים בו והגירסאות השונות בו, ראה: רש"י שם ד"ה בגרעינתה; ערוך, כתבת; תוספות שם ד"ה כותבת; רבנו יהונתן שם; מגיד משנה שביתת עשור ב א; דקדוקי סופרים שם.
  6. ומכל מקום כותבת סתם, שלא נאמר בה ככותבת הגסה (ראה לעיל: השיעור ומקורו) לדברי הכל אינה יתירה - או שהיא פחותה - מכביצה (גמ' שם).

1