מיקרופדיה תלמודית:כזית בכדי אכילת פרס

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:51, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ברוב בתערובות, אם יש במיעוט שיעור של כזית בתוך כל פרס ופרס מהתערובת, יש אומרים שבאופנים מסויימים אינו בטל ברוב[2]

הדין וגדרו

"כזית בכדי אכילת פרס" לענין תערובת של איסורי-אכילה (ראה ערכו) בהיתר, נחלקו בו אמוראים:

  • יש אומרים שכזית בכדי אכילת פרס מן התורה הוא (רב דימי בפסחים מד א, ונזיר לו ב), ולפיכך זר (ראה ערכו) שאכל תערובת שמיעוטה תרומה ורובה חולין, אם יש בתרומה כזית בכדי אכילת פרס - לוקה, ומחמירים בספק של תערובת כזו כדין ספק של תורה (כן משמע מהגמ' שם ושם), וכן הלכה (מהר"ם חלאוה שם מג ב).
  • ויש שהקשו כמה קושיות על דעה זו (אביי בגמ' שם ושם), וביארו ראשונים שלדעתם אף על פי שהלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) היא שאכילת כזית בכדי אכילת פרס מצטרפת לאכילה אחת (ראה ערך אכילה: שהייתה), לא אמרו כן אלא באכילת איסור בעינו, אבל לא על ידי תערובת (כן משמע מתוספות נזיר שם ד"ה וכזית, בשם רשב"ם, ושיטה לחכמי איוורא שם, בשם רבנו שמשון, ורבנו טודרוס שם, בשם רבנו תם, בתירוץ השני; תוספות רא"ש שם; מהר"ם חלאוה וחידושי הר"ן פסחים שם), לפי שלא נהנה גרונו מכזית איסור בבת אחת (מהר"ם חלאוה שם), או לפי שהאיסור מתבטל (תוספות נזיר שם, בשם הר"ם), ולדעתם כל איסור בטל ברוב מן התורה, אפילו בנותן טעם, ואף על פי שיש בו כזית בכדי אכילת פרס (כתוב שם לראב"ד פסחים מג ב). או שהנידון הוא בתערובת מין במינו, שאין בה נתינת טעם, ולפיכך לדעתם האיסור מתבטל (רבנו דוד שם, בתירוץ השני).

טעמו וממשו

עוד אמרו בתלמוד שכל שטעמו וממשו - של האיסור ניכר בהיתר, ואוכלו עם ההיתר (ר"ן עבודה זרה סז א) - אסור, ולוקים עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס (רבי אבהו אמר רבי יוחנן בגמ' שם), אבל בפחות מכזית בכדי אכילת פרס אין לוקים (כן משמע מהגמ' שם). ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהדברים אמורים בתערובת איסור בהיתר מין בשאינו מינו, שאינו בטל ברוב (ראה ערך בטול ברוב: איסור בהיתר. כן משמע מתוספות עבודה זרה סז א ד"ה אמר, בשם ה"ר אליהו ובשם הר"ר יוסף, ותוספות חולין צח ב ד"ה רבא, בתירוץ השני, וזבחים עט א ד"ה אמור, בתירוץ השני, ומהרמב"ם מאכלות אסורות טו א-ג; רבנו יונה ומאירי וריטב"א עבודה זרה שם; סמ"ג לאוין קלח; תורת הבית הקצר ד א), ואין לוקים עליו אלא כשאכל כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס מן התערובת (רמב"ם שם; מאירי שם), שהואיל ואין האיסור בטל ברוב הרי זה כאילו הוא בעינו (כתוב שם לראב"ד פסחים מג ב; חינוך שסח; ריטב"א שם), ודינו כאוכל כזית איסור בעינו בכדי אכילת פרס שלוקה (חינוך שם), והטעם שאינו בטל ברוב כתבו ראשונים שהוא משום טעם-כעיקר (ראה ערכו), שלדעתם הוא מן התורה (ראה ערך הנ"ל: שם. כן משמע מכתוב שם לראב"ד שם; סמ"ג שם; חינוך שם).
  • יש אומרים שלוקה אף אם לא אכל אלא כזית מן התערובת (רא"ש חולין ז לא, ותוספות הרא"ש פסחים מה א, בשם ר' חיים כהן; טור יו"ד צח, בשם רבנו תם, לגירסתנו), שבתערובת מין בשאינו מינו כשיש באיסור בנותן טעם נהפך גם ההיתר לאיסור, משום טעם כעיקר (ראה ערך טעם: בחיוב מלקות. רא"ש שם ושם), ושיעור אכילת פרס לא נזכר אלא לסימן בעלמא, שכמו ששיעור אכילת פרס חשוב לצרף חצאי שיעורים, כך בתערובת שיש בה איסור מרובה כל כך שאילו היה אוכל פרס ממנה היה אוכל כזית מן האיסור, נהפכה כולה להיות איסור, ולוקה עליה בכזית (תוספות הרא"ש שם), ומכל מקום אינו לוקה אלא כשיש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס מן האיסור, אבל בפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה, לפי שמסתבר לומר שלא החמירה התורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשההיתר מרובה כל כך על האיסור, עד שאילו היה האיסור בעינו וניכר בתוך התערובת לא היה לוקה עליו (רא"ש שם ושם). ואף דין זה הוא בכלל ההלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו) של כזית בכדי אכילת פרס (ראה ערך אכילה: שהייתה) שתערובת שיש באיסור שבה כזית בכדי אכילת פרס לוקים על כזית ממנה (פני יהושע פסחים מד א; שלחן ערוך הרב או"ח תמב ט).
  • יש מפרשים שטעמו וממשו לוקים עליו בכזית בכדי אכילת פרס, בתערובת מין במינו (ספר הישר לרבנו תם (החידושים) תרצד-תרצה; תוספות עבודה זרה סז א ד"ה אמר, וזבחים עט א ד"ה אמור, בשמו, ותוספות חולין צח ב ד"ה רבא, בפירוש הראשון), ובאופן שאינו בטל ברוב, כגון שהאיסור בעין ומכירו (ספר הישר שם, ותוספות שם ושם ושם), או כגון שאין רוב בהיתר כנגד האיסור (רבנו תם בתשובת ראב"ן שבסוף הספר). ובתערובת מין בשאינו מינו כשאין האיסור ניכר לוקה אף על אכילת כזית מן התערובת, שכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור (רא"ש חולין שם, ותוספות הרא"ש פסחים שם, בשם רבנו תם)[3].
  • יש מפרשים שהדברים אמורים בתערובת מין-במינו (ראה ערכו), וכשהאיסור ניכר ואינו בטל (כן משמע מההשלמה פסחים מב א, ועבודה זרה שם; תוספות רי"ד ופסקי רי"ד שם), אבל במין בשאינו מינו אין לוקים אלא על אכילת כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס מן התערובת (השלמה פסחים שם; תוספות רי"ד עבודה זרה שם; פסקי ריא"ז שם). ומהם שכתב שבפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו אלא מדרבנן, שלא אמרה תורה טעם כעיקר אלא כשיש באיסור כזית בכדי אכילת פרס (תוספות רי"ד שם).
  • יש אומרים שהדברים אמורים בתערובת מין במינו, שאם יש במיעוט כזית בכדי אכילת פרס, ואכל כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס של התערובת - לוקה עליו, ולא אמרו שמין במינו בטל ברוב (זבחים עח א - עט א) אלא במיעוט הנימוח בתוך הרוב, שמתחבר עם הרוב ומתבטל בו, אבל כשהמיעוט עומד לבדו והרוב לבדו, כגון בחיטים של תרומה שנפלו לתוך של חולין, ויש בו כזית בכדי אכילת פרס - אינו מתבטל (ר"ש טבול יום ב ג, בתירוץ השני).
  • ויש אומרים שמחלוקת אמוראים היא, שיש הסוברים שכזית בכדי אכילת פרס אף במין במינו אינו בטל מן התורה (רבי יוחנן לפי המאור פסחים מג ב; סתמא דגמ' שם מד א, רמב"ן יבמות פב ב); ויש הסוברים שמין במינו בטל ברוב סובר כן אף בכזית בכדי אכילת פרס (ריש לקיש לפי המאור שם ורמב"ן שם; רבא לפי רמב"ן שם).

להלכה, בתערובת מין בשאינו מינו, הכריעו הפוסקים שטעם כעיקר מן התורה (ראה ערך טעם כעיקר: האיסור וגדרו), ואף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס האיסור הוא מן התורה (תורת הבית הקצר ד א; כן משמע משו"ע יו"ד צח ב, וש"ך סק"ו, וט"ז סק"ג). כשיש באיסור כזית בכדי אכילת פרס יש שהכריעו כשיטת רוב הראשונים שאין לוקים על כזית מן התערובת, אלא על אכילת כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס (כן משמע מים של שלמה חולין ז מו, ולבוש יו"ד צח א); ויש מחמירים לחשוש לשיטת הראשונים שבכזית בכדי אכילת פרס ההיתר נהפך לאיסור, ולוקים על כזית מן התערובת (שלחן ערוך הרב או"ח תמב ט, בקונטרס אחרון) . בתערובת מין במינו כתבו הפוסקים להלכה שמן התורה בטל ברוב (רמב"ם מאכלות אסורות טו א,ד; טור יו"ד צח, בשם רבנו תם והרא"ש; כן משמע משו"ע שם ב, וט"ז סק"ג, וש"ך סק"ו), אף כשיש במיעוט כזית בכדי אכילת פרס (כן משמע מרמב"ם שם, וטוש"ע שם), וכיון שאין איסורו אלא מדרבנן, שהחמירו שלא ייבטל אלא בששים (ראה ערך בטול אסורים: בכל האיסורים) מקילים בספק תערובתו (כן משמע מטוש"ע שם).

גדרו

גדר הדין של כזית בכדי אכילת פרס בתערובת תלוי במחלוקת הראשונים הנזכרת בפירוש הדין ובטעמו:

  • לסוברים ששיעור כזית בכדי אכילת פרס נאמר בתערובת של מין בשאינו מינו, שאינו בטל כל שנותן טעם, ואין לוקים אלא על אכילת כזית מן האיסור, ואף בפחות מכזית בכדי אכילת פרס אסור מן התורה משום חצי שיעור (ראה לעיל), יש מהאחרונים סוברים שאין בשיעור כזית בכדי אכילת פרס הלכה מיוחדת בדין ביטול ברוב, או בדין טעם כעיקר, אלא שכיון שאינו בטל הרי הוא ממילא כאוכל איסור בעינו, שדינו כן (ראה ערך אכילה; שהייתה. כן משמע ממנחת ברוך נג; דברי דוד, שיטת טעם כעיקר דף ו; ברכת ראש נזיר לו ב ט; יד יהודה יו"ד צח סק"ו-ז); ויש סוברים שאף לשיטה זו, מלבד מה שאין מין בשאינו מינו בטל משום נתינת טעם, ישנה גם הלכה מיוחדת בשיעור כזית בכדי אכילת פרס, שאינו בטל ברוב אף במקום שבפחות מכזית בכדי אכילת פרס היה בטל (כן משמע מפלתי קט סק"ד, ומקור חיים פתיחה לתמב, ועוד).
  • ולסוברים שבתערובת מין בשאינו מינו, כשאין באיסור כזית בכדי אכילת פרס הרי מן התורה הוא בטל ברוב, ואילו בכזית בכדי אכילת פרס אינו בטל (ראה לעיל), כתבו אחרונים שהיא הלכה בדין טעם כעיקר, שלא נתחדש שדבר הנותן טעם אינו בטל ברוב אלא בתערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס (כן משמע מפרי מגדים, פתיחה לפסח ב א ב)[4].

השיעור

אופן השיעור

באופן שמשערים "כדי אכילת פרס" בתערובת, נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שתלוי הוא במחלוקת הראשונים אם כזית בכדי אכילת פרס בתערובת אינו אלא שיעור זמן לצירוף האכילה לחיוב מלקות, או שהוא שיעור בכמות האיסור לבטלו (ראה לעיל: הדין וגדרו), שאם אינו אלא שיעור זמן למלקות, משערים אותו כדרך שמשערים לענין צירוף אכילות בכדי אכילת פרס של פת חיטים, והוא שיעור זמן קבוע בכל מיני המאכלים, לסוברים כן (ראה ערך אכילת פרס), אבל אם הוא שיעור בביטול האיסור, משערים בכל תערובת ותערובת כזית בכדי פרס מאותה תערובת, ולא בפרס של פת חיטים (יבין דעת יו"ד צח א). וכיוצא בזה יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף על פי שלדעתם שיעור צירופם של משקים לענין השוהה בשתייתו הוא כששותה רביעית בכדי שתיית רביעית (ראה ערך שתיה), לענין תערובת שיעורו הוא בפרס, שאם נתערב משקה של איסור במשקה או במאכל של היתר אינו מתבטל אלא ברביעית בכדי פרס מן התערובת, שלענין שיעור הביטול בתערובת אין חילוק בין משקה שנתערב למאכל שנתערב, אבל לענין צירוף השתיה אף בתערובת השיעור הוא בכדי שתיית רביעית, ואינו חייב על תערובת זו אלא כששתה פרס ממנה בכדי שתיית רביעית (חתם סופר, חידושי סוגיות כא, בדעת הרמב"ם נזירות ה ה, וחמץ א ו).
  • ויש לסוברים שלדעה שאינו אלא שיעור זמן לצירוף אכילה, ודאי אף במשקה שיעורו כדרך שמשערים בשותה משקה בעינו (אפיקי ים ב ג), ואף לדעה שהוא שיעור בביטול, יש סוברים ששיעורו במשקים הוא כשיעורו לענין צירוף שתיה, שלדעתם הטעם שבפחות מכזית בכדי אכילת פרס מתבטל הוא מפני שאין בו שיעור אכילה (כן משמע מכתבי הגרי"ז נזיר לו א). ולדעה זו אין חילוק במשקים בין שיעורם בתערובת לבין שיעורם לצירוף שתיות (כן משמע מתוספת יום הכפורים יומא פ ב, וחמדת שלמה יו"ד טז ג, וקרן אורה נזיר לה ב, ומנחת חינוך שסח יז).

כשאין בתערובת אלא פליטת טעם בלבד

שיעור כזית בכדי אכילת פרס שייך אף בתערובת שאין בה כלום מממשו של האיסור, אלא פליטת טעמו, לסוברים שנוהג בזה דין טעם-כעיקר (ראה ערכו) מן התורה ושלוקים עליו (ראה ערך טעם כעיקר: בחיוב מלקות), שנחשב כזית בכדי אכילת פרס ללקות עליו אם נתן האיסור טעם גדול בהיתר כאילו נתערב בו כזית מממשו של האיסור (כן משמע מרמב"ן חולין צח ב, ומלחמות פסחים מג א, ורשב"א חולין שם, ותורת הבית הארוך ד א; חינוך שסח, בשם קצת המפרשים), ויש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס (ריטב"א חולין שם), שאם אכל פרס מן התערובת - לוקה, לפי שטעם בכולה טעם של איסור, כאילו אכל ממנו כזית (ר"ן שם), וכן הלכה (אבני נזר או"ח תקמב יז).

הערות שוליים

  1. כח, טורים א-יט.
  2. על כזית בכדי אכילת פרס לענין שיעור אכילה, ראה ערך אכילה: שהייתה; על שיעור הזמן של כדי אכילת פרס ראה ערך אכילת פרס; על מידתו של "זית" לענין שיעור כזית ראה ערך זית: מידתו, ושם: ביחס לשאר שיעורים; על מידתו של ה"פרס" ראה ערך אכילת פרס: שיעור אכילת פרס.
  3. ויש סוברים בדעתם שלוקה אפילו כשאין באיסור שבתערובת כזית בכדי אכילת פרס (כן משמע מרא"ש, הלכות קטנות חלה טו; פרי חדש או"ח תמב סק"א; מנחת כהן, התערובות א ה; ביאור הגר"א או"ח תנג סק"ט).
  4. לדעות נוספות, ראה: ר"ש טבול יום ב ג; רא"ש חולין ז לא ותוספות הרא"ש פסחים מה א, בשם ר' חיים כהן; מגנזי הגר"ח סט, בדעת הראב"ד.