מיקרופדיה תלמודית:כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:52, 23 ביולי 2018 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - עד הבא לסתור עדותו הראשונה, אין שומעים לו

הדין מקורו וגדרו

חזרה מהעדות

המעיד עדות בין בדיני ממונות, ובין בדיני נפשות (ראה ערכם. בבא בתרא קסח א; מכות ג א; סנהדרין מד ב; רמב"ם עדות ג ה) בבית דין, אינו יכול לחזור בו מעדותו הראשונה, שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (כתובות יח ב; רמב"ם שם; טוש"ע חושן משפט כט א), ודנים על פי עדותו הראשונה (ראה סנהדרין מד ב; מכות ג א, ורבינו חננאל שם, ורש"י שם ד"ה כל כמיניה), ואף שייכת בו תורת הזמה על עדותו הראשונה (ראה תוס' מכות שם ד"ה באומר, וש"ך חו"מ לח סק"א). וכן שנינו בתוספתא: עדים שהעידו לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, לאסור ולהתיר, לפטור ולחייב, עד שלא נחקרה עדותם בבית דין אמרו בדאים אנו, הרי אלו נאמנים, משנחקרה עדותם בבית דין אמרו בדאים אנו, אינם נאמנים (תוספתא כתובות (ליברמן) ב א, סנהדרין (צוקרמאנדל) ו ה; ירושלמי כתובות ב ג).

ואין העד יכול לחזור בו מעדותו אפילו אם נותן אמתלא לעדותו הראשונה (ראה כתובות יח ב, וסנהדרין מד ב; רמב"ם עדות ג ה; טוש"ע חו"מ כט א)[2]; ואפילו אם נראה כדבריו אין שומעים לו (ראה שו"ת הב"ח ח; שו"ת חתם סופר אבן העזר א עה). כללו של דבר, כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללם ביטול העדות, אין שומעים לו (רמב"ם שם), אבל אם בדבריו האחרונים אינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרשם, אין הוא חשוב חוזר ומגיד (ראה להלן: החזרה).

מקור הדין

דין זה, שעד שהעיד אינו חוזר ומגיד, נלמד מהכתוב לענין הכובש עדותו ואינו מעיד: "אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה א. וראה מושב זקנים שם), ודרשו: כיון שהגיד, שוב אינו חוזר ומגיד (מדרש עשרת הדברות סוף דיבור תשיעי; שאילתות סט; רבינו חננאל סנהדרין לא ב; רש"י כתובות יח ב ד"ה כיון; תוס' בבא קמא נו א ד"ה פשיטא; חוקות הדיינים סא; ר"ן שבועות לא ב).

ופירשו הראשונים שהיה ראוי לכתוב "לא הגיד" בלשון עבר, ושינה הכתוב לכתוב "לא יגיד" בלשון עתיד, ללמד שכיון שלא הגיד בתחילה את מה שבא להגיד עכשיו, שוב אינו מגיד, ומזה למדים שאף במקום שהעיד, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (יד רמה סנהדרין לא ב; רבנו יונה סנהדרין שם, בשם רב אחאי גאון; תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות יח ב בפירוש ראשון, בשם ר"י); ויש מהראשונים שכתבו שדין זה נלמד מכך שעד שנשבע שאינו יודע עדות, ונמצא כפרן, חייב להביא קרבן (ראה ערך שבועת העדות), שאילו היה הדין שהעד יכול לחזור ולהגיד, לא היה צריך להביא קרבן, שהרי עדיין יכול הוא להעיד ולהפטר מחיובו (תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות שם בפירוש שני; ריטב"א כתובות יח ב, בשם אחרים; סמ"ע כט סק"ד).

בשטר

דין זה, שאין העד חוזר בו מעדותו הראשונה, נוהג בין שהיתה עדותו על פה, ובין שהיתה עדותו בשטר, שעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בית דין (כתובות יח ב; ירושלמי כתובות ב ג, גיטין ד ב. וראה ערכים: עדות; שטר. וראה להלן: גמר ההגדה הראשונה).

עדות שבטלה

אפילו אם נתבטלה העדות הראשונה, כגון שהכחישו העדים זה את זה בחקירות (ראה ערך דרישה וחקירה), אין העד יכול לחזור בו מהחקירה כדי לקיים את עדותו הראשונה, שאף זה בכלל חוזר ומגיד (תוס' פסחים יא ב ד"ה זה).

עדות פסולה

כל הגדה שלא נעשתה כדינה, יכול העד לחזור בו, כגון עדות שנתקבלה שלא בפני בעל דין, לדעת הסוברים שאף בדיעבד אין דנים על פיה (ראה ערך עדות. ראה תשובת ר' מנחם הארוך בבית יוסף חו"מ כח מחודש יא, וראה שו"ת עבודת הגרשוני ג, בדעתו; רמ"א שם טו; שו"ת ראנ"ח א כט); וכן כשנתקבלה בלילה (ראה ישועות ישראל חו"מ כב עין משפט ס"ק ג וחוקת המשפט סק"ט); וכן בעדות שאי אתה יכול להזימה, העדים חוזרים ומגידים, שעדיין לא נגמרה עדותם (ראה רשב"א ונימוקי יוסף כתובות לג א, בשם הראב"ד; הפלאה שם; רבי עקיבא איגר שם. וראה ערך עדות שאי אתה יכול להזימה).

נאמנות על עצמם

עדים שהעידו על אדם שהוא חייב ממון לחברו, ולאחר מכן חזרו בהם ואמרו עדות שקר העדנו, אף על פי שאינם נאמנים לחזור ולהעיד על בעלי הדין, נאמנים הם לגבי עצמם, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים (ראה כריתות יב א. ביאור הגר"א חו"מ כט ס"ק טו), וחייבים הם לשלם לו מה שהפסיד על ידם לסוברים שיש בעדות שקר משום דין גרמי, שהמודה שגרם היזק משלם על פי עצמו (ראה ערך גרמא בנזיקין: גרמי, וראה שם שיש חולקים), שהרי הודו שהעידו שקר, וגרמו לאבד ממונו של זה (שו"ת הרא"ש נח ו, והובאה בטור חו"מ מו; שו"ע חו"מ שם ב, וראה ש"ך שם לח סק"א).

מלקות

מי שהעיד עדות וחזר בו מעדותו והעיד להיפך, כתבו הגאונים והראשונים שמלקים אותו (תשובות הגאונים שערי צדק ד שער ז כד,מה; רב נחשון גאון בתשובות גאונים קדמונים ג; שו"ת הר"י מיגש קסו; ספר העיטור קבלת עדות סא א, בשם תשובות, והובא בהגהות מרדכי סנהדרין תשכה, ובבית יוסף חו"מ כט מחודש ו, ובסמ"ע שם סק"ד). יש שנראה מדבריהם שמלקות אלו הן מן התורה, לפי שהעיד עדות שקר ועבר על הכתוב: "לֹא תַעֲנֶה" (שמות כ יג, דברים ה יז. ראה רב נחשון גאון שם. וראה שערי צדק שם מה. וראה באור רבי ירוחם פערלא לרס"ג לא תעשה לד ד"ה וראיתי (הא')), שהרי ודאי שהעיד שקר בעדותו הראשונה או השניה, אלא שדנים על פי עדותו הראשונה, ורואים את עדותו השניה כעדות שקר (שער משפט לד סק"ו, וחידושי הרי"מ חו"מ כט ס"ק י).

ויש שכתבו שאף שעובר על "לֹא תַעֲנֶה", מכל מקום אינו לוקה על כך, שאין לוקים משום לא תענה אלא במקום שבית דין מקבלים את עדותו והיא מועילה בשעתה (ראה ערכים: עדות; עדים זוממים; חייבי מלקות), וכיון שעד שהעיד אינו חוזר ומגיד, אין שומעים את עדותו השניה, ומה שכתבו הגאונים שעד שחוזר בו מעדותו לוקה, כוונתם היא שלוקה מכת מרדות מדרבנן (אורח משפט לד ח; באור רבי ירוחם פערלא לרס"ג לא תעשה לד).

ויש שכתבו שאף מדרבנן אינו לוקה, שהוא כאומר שקר בשוק, שהרי אין שומעים את דבריו כלל, אלא תקנת הגאונים היא שילקה, על שהעיז פניו לומר שקר העדתי (ערך שי לד ח).

פסלותו לעדות

עד שחזר בו מעדותו, כתבו הגאונים והראשונים שהוא נפסל לעדות מכאן ולהבא (ראה ערך פסולי עדות. רב נחשון גאון בתשובות גאונים קדמונים ג; תשובת גאוני מזרח ומערב פט; תשב"ץ א א). יש מהאחרונים שביארו שפסולו הוא מן התורה, לפי שודאי שהעיד שקר בעדותו הראשונה או השניה (ראה שער משפט לד סק"ו); ויש שכתבו בדעת הגאונים שפסולו הוא מדרבנן (באור רבי ירוחם פערלא לרס"ג לא תעשה לד).

ויש ראשונים שכתבו שאינו נפסל לעדות כלל (שו"ת הרשב"א ב רמה, וראה ישועות ישראל כט סק"א, בדעתו. וראה תומים ל ס"ק י כללי מיגו נא), שהחזרה אין עליה שם עדות כלל, והרי הוא כמספר סיפור דברים בשקר (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר כתובות יח ב).

ויש מהאחרונים שחילקו, שאם הדיינים יודעים בשעת עדותו שהוא בא לחזור מעדותו הראשונה, אין על חזרתו שם עדות ואינו נפסל, אבל כשאין הדיינים יודעים זאת, כגון שמעיד בבית דין אחר או כשחתם בשני שטרות הסותרים זה את זה, הרי העד נפסל מחמת חזרתו (ישועות ישראל שם).

חוץ לבית דין

חזרה מדבריו

העדות שנאמר בה "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד", הרי זו דוקא עדות שהעידוה בבית דין, אבל המעיד עדות חוץ לבית דין אפילו בפני עדים, יכול לחזור ולהעיד בענין אחר, ואין אומרים בו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (ראה משנה שבועות לא ב, ורש"י ד"ה הואיל; ראה תשובת גאוני מזרח ומערב פח; תוס' בבא קמא נו א ד"ה פשיטא; תוס' רי"ד בבא קמא צח ב; רמב"ן שם; שו"ע חו"מ כט א), שאין אדם מדקדק בדברים שאומר חוץ לבית דין (ראה שו"ת הר"ן מז), וכל שחוזר מדבריו, תולים שאמר דבריו הראשונים שלא בדקדוק (שו"ת באר משה אה"ע ג ס"ק י, וראה קובץ הערות עח א); או מפני שהכתוב "אם לוא יגיד", שממנו למדים שאינו חוזר ומגיד נאמר בהגדה שבבית דין (ראה שבועות לב א. לבוש חו"מ כט א; חוות דעת קפה סק"ה; ערוך השולחן חו"מ כט א).

המעיד חוץ לבית דין שיכול לחזור ולהעיד, יש סוברים שאפילו אינו נותן אמתלא חוזר ומעיד (ראה שב שמעתא ו יד, וחוות דעת שם); ויש סוברים שדוקא כשנותן אמתלא יכול לחזור (הפלאה כתובות כב א; חזון איש יו"ד נג ס"ק יט, ואה"ע נט ס"ק לב), שאין אדם נאמן לומר ששיקר במזיד, ואינו נאמן אלא כשאומר שעדותו מתחילה היתה מחמת כעס או טעות (חזון איש שם).

מחוץ לבית דין

עדות שנאמנים בה אף שלא בבית דין, כגון עדות אשה לסוברים שנוהג בה דין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (ראה תוס' יבמות קיח ב ד"ה אמר; ריטב"א שבועות לב ב), שהעידו אותה שלא בבית דין, נחלקו בדבר הראשונים והאחרונים:

  • יש סוברים במעיד עדות אשה חוץ לבית דין שאינו חוזר ומגיד (ראה שו"ת מהר"י ברונא נג; ראה שו"ת בית יוסף דיני גוי מסיח לפי תומו ד, וראה קונטרס עגונות אות קנו,קנח; שו"ת נטע שעשועים סב, ושו"ת רבי עקיבא איגר קיג, בדעת פסקי הריא"ז), שלא אמרו שעד שלא נחקרה העדות בבית דין חוזר ומגיד, אלא בעדות שאין בית דין דנים בה עד שישמעו אותה מפי העד, אבל בעדות אשה אין בית דין צריכים לשמוע העדות מפי העד, ודנים על פי עדות אחר ששמע ממנו (ראה ערך עדות אשה), לפיכך כל ששמע אחר מפיו, הרי היא כשאר עדות שנחקרה בבית דין, שאינו חוזר ומגיד (בית יוסף שם. וראה ערוך השולחן חו"מ כח יט), שאמירתו, אפילו חוץ לבית דין, היא גמר העדות (נטע שעשועים סב). וכן שאר עדות שאין צריך להעיד בבית דין, כתבו האחרונים שלדעה זו אפילו העיד חוץ לבית דין אינו חוזר ומגיד (ראה נטע שעשועים שם, ושו"ת בית אפרים אה"ע ז). וכן המעיד באיסורים חוץ לבית דין שנאמן (ראה ערך עד אחד), יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאינו חוזר ומגיד (ראה רמב"ן וריטב"א קדושין סה ב, ושערי תורה (לוז) א כלל ז (פרט ה) אות יט, ומשכן העדות יא ב). וכן בהודאת בעל דין, יש שכתבו שאף המודה בפני עדים שנאמן (ראה ערך הודאת בעל דין), אינו חוזר ומגיד (ראה ריטב"א שבועות מ ב). וכן האומר חוץ לבית דין על דבר מסויים שאסור עליו, שנאמן על זה מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (ראה ערכו), יש מהאחרונים שכתבו שאינו חוזר ומגיד (ראה משכן העדות יא ב ד"ה היוצא).
  • ויש חולקים וסוברים שאפילו עדות שאין צריך להעיד בבית דין, כגון עדות באיסורים, כל שלא העיד בבית דין הרי הוא חוזר ומגיד (ראה שו"ת הר"ן מז; שו"ת חכמי פרובינציה א י; הפלאה כתובות כב א, ובקונטרס אחרון מז סק"ד; שב שמעתא ו יד, ומשובב נתיבות לח סק"ב; חוות דעת קפה סק"ה). וכן האוסר על עצמו דבר מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, יש מן האחרונים שכתבו שאם לא היתה אמירתו בבית דין, חוזר ומגיד (שו"ת משיבת נפש ב אה"ע יט). וכן המעיד עדות אשה לאוסרה, באופן שנאמן חוץ לבית דין (ראה ערך עדות אשה), כתבו הראשונים והאחרונים שחוזר ומגיד (תשובות מיימוניות נשים י, מובא במרדכי כתובות רמז שו; שו"ת הר"ן מז; שו"ת בנימין זאב ז ד"ה אמנם; שו"ת הרד"ך בית יז (מהדורת זכרון אהרן) בית כא חדר יג; שו"ע אה"ע יז כ). וכן המעיד להתיר אשה, יש מן האחרונים שכתבו שלדעה זו חוזר ומגיד (שו"ת ראנ"ח לז; בית אפרים אה"ע ז; בני דוד עיגונא דאיתתא דף כד ג. ראה חלקת מחוקק יז ס"ק יז, ובית שמואל שם ס"ק כג, ושו"ת רבי עקיבא איגר קיג).
  • ויש מהראשונים שכתבו שהמעיד לאשה שמת בעלה, כיון שחכמים התירו לה להינשא על פי עד אחד שאמר לה כן חוץ לבית דין, הרי האשה כבית דין לענין קבלת העדות, ושוב אינו חוזר ומגיד (ריטב"א שבועות לב ב). ופירשו האחרונים, שכיון שמעיקר הדין צריך, כדי להתיר אשת איש, עדות של שנים בבית דין (ראה ערך עדות), לפיכך כשהתירוה חכמים על פי עדות עד אחד שלא בבית דין, עשו את עדותו כעדות של שנים הנאמרת בבית דין, ולפיכך אין חוזר ומגיד בה (צמח צדק החדש ב כתובות ב אות ב ד"ה והנה (הב'), אפשר; ערך שי אה"ע יז ח,כ; אבני נזר אה"ע ק), אבל בעדות שמעיקר הדין אין צריך לה בית דין, כגון המעיד עדות אשה לאוסרה (ראה ערך עדות אשה, שאף בלא העדות, האשה בחזקת אסורה), כל שהעיד חוץ לבית דין הרי זה חוזר ומגיד (ערך שי ואבני נזר שם).

בעד אחד ובשאר נאמנויות

עד אחד

המעיד בדבר שעד אחד נאמן בו, אינו יכול לחזור מעדותו ולהעיד בענין אחר, שאף בעדות זו נאמר "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" (ראה רמב"ם עדות ג ה, וכנסת הגדולה חו"מ כט הגהות הטור סק"ה, בדעתו; ראה שו"ע חו"מ כט א, וראה סמ"ע שם מו ס"ק קח, וביאור הגר"א שם כט סק"ב). לפיכך עד אחד המחייב ממון בעדותו, כגון שחייב את הנתבע להישבע, והנתבע אינו יכול להישבע, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם, והיודע עדות זו ונשבע שאינו יודעה חייב קרבן שבועת העדות, שוב אינו חוזר ומגיד (דרך המלך (רבי) נדרים ב ב ד"ה איך).

בעדות שבועה

עד אחד המעיד בממון, שמחייב את הנתבע להישבע (ראה ערך עד אחד), יש סוברים שאינו חוזר ומגיד (ש"ך חו"מ מו ס"ק קיט; חוות דעת קפה סק"ה, בדעת השו"ע), כיון שלענין שבועה, עדותו חשובה עדות גמורה, כעדות של שנים לענין ממון, וכשם ששנים המחייבים ממון אינם יכולים לחזור בהם ולבטל עדותם, כך עד אחד המחייב שבועה אינו יכול לחזור בו ולבטל את עדותו (ראה יד המלך עדות ג ה ד"ה אמנם (הד'); ערוגות הבושם קונטרס חתיכא דאיסורא ואמתלא טז).

ויש שכתבו שלדעת הסוברים שלמדים שעד אינו חוזר ומגיד מהכתוב "אם לוא יגיד" (ראה לעיל: הדין מקורו וגדרו), עד אחד שאינו מחייב ממון בעדותו, כשם שאינו בכלל הכתוב לענין חיוב הגדת העדות, לסוברים כן (ראה ערך עד אחד), כך אינו בכלל הכתוב לענין שאינו חוזר ומגיד (ראה אמרי בינה עדות טז ד"ה ועד; עין יצחק אה"ע תניינא מג סק"ד; אורח משפט כט א; דרך המלך נדרים ב ב).

באיסורים

עד אחד המעיד באיסורים, באופן שנאמן (ראה ערך עד אחד), יש סוברים שאינו חוזר ומגיד (ראה רמב"ן וריטב"א קדושין סה ב; ראה שו"ת הר"ן מז; ראה הפלאה כתובות כב א, ובקונטרת אחרון מז סק"ד; חוות דעת קפה סק"ה); ויש חולקים וסוברים שעד אחד באיסורים חוזר ומגיד, שעד אחד באיסורים אין נאמנותו כשנים לפי שאין נאמנותו מן הכתוב, אלא מסברא (ריטב"א יבמות פח ב; ש"ך יו"ד קכד ס"ק יד), לפיכך חוזר ומגיד (ראה שערי תורה א כלל ז טו; הגהות אמרי ברוך לחוות דעת שם; שו"ת בית שערים יו"ד ריד; שו"ת אפריון דוד טו ג; עין משפט חו"מ כט א).

בהודאת בעל דין

המודה שהוא חייב לחברו ממון, שנאמן, שהודאת בעל דין כמאה עדים (ראה ערך הודאת בעל דין), יש סוברים שאין אומרים בו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואף על פי שאינו יכול לחזור בו, נאמן הוא לפרש את דבריו או להוסיף עליהם, שאין דין "כיון שהגיד אין חוזר ומגיד" בבעל דבר (מאירי כתובות כב א; ראה רמב"ם טוען ונטען ז ז, וספר התרומה שער יא א), שדוקא בעדים גזירת הכתוב שאינם חוזרים ומגידים (חידושי הרי"ם בבא מציעא ד א; קובץ שיעורים בבא בתרא קיג).

ויש סוברים שמאחר והודאתו חשובה כמאה עדים אינו חוזר ומגיד, כעדים (ראה ריטב"א שבועות מ ב; וראה רמ"א חו"מ פא כג; ראה קצות החושן עה סק"ז; שו"ת ערוגות הבושם קונטרס חתיכא דאיסורא ואמתלא י ד"ה עוד; אבני נזר חו"מ פט, אה"ע קיט ס"ק קכז,קלא).

בחתיכא דאיסורא

האומר על דבר שאסור עליו, שנאמן לאסרו משום שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אם בא לחזור בו ונותן אמתלא לדבריו, הרי זה חוזר, ואין בו דין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, שהדין שאינו חוזר ומגיד נאמר בעדים, ולא בבעל דבר, שאין לו נאמנות גמורה כשל עדים (מאירי כתובות יח ב; שו"ת מהריב"ל א כלל ו לט, בשם קצת מחכמי פרובינציה; שו"ת חכמי פרובינציה א טו, וראה שב שמעתא ו ח).

ויש חולקים וסוברים שאף האוסר דבר על עצמו מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אינו חוזר ומגיד (שו"ת משיבת נפש ב אה"ע יט; משכן העדות שער יא ב ד"ה היוצא; שו"ת תפארת יוסף אה"ע טז), שכיון שנאמן על עצמו יותר מעדים, כשם שעדים אינם חוזרים ומגידים, אף הוא אינו חוזר ומגיד (ערוך השולחן יו"ד א ס).

אמר איני יודע

העד שאמר שאינו יודע עדות בענין מסויים, ושוב בא להעיד באותו ענין, כתבו הגאונים והראשונים שאינו יכול להעיד, שחוזר ומגיד הוא (רמב"ן שבועות לא ב; ריטב"א שבועות שם; חידושי הר"ן שבועות שם; נמוקי יוסף בבא קמא נו א, בשם הרא"ה; הגהות אשרי כתובות ב טז; שלטי גיבורים על המרדכי כתובות שם אות ו; ראה רמ"א חו"מ כט א, וסמ"ע שם סק"ט, וביאור הגר"א שם ס"ק יד, בדעתו).

וכן כתבו הראשונים בביאור הכתוב על הכובש עדותו ואומר שאינו יודע עדות "אם לוא יגיד", שכיון שהגיד בראשונה שאינו יודע העדות, שוב אינו חוזר ומגיד (ראה שאילתות סט; מדרש והזהיר פרשת צו; ראה תוס' בבא קמא נו א ד"ה פשיטא; יד רמה סנהדרין מד ב. וראה שו"ת מהריט"ץ נד).

ויש מן הראשונים שמצדדים לומר שהאומר "איני יודע", דוקא לאחר שנשבע שאינו יודע אינו חוזר ומגיד, אף על פי שבשאר עדות אפילו לא נשבע אינו חוזר ומגיד (ראה לעיל: הדין מקורו וגדרו), שהכתוב "אִם לוֹא יַגִּיד", שממנו למדים שעד אינו חוזר ומגיד, נאמר לאחר הכתוב "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" (ויקרא ה א. ר"ן שבועות לא ב, בפירוש ראשון).

גמר ההגדה הראשונה

לפני חקירת העדות

כלל זה, שכיון שהעיד העד את עדותו, אינו יכול לחזור בו, אינו אלא אם בא העד לחזור בו לאחר שנחקרה עדותו בבית דין (ראה ערך דרישה וחקירה. תוספתא כתובות (ליברמן) ב א, סנהדרין (צוקרמאנדל) ו ה; ספרי דברים יט יח פיסקא קצ; תוס' סנהדרין לב ב ד"ה היכי; ראה רמב"ם עדות ג ה; אור זרוע א תשמה; רמב"ן ורא"ה ורבנו קרשקש וריטב"א ושיטה לר"ן כתובות יח ב; חוקות הדיינים סא; שו"ת הר"ן לד,מז; ראה טור חו"מ כט. וראה שו"ע שם א), אבל אם לא נחקרה עדותו בבית דין, אפילו אם עברו כמה ימים מאז שהעיד (משאת בנימין קו), הרי הוא כאילו לא העיד כלל, ויכול לחזור ולהעיד, ולהפך בעדותו ממה שהעיד תחילה (חוקות הדיינים סא); והטעם שאין העדים מדקדקים בדבריהם עד שעת גמר עדותם בבית דין (שו"ת הר"ן מז). ויש שפירשו הטעם, שעד שלא נחקרה עדותם יש להם מגו (ראה ערכו), שיכולים לפסול את העדות בדרישות ובחקירות (ראה ערך דרישה וחקירה), ולכן נאמנים לחזור ולהגיד (ראה אור זרוע א תשמה; ראה נתיבות המשפט כט סק"א; דברי משפט כט סק"א; שו"ת שם אריה אה"ע פב). ויש שפירשו הטעם, שהואיל והגדת העדות אינה אלא דיבור, בלא דרישה וחקירה יכולים הם לומר שטעו (פני יהושע גיטין ג א).

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחולקים על כל זה, וסוברים שאף אם לא נחקרה עדותם אין העדים יכולים לחזור בהם (ראה ראבי"ה תתקצג; ראה תוס' פסחים יא ב ד"ה זה, ושם יב א ד"ה באיזה, וסנהדרין מא ב ד"ה שזה, ותומים כט סק"א, בדעתם; וראה דברי יחזקאל כז אות כג,כד; וראה שו"ת מהריט"ץ החדשות רו). ומהם שביארו שמה ששנינו שעד שלא נחקרה עדותם, יכולים הם לומר בדאים אנו (ראה לעיל, בשם התוספתא), אינו אלא בעדות שאפשר להבין בה את דברי העדים בשני אופנים, שעד שלא נחקרה עדותם עד שורשה, יכולים לחזור בהם ממה שהיה משמע לנו מדבריהם, ולפרשם באופן האחר (ראבי"ה שם, בפירוש ראשון); או שהכוונה היא שעד שלא נגמרה חקירת העדות עצמה, יכולים לחזור בהם (ראבי"ה שם, בפירוש שני).

בדיני ממונות

עדויות על עניינים שאינם צריכים דרישה וחקירה, כגון עדות בדיני ממונות, או עדות אשה, או עדות על אשת איש שזינתה, לחלק מהדעות, או עדות גיטין וקידושין, לחלק מהדעות, או עדות על כהן שהוא בן גרושה או חלוצה, לחלק מהדעות (ראה ערך דרישה וחקירה), כתבו הראשונים שכיון שהעידו העדים, שוב אינם יכולים לחזור בהם (רא"ה כתובות יח ב; ראה ריטב"א כתובות שם; ראה מרדכי סנהדרין רמז תשיא, ובית יוסף חו"מ כט, בדעתו; שו"ת הר"ן לד; ראה שו"ת הריב"ש רסו; ראה שו"ע חו"מ כט א, וסמ"ע שם סק"א, ודברי יחזקאל כז ס"ק כד, בדעתו; ב"ח חו"מ שם), לפי שנגמרה עדותם, ואין אנו צריכים עוד לדבריהם (שו"ת הר"ן לד), שהגדתם בבית דין הרי היא כחקירה בדיני נפשות (בית יוסף שם).

ויש סוברים שבלא דרישה וחקירה יכולים העדים לחזור בהם ולומר "שקר העדנו", אף במקום שאין צריכים דרישה וחקירה (ראה רמב"ם עדות ג ה,ו, ופסקי רי"ד כתובות יח ב, ושו"ת הרא"ם כד, בדעתם), לפי שכאשר העדים חוזרים בהם חשוב הדין דין מרומה שצריך לעשות בו דרישה וחקירה, לסוברים כן, ובדין מרומה יכולים העדים לחזור בהם לפני דרישה וחקירה (ראה להלן. ראה מהרי"ק סז; ערוך השולחן אה"ע מב לו).

בדין מרומה

עדים שהעידו בדין מרומה, שאף בדיני ממונות צריכים הם דרישה וחקירה, ואף בענייני גיטין וקידושין צריכים הם דרישה וחקירה, לחלק מהדעות (ראה ערך דין מרומה), כתבו הראשונים, שאף לסוברים בדין שאינו טעון דרישה וחקירה, שלאחר שהעידו העדים, אינם יכולים לחזור בהם (ראה לעיל), בדין מרומה הטעון דרישה וחקירה יכולים הם לחזור בהם עד לאחר הדרישה והחקירה (מרדכי ישן סנהדרין רמז תשיא, הובא בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי ד, וראה שו"ת הרא"ם כד, ובית יוסף חו"מ כט ואה"ע מב, בדעתו; שו"ת הר"ן לד; שו"ת הריב"ש רסו; שו"ת הרא"ם כד, בדעת הרשב"א).

תוך כדי דיבור

חזר בו העד מעדותו תוך כדי דבור, שהוא שיעור זמן כדי שאילת שלום תלמיד לרב, הרי הוא כדיבור ויכול לחזור בו (ראה כתובות לג א; שבועות לב א, וראה שו"ת הריב"ש רסו; שאילתות סח; ראה רש"י כתובות יח ב ד"ה כיון, ותוס' שם ד"ה הרי; בית יוסף חו"מ כט מחודש יא; רמ"א שם א, וסמ"ע שם סק"א. וראה ערך תוך כדי דבור, ושם על שיעורו של זמן זה), לפי שבכל מקום דעתו של אדם שיוכל לחזור בו עד לאחר כדי דיבור, לסוברים כן (ראה ר"ן נדרים פז א), ואף לענין עדות דעתו היתה שיוכל לחזור בו, ולא העיד בהחלט (שו"ת עמודי אור צט. וראה שו"ת חתם סופר אה"ע א צז).

באו שנים לבית דין להעיד, והעיד האחד ואחר כך העיד השני, יכול הראשון לחזור בו עד תוך כדי דיבור מעדותו של השני, שעדות אחת היא (ראה רשב"א כתובות לג א, ובשו"ת א אלף ס; ר"ן שבועות לב ב, והובא בבית יוסף ובסמ"ע חו"מ כט סק"א; שו"ת הריב"ש רסו).

עדי שטר

עדים החתומים על השטר אינם יכולים לחזור בהם (ראה כתובות יח ב; ראה רא"ה ומאירי ושיטה לר"ן כתובות שם; ראה ריטב"א כתובות שם; ראה הגהות מרדכי קידושין רמז תקסט), שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין (כתובות שם; ירושלמי גיטין ד ב. וראה ערכים: עדות; שטר), דהיינו, שחשובים הם כמי שהגידו עדותם בבית דין על פה, ונחקרה עדותם (מאירי כתובות יח ב), וחזק כח השטר שאין לחוש בו שחתמו בשקר (ריטב"א גיטין ג א, בשם רבו).

החזרה

סתירת העדות

העד שהעיד, שאינו יכול לחזור בו מעדותו (ראה לעיל), הרי זה כגון שחוזר בו ואומר: עדות שקר העדתי (תוספתא כתובות (ליברמן) ב א, סנהדרין (צוקרמאנדל) ו ה; מכות ג א; ראה סנהדרין מד ב; טוש"ע חו"מ לח א), או מוטעה הייתי על ידי אחרים (רמב"ם שם; חינוך קכב; שו"ע חו"מ כט א, וביאור הגר"א שם), או טעיתי מעצמי, כגון שטוען שמחשבתו היתה לומר לא, וטעה ואמר כן (טור חו"מ כט), או שוגג הייתי (רמב"ם שם; חינוך שם; טוש"ע שם), או נזכרתי שאין הדבר כן (רמב"ם שם; חינוך קכב), או מחמת פחד עשיתי (רמב"ם שם; שו"ע שם), שהייתי אנוס כיון שאמרו להרוג אותי (כתובות יח ב, ורש"י ד"ה מחמת נפשות). כללו של דבר, כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללם ביטול העדות, אין שומעים לו (רמב"ם שם).

בעדי שטר

עדים החתומים על השטר, והיה כתב ידם יוצא ממקום אחר - דהיינו שחתומים בשטר אחר שהוחזק בבית דין, וכתוב בו קיום השטר, ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמם דומים של זה לשל זה - ואמרו קטנים היינו, או פסולי עדות היינו, אין נאמנים, שעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ואינם יכולים לחזור בהם, ואינם נאמנים בשום דבר שיאמרו לבטל השטר (משנה כתובות יח ב, ורש"י ד"ה יוצא; רמב"ם עדות ג ו; טוש"ע חו"מ מו לז). אבל אם אומרים שהשטר פרוע - נאמנים (תוס' כתובות יט ב ד"ה או; הגהות אשרי בבא בתרא ג נב, בשם מהרי"ח), שכשאומר פרוע הוא אינו מרע את השטר (תוס' שם), שפרעון דבר אחר הוא לגמרי (הגהות אשרי שם).

פירוש דבריו

עד שבחזרתו מפרש דבריו הראשונים ואינו סותרם, וכן אם מוסיף דברים שאינם סותרים (מהרשד"ם אה"ע נז), כתבו הראשונים והאחרונים שמקבלים דבריו, ואין בו משום חוזר ומגיד. כגון עדות שיש בלשונה שתי משמעויות, אחת קרובה ואחת רחוקה, ונתקבלה כמשמעות הקרובה, יכול לחזור ולפרש דבריו כמשמעות הרחוקה, ואין בו משום חוזר ומגיד (ראה שו"ת הר"ן לד; תשב"ץ ד חוט המשולש כד; שו"ע חו"מ כט א; ראה רדב"ז על הרמב"ם עדות ג ה), כיון שאין בעדות זו חזרה מהעדות הראשונה אלא בירור דברים בלבד (תשב"ץ שם), שיש לבית דין לכוין דבריו בראשונה ובשניה שלא יהיו סותרים (ר"ן שם; שו"ע שם).

וכן במקום שמסתימת הדברים נשמע כצד אחד, כתבו הראשונים שיכולים העדים לפרש כצד אחר, כגון שטר שכתוב בו שאין רשות ללוה לסלק את המלוה מבית שממשכן לו, שמסתימת הדברים נשמע שאין רשות ללוה לסלק לעולם, יכולים העדים שחתמו לחזור ולהגיד שהתנו לכך וכך שנים, שהרי הם לא כתבו לעולם אלא סתם, והרי הם מבררים דבריהם (שו"ת הרשב"א א אלף יב; שו"ת הרד"ך בית סא חדר יא).

וכל שאין העדים באים לסתור דברי השטר לגמרי אלא לפרש דברי השטר - שומעים אליהם (שו"ת מהרי"ט א עה), ויכולים לפרש דברי השטר בכל דבר שאינם סותרים דבריהם, ואפילו אם פירוש דבריהם דחוק (רמ"א חו"מ מו לז; ש"ך שם ס"ק קיב).

ודוקא כאשר העדים מבררים את הלשון המסופק של העדות שיש בה שתי משמעויות, אבל לבטל את העדות לגמרי אין שומעים להם, שאינו חוזר ומגיד (ראה שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד) קלב; ראה שו"ת הריטב"א קסז; ראה תשב"ץ א א עמ' כו; שו"ת מבי"ט א קעא); ויש מן האחרונים שכתב שאף במבטל עיקר העדות יכול לפרש דבריו (ראה שו"ת תורת חיים א עח, וחשק שלמה חו"מ כט הגהות בית יוסף יב, בדעתו, ושו"ת רב פעלים אה"ע ב כב).

באמתלא

בטעות מצויה

העד שהעיד עדות שמצוי לטעות בה, כגון תלמיד חכם שהעיד עדות על אשה, שתלמיד חכם מצוי לטעות ולהחליף אשה בחברתה, לפי שאין דרכו לדייק ולהכיר בנשים כל כך (ראה רשב"ם בבא בתרא קסח א ד"ה צורבא. וראה ערך תלמיד חכם), אף שמקבלים עדותו (ראה בבא בתרא קסז ב, קסח א), ואין חוששים שטעה, לפי שאף תלמידי חכמים רוב פעמים אינם טועים בכך (קובץ שיעורים בבא בתרא תרכב), אם חזר ואמר שטעה והחליפה בחברתה, אף על פי שבשאר עדות אין העד יכול לחזור ולומר שטעה, בזו נאמן, ואין בו משום חוזר ומגיד (בבא בתרא קסח א, ורשב"ם שם ד"ה צורבא; טור ורמ"א אה"ע קי א), לפי שהגדתו הראשונה אינה הגדה מעולה (יד רמה שם קסז ב), שמתחילה נתקבלה עם צד שנאמרה בטעות (שו"ת עטרת חכמים אה"ע יח).

ומעשה באשה שתבעה כתובתה, והוציא הבעל שובר שפרע לה, ור' ירמיה היה חתום עליו, והעיד ר' ירמיה שאשה זו התובעת אינה אותה האשה הנזכרת בשובר, שעל שובר של אשה אחרת חתם, ולבסוף חזר ואמר שטעה בראשונה, ועכשיו דקדק שהיא זאת, אלא שנשתנה קולה, ואמר אביי שהוא נאמן בדבר ואין בו משום חוזר ומגיד, לפי שתלמיד חכם אין דרכו לדקדק ולהכיר בנשים כל כך (בבא בתרא קסח א, ורשב"ם ד"ה צורבא וד"ה אע"ג לפירוש רשב"ם ותוס' ד"ה כיון).

ודוקא בהכרת אשה אין דרך תלמיד חכם לדקדק, אבל בשאר עדויות הרי הוא מדקדק ככל אדם, ואינו נאמן לחזור ולומר שטעה (ראה שו"ת הריב"ש שפב; מבי"ט ג לג; רמ"א חו"מ מט ב). ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שתלמיד חכם בכל דבר אין דרכו לדקדק, ובכל דבר שאומר שטעה ולא דקדק בעדותו, חוזר ומגיד (ראה רבינו ירוחם מישרים ב ב, וראה בית יוסף חו"מ כט, בדעתו; ראה שו"ע חו"מ מט ב; כנסת הגדולה שם הגהות בית יוסף לט).

בשאר טעות המצויה לטעות, כתבו ראשונים שאף בה יכול העד לומר שטעה, ואין בזה משום חוזר ומגיד (בעל המאור ראש השנה ב א; ר"ן שם, ושו"ת הר"ן לד,מז; תשב"ץ ג רנ; שו"ע חו"מ כט א; רמ"א שם מג ח, בשם יש אומרים). וכתבו שצריך בזה בית דין חשוב (ראה בית דוד לשביעית י ה), ולהחמיץ את הדין לאחר עיון גדול, לידע איזו היא טעות מצויה (ראה בעל המאור שם, וראה תשב"ץ א א, ושו"ת לחם רב צו, בדעתו).

ויש חולקים על כל זה ומפרשים המעשה בר' ירמיה בענין אחר (ראה ריטב"א בבא בתרא קסח א), וסוברים שאף בטעות המצויה, אינו חוזר ומגיד שטעה (ראה רמ"א חו"מ מג ח, וש"ך שם ס"ק יט, ותומים שם סק"ז, בדעתו; וראה שו"ת לחם רב צו).

טעות בשטר

עדות שכיון שהטעות מצויה בה יכול לחזור ולהעיד, היא בין בעדות על פה, ובין עדות שבשטר (ראה שו"ת הר"ן' מז; שו"ת פני יצחק א י, בעדות שבעל פה, ושו"ת הרא"ש מה ג; בעל המאור ראש השנה ב א, בעדות שבשטר).

ויש שכתבו בדעת הראשונים שבשטר אין לתלות בטעות, שכיון שמהותו של שטר שהוא עומד לימים רבים, מדייקים בו העדים היטב (ראה תומים ל יג ב–ג).

נתינת אמתלא

עד הבא לחזור בו מעדותו, אפילו נותן אמתלא [טעם וסיבה לדברים בלתי נכונים שנאמרו קודם, ופירוש "אמתלא" הוא משל] לדבריו ומבאר הטעם שהעיד בראשונה בענין אחר, אינו חוזר ומעיד (ראה סנהדרין מד ב; רמב"ם עדות ג ה; חינוך קכב; שו"ע חו"מ כט א), ואפילו נראה הטעם אמיתי (ראה להלן). וכן שנינו בעדים החתומים בשטר שאמרו שקר העדנו, ואנוסים היינו מחמת נפשות לחתום על השטר, שאינם חוזרים ומגידים (ראה כתובות יח ב), אף על פי שיש להם אמתלא, ולדבריהם היה מותר להם לחתום בשקר (ראה כתובות יט א; חוט המשולש א ג. וראה ערך פיקוח נפש).

וכן היה מעשה בעדים שחייבו מיתה על פי עדותם, ושוב חזרו בהם מעדותם ואמרו שהעידו כן מפני שהיו שונאים אותו, ולא קיבלו חזרתם, והמיתוהו על פי עדותם הראשונה (סנהדרין מד ב; ראה ירושלמי סנהדרין ו ג, ומראה הפנים שם), אף על פי שהיה נראה שהם אומרים אמת בחזרתם (חידושי הר"ן סנהדרין שם), והדברים היו מוכיחים ששקר העידו (שיטה על מסכת סנהדרין שם בסוף חמרא וחיי, בשם כללי המאירי; שו"ת הב"ח ח; שו"ת חתם סופר אה"ע א עה).

בטעות מוכחת

עד שחזר ואמר טעיתי בעדות הראשונה, שמתחילה לא נתכוונתי להעיד אלא דבר אחר, והדבר מוכח שטעה - שומעים לו, ואין בזה משום אין חוזר ומגיד. כגון שהביאו אחד מבעלי הדין, והעיד לחובתו, ושוב אומר שטעה והתכוין להעיד להיפך, שמן הסתם אין אדם מביא עד להעיד חובתו, ולפיכך שומעים לו (ראה בבא מציעא כח ב; טוש"ע חו"מ כט א). וכן היה מעשה באחד שהביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי, ושאלם הדיין אם הם יודעים שהוא רמאי, וענו העדים כן, אמר להם זה שהביאם, וכי רמאי אני, וענו העדים שלא נתכוונו שהוא רמאי אלא שאינו רמאי, וחשבו בטעות שכך שאלם הדיין, ואמרו שכיון שמסתבר שאין אדם מביא חובה לעצמו - נאמנים (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה אמרו וד"ה מסתברא).

הערות שוליים

  1. כח, טורים קצט–רעט.
  2. על הטעם לכך שאינו יכול לחזור בו אף במקום אמתלא, ראה פני יהושע והפלאה כתובות שם, ואמרי בינה עדות טו. וראה ערך אמתלא.