מיקרופדיה תלמודית:לא תנאף

הגדרה^[1] - איסור ביאה בנשים מסויימות, ואיסורים נוספים הנלמדים ממקרא זה

אשת איש

איסור אשת-איש (ראה ערכו), אזהרתו מהכתוב: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג; דברים ה יז. מכילתא יתרו בחדש ח; מכילתא דרשב"י שם; לקח טוב שם; חינוך לה). ואף על פי ששמענו אזהרת אשת איש מן הכתוב: וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ (ויקרא יח כ), אין היא אזהרה אלא לנואף בלבד, ולפיכך נאמר: לא תנאף, אחד האיש ואחד האשה (כן משמע מתורת כהנים קדושים פרק ט יא; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שמז; יראים ז,יח; כן משמע מסמ"ג לאוין צז). בכתוב זה נכללו כל איסורי אשת איש, בין נערה-מאורסה (ראה ערכו) שמיתתה בסקילה (ראה ערך נערה המאורסה), בין נשואה שמיתתה בחנק (ראה ערך אשת איש: האיסור והחיוב), ובין בת-כהן (ראה ערכו) שמיתתה בשריפה (ראה ערך בת כהן: בזנות. ספר המצוות לרמב"ם שורש ז), שׁשֵׁם האיסור אחד הוא, ואין חילוקי המיתה גורמים לחילוקי אזהרה (כן משמע מספר המצוות שם)^[2].

אשת גוי

אשת גוי - שנחלקו בה אם יש לבעלה הגוי אישות בה לאסרה לישראל (ראה ערך אשת איש: האיסור והחיוב) - נחלקו בה ראשונים, אם היא אסורה לישראל משום "לא תנאף":

• יש סוברים שכשם שנתמעטה מחיוב מיתה, שנאמר: אֵשֶׁת רֵעֵהוּ (ויקרא כ י), פרט לאשת אחרים (ראה ערך הנ"ל: שם) - נכרים - כך נתמעטה מלאו של לא תנאף, שהרי נאמר בכתוב: אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא שם), ומכאן שנתמעטה אשת הגוי אף מאזהרת ניאוף (הדר זקנים שם).

• ויש סוברים שביאת אשת הגוי יש בה איסור משום לא תנאף (מזרחי דברים כא יא, לפי פרי האדמה מלכים ח ג), שהמיעוט "אשת רעהו" נאמר בכתוב המלמד עונש אשת איש - שנאמר בו: מות יומת הנֹאף והנֹאפת (ויקרא שם) - ולא בענין אזהרת לא תנאף (פרי האדמה שם).

שאר העריות

שאר עריות (ראה ערכו) מלבד אשת איש, נחלקו ראשונים אם נכללו אף הן באזהרת "לא תנאף":

• יש סוברים שאזהרת לא תנאף אינה על שאר עריות, ולא נאמרה בכתוב אלא אזהרה לאיסור אשת איש בלבד (רש"י שמות כ יג, ודברים ה יז; כן משמע מספר המצוות לרמב"ם שורש ז, ול"ת שמז; פירוש הרא"ש שמות שם; כן משמע מיראים ז,יח; סמ"ג לאוין צז; חינוך לה), שסתם ניאוף הוא באשת איש, שנאמר באיסור אשת איש: מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ י. רש"י שמות שם; יראים שם ושם; סמ"ג שם), וכן נאמר: הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל טז לב. רש"י שמות שם), שניאוף הוא משורש אנף שהוא לשון קנאה, ושייך דווקא באשת איש משום קנאת בעלה (מלבי"ם שם).

• ויש סוברים שאזהרת לא תנאף כוללת את כל העריות (ראב"ע וחזקוני ורלב"ג שם; כד הקמח שבועות ב; כן משמע מדעת זקנים והדר זקנים שם; אברבנאל שמות כ א,יג, ושם כב כד), ואף ביאת אשתו נדה בכלל (כן משמע מראב"ע שם, בדעת רס"ג; כד הקמח שם), ואף ביאת גויה פנויה אסורה מכתוב זה (כן משמע מפסיקתא רבתי יא, ואליהו רבה כד, וילקוט שמעוני ואתחנן תתל, וראב"ע שם, בדעת רס"ג, ורבנו בחיי שם), ואף משכב-זכור (ראה ערכו. כן משמע מראב"ע שם, בדעת רס"ג; כד הקמח שם), וביאת בהמה (כן משמע מתנחומא בראשית כז, וראב"ע שם, בדעת רס"ג, ורבנו בחיי שם; אברבנאל שם כ א), שניאוף הוא לשון זנות, וכל העריות בכלל, כמו שנאמר: וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ (ירמיהו ג ט. ראב"ע שם כ יג; דרשות ר"י אבן שועיב שם ד)^[3].

המכין לנואף מקום

יש מהתנאים שדרש: לא תנאף, לא תנאיף - לא תגרום ניאוף (רבנו חננאל שבועות מז ב) - אזהרה לעוקב אחר המנאף (שמעון בן טרפון בשבועות שם), שהוא מכין לנואף מקום ונשים לניאוף (רבנו חננאל שבועות מז ב), ונקרא עוקב, שהולך על עקביו להביא לחברו נשים לניאוף (ערוך, עקב); ויש מפרשים שעוקב הוא לשון גומר הדבר, כמו עקב שהיא באחרית הרגל, והיינו שהוא מסייע למנאף לגמור את הדבר (ר"י מיגש שם). ויש מהראשונים שכתבו כן להלכה, שהעוקב אחר המנאף עובר משום "לא תנאף" (סמ"ג לאוין קג; סמ"ק רצב; כן משמע מהמאירי שם)^[4]. והפוסקים לא הביאו איסור זה (רי"ף; רמב"ם; רא"ש; טוש"ע), וביארו בדעתם ששאר התנאים חולקים על דרשה זו (חכמת שלמה אה"ע כב א, בדעת הרמב"ם והפוסקים).

קריבה לעריות

איסור קריבה לעריות (ראה ערכו) - היינו קירוב בשר לערוה בלא ביאה, המביא לידי גלוי עריות (ראה ערך גלוי עריות: האיסור והחיוב) - יש מן הראשונים שכתבו שהוא נכלל באזהרת "לא תנאף", ופירשו כן דרשה שדרשו חכמים: לא תנאף, לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל (נדה יג ב), דהיינו על הנוגע באבר מאבריה של ערוה כדי ליהנות, וקראו אותו חכמים מנאף ביד וברגל. ואף על פי שנאסרה הקריבה לעריות מן הכתוב: לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו), לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל: שם), נאסרה אף משום לא תנאף (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם סנהדרין נד א; כד הקמח שבועות ב).

הרחת בשמים שעל ערוה

המריח בשמים שעל ערוה, פירשו ראשונים שזהו מה שדרשו חכמים: לא תנאף, לא תהנה לאף (פסיקתא רבתי כד; מדרש הגדול שמות כ יד), דהיינו שאסור להריח בשמים שעל ערוה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מדרש הגדול שם; חרדים מ"ע התלויות בחוטם א, ול"ת התלויות בחוטם א), והיינו בין באשת-איש בין בכל עריות (חרדים ל"ת שם), והוא איסור מן התורה, ואינו אסמכתא (ראה ערכו) בלבד (כן משמע מפירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאין איסור להריח בשמים שעל ערוה, אלא מחשש שמא יבוא על ידי כך לידי קריבה לעריות (אבודרהם ברכת הריח, בשם ר' גרשון; שו"ע או"ח ריז ד).

השחתת זרע

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה (ראה ערך השחתת זרע: האיסור. רמב"ם איסורי ביאה כא יח; טוש"ע אה"ע כג א), שנאמר: לֹא תִּנְאָף (שמות כ יג), לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל (נדה יג ב). שלא כתוב לא תנאף באשה - שבאזהרה כתוב: לא תנאף, ולא כתוב באשה כדרך שכתוב בעונש: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ (ויקרא כ י. מעדני יום טוב נדה ב מ; מהרש"א שם יג ב) - אלא לא תנאף סתם (רש"י על הרי"ף שבת לט ב מדפי הרי"ף ד"ה לא תנאף; מעדני יום טוב נדה שם), והיינו אפילו שלא באשה, אלא ביד או ברגל (מעדני יום טוב שם). וביארו ראשונים דהיינו שמשפשף מילתו ביד או ברגל (תוספות נדה שם ד"ה בין), וממשמש באמתו, ומוציא שכבת זרעו לבטלה (רש"י על הרי"ף שבת שם ד"ה המנאפין).

לא ילבש

האיסור שלא-ילבש (ראה ערכו) איש לבוש אשה, והאיסור שלא תלבש אשה לבוש האיש (ראה ערך הנ"ל), יש מן הראשונים שכתב שהוא נכלל ב"לא תנאף", שעל ידי זה הזכר מתייחד עם הנקבות, והנקבה מתייחדת עם הזכרים, והיא דרך המנאפים (כד הקמח שבועות ב).

מלקות

העובר על לאו של "לא תנאף" אינו לוקה, שהוא לאו-שניתן-לאזהרת-מיתת-בית-דין (ראה ערכו), שלהלכה אין לוקים עליו (ראה ערך הנ"ל. כן משמע מרש"י סנהדרין ט א ד"ה דאתרו, ותוספות שם ד"ה דאתרו; רמב"ם סנהדרין יח ב; סמ"ג עשין קה; מאירי מכות יג א), ואף העובר על שאר איסורים שנכללו בלאו זה ואין בהם מיתה (ראה לעיל), כיון שנכללו בו אף איסורים שיש בהם מיתה, הרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקים עליו (כן משמע מיבין שמועה (אלגזי) קפב; תקנת השבין עמ' קמח).

הערות שוליים