מיקרופדיה תלמודית:לא תענה

הגדרה^[1] - האיסור להעיד עדות שקר

הערך שלפנינו עוסק באיסור להעיד עדות שקר, שנלמד מן הכתובים לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יג); וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא (דברים ה יז).

על איסורים נוספים שיש סוברים שנלמדים מכתובים הללו, כגון נבואת שקר (ראה ירושלמי סנהדרין יא ו, לגירסת פני משה שם. וראה רבי ירוחם פערלא על ספר המצות לרס"ג לא תעשה לד); לשון הרע (ראה ספר חסידים ו); רכילות; ומוציא שם רע (ספורנו שמות שם) - ראה בערכים המיוחדים לאותם איסורים (ראה ערכים: לשון הרע; מוציא שם רע; נביא שקר; רכילות).

האיסור וגדרו

האיסור

אסור להעיד עדות שקר, שנאמר: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יג. ראה משנה מכות ד א, וראה שם ב ב; שבועות לא א; שאילתות נה; ארחות חיים עדויות ג; כל בו פא).

איסור זה נמנה במנין המצוות (הלכות גדולות לאוין לא; אזהרות רבי אליהו הזקן (ירושלים תשל"ב) עמ' קמ; אזהרות ר"י אלברגלוני (תשס"ח עמ' רנט); אזהרות רבי שלמה בן גבירול (תשס"ח עמ' שלו); ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רפה; יראים השלם קעח; סמ"ג לא תעשה רטז; חינוך לז; סמ"ק רלו).

איסור "לא תענה", נחשב לאו שאין בו מעשה (סנהדרין י א; מכות ב ב), שהעדות אינה חשובה מעשה (ראה סנהדרין סה ב, כריתות ד א. וראה ריטב"א מכות ב ב ומנחת חינוך לז סק"ב).

לאו ושקר

פעמיים נזכר בתורה "לא תענה": בדברות הראשונות "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" (שמות כ יג), ובדברות האחרונות "וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא" (דברים ה יז). וכתבו הראשונים ש"עד שוא" ו"עד שקר" דבר אחד הם (רבינו חננאל שבועות כא א, הובא בתוס' שם ג ב ד"ה בפירוש; בעלי התוס' השלם על התורה שמות כ יג אות א; גור אריה דברים ה יב), ונכפל האיסור בשני לשונות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רפה; ראה יראים השלם קעח; חינוך לז).

ויש מן הראשונים שמחלקים בין עדות שוא לבין עדות שקר. מהם מפרשים שעדות שוא היא עדות שקר בדבר בטל, שמעיד על דבר שאינו מחייב את חברו (רמב"ן דברים ה יז; פירוש הטור הארוך על התורה שם; חזקוני שם), כגון שמעיד שחברו אמר שיתן מנה לפלוני, ואותו פלוני לא קנה מידו, שאפילו אמר כך אינו חייב ליתן כלום (ראה ערך התחייבות: גדרה ואופניה. רמב"ן ופירוש הטור הארוך שם); ויש מפרשים שעדות שקר היא המעיד קצת אמת, ומשקר בסוף, ועדות שוא היא עדות שאומר מה שלא ראה ומה שלא שמע (פירוש הרוקח על התורה יתרו שער החילוק שמות כ יג).

ויש ממפרשי המקרא האחרונים שכתבו, ש"שוא" הוא שקר בדבר שאינו גוף ועצם העדות, כגון בדיקות שבודקים בהם את העדים - אלו בגדים לבש ההורג, וכיוצא (ראה ערך דרישה וחקירה: הבדיקות) - שנדמה בעיני המעיד שאינם אלא דברי שוא שלא יועילו ולא יזיקו לגוף החיוב, שאף בהם עובר בלא תענה, שלעולם אפשר שיהא החיוב תלוי בהם (ראה ערך דרישה וחקירה: הכחשה בדיני ממונות. הכתב והקבלה דברים שם).

טעמו

בטעם האיסור כתבו הראשונים, שהוא משום פחיתותו של השקר, שנמאס לעין כל משכיל; ועוד שעדות אמת היא מהדברים שהעולם עומד עליהם, כיון שכל דברי ריבות שבין בני אדם מתבטלים בעדות אנשים, ועדות שקר היא סיבה לחורבן הישוב (חינוך לז. וראה בית אלקים שער היסודות לא ד"ה וכן מצות. וראה דרך פקודיך לא תעשה לז חלק המחשבה יד).

ונראה מדברי הראשונים שהאיסור הוא לגרום הפסד לרעהו בעדות שקר (ראה בכור שור שמות כ יג, הובא בהדר זקנים שם; ראה אברבנאל שם בתשובת השאלה החמישית; ראה ספר העקרים ג כו; תפארת ישראל (מהר"ל) לו; מלבי"ם שמות שם).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהאיסור הוא משום השקר שבדיבורו (ראה כלי חמדה יתרו ט (קיא א), בדעת רבנו בחיי; ראה חידושי רבי אליהו אליעזר דסלר מכות ב א, בדעת תוס' שאנץ; מגיני שלמה כתובות לב ב; העמק שאלה נה סק"א, וראה העמק דבר שמות כ יג; שו"ת חלקת יואב א אה"ע ה). וכן יש סוברים שאף עדות שאין בה הפסד לאחר, אסור להעיד בה שקר משום לא תענה (ראה מגיני שלמה והעמק שאלה שם).

איסור לא תשא

המעיד עדות שקר עובר גם על: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג א. ראה פסחים קיח א, מכות כג א; רמב"ם סנהדרין כא ז, ובספר המצות לא תעשה רפא; חינוך עד), שהמעיד שקר הרי הוא נושא בפיו שמע שוא (רשב"ם פסחים שם ד"ה וקרי ביה); או שדורשים לא תשא - לא תשיא (פסחים ומכות שם, לגירסא שלפנינו), דהיינו שלא תגרום שיתקבל שמע שוא (מהרש"א מכות שם).

ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו עובר על לא תשא שמע שוא, אלא על סוף הכתוב: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות שם), ש"עד חמס" היינו מעיד עדות שקר (ראה ריב"ן מכות כג א, ומשמע שגורס כן בגמרא שם. וראה חזקוני דברים יט יט).

מצות עשה

המעיד שקר עובר גם על העשה: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז, וראה ערך שקר. ראה חידושי הרמ"ה גיטין סג ב ד"ה כותבין; פני יהושע שם; שו"ת חתם סופר חו"מ לב-לג; מנחת חינוך לז ס"ק יא; פתח הבית כז; שו"ת מהר"ם שיק חו"מ ח). ואפילו כאשר אין בעדותו תועלת (פתח הבית כז), או שאינה עדות על חברו, כגון עדות אל איסור והיתר (מהר"ם שיק שם), שיש סוברים שאינו עובר בלא תענה בעדויות אלו, לסוברים כן (ראה להלן: העדות: בעד אחד), מכל מקום עובר על "מדבר שקר תרחק" (ראה דרך פקודיך לז חלק הדיבור; ראה שו"ת שם אריה חו"מ י).

ויש מן האחרונים שכתבו שבכלל מצות עשה להעיד עדות מה שראה או ידע (ראה ערך עדות), נשמע שלא להעיד שקר מה שלא ראה ולא ידע (שו"ת מהר"ם שיק חו"מ ח; ראה רש"ש כתובות יח ב תוס' ד"ה ובכולי).

סוגי השקר

השקר שאסר הכתוב להעיד, נזכרו בו כמה אופנים:

• עדות שקר האסורה היא בין במעיד שקר גמור, ובין שיש בעדותו קצת אמת (רוקח על התורה שמות יתרו שער החילוק), וכן שנינו במכילתא: הפקיד לו זהב, לא יאמר לו מרגלית; מרגלית, לא יאמר לו זהב (מכילתא דרשב"י יתרו כ יג).

• אף עדות שהדין היוצא ממנה הוא דין אמת, אם יש בה שקר - אסורה. כגון עדות על גרושה שנתגרשה בגט זה שלפנינו, כשנתגרשה בגט אחר ואבד, יש מן הראשונים סוברים שאסורה משום "לא תענה". וכתבו שגרושה שאיבדה את גיטה, אסור לכתוב לה גט נוסף שיהא בידה, משום לא תענה (חידושי הרמ"ה גיטין סג ב, וראה שו"ת רדב"ז ד פה, רעו).

• עד שמעיד דבר אמת, ומשקר שהוא עד בדבר אף על פי שמן הדין אינו יכול להעיד בו, כגון ששמע את הדבר מפי אחרים, שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה ויראה, שראו שפלוני עבר עבירה פלונית, והעיד על פי דבריהם, אף על פי שהוא מאמין בלבו באמיתות הדבר ממש כאילו ראהו בעיניו, כתבו הראשונים שעד שקר הוא ועובר בלא תענה (ראה רמב"ם עדות יז א. וראה טור חו"מ כח, ורמ"א שם א).

• המעיד עדות אמת בגנות חברו, והיא עדות שאין דנים דין על פיה, כגון שמעיד ששמע דבר מפי אחר שאין בית דין דנים על פי עד מפי עד (ראה רמב"ם עדות יז א-ב. וראה ערך עדות), עובר בלא תענה, הואיל והוציא לעז על חברו בבית דין (שו"ת בנימין זאב תיב, בדעת הרמב"ם, והובא בכנסת הגדולה חו"מ כח הגהת הטור ס"ק לו).

ביודעים שמשקר

עד שהעיד שקר, ובית דין יודעים שמשקר, ואינו מטעה אותם בעדותו, כתבו האחרונים שאינם עוברים בלא תענה, שאינה עדות שקר, שאינו מרמה את בית הדין כלל (חתם סופר כתובות לב א. וראה מנחת שלמה בבא קמא מא סק"ב).

על גוי

המעיד עדות שקר על גוי, יש מן האחרונים שכתבו שאינו עובר על לא תענה, שנאמר: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ (שמות כ יג), וגוי אינו בכלל רעך (ראה ערך גוי. חתם סופר שבשו"ת עטרת חכמים חו"מ יד; עטרת חכמים חו"מ טו; מנחת חינוך לז ס"ק יב; שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) אה"ע א נד סק"ג); ויש מן הראשונים שכתבו שעובר (רבנו בחיי שמות כ יג; ראה אברבנאל דברים ז א).

תשובתו

עבר באיסור לא תענה ובא לעשות תשובה, כתבו האחרונים שתשובתו תלויה בחומר העונש הראוי בעדותו, אם העיד על מיתה כיון שיש עליו חיוב מיתה אם הוזם, הרי הוא כלאוים החמורים, ואם חייב על עדותו מלקות, דינו כלאו שיש בו מלקות, וכן חשוב לאו שבין אדם לחברו, שצריך שירצה את חברו. ועוד כתבו שהאיסור של לא תענה הוא לאו שבין אדם לחברו, שאינו מכפר עד שירצה את חברו (ראה יומא פה ב, וראה ערך תשובה. מנחת חינוך לז ס"ק יא. ופשוט שהוא דוקא כשגרם בעדותו נזק או צער לחברו).

בגוי

בן נח אינו מצווה על לא תענה (ראה ערך בן נח. וראה מלבי"ם שמות כ יג). אם מוזהר שלא להעיד עדות שקר משום מצות דינים שנצטוו עליה בני נח, נחלקו האחרונים:

• יש סוברים שאינו מוזהר (שו"ת זכרון כהונה (לט ב); דברי מלכיאל ה רסד ס"ק יט), ומכל מקום אם גרם הפסד ממון בעדותו, יש מן האחרונים שכתבו שעבר על איסור גזל (זכרון כהונה שם).

• ויש סוברים שבן נח מוזהר על עדות שקר (שו"ת דברי חיים ב אה"ע נה; דמשק אליעזר (ניצברג) חו"מ לב סק"ב. וראה תומים לב סק"ב), מפני שבני נח הוזהרו על הדינים, והמשקר בעדותו מונע מלדון דין אמת (דברי חיים שם)^[2].

העדים

באיסורים

איסור לא תענה אינו אלא במעיד שקר, אבל המשקר בדבר שנאמן בו שלא בתורת עד, כגון אב שנאמן לומר בתורת 'יכיר' מי מבניו הוא בכור (ראה ערכים: אב (מוליד): נאמנות האב; בכור אדם; יכיר); או עד אחד באיסורים שנאמנותו אינה בתורת עדות, לחלק מהדעות (ראה ערך עד אחד), אינו עובר בלא תענה, שאין האיסור אלא במי שיש על דבריו תורת עדות (ראה חידושי רבי שמעון יהודה הכהן שקופ כתובות מג סק"א; ראה שו"ת עטרת חכמים חו"מ טו; מהר"ם שיק על תרי"ג מצות לז סק"ב).

בעד אחד

עד אחד המעיד בשקר עדות שנאמן בה מן התורה, כגון על טומאת אשה שקנא לה בעלה ונסתרה (ראה ערכים: סוטה; עד אחד), כתבו הראשונים שעובר על "לא תענה" (ראה רמב"ם עדות כא ה, וראה שו"ת בית יצחק אה"ע א עד ס"ק יד, בדעתו; יראים השלם קעח, לגירסת תועפות ראם שם סק"א, וסביב ליראיו על יראים רמג סק"א; יד רמה סנהדרין לא א; ראה חזקוני דברים ה יז; חידושי הרי"ם בבא קמא פח א).

ויש מן האחרונים שכתבו שאינו עובר (ראה אפיקי ים א כג סק"ג, בדעת תוס' בבא קמא עד ב; ראה שו"ת עטרת חכמים חו"מ טו; שו"ת בית יצחק אה"ע א עד ס"ק יד; ראה חשבונות של מצוה לז; מנחת סולת לז סק"א).

פסולי עדות

פסולי עדות, כגון אשה או עבד כנעני, המעידים שקר בדבר שמועילה בו עדותם, כגון על טומאת אשה שקנא לה בעלה ונסתרה (ראה סוטה לא א, ורמב"ם סוטה א טו. וראה ערך סוטה); או כשקיבלו בעלי הדין את הפסולים כעדים (ראה רמב"ם סנהדרין ז ב, ושו"ע חו"מ כב א. וראה ערך פסולי עדות), נחלקו האחרונים אם עוברים בלא תענה:

• יש סוברים שאינם עוברים (ראה יראים השלם קעח לגירסת תועפות ראם שם סק"ד; מנחת חינוך לז ס"ק ג-ד, בדעת החינוך שם; שו"ת רבי עקיבא איגר א קעט, וראה חידושי רבי עקיבא איגר מכות ח ב; ערוך לנר מכות ח ב; אמרי בינה עדות יח; תפארת יעקב חו"מ מו סק"ה; נחל יצחק לה ה ענף ד), שלדעתם איסור לא תענה ברעך "עֵד" שָׁקֶר (שמות כ יג) לא נאמר אלא כששם "עד" עליהם, אבל הפסולים לעדות, שאף כשהם נאמנים אין עליהם שם עד, אינם בכלל הכתוב "עד שקר", שנאמנותם אינה בתורת עדות (רבי עקיבא איגר מכות שם; ערוך לנר שם; תפארת יעקב שם).

• ויש מן האחרונים סוברים, שכשפסולי עדות נאמנים בעדותם, עוברים על "לא תענה", ש"עד" שקר שנאמר בלא תענה, לדעתם היינו עד המועיל, אפילו אין לו שם "עד" (חידושי הרי"ם בבא קמא פח א ד"ה עוד; אפיקי ים א כב סק"ד; שו"ת ארץ צבי (תאומים) יו"ד ד ד"ה ואמנם).

פסולי עדות מדרבנן, כגון המשחק בקוביא (ראה ראש השנה כב א, סנהדרין כד ב. וראה ערך פסולי עדות) בעדות שכשרים לה - כגון על טומאת אשה שקנא לה בעלה ונסתרה - נראה מדברי האחרונים שעוברים בלא תענה (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר קמא קעט; ראה דרך פקודיך לז חלק הדיבור ג).

העדות

בבית דין

איסור לא תענה, כתבו הראשונים שאין עובר עליו אלא המעיד עדות שקר בבית דין (ראה יראים השלם קעח, וראה תועפות ראם שם סק"ד; ראה סמ"ג לא תעשה רטז; סמ"ק רלו; ארחות חיים עדיות סק"ג; כל בו פא; ראה ספורנו שמות כ יג; ים של שלמה בבא קמא ח מח) באופן שאינו יכול לחזור ולהעיד (ראה ערך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד), שכל "עדות" האמורה בתורה, בעדות בבית דין הכתוב מדבר (יראים השלם שם; סמ"ג שם), והמעיד שלא בבית דין אינו אלא מוציא שם רע בעלמא (סמ"ק שם; ארחות חיים שם; כל בו שם).

וכן המעיד בלילה - שאין מקבלים עדותו (ראה ערכים: גמר דין; עדות) - כתבו האחרונים שהוא כמעיד חוץ לבית דין, ואינו עובר בלא תענה (תפארת יעקב חו"מ מו סק"ה).

עדות המתקבלת אף חוץ לבית דין, כגון של עד אחד באיסורים (ראה ערך עד אחד), או על טומאת סוטה, לסוברים כן (ראה ערך סוטה), שהעידו אותה חוץ לבית דין, נחלקו הפוסקים אם יש בה איסור לא תענה:

• יש מן הראשונים סוברים שעד המשקר בה אינו עובר בלא תענה, שהאיסור לא נאמר אלא על "עדות", וכל "עדות" האמורה בתורה, בבית דין הכתוב מדבר, במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד (ראה יראים השלם קעח, וסמ"ג לא תעשה רטז, ואמרי בינה עדות יח, ושו"ת בית יצחק אה"ע א עד ס"ק יד, בדעתם; ראה תוס' גיטין י א ד"ה מצת, ושיעורי ר' שמואל מכות ב א ס"ק י, בדעתם).

• ויש מן האחרונים שסוברים שעובר בלא תענה, שכל המעיד שקר במקום שמועילה עדותו, עובר בלא תענה (מנחת חינוך לז סק"א; ראה חידושי הרי"ם חו"מ כח סק"ט).

בשטר

עדים שחתמו שקר על שטר, כתבו הראשונים, שעוברים בלא תענה (ראה יד רמה בבא בתרא קסז ב; ראה חידושי הרמ"ה גיטין סג ב ד"ה כותבין; ראה נתיבות המשפט כח סק"ו; מנחת חינוך לז סק"ב; מהר"ם שיק לתריג מצוות לז ג).

ויש מן האחרונים סוברים שעדי שטר אינם עוברים בלא תענה (דברי יחזקאל כ סק"ו. וראה חידושי מהרא"ל (צינץ) יו"ד קסא סק"ג ד"ה ובמוקדם, שנסתפק).

סוגי העדויות

עדות שעוברים בה על "לא תענה" היא בין עדות לחייב נפשות (ראה מדרש אגדה (בובר) שמות כ יג; ראה פירוש הרא"ש שמות שם), ובין עדות לחייב מלקות, ובין עדות לחייב ממון (ראה מכות ד א. וראה פירוש הרא"ש שם), ובין עדות להפסיד יחוסו של חברו, כגון להעיד על כהן שהוא חלל משום שהוא בן גרושה (ראה מכות ב א-ב, וראה ערוך לנר מכות ב א).

בעד אחד

עד אחד, שנאמן על איסור והיתר (ראה ערך עד אחד), שהעיד בהם שקר - לסוברים שעד אחד עובר בלא תענה (ראה לעיל: העדים) - נחלקו האחרונים אם עובר בלא תענה:

• יש סוברים שאינו עובר (שו"ת עטרת חכמים חו"מ טו; מהר"ם שיק על תרי"ג מצות לז סק"ב; ראה שו"ת מחנה חיים א עא; שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדורה קמא יו"ד ד ד"ה ועוד; ראה חידושי רבי שמעון יהודה הכהן שקופ ליקוטים ה; שו"ת חלקת יואב יו"ד י; דברות משה שבת ב ז), שאף על פי שנאמן, אין בדבריו תורת עדות (עטרת חכמים שם).

• ויש מן האחרונים סוברים שעד אחד המעיד באיסורים עובר בלא תענה (מנחת חינוך לז סק"ג; צמח דוד על שו"ת רבי עקיבא איגר א קעו סק"ב).

עונשו

בעדים זוממים

עדים שעברו על 'לא תענה' והעידו שקר, והוזמו, דהיינו שבאו עדים אחרים והעידו שבאותו זמן שאלו מעידים על מעשה שנעשה אז במקום מסויים, היו עמהם במקום אחר, שהעדים השניים נאמנים (ראה ערך הזמה: גדרה ודינה), מבואר בתורה עונש הראשונים שהעידו שקר: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו (דברים יט יט)^[3].

ונחלקו תנאים מהי האזהרה על עדות שקר שמחמתה נענשים עדים זוממים בעונש "כאשר זמם", שהרי אין עונשים אלא אם כן מזהירים תחילה (ראה ערך אזהרה):

לדעת חכמים האזהרה היא מהכתוב "לא תענה"; ור' מאיר סובר שאזהרתם מהכתוב "וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת" (דברים יט כ. מכילתא יתרו ח; מכות ד ב. וראה ערך עדים זוממים).

מלקות

העובר על לא תענה, מצינו בדברי תנאים ואמוראים שישנם אופנים שונים שלוקה:

• עדים שזממו לחייב מלקות או ממון והוזמו, לדעת ר' מאיר לוקים משום לא תענה, בנוסף לעונש "כאשר זמם" (משנה מכות ד א. וראה כתובות לב א, ורש"י שם ד"ה ומלקות, בדעת חכמים. וראה ערך עדים זוממים).

• וכן עדים שהעידו באדם שהרג את הנפש, ואותו אדם שאמרו עליו שנהרג בא ברגליו חי לפנינו, שלדעת ר' אלעזר לוקים (בבא קמא עד ב), ופרשו הראשונים שלוקים על לא תענה (רש"י שם ד"ה לוקין; ראב"ד בשיטה מקובצת שם).

בפירוש הדבר נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שלא תענה אינו חלוק משאר לא תעשה שבתורה, וכיון שהוא לאו שאין בו מעשה, חיוב המלקות של העובר עליו תלוי במחלוקת התנאים בכל עובר על לאו שאין בו מעשה אם לוקה (ראה ערכים: חיבי מלקיות; לאו שאין בו מעשה), והתנאים והאמוראים שאמרו שלוקים על לא תענה, הרי זה מפני שלדעתם לוקים על לאו שאין בו מעשה, ולפיכך, להלכה שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אין לוקים על לא תענה בשום ענין (מאירי מכות ד א; בית אפרים חו"מ ו ד"ה ואפשר, בדעת הסמ"ג; חתם סופר חו"מ לג, וחידושי הרי"ם חו"מ א ס"ק לו, בדעת הראב"ד ותוס' יום טוב); והמלקות שנתרבו בזוממים שאי אפשר לקיים בהם כאשר זמם מן הכתוב "והצדיקו" (ראה סנהדרין י א; מכות ב ב), לדעתם לא משום לא תענה הן, אלא שריבה הכתוב מלקות לעדים זוממים כשאין מתקיים בהם דין "כאשר זמם" (ראה ר"י מלוניל מכות א א-ב בתירוץ הא'; ראה ריטב"א מכות ב ב, בשם הרמב"ן, ושיעורי ר' שמואל שם א אות ב, בדעתו).

• ויש סוברים שמן הכתוב "והצדיקו" נתרבה, אף לסוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, שלוקים על לא תענה (ראה ראב"ד בבא קמא עד ב; ראה שיטה מקובצת כתובות לב א, בדעת רש"י; ראה תוס' שבת קנד א ד"ה בלאו, כתובות לב ב ד"ה שלא, בבא קמא עד ב ד"ה הוה, וראה ערוך לנר סנהדרין פו ב, בדעתם; ראה בית אפרים חו"מ ו, ואור שמח עדות יח ו, בדעת הרמב"ם) - אלא שיש כמה אופנים שמטעמים שונים אין לוקים (ראה להלן: בעדות ממון) - שהמלקות שלמדים מן הכתוב "והצדיקו" שלוקים עדים זוממים בעדות שאי אפשר לקיים בה עונש "כאשר זמם", לדעתם הן מלקות על עבירת לא תענה, ולא עונש מיוחד בעדות שהוזמה, והרי הוא כשאר לאוים שהעובר עליהם חייב מלקות (ראה ערך חיבי מלקיות. ראה תוס' מכות ד ב ד"ה ורבנן, סנהדרין י א ד"ה משום, בבא קמא עד ב ד"ה הוה ליה; תוס' רבנו פרץ סנהדרין פו ב; ר"י מלוניל מכות א-ב בתירוץ הב'; ראב"ד בבא קמא עד ב, ובית אפרים חו"מ ו, בדעתו; ראה רמב"ן מכות ב ב, ושיעורי ר' שמואל מכות א אות ב בדעתו; פסקי ריא"ז מכות א א ס"ק טו; ראה ר"ן סנהדרין י א; רלב"ג דברים יט יט).

בעדות מלקות

עדים שזממו לחייב מלקות והוזמו, נחלקו תנאים אם מלבד המלקות שלוקים מ"כאשר זמם", לוקים אף על לא תענה:

• לדברי חכמים אינם לוקים אלא ארבעים משום כאשר זמם (משנה מכות ד א, ורש"י ד"ה אין; ראה תוס' שם ב ד"ה לאזהרה; מאירי שם א), והטעם שסוברים שלא תענה ניתן לאזהרת עונש אחר, וכיון שפירש הכתוב שעונשם "כאשר זמם", אם כן לא תענה ניתן לאזהרת לאו זה, וזהו עונשו של לאו, ואין לנו אלא העונש שפירש בו הכתוב (ראה לעיל. ראה רש"י מכות ד ב ד"ה לאזהרה; תוס' שבת קנד א ד"ה בלאו, סנהדרין י א ד"ה משום; רמב"ן מכות ד א; ריטב"א מכות ד א - ב).

• ר' מאיר סובר שלוקים שמונים, ארבעים משום כאשר זמם, וארבעים משום לא תענה, שלדעתו לא נאמר לא תענה לאזהרת עונש כאשר זמם, ואזהרתו נלמדת מכתוב אחר (משנה מכות ד א).

זוממי עדות שאי אפשר לענשם בכאשר זמם - כגון שהעידו על כהן שהוא חלל, שאי אפשר לעשותם חללים (ראה ערך עדים זוממים בטעם הדבר) - שהוזמו, שלמדים מהכתוב 'והצדיקו' שנענשים במלקות (ראה סנהדרין י א; מכות ב ב), אינם לוקים אלא ארבעים, אף לדעת ר' מאיר שזוממי מלקות או ממון שנענשים בכאשר זמם, לוקים אף על לא תענה (ראה משנה מכות א א. וראה שיעורי ר' שמואל מכות ב א ס"ק יא. וראה צל"ח מכות ב ב), משום שהמלקות שלומדים מ"והצדיקו", אינן חיוב חדש, אלא שלמדים מהכתוב שלוקים על לא תענה (ראה תוס' מכות ד ב ד"ה ורבנן. אגרות משה חו"מ א ט).

בעדות ממון

זממו לחייב ממון, והוזמו, שנענשים ב"כאשר זמם" וצריכים לשלם לזה שהעידו עליו כשיעור הממון שזממו להפסידו, נחלקו תנאים אם לוקים משום לא תענה:

• לדעת חכמים אינם לוקים, שהחייב מלקות וממון אינו לוקה ומשלם (מכות ד א-ב; תוספתא מכות (צוקרמאנדל) א ז. וראה ערך קם ליה בדרבה מיניה).

• לדעת ר' מאיר זוממי ממון לוקים ומשלמים, שלדעתו החייב מלקות וממון לוקה ומשלם (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה. מכות ד א).

מנין המלקות

המעיד עדות שקר, לסוברים שלוקה משום שעבר על לא תענה (ראה לעיל), אף על פי שעבר על שני הלאוים שנאמרו בלא תענה: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יג), וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא (דברים ה יז) - אינו לוקה אלא ארבעים (ראה משנה מכות ד א). ופירשו האחרונים ששני הלאוים בדבור אחד נאמרו - שהדברות הנזכרות בכתוב בשמות ובדברים יחד נאמרו - ואינם נחשבים אלא כלאו אחד (ערוך לנר שם יג ב).

התראה

העוברים על לא תענה, נחלקו הפוסקים אם צריכים התראה כדי ללקות, כשאר חייבי מלקויות (ראה ערך התראה):

• יש מן הראשונים סוברים שצריכים התראה (שיטה מקובצת בבא קמא עד ב, בשם תוס' שאנץ, וראה זית רענן ב או"ח ז סק"ט, בדעתו; מאירי מכות ב ב, בשם יש מפקפקים).

• ויש מן האחרונים סוברים שאינם צריכים התראה, שלדעתם, בכתוב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כד כב) הוקשו מלקות על לא תענה לעונש כאשר זמם, שאינו צריך התראה (אגודת אזוב הכחשה והזמה כג; אבני נזר אה"ע רפה; חזון איש בבא קמא יח ס"ק יב)

מכת מרדות

עדי שקר באופנים שאינם לוקים מלקות של תורה, כתבו הראשונים שבית דין מכים אותם מכת מרדות, כיון שעברו על לא תענה ברעך, כשאר לאוין שבאופנים שאין לוקים עליהם, לוקים מכת מרדות (רמב"ם עדות יח ו, ורדב"ז שם; סמ"ג עשין קי)^[4].

וכן עדים שהעידו וחזרו והעידו חילוף דבריהם, אף על פי שאינם נאמנים בחזרתם, לוקים מכת מרדות (ראה אורח משפט לד ח, ואמרי בינה עדות טו, ורבי ירוחם פערלא פערלא על ספר המצות לרס"ג לא תעשה לד, בדעת הגאונים).

וכתבו הראשונים, שאין המכות שוות, אלא בית דין מכים אותם כפי מה שיראו (רמב"ם שם; סמ"ג שם. וראה ערך מכת מרדות), שהמעיד שקר על הנפש ראוי לעונש גדול יותר מהמעיד בעניינים אחרים (רדב"ז שם).

בהכחשה

ישנם כמה אופנים שאפשר לברר על עדות שעדות שקר היא, כדי להלקות את העדים: הזמה (ראה מכות ד א. וראה שיירי קרבן מכות א א); וכן המעידים באדם שהרג את הנפש, ובא ההרוג ברגליו (ראה בבא קמא עד ב. וראה רבי עקיבא איגר מכות ח ב ו, מנחת חינוך לז ס"ק יז).

שני עדים שהעידו, ובאו אחרים והכחישום - אינם לוקים, שאין השניים נאמנים יותר מהראשונים (בבא קמא עד ב).

הערות שוליים