מיקרופדיה תלמודית:לא ראינו אינה ראיה

הגדרה^[1] - אי-ראיית דבר בדרך כלל אינה ראיה לקבוע שהדבר לא היה

הכלל וגדרו

עדות ראיה

עדות שלא ראינו שנעשה מעשה מסוים, אף באופן שהיתה אפשרות ללמוד מכך שאכן לא נעשה אותו מעשה, מכל מקום, אין בעדות זו ראיה שלא נעשה המעשה, שיתכן שנעשה, והמעידים לא ראוהו מסיבות שונות (ראה להלן), כגון בקדשים שלאחר הפשטם נמצא שהם פסולים, שנחלקו בהם תנאים אם עורותיהם נשרפים, והעיד אחד התנאים שמימיו לא ראה עור בפני עצמו שיצא לבית השריפה (רבי חנינא סגן הכהנים במשנה עדיות ב ב, וזבחים קג ב), ונחלקו תנאים אם לסמוך על דבריו (רבי עקיבא במשנה שם ושם); או שאין לו להוכיח כן מעדותו, ש"לא ראינו" אינה ראיה (חכמים במשנה שם ושם), שאפילו אירע בימיו שנמצא פסול אחר הפשט, אפשר ששרפו העור והוא לא ראה (רש"י זבחים קג ב ד"ה אין), שלא שכיח שׁיימצא פסול אחר ההפשט (ש"ך חו"מ לז ס"ק לח, על פי רש"י שם). ואף הסוברים שסומכים על עדות זו מודים שלא ראינו אינה ראיה, ודווקא במציאת פסול בקדשים, שאין העדות מוכחשת, והיא נסמכת על זמן רב, סוברים שחשובה ראיה (תשובת ר"ש שמעלקא בבית אהרן וישראל נב), ואף בזה אין הלכה כמותם (ראה ערך שרפת קדשים).

עדות שמיעה

אף בעדות התלויה בשמיעה, והעידו עדים שלא שמעו שנעשה מעשה מסוים, אף על פי שיש מקום ללמוד מכך שאכן לא נעשה אותו מעשה, מכל מקום, אין דבריהם חשובים כעדות שלא נעשה המעשה, שיתכן שנעשה, והם לא שמעו (תשב"ץ ב קמא; רשב"ש שכז; אבקת רוכל קפא; מבי"ט ב קלח), ולכן בעל שמסר מודעא (ראה ערכו) על גט (ראה ערכו) שנתן לאשתו, ושנים מעידים ששמעוהו שהשיב הן על ביטול המודעות קודם נתינת הגט, ושנים מעידים שלא שמעוהו שהשיב הן, האשה מותרת להינשא, שעדותם של האומרים לא שמענו אינה חשובה עדות, ואין אומרים אילו היה הבעל מבטל היו העדים שומעים דבריו, שיתכן שבשעה שאמר הן היה לב העדים פונה לדבר אחר, שתיבת "הן" היא תיבה קצרה, או שהבעל ביטל בקול נמוך שלא ישמעו קרוביו שהיו שם שהצטערו על עניין הגירושין (ריב"ש קכז).

כשנמשך זמן רב ודרכו להיראות

בדבר שדרכו להיראות על ידי אחרים, משום שהוא נמשך זמן רב, "לא ראינו" ראיה היא, שאילו אירע אותו דבר, אי אפשר שלא ראוהו (כן משמע מתשובת רבי בצלאל אשכנזי ו, וצמח צדק אה"ע קנג וקנד ו), ולכן עדים שהעידו על בת שהיא קטנה (ראה ערכו), שהרי היו נכנסים ויוצאים תדיר בבית אמה, וראו שלא היתה לה בת כל אותו הזמן, ובוודאי נולדה הבת לאחר מכן, שעדותם עדות, ואין חוששים שמא היתה הבת קיימת באותה שעה ולא ראוה, שאין דרך נשים להחביא ילדיהן, וכיון שהיו נכנסים ויוצאים בבית תדיר, אילו היתה לה בת בוודאי היו רואים אותה (תשובת רבי בצלאל אשכנזי שם).

מניעת לזות שפתים

אשה ששנים אומרים ראינוה שנתגרשה, ושנים - הדרים באותה חצר (רמב"ם גירושין יב ח; פסקי ריא"ז כתובות ב ג; מאירי כתובות כג א; ריב"ש קכז; בית שמואל קנב סק"ו) - אומרים לא ראינו ולא שמענו שנתגרשה - שאם נישאת לא תצא, שלא ראינו אינה ראיה - לא תינשא לכתחילה (כתובות כג א; רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע קנב ד) משום לזות שפתים (רש"י שם ד"ה דמגרשי; רבנו יהונתן ורמב"ן ומאירי ור"ן ונמוקי יוסף שם), שכיון שבדרך כלל יש קול לגירושין, לא נראה לאנשים שיש להאמין יותר לאומרים ראינו שנתגרשה מלאומרים לא ראינו (נמוקי יוסף שם).

כשאין צורך בעדות גמורה

בכמה מקומות מצינו, שיש סוברים שדי בעדות "לא ראינו" לבירור העניין, שלפי שאין בהם אלא חשש, אין צריך בהם עדות גמורה, כגון עדים המעידים על אדם שלא היתה לו קרקע מעולם - לעניין שאינו פסול לעדות משום נוגע (ראה ערכו), כשמכר מטלטלין שלא באחריות, ובא אחד להוציא את המטלטלין מיד הלוקח, בטענה שהיו גזולים ביד המוכר, ובא המוכר להעיד על המטלטלין שהיו שלו, שאילו היתה לו קרקע מעולם, נוגע הוא בעדות, שמא שיעבד לבעל חובו את המטלטלין אגב (ראה ערכו) קרקע (כן משמע מבבא בתרא מג ב – מד ב) - יש מן הראשונים שכתבו שדי שיעידו אנשים שדרו עמו מעולם בעיר, ורגילים אצלו תמיד ויודעים כל עסקיו, שלא הרגישו בו שהיתה לו קרקע מעולם (רמב"ן ועליות דרבנו יונה ורשב"א וריטב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם מד ב), ואין צריכים להעיד שלא זזה ידם מתחת ידו מעולם (רשב"א וריטב"א ור"ן שם), ושלא עשה מעשה משהגדיל אלא בפניהם (עליות דרבנו יונה שם), שאין לנו אלא חשש שמא היתה לו קרקע ושיעבד מטלטלים אגבה, ורוצה להעמידם בפני בעל חובו, ודי בעדות "לא ידענו" להוציא מחשש זה (כן משמע מהרמב"ן ורשב"א שם); ויש חולקים וסוברים שצריך שיעידו העדים שאיש זה לא פרש מהם מעודו עד היום, וברי להם שלא קנה קרקע מעולם (רשב"ם שם ד"ה לא צריכא, ורמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, בשם רבנו חננאל; רבי ברוך הספרדי שם).

ראינו שלא נעשה מעשה

פעמים שעדים המעידים שלא נעשה מעשה מסוים, אין משמעות עדותם שהם מעידים שלא ראו שנעשה אותו מעשה, אלא שהם מעידים שראו שלא נעשה, ועדותם עדות, כגון עדים שהיו בעיר שנכבשה על ידי גויים, והעידו על נשים שהיו עמם שלא נאנסו על ידי אותם גויים, ששנינו שעדותם עדות, ואותן נשים כשרות לכהונה (ראה ערך שבויה), והעיד אחד התנאים שלא זזה ידה של אשתי מתוך ידי, משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו - ולא נאנסה - ואלמלא שהיתה אשתו, ואין אדם מעיד על אשתו (ראה ערך אשתו כגופו), היו מקבלים את עדותו (כן משמע מהמשנה כתובות כז ב). וכן מצאנו בתלמוד הרבה פעמים עדים המעידים על פלוני שהיו עמו וראו שלא עשה דבר, ועדותם עדות, כגון שהעידו שלא אכל (כריתות יא ב), או שלא גזל (כתובות כא ב).

שתי כתות עדים המכחישות זו את זו

העידו עדים שׁאירע דבר מסוים, ועדים אחרים שהיו באותו מעמד - בכל אותו הזמן שהעידו העדים הראשונים, שׁבמֶשׁכו אירע אותו דבר (פסקי רי"ד כתובות כג א) - מעידים, לא ראינו שאירע אותו דבר, העדות האומרים לא ראינו, חשובה עדות (משפטי שבועות לרב האי ב ה; העיטור ק - קבלת עדות, דף סא טור א במהדורת רמ"י, לגירסת הגהות מרדכי סנהדרין תשכה; כן משמע מהרמב"ם עדות יח ב; פסקי רי"ד שם; כן משמע מהמאירי שם, בשם הגאונים; שו"ע חו"מ כט ג; רמ"א אה"ע קנב ד, ושו"ת הרמ"א ל וצא), וכיון שהיו באותו מעמד ולא ראו, הרי הם כאומרים לחבריהם, אף אתם לא ראיתם (כן משמע מהעיטור שם; שו"ע חו"מ שם) והרי זו הכחשה (העיטור שם; שו"ע שם).

עדות התלויה בשמיעה

אף בעדות התלויה בשמיעה, אם אמרו שנים שהיו באותו מעמד "לא שמענו", הרי זו עדות (שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י רטו; מאירי כתובות כג א, בשם הגאונים), ואין לחלק בין שמיעה לראיה, ולומר שבשמיעה עשויים אנשים יותר שלא לשמוע (שער אפרים קיב), ולכן שנים שהעידו על שכיב מרע שציוה ליתן מתנה לפלוני, ובאו שנים ואמרו היינו שם באותה שעה ולא שמענו שציוה, הרי זו הכחשה (מאירי שם).

בהעדר קול

מעשה הנעשה בצינעה

עדות "לא ראינו" שאמרו שאינה ראיה (ראה לעיל) פירשו בתלמוד דהיינו במעשה שיש שעושים אותו בצינעה, שאף על פי שהעדים שאמרו לא ראינו, דרים באותה חצר - ובדרך כלל יש למעשה קול, ואילו אמת היה הדבר, אי אפשר שלא היו העדים יודעים אותו (כן משמע מכתובות כג א) - אפשר שנעשה המעשה בצינעה (ראה להלן), וכן אמרו בעדים שאמרו לא ראינו שנתקדשה, שלא ראינו אינה ראיה, אף כשהם דרים באותה חצר, שאין אומרים אילו אמת היה שנתקדשה היה קול לדבר, שיש אנשים המקדשים בצינעה (כן משמע מהגמ' שם, ורמב"ם אישות ט ל, וטוש"ע אה"ע מז א), או משום שקידש אשה שאינה הגונה לו (ריטב"א שם). וכן אמרו בעדים שאמרו לא ראינו שנתגרשה, שלא ראינו אינה ראיה, שאין אומרים אילו אמת היה שנתגרשה, היה קול לדבר, שאפשר שגירש את אשתו בצינעה (גמ' שם), כדי שלא תתבזה בבית דין (רבנו יהונתן וריטב"א שם).

מעשה שאינו נעשה בצינעה

מעשה שאינו נעשה בצינעה כלל - והוא מעשה שיש בו קול (זקן אהרן (הלוי) לז) - והעידו עדים הדרים באותה חצר שלא ראו ולא שמעו שנעשה אותו מעשה, הרי זו ראיה שלא נעשה (כן משמע מהגמ' שם; אבקת רוכל קפא, ושו"ת בית יוסף דיני כתובות ב; זקן אהרן שם), ומועילים דבריהם אף להכחיש עדים אחרים שהעידו שנעשה המעשה (כן משמע מהגמ' שם), ואם הוא מעשה שנעשה בפרסום, וכשהוא נעשה הוא נשמע אף מעבר לאותה חצר, אפילו האומרים לא ראינו ולא שמענו אינם דרים באותה חצר, אם הם דרים במקום שאילו היה קורה אותו דבר היה נשמע בו, הרי זו ראיה שלא אירע אותו דבר (כן משמע משו"ת הבית יוסף שם). ולכן לעניין נתינת גט בזמן הזה, שנוהגים ליתנו באסיפת אנשים, כדי שלא יצא לעז, ולברר את כל הספיקות, שאם שנים מעידים על אשה שנתגרשה, ושנים הדרים עם האשה באותה חצר מעידים שלא ראו ולא שמעו שנתגרשה, יש בזה משום הכחשה ולא תינשא, ואם נישאת תצא (ים של שלמה כתובות ב לד).

בדבר המצוי

בדבר המצוי, עדות שלא שמעו עליו כלל חשובה ראיה שלא נעשה, ולכן כשיש ספק האם המנהג הוא לעשות דבר מסויים, בעניין שהוא מצוי, ולא שמענו שנהגו לעשותו, הוא ראיה שאין נוהגים לעשותו, שאילו היו נוהגים בו, היו שומעים על כך (כן משמע ממהרי"ק קעב, והובא להלכה ברמ"א חו"מ לז כב; אגור אלף סב, לפי ש"ך יו"ד א סק"א, וחו"מ לז ס"ק לח; שו"ת רבי בצלאל אשכנזי ט, על פי שו"ת הרא"ש כלל עט ד), אם לא במקום שיש ליתן טעם אחר שבאופן קבוע לא עשו כן, ולא מחמת המנהג (כן משמע מאורח מישור לדרכי משה יו"ד א, ושערי תורה (כ"ח כללים) כלל ו, ועוד). ודווקא כשאין בזה הכחשה, ואין עדים המעידים שנהגו לעשותו, אבל כשיש עדים המעידים שנהגו לעשותו, אף על פי שאחרים אמרו שלא שמעו שנהגו לעשותו, אין לא ראינו ראיה (כן משמע מהמהרי"ק שם).

כשלא יצא קול

דבר שכשהוא נעשה יש לו קול, והרבה יודעים עליו, מצינו שאם לא יצא קול שנעשה הדבר, הרי זו ראיה לדינים מסויימים באופנים מסויימים, כפי חוזק הקול שהיה צריך לצאת:

• דבר שכשהוא נעשה, לעולם יש לו קול, הרי אם אין קול שנעשה אותו דבר, יש מזה ראיה ברורה שלא נעשה, ואפילו העידו עדים לא כן, עדי שקר הם (כן משמע מכתובות טז ב, ובבא בתרא צב ב), שאם לא באו הרבה עדים להעיד שנעשה הדבר, ודאי לא נעשה, שאילו היה נעשה, חזקה שהיה קול לדבר והרבה היו יודעים (כן משמע מרש"י כתובות שם ד"ה דאתו), וחזקה זו עדיפה מעדים, שאנן-סהדי (ראה ערכו) שאילו היה נעשה המעשה היה לו קול (ריטב"א שם). ודווקא שהעידו עדים שנעשה הדבר כדרכו, אבל אם העידו שנעשה בצינעה באופן שלא יהיה בו קול - נאמנים (שאילת דוד אה"ע ט), ואף אם העידו שני עדים שראו המעשה, אין זה חשוב קול (כן משמע מתוספות כתובות שם ד"ה וזו, ובבא בתרא שם ד"ה וזו, ותוספות שאנץ כתובות שם, ורמב"ן בבא בתרא שם). וכל זה בדבר שלעולם יש לו קול, אבל אם רק רוב פעמים יש לו קול, הרי אם העידו עדים שנעשה אותו דבר סומכים עליהם (כן משמע מהגמ' שם ושם), שמחמת עדות העדים אנו אומרים שפעם זו היא ממיעוט הפעמים שנעשה דבר זה בלי קול (רבנו גרשום בבא בתרא שם; ריטב"א כתובות שם).

• דבר שכשהוא נעשה יש לו קול ברוב הפעמים, אם אין קול שנעשה אותו דבר, מועיל העדר הקול להרע רוב (ראה ערכו) אחר שכנגדו, ולפיכך אף על פי שרוב הנשים נישאות בתולות, אם על אשה מסוימת לא היה קול שנישאה בתולה אין לסמוך על רוב זה, כיון שרוב הנישאות בתולות יש להן קול (גמ' שם ושם), ואפילו עבר זמן רב, הורע הרוב, ואין אומרים שמחמת אריכות הזמן נשתכח הקול (משמרות כהונה כתובות ובבא בתרא שם).

• דבר שכשהוא נעשה רגילות היא שיש לו קול, ולא יצא קול, הרי זה ראיה נגד ראיית מגו (ראה ערכו), כגון בעל שאמר גרשתי את אשתי, שיש סוברים שאינו נאמן והרי היא ספק מגורשת (ראה ערך גרושה: חזקת גרושה), ואף על פי שבידו לגרשה - ואדם נאמן על דבר שבידו (ראה ערכו) - אינו נאמן, משום שאילו גירשה היה הקול נשמע (רשב"ם בבא בתרא קלד ב ד"ה אינו נאמן, וקלה א ד"ה ואנן; תוספות שם קלד ב ד"ה אזל; ועוד), וכיון שלא נשמע קול הרי זה כמיגו במקום עדים שאינו מועיל (ראה ערך מגו. רשב"ם קלד ב שם; תשובות מיימוניות נשים ג), ואף כשאומר שגירשה בעיר אחרת - אינו נאמן, שאילו גירשה, הרי כשבא לכאן היה יוצא עליה קול שהיא גרושה (שו"ת הרדב"ז ו ב' אלפים שלה; פתחי תשובה אה"ע קנב סק"א, בשמו).

• וכן מצינו שהעדר קול, בדבר שכשהוא נעשה רגילות היא שיש בו קול, יש מהראשונים סוברים שגורם שאין טוענים-ליורש-וללוקח (ראה ערכו) שנעשה אותו דבר - אף שטוענים להם, טענה שהיה הראשון נאמן בה (ראה ערך טוענים ליורש וללוקח) - ולכן לדעתם אין טוענים ליורש טענה שאינה שכיחה - כגון לטעון ליורשי נפקד, שהפקדון שהיה ביד אביהם נאנס - משום שאילו היתה האמת כן היה קול לדבר (תוספות בבא בתרא ע ב ד"ה מ"ד).

הערות שוליים