דרשני:סימן יח-לחם משנה (Zvi Ryzman)
|
|
סימן יח
לחם משנה
שאול, קפוא, יבש, עטוף בשקית, צירוף מצה בערב פסח שחל בשבת
הציץ אליעזר (חלק יא סימן כג) מזכיר את המנהג "הנה עמא דבר כשחסר ללחם משנה ששואלים משכנם לחם לצרף, ולאחר הביצוע מחזירים בשלימותו. ונוהגים כן בפשיטות גם תלמידי חכמים המדקדקים במצוות".
כמו כן נפוץ המנהג להוציא מה"מקפיא" חלה קפואה כדי לצרפה ל"לחם משנה", ולאחר הברכה מחזירים את החלה ל"מקפיא".
לבירור הנדון האם יוצאים ידי חובה ב"לחם משנה" שאול או קפוא, יש לעיין ביסודות חיוב "לחם משנה" בשבת, והמסתעף מכך לפרטים רבים ונוספים בדין זה.
- א -
חיוב "לחם משנה" בשבת מובא במסכת ברכות (לט, א) ונשנה במסכת שבת (קיז, ב) "אמר רבי אבא, בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב (שמות טז, כב) לחם משנה". ומבואר שיש חיוב לברך על שתי ככרות בסעודת שבת, זכר לנס שנעשה לבני ישראל במדבר, כאשר בכל יום חול ירד להם מן בדיוק כפי צרכם, חוץ מערב שבת שבה ירדה כמות כפולה של מן עבור שישי ושבת, שהרי בשבת לא ירד המן, כלשון הכתוב "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד".
הטור והשו"ע (או"ח סימן רעד סע' א) פסקו: "ובוצע על ב' ככרות, דכתיב לקטו לחם משנה" [ולהלן בשיעור בענין לחם משנה בנשים נתבאר האם חיוב "לחם משנה" הוא מהתורה או מדרבנן].
אולם יש להסתפק, האם חיוב "לחם משנה" דומה בדיוק כפי שנהגו בני ישראל במדבר. והיינו שיהיה לכל אחד ב' ככרות הראויים לאכילה, כמו המן שהיה "לחם משנה" הראוי לאכילה ביום ששי ושבת. וכפי שמביא בשו"ת ציץ אליעזר (שם) מדברי ספר פתח הדביר (או"ח סי' רעד ס"ק ד) שיש צורך ששתי החלות תהיינה שוות במידה ובמשקל, בדיוק כמו המן שהיו שני הלחמים שווים זה לזה במידתם ומשקלם.
או שחיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן הכפול בערב שבת במדבר, אבל אין זה מחייב שיהיה בדיוק כצורת ירידת המן, אלא יש צורך לעשות מעשה שיזכיר את ירידת המן "לחם משנה", וכמובן שאין נפקא מינה מהו גודל, משקל או צורת הלחם.
- ב -
חלה שאולה
ונראה כי השאלה האם יוצאים ידי חובת "לחם משנה" בחלה שאולה, תלויה בספק הנ"ל, כדברי הגרש"ז אויערבך (שולחן שלמה סי' רעד ס"ק א) "ואם שואל משכנו חלה ללחם משנה על דעת שיחזירו לבעליו מיד אחר הברכה, צע"ק דאולי בעינן שיהיה דומה ללחם משנה של המן במדבר שהיה ראוי לאכול משניהם, ואילו לחם זה ששאל מהשכן אם חייב להחזיר אותו לחם הרי אסור לאכלו משום גזל".
וסברא זו מבוארת בשו"ת אבן שהם (או"ח סימן ז) שכתב: "עוד בילדותי ראיתי גם לומדים היו נוהגים בסעודה שלישית לשאול להם חלה אחת משכינו הקרוב אליו לצרף אותה אל חלה אחת שלו, והיו בוצעים על החלה אחת שלהם, ואחר כך החזירו לשכנם החלה ששאלו מהם". ועוד כתב: "ולענ"ד לכאורה לפשוט שאין יוצאים כן, אלא צריך להיות ב' חלות שלהם". והביא ראיה מפסק השו"ע (או"ח סי' שכה סעי' ד) "פת שאפה אינו יהודי לעצמו בשבת, יש אוסרים ויש מתירים, ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת ברית מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך על המתירים". וכתב על כך במחצית השקל (ס"ק יא) "אמנם בשעת הדחק ולצורך לחם משנה יש להקל". ומשמע שמותר לקחת פת עכו"ם לצורך לחם משנה. ומוסיף האבן השהם: "הרי מבואר מזה דאין יוצא בשאול בהחלה של לחם משנה, דאם נימא דיוצא ויוכל להחזירה אחר כך להמשאיל, אם כן אין זה רבותא כלל, דודאי היה מותר אפילו שלא בשעת הדחק, דאין חשש של פת עכו"ם, כיון דלא יאכלנה, ויחזירה אחר כך להעכו"ם. ואם כן שמע מינה כמו שכתבנו, דגם החלה שניה של הצירוף ללחם משנה יש לה הדין של חלה הראשונה שיכול לאכלה".
כלומר, אם ההיתר לקחת מנכרי פת שאפה בשבת לצורך לחם משנה הוא רק "בשעת הדחק", על כרחך יש חיוב לאכול את הלחם משנה. שאם לא כן מדוע שלא ישאל את הפת מהעכו"ם, ולאחר מכן יחזירה כמות שהיא. אלא צריך לומר שהמחצית השקל פסק שרק "בשעת הדחק" הותר לקחת מהעכו"ם פת ולאוכלו, כדי לקיים את מצות "לחם משנה". ומוכח איפוא, שגם ל"לחם המשנה" יש דין "של חלה הראשונה שיכול לאכלה". והסיבה לכך מבוארת באבן השהם: "כיון דאסמכא אקרא דכתיב לקטו לחם משנה, על כן חייבים לבצוע על ב' ככרות לזכר לקיטת המן, על כרחך אפשר צריך להיות גם היום הב' חלות משלו, דומיא דלקיטת המן, שלקטו בערב שבת והיה משנה".
ולכן אין יוצאים ידי חובת "לחם משנה" בחלה שאולה, כדברי השלחן שלמה "דאולי בעינן שיהיה דומה ללחם משנה של המן במדבר שהיה ראוי לאכול משניהם, ואילו לחם זה ששאל מהשכן, אם חייב להחזיר אותו לחם הרי אסור לאכלו משום גזל".
- ג -
אולם הציץ אליעזר כתב שחיוב "לחם משנה" אינו צריך להיות בדיוק כפי שהיה בעת ירידת המן במדבר: "והכי מסתברא, דבגמרא בברכות (לט, ב) ובשבת (קיז, ב) הא למדו הך דינא דבשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות מפני דלחם משנה כתיב. ובהך קרא לא נזכר לשון ציווי, שצריכים ללקוט לחם משנה שיהא מקום להיתלות ולומר שצריכים שילקטו דומיא דשם שהיה משלכם, אלא כתוב בלשון של סיפור דברים, ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העמר לאחד (שמות טז, כב). ולכן החיוב לעשות רק זכר כפי שהיה אז, והיינו לבצוע על לחם משנה, אבל אין כל חיוב של לכם, מפני ששם היה למעשה שלכם כפי מה שלקטו עבור כל אחד ואחד".
לדעתו, כל האמור בפרשת המן הוא "סיפור דברים" בעלמא, ולא ציווי לנהוג לדורות בפרטי דין ה"לחם משנה" כפי שהיה נהוג במדבר. ולכן אין מקום לומר כדברי פתח הדביר [לעיל אות א] שצריך "שב' החלות יהיו שווים במראה ובקומה", וגם אין כל עיכוב בשאילת "לחם משנה" מחברו: "דהלימוד שצריכים לעשות גם לדורות דומיא דשם אינו מכריע ללמד לדקדק שיהא גם בדומה לכל הפרטים בצורה שהמן ירד לכל אחד ואחד מן השמים. וערבך ערבא צריך, גם בנוגע לאחד גדול ואחד קטן. ופוק חזי דגם בנוגע לזה העמא דבר הוא בפשיטות, לקחת גם אחד גדול ואחד קטן באין כל קפידא ודקדוק. ומזה בנוגע למה שאנו דנין בו, דנראה דאפשר בודאי לצרף גם חלה אחת שאולה. והגע בעצמך כשאדם מזמין אורחים לסעודת שבת, הרי אין מניחים לכל אחד ואחד מהאורחים לחם משנה, אלא הבעל הבית בוצע על לחם משנה ומכוין להוציא את כל המסובים. וזה הרי פשוט שהאורח אינו זוכה אלא בלחם שבוצעים ובחלק שמחלקים לו, ולא בהנשאר ובמה שלא מחלקים לפניו. ואם כן אם נאמר שב' הלחם צריכים שיהיו משלו, הרי נמצא שהאורחים אינם יוצאים ידי חובת לחם משנה".
[ועל הוכחת אבן השהם מההיתר לקחת פת מעכו"ם ל"לחם משנה", כתב הציץ אליעזר: "וראיה זאת מפליאה עוד ביותר, כי איננה ממין הטענה כלל. דשם בעיית האיסור לא משום איסור פת עכו"ם (כפי שחשב מחבר הספר אבן השהם) אלא מפני שהעכו"ם אפאה בשבת, וכל דבר שנאפה בשבת אסור מדין "מוקצה" ו"נולד", כמבואר במג"א שם סק"ט וסק"ו ובמחצית השקל, ואם כן בודאי יש רבותא בזה להתיר בשעת הדחק אפילו כשיחזירנה אחר כך להעכו"ם, והיינו בזה שמתירים משום צורך לחם משנה עצם הטלטול של לחם זה"].
ולכן מסיק הציץ אליעזר: "נראה פשוט דאפשר שפיר לצאת ידי חובת לחם משנה בצירוף לחם שאול שמחזירו לבעליו בשלימותו לאחר הברכה והבציעה של ככרו".
וכן נקט להלכה בשו"ת תשובות והנהגות (או"ח ח"א סימן קעא) "ולחם משנה אינו כבמן ממש, דאם כן צריך שיהיה בכל לחם שיעור סעודה כבמן. ואילו בלחם משנה סגי בככר בשיעור כביצה או כזית. ועל כרחך דאינו רק זכר למן, להראות שבמן היה בערב שבת לחם יומיים, וסגי בשני לחם הראוי לאכילה ובוצע על אחת למנהג העולם".
וכן כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קכח אות ד) ש"המנהג הפשוט לצאת גם בשאולה, ובשו"ע ונושאי כליו לא הוזכר שום מקום להחמיר בזה".
- ד -
חלה קפואה
השבט הלוי (ח"ו סימן לא) כתב שראוי להחמיר לכתחילה לא לצאת ידי חובת לחם משנה בחלה קפואה:
"אשר שאל בענין לחם משנה בענין השכיח היום, שלוקחים החלות מהמקרר והמה קרושים, קשים כאבן, ואינם ראויים לאכילה, אם שייך לצרף זה ללחם משנה, וכבודו צידד בזה להקל. דרכי להחמיר בזה, דכיון דנקרא לחם משנה ולדעת קצת ראשונים באמת צריך לבצוע על שניהם, ממילא בעינן שיהיה ראוי לאכילה ממש. ולא מהני כאן סברת עומד להפשיר שכתב כב', דמה יושיענו זה, דהשתא מיהת בשעת סעודה ראויים לאכילה בעינן. ולא ראיתי ראיה מכרעת בדבריו. ואע"פ שידעתי מקילים בזה, ראוי להחמיר לכתחילה".
ומבואר בדבריו כי מחמת הצורך שיהיה הלחם משנה "ראוי לאכילה ממש", אין לצרף לכתחילה חלה קפואה ל"לחם משנה".
מאידך מצאנו שתי סברות להתיר צירוף חלה קפואה ל"לחם משנה":
[א] בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קי אות ד) כתב: "וכבר באה שאלה לפני בחלת לחם שהוציאו אותה מהמקרר כשהיא קפואה ואינה ראוי' לאכילה, אם מותר לצרפה ללחם משנה, או שצריך לחכות עד שתופשר על כל פנים במידה שתהא ראויה לאכילה על ידי הדחק. והוריתי שדי אם תהיה ראויה לאכילה בסוף הסעודה, והרי בידו להמשיך סעודתו כמה שירצה".
[ב] אפילו אם החלה לא תפשיר ותהיה ראויה לאכילה בסעודה זו, כתב המנחת יצחק (ח"ט סימן מב) שמכל מקום יש "שֵׁם" לחם על לחם קפוא, כי אפשר לתקנו שיהיה ראוי לאכילה, ולכן ניתן לצרפו ל"לחם משנה", כדבריו: "אמנם נראה דבכעין נדון דידן דראוי לאכילה בלי שום תקון, ורק מחמת קרירות אי אפשר לאכלו, אשר כעבור קצת זמן יסור קרירותו מעצמו, וגם עכשיו אפשר על ידי חמימותו אצל האש באופן המותר בשבת. הרי אף דבשעת אכילה בש"ק לצאת לחם משנה עדיין לא נעשה ראוי לאכילה, מכל מקום כיון שאפשר לתקנו באופן שראוי לאכילה אחר כך, קרוי ראוי לאכילה, ומצטרף ללחם משנה".
נפקא מינה בין הסברות, כאשר מצרפים בתחילת הסעודה לחם משנה קפוא לסעודה קצרה שתסתיים לפני שהלחם משנה יופשר. לשיטת בצל החכמה, אי אפשר לצרף את הלחם הקפוא, כי אינו נחשב כלחם הראוי לאכילה. ואילו לשיטת המנחת יצחק, רשאי לצרף לחם קפוא ל"לחם משנה" כי יש "שֵׁם" לחם על החלה הקפואה.
ומשמע מדברי הגרש"ז אויערבך (שולחן שלמה סי' רעד סע' א) שכתב: "ולענין צירוף לחם קפוא שהוצא עכשיו מתא ההקפאה ללחם משנה יתכן דבשעה שהלחם קשה כאבן ולא ראוי לאכילה אינו יכול להצטרף ללחם משנה. ולא דמי למצה בערב פסח שחל להיות בשבת, דאע"ג דאין אוכלים את המצה עכ"פ גם עכשיו היא אוכל. אך אם בדעתו להאריך בסעודתו עד שיהא ראוי למאכל, אפשר דחשיב כרותח שצריכים להמתין עד שיצטנן". ומדבריו נשמע כשיטת הבצל החכמה, שלחם קפוא אינו נחשב כלחם.
- ה -
ונראה לומר כי השאלה האם יוצאים ידי חובת "לחם משנה" בחלה קפואה, תלויה בהסבר גדר חיוב "לחם משנה", וכפי שנתבארה לעיל מחלוקת הפוסקים בנדון צירוף חלה שאולה ל"לחם משנה".
אם חיוב "לחם משנה" צריך להיות בדיוק כמו המן המדבר, החיוב הוא שהלחם יהיה ראוי לאכילה, כמו המן. ולכן חלה קפואה אינה מצטרפת ל"לחם משנה", כדברי הגר"ש ואזנר "דבעינן שיהיה ראוי לאכילה ממש".
מאידך, אם חיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, אין חיוב כלל לעשות בדיוק כצורת ירידת המן, ולכן גם חלה קפואה ראויה להצטרף ל"לחם משנה" אף שאי אפשר לאוכלה, כיון שדי במה שמביא ב' ככרות ועושה בזה זכר ל"לחם משנה" שהיה במדבר. וכן נקט בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן מ אות ג) ש"והשתי ככרות שלוקחים הוא זכר למן, ואם כן נראה דמכיון שהוא רק זכר למן, מספיק שיהא על זה רק שם לחם, ככתוב גבי מן, אבל לא בעינן שב' הככרות יהיו ראויים גם לאכילה... וגם לא מעכב מה שאינה ראויה כעת לאכילה, אלא שפיר אפשר אפילו הכי לצרפה ללחם משנה".
הציץ אליעזר לשיטתו [אות ג] שניתן לצרף חלה שאולה ל"לחם משנה", כי הכתוב בפרשת המן נאמר "בלשון של סיפור דברים". והחיוב הוא "לעשות רק זכר כפי שהיה אז", ולא "ציווי" שיהיה "לחם משנה" בדיוק כפי שהיה במדבר, והוא "רק זכר למן". ולכן ניתן גם לצרף חלה קפואה ל"לחם משנה".
- ו -
חלה יבשה
בשו"ת קנין תורה (ח"ד סימן כח) נשאל האם מותר לצרף חלה יבשה ל"לחם משנה", והשיב: "לענ"ד דגם בכהאי גוונא אפשר לצרף, דהא לחם הפנים הכתוב בתורה היה של מצה ועוביו טפח, כמבואר בפסחים (לז, א) שכן מצאנו בלחם הפנים טפח, וע"ש ברש"י. והוא נאכל לא פחות מיום תשיעי, ולא יותר על אחד עשר, וכמבואר במנחות (ק, ב). ובוודאי היה יבש לגמרי, ואפילו הכי מקרי לחם. והוא מוסיף ומבאר, כי למרות שאמרו שם בגמרא שהיה נעשה נס גדול בלחם הפנים שהיה חם וטרי בשעת "סילוקו" מהשלחן כשעת "סידורו". נס זה "מסתמא היה רק בשעה שהיו ישראל חביבין לפני המקום, כמבואר שם שהיו מגביהים את השלחן ומראים לעולי רגלים את לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום. אבל משמת שמעון הצדיק ונשתלחה מאירה בלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול והצנועים מושכים את ידיהם [יומא לט, א], מסתבר דבזמן דמאירה לא נעשה זה הנס. ואפשר דמהאי טעמא הצנועים מושכים את ידיהם ממנו, מפני שהיה קשה ולא ראוי לאכילה. ואם כן בוודאי דגם לענין לחם משנה שפיר מיקרי היבש לגמרי לחם על כל פנים, ומצטרף".
ומבואר בדבריו, כי בסוף תקופת בית שני ["משמת שמעון הצדיק"] התבטל הנס, שלחם הפנים היה נשאר חם וטרי במשך כל השבוע כאשר היה מונח על השולחן בבית המקדש, ומן הסתם היה הלחם נאכל על ידי הכהנים כשהוא יבש ובלתי ראוי לאכילה. ועם כל זה, גם לחם זה נקרא "לחם". ואם כן, ראוי הוא להצטרף ל"לחם משנה", כיון שיש עליו "שֵׁם" לחם.
במושכל ראשון נראה כי גם נדון זה, האם יוצאים ידי חובת "לחם משנה" בחלה יבשה, תלוי בגדר חיוב "לחם משנה". ואם חיוב "לחם משנה" צריך להיות כמו המן המדבר, והלחם צריך להיות ראוי לאכילה, כמו המן, אז בחלה יבשה לא יוכל לצאת ידי חובת "לחם משנה". מה שאין כן, אם חיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, אבל אין חיוב לעשות בדיוק כצורת ירידת המן, מסתבר כי גם חלה יבשה ראויה להצטרף ל"לחם משנה", ואף על פי שאי אפשר לאוכלה, היות ויש עליה "שֵׁם" לחם, שפיר עשה בזה זכר ל"לחם משנה" שהיה במדבר, וקיים את המצוה.
אולם לאחר העיון יתכן ויש לחלק בין צירוף חלה יבשה, לצירוף חלה קפואה ל"לחם משנה".
לעיל [אות ד] נכתבו שתי סברות להתיר צירוף חלה קפואה ל"לחם משנה". האחת, כי הלחם הקפוא "יהיה ראוי לאכילה בסוף הסעודה, והרי בידו להמשיך סעודתו כמה שירצה" [בצל החכמה]. והשניה, אפילו אם החלה לא תפשיר ותהיה ראויה לאכילה בסעודה זו, מכל מקום יש "שֵׁם" לחם על לחם קפוא, כי אפשר לתקנו שיהיה ראוי לאכילה, ולכן ניתן לצרפו ל"לחם משנה" [מנחת יצחק]. ולכאורה סברות אלו אינן מתייחסות לחלה יבשה, כי בניגוד לחלה קפואה, החלה היבשה לעולם לא תהיה ראויה לאכילה, ואם כן לכולי עלמא אין עליה "שֵׁם" לחם. וגם אם נאמר שחיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, ואין חיוב לעשות בדיוק כצורת ירידת המן, אולם מכל מקום צריך שיהיה על הכיכר השני שמביא לשולחן "שֵׁם" לחם, וללחם יבש אין "שֵׁם" לחם, וצ"ע.
- ז -
צירוף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת
ברמ"א (סי' תעא סעי ב) נפסק: "מצה שיוצאים בה בלילה, אסורים לאכול כל יום ארבעה עשר". ונשאלת השאלה, האם בערב פסח שחל בשבת ניתן לצרף מצה [האסורה עליו באכילה] ל"לחם משנה".
בשו"ת פרי השדה (סימן פח) כתב: "פשיטא דגם מצה יוכל ליקח לשניים, כיון דאין צריך לבצוע רק זכר למן, ובמצה נמי כיון דלחם מיקרי, אע"ג שאין יכול לאכול ממנה בסעודה זאת, מכל מקום שפיר זכר למן הוי". וכן משמע מדברי הגרש"ז אויערבך [הובאו לעיל אות ד], שכתב: "ולענין צירוף לחם קפוא שהוצא עכשיו מתא ההקפאה ללחם משנה יתכן דבשעה שהלחם קשה כאבן ולא ראוי לאכילה אינו יכול להצטרף ללחם משנה. ולא דמי למצה בערב פסח שחל להיות בשבת, דאע"ג דאין אוכלים את המצה עכ"פ גם עכשיו היא אוכל". ומבואר בדבריו כי מותר לצרף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת.
אולם בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קי אות א) הביא פוסקים האוסרים צירוף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת: "בשו"ת עין הבדולח (סימן ס"א ד"ה ושאלה) נשאל אם מותר לצרף ללחם משנה לחם אחד שהשמרים שבו הם מתבואה חדשה. והשיב, פשוט הוא דאינו יוצא ידי חובת לחם משנה, כיון דאינו ראוי לאכילה, וכן נהגתי אצלי מעודי. ולדבריו נראה דהוא הדין בנדון דידן, אין לצרף מצה ללחם משנה בערב פסח שחל להיות בשבת, כיון שאסור אז לאכול מצה, כמבואר בירושלמי, וברמ"א (או"ח סי' תעא סעי' ב) פסק שמצה שיוצאים בה בלילה אסור לאכול כל היום, נמצא דבשעה שבוצע בשחרית כבר אסורה מצה באכילה".
גם בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קכב אות ג) הכריע שאין לצרף בערב פסח שחל בשבת מצה ללחם משנה "כיון שהיא אסורה באכילה בערב פסח", ולכן כתב בצל החכמה: "פת האסורה באכילה, אינה ראויה להצטרף ללחם משנה".
ונראה כי נדון צירוף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת, תלוי בגדר חיוב "לחם משנה". אם חיוב "לחם משנה" צריך להיות בדיוק כמו המן במדבר, והחיוב הוא שהלחם יהיה ראוי לאכילה, כמו המן. אזי לא נוכל לצרפה ל"לחם משנה", הואיל והמצה אינה ראויה לאכילה בערב פסח, וזוהי שיטת בצל החכמה ואפרקסתא דעניא. ברם אם חיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, אזי רשאי לצרף את המצה ל"לחם משנה", כדברי פרי השדה: "במצה נמי כיון דלחם מיקרי, אע"ג שאין יכול לאכול ממנה בסעודה זאת, מכל מקום שפיר זכר למן הוי".
- ח -
צירוף פת עכו"ם, מצה שאינה שמורה או פת האסורה עליו בנדר ל"לחם משנה"
הפרי מגדים (או"ח סי' רעד משבצות זהב ס"ק א) כתב: "יראה לי מי שאין אוכל פת כותים ואין לו לחם משנה, כי אם אחת פת כשר ואחת פת עכו"ם, אפשר יניח השניה זכר למן".
ואף בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן צ) כתב שאפשר לצרף מצה שאינה שמורה או פת עכו"ם ל"לחם משנה": "מה שנתעוררתי במי שנזהר לאכול רק מצות שמורה בפסח, אם מותר לו לצרף לענין לחם משנה גם מצה שאינה שמורה כיון שאינה ראויה לו לאכול, וכן יש להסתפק כן לענין פת עכו"ם... כיון דלענין עירובין ודאי מותר לערב אף במצה אינה שמורה, כדפסקינן באו"ח סי' שפ"ו דמערבין לישראל בתרומה ולנזיר ביין, דאף שאינו ראוי לו, אם ראוי לשום אדם. אם כן כל שכן מצה שאינה שמורה או פת עכו"ם, ואף לנזהר [מלאוכלם], וכיון דמותר לענין עירוב מותר גם כן לענין לחם משנה". וסיים החלקת יעקב: "וכמדומה שהעולם נהגו להתיר".
ומבואר, שגם מי שמקפיד שלא לאכול פת עכו"ם או מצה שאינה שמורה, יכול לצרפם ל"לחם משנה", כיון שיש אחרים שאוכלים פת עכו"ם או מצה שאינה שמורה, ולכן יש עליהם "שֵׁם" לחם, ואפשר לצרפם ל"לחם משנה".
אולם בשו"ת ישיב יצחק (ח"ד סימן ח) הביא את דעות האוסרים לצרף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת [בצל החכמה, אפרקסתא דעניא, לעיל אות ז], וכתב: "להנוהגים שלא לאכול מצות מכונה, אסור להעלותם עמו על השלחן, דחמור יותר מנדרים. ולכן כל שכן דאסור לצרפם ללחם משנה, וכמו שכתבו הפוסקים דדבר האסור באכילה, אין לצרפו ללחם משנה".
וגם נדון צירוף פת האסורה עליו ל"לחם משנה", תלוי בגדר חיוב "לחם משנה", כמבואר לעיל בנדון צירוף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת, שאם חיוב "לחם משנה" צריך להיות כמו המן במדבר, הלחם צריך להיות ראוי לאכילה כמו המן, ולכן לחמים האסורים באכילה לא יצטרפו ל"לחם משנה".
אולם אם חיוב "לחם משנה" הוא זכר לנס ירידת המן במדבר, אפשר לצרף ל"לחם משנה" פת עכו"ם, מצה שאינה שמורה או מצת מכונה למקפידים שלא לאוכלה, כדברי הפרי מגדים שרשאי להניח פת עכו"ם ל"לחם משנה", כי גם בזה יש קיום ל"זכר למן".
ע ע ע
ענף ב - חיוב בציעה על שתי הככרות
בדברי הפוסקים מצאנו ב' מחלוקות נוספות בדיני לחם משנה:
[א] האם צריך לבצוע את ב' הככרות, או די בהבאת ב' ככרות לשולחן סעודת השבת, ואין צורך בבציעת שניהם אלא די בבציעת אחד מהם. ובתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן רכב) מובא כי נחלקו מנהגי המקומות בשאלה זו: "אנשי מזרח בוצעים על שתי כיכרות בשבת משום לחם משנה. אנשי ארץ ישראל אין בוצעים אלא על אחת שלא להכניס כבוד ערב שבת בשבת.
[ב] האם יש חיוב "לחם משנה" בסעודה שלישית.
לכשנעמיק בבירור הדברים נמצא כי נחלקו ביסודות גדר החיוב של "לחם משנה", אשר נתבארו לעיל [ענף א].
- ט -
במסכת שבת (קיז, ב) מסופר על רב אשי שראה את רב כהנא "דנקט תרתי ובצע חדא", דהיינו הביא לשלחן ב' ככרות אבל בצע רק אחת מהם. ועוד מובא כי "רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה". ובביאור הדברים נחלקו רש"י והרשב"א. רש"י פירש שר' זירא בצע פרוסה גדולה "ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת, ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה". אולם הרשב"א פירש: "נראה לי דבצע על כל הככרות קאמר, ומשום דקאמרינן דנקט תרתי ובצע חדא קאמר הכא דר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה".
לפנינו מחלוקת רש"י והרשב"א האם צריך לבצוע את שתי הכיכרות. לדעת רש"י, אין חיוב לבצוע את שתי הכיכרות, ודי בבציעת אחת מהם. אולם לדעת הרשב"א צריך לבצוע את שתי הכיכרות.
כאמור, בתשובת הגאונים נתבאר כי בשאלה האם צריך לבצוע את שתי הכיכרות נחלקו מנהגי המקומות "והלכתא רווחת היא בכל מקום, שאין בוצעים בשבת ובימים טובים אלא על שתי ככרות ובליל פסח על אחת וחצי".
להלכה פסקו הטור והשו"ע (או"ח סי' רעד סעי' א-ב) כשיטת רש"י: "בוצע על שתי ככרות שלימות, שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה. מצוה לבצוע בשבת פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה".
אולם המג"א הביא את דברי הב"ח ש"ראוי לנהוג כשני הפירושים, לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה, וגם לבצוע שתי הככרות של לחם משנה לחתיכות שיאכלו כל המסובים מהם". וכן הובא בשם הגר"א בספר מעשה רב (הלכות שבת אות קכג) "ובוצע על שתי חלות שלימות, דהיינו חותך שתיהן ביחד, כדעת הרשב"א ז"ל. נמצא לכל השבת כולו ששה חלות".
ובמשנה ברורה (ס"ק ד) כתב: "רש"ל ושל"ה נהגו לחתוך שניהם כפירוש הרשב"א, וכן הסכים הגר"א. והעולם נוהגין כהשו"ע".
יצויין כי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן קעא) כתב ש"לדעת הגר"א ועוד פוסקים שצריך לחתוך משניהם, נראה פשוט דצריך לאכול משניהם, דלשיטתם האכילה משתיהם שייך לעיקר מצות לחם משנה". אולם חידוש זה, שלא די בבציעת שתי הכיכרות אלא צריך לאכול אותם, לכאורה תמוה מאד, כי בלשון הרשב"א והגר"א לא נאמר שיש חיוב לאכול את הלחם משנה, אלא שצריך לבצוע את ב' הכיכרות. ובמעשה רב מסופר כי "פעם אחד היו מונחים לפניו כמה חלות, ובצע את כולן", וצ"ע.
- י -
חיוב לחם משנה בסעודה שלישית
הפוסקים נחלקו האם יש חיוב לחם משנה בסעודה שלישית. הטור (או"ח סימן רצא) כתב בשם הירושלמי: "בסעודה שלישית צריך לפחות ככר אחד שלם, משום דביום שישי ירד לכל אחד שני עומרים, ומכל עומר עשו שתי ככרות, הרי ארבעה לשני עומרים, אכל אחד בערב שבת ואחד בליל שבת ואחד בבקר, הרי נשאר לו אחד שלם לסעודה שלישית". מבואר בירושלמי שלבני ישראל במדבר לא נשאר אלא ככר אחד לסעודת שלישית, ולכן אין חיוב לחם משנה בסעודה שלישית.
אולם בפירוש דעת זקנים מרבותינו בעלי התוספות (שמות טז, כב) כתב: "אמנם ראיתי מה"ר מרינון שהיה בוצע בשני כיכרות במנחה בשבת. וראיה מדאיתא התם, ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו' אמר רבי יצחק, אם יאמרו אליכם אומות העולם למה אתם משמרים את השבת, השיבו להם ראו הנס שבכל יום היה יורד לישראל מן פרידה אחת, ובשבת שתי פרידות, פירוש כפולות. כלומר, שכל סעודה שיורדת בשביל שבת יורדת כפולה בלחמה. וכך היו עושין ביום הששי שחרית היו עושין מחצי העומר לחם אחד, וכשבאים לאפיית העומר והיינו משני העומר לאחד בשביל שבת, היה כל חצי העומר נכפל לשני לחמים, הרי לך ששה לחמים מעומר וחצי. ובכל השלשה סעודות היו אוכלים שני לחמים, כי דרך לאכול בשבת יותר מסעודות של חול מפני נשמה יתירה. ולפי זה תמצא שהיה להם בשבת במנחה שני כיכרות, והלכך יש לנהוג לבצוע משני ככרות גם במנחה".
הרי לנו מחלוקת האם יש חיוב לחם משנה בסעודה שלישית. ומחלוקתם, האם בני ישראל אכלו במדבר "לחם משנה" בסעודת שלישית, תלויה בכמות הכיכרות שהיתה להם בשבת [והדבר צ"ע שנחלקו במציאות]. לפי הירושלמי, היו לבני ישראל ארבעה כיכרות לשבת, ונמצא שלא נותר להם אלא כיכר אחד לסעודה שלישית, ולכן גם כיום אין חיוב "לחם משנה" בסעודה שלישית. אולם לפי הדעת זקנים, לבני ישראל היו ששה כיכרות לשבת, ובכל סעודה [ליל שבת, שבת ביום ובסעודה שלישית] היו להם שני כיכרות, לכן גם כיום יש חיוב "לחם משנה" בסעודה שלישית.
להלכה נפסק בשו"ע (סימן רצא סעי' ד) "אין צריך לקדש בסעודה שלישית, אבל צריך לבצוע על שתי ככרות". וכתב הרמ"א: "ולפחות לא יהיה לו בסעודה שלישית פחות מכיכר אחד שלם. ומזה פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה שלישית רק בככר אחד שלם, אבל יש להחמיר ליקח שנים".
- יא -
בביאור מחלוקת רש"י והרשב"א האם צריך לבצוע את שתי הכיכרות המובאים ל"לחם משנה", או שדי בבציעת אחת מהם, כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קכח) כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת הירושלמי והדעת זקנים, כמה כיכרות אכלו בני ישראל בסעודה שלישית במדבר. לפי הדעת זקנים, שלבני ישראל היו ששה כיכרות בכל שבת [שני כיכרות בכל סעודה] "גם חיוב לחם משנה הוא לבצוע שתי הכיכרות בכל סעודה, זכר למן שהיו אוכלים שתי כיכרות בכל סעודה. אבל למה שכתב הטור שבסעודה שלישית לא נותר כי אם ככר אחד, על כרחך דגם בשאר הסעודות הלחם משנה על השלחן, לזכר בעלמא ולא לבצוע".
כלומר, לפי רש"י, אין חיוב לבצוע את שתי הכיכרות, ודי בבציעת אחת מהם, כי הרי לבני ישראל היו במדבר ארבעה כיכרות לשבת, ולא נותר להם אלא כיכר אחד לסעודה שלישית. והיות והמצוה היא זכר למה שהיה במדבר, לכן כדי לקיים את מצות "לחם משנה", אין חיוב לבצוע שני כיכרות ודי בבציעת כיכר אחד.
ואילו לדעת הרשב"א שיש צורך לבצוע את שני הכיכרות, היות ולדעתו היו לבני ישראל במדבר ששה כיכרות לשבת, שתי כיכרות בכל סעודה. לכן גם עתה כזכר למה שהיה במדבר, יש לבצוע את שני הכיכרות.
- יב -
ולכשנתעמק בדבריו נמצא, ששורש מחלוקתם נעוץ בנדון המבואר בענף א', מהו גדר חיוב "לחם משנה" - האם החיוב להביא "לחם משנה" בדיוק כמו המן במדבר, וכשם שהמן היה ראוי לאכילה והיה שווה במידה ובמשקל, כך גם צריך להיות לחם שיבצעו עליו בסעודה. או שחיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, ואין זה מחייב לעשות בדיוק כצורת ירידת המן, ולכן גם לחם שלא בצעו אותו בשעת הסעודה, אבל יש עליו "שֵׁם" לחם, ובו גם כן מתקיים דין "לחם משנה" ללא אכילה.
לפי רש"י, שאין חיוב לבצוע את שתי הכיכרות, ודי בבציעת אחת מהם, כבר ביאר הדברי היציב "שבסעודה שלישית לא נותר כי אם ככר אחד, על כרחך דגם בשאר הסעודות הלחם משנה על השלחן, לזכר בעלמא ולא לבצוע". והיינו, שניתן להביא לשלחן לחם שלא בוצעים ואוכלים ממנו, כי חיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר גרידא, ואין זה מחייב לעשות בדיוק כפי שהיה במדבר.
אולם לפי הרשב"א, צריך לבצוע את שתי הכיכרות בכל סעודה, כי חיוב לחם משנה הוא זכר למן שהיו אוכלים שתי כיכרות בכל סעודה, דהיינו בדיוק כמו המן במדבר, ועל כן הדבר מחייב לא רק להביא לשלחן שתי כיכרות אלא גם לבצוע ולאכול אותם.
ולפיכך נוכל להבין את דברי התשובות והנהגות [לעיל אות ט] שלפי שיטת הרשב"א והגר"א אין די בבציעת שתי הכיכרות אלא צריך לאכול את שתי הכיכרות, שהרי יסוד שיטה זו במה שבני ישראל היו אוכלים את שתי הכיכרות בכל סעודה, ולכן יש צורך במצות "לחם משנה" לקיים בדיוק כפי שקיימו זאת בני ישראל במדבר.
- יג -
ולכן ביאר הדברי יציב, כי השאלה שנשאלה האם יוצאים ידי חובת "לחם משנה" בחלה שאולה, תלויה במחלוקת רש"י והרשב"א: "אם נאמר דבוצע על שתיהם, היה מקום לומר דאינו ידי חובת שאולה. אבל למנהגינו דקיימא לן שבוצע רק אחד, פשוט דיוצא ידי חובה בשאולה אף שאינו יכול לבצוע אותה. ובהכרח לומר כן, שהרי לפי הירושלמי אותה שצירף ללחם משנה בבוקר היה צריך לו לסעודה שלישית".
לפי הרשב"א, שצריך לבצוע שתי כיכרות, אינו יוצא ידי חובת "לחם משנה" בחלה שאולה שהרי אינו יכול לאוכלה בסעודה. אולם "למנהגינו" כשיטת רש"י, שאין חיוב לבצוע את שתי הכיכרות, ודי בבציעת אחת מהם, אין כל מניעה לקיים מצות "לחם משנה" בחלה שאולה שאינה נאכלת בסעודה, שהרי יוצא ידי חובת "לחם משנה" בעצם הבאתו לשולחן שבת, ואינו חייב לבצוע את הכיכר השאולה.
- יד -
כשנוסיף להתעמק בדברים, נמצא שגם בנדון צירוף חלה קפואה ל"לחם משנה", מבואר בדברי הפוסקים שיש לתלות זאת במחלוקת רש"י והרשב"א האם צריך לבצוע את שתי הכיכרות המובאים ל"לחם משנה".
בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן לא) כתב כי ראוי להחמיר לכתחילה שאינו יוצא ידי חובת לחם משנה בחלה זו: "דכיון דנקרא לחם משנה ולדעת קצת ראשונים באמת צריך לבצוע על שניהם, ממילא בעינן שיהיה ראוי לאכילה ממש". והיינו כדעת הרשב"א, שצריך לבצוע את שתי הכיכרות ולאכול אותם, ולכן אינו יוצא ידי חובת "לחם משנה" בחלה קפואה שאינה נאכלת בסעודה.
ואילו הציץ אליעזר שהתיר צירוף חלה קפואה ל"לחם משנה" הטעים את דבריו: "דהנה אנן פסקינן ונקטינן דאינו צריך לבצוע שתי הככרות, כמבואר בשו"ע סימן רע"ד סעיף א', והשתי ככרות שלוקחים הוא זכר למן, ואם כן נראה דמכיון שהוא רק זכר למן מספיק שיהא על זה רק שם לחם, ככתוב גבי מן, אבל לא בעינן שב' הככרות יהיו ראויים גם לאכילה".
וממוצא הדברים, יבוארו גם מחלוקות הפוסקים [לעיל אות ז-ח] האם ניתן לצרף מצה ל"לחם משנה" בערב פסח שחל בשבת, והאם פת עכו"ם, פת האסורה עליו בנדר או מצה שאינה שמורה מצטרפים ל"לחם משנה".
דעת המתירים לצרף ל"לחם משנה" פת האסורה באכילה, כדעת רש"י, שאין חיוב לבצוע את שתי הכיכרות, ודי בבציעת אחת מהם. ומשום כך, מכיון שאינו צריך לאכול את הפת של ה"לחם משנה" בסעודה, יוצא ידי חובה גם בפת האסורה באכילה. ואילו האוסרים סוברים כשיטת הרשב"א, שצריך לבצוע את שתי הכיכרות, ואין זה מספיק להעמיד שתי חלות על השלחן אלא יש צורך לבצוע ולאכול אותם, ולכן אינו יוצא ידי חובת "לחם משנה" בחלה שאסור לאוכלה בסעודה.
- טו -
אולם הסבר זה לוקה בחסר, שהרי השו"ע פסק כשיטת רש"י, שאין צורך לבצוע את ב' הכיכרות. כלומר, חיוב לחם משנה הוא "זכר למן" בלבד, ונתבאר לעיל שהדבר נובע מכך שלבני ישראל במדבר היה מן רק לד' סעודות, ומתוך כך נלמד שאכלו בסעודה השלישית רק כיכר אחד, ולכן אין חיוב לבצוע ולאכול את ב' הכיכרות. ומאידך גיסא פסק השו"ע [לעיל אות י] ש"צריך לבצוע על שתי ככרות" בסעודה שלישית, ולא נקט כפי המנהג שהביא הרמ"א "וכבר פשט המנהג להקל לבצוע בסעודה שלישית רק בככר אחד שלם", וצ"ע.
ואכן בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קכב) כתב שגם לשיטת הירושלמי שהיו לבני ישראל במדבר ארבע כיכרות, ולכאורה לפי זה אין צורך לבצוע אלא כיכר אחד בכל סעודה, מכל מקום "בעל הבית הבוצע על לחם משנה דהוא רמז לאותן ב' כיכרות שיצא מעומר אחד שירד עבורו, והוא המוציא בני ביתו, בודאי מסתבר שיהיה כל העומר שהן הב' ככרות ראוי לו".
לדעת האפרקסתא דעניא, גם אם היה לבני ישראל במדבר כיכר אחד בסעודה השלישית, יש מקום לומר שצריך שהכיכר של הלחם משנה "יהיה ראוי לו". והיות וחלה שאולה וקפואה אינה בגדר "ראוי לו", יתכן שלא יוצאים בה ידי חובה. וזאת בניגוד להבנת הדברי יציב, שיוצאים ידי חובת לחם משנה גם בחלה קפואה ושאולה. ולפי דברי האפרקסתא דעניא, נוכל להבין אפילו לשיטת רש"י, מדוע צריך לבצוע על שני כיכרות.
מסקנת הדברים, נחלקו הפוסקים בנדונים הבאים:
חלה שאולה - לדעת אבן שהם אינה מצטרפת ל"לחם משנה", אך הציץ אליעזר, הדברי יציב והתשובות והנהגות, מתירים לצרפה כ"לחם משנה".
חלה קפואה - השבט הלוי כתב שראוי להחמיר לכתחילה לא לצרפה ל"לחם משנה". אולם המנחת יצחק ובצל החכמה התירו.
חלה יבשה - בשו"ת קנין תורה התיר לצרפה ל"לחם משנה", אך נתבאר לעיל כי יתכן ויש לאסור את צירופה, היות ואין עליה "שֵׁם" לחם כלל.
מצה בערב פסח שחל בשבת - בשו"ת פרי השדה התיר לצרפה ל"לחם משנה". ברם הבצל החכמה ואפרקסתא דעניא, אוסרים.
חלה האסורה עליו - כגון פת עכו"ם, מצה שאינה שמורה או מצת מכונה למקפידים שלא לאוכלה, לדעת הפרי מגדים והחלקת יעקב, ניתן לצרפם ל"לחם משנה". אולם בשו"ת ישיב יצחק אסר לצרפם.
ונתבאר לעיל, כי כל המחלוקות הנ"ל שורשם אחד, האם גדר חיוב "לחם משנה" הוא כמו המן במדבר, ולכן הלחם צריך להיות ראוי לאכילה, כמו המן. או שגדר חיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, ואין זה חובה לעשות בדיוק כצורת ירידת המן, ולכן גם לחם שאינו ראוי לאכילה יש עליו "שֵׁם" לחם, ואפשר להשתמש בו כ"לחם משנה".
ולדעת הדברי יציב, יש לתלות את מחלוקת זו במחלוקת רש"י והרשב"א האם צריך לבצוע את שתי הכיכרות המובאים ל"לחם משנה", או שדי בבציעת אחת מהם. לפי רש"י, שאין חיוב לבצוע את שתי הכיכרות, ודי בבציעת אחת מהם, כי חיוב "לחם משנה" הוא רק זכר לנס ירידת המן במדבר, ואין זה מחייב לעשות בדיוק כצורת ירידת המן. לכן גם אם רק מביאים את הלחם משנה לשלחן ולא בוצעים ואוכלים ממנו בסעודה, מתקיים דין "לחם משנה" בעצם הבאתו לשולחן שבת. אולם לפי הרשב"א, שצריך לבצוע את שתי הכיכרות, יסוד הדבר נובע מהבנת גדר חיוב "לחם משנה" שהוא בדיוק כמו המן במדבר, ועל כן הדבר מחייב לא רק להביא לשלחן שתי כיכרות אלא גם לבצוע ולאכול אותם.
אמנם יש לעיין בדבריו, וכמבואר לעיל, וצ"ע.