דרשני:פתיחת עסקים לשירותים האסורים בתשעת הימים (Zvi Ryzman)
|
|
פתיחת עסקים המספקים שירותים
האסורים בתשעת הימים
פרק א: פתיחת מסעדה בשרית.
פרק ב: פתיחת מכבסה.
פרק ג: גדר מנהגי אבלות תשעת הימים לעומת דיני אבלות על אביו ואמו
בלוס־אנג'לס יש שני גורמי "השגחה" על כשרות מסעדות. המסעדות העומדות תחת פיקוחו של הרב טייכמן - KEHILLA KOSHER, אינן מגישות מאכלים בשריים בתשעת הימים אלא מאכלי דגים ופסטה. בעוד שהמסעדות שתחת כשרות הרב ויין – RCA מתירות להגיש מאכלים בשריים במסעדות שיש אפשרות להזמין גם אוכל שאינו בשרי [הרב ויין אמר לי שרוב ההשגחות בארה"ב נוהגות כך]. מתוך כך התעוררתי לברר מה שורש חילוקי הדעות בהלכה זו, והאם אמנם יש מקום להחמיר ולאסור להגיש מאכלים בשריים במסעדות בתשעת הימים.
שאלה דומה נשאלת, האם מותר לפתוח מכבסות בתשעת הימים, ולכבס בגדים למי שמעוניין.
והנה אין ספק שאסור להאכיל אדם אחר בדבר האסור לו מדין 'לפני עור לא תתן מכשול', ואין הבדל אם הדבר אסור מחמת עצמו [נבלות וטרפות] או שאסור מחמת הזמן, כאוכל ביום כיפור או בשר בתשעת הימים. אלא שבפתיחת מסעדה בתשעת הימים יתכן שהדבר שונה, וזאת משום שבמקום שיש מסעדה סמוכה שבה מוגשים מאכלים אסורים [נבלות וטרפות], אם נאסור לפתוח את המסעדה הבשרית הכשרה, עלולים חלילה יהודים לסעוד את לבם במקומות מפוקפקים ולהיכשל באיסורים יותר חמורים מאשר האיסור לאכול בשר בתשעת הימים. ואם כן, אולי זו סיבה להתיר פתיחת מסעדה בשרית הכשרה, כדי שיאכלו בה, ובכך "להציל" יהודים מחטא ועוון.
בירור שאלה זו מצריך עיון בנדונים דלהלן:
[א] מהו גדר איסור אכילת בשר בתשעת הימים. ויש לכך השלכה לנדון הבא:
[ב] האם במכירת אוכל בשרי בתשעת הימים יש איסור 'לפני עור לא תתן מכשול' או 'מסייע לדבר עברה'.
[ג] האם ומתי אומרים לאדם 'חטא כדי שיזכה חברך', דהיינו כאשר ראובן רואה כי שמעון חברו עומד לעבור איסור חמור, האם הוא צריך לעבור על איסור יותר קל כדי שחברו לא יעבור באיסור החמור.
[ד] האם חז"ל והפוסקים התקינו תקנות למי שרגיל בחטא חמור, לעבור עבירה קלה על מנת שלא יעבור על עברה חמורה יותר.
פרק א
פתיחת מסעדה בשרית
א. איסור אכילת בשר ושתית יין בתשעת הימים [מראש חודש אב ועד תשעה בו] אינו מדינא דגמרא.
בגמרא (תענית ל, א) מובא: "תניא כלישנא בתרא, הסועד ערב תשעה באב, אם עתיד לסעוד סעודה אחרת, מותר לאכול בשר ולשתות יין, ואם לאו אסור לאכול בשר ולשתות יין. תניא כלישנא קמא, ערב תשעה באב לא יאכל אדם [מחצות היום] שני תבשילין לא יאכל בשר ולא ישתה יין". ומבואר בגמרא כי נחלקו בברייתות האם איסור אכילת בשר ושתיית יין הוא רק בסעודה מפסקת או מחצות היום של ערב תשעה באב ואילך. אולם קודם לכן, בתשעת הימים, אין מקור לאיסור אכילת בשר ושתיית יין מדינא דגמרא.
אולם מנהג זה כבר מוזכר בדברי רבותינו הראשונים, כמו שכתב הכל בו (סימן סב) "ויש נמנעים מאכילת בשר משנכנס אב לפי שאין שמחה אלא בבשר". בדברי הרמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה ו) וז"ל: "וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית, ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית". וכתב על כך בהגהות מיימוניות (אות ט) "וכן נהגו בכל אשכנז וגם שלא לשתות יין". וכן מבואר בטור (או"ח סימן תקנא) "ומנהג אשכנז היחידים נמנעים מבשר ויין מי"ז בתמוז ואילך, ומראש חודש ואילך נמנעים כולם מבשר ויין, זולת שבת שאוכלים ושותים כדרך כל השנה כולה. וכן כתב הרמב"ן יש מקומות שנוהגים שלא לאכול בשר מראש חודש עד התענית".
הרשב"א בתשובה (חלק א סימן שו) מבאר את חומרת הענין: "וגדולה מזו נהגו אבותיכם נוחי נפש שלא לאכול בשר משנכנס אב. ואף על פי שאין כאן איסור כלל מדין התלמוד, שאפילו בערב הצום בסעודה שאין מפסיק בה מותר לאכול בשר ולשתות יין, אפילו כן, מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר של ראשונים, ופורץ גדר ישכנו נחש של דבריהם".
להלכה פסק מרן המחבר בשו"ע (או"ח סימן תקנא סע' ט) וז"ל: "יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו, ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית, ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז". ואילו הרמ"א כתב: "הגה, ומצניעים מראש חודש ואילך הסכין של שחיטה, שאין שוחטין כי אם לצורך מצוה, כגון לחולה או שבת או מילה או פדיון הבן וכיוצא בו". ואכן מנהג קהילות האשכנזים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעת הימים, ואילו בקהילות הספרדים רבים נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין רק ב"שבת שחל בו תשעה באב", דהיינו מיום השבת בשבוע שחל בו תשעה באב בלבד.
הערוך השולחן (או"ח סי' תקנא סע' כג) מסכם את הדברים: "מדינא דגמרא אין איסור באכילת בשר רק בערב תשעה באב ובסעודה המפסקת, אבל כבר קיבלו אבותינו זה הרבה מאות בשנים, שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מן ראש חודש אב עד אחר תשעה באב לבד מיום השבת, לזכר הקרבנות והנסכים שנתבטלו בעונותינו. ויש שנהגו מן י"ז בתמוז שבו בוטל התמיד, ויש שכתבו רק בשבוע שחל תשעה באב. אבל עתה בכל ארצות פזורינו נוהגים מן ראש חודש. ועתה בעוונותינו הרבים כמה שמזלזלים באיסור זה, ולבד שהן עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר, דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה הוי נדר של כלל ישראל, ולבד זה איך לא נבוש ולא נכלם, הלא הרבה מהאומות שאין אוכלים הרבה שבועות לא בשר ולא חלב ולא ביצים, ואנחנו עם בני ישראל שעלינו נאמר קדושים תהיו, לא יאבו לעצור את עצמם שמונה ימים בשנה לזכרון בית קדשינו ותפארתינו. ועל כיוצא בזה אמר הנביא (יחזקאל לו, לב) בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל, ועונשם גדול מאד".
חומר איסור אכילת בשר בתשעת הימים
ב. מהדברים המובאים לעיל עולה ללא ספק, איסור אכילת בשר בתשעת הימים הוא מנהג שהתקבל בקהילות אשכנז במשך הדורות, ואינו תקנת חז"ל מדינא דגמרא. אולם בדרגת חומר האיסור של האיסור לאכול בשר או לשתות יין בתשעת הימים, נחלקו הדעות.
תוספות במסכת סוכה (מד, ב ד"ה כאן) כתבו בתוך דבריהם, שאין לומר ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", על מנהג, וגם אינו עובר על לאו ד"לא תסור" כאשר אינו מקיים מנהג, וז"ל: "דליכא למימר וצונו דמנהג בעלמא שהנהיגו העם, ואפי' בכלל לא תסור ליתיה". ויוצא מדבריהם, שיש ג' דרגות במצוות ובאיסורים: [א] דין מהתורה. [ב] דין דרבנן. וידועים דברי הגמרא במסכת שבת (כג, א), שעל מצוה שתקנו חכמים מברכים, כדוגמת הדלקת נר חנוכה, שאמור בגמרא: "מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר מלא תסור". [ג] מנהג, שתוקפו פחות מדין דרבנן.
ברם הרמב"ם (הלכות ממרים פרק א הלכה ב) כתב: "כל הגזרות והתקנות והמנהגים שגזרו חז"ל מצות עשה לקיימן, וכל העובר עליהן עובר בלא תסור". הרי, שלדעתו מנהגים הם באותה דרגה כתקנות חכמים, ככל גדרי דין דרבנן, וזה לכאורה שלא כדברי התוספות הסוברים שהמנהגים הם פחות מדין דרבנן.
אמנם לדעת המהרש"ם (קובץ כרם שלמה, אב תשמ"ב, עמ' יב) יתכן ואין מחלוקת בין הרמב"ם והתוספות, כי "יש לומר דתוספות מיירי רק במנהג שנהגו העם מעצמם ולא במה שהנהיגו חכמי הדור, אבל מכל מקום יש לומר דגם במה שהנהיגו חכמי הדור דווקא בנתפשט בכל ישראל, מה שאין כן במה שנהגו בקצת מקומות". כלומר, לדעת המהרש"ם יש להבדיל בין מנהגים שהנהיגו חכמי הדורות, ומנהגים אלו התפשטו בכל קהילות ישראל – שיש להם דין דרבנן, ועובר ב'לא תסור', שעליהם כתב הרמב"ם [בדקדוק] "המנהגים שגזרו חז"ל". לבין מנהג שלא תיקנו חכמי הדורות, אלא העם מעצמם קבלו לנהוג איזה הנהגה, שעל זה כתבו תוספות [בדקדוק] "מנהג בעלמא שהנהיגו העם, ואפי' בכלל לא תסור ליתיה", והיינו שאינם מוגדרים כאיסור דרבנן.
ומדברי הראשונים שהובאו לעיל [אות א] משמע שהמנהג לא לאכול בשר בתשעת הימים אינו תקנה וגזירה שתיקנו חכמי הדורות לכלל ישראל, אלא מנהג שקבלו וגזרו על עצמם הרבים, כלשון הכל בו והטור "יש נמנעים", וכדברי הרשב"א "נהגו אבותיכם". ולפי המבואר, הרי שגדר חומרת האיסור לאכול בשר או לשתות יין בתשעת הימים הוא בדרגה פחותה מאיסור דרבנן, והאוכל בימים אלו בשר אינו עובר על 'לא תסור'.
הגורם לחברו לעבור על מנהג – האם עובר על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול'
ג. לאור האמור נבוא לדון, האם אדם הגורם לחברו לעבור על מנהג שנהגו כלל ישראל, עובר באיסור 'לפני עור לא תתן מכשול'.
המנחת חינוך (מצוה רלב אות ד) הביא מחלוקת ראשונים, האם המכשיל את חברו באיסור דרבנן עובר אלפני עור מדאורייתא. ונקט למעשה כשיטת רבנו תם המובא בתוספות (עבודה זרה כב, א ד"ה תיפוק) שעובר באיסור 'לפני עור' גם כשמכשיל חברו באיסור דרבנן. אך המנחת חינוך לא דן בשאלה שלפנינו, מה דין המכשיל את חברו לעבור על מנהג שקבלו עליהם ישראל שחומר איסורו בדרגה פחותה מאיסור דרבנן – האם גם בזה עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול'.
ובשו"ת פאת שדך (ח"ב סימן קיט) כתב שגם בנדון זה עובר על 'לפני עור'. ונימוקו עמו, משום שטעמו של רבנו תם שגם על הכשלה באיסור דרבנן עובר על 'לפני עור', מבואר בדברי המנחת חינוך, משום שלא גרע איסור דרבנן מאדם המשיא לחברו עצה שאינה הוגנת [כגון לעשות עסקה כושלת] שעובר מהתורה על 'לפני עור'. ולכן גם מי שמסייע לחברו לעבור על איסור דרבנן, הוא בעצם משיא לחברו עצה שאינה הוגנת, ועובר על איסור 'לפני עור' מהתורה מצד העצה שאינה הוגנת. ולפי זה כתב בשו"ת פאת שדך: "אף במכשילו במנהגא בעלמא, אית היה משום ולפני עור מדאורייתא, דודאי אם משיאו עצה לעבור על מנהג ישראל המחמירין [לא לאכול בשר] מראש חודש אב ואילך, הרי זו עצה שאינה הוגנת".
כמו כן, לפי מה שכתב ערוך השלחן [הובא לעיל אות א] כי ה"מזלזלים באיסור זה [של אכילת בשר בתשעת הימים] עוברים איסור דאורייתא מטעם נדר, דכיון שאבותינו קבלו עליהם מנהג זה, הוי נדר של כלל ישראל", פשיטא שעובר המכשיל באיסור דאורייתא של 'לפני עור', כי גורם לחברו לעבור על איסור תורה של נדר בשעה שאוכל בשר בתשעת הימים [ולפי דבריו, האוכל בשר בתשעת הימים צריך לעשות קודם לכן התרת נדרים].
על פי זה יוצא, שאדם הגורם לחברו להיכשל באיסור אכילת בשר בתשעת הימים, עובר על איסור 'לפני עור'. וממילא בנדון דידן, לכאורה יש לאסור פתיחת מסעדה המגישה מאכלים בשריים בתשעת הימים, כי בנתינת האוכל הבשרי עובר על איסור תורה. ואפילו אם על ידי אכילת המאכל הבשרי הכשר ימנעו אותם אנשים מאכילת מאיסור נבלות וטריפות, אבל בעל המסעדה הרי עובר בעצמו על איסור תורה של 'לפני עור', ואם כן מי התיר לו לעבור על איסור מהתורה כדי שאחרים לא יכשלו באיסור תורה [ואין כאן שאלה שיעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור, שהרי הוא עובר על איסור חמור מהתורה, וזה ודאי לא הותר בשום פנים ואופן].
האם אומרים לאדם 'חטא כדי שיזכה חברך'
ד. אמנם השאלה האם ניתן לפתוח מסעדות שמוגש בהן אוכל בשרי בתשעת הימים, נובעת מכך שיתכן ועדיף שבעל המסעדה יעבור באיסור אחד של 'לפני עור', כדי שאחרים ינצלו מכמה וכמה איסורי תורה, שיעברו אם יאכלו נבלות וטרפות שעובר באיסור תורה על כל זית וזית. וזאת על פי דברי הר"ן (יומא ד, ב בדפי הרי"ף) שהביא את הקושיא, מדוע שוחטים עוף בשבת כדי להאכיל מבשרו לחולה שיש בו סכנה, ולא מאכילים את החולה בנבלות וטרפות. ותירץ הר"ן, שהאוכל נבלה "עובר בלאו על כל זית וזית שבה, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא". ולפי יתכן שכדאי יותר שבעל המסעדה יעבור באיסור אחד של 'לפני עור', כדי שאחרים ינצלו מכמה וכמה איסורי תורה, שהם עלולים לעבור באכילת כל זית וזית של נבלות וטרפות.
שאלה זו דורשת בירור בשיטות הראשונים בסוגיית 'חטא כדי שיזכה חברך', כדלקמן.
בתחילת מסכת שבת (ד, א) בעי רב ביבי בר אביי "הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו". וכאשר דנו באיזה מקרה מדובר, ואמר רב שילא "לעולם בשוגג, ולמאן התירו לאחרים" [רש"י: אחֵר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבוא חברו לידי חיוב חטאת]. דחה זאת רב ששת בטענה "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך". ופירש רש"י: "וכי אומרים לו לאדם צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חברך עונש חמור". ומפורש איפוא, שאין לאדם לעבור על איסור, מכל סוג שהוא, כדי להציל את חברו מחטא.
מאידך, נאמר במסכת עירובין (לב, ב) בדין "חבר שאמר לעם הארץ [מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי] וחבר אחר שמעו", שלדעת רבי, החבר ששמע רשאי לאכול מהתאנים ואינו צריך לעשר "דוודאי עישורי מעשר ההוא חבר קמא עילויה" משום ש"ניחא ליה לחבר דלעביד הוא איסורא קלילא [רש"י: לתרום שלא מן המוקף – מדרבנן צריך להפריש תרומות ומעשרות "מן המוקף"] ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה". וכאן איפוא מפורש, שאדרבה, ראוי לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר.
התוספות במסכת שבת (שם ד"ה וכי אומרים) ובמסכת עירובין (שם ד"ה ולא ליעבד) הקשו את הסתירה הנ"ל בין הסוגיות, ומצאנו בדבריהם כמה דרכים ביישוב הסתירה, ומתוכם מסתעפים נפקא מינות רבות למעשה, אימתי אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך", ובכללם לנדון דידן.
[א] תלוי אם גורם לחברו לעבור באיסור – במסכת שבת כתבו התוספות בתירוצם הראשון: "התם [במסכת עירובין] כדי שלא יאכל עם הארץ טבל על ידו דאמר ליה מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי, אבל הכא [במסכת שבת, בענין רדיית הפת] שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפילו איסור קל שלא יבא חברו לידי איסור חמור". כלומר, בגמרא בעירובין החבר הוא הגורם לאיסור של אכילה ללא תרומות ומעשרות מהתורה [בגלל אמירתו לעם הארץ לאכול מהתאנים], ולכן מוטל עליו "לחטוא" באיסור קל [תרומה שלא מן המוקף] כדי להציל את חברו מאיסור חמור. מה שאין כן במסכת שבת, אין חיוב לחטוא בחטא קל [רדיית הפת] כדי להציל את חברו מחיוב חטאת, משום שהוא לא גרם לחברו לעבור על האיסור.
[ב] כאשר עדיין לא נעשה האיסור – עוד תירצו שם התוספות: "ואומר ריב"א דאפילו למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר, דהתם עדיין לא נעשה האיסור, ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו. אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור לא יעשה אפילו איסור קל בידים". ומבואר לפי תירוץ זה, כי כאשר עדיין לא נעשה האיסור – מוטב שיעשה חבר איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור חמור.
[ג] במצוה רבה או במצוה דרבים – עוד כתבו התוספות: "והא דתנן בהשולח (גיטין מא, ב) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, ואף על גב דבהאי פירקא (שם לח, ב) א"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו [ואם כן כיצד חוטא האדון כדי שהעבד יזכה במצוה]. שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא, כדמשני התם ברבי אליעזר שנכנס לבית המדרש ולא מצא שם עשרה ושחרר את עבדו להשלימו לעשרה, מצוה דרבים שאני". והיינו, שבמצוה רבה או במצוה דרבים – מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה" [כגון לשחרר חצי עבד וחצי בן חורין כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה שהיא 'מצוה רבה'], או לצורך "מצוה דרבים" [לשחרר עבד כדי שיהיה מנין לתפילה בציבור ולאמירת דברים שבקדושה].
[ד] במקרה של פשיעה – בסיום דבריהם כתבו התוספות: "ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך". כלומר, כאשר אדם פשע, אין אומרים לאדם אחֵר לחטוא כדי שיזכה חברו הפושע [ובתוספות בעירובין ביארו מדוע ברדיית הפת נחשב "פושע" למרות שהוא בעצם נקרא "שוגג", וז"ל: "לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה, ואע"ג דהוי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה"]. אולם כשאדם אינו פושע בחטאו [עם הארץ שבא לאכול לאחר שהחבר אמר לו שרשאי לאכול] צריך החבר לעשות איסור קל כדי שלא יעשה העם הארץ איסור חמור.
ה. להלכה נחלקו הפוסקים, אימתי אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך", ואימתי אין אומרים.
כתב הבית יוסף (או"ח סימן שו סע' יד) "נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת [ועובר בזה על איסור 'תחומין'] פן יפחידוה ותשתמד". ונקט הרשב"א כמו התירוץ הראשון של תוספות בשבת, שרק "כאשר אותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר", אומרים "חטא כדי שיזכה חברך", ולפי זה יוצא שאין לעבור על איסור 'תחומין' כדי להציל את בתו מהשמד. ומכל מקום סיים הרשב"א: "ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו".
אולם הבית יוסף נקט להלכה את תירוצים האחרים של התוספות – שבמצוה רבה או במצוה דרבים מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה", ושרק במקרה של פשיעה אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. ולפי זה מסיק הבית יוסף: "לתירוצא דמצוה רבה, הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד. ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע, הכא נמי לא פשעה והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי".
וכן פסק למעשה מרן הבית יוסף בשלחן ערוך (או"ח שו סעי' יד ) וז"ל: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ואי לא בעי, בית דין גוזרין עליו".
אך עדיין לא נתברר בדבריו, מה הדין כאשר הבת פשעה בהליכתה לשמד [שאלה מצויה בזמנינו בבנות ישראל המתגוררות בכפרים ערבים]. כי לפי התירוץ שהקובע הוא מצוה רבה או במצוה דרבים יוצא שמותר לעבור על איסור קל כדי שחברו יקיים "מצוה רבה", אולם לפי התירוץ שהקובע הוא אם היתה פשיעה, במקרה שפשע אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך.
ופסק בזה המשנה ברורה (סי' רנד ס"ק מ) כדעת המג"א ש"אין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי איסור חמור, כיון שחברו פשע במה שהדביק". ומפורש בדבריו שפסק לדינא כהתירוץ שדין "חטא כדי שיזכה חברך" תלוי בפשיעה, ולפי זה יוצא שכאשר הבת פשעה בלכתה לשמד, אין לאביה לעבור אפילו על איסור דרבנן להצילה. אמנם למעשה הכריע המשנה ברורה (סי' שו ס"ק נו) וז"ל: "קיימא לן אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חברו איסורא רבא, אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה, דאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ודווקא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן דעת האליה רבה דיש להקל לעבור כדי להצילה". ובשער הציון (ס"ק מו) נימק את הכרעתו: "אף דמהמג"א סימן רנ"ד משמע דאפילו איסור דרבנן אין לעבור עבירה כשפשעה בעצמה, מסתברא דבאיסור דרבנן יש לסמוך אחד תירוצא בתוספות שם דלמצוה רבה יש להקל אפילו כשפשעה מתחילה, והכא אין מצוה רבה גדולה מזו, אולי תחזור בה, וכן הסכים האליה רבה והביאו גם הפמ"ג".
ו. על פי שיטות הראשונים ודברי הפוסקים בסוגיית "חטא כדי שיזכה חברך", נבוא לדון בשאלה האם מותר לבעל המסעדה לעבור באיסור אחד של 'לפני עור' ["חטא" – באיסור קל], שמכשיל אחרים באכילת בשר בתשעת הימים, שאין זה אלא איסור מחמת מנהג, כדי שאחרים ינצלו מכמה וכמה איסורי תורה, שיעברו אם יאכלו נבלות וטרפות שעובר באיסור תורה על כל זית וזית ["כדי שיזכה חברך" – ולא יעבור באיסור חמור].
לפי התירוץ הראשון, שרק כאשר הוא הגורם לחברו לחטוא מוטל עליו "לחטוא" באיסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור, ברור שבנדון דידן, שבעל המסעדה הוא ודאי לא הגורם לאחרים להיכשל באכילת נבלות וטרפות, אין כל היתר לפתוח את המסעדה הבשרית בתשעת הימים.
וכן לפי התירוץ הרביעי, שבמקום של פשיעה אין אומרים לאדם אחֵר לחטוא כדי שיזכה חברו הפושע, אין להתיר פתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים, מכיון שאותם החשודים על אכילת נבלות וטרפות הם פושעים, ובזה אין כל היתר לאדם לחטוא כדי להציל את חברו הפושע מאיסור.
אולם לפי התירוץ השני, שכאשר עדיין לא נעשה האיסור – מוטב שיעשה חבר איסור קל ולא יעשה עם הארץ איסור חמור, זו סיבה להתיר את פתיחת המסעדות הבשריות מכיון שעדיין לא נעשה איסור אכילת הנבלות וטרפות על ידי החשודים על כך.
כמו כן לפי התירוץ השלישי, שבמצוה רבה [כמצות פרו ורבו] או במצוה דרבים [תפילה בציבור] – מותר לעבור על איסור קל כדי לאפשר לחברו לקיים "מצוה רבה" או לצורך "מצוה דרבים", יתכן שיש להתיר את פתיחת המסעדות, שהרי כאן החשש הוא שאם לא ימצא בשר כשר במסעדות, יכשלו רבים באכילת נבלות וטרפות, וב"מצוה דרבים" אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חברך". סברא זו העלה רבי יהושע פאלק אבד"ק פאלטשין בשאלתו לגאון מטשעבין (חלק ב סימן סב). וכן נקט לדינא בספר שערי מצויינים בהלכה (סימן קכב סעי' ו) וז"ל: "בשו"ת הרי בשמים (מהדו"ק סימן נח) כתב בעיר גדולה שיש שם הרבה אוכלי טריפות כשאין מוצאין כשירות, מותר לשחוט ולמכור במקולין. וכן כתב בהגהות מהרש"ם, דבאופן זה אמרינן חטא בשביל להציל רבים מטרפות. ועיין בגמרא (ביצה טז, ב) כיון דמקלקלי בה רבים היינו קלקולא, פי' שאין להחמיר במקום שעל ידי זה יבוא מכשול לרבים. ועל זה סומכים בזמנינו המקולין והחנויות מוכרי עופות צלוים, והמסעדות למכור לכל מי שבא לקנות ולשרת כל מי שבא לסעוד".
ברם לפי פסק המשנה ברורה המובא לעיל [אות ה], שרק באיסור דרבנן יש לסמוך על תירוץ התוספות שלמצוה רבה יש להקל לחטוא עבור פושעים, אבל איסור דאורייתא לא הותר לעבור כדי להציל פושעים מלחטוא אפילו במצוה דרבים – הרי שלפי המבואר לעיל [אות ג] שאדם הגורם לחברו להיכשל באיסור אכילת בשר בתשעת הימים, עובר על איסור תורה של 'לפני עור'. נמצא שיש לאסור פתיחת מסעדה המגישה מאכלים בשריים בתשעת הימים, כי בנתינת האוכל הבשרי עובר על איסור תורה, ובכהאי גוונא לא אמרינן חטא כדי שיזכה חברך הפושע.
איסור 'לפני עור' במכירת מאכלים אסורים
ז. אלא שעדיין יש לדון האם בפתיחת מסעדה בשרית בתשעת הימים עובר בעל המסעדה באיסור 'לפני עור' כאשר הוא מגיש את המאכלים הבשריים לסועדים, כי יש מקום להסתפק שמא רק הנותן מאכל אסור לחברו עובר על 'לפני עור', ולא המוכר דבר איסור.
יסוד ספק זה בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (ו, ב), שם מפורש שאחד התנאים לעבור על איסור 'לפני עור' הוא רק ב"דקאי בתרי עברי דנהרא. והיינו, כאשר החוטא לא יכול היה לעשות את העבירה ללא עזרתו של המכשיל. והדוגמא המבוארת בגמרא היא, נזיר העומד בצד אחד של הנהר ויש בקבוק יין בעבר השני של הנהר, אך אין באפשרות הנזיר לעבור את הנהר ולהגיע אל היין בכוחות עצמו. או אז, המגיש את כוס היין לנזיר עובר על איסור 'לפני עור', כי בלעדיו לא היה הנזיר חוטא. אבל "בחד עברא דנהרא", כאשר הנזיר יכול היה להגיע ליין בעצמו, כי הוא נמצא באותו צד של הנהר שבו נמצא היין, אין המושיט יין עובר באיסור 'לפני עור'.
והנה בגמרא בקידושין (נו, א) דנו בענין מכירת בהמה מחוץ לירושלים תמורת מעות מעשר שני [ובהמה הנקנית תמורת מעות המעשר שני מותר לאכול רק בירושלים] – האם רשאי למכור גם כשיודע שהקונה לא יאכל את הבהמה בירושלים. וכתב שם רש"י (ד"ה אמר ר' אלעזר) בתוך דבריו: "מוכר זה יודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו, ועבר על לפני עור לא תתן מכשול, דיודע שהלוקח מתכוין לאוכלה בעירו". ומפורש בדבריו שגם במוכר שייך איסור 'לפני עור'.
אולם התוספות (שם ד"ה אבל) הקשו על רש"י: "מאי לפני עור לא תתן מכשול איכא, הכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם אחר, ולא שייך לפני עור אלא דוקא דקאי בתרי עברי דנהרא כגון מושיט כוס יין לנזיר". כלומר, לדעת תוספות אין מוכר עובר על 'לפני עור', מכיון שקונה שיכול לקנות דבר איסור במקום אחר, אינו נחשב כנמצא ב"תרי עברא דנהרא", שהרי היה יכול לעשות את העבירה גם ללא עזרתו של המכשיל – לקנות את האיסור במקום אחר. ולכן המוכר אינו נחשב כנותן "מכשול". ועל פי דברי התוספות פסק בשו"ת תורת חסד (או"ח סימן ה) כי דברי הרמ"א (סי' קסג סעי' ב) בהלכות נטילת ידים שאין להאכיל פת למי שלא נטל ידיו משום 'לפני עור לא תתן מכשול', נאמרו רק כשנותן לו מאכל, ולא כשמוכר מאכל, כי במכירה אין איסור 'לפני עור' משום שזהו כ"חד עברא דנהרא", שאינו עובר על 'לפני עור'.
ומאחר ובמכירה אין 'לפני עור' כמבואר לעיל, הרי שבמציאות של ימינו שלמרבה הצער יש מסעדות רבות שניתן לסעוד בהם מאכלים בשריים לא כשרים, ואם כן, בנדון דידן, מכירת מאכלים בשריים במסעדה בתשעת הימים נחשבת כ"חד עברא דנהרא", כי הסועד יכול להיכשל גם ללא הכשלת המכשיל. וכן נקט בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן לח) שיש מקום לומר שהמגיש מאכלי בשר ללקוחות יהודים במסעדה שלו אינו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול, כי "אמרו במסכת ע"ז (ו, ב) שהאיסור לפני עור לא תתן מכשול אינו נוהג אלא בתרי עברא דנהרא, כלומר, שאין כל אפשרות לאדם לעבור העבירה אלא על ידי זה שמכשילו בכך, אבל אם העובר על האיסור יכול יכול לעשות זאת בלעדיו, אינו עובר מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול, וכאן הרי יש עוד מסעדות אחרות המספקות גם מאכלי בשר לכל דכפין".
אולם מאידך כתב היחוה דעת: "אולם המשנה למלך (בפ"ד מהלכות מלוה ולוה הלכה ב) כתב, שזהו דוקא אם יוכל לעבור על האיסור מבלי שתהיה יד ישראל באמצע, אבל אם לא יימצא דרך לעבור אלא על ידי שישראל אחר יספק לו את האיסור, כיון שגם הישראל האחר מוזהר משום לפני עור לא תתן מכשול, לא נפקע האיסור בכך. ושכן מוכח מלשון התוספות (חגיגה יג, א), ושלא כדברי הגאון רבי משה בנבנשתי בשו"ת פני משה שאינו מחלק בכך, וסובר שכל שיכול לעבור אפילו על ידי ישראל אחר, אין בזה איסור מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול".
ומבואר בדבריו כי נדון פתיחת מסעדה בשרית בתשעת הימים תלוי במחלוקת המשנה למלך והפני משה, וההיתר לפתוח הוא רק לדעת הפני משה, שאין לפני עור מכיון שגם אם לא ימכור בשר במסעדה, יוכלו האנשים להשיגו במקום אחר, והרי זה כ"חד עברא דנהרא". אך לפי המשנה למלך גם אם יוכלו להשיג את הבשר במסעדה אחרת, אין זה פוטר את המוכר מאיסור 'לפני עור', כי כאשר משיג את האיסור באמצעות ישראל אחר, סבור המשנה למלך שמאחר וגם הישראל השני מוזהר על פני עור "לא פקע האיסור בכך".
ומכל מקום למעשה, דחה זאת היחוה דעת, וכתב: "גם לפי מה שכתב החתן סופר (שער המקנה וקנין עמ' קעו) שכל טעמו של המשנה למלך הנ"ל, משום שיש להעמיד את הישראל האחר בחזקת כשרות שלא יעבור על האיסור של לפני עור לא תתן מכשול, לפי זה אם הוחזק הישראל האחר לספק את האיסור לכל דורש, לא שייך טעם זה, וגם המשנה למלך אפשר שיודה באופן כזה". והיינו שבמקום שהיהודי האחר המספק את האיסור אינו חושש כלל לעבור על לפני עור, גם המשנה למלך מודה שהיהודי הראשון המספק את האיסור אינו עובר כאשר הוא מוכר איסור, וכמבואר לעיל, שבמכירה אין איסור לפני עור מכיון שאינו מכשילו, כדין "חד עברא דנהרא".
אשר על כן, בנדון פתיחת מסעדה בשרית בתשעת הימים בזמן הזה בארץ ישראל אינו שונה מפתיחתם בחו"ל, ובכל אופן גם לדעת המשנה למלך אין בעל המסעדה עובר על 'לפני עור', כי מכיון שניתן להשיג בשר שאינו כשר במסעדות אחרות של נכרים, או של יהודים שאין להם חזקת כשרות – הרי זה נחשב כ"חד עברא דנהרא", והיינו שאין בזה מכשול לסועד, שהרי יכל להשיג את האיסור בעצמו.
דין 'מסייע לדבר עבירה'
ח. והנה בדברי התוספות (שבת ג, א ד"ה בבא) מפורש שהמושיט כוס יין לנזיר ב"חד עברא דנהרא", אמנם אינו עובר באיסור תורה של 'לפני עור', אך מכל מקום עובר על איסור מדרבנן והיינו איסור מדרבנן שמסייע לדבר עבירה. ולפי זה שוב עלינו לאסור לפתוח מסעדה בשרית בתשעת הימים, כי בהגשת המאכלים הבשריים לסועדים, אמנם שאינו עובר על איסור דאורייתא של 'לפני עור', אך הרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה הרוצים לאכול בשר בימים אלו, וכאמור, יש בזה איסור דרבנן.
אך נראה שבנדון דידן אינו נחשב כמסייע בידי עוברי עבירה מכמה טעמים המתבארים בדברי הפוסקים בגדרי מסייע לדבר עבירה.
[א] דעת הפמ"ג (או"ח סימן קסג אשל אברהם ס"ק ב) באיסור דרבנן יש רק 'לפני עור' [כמבואר לעיל אות ג] ולא איסור 'מסייע ידי עוברי עבירה' [בשו"ת הרי בשמים (ח"א סימן נח) כתב שאף שמצאנו איסור 'מסייע ידי עוברי עבירה' במלאכת חול המועד, יש לחלק "דמלאכת חול המועד יש לה אסמכתא מהתורה, אי נמי יש לו עיקר מהתורה. אבל באיסור דרבנן גמור [כגון בנדון השאלה שדן בה, בענין שחיטת בהמות כשרות ומכירתם בתשעת הימים], שפיר צדקו דברי הפמ"ג הנ"ל דליכא איסור מסייע"].
[ב] דברי הש"ך (יו"ד סימן קנא ס"ק ו) שאיסור 'מסייע לדבר עבירה' נאמר דוקא בישראל שומר תורה ומצוות ולא בנכרי או בישראל מומר.
[ג] דברי האחרונים שאיסור 'מסייע לדבר עבירה' הוא רק כאשר מסייע בגופו או בממונו לעבור עבירה, ולא במוכר.
כפי שסיכם את הדברים בשו"ת דברי דור (או"ח סימן לח) וז"ל: "באיסור דרבנן לא גזרו מסייע היכא שיכול לקחת האיסור בעצמו, ובפרט [א] דבאיסור דרבנן ליכא משום ערבות, וכן כתב הפמ"ג (או"ח סימן קסג א"א אות ב). ואף על פי שיש חולקים בזה, וכמ"ש בספר לב שומע (מערכת ל אות לט), מכל מקום יש לצרף בזה דעת הרמב"ן שהובא בהר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה שאם יכול לעשות האיסור בעצמו אין איסור כלל משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מדרבנן. [ב] זאת ועוד, מכיון שהקונים הם אנשים חילוניים שאינם שומרי תורה ומצוות כלל, וחלקם גרועים מכך, אם כן דינם כדין מומרים שכתב הש"ך (יו"ד סימן קנא ס"ק ו) שאין אנו מצווים להפרישם, ובדלא קאי בתרי עברי דנהרא אפילו איסורא דרבנן ליכא, וכן כתב הדגול מרבבה (שם) שישראל שעובר על עבירה זו במזיד, אין בזה משום מסייע. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סימן לא) שטבח שמוכר נבילות וטריפות לנכרים ואחד מהשרים הוא ישראל פושע, ואם לא יביא לו הוא, יביא לו מטבח גוי, והעלה דלא מיקרי מסייע כלל. וכן כתב מופה"ד שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סז) בשם שו"ת בית יצחק חאו"ח (סימן כט אות ד) שלדברי הש"ך והדגול מרבבה שבישראל מומר כשהוא מזיד ויכול לקנות ממקום אחר אפילו איסור מדרבנן ליכא, היינו אפילו כשהוא מומר לאותו דבר בלבד ואין צריך שיהיה מומר לכל התורה. [ג] מה גם שלדברי כמה מהאחרונים, כאשר מוכר האיסור לגמרי לא מקרי מסייע, שהרי קיבל דמים ומכרו לגמרי וברשותו דלוקח".
וכן הסיק לדינא הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן לח) וז"ל: "ואף על פי שכתבו התוספות והרא"ש והר"ן (שבת ג, א) שאפילו בדלא קאי בתרי עברי דנהרא, כלומר, שיכול עובר העבירה לעשות האיסור בלעדיו, שאין בזה איסור מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול, על כל פנים יש בזה איסור מדרבנן, נראה שזהו כשעיקר האיסור הוא מן התורה, אבל באיסור דרבנן, כל שיכול לעבור על האיסור בלאו הכי, מותר לכתחלה, כמבואר בשו"ת הרדב"ז חלק ב' (בלשונות הרמב"ם סימן רטו). ואף על פי שיש חולקים בזה, מכל מקום יש לצרף בזה דעת הרמב"ן שהובא בהר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה, שאם יכול לעשות האיסור בעצמו, אין איסור כלל משום לפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מדרבנן. וכאן אין האיסור אלא משום מנהג. לכן יש מקום להקל בזה כשיש צורך של פרנסה כמו בנידון דידן".
והוא מסיים: "ובעצם הדבר שהרבנות הראשית מרשה למסעדות כשרות לספק בשר ללקוחותיהם בימים אלה, כבר כתב בשו"ת הרי בשמים (ח"א סימן נח) שנהגו להקל בזה, שאם לא כן יש חשש שיבואו לאכול בשר נבלות וטרפות במסעדות לא כשרות. ואף על פי שיש רבים החולקים על היתר זה, הנח להם לישראל".
גם בשו"ת פאת שדך (ח"ב סימן קיט), אמנם נשמע מדבריו שיש איסור מסייע בדבר עבירה, מכל מקום למעשה, צידד להתיר פתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים: "אבל מה שצידד להקל דלא דמי לתרי עברי דנהרא, זו באמת סברת כל המקילין בזה ובנדון זה, שמוכרים למי שלא נטל לידיו ומוכרים מלבושי נשים אסורים ועוד. אבל באמת לא ברירא מילתא, ואפילו יוכל להשיג האיסור על ידי גוי קיל טפי, מכל מקום אית ביה איסור דרבנן משום מסייע ידי עוברי עבירה, וכמו שכתב הרא"ש ריש שבת, שחייב לאפרושי מאיסורא, כל שכן שלא יסייע לו. מיהו בזה יש לצדד בזמן הזה שרבו העבריינים, כיון שלא מצא במה להתפרנס, אולי יש להקל בדוחק גדול בזה בדרבנן כי האי".
[כדי לחדד את השיקול ה"פרנסה" בפתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים, יצויין כי בשנת תשס"ח התפרסם מחקר בישראל, שלפיו בתשעת הימים חלה ירידה של כשלושים וחמשה אחוזים במספר המבקרים במסעדות בשריות, ולפי הערכת אנשי מקצוע, נגרם הפסד של כעשרה מליון ש"ח למסעדנים. ובערי הפריפריה, כעשרים אחוז מהמסעדות הבשריות הכשרות נסגרות בתקופת תשעת הימים, לאור חוסר כדאיות כלכלית בתפעול המסעדות עקב מספר מצומצם של מבקרים].
האם התקינו תקנות להתיר לעבור עבירה קלה על מנת שלא יעבור עברה חמורה יותר
ט. מלבד מה שנתבאר לעיל באופן פרטי על בעל המסעדה בנדון 'חטא כדי שיזכה חברך' – האם עדיף שיעבור באיסור אחד של 'לפני עור', כדי שאחרים ינצלו מכמה וכמה איסורי תורה, שיעברו אם יאכלו נבלות וטרפות שעובר באיסור תורה על כל זית וזית. יש לדון באופן כללי האם חובתם של חכמי הדור לתקן להתיר לכתחילה איסור קל כדי שלא יכשלו הרבים באיסור חמור יותר. או שכלל בידינו, שאין עושים תקנה לרשעים, וכמו שכתב הבית יוסף (יו"ד סימן קפג) וז"ל: "כתב הריב"ש (סימן תכה) שנשאל אם איסור נדה נוהג גם בפנויה. והשיב שדבר פשוט הוא שנוהג בה, והאריך בדבר וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור".
מבואר בדבריו, שבמקום שיש אנשים רבים הפרוצים בעריות ובאים על פנויות, אין לתקן טבילה לפנויות כדי שהבאים עליהן יכשלו רק באיסור קל, ולא באיסור נדה החמור. ולפי זה גם לענין פתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים, אין מחובתם של חכמי הדור לתקן להתיר לפתוח את החנויות כדי שלא יכשלו רבים באיסור החמור של אכילת נבלות וטרפות.
בסברא זו, דן רבי משה שטרנבוך בתשובות והנהגות (ח"ב סימן רנז) כמענה לשאלה "האם מותר למסעדה להגיש בתשעת הימים ארוחות עם בשר לאנשים שבלאו הכי יאכלו טרפות", והוא משיב: "האחרונים דנו אם להתיר איסור קל כדי להציל אנשים מאיסור חמור, ובעקידה מפורש שאין להתיר איסור פנויה כדי שלא ייכשלו באסור נדה, והיינו שפנויות יטבלו כדי שהמזנים אתם לא ייכשלו באיסור נדה, דלא עברינן תקנתא לרשיעי. ועובדא ידענא מפי מו"ר הגר"מ שניידער זצ"ל בכפר בליטא שהתקלקלו מעט, והרב התיר לפנויות לטבול, ובתקופה קצרה סיפר שכולם התקלקלו לגמרי"
וכוונתו לדבריו של רבי יצחק עראמה בספרו עקידת יצחק (פרשת וירא שער כ) וז"ל: "ואני הסברתי להם פעמים רבות כי החטא הגדול שיעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת רבים ובלי רשות בית דין חטאת יחיד הוא, והוא בעוונו ימות על ידי בית דין של מעלה, וכל ישראל נקיים. אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת רבים והדת ניתנה בבתי דיניהם שלא למחות בו, הנה הוא זמה ועון פלילי וחטאת הקהל כולו ולא ניתן למחילה אם לא בפרענות הקהל וכו', ולכן מוטב שיכרתו או ישרפו החטאים האלה בנפשותם משתעקר אות אחת מן התורה בהסכמת הרבים. וכל מי שלא יקבל זה בדעתו אין לו חלק בבינה ונחלה בתורה האלהית".
לעומת זאת, הביא בתשובות והנהגות ראיה בשם רבי שמואל יוסף רבינוב מהגמרא בסוטה (דף מח, ב) שאמר רב יוסף "זמרי גברי ועני נשי פריצותא, זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת". כלומר, יותר חמור שנשים שרות וגברים עונים להם, מאשר גברים מזמרים ונשים עונות להם. מקשה הגמרא: "למאי נפקא מינה", הרי שני הדברים אסורים, הן כשהנשים עונות לשירת הגברים, והן שהגברים עונים לשירת הנשים, ואם כן למאי נפקא מינה מה יותר חמור. ומתרצת הגמרא: "לבטולי הא מקמי הא". ומבאר רש"י: "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת". דהיינו, כאשר עושים תקנות לרשעים שאינם שומעים בקול חכמים, עדיף לתקן להם שיעשו איסור קל ולא יעשו איסור החמור.
אמנם למעשה מסיק הגר"מ שטרנבוך: "והאמת שאנו אסור לנו להתיר איסור כדי למנוע מלעבור איסור חמור יותר, עיין בשו"ע יורה דעה (סימן שלד סע' א) שאפילו ישתמד אנו מנדים. אבל בלי כח בית דין, או כשאין הוראה מפורשת להתיר איסור, בודאי אנו משתדלים להקל האיסור לעבריינים. ואם בעל המסעדה רוצה לפתוח כדי להציל מאיסור טריפות, מותר לנו לשתוק שאנו לא מתירים לעם ישראל דבר האסור. אמנם כל זה הוא שלא למחות, אבל לתת הכשר לאיסור, אין לזה היתר ח"ו".
גם דעתו של רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, יורה דעה ח"א סימן נב) היתה שאין להתיר לרשעים איסור קל כדי להצילם מאיסור חמור יותר. רבי משה נשאל: "בדבר הספארט צענטער [מרכז הספורט] יהודי שנפתח במקסיקו אשר מבשלים שם נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, וכתר"ה יכול לפעול שיכשירו המקום ויהיה תחת השגחת הרבנים במשגיח נאמן וגם שלא יבשלו בשבת, אבל בתנאי שיניחו אותם ליתן למי שרוצה לשתות חלב וגלידה קרה הנעשית מחלב אחר ארוחת הבשר, ואם לא יניחו אותם זה אינם רוצים כלל לעשות כשרות בהמקום, ורוצה כתר"ה לידע חוות דעתי אם להנהיג שם כשרות או לא".
והוא השיב: "הנה ודאי להתיר איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים החמורים דאורייתא ואף שישתמדו, אין לנו לחוש לזה, וכמדומני שהחתם סופר באיזה תשובה הביא ראיה מהא דקידושין (עב, א) דמקפי פירא בכוורי בשבתא ואזיל וצדו בהו בשבתא ושמתינהו ר' אחי בר' יאשיה ואישתמוד [מסופר שם כי פעם אחת צפו הדגים שבאגם בשבת, והלכו בני העיר וצדו אותם, ואף שאין בזה איסור דאורייתא, כי הדגים עלו ליבשה בעצמם, מכל יש בכך איסור דרבנן, ונידה אותם רבי אחי בר' יאשיה, ובגלל הנידוי הלכו ונשתמדו]. שכוונתו בזה להורות שאין לנו לחוש מלאסור איסור דרבנן, דצידה זו לא היתה אסורה מדאורייתא, כיון דהציף הנהר הכוורי והיו ביבשה אף שאישתמוד ע"י זה. והוא דין ברור ופשוט".
נמצא, כי לדברי כל הפוסקים, אין לעשות לתקן תקנות עבור חוטאים ופושעים, ולפיכך גם בנדון דידן, אין מחובתם של חכמי הדור לתקן להתיר לפתוח את החנויות כדי שלא יכשלו רבים באיסור החמור של אכילת נבלות וטרפות.
אחריות הגופים המעניקים 'תעודת כשרות' על המקומות שתחת השגחתם
י. ובנוגע לגופים הנותנים כשרות, יש להסתפק שמא עליהם לאסור את פתיחת המסעדות הבשריות שתחת פיקוחם, כדי שלא תצא תקלה מתחת ידם – שיֵראה כאילו הם שותפים להתרת איסור אכילת בשר בתשעת הימים.
והנה, האגרות משה, בדבריו המובאים לעיל, התיר לתת תעודת כשרות למסעדה המגישה קפה עם חלב לאחר ארוחה בשרית, ונימוקו עמו: "אבל בכאן איני רואה שום דבר שימנעו הרבנים מלהנהיג כשרות בשביל שיהיה שם אחד רשע שיעבור וימכור אחר אכילת בשר מאכלי חלב למי שרוצה, הרי אין ההשגחה והכשר הרבנים על האנשים המוכרים להעיד שהם צדיקים שידוע לכל שהם רשעים וחשודים לעבור על כל התורה, אלא שהרבנים יראו וישגיחו על המקום שהדברים שמוכרים שם יהיו דברים כשרים שימכרו להאוכלים רק מאכלי בשר כשר, וכן מאכלי חלב כשר, ולא יבשלו בשבת. אבל על מה שיעשו היחידים, בין המוכר ובין הלוקחים, שיקנו מאכלי חלב בעת שאסור להם לאכול והמוכר יתן להם, אף שאסור מדין לפני עור, אין הרבנים אחראים לזה, כיון שאי אפשר למחות כמו שאין אחראים על מה שעושין בביתם, ולא נראה כלל שהרבנים מקילין בזה שיבא מזה פרצה ח"ו כי לא ע"ז הוא השגחת הרבנים. וגם בהכתב שיתנו הרבנים אם ירצו להדביק שם הרי לא יכתבו שהמוכרים הם אנשים כשרים אלא שכל הדברים הנמכרים שם הם דברים כשרים שעומדים תחת השגחת הרבנים".
ולפי רבי משה יוצא שבנדון פתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים, הגופים הנותנים כשרות אינם יכולים לתת גושפנקא להגשת המאכלים הבשריים, שכן רבי משה התיר לתת כשרות דווקא במסעדות שהמאכלים כשרים וראויים לאכילה ורק האנשים המוכרים אותם אינם מתנהגים כראוי כאשר הם מוכרים חלב עם בשר ביחד. ולהגיש מאכלים בשריים בתשעת הימים פירושו, לתת כשרות למאכלים שאינם ראויים לאכילה, ואת זה לא התיר רבי משה.
ברם בשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד זימן ז) דן גם הוא "אודות מסעדה שאוכלים שם יהודים, ובעל המסעדה מוכן לקבל השגחת הרבנות המקומית שיהיו המאכלים שבמסעדה כשרים כדת, ולציית להוראות המשגיח במה שנוגע לכשרות המאכלים, בתנאי שהמשגיח יתעלם מהרוצים לאכול מאכלי חלב (גלידה) מיד אחר הבשר, או אפילו שיאכלום ביחד בצונן. אם כדאי לקבל התנאי הנ"ל למנוע מכשול מאכילת נבלות וטריפות ובשר בחלב ממש, או יש לומר הלעיטהו לרשע וימות".
והכריע הגר"ע יוסף: "הדבר ברור שמכיון שלהרבה אנשים הוי הצלה גמורה, בודאי שחובה קדושה מוטלת על הרבנות המקומית לגדור הפרצה שבכוחם לגדור ולהכשיר המסעדה כדת ולמנות משגיח קבוע ירא וחרד לדבר ה' ובן דעת שיוכל לעמוד על המשמר להציל מה שניתן להציל". ומשמע שמאותה סברא שמותר לאפשר אכילת בשר בחלב במסעדה, כי בפתיחת המסעדה הכשרה [כל השנה] "להרבה אנשים הוי הצלה גמורה", נוכל גם להתיר פתיחת מסעדה שמגישים בה מאכלים בשריים בתשעת הימים, כי עצם פתיחת המסעדה הכשרה מהווה עבור "הרבה אנשים הצלה גמורה".
***
מסקנת הדברים:
בשו"ת יחוה דעת, כתב לדינא בנדון דידן, בסיום דבריו המובאים לעיל: "מותר לישראל בעל מסעדה כשרה לספק מאכלי בשר ללקוחותיו גם אחר ראש חודש אב, ובפרט אם יש מקום לתלות שהלקוח אינו בקו הבריאות. ואם אפשר להגיש בשר עוף, עדיף יותר מאשר להגיש בשר בהמה, כמו שאמרו (בחגיגה ח, א) שאין שמחה אלא בבשר בהמה, וכמבואר באחרונים".
וכן דעת ספר שערים המצויינים בהלכה על הקיצור שו"ע (סימן קכב ס"ק ו) שכתב: "בשו"ת הרי בשמים (מהרו"ק סי' נח) כתב בעיר גדולה שיש שם הרבה אוכלי טרפות כשאין מוצאים כשרות, מותר לשחוט ולמכור במקולין, וכן כתב בהגהות מהרש"ם (או"ח סי' תקנא) דבאופן זה אמרינן חטא בשביל להציל רבים מטרפות. ועי' בגמרא ביצה (טזף ב) כיון דמקלקלי רבים היינו קלקולא, פירוש שאין להחמיר במקום שעל ידי זה יבוא מכשול לרבים. ועל זה סומכים בזמנינו המקולין והחנויות המוכרות עופות צלויים והמסעדות, למכור לכל מי שבא לקנות, ולשרת לכל מי שבא לסעוד".
והוא מוסיף סברא נוספת להיתר: "ועוד יש לומר, דכיון שיש לתלות שהבשר לצורך שבת, או לסעודת מצוה, או שהוא חולי, ובכהאי גוונא שיש במה לתלות, אין עוברים על לפני עור. וגם במסעדות שאוכלים את הבשר שם, ואין לתלות לצורך שבת ולסעודת מצוה, מכל מקום יש עוד לתלות שהוא חולי קצת".
אולם בשו"ת תשובות והנהגות, מסייג את ההיתר לפתוח מסעדות בשריות, בתנאי שיתלה מודעה שהמאכלים הבשריים מיועדים למי שמותר לו לאוכלם גם בתשעת הימים, על פי ההלכה, וז"ל: "לענין בשר בתשעה ימים, לא החמירו בחולה וחלש כשהוא כחולה קצת. ובבשר עוף כל גווני, עיין במשנ"ב ס"ק ס"א וס"ד ובשערי תשובה שם. וגם בעל המסעדה יכול לתת להם בשר. ולכן עצתי לתלות מודעה "מנהג ישראל לימנע מאכילת בשר בתשעה ימים ובחולה או חלש מותר", ובזה יצא ידי חובתו. ואינו צריך לדקדק ולשאול אצל כל אחד אם הוא חלש ועד כמה. שוב מצאתי בשדי חמד (מערכת בין המצרים סימן א אות ח) שכבר נשאל בכעין זה, עי"ש, ומבואר שם דלהתיר איסור אין לנו רשות ד"הלעיטהו לרשע וימות". אך בעניינינו בבשר עוף, ואפילו בשר בהמה, כאן שעלולים על ידי זה להיכשל בטריפות, אין מתירים האיסור להדיא, אלא כהצעתינו בהנחת מודעה נראה דסגי בזה".
מאידך, הביא בשו"ת רבבות אפרים (אורח חיים סי' רצה) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי לאסור להאכיל יהודים בבשר בתשעת הימים, ולא כתב טעמם. ובשו"ת פאת שדך (חלק ב סימן קיט) נוטה לאסור כי חושש שיש איסור לפני עור, ומסיים את תשובתו: "ואם אין באים לשאול, נלענ"ד דמוטב לשתוק, שקרוב לודאי שלא ישמעו".
נימוק נוסף לאסור את פתיחת המסעדות הבשריות בתשעת הימים הוא מחשש של "פריצת גדר", כפי שכתב הגאון מטשעבין בעל הכוכב יעקב (הובא בספר בנו, הדובב מישרים (ח"ב תשובה ??) "אין להקל בזה לעשות כזאת בפרהסיא, אפילו אם יהיה איזה צד להקל מחמת החשש שיאכלו טריפה, אבל ממנם ילמדו וכן יעשו בעיירות אחרות אשר שם לא יהיה החשש הנ"ל ויפרוץ הגדר אשר גדרו הראשונים". וכך כתב המהרש"ם: "כלל הדבר כי חלילה לפרוץ גדר בזה". ומוסיף הכוכב יעקב: "ובמיוחד בנידון דידן שמאכיל הבשר בידים גם לאנשים אשר אינם חשודים לעבור על זה במזיד, רק דרואין החנות פתוחה ושמוכרים בה בשר בפרהסיא וסבורים שהיא היתר ממש, על כן אין לנו להכשיל אנשים הכשרים בשביל האנשים המורדים.
לפיכך, מבחינת בעלי המסעדות – השאלה האם מותר להם לפתוח אותן בתשעת הימים כדי להאכיל בשר למי שמעוניין, שנויה במחלוקת הפוסקים.
ואילו מבחינת גופי הכשרות – על פי דברי האגרות משה, נתבאר כי אין להימנע ממתן תעודת הכשרות גם אם מוגשים שם מאכלי בשר בתשעת הימים, משום שההכשר ניתן רק על עצם כשרות המאכלים, ומכיון שהמאכלים כשרים, יתכן שהאוכל הוא חולה קצת, ואין זה סותר את תעודת הכשרות.
פרק ב
פתיחת מכבסה
בדומה לפתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים, דנו הפוסקים האם מותר לפתוח מכבסה [כדי לכבס בגדים של אחרים] בתשעת הימים. בנדון זה, לפני שאנו דנים בשאלות, האם בעל המכבסה עובר על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול' או איסור 'מסייע לדבר עבירה' [נושאים שנדונו כבר בהרחבה בפרק א] – יש לברר מהו גדר האיסור לכבס בתשעת הימים: האם מעשה הכביסה, דהיינו נקיון הבגדים, אסור. או שהאיסור הוא לבישת בגדים מכובסים בתשעת הימים. שכן אם האיסור הוא במעשה הכיבוס, ודאי שאסור לפתוח מכבסות בתשעת הימים, ולא משום 'לפני עור', אלא מעצם האיסור שעובר בעל המכבסה בזה שהוא מכבס בתשעת הימים. ורק אם נאמר שהאיסור אינו על המכבס אלא על הלובש, הרי שיש לדון האם עובר בעל המכבסה על איסור כאשר הוא מכבס בגדי אחרים בתשעת הימים.
בתוך הדברים יבואר גם, מה דינן של מכבסות 'בשירות עצמי'. דהיינו, חנות שבה מכונות כביסה ויבוש הפועלות באופן אוטומטי באמצעות מטבעות כסף, ללא כל שירות אדם. והשאלה היא, האם מותר לפתוח את מכבסות מסוג שכזה בתשעת הימים.
א. בשונה מאיסור אכילת בשר ושתיית יין בתשעת הימים שהוא מנהג שנהגו בו, כמבואר לעיל [פרק א אות ב], כיבוס בתשעת הימים הוא איסור דרבנן כמפורש בדברי המשנה במסכת תענית (פרק ד משנה ז) "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס". ונחלקו בגמרא (תענית כט, ב) האם מותר לכבס בתשעת הימים שלא על מנת ללבוש את הבגדים המכובסים בימים אלו אלא להניחם לאחר תשעת הימים: "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח מותר. ורב ששת אמר, אפילו לכבס ולהניח אסור".
ובפשטות, ההבנה במחלוקתם היא, מהו גדר האיסור לכבס [ולהסתפר] בתשעת הימים: לדעת רב נחמן, האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים, ולכן דווקא לכבס על מנת ללבוש, אסור. אבל לכבס כדי להניח לאחר תשעת הימים, מותר, וזאת משום שאין איסור במעשה הכביסה. אולם רב ששת סבר, שהאיסור הוא במעשה הכביסה. ובשל כך, גם אם אינו מכוון ללבוש את הבגדים המכובסים בתשעת הימים, אסור לכבסם.
ופירש רש"י (ד"ה אפילו לכבס ולהניח) בטעמו של רב ששת: "כדי שילבש לאחר זמן לאחר תשעה באב אסור, דנראה כמסיח דעתו, שעוסק בכיבוס בגדים". ומבואר איפוא, כי הסיבה שאיסור הכיבוס הוא במעשה נובעת מכך שטעם האיסור הוא בגלל "היסח הדעת", ולכן עצם ההתעסקות בכיבוס בגדים בנקיונם ובחידושם אסורה בתשעת הימים, כי פעולות אלו מסיחות את הדעת מהאבלות על חורבן בית המקדש. וכך גם נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן תקנא סע' ג) "שבוע שחל בו תשעה באב אסורים לספר ולכבס, אפילו אינו רוצה ללבשו עתה אלא להניחו לאחר תשעה באב". ובמגן אברהם (ס"ק יב) הובאו דברי רש"י: "דנראה כמסיח דעתו מהאבלות".
ולפי זה יוצא שאין היתר לפתוח מכבסות בתשעת הימים. משום שכאמור, אם האיסור הוא מעשה הכיבוס, הרי שבעל המכבסה המכבס או מפעיל מכונת כביסה בתשעת הימים עובר על האיסור שבמעשה הכיבוס [הגורם להיסח הדעת מהאבלות]. ואפילו כשמכבס בגדים של קטנים או של נכרים, שאין להם איסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעת הימים, אין היתר לכבס בתשעת הימים, שהרי האיסור הוא במעשה הכביסה.
ההבדל שבין כיבוס לעצמו וכיבוס לאחרים
ב. אולם לכאורה יש לחלק בין כיבוס לעצמו [אפילו שלא לצורך לבישה מיידית] לבין כיבוס בגדי אחרים. כי דווקא כשמכבס בגדי עצמו, מכיון שיש לו הנאה מעצם המלאכה בהיותו שמח בבגדיו הנקיים, זה גורם להסיח הדעת מהאבלות. אבל כשמכבס בגדי אחרים, ובפרט כשהדבר נעשה לצורך פרנסה, אין במעשה כל הנאה ושמחה וממילא אין בו היסח הדעת מהאבלות. ומדוע איפוא יהיה שונה כיבוס לאחרים משאר מלאכות שין בהם היסח הדעת מהאבלות, המותרות לעשות בתשעת הימים.
היסוד לחילוק זה הוא בנדון הפוסקים לענין כיבוס בגדי נכרים בתשעת הימים, כמובא בדברי תרומת הדשן (שו"ת סי' קנב) וז"ל: "מתוך הסברא נראה להתיר לנשים עבריות לכבס בגדים לגויים בשבת זו [בתשעת הימים], שהרי אין איסור כיבוס בשבת זו משום דאסור במלאכה, אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות, והא לא שייך בכיבוס בגדי הגויים. אמנם סובר אני להחמיר, משום דאיכא למיחש למראית העין". ומבואר בדבריו, כי מעיקר הדין אין איסור לכבס בגדי נכרים, שכן במעשה זה אינו עובר על האיסור למעט בשמחה ולהראות האבלות בתשעת הימים, ורק משום מראית העין יש איסור בדבר.
וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקנא סע' ה) "אסור לעבריות לכבס בגדי העכו"ם בשבוע זו", וביאר המג"א (ס"ק יט) שאין זה מדין איסור כיבוס, אלא מדין מראית העין: "אע"ג דמדינא שרי דליכא שמחה כשמכבס לאחרים, מכל מקום אסור מפני מראית העין שאין ניכר שהם של עכו"ם", ולכן הוא מסיק: "ואפשר שבצנעה יש להקל". וכן פסק להלכה המשנה ברורה (ס"ק מב) "לכבס בגדי העכו"ם, אע"ג דמדינא שרי שהרי אין איסור כיבוס משום דאסור במלאכה, אלא כדי למעט בשמחה ולהראות האבלות והא לא שייך בכיבוס בגדי נכרים, אפילו הכי אסור מפני מראית העין, שאין ניכר שהם של עכו"ם. אמנם במקום שהעכו"ם יש להם מלבושים אחרים דניכר לכל שהם של עכו"ם יש להקל, ובאין לו מה לאכול ודאי כדי חייו שרי על כל פנים".
אולם הדברים צריכים עיון, שהרי אם כיבוס בגדי נכרים מותר משום שאין בו מיעוט שמחה והסחת הדעת מהאבלות, הרי לכאורה אין סיבה לחלק בין כיבוס בגדי נכרים לכיבוס בגדים אחרים של ישראל, וכפי שהקשה המחצית השקל (שם) וז"ל: "לא ידעתי, דגם בשל ישראל אם אין הכתונת של המכבס אלא מכבס לאחרים בשכר, מאי היסח הדעת שייך בזה. ודוחק לומר משום מראית עין שיסברו שהוא שלו". כלומר, גם כיבוס בגדים אחרים של ישראל צריך להיות מותר, מכיון שבכיבוס בגדי אחרים אין מיעוט בשמחה והסחת הדעת מאבלות. ודחוק לומר שסיבת האיסור לכבס לאחרים היא משום "מראית עין", שיחשבו שמכבס בגדי עצמו. כי לא מסתבר שיחשדו באדם המכבס לאחרים, שבוודאי מכבס הרבה בגדים, שכל אותם בגדים שהוא מכבס הם הבגדים שלו.
ומחדש המחצית השקל: "ואולי אפשר, האיסור משום בעל הכתונת שנתנו לכבס נראה כמסיח דעת". והיינו, שהאיסור אינו של בעל המכבסה לכבס לאחרים, אלא של בעל הבגדים לתת אותם לכביסה. וכן מבואר בדברי הפמ"ג (אשל אברהם ס"ק יב) שכתב: "משמע הטעם דשמחה היא לו כשנותן בגדיו לכובס". ונמצא לפי דבריהם, שבכיבוס לאחרים אין כל איסור למכבס במעשה עצמו, אלא לבעל הבגד אסור למסור אותו לכביסה. ולכן מותר לכבס לנכרים ואסור לכבס בגדים אחרים של ישראל, כי לישראל המוסר את בגדיו לכביסה יש איסור בדבר [ששמח על מסירת הבגד, ובכך מסיח דעתו מהאבלות] – ואם כן בעל המכבסה המקבל מידו את הכביסה עובר על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול'.
ג. על פי האמור, כתב בספר שערים המצוינים בהלכה על קיצור שלחן ערוך (סימן קכב אות י), שאין לכובסת ישראלית לכבס בגדי נכרים משום מראית עין, כפי שנפסק בשו"ע ובמג"א, והוסיף: "וכתב ערוך שלחן (שם סע' יז) דאם נתפרסם שהיא כובסת שלהם, מותרת לכבסן. ונראה דמכאן יש לסמוך על המסחר מכבסה () אע"ג שעומדת ברשות הרבים, שנתפרסם ששם כובסים גם בגדי עכו"ם. וגם אם רואים שנכנסים לשם יהודים, יש לתלות שהם חיתולים של תינוקות שמותר לכבסן. ועוד, שאם הוא חושש שעל ידי הסגר המכבסה יאבד הקונים הוי זה כדבר האבד. ועוד, הא כתבו בשו"ת מהרש"ם דאם יפסיד פרנסתו אין לחשוש מפני מראית העין". ומבואר בדבריו שנקט שאין איסור בעצם הכביסה לאחרים, אלא רק משום מראית עין. ומאחר ובפתיחת מכבסה אין לחשוש למראית עין, הרי שבצירוף הנימוקים הנוספים [דבר אבד, מפסיד פרנסתו] – מותר לפתוח מכבסה בתשעת הימים.
אולם בשו"ת להורות נתן (ח"ז סימן לט אות י) הביא את דברי השערים המצויינים בהלכה, וכתב: "והנה כל זה שייך רק אם מכבס נכרים, אבל כשמכבס בגדי יהודים או בגד של עצמו אלא שמשתמש בהבגד לצורך נכרים כמו בבית מלון, ליכא היתר בזה, כיון דחז"ל אסרו את עצם הכיבוס משום שנראה כמסיח דעתו מאבלות, ורק בבגד השייך לנכרי אסרו רק משום מראית העין, אבל בבגד של ישראל אסור מדינא דגמרא". וכדבריו פסק גם רבי משה מרדכי קארפ, בספר הלכות חג בחג (מנהגי בין המיצרים, פרק ד סע' יט – כ) "אסור לישראל לכבס בגדי הגויים בשבוע שחל בו תשעה באב. וכתבו הפוסקים שיש להקל כשניכר לכל שהן בגדי גויים, או כשמכבס אצל הגויים עצמם בגדיהם. ואם אין לישראל זה מה יאכל, בודאי מותר משום כדי חייו, ויש מקילין בכל אופן כשמכבס בצינעה. וכל זה בבגדי נכרים, אבל לכבס בגדי ישראל בודאי אסור. ולכן מכבסה אסור להפעיל אותה בתשעת הימים, ועל כל פנים בשבוע שחל בו תשעה באב. ואין ליתן לה בגדים, ואף אין לפועלים לעבוד בה. ואם עלולים על ידי כך לפיטורין, יש לשאול שאלת חכם". ובנימוק פסק זה נכתב (הערה 32) "כן מבואר מכל הפוסקים, שכל הנידון בשל גויים וחיישינן למראית העין שיחשדוהו שמכבס לצורך ישראל, אבל כשמכבס לצורך ישראל בזה אסור מדינא ולא רק ממראית העין. אכן במקום חשש פיטורין נראה דשרי, דאינו חייב להפסיד פרנסתו הקבועה מחמת כן".
אמנם דבריהם נשארו תמוהים, מה ישיבו לטענת מחצית השקל שלפי טעמו של התרומת הדשן שכיבוס בגדי נכרים מותר משום שאין בו מיעוט שמחה והסחת הדעת מהאבלות, לכאורה אין סיבה לחלק בין כיבוס בגדי נכרים לכיבוס בגדים אחרים של ישראל, ומהיכי תיתי לומר שכיבוס בגדים אחרים של ישראל ודאי אסור, וצ"ע.
איסור 'לפני עור' ו'מסייע לדבר עבירה' – בפתיחת מכבסות
ד. אלא שכאמור, גם לפי המחצית השקל [והפמ"ג] שבכיבוס לאחרים אין כל איסור למכבס במעשה הכיבוס [בגלל שאין בזה היסח הדעת מהאבלות], מכל מקום הרי יש לבעל הבגד איסור למסור אותו לכביסה, ובשל כך אסור לכבס בגדים אחרים של ישראל.
ואכן בשו"ת דברי יציב (או"ח סי' רלה) כתב שלפי המחצית השקל והפמ"ג, יוצא שאסור לפתוח מכבסה בתשעת הימים, כי בעל המכבסה המקבל מאחרים הכביסה עובר על איסור 'לפני עור לא תתן מכשול', מכיון שהוא מכשיל אותם באיסור למסור לו את בגדיהם לכביסה.
אמנם למעשה דן הדברי יציב בעיקרי הדברים שהובאו לעיל [פרק א] בנדון פתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים – האם כאשר יש מכבסות אחרות בקירבת מקום אינו עובר על 'לפני עור' כי זה נחשב ל"חד עברא דנהרא", וז"ל: "ולפי זה דוקא בתרי עברי דנהרא, אבל כשיש עוד אחרים עבריינים לא שייך לפני עור". והוא מוסיף לדון על פי מחלוקת הפני משה והמשנה למלך האם כשהמקום אחר הוא אצל יהודי גם חשיב כלא קאי בתרי עברי דנהרא, ואת ביאור החתן סופר בדברי המשנה למלך. אך לכאורה זה דוקא לשיטת הפני משה (ח"ב סימן קה), אבל לשיטת המשנה למלך (הלכות מלוה פ"ב ה"ד) דכשעל כרחך נעשה העבירה על ידי ישראל אחר אסור לו להושיט, והכא אם האחרים המה ישראלים עובר בלפני עור. אולם לפי המבואר ברמ"א (או"ח סי' תקנא סע' ג; והוא מהתוס' פ"ד דתענית דף ל' ע"א ד"ה ותרוייהו) דאסור ליתן לכובס עכו"ם, אם כן כשיתן לכובס עכו"ם, וע"כ קעביד איסורא ולא הוי תרי עברי דנהרא, וממילא ליתא לפני עור. וגם בחתן סופר, דסברת המשנה למלך שאנן מוקמינן הישראל השני בחזקת שלא יעבור, וממילא מצדד כשהאחר מומר ליכא לפני עור, עיי"ש. ויש להעיר עוד אם דוקא בתרי עברי דנהרא, או הוא הדין כשיש טרחא במהלך רב, וכמה השיעור בזה. ועל כל פנים, כיון שיש עכו"ם גם כן, והישראל הסמוך מומר מחלל שבת, בוודאי יש לסמוך על הפני משה דליכא לפני עור".
ובביאור הטעם לכך שאין איסור 'מסייע לדבר עבירה' בפתיחת מכבסות בתשעת הימים, כתב הדברי יציב על פי דברי האחרונים שהובאו לעיל [פרק א] בנדון פתיחת מסעדות בשריות בתשעת הימים, וז"ל: "וכיון שהוא רק מנהגא, יש לסמוך על הפמ"ג שלא שייך בכהאי גוונא מסייע, ועל הדגול מרבבה, דבישראל נמי במזיד לא שייך מסייע, והלכה כדברי המיקל באבל".
הדברי יציב מוסיף עוד שני טעמים מדוע אין בפתיחת מכבסות איסור 'מסייע לדבר עבירה':
[א] "וכשאני לעצמי הייתי מצדד לענין מסייע, דיש לומר דנהי דחייב להפרישו, אבל הרי בהפסד ממון ליכא מצות תוכחה, עי' ביורה דעה (סוף סי' שלד ברמ"א, ובסימן קנז סע' א ברמ"א). ועי' בפתחי תשובה (שם ס"ק ה) שהביא שבתיבת גמא נסתפק בזה, אך בסימן של"ד מבואר כן להדיא, וכן בלבוש (יו"ד סי' קנז סע' א) שאינו מחוייב להוציא ממונו, עי"ש. ואם כן היכא דכשלא ימכור יפסיד ממון שיתקלקל וכדומה, לא שייך מסייע. ואם כן הכי נמי במכבסה דיהיה לו הפסד ממון על ידי זה, דנהי מה שפסיד הכיבוס מימים אלו לא נחשב הפסד, אך על ידי זה ילכו ממנו הבאים אצלו לכבס כל השנה, ויפסיד כל המסחר והרווח, ובכהאי גוונא אינו מחוייב למחות, וליכא איסור מסייע. ועי' במשנה ברורה (סי' תקנא ס"ק מב; הובא לעיל אות ב) גבי לכבס בגדי עכו"ם דכשאין לו מה לאכול ודאי כדי חייו שרי על כל פנים.
[ב] אך כיון שכן, ההיתר ברור לפענ"ד עוד מצד אחר, דהנה במחצית השקל בסימן קס"ג העלה בדברי המג"א דליכא מסייע, דאדרבא יצילו מהאיסור שיאכל הוא בעצמו, עיי"ש. ויש לומר נמי כיון שהאחרים מחללי שבת, וישנם הרבה שאם המה הכשרים לא יניחו לכבס אצלם ילכו מהם להמחללי שבתות ויבואו לחלול שבת, משא"כ כשיהא אצל אלו הכשרים עכ"פ בזה הענין מהכיבוס יהיה להם מקום יותר בניקל לשמירת שבת, והוא כמצילם מעבירה חמורה מזה, ולא שייך מסייע, דאדרבא הצלה ואפרושי מחילול שבת הוא".
לסיכום, לדעת הדברי יציב מותר לפתוח מכבסות בתשעת הימים, משום שבעצם מעשה הכביסה לאחרים אין איסור, כי לא מסיח דעתו מהאבלות. וגם אם למוסר הכביסה יש איסור, אולם בעל המכבסה אינו עובר על איסור 'לפני עור' ואיסור 'מסייע לדבר עבירה', מהנימוקים שנתבארו. ולכן אם כתוצאה מסגירת המכבסה בתשעת הימים, יאבד בעל המכבסה את הלקוחות הקבועים שלו שיעברו למכבסות אחרות, או שהלקוחות עלולים לעבור לכבס במכבסות שאינן שומרות שבת ועל ידי זה יבואו לידי חילול שבת – מותר לפתוח מכבסה בתשעת הימים.
האם יש איסור כיבוס [בתשעת הימים] במכונת כביסה
ה. סיבה נוספת להתיר פתיחת מכבסות בתשעת הימים היא, מכיון שיש לחלק בין כביסה ביד לבין כביסה במכונת כביסה.
בשו"ת מהר"י שטייף (סימן רפ) נשאל האם מותר לפתוח מכבסה ובה מכונות כביסה בתשעת הימים, והוא מדמה זאת למחלוקת האחרונים בדין נתינת חיטים בשבת לריחיים המופעלות על ידי מים. לביאור הדברים, נקדים מדברי השו"ע (או"ח סימן רנב סע' ה) "מותר לתת חיטים לתוך ריחיים של מים [הטוחנות מאליהן מכח המים] סמוך לחשכה". ובביאור הלכה (ד"ה להשמעת) כתב: "עיין במגן אברהם שמצדד לומר דנתינת חטים לתוך ריחים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת, דהטחינה אחר כך ממילא אתי. והביא ראיה לזה מתוספות (שבת יח, א ד"ה ולימא). וכל האחרונים דחו ראייתו, וכן בסמ"ג וסמ"ק שלפנינו לא נמצא שום רמז לזה, וכן ברמב"ם פ"ח אין הוכחה לזה. והסכימו האחרונים [היינו האליה רבה והאבן העוזר והדגול מרבבה וחמד משה] למה שמביא המג"א בעצמו ראיה מדברי התוס' דף י"ז ע"ב לענין מצודה, דפורס מצודה [בשבת] ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה ונלכדה, דחייב אף דאתי ממילא, וכן כשאופה בתנור אף שהאפיה ממילא אתי לבסוף, מכל מקום מקרי מעשה ממש אף שאינו מקרב האש לגבי הפת אלא הפת לגבי האש והאש פועל פעולתו לבסוף, אפילו הכי חייב. והוא הדין בעניינינו, אף שהטחינה ממילא אתי לבסוף, אפילו הכי חייב". הרי לנו מחלוקת האחרונים, האם הותרה נתינת חיטים לריחיים בשבת, משום שבפעולה עצמה עדיין לא נעשה כל איסור.
וכתב מהר"י שטייף בדין כיבוס במכונת כביסה בתשעת הימים: "הנה לענין זה מצינו במלאכת טוחן כשהמים מסבבים האבנים שטוחנים החיטים, ודעת המג"א סי' רנ"ב שאין זה מלאכה גמורה. אמנם האחרונים תמהו עליו, דמשמע בסוגיא בשבת דגם באופן זה חשוב מלאכה מה שטוחנים החיטים לתוך הריחיים. וכמו כן יש לומר מה שנותנים המלבושים לתוך אותה מכונה זהו בכלל כיבוס". ולמעשה הכריע מהר"י שטייף: "לענין שבוע שחל בו תשעה באב אפשר להקל על ידי נכרי, וצ"ע עוד בדבר, עי' באר היטב (סי' תקנא סע' ה) דאע"ג דבגדי נכרים גם כן אסור לכבס בשבוע זה, מכל מקום בצנעא יש להקל".
והנה מבואר בדבריו שבעצם יש לדמות את הכיבוס במכונת כביסה, לנתינת חיטים בשבת בריחיים הטוחנות מאליהן, כי בשני המקרים אין זה נחשב כמעשה, משום שהחיטים נטחנים מאליהם והכביסה מתכבסת מעצמה. אלא שסבר מהר"י שטייף, שמאחר ולענין מלאכת שבת מחוייב על מעשה זה לדעת רוב הפוסקים [החולקים על המג"א, שהתיר זאת], פירושו של דבר שאנו מחשיבים את נותן החיטים לעושה המעשה הגם שהחיטים נטחנו מאליהם, ואם כן הוא הדין מפעיל מכונת הכביסה נחשב כמכבס בתשעת הימים.
אולם לענ"ד יש לחלק בין מלאכת שבת לנדון כיבוס בתשעת הימים. שכן גם לדעת הפוסקים החולקים על המג"א שבשבת עובר על מלאכת טוחן כבר בנתינת החיטים, זהו מכיון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה", ומאחר ומחשבתו היתה לטחון, הרי שבמעשה הנתינה נתקיימה מחשבתו ועובר כבר על מלאכת טוחן. אך גם לדעת פוסקים אלו, בתשעת הימים האיסור הוא לעשות את פעולת הכיבוס, וכמו שנתבאר לעיל שפעולה זו נאסרה בגלל שיש בה היסח הדעת מהאבלות על חורבן בית המקדש. והיות ובכיבוס במכונת כביסה אין כל פעולת כיבוס, אין איסור בדבר.
מכבסה בשירות עצמי
ו. לדברי האוסרים פתיחת מכבסה בתשעת הימים [לעיל אות ג] משום שגם בפעולת כיבוס לאחרים יש היסח הדעת מהאבלות, יש לדון האם שונה דינן של המכבסות בהן פועלות מכונות כביסה ויבוש באופן אוטומטי באמצעות מטבעות כסף, ללא כל שירות אדם.
ובפשטות אין מקום לחייב את בעל המקום לסגור את המקום בתשעת הימים, כדי שאנשים החוטאים לא יוכלו לכבס בגדיהם בימים אלו, שהרי הוא אינו מכבס בעצמו וגם לא מפעיל את מכונות הכביסה והיבוש, וגם מי יאמר לנו שהבאים לכבס אינם עושים זאת בהיתר [עבור קטנים, או גויים הבאים לכבס בגדיהם].
ובילקוט יוסף (דיני תשעה באב, עמ' תקסז) הביא מדברי הגר"ע יוסף: "בעלי בית חרושת של נעלים או של תיקון בגדים חדשים שיש להם פועלים ואי אפשר לבטלם בשבוע שחל בו תשעה אב ויצטרכו לשלם מכיסם לפועלים משכורתם שלמה, יש להתיר שיעשו בצינעא ככל האפשר. וכן הדין לבעלי מכבסה שאי אפשר להם לסגור המכבסה בשבוע שחל בו תשעה באב בגלל הסיבה הנ"ל, יעשו שאלת חכם מורה הוראה בכל מקרה לגופו".
ובספר הלכות חג בחג (מנהגי בין המיצרים, פרק ד סע' כא) כתב: "מכבסה אוטומטית יכול להפעילה עד שבוע שחל בו תשעה באב, ולאחר מכן יתלה שלט שלא להשתמש בה רק בהיתר על פי הוראת חכם". ובטעם הוראה זו כתב (הערה 32*) בשם ספר אבלות החורבן "שאין חייב לסגור המכונה אף בשבוע שחל בו תשעה באב, שיכול לתלות שמכבסת בגדים של היתר כבגדי קטנים וכדו', ואין חייב לבדוק, וכל שכן כשעובד באיזור של נכרים, שאז תולין בגויים שהם משלמים ושוכרים המכונה ומכבסים לעצמם, ודבריו נכונים. ומכל מקום נראה דצריך לתלות שלט על המכונה שאין להשתמש בו בשבוע שחל בו תשעה באב רק בררך היתר על פי חכם הגון לצורך חולים או בגדי קטנים או לצורך מצוה, או שיש כינים בבגדים ואין בגד אחר".
ובשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן שנד אות ב) פסק: "נשאלתי מאחד שרוצה לקנות מכבסה לפרנסה, אבל צריך לפתוח בתשעת הימים ובחול המועד, והנה לכאורה בתשעת הימים יש מקום להתיר אבל בחול המועד לכאורה אין להתיר. ושאלתי מידידי הרה"ג רבי משה שטרן, וענה לי אם הוא כביסה של סעלף סערוויז (זאת אומרת, שאין הבעל הבית מטפל בזה כי אם הלוקח), יש להתיר בדיעבד, דהלא הרבה גוים באים לכבס וכל אחד כובס לעצמו. אבל אם הבעל הבית עובד בחנות ועל ידו הכל יוצא ונכנס, אסור בין בתשעת הימים, וכל שכן בחול המועד, עכ"ל. וידידי הרה"ג ר"א חיון ענה לי, הנה מלבד על האיסור על העושה מלאכה, כן יש איסור לנותן את הבגד לכבס, זולת לאותם שהתירו לכבס. ובנדון שיהיה לו הפסד אם לא יפתח במועד, אז אפשר למסור לנכרי את המכבסה וזה טוב מאוד, ואם לאו, יפתח כמה שעות, עכ"ל. ובינותי בספרים וראיתי בשו"ת מהר"י שטייף (סימן רפ) שכתב שאפשר להתיר ע"י עכו"ם, וגם זה בצ"ע. והנה נראה דאם יכול לסגור שיסגור, ואם זה צורך לפרנסה אם כן על ידי עכו"ם מותר. ובאופן דאי אפשר על ידי עכו"ם ויש הפסד גדול, אולי יש להתיר בהסכמת גדול. וידידי הרה"ג רבי בנימין זילבר השיב לי לענין עבודה במכבסה בחול המועד ובתשעת הימים לעת עתה אין אני רואה היתר בזה".
מסקנת הדברים בנדון פתיחת מכבסות בתשעת הימים:
בשו"ת להורות נתן (ח"ז סימן לט אות י) אסר לפתוח מכבסה בתשעת הימים. וכן הביא בשו"ת רבבות אפרים בשם רבי בנימין זילבר.
וגם בספר הלכות חג בחג (מנהגי בין המיצרים, פרק ד סע' יט – כ) אסר להפעיל בתשעת הימים מכבסה שמכבסים בה בגדי ישראל. ורק במצב שבו אם תיסגר המכבסה יצטרכו לפטר פועלים, יש מקום להתיר לפותחה.
אולם לעומתם, בספר שערים המצוינים בהלכה התיר פתיחת מכבסות העומדות ברשות הרבים, שמפורסם שמכבסים בהם בגדי עכו"ם, אך סייג זאת בתנאי שחושש שאם יסגור את המכבסה יאבד את הלקוחות הקבועים שלו, ויפסיד את פרנסתו.
בשו"ת מהר"י שטייף פסק שיש למכור את המכבסה לנכרי בתשעת הימים.
ואילו בשו"ת דברי יציב התיר לפתוח את המכבסות, וקבע שאין בזה משום איסור לפני עור ומסייע לדבר עבירה., ובפרט במקום שבו אם תהיה המכבסה סגורה עלולים הלקוחות לכבס בגדיהם במכבסה שיש בה חילול שבת.
והגר"ע יוסף קבע שאם כתוצאה מסגירת המכבסה יצטרך בעל הבית לשלם את משכורת פועליו הבטלים ממלאכה, יש להתיר לכבס בצינעא ככל האפשר, ומכל מקום יעשו שאלת חכם בכל מקרה לגופו".
ובנדון מכבסה בשירות עצמי – בשו"ת רבבות אפרים הביא בשם רבי משה שטרן [אב"ד דעברצין] שהתיר בדיעבד. אולם בספר הלכות חג בחג התיר את פתיחת המכבסה, אלא שרצוי לתלות בפתחה שלט המורה שלא להשתמש במכבסה רק בהיתר על פי הוראת חכם".
פרק ג
גדר מנהגי אבלות תשעת הימים
לעומת אבלות על אביו ואמו
א. בשו"ת משמרת חיים (סימן ח) דן רבי חיים רגנשברג, ר"מ בית המדרש לתורה בשיקגו בשאלת פתיחת מכבסה אוטומטית במקום שגרים בו נכרים בשבת וביום טוב או בזמן אבלות על אביו ואמו [הלכה פסוקה בשו"ע (יו"ד סימן שפ) שאבֵל אסור בעשיית מלאכה בימי השבעה].
והנה לענין הפעלת המכבסה בשבת, פסק המשמרת חיים שאין בזה איסור משום מלאכה "כיון שהנכרי לדעתיה דנפשיה עביד [הנכרי עושה את הפעולה על דעת עצמו ולא על דעת הישראל], שכל נכרית המביאה חפציה במכבסה כוונתה ומטרתה רק לעצמה, ואפילו במחובר ובפרהסיה במקום שידוע שהעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד אין איסור בזה כמבואר בשו"ע (או"ח ס' רמד). וכן פשוט שאין בזה גזירת מקח וממכר, שבכל מקום שהעכו"ם אדעתיה דנפשיה עביד והנאת ישראל ממילא אתי, אין בזה איסור". אולם לענין פתיחת מכבסה אוטומטית בימי אבלות על אביו ואמו, כתב המשמרת חיים: "נראה שבעל המכבסה יצטרך לסוגרה אם אירע לו אבל. וראיה לזה ממה ששנינו במו"ק (יא, ב) החמרין הגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו ואם היו מוחכרים או מושכרים אצל אחרים הרי אלו יעשו. ופירש הראב"ד מביא הרא"ש שם, שבעל הספינה הוא אבֵל, אז אם הספינה היתה שכורה מכבר על זמן ידוע, ובתוך הזמן אירע אבל לבעל הספינה, אין לשוכר להפסיק את מלאכתו. אבל אם כלה זמן השכירות בתוך ימי אבלו, והשוכר רוצה לשוכרה מחדש אז אסור. והלכה זו מבוארת ביותר בשו"ע (יו"ד סי' שפ סע' יד) וברמב"ם (הל' אבל פ"ה הי"א). ולפי זה בנדון דידן, שכל הנכנס למכבסה על מנת להשתמש במכונות שוכר את המכונות לשעה זו – לשעת הכיבוס, ונעשה עכשיו שכירות חדשה בימי אבלו של בעל המכבסה, וזה אסור". ומבואר בדבריו שמאחר ואסור לאבֵל על אביו ואמו להשכיר שכירות חדשה בימי אבלו, אסור לו לפתוח מכבסה 'בשירות עצמי', כי הבאים להשתמש בשירותי המכבסה נחשבים כ"שוכרים" שכירות חדשה בימי האבל.
נשאלת איפוא השאלה, האם גם בהלכות האבלות על חורבן בית המקדש – בתשעת הימים, נאמרה ההלכה שאסור להשכיר שכירות חדשה, ובשל כך נאסור על פתיחת מכבסות בתשעת הימים, ואפילו מכבסות המופעלות בצורה אוטומטית.
ובעצם השאלה היא יסודית ועקרונית – האמנם נכונה ההשוואה בין דיני אבלות על אביו ואמו לבין דיני האבלות על חורבן בית המקדש, או שמא יש לחלק ביניהם. ובהכרח שיש חילוק, שהרי אבֵל לא נאסר באכילת בשר ושתיית יין בימי השבעה, בעוד שבתשעת הימים נאסר הדבר, וצ"ע.
גדר אבלות על אביו ואמו – ניהוגי אבלות במעשה
גדר האבלות על החורבן – איסור להסיח את הדעת מהצער על חורבן
ב. ונראה לחלק בין גדר האבלות על אביו ואמו לבין גדר האבלות בתשעת הימים, ונקח כדוגמא את איסור הכיבוס.
כתב הרמב"ם (הלכות אבלות פ"ה ה"ג) "ומנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך, שנאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה, שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר ורחצת וסכת. וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצים". ומשמע מדבריו שהאיסור הוא מעשה הכיבוס. והיינו משום שבשבעת ימי האבלות נצטווה האבל בהנהגות אבלות, במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, שהם מעשים המביאים לידי ביטוי את אבלותו.
אולם בתשעת הימים לא נאסר לנהוג במעשים מסויימים [כגון כיבוס ותספורת או אכילת בשר ושתיית יין], אלא יש חובה להתאבל בימים אלו על חורבן בית אלקינו, ואם יכבס או יסתפר, וכן בשעה שאוכל בשר או שותה יין הוא מסיח דעתו מהאבלות. וכדברי רש"י (תענית כט, ב ד"ה אפילו) "דנראה כמסיח דעתו, שעוסק בכיבוס בגדים".
וכן מפורש בדברי המהרש"א (חידושי אגדות תענית ל, א) בתוך דבריו בביאור טעם איסור תלמוד תורה בתשעה באב, שאינו בגלל שהלימוד משמח את הלב, אלא "איכא טעמא אחרינא, משום שלא ישכח אבלו של יום, ובשאר עסקים נמי אסור מהאי טעמא. ולרבותא נקט, דאפילו ללמוד תורה אסור בו". ואף כי המהרש"א כתב את דבריו לענין עיצומו של יום תשעה באב, מכל מקום יש ללמוד מדבריו כי יסודן של הנהגות האבלות על החורבן הוא כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות על חורבן בית המקדש.
לכן רק בדיני תשעת הימים מצאנו בדברי הפוסקים את המושג של "היסח הדעת" מאבלות, כי דווקא בזה רצו חז"ל שהאבלות תהיה במחשבה, שיזכור את גלות השכינה וגלות ישראל, וכל התקנות במעשים היו כדי שלא יסיח דעתו מהאבלות. מה שאין כן באבלות על אביו ואמו, שם לא נאמר שצריך שלא להסיח הדעת מהאבלות, אלא גדר האבלות הוא שתיקנו הנהגות מיוחדות לאבל שיעשה מעשים המבטאים את אבלותו.
יסוד זה בהגדרת אבלות תשעת הימים, נתפרש בדברי הגרי"ד סולוביציק (שיעורי הרב, עניני תשעה באב סימן ה) וז"ל: "ונראה שלא אסרו חכמים שום איסורי שבעה בשבוע שחל בו תשעה באב חוץ מכיבוס, משום דשאני כיבוס משאר איסורי שבעה. דהנה יש כמה סוגי איסור באבלות שבעה: יש דברים האסורים כדי שהאבל יהא מנוול, כגון רחיצה סיכה ונעילת הסנדל. או כדי שיצטער, כגון תשמיש המיטה. ויש דברים האסורים מטעמים אחרים, כגון איסורי תלמוד תורה ושאילת שלום דילפינן מ"האנק דום" שאבל צריך להיות בשתיקה. וכן איסור מלאכה, דילפינן מ"והפכתי חגיכם לאבל", שיום אֵבל צריך להיות יום בטלה כמו חג. ונראה דבשבוע שחל בו תשעה באב לא אסרו חכמים אלא אותם איסורי שבעה, שאי קיומם היה גורם להסחת דעת מאבלות כגון כיבוס. וכן מבואר מלשון רש"י בתענית (כט, ב ד"ה אפילו) שאסור אפילו לכבס ולהניח לאחר תשעה באב, דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים".
וכן מתבאר בספר הלכות חג בחג (בין המצרים, פרק ד הערה 32) בהסבר ההיתר לכבס בתשעת הימים, כאשר יש חשש שאם כתוצאה מסגירת המכבסה יגרמו פיטורי עובדים: "דכאן [בתשעת הימים] אין איסור דרבנן של כיבוס ותספורת, רק יש חיוב אבלות על החורבן והוא עשה דרבנן דהנהגת אבלות (סמ"ג עשין דרבנן ג), שיש לה פרטי דינים של כיבוס ותספורת, שאין הכיבוס עצמו האיסור רק שאינו מתאבל ומסיח דעתו מהאבלות".
והיינו כמבואר, שבימי השבעה נצטווה האבֵל לנהוג במעשים שיש בהם ביטוי לאבלותו וצערו. ולעומת זאת, עניינה של האבלות על החורבן הוא בציווי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ולכן רק הכיבוס נאסר [מתוך כל המעשים שאבל על אביו ואמו נאסר בהם] – כי הכיבוס גורם להיסח הדעת מהאבלות. ואמנם כאשר אין בכיבוס היסח הדעת, אין בו איסור, וכפי שנקטו כמה מהפוסקים בטעם ההיתר לכבס בגדי נכרים בתשעת הימים, משום שאין בזה היסח הדעת מהאבלות על החורבן, כמבואר לעיל [פרק ב].
בתשעת הימים נאסרו מעשים המסיחים את הדעת מהאבלות על החורבן
ג. בהלכות תשעה באב (או"ח סי' תקנא סע' טו) פסק המחבר: "מי שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת זו והכביד שערו, מיקל בתער, אבל לא במספריים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ובחול". ומבואר שאדם שנקלע לתשעה הימים כאשר הוא כבר אבֵל, מתירים לו לכבס את כסותו ולהקל קצת משערו על ידי תער. ואם גדר איסורי האבלות בתשעת הימים היה כגדרם באבלות על אביו ואמו, לכאורה אין סיבה להקל על אדם זה מאיסורי האבלות בתשעת הימים, כי אם מעשים אלו [כיבוס ותספורת] אסורים, מהיכי תיתי להתירם מכיון שתכפוהו אבלות של מת ושל שבת זו.
ומוכח גם מכאן, שיסוד איסור האבלות בתשעת הימים הוא משום היסח הדעת מאבלות החורבן, ולכן שפיר מובן שמכיון שאין איסור בעצם מעשה הכיבוס אלא בכיבוס המסיח את הדעת מהאבלות, הרי שאם בנסיבות אלו הוא מכבס במים ולא בנתר, אין בזה היסח הדעת מהאבלות, ומותר.
וכן מתבאר מדברי הט"ז (שם ס"ק יד) שהביא את דברי הב"ח ש"התיר ליוצא בדרך למרחוק בשבוע שחל בו תשעה באב, לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפילו לכמה שבתות שהוא צריך, כיון דאחר תשעה באב לא ימצא לכבס אותם". והיינו כמבואר, שאין איסור בעצם מעשה הכיבוס אלא בכיבוס המסיח את הדעת מהאבלות, ולכן כאשר הוא יוצא לדרך ונצרך לכבס את בגדיו, אין מעשה זה של הכיבוס מסיח את דעתו מאבלות החורבן, ומותר.
[והנה ברמ"א (סי' תקנא סע' טז) כתב: "ונוהגין שלא לרחוץ אפילו בצונן מראש חודש ואילך". ורחיצה זו אסורה רק כאשר הכוונה להתקרר ולתענוג, והביא בספר פסקי תשובות (שם אות מח) שמטעם זה "כתבו פוסקי זמננו שבמקומות שההבל והחום מרובה, יש להקל להתקלח לאדם הסובל מזיעה יתירה ואין דעתו מיושבת עליו, או שאין דעת בני האדם הסובבים אותו סובלתו". וציין לדברי האגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן פד) שכתב: "ולגבי שאלת בני הישיבה, אם ביום חום מותר לרחוץ לאחר תשעה באב עד ערב תשעה באב, מאחר שמכוונים להסיר הזיעה ולא מחמת תענוג, באמת יש להקל". ובספר שערים מצויינים בהלכה על קיצור שלחן ערוך שטעם ההיתר מבוסס על המבואר בהלכות אבלות (יו"ד סי' שפא סע' א) "שאבל מותר לרחוץ הלכלוך, וכן מי שהוא אסטניס שמתנהג בנקיות, ואם לא ירחוץ יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש. ואם כן, כל שכן דמותר הכא בתשעת הימים הוא רק מנהג בעלמא". ולפי המבואר לעיל שיסוד האבלות על החורבן הוא האיסור להסיח את הדעת מהצער על חורבן, נראה כי טעם ההיתר להתרחץ בתשעת הימים במקום צורך נובע מכך שמעשה זה אינו מסיח את דעתו מהאבלות].
וממוצא הדברים מתבאר היטב מדוע בפשטות אין כל איסור בהפעלת מכבסה בשירות עצמי בתשעת הימים, שהרי בימים אלו לא נאסר מעשה הכיבוס או השכרת כלים חדשים, אלא נאסרו רק פעולות המסיחות את הדעת מהאבלות על החורבן. ולכן רק כיבוס רגיל שמכבס בעצמו ומנקה את בגדיו ומחדשם יש בו היסח הדעת מאבלות, ואסור. אבל כיבוס שנעשה ללא כל פעולה מצדו [במכבסה בשירות עצמי] ואף ללא ידיעתו, אינו גורם לו להסחת דעת, ולכן מותר להפעיל שירות זה בימים אלו.
טעם החילוק בדין אכילת בשר ושתיית יין שנאסרה בתשעת הימים ולא בימי אבלות על אביו ואמו
ד. לפי האמור, מובן טעם החילוק בדין אכילת בשר ושתיית יין שנאסרה בתשעת הימים [כמובא לעיל בפרק א אות א], והותרה בימי האבלות על אביו ואמו, כמפורש בשו"ע (יו"ד סימן שעח סעי' ח) "כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר, ולשתות יין מעט בתוך הסעודה", ובהלכה הסמוכה נאמר: "מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים עושין". ולכאורה תמוה, אם מנהגי האבלות בתשעת הימים מבוססים על דיני האבלות על אביו ואמו, איך יתכן שבתשעת הימים נאסרה אכילת בשר ושתיית יין, בעוד שבשבעת ימי האבל הדבר מותר.
אכן לפי המבואר, הבדל גדול ישנו בין האבלות בתשעת הימים שיסודה הוא בציווי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ולכן נאסרה אכילת בשר ושתיית יין, שיש בהם היסח הדעת מהאבלות על החורבן. לבין ימי השבעה שהאבֵל נצטווה לנהוג במעשים שיש בהם ביטוי לאבלותו וצערו, ואכילת בשר ויין אינם מעשים שמצאו חז"ל לתקן שינהג בהם האבל כאות וביטוי לאבלותו.
ויסוד לדברים מצאתי בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק (שעורי הרב, עניני תשעה באב סימן ט) על מש"כ הרמ"א (סי' תקנא סעי י) "ובסעודת מצוה כגון ברית מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין אוכלים בשר ושותים יין כל השייכים לסעודה, אבל יש לצמצם שלא להוסיף. ובשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם". וכתב הגרי"ד: "ונראה לפרש דאף לאלו הנוהגים לאסור בשר ויין לא רק בשבוע שחל בו תשעה באב אלא מראש חודש ואילך, מכל מקום ב' איסורים נפרדים הם: האחד הוא מראש חודש ועד שבוע שחל בו, וטעמו כדי למעט בשמחה שלא יבואו להסיח דעת מאבלות. והשני הוא בשבוע שחל בו תשעה באב, והוא בתורת ניהוגי אבלות. ומהאי טעמא נהגו להקפיד על מנין מצומצם בשבוע שחל בו תשעה באב, דהואיל ואיסור בשר ויין באותו זמן הוא מחמת ניהוג אבלות, ממילא צריך הדין יום טוב דידהו להתיר, כמו בתשעה באב שנדחה, ורק מנין עשרה נקראים בעלי ברית עפ"י מנהג. אולם מראש חודש עד שבוע שחל בו תשעה באב דלא נאסרו בשר ויין כחלק מניהוגי אבלות אלא כדי למעט בשמחה ובמותרות, ממילא מותרים כל בני הסעודה לאכול, ולא קפדינן שלא יאכלו יותר ממנין מצומצם, דבשר ויין לא מיקרי מותרות". למדנו מדברי הגרי"ד, שיש להבחין בין איסור אכילת בשר ושתיית יין הבא "בתורת ניהוגי אבלות", לבין איסור שאינו "כחלק מניהוגי אבלות, אלא בא כדי למעט בשמחה ומותרות".
סוף דבר, נתבאר כי יסודם של הלכות האבלות בתשעת הימים, שונה במהותו מדיני אבלות על אביו ואמו. ובעוד שבימי השבעה נצטווה האבֵל לנהוג במעשים שיש בהם ביטוי לאבלותו וצערו, ומצאו חז"ל לנכון לקבוע כי כיבוס הוא מהמעשים האסורים לאבל, ואילו אכילת בשר ושתיית יין מותרת. הרי שעניינה של האבלות על החורבן בתשעת הימים הוא בציווי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ולכן רק נאסרה אכילת בשר ושתיית יין, וכן נאסר הכיבוס – מכיון שמעשים אלו גורמים להיסח הדעת מהאבלות.
אמנם כבר נתבאר, שכאשר במעשים אלו אין היסח הדעת מהאבלות, אין בהם איסור, וכנ"ל.