דרשני:תשעה באב שחל בשבת (Zvi Ryzman)
|
|
תשעה באב שחל בשבת
הלכה פסוקה ברמב"ם (הלכות תעניות פ"א ה"ד) ובשו"ע (או"ח סימן תקנ סע' ג) "כל ד' הצומות הללו [י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת] אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת".
ויש לדון האם כאשר צום נדחה משבת ליום ראשון, חיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת. או שחכמים קבעו חיוב חדש להתענות ביום ראשון [ולהלן יבוארו מספר נפקא מינות בזה].
עוד יש לדון, האם יש הבדל בין תענית תשעה באב שנדחית לעשירי באב, לבין תענית י"ז בתמוז שנדחתה לי"ח בתמוז וצום גדליה שנדחה ליום ראשון [במשנה ברורה (ס"ק ח) כתב "דלעולם אין עשרה בטבת חל בשבת, כמ"ש סימן תכח סע' ב"].
א. בדברי המשנה במסכת מגילה (פ"א מ"ג) מפורש, שאם תשעה באב חל בשבת "מאחרין ולא מקדימין", דהיינו דוחים את התענית ליום ראשון ולא מקדימים את התענית לפני שבת. והטעם לכך מבואר בגמרא (מגילה ה, א) "אקדומי פורענות לא מקדמי". ומוסיף רש"י: "והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת, והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענים בו אבל שאר צומות אמרינן במסכת ראש השנה (יח, ב) רצו מתענים רצו אין מתענים". כלומר, גם כשי"ז בתמוז ועשרה בטבת חלים בשבת, מתענים למחרת, ביום ראשון ולא קודם שבת [ומכל מקום בזמנינו לא חל עשרה בטבת בשבת על פי סדר הלוח הקבוע].
וכאמור לעיל, הלכה זו נפסקה ללא חולק ברמב"ם ובשו"ע.
בהמשך הסוגיא במסכת מגילה (ה, ב) מובא: "אמר רבי אלעזר בשם רבי חנינא, רבי ביקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא, לא כך היה המעשה, אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה, ולא הודו לו חכמים". רבי אלעזר בשם רבי חנינא סיפר כי רבי ביקש לעקור לגמרי את תשעה באב, ולא הודו לו חכמים. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא, שלא כך היה המעשה, שרבי רצה לעקור את צום תשעה באב מכל וכל, אלא באותה שנה חל תשעה באב בשבת ורצו חכמים לדחות את התענית לאחר השבת, ועל כך אמר רבי ש"הואיל ונדחה" מזמנו המקורי "ידחה" לגמרי באותה שנה, אולם חכמים לא הודו לו על כך.
והקשו התוספות (שם ד"ה ובקש) "היכי סלקא דעתך דהאי תנא [רבי אלעזר בשם רבי חנינא] דרבי היה רוצה לעקור תשעה באב לגמרי, והא אמרינן (תענית ל, ב) כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמתה של ירושלים. ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין". ותירצו: "דלא רצה רבי לעוקרו לגמרי, אלא רק מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות". ועוד תירצו: "דרצה [רבי] לעוקרו מתשיעי ולקובעו בעשירי, כדאמר רבי יוחנן (תענית כט, א) אילו הואי התם קבעתיה בעשירי".
וכוונת התוספות לדברי הגמרא: "תשיעי [באב] סמוך לחשכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום [עשירי באב] כולו, שנאמר (ירמיה ו, ד) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף". אולם דעתו של רבי יוחנן לא נתקבלה על ידי חכמים, כאמור בגמרא שם: "ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא".
ומבואר איפוא, שבית המקדש הוצת בסמוך לשקיעת החמה של תשעה באב, ונשרף בעשירי בו. ולכן לדעת רבי יוחנן היה ראוי לקבוע את התענית לזכר חורבן הבית לעשירי באב. אך הלכה כחכמים, שהצום נקבע לתשעה באב, שבו התחילה הפורענות.
ברם, אף שהלכה כדעת חכמים, צירפו הפוסקים את דעתו של רבי יוחנן שראוי היה לקבוע את התענית בעשירי באב, בבואם לדון בגדר תענית תשעה באב שחל בשבת ונדחה לעשירי באב, כפי שיבואר.
קטן שהגדיל בעשירי באב שחל ביום ראשון
ב. הנפקא מינא בחקירה האם כאשר הצום נדחה משבת ליום ראשון, חיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת, או חיוב חדש להתענות ביום ראשון, היא בנדון קטן שנהיה בר מצוה בעשירי באב.
אם חיוב התענית בעשירי באב הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, קטן שהגדיל בעשירי באב פטור מלהתענות בו, מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היה קטן ולא היה מחוייב להתענות. אולם אם חז"ל קבעו חיוב חדש לצום בעשירי באב, קטן שהגדיל חייב להתענות בעשירי באב, כי בזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא בר חיובא.
בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ה סימן קל) בתחילת דבריו כתב כהצד הראשון: "לכאורה דמי להא דפסחים (צג, א) בקטן שהגדיל בין שני פסחים, שאם הוא תשלום דראשון, איתא שם שאינו צריך להביא פסח שני. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, שצום דעשירי הוא תשלום של תשעה באב, וכיון שהיה פטור בתשעה באב הוא פטור גם כן מלהשלים". אולם למסקנה צידד כי "העיקר שצריך להתענות, כי כן היתה התקנה מתחילה, שאם יחול תשעה באב בשבת יתענו למחר, דבאמת יש סוברים שעיקר התענית הוא בעשירי".
ומבואר בדבריו שחיוב התענית בתשעה באב נדחה, הוא חיוב חדש על תאריך זה, ולא בתורת תשלומין לתשעה באב, ונתקן על ידי חכמים מלכתחילה כחיוב בעשירי באב. וזאת משום שלדעת רבי יוחנן גם עשירי באב הוא יום שראוי לקבוע בו תענית על חורבן בית המקדש. ולכן בשנה שחל תשעה באב בשבת ואי אפשר להתענות ביום זה, קבעו חכמים מלכתחילה את יום התענית בעשירי באב.
לפיכך, קטן שהגדיל בעשירי באב, חייב להתענות בתענית תשעה באב שנדחתה לעשירי באב, כי בזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא כבר בר חיובא.
ג. אולם בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן שסג) כתב סברא מחודשת לחייב קטן שהגדיל בעשירי באב בתענית תשעה באב שנדחה "דגם קודם שנתמלא ונעשה בן י"ג שנים הרי חייב משום חינוך, אם כן לא נדחה לגמרי". והיינו שאין לומר שהתענית "דחויה" מתשעה באב [בגלל השבת] וממילא נדחה לגמרי חיובה, ולכן הקטן פטור להתענות בעשירי - שהרי בתשעה באב היה הקטן מחוייב להתענות מדין "חינוך", ואם כן אינו נחשב כ"נדחה לגמרי" מהחיוב להתענות בתשעה באב, ושפיר יתחייב הקטן להתענות בעשירי באב. ונמצא לפי דבריו, שאין נפק"מ בין צדדי החקירה ביסוד גדר חיוב התענית בתשעה באב שנדחה, לנדון קטן שהגדיל בעשירי באב, היות ולפי שני הצדדים עליו להתענות, כי מדין חינוך היה מחוייב להתענות בתשעה באב.
אלא שעל דברי המהרש"ם תמה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן כז) היכן נמצא בשו"ע החיוב לחנך קטן להתענות בתשעה באב "דין כזה מצינו רק לגבי יום הכפורים, כפסק באו"ח (סימן תרטז סעי' ב). אבל לגבי תשעה באב לא נזכר בשו"ע מחיוב כזה כלל, ואדרבא האליה רבה (סי' תרמט סק"ג) מדגיש לכתוב דאין להם להתענות אלא לתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנים ויום אחד. ואם כן הרי נפל לבירא כל דבר סברת חיובו של המהרש"ם בזה, וצריך להיות איפוא הדין לכאורה דשפיר פטור הבר מצוה הזה מלהתענות בתשעה באב שנדחה שרק אז נמלאו לו י"ג שנה ויום אחד".
אולם הציץ אליעזר מיישב את דברי המהרש"ם "דהא תענית לשעות, שפיר סוברים כמה מגדולי הפוסקים שמחויבים לחנך בתשעה באב גם את הקטנים. כלומר, יש חיוב "חינוך" על קטן בתשעה באב, הבא לידי ביטוי בחיוב לחנכו להתענות כמה שעות בתשעה באב. וכמו כן קטן אסור בלימוד תורה בתשעה באב (פמ"ג סי' תקנד במשב"ז ס"ק א), וכן אסור להאכילו בשר ויין בתשעת הימים (מג"א סי' תקנא ס"ק לא). ואם כן תשעה באב אינו נחשב "נדחה" לגמרי ביחס לקטן, ולכן הוא מחוייב להתענות למחרת, ואם כן שאלת המהרש"ם נותרה במקומה.
איסור 'דברים שבצנעא' בתשעה באב שחל בשבת
ד. נפקא מינא נוספת בחקירה האם החיוב להתענות בצום שנדחה הוא בגדר תשלומין או חיוב חדש, היא בדין איסור 'דברים שבצנעא' בתשעה באב שחל בשבת.
בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן תכו) גם דן ב"צום הרביעי [י"ז בתמוז] וצום החמישי [תשעה באב] שחלו בשבת ונדחו למחרתו, אם קטן שהגדיל למחרתו חייב להתענות, או לא". והביא את מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תקכ) "מה ששאלת בתשעה באב שחל להיות בשבת מהו בתשמיש המיטה. תשובה, נראה לי שאין נוהג בו שום אבילות, דהא אמרינן מעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, דאבילות ישנה שאני, וכל שכן דלגמרי עקרוהו מתשיעי ואוקמוה אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקבעו בעשירי כדאיתא התם", וכתב האבני נזר: "ומדבריו נשמע שאין עשירי מצד תשלומין, דהא עקרוהו לגמרי מתשיעי. אך לדעת הפוסקים שאנחנו בני אשכנז נגררים אחריהם שסוברים שנוהג דברים שבצנעא, שפיר הטעם מצד תשלומין".
ביאור הדברים, במסכת תענית (ל, א) "תנו רבנן, כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתנ"ך ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות". ובטור (או"ח סי' תקנד סע' יט) הביא את מחלוקת רבותינו הראשונים, כיצד יש לנהוג בתשעה באב שחל בשבת, ואף להלכה נחלקו בזה מרן המחבר והרמ"א. המחבר פסק בשו"ע (שם) "אם חל תשעה באב בשבת מותר בכולן, אפילו בתשמיש המיטה". ואילו הרמ"א פסק: "ויש אוסרים תשמיש המיטה, וכן נוהגים".
ויסוד מחלוקתם תלוי בדברי הרשב"א הנ"ל, שהמתירים בתשעה באב שחל בשבת את כל העינויים האסורים בכל תשעה באב, סוברים "דלגמרי עקרוהו מתשיעי ואוקמוה אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקבעו בעשירי". והיינו שחכמים עקרו את חיוב התענית בתשעה באב, וקבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב, היות ומעיקרא היה ראוי לקבוע את התענית ביום זה, מפני שנשרף בו רובו של היכל, וכן דעת השו"ע. ואילו לדעת הראשונים והרמ"א שפסק כמותם, שבתשעה באב שחל בשבת אסורים ב'דברים שבצנעא' [דהיינו תשמיש המיטה], בתשעה באב שחל בשבת הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב. כי באמת חיוב התענית עומד על מקומו, אלא שבפועל אינו בא לידי ביטוי באף אחד מהעינויים הנעשים בפרהסיא [שאינם נוהגים בשבת], זולת 'דברים שבצנעא', שניתן לקיים את העינוי מהם גם בשבת, ולכן נאסר בהם.
על פי זה תלה האבני נזר את הנדון האם קטן שהגדיל בעשירי באב מחוייב בתענית 'תשעה באב נדחה', במחלוקת המחבר והרמ"א. לדעת המחבר שחיוב התענית בתשעה באב נעקר לגמרי בשנה זו, וחכמים קבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב - קטן שהגדיל חייב להתענות בעשירי באב, היות ובזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא בר חיובא. אולם לדעת הרמ"א שחיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב - קטן שהגדיל בעשירי באב פטור מלהתענות בו, מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היה קטן ולא היה מחוייב להתענות.
ה. אמנם בעיקר דברי האבני נזר כבר תמה בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן עב) "ובעניותי דאין זה ברור, דאולי מה שאסור בדברים שבצנעא בשבת, לא מטעם דנוהגים היום עיקר הדין דתשעה באב, אלא כיון דבעלמא הוא יום צום לחורבן, ראוי לנהוג בו פרישות".
כלומר, יתכן לומר שגם לדעת הרמ"א, בתשעה באב שחל בשבת חיוב התענית נעקר לגמרי, וחכמים קבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב. ויחד עם זאת 'דברים שבצנעא' אסורים בשבת זו לא מחמת עצם חיוב התענית של תשעה באב, אלא מכיון שסוף כל סוף תשעה באב הוא "יום צום לחורבן", לפיכך "ראוי לנהוג בו פרישות".
ונראה לומר בדרך נוספת [כעין דברי שבט הלוי] על פי דברי ההתעוררות תשובה (או"ח ח"ג סימן שנד) שביאר מדוע נוהג איסור ב'דברים שבצנעא' בתשעה באב שחל בשבת: "חנני השי"ת תירוץ מספיק, הלוא מקרא מלא (ירמיה יז, כז) דאילו שמרו וקדשו את יום השבת לא חרבה ירושלים, וחרבה רק על ידי שחיללו בה את השבת, וכן הוא בגמרא שבת (קיט, ב). ואנו מתאבלים ועושים תשובה על עוון חילול שבת, וזהו מקדושת אותו היום עצמו שמותר באותה שבת, בפרט שנזכיר עוונותינו דחילול שבת, ואנו חוזרים בתשובה. ומותר לפי שהוא צורך היום, יום שבת, כמו קרבנות שבת שהמה מקדושת היום הזה". ומבואר בדבריו, שמנהג האבלות ב'דברים שבצנעא' בתשעה באב שחל בשבת, אינו נובע מחמת חיוב התענית של תשעה באב, אלא זהו חיוב מיוחד השייך לקדושת השבת, להיזכר בעוון חילול השבת שגרם לחורבן בית המקדש, ולחזור בתשובה על עוון זה.
ומעתה יש לומר על פי דברי ההתעוררות תשובה, שגם לדעת הרמ"א שאסר 'דברים שבצנעא' בתשעה באב שחל בשבת, אין זה בגלל שחיוב התענית שנדחה לעשירי באב הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב [וחיוב זה אינו בא לידי ביטוי בעינויים הנעשים בפרהסיא, אלא רק ב'דברים שבצנעא']. אלא יתכן לומר שהחיוב באמת נעקר לגמרי, וחכמים קבעו חיוב חדש של תענית בעשירי באב, ומכל מקום נוהגים באיסור 'דברים שבצנעא' בשבת זו, לא מעצם חיוב תענית תשעה באב, אלא זהו חיוב מיוחד משום קדושת השבת, כמבואר לעיל.
ונמצא שהן לדעת המחבר והן לדעת הרמ"א, חיוב התענית בעשירי באב הוא חיוב חדש, ובשל כך קטן שהגדיל בעשירי באב חייב להתענות בצום תשעה באב שנדחה לעשירי באב, היות ובזמן חיוב התענית, בעשירי באב, הוא בר חיובא.
לימוד תורה בתשעה באב שחל בשבת
ו. הרמ"א (או"ח סי' תקנג סע' ב) פסק: "ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב. ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות". ומדבריו הסיק המג"א (ס"ק ז) "אם כן קל וחומר אם חל תשעה באב בשבת שאסור ללמוד כל היום, דהא אסור מדינא ללמוד בתשעה באב. ועוד, דהא דברים שבצנעה נוהג כמו שכתב [הרמ"א] בסימן תקנ"ד סי"ד".
אולם בהמשך דבריו הביא המג"א את דברי המהרי"ל "תשעה באב שחל בשבת אסור ללמוד אחר חצות כמו בחול", וכתב המג"א: "משמע דקודם חצות מותר. ונראה לומר הטעם, כיון שנדחה נדחה ואין לו דין תשעה באב רק דין ערב תשעה באב, ומכל מקום לענין תשמיש מחמירינן". ופסק המג"א: "ולי נראה להחמיר בשניהם [בלימוד בתשעה באב ובערב תשעה באב שחלו בשבת] דהא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב. וכן אשכחן בגמרא שקרא רבי במגילת איכה בתשעה באב שחל בשבת". אולם המשנה ברורה (ס"ק י) כתב: "והט"ז מפקפק מאד על מניעת הלימוד בשבת, ומסיים דהלומד בשבת אחר חצות לא הפסיד שכרו. והיינו אפילו כשחל תשעה באב בשבת, וכל שכן כשחל ערב תשעה באב בשבת. ונראה דיש לסמוך על זה אחרי דאפילו כשחל בחול כמה אחרונים מקילין".
ובביאור מחלוקת הפוסקים האם מותר ללמוד תורה [שלא בדברים שמותר ללמוד בתשעה באב] בתשעה באב שחל בשבת, כתב בשו"ת להורות נתן (חלק ה סימן לג) "מבואר דפליגו בתשעה באב שחל בשבת אם נדחה אבלות תשעה באב מיום שבת לגמרי, ואם כן התענית דיום ראשון הוי חיוב חדש, או שהוא בגדר תשלומין. ועי' בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנו) שכתב דלמאי דקיימא לן דתשעה באב בשבת נדחה למחר, אם כן אין כאן אלא ערב תשעה באב, ומותר בתלמוד תורה".
והדברים מבוארים על פי האמור לעיל בשיטת הרמ"א, שאסר בתשעה באב שחל בשבת 'דברים שבצנעא', כי לדעתו חיוב התענית בתשעה באב עומד על מקומו, והתענית למחרת היא בגדר תשלומין. ולכן אסור ללמוד תורה בתשעה באב שחל בשבת במשך כל היום, מכיון שחיוב התענית עומד על מקומו, אלא שבפועל אינו בא לידי ביטוי באף אחד מהעינויים הנעשים בפרהסיא [שאינם נוהגים בשבת], זולת 'דברים שבצנעא' ובכללם לימוד התורה, שניתן ל"התענות" מהם גם בשבת, ולכן נאסר בהם.
ואילו לדעת המהרי"ל והחתם סופר, מותר ללמוד בתשעה אב שחל בשבת "כיון שנדחה נדחה ואין לו דין תשעה באב", והיינו בגלל שחכמים עקרו את חיוב התענית בתשעה באב, וקבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב.
דין 'שבוע שחל בו תשעה באב' כאשר תשעה באב חל בשבת
ז. בשבוע שחל בו תשעה באב "אסורים לספר ולכבס" (טור ושו"ע או"ח סי' תקנא סע' ג).
וכאשר חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, הביא הטור (שם סע' ד) מחלוקת בין הפוסקים, האם לשבוע שלפני תשעה באב יש דין 'שבוע שחל בו תשעה באב'. לדעת הרא"ש "בשבוע שלפניו מותר, כיון שנדחה התענית עד יום הראשון, אם כן שבת ראשונה [דהיינו השבוע שלפני תשעה באב] אינה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. ובשניה [דהיינו השבוע שחלה בו התענית הדחויה] נמי הוא אחר התענית, הלכך מותר בשניהם. ובספר המצות כתב שנהגו כשחל להיות בשבת לאסור כל שבוע שלפניו לספר ולכבס". ובשו"ע (שם) הביא את דעת הרא"ש בסתם, ואת דעת ספר המצוות כדעת "יש מי שאומר".
וביאר בשו"ת להורות נתן [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה] את שורש מחלוקתם בגדר צום שנדחה משבת ליום ראשון, האם החיוב הוא חיוב תשלומין או חיוב חדש: "אם תשעה באב שחל בשבת נדחה לגמרי, דאז השבוע שלפניו אין עליו דין שבוע שחל בו תשעה באב, וכלשון הטור "כיון שנדחה התענית עד יום הראשון, אם כן שבת ראשונה אינה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה". וזהו דעת הרא"ש, דלשיטתו אזיל דבשבת שחל בו תשעה באב אינו נוהג אף דברים שבצנעא, והיינו משום שלגמרי עקרוהו. ומאן דמחמיר סובר דעל כל פנים איכא עליו שם תשעה באב, כי לא עקרוהו לגמרי, ורק בשבת עצמה התירו שלא להתענות, ומכל מקום לא נעקר ממנה שם תשעה באב. ולכן הדברים האסורים בשבוע שחל בו תשעה באב נוהגים גם בזה, שהרי גם בשבת עצמה נוהגים דברים שבצנעא".
ומבואר כי מרן השו"ע אזיל לשיטתו [כמבואר לעיל בדברי האבני נזר], שחיוב התענית בתשעה באב שחל בשבת נעקר לגמרי, וחכמים קבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב. ולכן לא נוהגים בו איסור ב'דברים שבצנעא', ואין לשבוע שלפניו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', שהרי חיוב התענית נעקר מתשעה באב ונקבע מחדש בעשירי באב.
ואילו לדעת ספר המצוות, גם כאשר תשעה באב חל בשבת, יש לשבוע שלפניו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', כי חיוב התענית בתשעה באב נדחה הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, והיות ולא נעקר שם "תשעה באב" מיום זה, הרי יש דין 'שבוע שחל בו', לשבוע שלפניו.
ח. והנה כאמור לעיל, בדברי הגמרא במסכת מגילה (ה, א) נתבאר הטעם לדחיית תענית תשעה באב שחל בשבת ליום ראשון משום "אקדומי פורענות לא מקדמי". אולם בירושלמי (ה, ב) נתבאר טעם אחר בביאור דברי המשנה: "ר' ירמיה בשם ר' חייה בר בא, בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף, ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות".
וביאר האור שמח (הלכות תעניות פ"ה ה"ו) שנחלקו הבבלי והירושלמי, מהו גדר תענית תשעה באב נדחה. מדברי הירושלמי שלא נקט את הטעם "אקדומי פורענות לא מקדמי", משמע שגדר התענית הוא חיוב חדש שקבעו חכמים לצום בעשירי באב מכיון ש"בדין שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף". ואילו לפי הבבלי, אין זה חיוב חדש אלא תשלומין לחיוב התענית שהיתה צריכה להיות בשבת, וחיוב זה נקבע לאחר השבת כי "אקדומי פורענות לא מקדמי".
וכתב האור שמח: "ולפי זה נפקא מינא לדינא דאם חל להיות בשבת, אם משום טעם דנשרף בעשירי והוי כקבעוהו בעשירי אם יהיה תשיעי בשבת, אם כן השבוע שאחר תשעה באב יהיה דינו כשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה למאן דאמר דאחריו אסור. ולטעמא דאקדומי פורענותא לא מקדמינן, הוי בתורת דיחוי, שיום עשירי אינו זמנו, לכן מותר לאחריו לכולי עלמא". וכוונתו לדברי הירושלמי (תענית כה, ב) "תשעה באב שחל להיות בשבת, שתי שבתות מותרות [שבוע שלפניו ושלאחריו, שאין כאן שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו, פני משה]. לאחריו מהו, רבי יוחנן אמר לאחריו אסור, רבי שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר". כלומר, לדעת רבי יוחנן דין "שבוע שחל בו תשעה באב" נאמר גם על הימים שלאחר תשעה באב, עד סוף השבוע שחל בו תשעה באב [ובאמת יש לתמוה על דבריו, כי פעמים וט"ו באב יוצא אחרי תשעה באב באותו "שבוע שחל בו תשעה באב", והיאך יתכן שיהיו דיני אבלות ביום ט"ו באב שהוא יום טוב, כמבואר בגמרא בבא בתרא (קכב, א), וצ"ע].
ואם כן, לדעת רבי יוחנן שדין 'שבוע שחל בו תשעה באב' נאמר גם על הימים שלאחר תשעה באב, נמצא שבתשעה באב שחל בשבת, לפי הירושלמי שגדר התענית הוא חיוב חדש שקבעו חכמים לצום בעשירי באב, מיום ראשון שנקבעה בו התענית, יש לשבוע שבא אחריו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', שהרי חיוב התענית בעשירי באב הוא מצד עצם יום זה שקבעו להתענות בו. מה שאין כן לפי הבבלי, שבעשירי באב אין חיוב מצד עצם היום, אלא זהו חיוב תשלומין לתשעה באב, אין לשבוע שמתחיל בעשירי באב דין 'שבוע שחל בו תשעה באב'.
ומוטעמים לפי זה דברי הירושלמי שבתשעה באב נדחה "שתי שבתות מותרות", והיינו שאין לשבוע שלפניו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', לשיטתו שגדר התענית בתשעה באב נדחה הוא חיוב חדש. וכמו שנתבאר לעיל, שרק אם חיוב התענית בתשעה באב נדחה נעקר לגמרי, וחכמים קבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב, אין לשבוע שלפניו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', שכן חיוב התענית נעקר מתשעה באב [אך אם החיוב היה בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, היות ולא נעקר שם "תשעה באב" מיום זה, הרי שיש דין 'שבוע שחל בו', לשבוע שלפניו].
התעניות זכר לחורבן בית המקדש השני בלבד או גם על חורבן בית המקדש הראשון
ט. האור שמח מוסיף ומחדש, כי הבבלי והירושלמי נחלקו לשיטתם, האם התעניות שאנו מתענים היום הם זכר לחורבן בית המקדש השני בלבד, או גם על חורבן בית המקדש הראשון. ולבאר דבריו נקדים מדברי המשנה במסכת תענית (פ"ד מ"ו) שמתענים בי"ז בתמוז כי ביום זה "הובקעה העיר".
ועל כך הקשו בגמרא (תענית כח, ב) "והכתיב (ירמיה נב, ו) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה (שם פסוק ז) ותבקע העיר וגו'", ומשמע שחומת ירושלים הובקעה בט' תמוז ולא בי"ז כאמור במשנה. ותירצו: "אמר רבא, לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו". ומבואר בדברי הגמרא, שקביעות תענית י"ז בתמוז בזמנינו, היא על הבקעת חומת ירושלים בימי בית שני, ולא על הבקעתה בימי בית ראשון [שהיתה בט' תמוז].
אולם בירושלמי (תענית כג, א) נשאלה אותה השאלה, ותירצו אחרת: "כתיב בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין [שהובקעה בי"ז], א"ר תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן". ופירש קרבן העדה: "מרוב הצרות טעו בחשבונות, ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם לומר כביכול אנכי עמו בצרה". כלומר, לפי הירושלמי, גם בימי בית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמחמת רוב הצרות "נתקלקל החשבון", וסברו בטעות שהובקעה בט' בתמוז [והכתוב קבע את התאריך שסברו בטעות, בבחינת "עמו אנכי בצרה", להשתתף בצרתם].
וביאר האור שמח: "וכפי הנראה דרק במקדש ראשון יליף מקראי דנשרף רובו בעשירי, אבל מקדש שני נשרף בתשיעי, ולכן השתא לא קבעו רק על מקדש שני, וכמו דאמרו בגמרא דילן (תענית כח, ב) דבתשעה לחודש הובקעה העיר בבית ראשון, ואפילו כן לא קבעו חכמים עליו תענית רק בי"ז שהובקעה בשני. ולכן לא אמר בתלמודין הטעם דמשום הכי נדחה לאחר שבת משום דנשרף בעשירי, דבבית שני לא נשרף בעשירי. ורבי יוחנן אמר על אותו דור שבמקדש ראשון אי הוינא התם כו'. וירושלמי לטעמיה דקלקול חשבונות יש כאן, וגם בבית ראשון ושני הובקעה העיר בי"ז בתמוז, וגזרו גם על בית ראשון לחודיה".
שיטת הבבלי, שהתעניות שאנו מתענים בזמנינו הם רק על מה שאירע בחורבן בית שני, כמבואר במסכת תענית, שקביעות תענית י"ז בתמוז היא על הבקעת החומה בימי בית שני. לעומת שיטת הירושלמי, שהתעניות הם גם על חורבן בית המקדש הראשון, ובאמת גם חומת הבית הראשון הובקעה בי"ז בתמוז.
ומאחר וכל האמור לעיל בדברי הגמרא שבית המקדש נשרף בעשירי, נאמר רק על בית ראשון [וכפי שנלמד מהפסוקים בספר ירמיה, שנאמרו על חורבן הבית הראשון] ולא על בית שני, שנשרף רק בתשעה באב. מבואר איפוא, כי דברי הירושלמי שגדר התענית הוא חיוב חדש שקבעו חכמים לצום בעשירי באב מכיון ש"בדין שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף", הם רק לשיטתו, שהתעניות הם גם על חורבן בית המקדש הראשון, ולכן שייך לומר שגדר תענית תשעה באב נדחה היא חיוב משום שריפת בית המקדש הראשון שהיה בעשירי באב.
אבל לשיטת הבבלי, שהתעניות הם רק על חורבן הבית השני, שוב אי אפשר לומר שגדר התענית הוא חיוב חדש, שהרי הסיבה לקבוע את יום עשירי באב כחיוב מצד עצמו בגלל שנשרף בו בית המקדש נאמרה על בית המקדש הראשון, ואילו התעניות הם על חורבן הבית השני. ולכן בתלמוד בבלי לשיטתו, שאין זה חיוב חדש אלא תשלומין לחיוב התענית שהיתה צריכה להיות בשבת, נאמר כי דחיית תענית תשעה באב לאחר השבת היא מטעם "אקדומי פורענות לא מקדמי", ולא מהטעם האמור בירושלמי מכיון ש"בדין שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף".
השלמת התענית על ידי בעל הברית בתשעה באב נדחה
י. הטור (או"ח סימן תקנט סע' ט) כתב: "מעשה שחל תשעה באב בשבת ונדחה עד למחרתו, והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו לפי שיום טוב שלו היה". והביא ראיה מדברי הגמרא בעירובין (מא, א) "א"ר אליעזר בר צדוק, אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל תשעה באב בשבת ודחינוהו עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן תקנט סע' ט) "תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורוחץ ואינו משלים תעניתו לפי שיום טוב שלו הוא". וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה ואינו) "וכן בחולי קצת ומעוברת שיש מיחוש קצת, מותרים לאכול" [חידושי רעק"א בשם תשובת שבות יעקב].
אמנם בערוך השלחן (שם סע' ט) כתב: "מדינא דגמרא כשחל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון ואירע בו ברית מילה, בעלי הברית מתפללים מנחה בעוד היום, מנחה גדולה או מנחה קטנה, ורוחצים פניהם ידיהם ורגליהם, ועושים סעודה מבשר ויין ואוכלים, מפני שהוא יום טוב שלהם. ומכל מקום לא ראינו ולא שמענו מי שיעשה כן, ובפרט אצלינו שרוב הסעודות הם בלילה. ולא לבד תשעה באב אלא אפילו כל תענית, ואפילו תענית הנדחה, אין עושים שום סעודה בין של מילה בין של פדיון הבן עד הלילה וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות".
והנה דין זה, להקל על בעלי הברית [וכן על חולים ומעוברות] בתענית נדחית, שלא להשלים תעניתם, מובן אם חיוב התענית בתשעה באב נדחה הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, ואין זה חיוב מצד עיצומו של יום. מה שאין כן, אם בתענית שחלה בשבת ונדחתה נעקר חיוב התענית, וחכמים קבעו חכמים חיוב חדש ביום ראשון, מסתבר שחיוב זה הוא כתשעה באב גופו, ואין סיבה להקל לבעלי ברית [חולים ומעוברות] יותר מכל תשעה באב [שלא נדחה].
אמנם מהלך הדברים שנתבאר לעיל בשיטת השו"ע סותר לדברינו, וכפי שהקשה ידידי ר' ניסים אפריאט בשעת מסירת השיעור, שהרי לדעת מרן השו"ע בתשעה באב נדחה, נעקר חיוב התענית לגמרי, וחכמים קבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב, ולכן התירו 'דברים שבצנעא' בשבת שחל בו תשעה באב, ואף על פי כן התיר מרן המחבר לבעלי ברית שלא להשלים תעניתם בתשעה באב נדחה, ומשמע שחיוב התענית הוא בתורת תשלומין. ותירץ, כי יתכן ובאמת חיוב התענית הוא בתורת תשלומין לחיוב של שבת, והסיבה שהתירו 'דברים שבצנעא' בשבת שחל בו תשעה באב אינה נובעת מעקירת חיוב התענית, אלא בגלל קדושת השבת, שמחמתה הכל נדחה, ואין לאסור שום דבר בשבת. ומאחר והחיוב הוא בתורת תשלומין, שפיר מובן מדוע הקל המחבר לבעלי ברית שלא להשלים תעניתם בתשעה באב נדחה.
נישואין ואכילת בשר וברכת שהחיינו במוצאי תשעה באב נדחה
יא. בשו"ע (או"ח סי' תקנח סע' א) נפסק כי "מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי", היות ולמעשה נשרף בית המקדש ביום זה. וכתב הרמ"א: "אם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, מותר לאכול בשר ולשתות יין ביום שני, אבל בלילה [של מוצאי התענית הדחויה] אסור מפני אבילות של יום".
וכתב המהרש"ם (דעת תורה סי' תקנח) "עי' בשו"ת רמ"ץ סימן מ"א דיש להתיר לאכול במוצאי תשעה באב בשר בסעודת סיום מסכת, גם אם מיהר לסיים המסכת. ואף לשיטת האליה רבה המחמיר בזה. ועי"ש סימן מ', להתיר לעשות נישואין במוצאי תשעה באב מי שלא קיים פרו ורבו ונשתדך עם יתומה עניה, והוא נחוץ לדרכו, ואם לא ישא טרם הליכתו לדרך יתבטל הענין". ומסיים המהרש"ם: "ונראה דבמוצאי תשעה באב שנדחה, יש להקל במקום צורך קצת".
ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"ג סימן שסב) כתב: "לענ"ד הגם שאם חל תשעה באב בשבת ונדחה ליום ראשון, אסורים לאכול בשר בלילה שאחר התענית משום אבלות דיומא, כדאיתא ברמ"א סי' תקנ"ח. מכל מקום יכול לברך שהחיינו בלילה. והוא לפי מה דאיתא במג"א (סי' תקנא ס"ק מב) שהטעם שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים הוא לאו משום אבלות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו, אלא הטעם הוא כיון שהזמן ההוא זמן פורענות, אין לברך שהחיינו לזמן הזה. אם כן בליל י"א באב, דאין שייך טעם זה, יוכל לברך".
ונראה כי הקולות המבוארות לעיל בדיני תשעה באב שנדחה [להתיר במוצאי התענית אכילת בשר בסעודת סיום מסכת שמיהר את לימודו לצורך הסיום, נישואין במקום צורך, וברכת שהחיינו] - יובנו אם נאמר שחיוב התענית בתשעה באב נדחה הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, ואין זה חיוב מצד עיצומו של יום. ועל כן כאשר התענית נדחתה ועשירי באב אינו יום תענית מצד עצמו, הרי שיש להקל במוצאי התענית שנדחתה בדברים האמורים לעיל. מה שאין כן, אם תענית חלה בשבת ונדחתה נעקר חיוב התענית וחכמים קבעו חיוב חדש ביום ראשון, מסתבר שחיוב זה הוא כתשעה באב גופו, ואין סיבה להקל לבעלי ברית [חולים ומעוברות] יותר מכל תשעה באב [שלא נדחה].
טיסה בתענית תשעה באב נדחה
יב. בספר הליכות שלמה (בין המיצרים, פרק יד, סע' כד) הובא בשם הגרש"ז אויערבך כי "ראוי להימנע מטיסה במטוס בתשעת הימים במידת האפשר". וטעם הדבר (הערה לג) "ואע"פ שבזמנינו נסיעות אלו הם מעשים שבכל יום, מכל מקום הואיל והוא סוג סכנה כזו שאנו מברכים עליה ברכת הגומל, הרי מחשיבים הדבר לספק סכנה גמורה ח"ו, ואין לאדם להכניס עצמו בספק סכנה בימים אלו" [ומכל מקום לתלמידים מחו"ל שלא יכלו לאחר את נסיעתם לביתם עד לאחר תשעה באב, הקל הגרש"ז לטוס גם בתשעת הימים, ולא הצריכם לנסוע לפני ראש חודש, מפני ביטול סדרי לימודם בישיבה, והוסיף שזכות התורה תגן עליהם"]. ומדבריו אנו למדים, כי בתשעה באב עצמו, בוודאי שאין לטוס, מחמת הסכנה.
ובספר נטעי גבריאל (בין המיצרים, פרק עט סע' ט) כתב "נכון שלא לנסוע [בתשעה באב] אפילו לצורך במטוס וכד' עד חצות היום", כדי "שלא להסיח דעתו מהאבילות", וסיים (הערה טו) כי מדינא הדבר מותר.
ומעתה יש לדון האם מותר לטוס בתשעה באב נדחה. ונראה שאם חיוב התענית בגדר תשלומין, ברור כי ה"תשלומין" הוא על רק על דיני האבלות שלא נתקיימו בשבת, וצריך להשלימם, ולא על ענין הסכנה ששייך לעיצומו של יום תשעה באב. ולכן אין איסור לטוס מצד הסכנה, אלא רק בגלל היסח הדעת מהאבלות [שלאחר חצות אינו אסור מדינא].
ברם אם גדר התענית הוא חיוב חדש לצום בעשירי באב, היות ומעיקרא היה ראוי לקבוע את התענית ביום זה, שנשרף בו רובו של היכל, נראה ששייך חשש סכנה גם בעשירי באב, שהוא יום פורענות בגלל שנשרף בו רובו של היכל, וכמובא לעיל [אות י] מדברי ההתעוררות תשובה, שאין לברך שהחיינו בעשירי באב "כיון שהזמן ההוא זמן פורענות, אין לברך שהחיינו לזמן הזה", ולכן אין לטוס בזמן זה של סכנה.
חיוב יולדת שיום שלושים ללידתה בתשעה באב בתענית נדחית
יג. נפקא מינה נוספת בנדון האם חיוב התענית בתשעה באב נדחה הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, או חיוב חדש של צום בעשירי באב, היא במה שדן בשו"ת התעוררות תשובה (או"ח חלק ג סימן שנג) בשאלה האם יולדת, שאינה מחוייבת לצום בכל שלושים הימים שאחר לידתה (שו"ע או"ח סי' תקנד סע' ו), מחוייבת להתענות בתשעה באב נדחה [עשירי באב] שחל ביום השלושים ואחת ללידתה [ויום השלושים ללידה היה בתשעה באב].
וכתב ההתעוררות תשובה: "נלע"ד דצריכה להתענות, דהא גם היא מחויבת להתענות ולהתאבל ולנהוג בחמשה עינויים ביום השלושים, רק מותרת לאכול משום חולה, וגם זה רק מה שצריך לה ולא מאכלי תענוגים. ואם כן מחוייבת בעיקרו, ויש לה תשלומין וחייבת בתענית. וכמו דכל ישראל חייבים להתענות ביום ראשון אם חל בשבת, הגם שאיננו נוהג בשבת אבילות כלל לפסק המחבר (סי' תקנד סע' יט) כשיטת הרא"ש תענית (פ"ד סי' לב) שאפילו דברים שבצנעא אינו נוהג, מכל מקום מודים הכל דכל ישראל חייבים להתענות ביום א', והוא פשוט וידוע".
אולם לפי המבואר, נדון זה תלוי בגדר חיוב התענית בתשעה באב נדחה. אם חיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, היולדת פטורה מלהתענות בו, מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היתה פטורה מלהתענות. ברם אם בתשעה באב נדחה, קבעו חכמים חיוב חדש של צום בעשירי באב, היולדת מחוייבת בתענית, שהרי בעשירי באב היא כבר אחרי שלושים היום ללידתה.
ענף ב
תענית י"ז בתמוז שחל בשבת ונדחתה ליום ראשון
יד. ידידי רבי אשר וייס, גאב"ד דרכי תורה בירושלים, חקר בשיעורו (פרשת פנחס, תשע"ב) בדין "תשעה באב שחל בשבת ונדחה ליום ראשון, האם דינו וגדרו ככל צום נדחה, או שמא אמרינן דכיון שרובו של היכל נשרף ביום עשירי באב, כשתשעה באב נדחה לעשירי באב, הוי ליה כעצם יום תענית, וכל כהאי גוונא כאילו תיקנו את יום עשירי באב לתענית ואבלות, כיון שביום זה נשרף ההיכל. דמצד העצם גם יום עשירי באב ראוי להיות יום צום ואבל, אלא שהעדיפו חכמים יום התשיעי שבו החלה הפורענות, אבל כשאי אפשר להתענות בתשיעי מן הראוי להתענות בעשירי".
ונראה מדבריו כי החקירה האם חיוב תענית בצום שנדחה משבת ליום ראשון הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת, או חיוב חדש להתענות ביום ראשון, נסובה רק בתשעה באב נדחה, מכח הגמרא בתענית שמעיקרא היה ראוי לקבוע את התענית ביום שבו נשרף רובו של היכל, ולא בי"ז תמוז, עשרה בטבת וצום גדליה שחלו בשבת ונדחו ליום ראשון. אולם נראה לענ"ד כי חקירה זו היא בכל התעניות שנדחו בגלל השבת ולא רק בתשעה באב נדחה.
ראשית מצינו במשנה במסכת מגילה (פ"א מ"ג) מפורש דין תשעה באב שחל בשבת שנדחה ליום ראשון, ובגמרא (שם ה, א) נתבאר הטעם כי "אקדומי פורענות לא מקדמי". ורש"י הוסיף: "והוא הדין לי"ז בתמוז ולעשרה בטבת, והאי דנקט תשעה באב משום דהוכפלו בו צרות". ואף ברמב"ם ובשו"ע נפסק "כל ד' הצומות הללו, אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת". והמשמעות הפשוטה של הדברים, כי החקירה האם חיוב תענית בצום שנדחה משבת ליום ראשון הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת, או חיוב חדש להתענות ביום ראשון, היא גם בי"ז תמוז עשרה בטבת וצום גדליה שחלו בשבת ונדחו ליום ראשון, ולא רק בתשעה באב נדחה [ומכל מקום בזמנינו לא חל עשרה בטבת בשבת על פי סדר הלוח הקבוע, כמובא לעיל אות א].
ואמנם האבני נזר [אות ג] פתח בשאלה "צום הרביעי [י"ז בתמוז] וצום החמישי [תשעה באב] שחלו בשבת ונדחו למחרתו, קטן שהגדיל למחרתו חייב להתענות, או לא". ומפורש בדבריו, כי החקירה בגדר תענית דחויה היא גם על י"ז בתמוז. ואף שהכרעת האבני נזר מבוססת על דברי הרשב"א "דלגמרי עקרוהו מתשיעי ואוקמוה אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקבעו בעשירי כדאיתא התם", והיינו שחיוב התענית בעשירי באב הוא חיוב חדש, היות ומעיקרא היה ראוי לקבוע את התענית ביום שבו נשרף רובו של היכל. וסברא זו לא שייכת כמובן בצום י"ז בתמוז נדחה. אולם מסתימת דברי האבני נזר שלא כתב במסקנת דבריו שתשובתו אמורה רק בנדון תשעה באב נדחה, משמע שלדעתו יסוד החקירה בגדר תענית דחויה שייך בכל הצומות.
גם מדברי הביאור הלכה (סי' תקמט סע' א ד"ה חייבים להתענות) נראה שהשווה את כל התעניות שנדחו לתשעה באב שנדחה, ממה שהביא את דברי הריטב"א (סוף תענית) "חתן שחל אחד מארבעה צומות בתוך ימי שמחת לבו, מסתבר לי שהוא חייב להתענות בהם, כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן, ותעניות אלו הם דרבים, אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן", וכתב הביאור הלכה: "ואין סתירה מזה להא דמבואר בסימן תקנ"ט [לעיל אות ז] דבעל ברית מתענה ואינו משלים, אף דגם הוא רק יו"ט של יחיד, התם הטעם משום דנדחה". ומשמע שמשווה את כל הצומות הנדחים זה לזה [שהרי לא חילק בין תשעה באב נדחה לשאר הצומות הנדחים].
טו. ובליקוטי שיחות (כרך לג שיחה א) הביא האדמו"ר מליובאויטש מדברי הרבי הריי"צ שסיפר "שבשנת תר"מ, בשבת י"ז בתמוז, היה זקנו אדמו"ר מהר"ש בשמחה גדולה, והזכיר כמה פעמים ששבת זה נקרא "נדחה", כי צום שבעה עשר בתמוז נדחה על ידי שבת, וסיים "הלואי שיהיה נדחה באמת". וביאור האדמו"ר מליובאויטש: "בהשקפה ראשונה הקשר בין דחיית צום (י"ז תמוז) ע"י יום השבת לדחייתו לגמרי לעתיד לבוא, פשוט הוא, דאין זה רק דחיה מזמנו הקבוע לזמן אחר, אלא שהדחיה פועלת גם המעטה בחומר התענית, כי הצום הנדחה (ליום ראשון) קיל מכשהוא בזמנו [וכמפורש בהלכה לענין ברית מילה, דכאשר הצום הוא בזמנו חייב בעל הברית להשלים התענית, אבל כשחל בשבת ונדחה ליום הראשון אין בעל הברית משלים תעניתו מפני שיו"ט שלו הוא], ומכיון שנתמעט חומר התענית הרי יש לומר שזוהי התחלה לביטולה לגמרי". ובהמשך דבריו, דן שם בדברי המהר"ש, על פי "השקלא וטריא באחרונים כעין זה, בנוגע להלכה בפועל, אם חיוב התענית בצום הנדחה משבת ליום ראשון הוא בתורת תשלומין, או שכן היתה התקנה מעיקרא, שכשחל בשבת נקבע זמן התענית ליום ראשון".
וגם מדבריהם משמע שיסוד החקירה בגדר תענית דחויה מתייחס לכל הצומות.
וביותר מפורש בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן נט) שהחקירה האם תענית דחויה היא בגדר תשלומין או חיוב חדש, שייכת גם בתענית בכורים בערב פסח שחל בשבת, שהתענית מוקדמת ליום חמישי, ונפקא מינה לנדון קטן שהגדיל בערב פסח, כדבריו: "עלם שנולד בערב פסח, ובשנה שנעשה בר מצוה חל ערב פסח בשבת, והנה בכל שנה משנולד, נהג אביו להתענות עבורו, כדכתב הרמ"א (סי' תע סעי' ב). לכן בשנה זו נסתפקתי אם האב מחוייב להתענות. ומקום הספק הוא, כיון שהתענית נדחה ליום חמישי שהוא י"ב בניסן כמבואר ברמ"א הנ"ל, דהמנהג להתענות ביום חמישי, וביום שישי ערב שבת אין קובעים תענית, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה, ולכן אם יום התענית נדחה ליום חמישי, התענית הוא רק משום תשלומין, כי החיוב הוא רק על ערב פסח. ואם התענית רק משום תשלומין, יוצא מזה שהאב אינו צריך להתענות, כיון שבערב פסח זמן החיוב יהיה בנו גדול, ובשביל בנו שהגדיל אין האב יכול להתענות בשבילו, ואין שייך כזה תשלומין. אכן אם נאמר שהתענית ביום חמישי הוא חיוב עצמי, אם כן אז הבן עדיין קטן, ויכול אביו להתענות בשבילו" [מעניין לציין שבדבריו מחודש דין "תשלומין" למפרע, בעוד שבדברי הפוסקים נתבאר דין "תשלומין" רק על מה שהיה].
מפורש איפוא מדברי הפוסקים שהובאו לעיל, כי החקירה בדין תענית שנדחתה האם גדרה תשלומין לחיוב התענית, או חיוב חדש להתענות ביום שנקבע לצום בו, היא בכל התעניות שנדחו ליום ראשון [או הוקדמו ליום חמישי], ואין זו שאלה רק בנדון תשעה באב נדחה מחמת הסברא שנקבע כחיוב חדש "מפני שרובו של היכל נשרף בו", וצ"ע בדברי הגר"א וייס שצמצם את החקירה הנ"ל לתשעה באב נדחה בלבד.
טז. והנה לעיל [אות ב] הובאו דברי שו"ת דברי מלכיאל שחיוב התענית בתשעה באב נדחה, הוא חיוב חדש על תאריך זה, ולא בתורת תשלומין לתשעה באב, היות ורבי יוחנן אמר [לעיל אות א] "אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף", כלומר גם עשירי באב הוא יום שראוי לקבוע בו תענית על חורבן בית המקדש. ולכן כשחל תשעה באב בשבת ואי אפשר להתענות ביום זה, קבעו חכמים מלכתחילה שיום התענית הוא עשירי באב.
ומוסיף הדברי מלכיאל: "ועוד נראה, והוא העיקר, כי תשלומין שייך כשאפשר שיעשו את העיקר ולא יצטרכו להשלים. אבל כשחל בשבת, הרי זה ידוע בעת שגזרו להתענות שיזדמן שיחול בשבת, ותיקנו אז שיתענו למחר. ואם כן חדא גזירה היא, ולא הוי בתורת תשלומין. ולא דמי לפסח, דשם אפשר שיהיו כל ישראל טהורים ולא יצטרכו לעשות פסח שני". וביאור דבריו, המושג "תשלומין" נאמר רק במצב שבו כולם יכולים לעשות את החיוב במועדו, ולמי שלא עשה את החיוב במועדו, נקבע מועד אחר שבו יוכל להשלים את חיובו הראשון. כדוגמת קרבן פסח, שבהחלט שייך מצב שכל ישראל יעשוהו בטהרה במועדו, וקבעה תורה מועד אחר [פסח שני] למי שהיה טמא או בדרך רחוקה. אולם כאשר ידוע מלכתחילה שלא כולם יוכלו לקיים את החיוב במועדו, חז"ל קבעו מראש שני תאריכים לקיום החיוב, והתאריך השני אינו "תשלום" לתאריך הראשון, אלא חיוב מלכתחילה לתאריך זה. ולכן, כאשר באו חכמים לתקן תענית זכר לחורבן בית המקדש, ובודאי היה ידוע להם חשבון הלוח העברי, שבעתיד יהיו שנים שתשעה באב יחול בשבת, ולכן הם תיקנו מלכתחילה שכאשר יחול ביום חול לצום בתשעה באב בו ביום, וכאשר תשעה באב חל בשבת, תיקנו לצום בתאריך נוסף, שהוא עשירי באב.
והנפקא מינה בין נימוקי הדברי מלכיאל מדוע חיוב תענית בעשירי באב הוא חיוב חדש ולא תשלומין לתשעה באב, תהיה בנדון שהזכיר הדברי מלכיאל בתוך דבריו: "יש להסתפק בתענית י"ז בתמוז". וכוונתו לשאלה שתישאל כאשר י"ז בתמוז חל בשבת והתענית נדחתה ליום ראשון, האם קטן שהגדיל בי"ח בתמוז מחוייב להתענות או לא.
וגם כאן יסוד הספק הוא, האם חיוב התענית בי"ז בתמוז נדחה, הוא תשלומין לחיוב התענית שהיה בשבת, ולכן הקטן שהגדיל בי"ח בתמוז פטור מלהתענות בו, מכיון שבזמן חיוב התענית בי"ז בתמוז, היה עדיין קטן. או שבי"ז בתמוז נדחה, קבעו חכמים מראש חיוב חדש להתענות בי"ח בתמוז, ובשל כך קטן שהגדיל בי"ח בתמוז חייב להתענות ביום זה, היות ובזמן חיוב התענית הוא כבר בר חיובא. הדברי מלכיאל לא הוסיף פרטים בנדון, ולא כתב מה הדין בשאלה זו.
ונראה כי הטעם הראשון שכתב הדברי מלכיאל, שחיוב התענית בעשירי באב הוא חיוב חדש על יום זה, כי יום זה לדעת רבי יוחנן ראוי לקבוע בו תענית על חורבן בית המקדש, ולכן בתשעה באב נדחה קבעו חכמים מלכתחילה לצום בתאריך זה - לכאורה אי אפשר לייחס זאת לי"ז בתמוז שנדחה, שהרי אין זה יום מיוחד הראוי לקבוע בו תענית מצד עצם היום. ולכן מסתבר שהתענית שנדחתה לי"ח בתמוז היא "תשלומין" לי"ז בתמוז, וקטן שהגדיל בי"ח תמוז פטור מלהתענות בה.
אולם הטעם השני שכתב הדברי מלכיאל בנדון עשירי באב, אפשר להולמו גם בי"ז בתמוז, והיינו כאשר באו חכמים לתקן תענית זכר ליום שנפרצו חומות ירושלים בי"ז בתמוז, בוודאי היה ידוע להם על פי חשבון הלוח העברי שבעתיד, שיהיו שנים שי"ז בתמוז יחול בשבת. ולכן מלכתחילה תיקנו תאריך אחד לצום בי"ז בתמוז, כאשר יחול ביום חול, ותאריך נוסף בי"ח בתמוז, כאשר י"ז בתמוז חל בשבת ולא יתאפשר להתענות ביום זה. ואם כן גם קטן שהגדיל בי"ח בתמוז מחוייב להתענות ביום זה, היות ובזמן חיוב התענית הוא כבר בר חיובא.
יז. עוד יש להעיר על דברי הגר"א וייס על פי המבואר לעיל [אות ט] מדברי האור שמח, שהסברא לומר שגדר תענית תשעה באב נדחה הוא חיוב חדש שקבעו חכמים לצום בעשירי באב, היא לשיטת התלמוד ירושלמי בלבד, שהתעניות הם גם על חורבן בית המקדש הראשון, ולכן אפשר לומר שגדר תענית תשעה באב נדחה הוא חיוב משום שריפת בית המקדש הראשון שהיה בעשירי באב. ואילו לשיטת הבבלי, שהתעניות הם רק על חורבן הבית השני, אי אפשר לומר שגדר התענית הוא חיוב חדש, שהרי הסיבה לקבוע את יום עשירי באב כחיוב מצד עצמו בגלל שנשרף בו רובו של היכל נאמרה על בית המקדש הראשון שנשרף בעשירי באב, ואילו התעניות בזמנינו הם על חורבן הבית השני, ועל כרחך שגדר החיוב הוא תשלומין לחיוב התענית שהיתה צריכה להיות בשבת ולא חיוב חדש, וצ"ע.
• • •
סוף דבר: הפוסקים חקרו האם כאשר תשעה באב נדחה משבת ליום ראשון, חיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת. או שחכמים קבעו חיוב חדש להתענות ביום ראשון [לדעת האור שמח נחלקו בזה הבבלי והירושלמי], ונפקא מינה:
[א] קטן שהגדיל בעשירי באב שחל ביום ראשון - אם החיוב בגדר תשלומין, הוא פטור מלהתענות בו, כי בתשעה באב, זמן חיוב התענית, היה קטן ולא היה מחוייב להתענות. אולם אם זהו חיוב חדש לצום בעשירי באב הוא מחוייב בתענית, היות ובזמן חיוב התענית הוא בר חיובא [ולהלכה הביאו הפוסקים סברות נוספות לחייבו בתענית, כמבואר לעיל].
[ב] 'דברים שבצנעא' בתשעה באב שחל בשבת - אם חכמים עקרו את חיוב התענית בתשעה באב, וקבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב, אין סיבה לאסור 'דברים שבצנעא' ביום זה [וכן דעת השו"ע]. אך אם החיוב בגדר תשלומין, ובאמת חיוב התענית עומד על מקומו, אלא שבפועל אינו בא לידי ביטוי באף אחד מהעינויים הנעשים בפרהסיא [שאינם נוהגים בשבת], שפיר נאסר ב'דברים שבצנעא', שניתן לקיים את העינוי מהם גם בשבת [וכן פסק הרמ"א].
[ג] לימוד תורה בתשעה באב שחל בשבת - הרמ"א לשיטתו באיסור 'דברים שבצנעא' שגדר החיוב תשלומין, אסר ללמוד תורה, מכיון שחיוב התענית עומד על מקומו. אך אם חכמים עקרו את חיוב התענית בתשעה באב וקבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב, אין איסור ללמוד בשבת [וכן דעת המהרי"ל והחתם סופר].
[ד] 'שבוע שחל בו תשעה באב' כאשר תשעה באב חל בשבת - לדעת השו"ע אין לשבוע שלפניו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', שהרי חיוב התענית נעקר מתשעה באב ונקבע מחדש בעשירי באב. אך לדעת ספר המצוות, יש לשבוע שלפניו דין 'שבוע שחל בו תשעה באב', כי התענית בגדר תשלומין לחיוב התענית בתשעה באב, והיות ולא נעקר שם "תשעה באב" מיום זה.
[ה] טיסה בתענית תשעה באב נדחה - אם חיוב התענית בגדר תשלומין, ה"תשלומין" רק על דיני האבלות שלא נתקיימו בשבת, ולא על ענין הסכנה ששייך לעיצומו של יום תשעה באב. ולכן אין איסור לטוס מצד הסכנה, אלא רק בגלל היסח הדעת מהאבלות [שלאחר חצות אינו אסור מדינא]. ברם אם גדר התענית הוא חיוב חדש לצום בעשירי באב, נראה ששייך חשש סכנה גם בעשירי באב, שהוא יום פורענות בגלל שנשרף בו רובו של היכל.
[ו] חיוב יולדת שיום שלושים ללידתה בתשעה באב בתענית נדחית - אם החיוב בגדר תשלומין, היולדת פטורה מלהתענות בו, מכיון שבתשעה באב, זמן חיוב התענית, היתה פטורה מלהתענות. ברם אם חכמים קבעו חיוב חדש של צום בעשירי באב, היולדת מחוייבת בתענית, שהרי בעשירי באב כבר אינה נמצאת בתוך שלושים היום של לידתה.
ועוד נתבאר כי בהשלמת התענית על ידי בעל הברית, וכן בנישואין ואכילת בשר וברכת שהחיינו במוצאי תשעה באב נדחה, יש מקום להקל, אם נאמר שחיוב התענית בגדר תשלומין, ואין זה חיוב מצד עיצומו של יום.
ומסתימת דברי הפוסקים נראה שגם בי"ז בתמוז שנדחה, יש להסתפק האם חיוב התענית הוא בגדר תשלומין לחיוב התענית שהיה אמור להיות בשבת. או שחכמים קבעו חיוב חדש להתענות ביום ראשון, ונפקא מינה בנדון קטן שהגדיל, כמבואר לעיל.