דרשני:טיסה בחנוכה (Zvi Ryzman)

טיסה בחנוכה

ביום שלישי, ערב נר שישי של חנוכה תשע"א, בשעה שלוש אחר הצהרים, המראתי בטיסה מלוס אנג'לס לטורונטו, לרגל שמחה משפחתית, בצוותא עם אשתי ובני ביתי. באותו יום, זמן הדלקת הנרות בלוס אנג'לס, היה סמוך לשעה חמש בערב, והמטוס נחת בטורונטו בשעת חצות, כך שבמשך כל זמן חיוב הדלקת הנרות שהיתי במטוס [וגם לאחר הנחיתה, לא התאפשרה הדלקת הנרות, כי בבואי לבית המלון, לא נמצא מקום שבו ניתנה רשות להדליק נרות חנוכה].

מצב זה עורר אצלי ספק בטרם הזמנת כרטיסי הטיסה, האם מותר לעלות לטיסה בשעה שלוש אחר הצהרים, כשידוע בבירור שלא יהיה ניתן להדליק נרות חנוכה בזמן החיוב במטוס: מצד אחד, בשעת העליה למטוס עדיין לא הגיע זמן החיוב של הדלקת הנר השישי, ומאחר ובשעת החיוב לא תתקיים המצוה באונס, אין מעשה זה נחשב כביטול מצוה. ומאידך גיסא חששתי שאולי אסור להיכנס לכתחילה למצב שבו לא יהיה ניתן לקיים את הדלקת הנרות כדין.

שאלה זו מקבלת משנה תוקף, כאשר עולים למטוס קודם זמן הדלקת הנר הראשון, וכפי שאירע לגיסי דוד הגר הי"ו, שעזב את לוס אנג'לס עם אשתו ובני ביתו, ביום רביעי, ערב הדלקת הנר הראשון של חנוכה, בשעות אחר הצהרים, בדרכו לארץ ישראל, בטיסה ישירה שנחתה בישראל ביום חמישי בצהריים, באופן ששהה במשך כל זמן חיוב ההדלקה של הנר הראשון במטוס.

ויש להסתפק שמא רק עליה לטיסה באחד מימי חנוכה, לאחר שכבר חל עליו חיוב ההדלקה בימים הקודמים, נחשבת כביטול מצוה, היות וכל שמונת ימי החנוכה הם חיוב אחד, ולכן כשנבצר ממנו להדליק נרות באחד הלילות עקב שהותו במטוס, אין ראוי לעשות כן. מה שאין כן אם בשעת העליה למטוס עדיין לא חל חיוב הדלקת נרות, יתכן שאין זה נחשב כמעשה של ביטול המצוה, ואין כל איסור בדבר.

בתוך כך יש לעיין, מה הסיבה לנסיעה, והאם נוכל להחשיב את היוצא לדבר מצוה [לצורך פרנסה, או השתתפות בחתונה] להחשיבו כ'עוסק במצוה', הפטור ממצוה, ואילו ביציאה לטיול בעלמא, אין כל היתר לנסיעה, אם הדבר יביא לביטול המצוה.

החיוב במצוה קודם זמן חיובה

א. בראש ובראשונה, השאלה העקרונית העומדת לבירור היא, האם גם קודם שהגיע זמן חיוב מצוה [שופר, לולב, מצה], אנו מחוייבים בקיומה. ובשל כך, עלינו לדאוג שבהגיע זמן החיוב, נוכל לקיימה. ונחלקו הפוסקים בדין זה.

החיי אדם (כלל סח סע' יט) הסתפק "אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה" ונשאר ב"צריך עיון". לדוגמא, אדם הנמצא במקום שאין שופר או לולב, האם מחויב ללכת מביתו לשהות בחג בעיר אחרת, שבה יוכל לקיים מצות שמיעת קול שופר או נטילת לולב. וכתב בנשמת אדם (שם אות ג) "נ"ל דאין צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים המצוה, אפילו מצוה דאורייתא והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב, דהא קודם יום טוב לא חל עליו כלל המצוה עד יום טוב, ואז אי אפשר לו לילך יותר מתחום". ומפורש בדבריו, שקודם זמן החיוב במצוה, אין כל חיוב לקיימה.

הנשמת אדם הביא ראיה מסוגיית הגמרא בזבחים (ק, א) בנדון אונן הפטור מהקרבת קרבן פסח, ואמרו בגמרא: "לא קשיא כאן שמת קודם חצות, כאן שמת לאחר חצות. קודם חצות דלא איחזי לפסח חיילא עליה אנינות, אחר חצות דאיחזי לפסח, לא חיילא עליה אנינות". כלומר, אדם שאחד מקרוביו נפטר קודם חצות יום י"ד ניסן, הואיל וחל עליו דין אונן קודם חיובו בקרבן פסח, הוא נפטר מחיובו להקריבו. אך אם קרובו נפטר לאחר חצות, כשכבר נתחייב במצות הקרבת הקרבן, אינו נפטר מהחיוב. והביא מכך הנשמת אדם ראיה: "הרי להדיא דאפילו בערב פסח קודם חצות לא אמרינן שכבר חל עליו חובת פסח ולא יחול עליו אנינות, אלא על כרחך דהמצוה אינו חל על האדם עד שיגיע זמנו הראוי לקיים".

מפורש איפוא בדברי הגמרא, שקודם זמן חיוב המצוה [של הקרבת קרבן פסח] אין נחשב כלל כמחוייב בה [ולכן חל עליו דין אונן קודם שנתחייב בהקרבת הקרבן, ונפטר מחיוב ההקרבה].

ב. גם הצל"ח סבור כדעת החיי אדם.

בסוגיית הגמרא במסכת פסחים (ג, ב) מסופר על "ההוא ארמאה" [עכו"ם] שהתרברב בפני רבי יהודה בן בתירא שהוא אוכל קרבן פסח בירושלים. ומששמע על כך רבי יהודה, אמר לו: "מי קא ספו לך מאליה [האם הכהנים נתנו לך לאכול מהאליה]. אמר ליה, לא". ואז הציע לו רבי יהודה: "כי סלקת להתם [כאשר תעלה לירושלים] אימא להו ספו לי מאליה [תבקש שיתנו לך מהאליה]". ולאחר שהארמאה עלה לירושלים ועשה כעצתו של רבי יהודה בן בתירא, הבינו הכהנים שעומד לפניהם ערל שאינו רשאי לאכול קרבן פסח, והרגוהו.

וכתבו התוספות (שם ד"ה מאליה) וז"ל: "ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל [וקשה, מדוע לא עלה בעצמו לירושלים, אלא רק אמר לארמאה מה לעשות בבואו לירושלים]. יש לומר, שלא היה לו קרקע, או זקן היה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה". וביאר הצל"ח את קושיית התוספות: ש"לא היה להקשות למה לא עלה רבי יהודה בן בתירא לעשות הפסח, שזה אינה קושיא דודאי היה בדרך רחוקה ופטור, ולא מצינו שיהיה מחוייב לעלות ולהתקרב קודם זמן הפסח, ובי"ד שמגיע הזמן הרי הוא בדרך רחוקה. אבל הוקשה להם למה לא עלה לרגל, שזה מצוה על כל ישראל לעלות איש ממקומו לירושלים להגיע שם ברגל".

ולמדנו מדברי הצל"ח, שקודם זמן חיוב המצוה [של הקרבת קרבן פסח] אין נחשב כלל כמחוייב בה. ולכן רבי יהודה בן בתירא שהיה בדרך רחוקה קודם י"ד בניסן, לא נתחייב עדיין במצוה, ולכן לא היה חייב להתקרב לירושלים לקראת י"ד בניסן, להיות מחוייב בהקרבת הקרבן [ועל כן הקשו תוספות מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לרגל, ולא הקשו מדוע לא עלה להקריב את הפסח].

ג. אולם המנחת חינוך (מצוה ה אות יג) הביא את דברי הצל"ח, והקשה: "ודבריו אינם מובנים לי כלל, דודאי מצות עשה על כל ישראל לעשות הפסח ככל מצות עשה שבעולם, ומחוייב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מצות עשה. אך אם עבר והוא בדרך רחוקה, יש דינים שצוותה התורה, אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מצות עשה. ולדבריו כל ישראל אפילו בארץ ישראל, כל שהם רחוקים ט"ו מיל מירושלים, שזה דרך רחוקה, פטורים מלילך ולעשות הפסח. אם כן כל ישראל פטורים לעשות פסח ראשון, ופסח שני לא יהיו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פסח שני. מכל מקום אין סברא כלל שלא יהיו ישראל הדרים בכל א"י חייבים בפסח ראשון, בודאי מצוה להתקרב שיבואו. אך אם היה בדרך רחוקה או אפילו במזיד לא בא, יש לו דין דרך רחוקה, ואם לא בא יקריב בשני, ואם לא הקריב בשני, עיין רמב"ם הדינים".

ומסיים המנחת חינוך: "אבל זה קשה לשמוע שלא יהיו מצווים הרחוקים שיבואו לעשות מצות עשה. אטו לולב ושופר כי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג, ובחג אינו בנמצא, וכי אינו מבטל בזה המצות עשה, אתמהה".

ומבואר בדבריו הנחרצים של המנחת חינוך, כי לא יעלה על הדעת, שאין חיוב לטרוח ולמצוא לולב ושופר קודם החג, בטענה שעדיין לא הגיע זמן חיוב המצוה. ובוודאי כל יושבי ארץ ישראל מחוייבים להגיע קודם י"ד ניסן להקריב את קרבן הפסח, גם ממרחקים, שכן גם קודם שהגיע זמן חיוב המצוה, אנו מחוייבים לדאוג לקיומה בהגיע זמן החיוב.

ופשטות ההבנה בדבריו היא, שחיוב זה הוא מכלל המצוה עצמה, והיינו שהחיוב לקנות מצות כדי לאוכלם בפסח נכלל בחיוב אכילת מצות, וכן הטרחה להגיע לירושלים כדי להקריב את קרבן הפסח בזמנו, נכללת בחיוב הקרבת הפסח.

החיוב להתכונן לקיום המצוות קודם זמנן - מכלל חיוב שמירת המצוות וקיומן

ד. אולם רבי נסים קרליץ, מחדש בספרו חוט שני (הלכות שבת ח"א פ"ח אות א) כי יש חיוב כללי של 'שמירת המצוות', שנכללת בו חובה לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנן, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם [ואין זה חיוב בכל מצוה מכלל המצוה עצמה].

דבריו נסבו בביאור שיטתו של בעל המאור (שבת דף ז' ע" בדפי הרי"ף) שכתב בטעם האיסור להפליג בספינה קודם שבת ג' ימים קודם השבת "דנראה כמתנה לדחות את השבת, מפני שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, והוא הדין להפריש [ללכת בשיירה] במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת". לדעת בעל המאור, אסור לאדם להכניס עצמו למצב של חילול שבת באונס של פיקוח נפש.

וכתב רבי נסים בביאור דבריו: "לכאורה נראה שאיסורו אינו אלא מדרבנן, שהרי בשעת האונס הרי הוא אנוס, וכשעושה מעשה להיכנס למצב זה [כשמפליג בספינה] ליכא עדיין שום איסורא. אבל מן התורה ליכא איסורא או חששא להכניס עצמו למצב של חילול שבת בהיתר של פיקוח נפש, שהרי התירו להפליג בערב שבת כשהוא לצורך מצוה, ואי נימא שהאיסור הוא מהתורה, היאך התירו במקום שהוא צורך מצוה. מכל מקום אפשר שיש בזה את הענין של החיוב בשמירת המצות בכללות. והיינו שהאדם המחוייב לקיים את המצוות, מצווה גם כן לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנם, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם. כגון שמוטל על האדם לעשות סוכה קודם חג הסוכות, וכן לאפות מצות לפסח אף שעדיין לא הגיע זמן המצוה. ואין לאדם לומר קודם זמן המצוה, כיון שעדיין לא הגיע זמן המצוה עדיין לא מוטל עליו חיוב להכין עצמו למצוה, ולאחר מכן בהגיע זמן המצוה הרי הוא אנוס, וכגון שלא יהיה לו סוכה או מצה ויאמר שהוא אנוס. דהן אמנם הוא אנוס כלפי מצות סוכה ומצה, מכל מקום ביטל בזה את חיוב שמירת המצוות שחייב האדם באופן כללי לשמור את התורה".

והוא מוסיף: "ומהאי טעמא אין לעשות פעולה או להכניס עצמו למצב של אי קיום המצוות, וכגון אין ליקח כדור שינה או סמי הרדמה לפני זמן קיום מצות אכילת מצה וכדו'. וכן מוטל על האדם לדאוג לפני שהוא הולך לישון שיתעורר בזמן של קיום המצוות, כגון קריאת שמע ותפילה, ואל יאמר שכיון שהוא ישן הרי הוא אנוס".

נמצאנו למדים מדבריו, כי גם קודם שהגיע זמן חיוב המצוה, יש חיוב לדאוג לקיומה בהגיע זמן החיוב. ברם אין זה חיוב מכלל המצוה עצמה, אלא זהו חיוב כללי של 'שמירת המצוות', שנכללת בו חובה לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנן, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם.

האם מותר להפקיע עצמו מחיובו במצוה

ה. והנה החיי אדם, הצל"ח והמנחת חינוך נחלקו האם קודם שהגיע זמן חיוב המצוה, יש חיוב לדאוג לקיומה בבוא זמנה. ויש לדון האם כאשר כבר הגיע זמן חיוב המצוה, מותר לאדם להפקיע עצמו מחיובו במצוה, או לא.

בספר ברכת אהרן (מאמר רסז) דן בשאלה זו: "אם מותר לעשות פעולה כדי לגרום פטור ממצות עשה". ובתחילת דבריו הביא ראיה שאסור לעשות כן, מדברי הגמרא בסוכה (כה, ב) שהמקור לדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, הוא מחידוש התורה שהטמאים למתים עושים פסח שני: "מדטמאו הטמאים עצמם ז' ימים קודם הפסח, ואע"פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן, שמע מינה דמצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבוא, עיי"ש. ומשמע דרק משום דבשעת הטומאה קא עבדי מצוה בזה שטמאו עצמם, דהווה מת מצוה, לכן היו רשאים לטמאות עצמם ולהתבטל מעשיית הפסח. אבל לולי זאת לא היו רשאים לטמאות עצמם קודם הפסח, משום דעל ידי זה יתבטלו מאכילת הפסח, אף דאם יטמאו עצמם יהיו פטורים ממילא ממצות עשה, דעשיית הפסח דבטמאים ליכא מצות עשה דפסח. ושמע מיניה דאסור לעשות מעשה כדי לגרום פטור ממצות עשה, אף דהפטור יבוא אחר כך ממילא".

אולם בהמשך דבריו הביא הברכת אהרן ראיה לאידך גיסא, מדברי הגמרא בברכות (לא, א) "אמר רב הושעיא, מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר" [רש"י: "שאין מתחייב במעשר מן התורה אלא בראיית פני הבית ומשנמרח בכרי, אבל לפני מירוח אין ראיית פני הבית קובעתו, ורבנן הוא דאסרו אכילת קבע בדבר שלא נגמר מלאכתו, אבל אכילת עראי לא אסרו, ומאכל בהמה עראי הוא"]. ומהעובדה שמותר לאדם "להערים" בשביל להאכיל את בהמתו ללא הפרשת תרומות ומעשרות, רואים אנו כי מותר לעשות מעשה כדי להיפטר מקיום מצות עשה.

וכדי ליישב בין הסוגיות הנראות כסותרות זו את זו, כתב הברכת אהרן: "ונראה לחלק דע"כ לא מוכח מש"ס דסוכה הנ"ל שאסור לגרום בידים פטור ממצות עשה, רק במצות עשה חיובית המוטלת אקרקפתא דגברא לעשותה, וחיוב המצוה בוא יבוא בודאי. כגון פסח, שבהגיע יום י"ד בניסן, יתחייב בודאי בפסח, ועל ידי הטומאה יגרום שיפטור. בזה אין הכי נמי, דיש לומר שאסור לגרום בידים הפטור. משא"כ בהך דר' הושעיא, לא הוי מצות עשה המוטלת אקרקפתא דגברא, דאינו מחויב כלל להכניס התבואה לביתו, ורשות בידו להניחה בשדה, ואז לא יתחייב לעולם במעשר. דחיוב מעשר אינו בא רק בראיית פני הבית, ורק אם ירצה להכניס את התבואה לבית והוא כבר אחר מירוח, אז נכנס בגדר החיוב. ועל זה הוא בא להערים ולהכניס קודם מירוח, כדי שלא יתחייב במעשר אף לאחר שתראה התבואה פני הבית. בכגון דא אין הכי נמי דאין איסור להפקיע עצמו ממצות עשה, כיון שאינו מפקיע עצמו מעשה חיובית, וגם מבלעדי מעשה הגורם הפטור, לא היה ברור שיבא לידי חיוב".

למדנו מדבריו, כי במצוה חיובית, דהיינו מצוה שבהגיע זמן קיומה ה'גברא' מחוייב לקיימה, כגון קרבן פסח, שופר לולב וכיוצא בזה, אסור לעשות מעשה כדי להיפטר מחיוב המצוה. אך במצוה קיומית, דהיינו מצוה שאין חיוב לקיימה אלא רשות בידו לקיימה, כהפרשת תרומות ומעשרות, שאם לא יביא את התבואה לביתו לעולם לא יתחייב להפריש ממנה תרומות ומעשרות, אין איסור לעשות מעשה שעל ידו יפטר מחיוב המצוה.

נסיעה למקום שלא יוכל להדליק נרות חנוכה

ו. על פי דברי הפוסקים המובאים לעיל נשוב לדון בשאלה שפתחנו בה, האם מותר לעלות לטיסה קודם זמן חיוב הדלקת נרות חנוכה, כאשר כתוצאה מכך לא יוכל לקיים את מצות הדלקת הנרות. ושאלה זו תלויה במחלוקת החיי אדם והצל"ח עם המנחת חינוך, והגרי"ש אלישיב הכריע כדעת החיי אדם, כמובא בשמו בספר פניני חנוכה (עמ' יג) "קבע טיסה לחו"ל, ויודע שבשעת חיוב הדלקת הנרות יהיה במטוס ולא יוכל להדליק, וגם בביתו אין מי שידליק עליו, באופן שמחמת הנסיעה יפסיד ההדלקה לגמרי. האם חייב לבטל את הטיסה כדי שיוכל להדליק, ואע"פ שכרוך בהפסד כספי גדול, כמו החיוב למכור כסותו בשביל נר חנוכה". והגרי"ש השיב: "יש כאן את דברי החיי אדם, שאינו מחוייב לקנות לולב קודם שחל החיוב, וכך כאן כיון שיוצא מביתו קודם זמן ההדלקה [ולכן אינו חייב "למכור כסותו" בשביל כך, ובנדון דידן לבטל את טיסתו].

ברם לדעת המנחת חינוך, נראה שאין לכך היתר היות וגם קודם שהגיע זמן חיוב המצוה, יש חיוב לדאוג לקיומה בהגיע זמן החיוב, וחיוב זה הוא מכלל המצוה עצמה. וכן לדעת הגר"נ קרליץ, אין לך היתר מחמת החיוב הכללי של 'שמירת המצוות', שנכללת בו חובה לדאוג ולהתכונן למצוות אף קודם זמנן, כדי שיוכל לקיימם כהלכתם בזמנם. ואף בנדון דידן, כאשר יודע שכתוצאה מהטיסה במטוס לא יוכל לקיים את מצות הדלקת נרות חנוכה, עליו להימנע מלעלות על המטוס.

וכן נקט לדינא ידידי רבי שמואל אליעזר שטרן (קובץ שערי הוראה ח"א עמ' צב) "מי שיש לו בית אלא שהוא נמצא בשעת חיוב ההדלקה במטוס וכדומה, בזה לכו"ע מיסתבר למינקט שבעצם הוא בר חיובא, אלא שאין בידו לקיים בפועל את חיובו, ולכן הדעת נוטה שראוי לו לאדם להימנע מליסוע בימי החנוכה במטוס וכדומה שבכך הוא מבטל מעצמו את האפשרות לקיים מצוה חביבה ויקרה זו, דאית בה פירסומי ניסא".

אמנם לא נתברר האם הוראת הגרי"ש נאמרה כמענה לשאלה בנדון עליה לטיסה קודם זמן הדלקת הנר הראשון [וכפי שהיה עם גיסי דוד הגר], או בטיסה באחד מימי חנוכה [כפי שהיה אצלי] לאחר שכבר חל עליו חיוב ההדלקה בימים הקודמים. ולפי המבואר בדברי הברכת אהרן [לעיל אות ו] שבמצוה חיובית, דהיינו מצוה שבהגיע זמן קיומה ה'גברא' מחוייב לקיימה, אסור לעשות מעשה כדי להיפטר מחיוב המצוה, נראה שגם בטיסה בתוך ימי החנוכה, היות וכבר חל עליו חיוב ההדלקה בימים הקודמים, אסור לעשות מעשה שיגרום לו להיפטר מחיובו.

הדלקת נרות חנוכה - חיוב על כל שמונת הימים או על כל יום בפני עצמו

ז. ונראה כי הסברא לחלק בין עליה לטיסה באחד מימי חנוכה, לאחר שכבר חל עליו חיוב ההדלקה בימים הקודמים, לבין עליה למטוס קודם חיובו ביום הראשון של חנוכה, נכונה רק אם נאמר שכל שמונת ימי החנוכה הם חיוב אחד. ואם כן יתכן ויש הבדל בין עליה למטוס קודם חיובו ביום הראשון, שעדיין לא חל חיוב הדלקת נרות, ואין איסור בדבר, כי זהו לא מעשה של ביטול המצוה. לעומת עליה לטיסה באחד מימי חנוכה, לאחר שכבר חל עליו חיוב ההדלקה בימים הקודמים, הנחשבת כביטול מצוה, היות וכל שמונת ימי החנוכה הם חיוב אחד, ולכן כשנבצר ממנו להדליק נרות באחד הלילות עקב שהותו במטוס, אין ראוי לעשות כן. אך אם החיוב הוא על כל יום בפני עצמו, לכאורה אין כל הבדל בין המקרים.

והנה הדרכי משה (סימן תערב אות ג) כתב: "ונראה לי דמי שלא הדליק בליל ראשון ומדליק בליל שני או שלישי, שידליק כשאר בני אדם, וכן מצאתי כתוב בשם מהרי"ל (שו"ת סימן כח) ואגודה (שבת סימן לא), ודלא כמו ה"ר מנחם מירזבור"ק שכתב דידליק נר אחד כשמתחיל להדליק, דלדידיה ה"ל ליל ראשון, ואין דבריו נראים". ופסק הרמ"א (סי' תערב סע' ב) על דברי המחבר שמי שלא הדליק בלילה הראשון "אין לו תשלומין", וז"ל: "בלילות האחרות ידליק כמו שאר בני אדם אע"פ שלא הדליק בראשונה".

ובביאור הגר"א (ס" ט) כתב על דברי הרמ"א: "כמו שכתוב (סוכה כז, ב) עושים סוכה בחולו של מועד, וכן כאן, דכל לילה נס בפני עצמה, כמו שאמרו שם (שבת כג, א) ניסא בכל יומא איתא. ולא דמי לספירה, דכתיב (ויקרא כג, טו) תמימות".

ומבואר בדברי הגר"א, כי מחלוקת הראשונים המובאת בדרכי משה, האם כשלא הדליק בליל ראשון, עליו להדליק בליל השני שתי נרות או נר אחד, תלויה בשאלה האם חיוב הדלקת נרות חנוכה הוא חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, או חיוב על כל יום בפני עצמו. ולדעת הרמ"א [שפסק כדברי המהרי"ל והאגודה] שאם לא הדליק בליל ראשון, עליו להדליק בליל השני שתי נרות ולא נר אחד, הדבר נובע מכך שבחנוכה "כל לילה נס בפני עצמה", והיינו שחיוב הדלקת הנרות הוא על כל יום בפני עצמו. ולכן בלילה השני של חנוכה מוטל עליו חיוב ההדלקה של היום השני, וצריך להדליק שתי נרות. משא"כ לדעת ה"ר מנחם מירזבור"ק, חיוב הדלקת נרות חנוכה הוא חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, ולכן כשלא הדליק בלילה הראשון ובא להדליק בלילה השני "ידליק נר אחד כשמתחיל להדליק, דלדידיה ה"ל ליל ראשון", כי רק כעת מתחיל לקיים את חיובו להדליק בכל ימי החנוכה.

ועל כך ציין הגר"א למחלוקת הראשונים בסוגית הגמרא במנחות (סו, א) בדין השוכח לספור ספירת העומר באחד מימי הספירה, האם הפסיד את המצוה. דעת הבה"ג (המובאת שם בסוף תוד"ה זכר למקדש) שאינו ממשיך לספור בברכה "דבעינן תמימות". וכתבו התוספות על דבריו "ותימה גדולה הוא ולא יתכן". ויסוד מחלוקתם, לדעת הבה"ג יש ללמוד מלשון הכתוב "וספרתם לכם... שבע שבתות תמימות", שכל ימי ספירת העומר הינם מצווה אחת שלימה ["תמימות"], כדברי ספר החינוך (מצוה שו) בהביאו את דברי הבה"ג, שכל ימי הספירה "מצוה אחת היא". ואילו בדברי הרא"ש (מנחות פרק עשירי סימן מא) מפורש טעם החולקים על הבה"ג "דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה". ולכן לפי התוספות והרא"ש, גם אם שכח לספור ביום אחד, יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, כדי לקיים את המצוה שיש בכל לילה. ובשו"ע (סי' תפט סע' ח) חשש לדעת הבה"ג, כשפסק: "אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים, סופר בשאר ימים בלא ברכה". וכפי שהסביר המשנה ברורה (ס"ק לז) "סופר בלא ברכה, לחוש למאן דאמר דספירת שבע שבתות תמימות בעינן, והא ליכא, דהא חסר חד יומא".

וכוונת הגר"א, שבניגוד לחיוב ספירת העומר, שנחלקו הראשונים האם כל ימי הספירה הם חיוב אחד או שהחיוב הוא על כל אחד מימי הספירה, ודעת מרן השו"ע לחשוש לדעת הבה"ג, שכל ימי הספירה הם חיוב אחד. ואילו בחנוכה "כל לילה נס בפני עצמה", והיינו שחיוב הדלקת הנרות הוא על כל יום בפני עצמו. ולכן פסק הרמ"א, שאם לא הדליק בליל ראשון, עליו להדליק בלילה השני שתי נרות ולא נר אחד, כמבואר לעיל.

ח. נפק"מ נוספת בגדר הדלקת נרות חנוכה אם זהו חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, או חיוב על כל יום בפני עצמו, היא בשאלת חיובם של גר שנתגייר או קטן שהגדיל בתוך ימי החנוכה, בהדלקת הנרות.

בשאלה זו דן החכמת שלמה (או"ח סי' תרעז סע' ב) וכתב "נס על יומי איתא (שבת כג, א), ואם כן הכי נמי בזה הרי הוי הנס, כל יום נס חדש, וחייב לברך על להבא". והיינו, אם חיוב הדלקת הנרות הוא חיוב על כל יום בפני עצמו, הרי שביום שנתחייבו בו, עליהם להדליק כמנין הנרות של אותו יום שנהיו ברי חיובא. אולם אם זהו חיוב אחד על כל שמונת ימי החנוכה, אין לחייב את הגר והקטן בהדלקת הנרות [או שעכ"פ יתחייבו בהדלקת נר אחד בלבד, ולא כמנין ה"המהדרין"].

ומאחר ונתברר בדברי הרמ"א והחכמת שלמה, כי בחנוכה "כל לילה נס בפני עצמה", וחיוב הדלקת הנרות הוא על כל יום בפני עצמו, נראה כי אין הבדל בין עליה לטיסה באחד מימי חנוכה, לאחר שכבר חל עליו חיוב ההדלקה בימים הקודמים, לבין עליה למטוס קודם חיובו ביום הראשון של חנוכה, ובשני המקרים יש לדון האם יש בכך מעשה של ביטול המצוה, ותלוי במחלוקת החיי אדם והצל"ח עם המנחת חינוך, כמבואר לעיל. ואין זה דומה לנדון הברכת אהרן [לעיל אות ו] שבמצוה חיובית, דהיינו מצוה שבהגיע זמן קיומה ה'גברא' מחוייב לקיימה, אסור לעשות מעשה כדי להיפטר מחיוב המצוה, היות ובכל יום מימי החנוכה יש חיוב בפני עצמו, ואין זה נחשב שכבר חל עליו החיוב והוא רוצה להפקיעו ממנו.

• • •

טיול בסוכות למקום שאין סוכה ונסיעה למקום שלא יוכל להדליק נרות חנוכה - השווה והשונה

ט. בעיון נוסף נראה כי יש לדמות את נדון הטיסה בחנוכה, לנדון טיול בסוכות למקום שאין סוכה, שדנו בו הפוסקים בהרחבה, וכדלהלן.

מרן השו"ע פסק בהלכות סוכה (או"ח סי' תרמ סע' ח) "הולכי דרכים ביום, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה, פטורים בלילה, וחייבים ביום", ודנו הפוסקים האם בחג הסוכות, כשיודע שיגיע למקום שלא תהיה סוכה לאכול ולישון בה, מותר לצאת לטיול. ויסוד הספק הוא, האם גם במקרה זה נאמר הפטור של 'הולכי דרכים'.

לדעת האגרות משה (או"ח ח"ג סימן צג) אינו רשאי לצאת לטיול, וז"ל: "בדבר לצאת לטיול ולתענוג בעלמא למקום שלא יהיה לו סוכה, מסתבר לעניות דעתי שאסור, דהולכי דרכים שאיתא בסוכה דף כ"ו כשהוא לדבר הרשות שפטורין עכ"פ ביום, הוא כשהולכין למסחר וכיוצא שהוא צורך ממש, וגם הוא לכל אדם שבשביל זה היה צריך לצאת גם מביתו, שלכן באופן זה מותר לצאת מהסוכה. אבל לטיול ולתענוג בעלמא שאין לזה שום צורך אינו כלום מה שבשביל תאוותו והנאתו היה יוצא מביתו כיון שלא היתה יציאתו אף מביתו לצורך".

והוסיף: "וגם בלא זה הא נענשין על עשה בעידן ריתחא כשמבקש טצדקי למיפטר מהמצוה, כדאיתא במנחות דף מ"א". וכוונתו להביא ראיה מדברי הגמרא, שאדם הנהנה ללבוש בגדים שאינם מחוייבים בציצית, אע"פ שאינו עובר איסור, אולם 'בעידן ריתחא', בשעה שמידת הדין מתוחה ומדקדקים במעשיו של האדם, הוא יענש על כך שחיפש דרכים להיפטר מהמצוה. ומכאן הסיק רבי משה: "לכן מסתבר דלילך לטיול ולתענוג למקום שליכא סוכה, אסור".

וכן מובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (פסח פ"ט סע' כא) "המטיילים אין להם דין הולכי דרכים, שהרי יכולים הם לערוך את הטיול בזמן אחר, ולפיכך חייבים בסוכה. ולכן יש להימנע מטיולים למקומות שאינו יודע שתהא סוכה מצויה לו בהם בשעת הצורך". וטעם הדבר: "וכמש"כ הרמ"א (סי' תרמ סע' ג) דהמקיז דם חייב בסוכה, הביאו המג"א. ואחד הטעמים הוא מפני שהיה יכול להקיז הדם לפני החג או לדחות הדבר לאחריו. ועיי"ש במג"א שדן על פי זה, לאסור שתית משקה המשלשל אם יכול לעשותו בזמן אחר. ואם כן כל שכן בנידן דידן, והדבר ברור דלא פטרו הולכי דרכים אלא במי שהוצרך לעקור ממקום ישוב והולך לצורך פרנסתו, אבל יציאה לטיול סתמא לא".

וכן הכריע הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (דיני ישיבה בסוכה סע' כח) "הנוסע במטוס במשך שעות רבות מותר לו לאכול שם אפילו סעודת קבע ופטור מן הסוכה, והוא הדין לנוסע באוטובוס מעיר לעיר ובדרך הוא מנמנם, דשפיר דמי. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדו'. אבל היוצאים לטייל בימי חג הסוכות, אינם רשאים להפקיע עצמם ממצות סוכה, וחייבים לאכול סעודת קבע שלהם בסוכה".

אולם הגרי"ש אלישיב (הערות על מסכת סוכה, דף כ"ו ע"א ד"ה הולכי) הביא את דברי האגרות משה, ותמה: "ולכאורה דבריו אינם מובנים, דמ"מ כיון דהיום הדרך הוא לצאת לטיול, אם כן מה גרע מסחורה, דכיון דהוה דרכו, הוה בכלל תשבו כעין תדורו, ופטור מהסוכה". ועל ראייתו של רבי משה מהגמרא במנחות, כתב הגרי"ש: "ואין הנידון דומה לראיה כלל, דהתם הרי לבש לתקופה ארוכה סדין שפטור מציצית, אם כן מראה עצמו כמפקיע המצוה. אבל כאן היה בסוכה, ורק באקראי יוצא גם לטיול, ותשבו כעין תדורו כתיב. ודמי לשח עם חבירו חוץ לסוכה, דלא נאמר דיש כאן הפקעת עשה דענשינן עליה בעידן ריתחא".

ולכן הסיק הגרי"ש כי דין הנוסעים לטיול כדין הולכי דרכים הפטורים מן הסוכה: "ונראה דמה שכתב הולכי בדרך סחורה לא בא לאפוקי הולכים בטיול בעלמא, והא דנקיט סחורה לאו דוקא נקט. ועוד, דהרי הראשונים לא פרשו כן אלא סתמו".

י. במושכל ראשון נראה לדמות את נדון הטיסה בחנוכה, לנדון טיול בסוכות למקום שאין סוכה:

ולדעת הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך והגר"ע יוסף, נראה כי כשם שכשהוא יודע שיגיע למקום שלא תהיה סוכה לאכול ולישון בה, אסור לצאת לטיול בחג הסוכות, כי הוא מפקיע מעצמו ללא צורך את חיובו במצות הישיבה בסוכה, כך אסור לצאת מביתו בחנוכה [לטיסה או לכל מקום] אם כתוצאה מכך, יפקיע מעצמו את חיובו בהדלקת הנרות.

ואילו לדעת הגרי"ש שהתיר לצאת לטיול בסוכות אע"פ שאחר כך לא יוכל לקיים את מצות הישיבה בסוכה, כנראה יהיה רשאי לטוס גם בחנוכה, למרות שעל ידי זה מפקיע עצמו מקיום מצות הדלקת הנרות, וכפי שאכן הובא לעיל [אות ז] בשם הגרי"ש, שהורה כן לדינא.

ולפי זה תהיה משמעות מה הסיבה לטיסה. ורק אם יוצא לדבר מצוה [לצורך פרנסה, או השתתפות בחתונה] יש להחשיבו כ'עוסק במצוה', הפטור ממצוה, אך ביציאה לטיול בעלמא, אין כל היתר לנסיעה, אם הדבר יביא לביטול המצוה.

יא. אולם לאחר עיון מעמיק יותר, נראה שיש הבדל מהותי בין מצות הדלקת נר חנוכה למצות ישיבה בסוכה. ובשל כך אפילו הפוסקים [הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך והגר"ע יוסף] שאסרו לצאת לטיול בסוכות, יתירו לצאת לטיול בחנוכה, ואף אם כתוצאה מכך לא יוכל להדליק את הנרות. כי מצות הישיבה בסוכה היא חיוב על הגברא, ובכל מקום שנמצא מחוייב בסוכה, אלא אם כן היה אנוס. ולכן אסרו הפוסקים הנ"ל על הגברא להפקיע מעצמו את חיובו במצות סוכה, כי כאשר הוא מחוייב ומכניס עצמו למצב שיהיה אנוס מלקיים את המצוה, הרי זו הפקעה מחיוב המצוה, ואינו רשאי לעשות זאת.

אבל מצות הדלקת נר חנוכה, אינה חיוב על הגברא להדליק נר חנוכה בביתו, אלא חיוב על הבית שכל אחד צריך שיהיה נר חנוכה דולק בביתו [וכדוגמת חיוב מזוזה שהוא חיוב על הבית שתהיה בו מזוזה], כדברי הפני יהושע (שבת כא, ב ד"ה בגמרא) שדייק מלשון הגמרא "תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו", שייתור הלשון "וביתו" מורה על גדר חיוב נר חנוכה שהוא דין על הבית [וראה בספרנו רץ כצבי - חנוכה שהרחבנו את היריעה בנדון זה]. ומאחר וחיוב הדלקת הנרות על הבית, כאשר נמצאים מחוץ לבית [כגון במדבר או בשדה] אין כלל חיוב הדלקת נרות. ואם כן, כאשר יוצא מביתו בחנוכה למקום שאין לו בית ואין בו חובת הדלקה, אין זה נחשב להפקעה מחיוב המצוה, שהרי אין לו כל חיוב ועל כן יתכן שאין כל איסור בדבר [ואין זה דומה לסוכה שיש חיוב על הגברא, רק הוא מכניס עצמו לאונס].

ואכן, בשו"ת האגרות משה (יו"ד ח"ג סימן יד אות ה) כתב: "אם יש לו בית הוי החיוב דוקא בביתו, אבל אם כולן הלכו מביתם על איזה לילה ולא יהיו שם, ליכא חיוב עליהם מצד הבית כיון שלא ידורו שם". כלומר, חיוב ההדלקה הוא על הבית. וכן דעת הגרש"ז (הליכות שלמה, חנוכה פרק יג סע' א) שפסק: "אין מצות נר חנוכה נוהגת אלא בבית, ולכן מי שאין לו בית או שביום זה אין לו בית קבוע אינו מדליק נר חנוכה". ובהערות (דבר הלכה שם) הוסיף: "כגון הנוסע ממקום למקום ואין הוא ובני ביתו נמצאים בבית כל זמן ההדלקה או חיילים הנמצאים בשדה ואינם לנים בבית כלל".

ואם כן , יתכן שאין לדמות הדלקת נר חנוכה לישיבה בסוכה, ואף אם בסוכה אסור לצאת מביתו אם על ידי זה לא יוכל לקיים המצוה, בנר חנוכה כשיוצא למקום שאינו בית, אין זה נחשב להפקעה מחיוב המצוה, וגם אין זה משנה כלל אם הטיסה לצורך מצוה או לטיול בעלמא.

• • •

הדלקת נרות חנוכה במטוס

יב. אם כנים הדברים, נותר לנו לברר האם יש חיוב הדלקת נרות חנוכה במטוס.

ויסוד הספק הוא לדעת הפוסקים שחיוב הדלקת נר חנוכה הוא על הבית, האם המטוס נחשב 'בית' שמחוייב להדליק בו נרות לצאת ידי חובת 'נר איש וביתו', או שאין המטוס נחשב 'בית', ועל כן אין בו חיוב הדלקת נרות. ואם נאמר שהמטוס אינו נחשב 'בית' ואין בו חיוב הדלקת נרות חנוכה, אזי גם כאשר עולה לטיסה בעיצומן של ימי החנוכה, אין זה נחשב להפקעה מחיוב המצוה, כי עתה הרי אין לו כל חיוב, כי אין זה "בית".

ומצאנו חילוקי דעות בין הפוסקים בשאלה האם יש חיוב הדלקת נרות חנוכה במטוס. ולכאורה יש לדמות שאלה זו לשאלה שנשאלה משכבר הימים, האם יש חיוב הדלקת נרות ברכבת או באניה.

בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן קמו) כתב: "לתשובת מכתבו מיום ב' דחנוכה אם מותר להדליק נר חנוכה על הבאהן [רכבת] לא מצאתי הדבר מבואר, אבל הלא מי ששילם בעד כל הלילה הוי כשכר לו בית דירה לאכול ולישן שם וחייב בנר חנוכה. ואף דהבאהן [רכבת] אינו עומד במקום אחד, ורכוב כמהלך, לא נמצא בשום מקום שיהיה צריך בית קבוע למה שמצוותו בשביל פרסומי ניסא. כנלענ"ד מסברא".

וכן פסק הגרצ"פ פרנק במקראי קדש (חנוכה סימן יח) לענין ספינה: "לענין חנוכה גדר הבית הוא כגדר הבית של מזוזה ועירובי חצרות, שצריכים בית קבוע. ולענין ספינה יש חילוק בין ספינה כשעשו שם בית ארעי, ולספינה כזו כוונת רש"י דאין מדליקין שם נרות חנוכה. אבל בספינות שלנו שיש בתים קבועים, יש להם דין בית לענין נרות חנוכה".

אמנם בקובץ מבקשי תורה (סימן רי פרק ד) הביא בשם הגרי"ש אלישיב כי "פסק המהרש"ם מדובר בזמנם שהיו נוסעים בהרכבת שלשה ימים, אבל בזמנינו שנוסעים לילה אחד (בחו"ל) אין להדליק בהרכבת, וכן לא בהמטוס", [ובספר מקדש ישראל (הלכות חנוכה, סימן צב) כתב על דברים אלו: "ולא ידעתי מנא ליה ומה שכתב להעמיס כן בדברי המהרש"ם אינו אלא דברי נביאות"].

יג. על פי זה דנו הפוסקים האם יש חיוב הדלקת נרות חנוכה במטוס.

בספר מקדש ישראל (שם) כתב: "אולי יש לחלק, דדווקא במסילת הברזל שהיה הדרך לישן שם על המיטה [בזה פסק המהרש"ם שידליק נרות חנוכה], משא"כ על ערעפלאן [מטוס] שאין הדרך לישן שם שעות רצופות ורק להתנמנם מעט על גבי הספסל, אולי זה אינו נכנס בגדר בית, ודמי לספינה שאין לו קירוי [דהיינו קורת גג] דכתב שם שאין להדליק שם שאי אפשר לקיים מצות נר חנוכה כשהוא בספינה".

וסברא זו נקט לדינא הרב שמואל אליעזר שטרן (קובץ שערי הוראה ח"א עמ' צב) "ולדידי פשוט הדבר כביעתא בכותחא דאינו חייב כלל בהדלקת נרות חנוכה במטוס, ואפילו אי נימא דבספינה שיש לכל אחד חדר בפני עצמו להנוסעים נסיעות ממושכות, אבל במטוס שהאדם יושב כבול כצאן לטבח במשך שעות רבות, וכל איבריו דא לדא נקשן, אין זה נחשב לבית דירה כלל וכלל, ולא חייל עליה חיובא דהדלקה בכה"ג".

וכן מובא בשם הגרי"ש אלישיב (פניני חנוכה עמ' צב) שאמר: "מטוס אינו בית, ואי אפשר להדליק בו נרות. ואפילו אם בספינה של ימינו אפשר להדליק, מטוס ודאי שלא". ובשו"ת אבני ישפה (או"ח סימן צד ענף ב) כתב בשם הגרי"ש: "שאסור להדליק במטוס, וזה ברכה לבטלה", וכמו שהובא בשמו בקובץ מבקשי תורה לעיל [אות י].

ומדבריהם נראה שנקטו, כי מטוס אינו נחשב 'בית' שמחוייב להדליק בו נרות לצאת ידי חובת 'נר איש וביתו', ועל כן אין בו חיוב הדלקת נרות.

יד. אולם יש פוסקים שהדבר לא הוכרע בדעתם.

ידידי רבי אשר וייס, בעל המנחת אשר (קובץ דרכי הוראה, חנוכה תשס"ו, עמ' צא) כתב בענין הדלקת נר חנוכה במטוס: "אף דהמהרש"ם פסק דיש להדליק ולברך ברכבת, אין זה משום שלא צריך "בית" למצות נר חנוכה, אלא דס"ל דגם רכבת הוי כבית כיון ששכר בו מקום, שהרי כתב שם דבספינה פתוחה פטור מנ"ח דלא הוי בכלל בית, וזה שלא כמסקנת הציץ אליעזר שיש מצוה להדליק בשדה פתוח, עי"ש. וכיון שכן יש לעיין אם מטוס הוי בכלל בית, ומסתבר דגרע אף מרכבת, ומ"מ לא ברירא לי דבר זה. ובפרט במטוס שאינו רשות הרבים ולא מקום הילוך וכל השהות בו ארעי ומאולץ מעצם טבעו, מסופקני טובא אם אפשר לברך בו על נ"ח. ושמחתי בראותי בקובץ מבקשי תורה (כסלו תשנ"ו) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שאין לברך על הדלקת נר חנוכה במטוס".

ואכן בספר הליכות שלמה (חנוכה פרק יג אות ג) הובא בשם הגרש"ז אויערבך: "הנוסע באוירון ואין מדליקין עליו נר חנוכה בביתו ידליק שם על השולחן, אך לא יברך". ובדבר הלכה (שם) נתבאר טעם הוראה זו: "ונהי דאין זה ביתו הקבוע, מ"מ כמו שאנו צריכים דוקא בית של ד' על ד' אמות, אפשר דהוא הדין בספינה ורכבת ואוירון, שאם הוא קבוע שם לאותו מעת לעת [דהיינו ששוהה שם עשרים וארבע שעות] מניחו שם על השולחן, וכמ"ש המהרש"ם. ולכן ידליק בלא ברכה" [ובהערות ארחות הלכה (שם) הובא: "ונשאל פעם רבנו באכסנאי השב לביתו ממדינת הים, ועוזב האכסניא מבעוד יום ואילו לביתו לא יגיע עד הבוקר שלמחרת ואין מדליקים עליו בביתו והורה שידליק באוירון כנ"ל, וגם יוסיף לצוות לחבירו שידליק בעבורו בביתו"].

והוסיף הגרש"ז (ארחות הלכה שם) "ואם אין מרשים להדליק שם נר [כפי שהוא בדרך כלל] ידליק פנס כיס שיש בו כדי לדלוק חצי שעה לאחר שיעמידנו באופן הניכר שהוא לשם המצוה, בלא ברכה".

[יצויין, כי בעצם הנדון של הדלקת נר חנוכה באמצעות פנס, מובא בשם הגרי"ש אלישיב (פניני חנוכה עמ' קמו) שהורה: "כשאי אפשר להדליק נר כנהוג, יכול להדליק פנס חשמלי או מנורה המחוברת לחשמל ויכול גם לברך. ואפילו במקום שמחמת זה לא ניכר שזו הדלקה של מצווה, הרי גם בשעת הסכנה כשהיה מדליק על שולחנו לא היה ניכר שזו הדלקה של מצוה, ואעפ"כ בירכו עליה". אמנם כאמור לעיל, בנדון הדלקה במטוס, מחמת הספק האם המטוס נחשב 'בית', נקט הגרש"ז שידליק בפנס אך לא יברך].

ומאחר שאין הכרעה מוחלטת בשאלה האם המטוס נחשב 'בית' שמחוייב להדליק בו נרות לצאת ידי חובת 'נר איש וביתו', נותר על כנו הספק האם כאשר עולה לטיסה בעיצומן של ימי החנוכה, הדבר נחשב להפקעה מחיוב המצוה, וצ"ע.

מסקנת הדברים, לכתחילה אכן יש מקום להימנע מלטוס בחנוכה, אם כתוצאה מכך יגרום הדבר לביטול קיומה של מצות הדלקת הנרות. אולם בשעת הצורך, נראה שרשאי להסתמך על דברי הפוסקים שרשאי להדליק את הנרות במטוס באמצעות פנס, ולא יברך על הדלקה זו.

• * *

לאחר סיום עריכת השיעור, נתכבדתי במכתבו של ידידי רבי מנחם דוב גנק, רב באינגלווד, ראש ישיבה בישיבת רבינו יצחק אלחנן ניו יורק, ואחראי על ה-OU, שהעיר על הדברים שנתבארו לעיל:

כ' כסלו תשע"ג

לכבוד ידידי

הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

רציתי להעיר בענין טיסה בחנוכה, אם מותר לאחד לטוס קודם זמן הדלקת נרות ועל ידי זה יפסיד מצות ההדלקה, שבזמן ההדלקה יהיה במטוס ולא יוכל להדליק נרות. והנה לדידי הוא דבר פשוט שאסור לו לטוס ולבטל מצות נר חנוכה, ובמיוחד לגבי נר חנוכה דיש לו חיוב לפרסם הנס, דעיין ברמב"ם פ"ד מהל' חנוכה הל' י"ב, וז"ל: מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק, עכ"ל.

ונראה לבאר דין זה, דלכאורה היה העני צריך להיות פטור, דאפילו במצות עשה מדאורייתא אינו חייב יותר מחומש, וכאן הרי אין לו כלום, ולמה יתחייב למכור כסותו, דהוא ודאי יותר מחומש נכסיו, מאי שנא פרסומי ניסא בזה. ונראה, דכוונת הרמב"ם הוא דמצות פרסומי ניסא אין הפירוש שחייב לפרסם הנס לבד, אלא דהמצוה שעל ידו יתפרסם הנס. ולכן אף דהגברא היה צריך להיות פטור אי הוי יותר מחומש נכסיו, אבל כאן החיוב הוא שהנס יתפרסם, וחיובו הוא שהנס יתפרסם.

ולכן אפילו אי נימא דליכא חיוב עליו קודם חנוכה, ובעת חיובו הרי אין ביכולתו לקיים המצוה ופטור, אבל כיון דמצות נר חנוכה גדרה שיראה שיתפרסם הנס, וזהו דין בחפצא של הפירסום, הרי כמו שחייב לשלם יותר מחומש, הוא הדין שחייב לדאוג לזה שיתפרסם הנס, ואין לו לטוס ולבטל מצוה זו.

והנה מה שהבאת מהציץ אליעזר שיש מצוה להדליק נר חנוכה אפילו כשאין לו בית, דמלבד המצוה על הבית יש חובת גברא להדליק אף בלא בית, זה נסתר מדברי התוספות בסוכה (דף מו, א) שכתבו דתיקנו ברכת הרואה בנר חנוכה משום אנשים שאין להם בתים ולא יוכלו לקיים מצות נר חנוכה, ולכן להם תיקנו ברכת הרואה, שכשמברך ברואה נר חנוכה ומברך על הנסים, יש לו קיום במקצת של נר חנוכה. והנה לפי דברי הציץ אליעזר, הרי יש לו קיום להדליק נר חנוכה אף בלא בית, ולכן למה תיקנו דוקא ברכת הרואה.

בכבוד ובהוקרה

מנחם דוב גנק