דרשני:שימור וצביעת ארבעת המינים (Zvi Ryzman)

שימור וצביעת ארבעת המינים

בערב סוכות [תשע"ג] התפרסם בעיתונות בחרדית, כי ועד הפיקוח ההלכתי שע"י בד"צ העדה החרדית בירושלים, התריע מפני תופעת ציפוי הלולבים הנקטפים בתחילת הקיץ בחומרים משמרים, ובכך למנוע את התייבשותם עד למכירתם בערב סוכות.

ידיעה זו הזכירה לי מעשה שהיה לפני יותר משבעים שנה, בערב חג הסוכות ת"ש, כחודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. בעיירה אוסטרוב הסמוכה לוורשה, לא נמצא אף אתרוג כשר לברכה, עד שאחד היהודים נכנס לבית רב העיירה ואמר: "לפני הרבה שנים שמעתי פעם שניתן לשמר אתרוג על ידי מריחה בשכבה עבה של שעווה, והוא משתמר כאילו היה טרי. והנה דווקא לפני שנה היינו שלושה בעלי בתים שותפים לאתרוג, והאתרוג נשאר אצלי. אינני יודע למה, אך משום מה עלה בדעתי הרעיון לעשות מבחן, ולמרוח את האתרוג בשעווה... והנה האתרוג. והיהודי הוציא בידיים רועדות מתוך קופסה, אתרוג יפה להפליא. וכך זכתה קהילת אוסטרוב, מוכת הגורל, לברך על אתרוג אחד, בודד אך כשר" (מתוך הספר בקרובי אקדש, עמ' 344).

מתוך כך נתתי ללבי לברר, האם מותר לכתחילה לברך על אתרוג או לולב שנשמרו טריים משנה שעברה, כתוצאה מטיפול בחומרים משמרים, או שההיתר הוא רק בשעת הדחק, היות והחומרים המשמרים פוסלים את ארבעת המינים מחמת איסור 'בל תוסיף', או חסרון ב'הדר'.

ובכלל זה יש לדון, האם מותר לצבוע את הלולב כדי ליפותו, כדלהלן.

א. לולב, הדס, ערבה ואתרוג יבשים, פסולים, כמפורש במשניות (פרק שלישי במסכת סוכה).

דין אתרוג היבש נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרמח סע' א) "אתרוג היבש פסול, ושיעור היבשות כשאינו מוציא שום ליחה. ויבדוק על ידי שיעבור בו מחט ובו חוט, ואם יש בו ליחה יראה בחוט". ועל כך הוסיף הרמ"א: "ואתרוג שהוא משנה שעברה ודאי יבש הוא ופסול".

דין לולב היבש נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תרמה סע' ה) "לולב שיבשו רוב עליו (או שדרתו, טור) פסול. ושיעור היבשות, משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו" [שזהו סימן שכלה הלחלוחית שבו]. וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דלא מקרי יבש אלא כשנתפרך בצפורן מחמת יבשותו, וכן נוהגים במדינות אלו שאין לולבים מצויים" [ודיני הדס וערבה יבשים נפסקו גם כן בשו"ע או"ח סימנים תרמו-תרמז].

ובמסכת סוכה (לא, א) מובאת דעתו של רבי יהודה, שלולב היבש כשר. ואמר רב יהודה: "מעשה בבני כרכים [שאין דרים על מקום פרדסים ואין דקלים מצויים, רש"י] שהיו מורישים את לולביהם לבני בניהם [משמע שהלכה כרבי יהודה, ולולב היבש כשר]. אמרו לו משם ראיה, אין שעת הדחק ראיה". ומתבאר, כי בשעת הדחק מותר ליטול לולב שנותר משנים שעברו, ומן הסתם הלולב יבש. וכך נפסק ברמב"ם (הלכות לולב פ"ח ה"א) "ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים". וכתב בהגהות מימוניות (אות ד) שמקור דברי הרמב"ם "ממעשה דאנשי כרכים הנ"ל, ואנו סומכים על זה גם בהדס היבש".

אולם הראב"ד השיג על דברי הרמב"ם וכתב: "אני איני אומר כן, שהרי אמרו יבש פסול, וכל מקום שאמרו פסול, אפילו דיעבד הוא. ופסולא דאורייתא הוא, וכל פסולא דאורייתא אין חילוק בשעת הדחק". ואת המעשה בבני הכרכים, ביאר הראב"ד: "ורבי יהודה לא העיד אלא שהיו מורישים לולביהם לבניהם, ולא אמר שהיו מברכים עליו".

נמצא כי נחלקו הרמב"ם והראב"ד בשאלה האם מותר לברך על נטילת ארבע מינים יבשים בשעת הדחק. לדעת הרמב"ם, רשאי לברך על לולב היבש בשעת הדחק, וכתב ההגהות מיימוניות שהוא הדין בהדס יבש. אך הראב"ד חולק, ולדעתו ארבע מינים יבשים פסולים מדאורייתא, ועל כן אין לברך עליהם אפילו בשעת הדחק.

אמנם לא נתברר, האם לדעת הרמב"ם גם אתרוג היבש כשר לברכה בשעת הדחק, שהרי מחד גיסא כתב הרמב"ם "ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים", ומשמע כי דין זה לא נאמר באתרוג. ברם מאידך גיסא בהגהות מימוניות (אות ד) כתב שסומכים על דברי הרמב"ם "גם בהדס היבש", ואם כן אולי נוכל לסמוך על זה גם באתרוג היבש, וצ"ע.

אתרוג שנשתמר בלחותו משנה שעברה

ב. והנה המשנה ברורה (סי' תרמח ס"ק ד) כתב בביאור דברי הרמ"א: "ואתרוג שהוא משנה שעברה ודאי יבש הוא ופסול. רצה לומר, דאי אפשר שימצא בו ליחה ולא יצא תועלת על ידי בדיקתו". והשאלה היא, במידה וקיימת אפשרות לשַמֵר את האתרוג באמצעות חומרים משמרים או בשיטות אריזה שונות, ובכך גם לאחר שנה תהיה בו עדיין לחות - האם לדעת הרמ"א האתרוג יהיה כשר לברכה, שהרי למעשה האתרוג אינו יבש.

בשער הציון (ס"ק ח) הביא את דברי הביכורי יעקב, שאתרוג מסוג זה כשר לברך עליו: "אלמא כל דבר שאין בו השגחה להעמידו בלחותו אינו מתקיים בלחותו אחר י"ב חודש, אבל בודאי אם ישגיח האדם עליהם לקיים אותן בלחותם, כגון שטומנים אותם בדברים לחים, נוכל להעמיד אותם כמה זמנים, ועל זה לא נתנו חכמים זמן, אלא הכל לפי מה שהוא, עד כאן לשון הראב"ד בספר תמים דעים. הרי בפירוש דזמן לחוד אינו פוסל אם אין לו שיעור יבשות של מחט, רק שמסתמא אם לא ישגיח להעמיד לחותו, לא ימצא לחות על ידי בדיקה. ובעיני ראיתי אתרוג שכבר עבר עליו יותר משנה תמימה מעת שנתלש מן האילן, שנשמר משליטת אויר על ידי הסגר בכלי של מתכות, והיה מונח במקום קר ולח קצת, ועל ידי זה נשאר לו נויו ולחותו, ובדקתי ומצאתי בו לחות הרבה. וכהאי גוונא נראה לי להתיר של אשתקד על ידי בדיקת חוט אם לא נתכווץ ונפסד הדרו". והוסיף השער הציון על דברי הביכורי יעקב: "ואפשר דגם הגר"א מודה באופן זה".

אולם בערוך השלחן (שם סע' ג) כתב כי מדברי הרמ"א "משמע להדיא דלא מהני בדיקה דמחט, ואפילו מוציא ליחה פסול, דבגמרא (סוכה לא, ב) משמע דלא הוי הדר, דתניא אתרוג הישן פסול, וסתם ישן הוא משנה שעברה. ומפרש טעמא דלא הוי הדר. או אפשר לומר דקים להו לחז"ל שכלה הליחה שלו. ואף אם יתראה ליחה, אין זה כלום, וכן הסכימו הגדולים [ב"ח ואליה רבה]. ויש מי שרוצה לומר דאם אנו רואים שנשאר בנוי שלו, מהני בדיקת חוט [ט"ז סק"ב]. ולא נהירא, כיון דחז"ל פסלוהו, הוי פסול בכל עניין [אליה רבה]".

כלומר, לדעתו חכמים קבעו שאתרוג משנה שעברה פסול, ללא יוצא מן הכלל, ואפילו אם הצליחו לְשָמֶר את לחותו, היות והיה ידוע לחז"ל כי לאחר שנה "כלה הליחה שלו, ואף אם יתראה ליחה, אין זה כלום". וכן פסק בשו"ע הרב (שם סעי' ב) שאתרוג שעברה עליו שנה, פסול אפילו אם יבדקוהו: "ואתרוג שבירך עליו בשנה זו אין לבדקו כלל בשנה האחרת, שבודאי ימצא יבש".

יוצא איפוא, כי הנדון בקהילת אוסטרוב בשנות הזעם, האם מותר לברך על אתרוג שנשמר בשעווה ונשאר בטריותו גם כעבור שנה, תלוי במחלוקת הפוסקים. לדעת הביכורי יעקב והמשנה ברורה, ניתן לברך על אתרוג מסוג זה. אך לדעת ערוך השלחן ושו"ע הרב אין לברך על אתרוג שכזה.

• • •

ברם עדיין יש להסתפק, שמא הדברים אמורים רק כאשר השימור הוא חיצוני בלבד, כפי שהיה באוסטרוב, שהאתרוג נשמר בתוך שעווה. או כפי שתיאר הביכורי יעקב, שהאתרוג "נשמר משליטת אויר על ידי הסגר בכלי של מתכות, והיה מונח במקום קר ולח קצת, ועל ידי זה נשאר לו נויו ולחותו". אולם אם האתרוג נשמר על ידי שהוחדרו לגופו חומרי שימור, יתכן שיש בכך איסור 'בל תוסיף'. ואולי גם הביכורי יעקב והמשנה ברורה יפסקו שבמקרה שהאתרוג נשמר על ידי החדרת חומרי שימור, יהיה פסול משום איסור בל תוסיף.

לשם כך, עלינו לברר האם יש איסור 'בל תוסיף' בנטילת אתרוג או לולב שנצבעו.

נטילת לולב צבוע

ג. בספר אגודה (סוכה סימן כז) כתב: "לא יכרוך גמי סביב ההדס, דעובר על בל תוסיף, אך במין עלי לולב יכרוך". ומבואר שיש איסור 'בל תוסיף' בנטילת ארבע מינים הכרוכים בדבר חיצוני נוסף [שלא ממין ארבעת המינים]. ודייק מכך האליה רבה (או"ח סי' תרנא ס"ג) "לדעת האגודה נ"ל למחות למה שיש נוהגים לצבוע לבן הלולב במין שקורין פיט"ר זי"ל. ואפשר דסבירא להו דאין בו ממשות לחול עליו בל תוסיף, ודחוק".

האליה רבה נקט כי לדעת האגודה יש איסור 'בל תוסיף' בצביעת הלולב, כשם שאסור ליטול ארבע מינים הכרוכים בגמי, כך בכל תוספת של דבר חיצוני שלא ממין ארבעת המינים, יש איסור 'בל תוסיף'. ומסביר האליה רבה את מנהג הנוטלים לולב שנצבע, כי לדעתם אין ממשות בצבע, ולכן אין זה נחשב בעיניהם כ'בל תוסיף'. אולם לדעתו טעם זה "דחוק", וכראיה לדבריו הביא את דברי השו"ע בהלכות יום טוב (או"ח סי' תקיג סעי' ג) בדין ביצה שנולדה ביום טוב [האסורה משום מוקצה] שנתערבה בשוגג עם בשר ותבשיל: "אם יש שישים כנגדו הכל מותר חוץ מן הביצה. אבל אם ליבנו בו התבשיל וכיוצא בזה, מידי דלחזותא וטעמא עביד לא בטיל". כלומר, אם הביצה נועדה להיות חלק מהתבשיל עם הבשר, הרי שהתבשיל מותר באכילה, במידה ויש בו שישים כנגד הביצה. אולם אם מטרת נתינת הביצה נועדה "ללבן" את התבשיל, דהיינו לגרום לו להיות בהיר [לבן] יותר, אין הביצה מתבטלת, מכיון שדבר שניתן לחזותא [מראה] ולטעמא [נתינת טעם] אינו מתבטל, כי יש לו חשיבות בפני עצמו.

וכתב המשנה ברורה (ס"ק ט) "המג"א מפרש דבעינן דוקא תרוייהו חזותא וטעמא, אבל בש"ך (יו"ד סי' קב ס"ק ה) וכן בביאור הגר"א שם, מפרשים דהכוונה לחזותא או לטעמא". ומעתה על פי דברי הש"ך שדבר שנעשה לצורך "חזותא" בלבד [שיפור המראה, גם ללא נתינת טעם] אינו מתבטל, הוכיח האליה רבה שגם בצביעת הלולב שנעשתה לצורך "חזותא", שיפור הצבע של הלולב, אין הצבע מתבטל ללולב, אלא הצבע נחשב כדבר נוסף על הלולב, ויש בזה איסור 'בל תוסיף'.

ואם כן, לפי המג"א שמפרש "דבעינן דוקא תרוייהו חזותא וטעמא", נדחית ראיית האליה רבה, כי יש חילוק ברור בין פסק השו"ע בהלכות יום טוב, שאין הביצה מתבטלת, מכיון שניתנה לחזותא - מראה, ולטעמא -נתינת טעם [וצירוף שני הדברים גורם לחשיבות הביצה שלא תתבטל], ובין צביעת הלולב, שנועדה רק למטרת "חזותא", שיפור הצבע, ולא למטרת "טעמא". וכאשר אין את שתי המטרות ["חזותא" ו"טעמא"], אין לצבע חשיבות בפני עצמו, וממילא אינו נחשב כדבר נוסף על הלולב הגורם לאיסור 'בל תוסיף', ויהיה רשאי להשתמש בלולב זה לקיום המצוה.

ד. השערי תשובה (סי' תרמה ס"ק ו) הביא את דברי האליה רבה, וכתב "דאין ראיה כלל מסי' תקי"ג לכאן".

ובשו"ת להורות נתן (ח"ח סימן מט אות ג) ביאר את כוונתו: "דהתם מיירי בביצה שנתנוהו במאכל כדי ללבנו דאינה בטלה משום דלחזותא עביד, והיינו דהתם איכא ממשו של ביצה בתוך המאכל, ולכן אינו בטל. אבל הכא דליכא אלא חזותא בעלמא וליכא ממשו כלל, הרי זה בטל ללולב, ולא הוי כדבר נוסף, ונעשה דינו כלולב". כלומר, יש להבדיל בין ההלכה המפורשת בשו"ע בדין ביצה שניתנה בתבשיל למטרת צביעתו, שהצביעה נעשתה על ידי הביצה הנותנת בתבשיל "ממשות" של הביצה, ואז צבע נחשב בפני עצמו ואינו מתבטל. מה שאין כן כשצובעים את הלולב, הצבע נבלע בתוך הלולב לגמרי ואין בו כל "ממשות", ולכן הוא מתבטל ללולב ואין בכך "תוספת" הגורמת לאיסור 'בל תוסיף'.

הלהורות נתן (שם אות ב) מוכיח שאין איסור 'בל תוסיף' בנטילת לולב צבוע, מדברי הרשב"א בדיני חציצה בטבילה (תורת הבית הקצר, דיני טבילה, דף לב, א) שכתב: "צבעים שעל ידי הנשים או שעל השיער לנוי, יראה לי שאין חוצצים, לפי שאינן מקפידות בהן לעולם, אדרבה חוזרות בהן ומחדשות אותם תמיד לנוי. אע"פ שצבע זה פושט בכל השיער, ורובו אע"פ שאינו מקפיד עליו חוצץ. כאן מקפדת ורוצה להיותו, והרי זה כאילו הוא מגופו של שיער, וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ, אלא כעיקרו של בגד. ועוד יראה לי, שאין ממשו של צבע בשיער ועל הידים, אלא מראות של צבע, ולפיכך אינו חוצץ".

ההלכה היא, שאשה טובלת גם כאשר שערותיה צבועות, וזאת: [א] האשה מקפידה ורוצה שהצבע ישאר, ולכן הצבע נחשב "מגופו של שיער, וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר הנוסף וחוצץ, אלא כעיקרו של בגד". [ב] אין בצבע "ממשות", ולכן אינו חוצץ.

וכן פסקו הטור והשו"ע בהלכות טבילה (יו"ד סי' רצח סע' יז) "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושיער ראשן אינו חוצץ". ומדבריהם למד הלהורות נתן כי "שני הטעמים שייכים גם בנדון דידן, ואע"ג דהכא בלולב לאו משום חציצה אתינן עלה אלא משום בל תוסיף, ברם למאי שכתב הרשב"א דכיון שרוצה שהצבע יהיה על השער לכן ברי זה כגופו של שיער וכבגד צבוע, שאין הצבע כדבר הנוסף אלא כעיקרו של בגד, הכי נמי ליכא בל תוסיף דהצבע הוי כעיקרו של לולב, ולא הוי דבר הנוסף". מדיני חציצה אנו למדים, כי הצבע שהנשים צובעות את שערותיהן אינו מהווה חציצה בטבילה, היות והצבע נהפך לחלק בלתי נפרד מגוף השיער, וכמו כן אין בצבע ממשות הנחשבת לדבר חוצץ. ולכן גם לגבי לולב יש לומר שהצבע נהפך לחלק מהלולב וגם אין בו ממשות, ולכן אין בנטילתו כל "תוספת" ואין בצבע איסור 'בל תוסיף' כלל.

ה. ואמנם בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סימן כח) נשאל אודות "איזה אנשים שצובעים לולבים הישנים שיש להם בעלה ירוק, כדי שיהא נראה כאילו הוא לולב חדש, אי איכא בו חשש איסור דבל תוסיף, דהוי כמין אחר ומוסיף על הד' מינים", והכריע שאין איסור 'בל תוסיף' בצביעת לולב: "הנה בודאי אי אמרינן חזותא לאו מלתא היא, וכמבואר בש"ס ב"ק דף ק"א, פשיטא שאין כאן חשש דבל תוסיף. וכבר הארכתי בזה אי חזותא מילתא היא או לא, בספרי מנחת יעקב (כלל עד ס"ק ה) יעו"ש, ומה לי לכפול הדברים. אלא אפילו אי נימא כמאן דאמר חזותא מילתא היא בשאר דברים, מכל מקום אין כאן משום בל תוסיף, כיון דלא נקרא על שם הצבע שם אחר רק לולב הירוק וכדרכו להיות כשהם חדשים, והוא רק הידור מצוה, אין בו משום בל תוסיף, וכדאמרינן בסוכה דף ל"ז, כל לנאותו אינו חוצץ, ופוק חזי מה עמא דבר, והוא היתר פשוט לעניות דעתי".

ביאור הדברים, בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (קא, א-ב) דנו האם "חזותא מילתא", או "חזותא לאו מילתא היא" - האם למראה של דבר, יש את חשיבות הדבר, כמובא שם בביאור המשנה בערלה (פ"ג מ"א) "בגד שצבעוהו בקליפי ערלה [קליפות מעצים בשלוש השנים הראשונות לנטיעתם, שהעץ ערלה], אסור בהנאה". ודנו בגמרא האם הטעם לכך משום ש"חזותא מילתא", דהיינו רואים את הצבע כאילו הוא ממשו של איסור מעורב בבגד, מכיון שדבר הנראה אינו בטל, והרי זה כאילו הוא בעין. או ש"חזותא לאו מילתא", ואף שמראה בעלמא אין בו ממש, אבל בערלה אסרה תורה גם גרמת הנאה.

ומעתה גם בנדון צביעת לולב, אם "חזותא לאו מילתא", אין חשיבות כלל למראה הצבע, ואין איסור 'בל תוסיף' בצביעת הלולב. ואם "חזותא מילתא", הרי שיש לצבע חשיבות כאילו הוא ממשו של דבר, וממילא לכאורה יש איסור 'בל תוסיף' בצביעת הלולב בצבע, הנחשב כדבר נוסף על הלולב.

אולם מסיים השבות יעקב, שאפילו אם נאמר "חזותא מילתא", אין איסור 'בל תוסיף' בצביעת לולב, כי גדר איסור 'בל תוסיף' הוא רק כאשר מוסיף ללולב עוד דבר שאין שמו כשם הלולב [כגון גמי], אבל כשצובע את הלולב, גם אם יש לצבע חשיבות בפני עצמו, "שֵם" הלולב נשאר כשהיה, ולא נתווסף "שֵם חדש" ללולב. ומה גם שתכלית הצביעה היא רק לשם "הידור מצוה", ו"כל [דבר שמטרתו] לנאותו אינו חוצץ". ואשר על כן, בנטילת לולב צבוע אין איסור 'בל תוסיף'.

וכדבריו הכריע הנשמת אדם (כלל קמח אות ב) "מה שכתב האליה רבה שיש למנוע לצבוע הלולב בירקות לנוי, דלאגודה עובר משום בל תוסיף, זה אינו. דבאמת כל שהוא לנוי ואינו בדרך גדילתו, אינו חוצץ, ואין בו משום בל תוסיף". [מדברי הנשמת אדם למדנו חידוש נוסף, שאין בצביעת הלולב איסור חציצה, כמבואר בדברי הגמרא בסוכה (לז, א) "לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, דבעינא לקיחה תמה, וליכא. רבא אמר, כל לנאותו אינו חוצץ". ולכן במריחת הלולבים בחומרים משמרים כדי לנאותם, אין חשש חציצה. והדברים מוטעמים על פי מש"כ בשו"ת להורות נתן [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ד], בנדון שערות צבועות שאינם מהוות חציצה בטבילה "מדיני חציצה [בטבילה] אנו למדים, כי הצבע שהנשים צובעות את שערותיהן אינו מהווה חציצה בטבילה, היות והצבע נהפך לחלק בלתי נפרד מגוף השיער, וכמו כן אין בצבע ממשות הנחשבת לדבר חוצץ", והוא הדין הצבע שעל הלולב, שנהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו, ולכן אינו חוצץ].

ממוצא הדברים למדנו כי נחלקו הפוסקים האם מותר ליטול לולב שנצבע בצבע כדי לשוות לו מראה ירוק.

האליה רבה הוכיח מדברי האגודה שיש לחשוש בזה לאיסור 'בל תוסיף'.

ונחלקו עליו השבות יעקב, הנשמת אדם והלהורות נתן, הסוברים שאין כל איסור בדבר.

ומעתה נראה כי בנדון שימור אתרוג על ידי שהוחדרו לגופו חומרי שימור, יתכן שגם לדעת הביכורי יעקב והמשנה ברורה שהתירו לברך על אתרוג שנשמר בטריותו בשימור "חיצוני" בלבד, במקרה שהאתרוג נשמר על ידי שהוחדרו לגופו חומרי שימור, יש לחשוש לדעת האליה רבה, שכשם שיש איסור 'בל תוסיף' בצבע שעל גבי הלולב, כך יש איסור 'בל תוסיף' גם באתרוג. ואילו לדעתם של השבות יעקב, הנשמת אדם והלהורות נתן, שאין כל איסור בדבר, מותר להשתמש באתרוג הנשמר.

• • •

הטעמים לפסול לולב היבש והמסתעף לדין ארבע מינים משומרים

ו. ונראה לדון בכשרות אתרוג משומר, בהקדם הטעמים המבוארים בדברי רבותינו הראשונים, מדוע לולב היבש פסול.

[א] חסר ב"הדר". במסכת סוכה (כט, ב) מבואר שלולב יבש פסול, כי ארבעת המינים צריכים להיות "פְּרִי עֵץ הָדָר", ואילו פרי יבש אינו נחשב "הדר", כדברי הגמרא (שם) "בשלמא יבש, הדר בעינן, וליכא". וכמבואר בהמשך הסוגיא (שם לא, א) בביאור מחלוקת רבנן ורבי יהודה בדין לולב היבש: "תנא, יבש פסול, רבי יהודה מכשיר. אמר רבא, מחלוקת בלולב. דרבנן סברי מקשינן לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי הדר, אף לולב בעי הדר. ורבי יהודה סבר, לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן".

[ב] חסר בדין הידור מצוה ["זה א-לי ואנוהו"]. רש"י פירש את דברי המשנה (סוכה כט, ב) לולב יבש פסול "דבענין מצוה מהודרת דכתיב (שמות טו, ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". ואילו התוספות עצמם כתבו: "משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר", ומעכב אפילו בדיעבד. ולדעת תוספות "הידור מצוה" הנלמד מהפסוק "זה אלי ואנוהו" אינו מעכב בדיעבד.

[ג] יבש פסול מדין "לא המתים יהללו י-ה". בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) מובא: "רבי אבין בשם רבי יודה בר פזי, היבש פסול על שם (תהלים קטו, יז) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָ-הּ". וטעם זה הובא בדברי הרא"ש (סוכה פ"ג סימן א) "משכלה כל מראה ירקות שלהן וילבינו פניהם, אז הם כמתים, ועליהם אומר בירושלמי היבש פסול, על שם שנאמר לא המתים יהללו י-ה. אף על פי שבגמרא דידן פסיל לה משום הדר, אף על פי כן ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת".

[ד] חסרון בדין "הקריבהו נא לפחתך". בעל המאור (סוכה כט, ב) כתב: "כיון דיבש איכא למימר דאית ביה משום (מלאכי א, ח) הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, ופסול אף ביום השני". כל דבר שאינו מכובד דיו בכדי להקריבו לפני מלך בשר ודם ["פחתך", מושל ושליט, רד"ק שם], אינו ראוי לעלות כקרבן. ולכן ארבע מינים יבשים, אין ראוי להשתמש בהם לקיום המצוה.

[ה] היבש נפרך מחמת יבשותו "והרי הוא כמי שאינו". בספר מקראי קודש (סוכה, עמ' קלו) הביא את דברי המאירי שכתב כי "לשיטת רש"י שרבי טרפון אינו מצריך הדר, הפסול של יבש הוא משום שנפרך ביד מחמת יבשותו והרי הוא כמו שאינו".

ונראה כי הרמב"ם סובר כשיטת רש"י, שפסול יבש הוא מחמת החסרון של "זה אלי ואנוהו", שהרי לדעת הרמב"ם [לעיל אות א] "בשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים". ולכאורה אם לולב יבש פסול כי אין זה "הדר" [תוספות], או שנחשב בגדר "מת" ו"לא המתים יהללו י-ה" [ירושלמי], הפסול הוא מוחלט, אפילו בשעת הדחק. ורק אם נאמר שפסול יבש הוא מחמת החסרון של "זה אלי ואנוהו", ההידור הוא מצוה לכתחילה, ואינו מעכב בדיעבד, ולכן בשעת הדחק רשאי ליטול לולב זה.

ברם, אם כנים הדברים, צ"ע מדוע כתב הרמב"ם "ובשעת הדחק או בשעת הסכנה לולב היבש כשר, אבל לא שאר המינים", כי לכאורה אם פסול יבש הוא מחמת החסרון של "זה אלי ואנוהו" ואינו מעכב בדיעבד, דין זה הוא בכל ארבעת המינים, ולא רק בלולב, וצ"ע [ויתכן שהרמב"ם סובר כדעת בעל המאור, שלולב יבש אינו ראוי מדין "הקריבהו נא לפחתך", וגם פסול זה הוא רק לכתחילה ולא בדיעבד, וצ"ע].

דין "הדר" הוא בגוף האתרוג ולא באתרוג שהוחדרו לגופו חומרים משמרים

ז. בשערי תשובה (סי' תרמה ס"ק ו) נקט כדעת המתירים ליטול לולב צבוע, אך בסיום דבריו כתב: "רק שנראה לענ"ד שהמוכר לולבים אין רשאי לעשות כן, כדאיתא בחו"מ סימן רכ"ח [בהלכות אונאה, כי יש במכירת לולב שאינו טרי אלא רק צבוע ונראה טרי, איסור אונאה, אם הלוקח אינו יודע זאת]. ומכל שכן במקום שיש בנמצא לקנות ירוקים ממש, דאתי לאמנועי [להימנע] על ידי זה מלהדר בתר חדש ממש, על ידי זה שהוא קונה יַטְעֶה את הקונה בזה, ויש לקנסו שלא לקנות ממנו. רק שכל מי שיש לו לולב לבן מותר לצבעו לעצמו, או ליתנו לצבע. ואם ידוע שזה המוכר יש לו לולבים לבנים וצבען מותר".

ומבואר בדבריו כי במקום שאפשר לקנות לולב טרי, אין ראוי לקנות לולב צבוע. ורק אם הלולב התייבש וצבעו נהיה לבן, מותר לצבעו. אבל מוכרי לולבים אינם רשאים לצבוע את הלולבים, כדי שהקונים לא יעדיפו לקנות לולבים יבשים צבועים על פני לולבים טריים. ולכאורה משמע מדבריו, שאין זה דין בהלכות לולב אלא בהלכות אונאה, ובאמת אם המוכר מודיע לקונה כי הלולב צבוע מותר להשתמש בלולב מלכתחילה, וכן כאשר יש לאדם "לולב לבן, מותר לצבעו לעצמו".

והנה בספר חיים וברכה (הלכות אתרוג ולולב אות צ) הביא את דברי השערי תשובה, וביאר מדוע צביעת הלולב אינה מועילה לקיום המצוה בהידור: "גם יש לומר דאינו מועיל כלל הצביעה להידור דמצוה, כיון דאין ההידור מגופו. עיין בהגהות הגאון רבי אלעזר משה הורביץ (סוכה לא, א תוד"ה אין) שכתב דבעינן שיהא ההידור בגופו, כמו דלא מהני אם יצבע את האתרוג הירוק בכרתי". ומבואר כי אתרוג או לולב מהודרים הם רק כאשר הם מהודרים בגופם, ללא כל התערבות חיצונית של צבע המייפה את צבעם הטבעי [היבש]. ובשל כך, אתרוג או לולב יבשים שנצבעו, אמנם נחשבים ככשרים, אך אין בהם דין "הדר", ולכן אין ראוי לכתחילה לקנותם לקיום מצות ארבעת המינים.

ח. ומעתה נראה כי כשרות אתרוג משומר, תלויה בטעמים שנתבארו לעיל, מדוע לולב היבש פסול.

לטעמו של הירושלמי שפסול כי נחשב בגדר "מת" ו"לא המתים יהללו י-ה", וכן לדעת בעל המאור שלולב יבש אינו ראוי מדין "הקריבהו נא לפחתך", ולשיטת המאירי שפסולו כי מחמת יבשותו "הרי הוא כמו שאינו" - יש מקום לומר כי החומר המשמר המוחדר לארבעת המינים גורם לכך שהאתרוג כשר לכתחילה, שהרי עתה הוא כבר אינו "מת", והוא ראוי להקרבה "לפחתך", וכבר אי אפשר לומר עליו ש"הרי הוא כמי שאינו".

אך לשיטת תוספות שלולב היבש פסול כי אין זה "הדר", ופסול זה מדאורייתא אפילו בשעת הדחק, כמבואר לעיל, נראה כי לפי חידושו של רבי אלעזר משה הורביץ שדין ההידור בארבעת המינים הוא בגופם של ארבעת המינים, כאשר מוסיפים להם חומרים משמרים חיצוניים, לא מתקיים בהם דין ה"הדר" [אמנם עדיין צ"ע במה שכתב החיים וברכה "דאינו מועיל כלל הצביעה להידור דמצוה, כיון דאין ההידור מגופו", ומשמע שהפסול הוא בדין "הידור" המצוה, ואם כן הדבר מעכב רק לכתחילה ולא בדיעבד, וצ"ע].

ולשיטת רש"י שלולב יבש פסול מחמת החסרון של "זה אלי ואנוהו", ודין זה מעכב רק לכתחילה, יתכן שגם שימור האתרוג בחומרים חיצוניים המוחדרים לגופו של האתרוג, מעכב רק לכתחילה ולא בדיעבד, ויהיה רשאי להשתמש באתרוג בדיעבד.

סוף דבר: לדעת הביכורי יעקב והמשנה ברורה, אין כל איסור ליטול ארבעת המינים המשומרים בשימור חיצוני בלבד, כפי שהיה באוסטרוב, כאשר האתרוג נשמר בתוך שעווה. או באופן שתיאר הביכורי יעקב, שהאתרוג "נשמר משליטת אויר על ידי הסגר בכלי של מתכות, והיה מונח במקום קר ולח קצת, ועל ידי זה נשאר לו נויו ולחותו". אולם לדעת ערוך השלחן ושו"ע הרב אין לברך על אתרוג שכזה.

אך כאשר האתרוג נשמר על ידי שהוחדרו לגופו חומרי שימור, נתבאר לעיל שגם לדעת הביכורי יעקב והמשנה ברורה יתכן שיש לחשוש לדעת האליה רבה שיש בזה איסור 'בל תוסיף', כשם שיש איסור 'בל תוסיף' בצבע שעל גבי הלולב. ואילו לדעת השבות יעקב, הנשמת אדם והלהורות נתן, שהתירו נטילת לולב צבוע, אין כל איסור בדבר.

וכמו כן, לשיטת תוספות שלולב היבש פסול כי אין זה "הדר", נראה כי לפי חידושו של רבי אלעזר משה שדין ההידור בארבעת המינים הוא בגופם של ארבעת המינים, כאשר מוסיפים להם חומרים משמרים חיצוניים, לא מתקיים בהם דין ה"הדר", ועל כן אינם ראויים לקיום המצוה.

ענף ב

סכך צבוע

ט. רבי שלמה קלוגר נשאל בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן שסד) "על מי שרוצה לסכך הסוכה כעין מחצלת ונעשה לסיכוך, רק שרוצה לצבוע עוד במיני צבע ויופי והידור, אם מותר לעשות כן, או אפשר דהצבע הוי שינוי, ואינו פסולת גורן ויקב". והשיב כי "אין בזה חשש כלל" היום, ועל ידי הצביעה "לא הוי שינוי גמור, כיון דהוי רק צבע בעלמא, והרי אפשר לומר דחזותא לאו מלתא הוא, עיין בבבא קמא דף ק"א".

ודבריו מבוארים על פי האמור לעיל [אות ה] בנדון צביעת לולב, שאם "חזותא לאו מילתא", פירושו של דבר שאין חשיבות כלל למראה הצבע, ואין איסור 'בל תוסיף' בצביעת הלולב. ואם כן הוא הדין לענין הצורך שהסכך יהיה "פסולת גורן ויקב", במידה וצבעו את הסכך, אין לצבע חשיבות עצמית כדי לגרום שינוי בסכך שלא יחשב יותר כ"פסולת גורן ויקב".

אמנם בספר הליכות שלמה (סוכות פ"ח הערה ח) הביא מדברי שו"ת מהרי"א אטינגא (ח"ב סימן ה) טעם אחר לפסול סכך שנצבע בצבע זהב "משום דכיון שנשתנה מראיתם לזהב, הרי נשתנה צורת הסכך לדבר שאין גידולו מן הארץ". ואמר על כך הגרש"ז אויערבך: "דלולי שכבר הורה זקן, יש מקום לחלק. דהרי הרמב"ם (הלכות סוכה פ"ה ה"ד) דייק וכתב לענין המסכך בפשתי עץ שדק וניפץ אותו, שפסול "מפני שנשתנית צורתו, וכאילו אינן מגידולי קרקע". והיינו משום דאפשר שאניצי פשתן מיחלפי בצמר ושאר דברים שאין גידולם מן הארץ. ולכן דווקא בכהאי גוונא הוא דחיישינן למראית עין, כיון שהרי נראה ממש כסכך פסול. אבל מכל מקום לא הצריך כלל הרמב"ם שיהיה דווקא ניכר שהסכך כשר. והואיל וכן, הרי עצים מוזהבים כולי עלמא ידעי שאין תוכם כברם, ולא יבואו כלל לחשוב שהוא מסכך סוכתו בזהב, ואם כן מהיכי תיתי יטעו לחשוב שמבפנים יש מתכות או שאר דברים פוסלים. אדרבה, יאמרו ודאי שכדין סיכך והם עצים, אלא שהזהיבם, והיינו דרק לא ניכר כשרותם, אבל לא נראים כפסולים, וצ"ע". ועל פי סברא זו הובא (שם סע' ח) בשם הגרש"ז: "צבע את הסכך, אע"פ שאין ניכר שהוא ממין הכשר לסכך, כגון שצבעו בזהב וכדומה, נראה שאין זה שינוי צורה, וכשר".

ולפי דברי רבי שלמה קלוגר יש לדחות את דברי מהרי"א אטינגא באופן אחר, ולומר שצביעת הסכך אינה גורמת לשינוי בצורתו שכבר אינו נחשב "דבר שגידולו מן הארץ", היות ו"חזותם לכך שהסכך לא יחשב יותר "דבר שגידולו מן הארץ".