פרשני:תנ"ך:שיר השירים ח ד
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
{ד} הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם מַה-תָּעִ֧ירוּ | וּֽמַה-תְּעֹֽרְר֛וּ אֶת-הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ:
כנסת ישראל מפנה את הדיבור כלפי האומות.
בפסוקים (ב,ז) ו- (ג,ה) כתוב אם תעירו ואם תעוררו ובפסוקנו כתוב מה תעירו ומה תעוררו. בפסוקים הקודמים יש לאומות עדיין הוה אמינא לקלקל את האהבה בין הקב"ה לעם ישראל, אבל לקראת הגאולה כבר אין אפילו הוה אמינא כזאת, כי יבינו האומות שלעולם לא פסקה אהבתו של הקב"ה מעמו ישראל. לכן לא כתוב בפסוקנו "בצבאות או באילות השדה" שהיה איום על האומות בזמן הגלות וכבר איננו נצרך.
לפי רש"י: מאחר שהדוד מחזיק אותי לאורך כל הגלות ("שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני"), למה תעוררו אחר האהבה שיש לו כלפי, הרי לא יועיל לכם.
לפי המצודות: אומרת כנס"י לאומות, הרי כבר השבעתי אתכם שלא תעוררו את האהבה ביני לבין הדוד, וכיון שלא קיימתם את השבועה תענשו.