דרשני:נשים בבית קברות ובהספד (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:31, 15 באוקטובר 2018 מאת Zvi Ryzman (שיחה | תרומות) (Chapter has added and assigned to the book)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן י

נשים בבית קברות ובהספד

פרק א: השתתפות נשים בלוויה וכניסתן לבית קברות

פרק ב: האם נשים מספידות ["קול באשה ערוה" - בדיבור ונאום]

פרק ג: הספד באמצעות רמקול

בחוגים אורתודוקסים שונים במקומות רבים בעולם, נפוץ המנהג שגם נשות המשפחה, מספידות את יקיריהן בשעת הלוויה. גם במדינת ישראל, זו תופעה רחבה, וברוב הלוויות של הציבור שאינו חרדי, גם נשים מספידות, ופעמים רבות הדבר מוביל לחיכוכים בין המשפחות האבלות לעובדי החברא קדישא בערים שונות בישראל המונעים מנשים להספיד בפקודת רבני העיר.

בבית המשפט העליון הוגשה בחודש תמוז תשס"ה (2005) תביעה נגד רבה הראשי של פתח תקוה, רבי ברוך שמעון סלומון, והחברא קדישא בעירו, לאפשר לנשים להספיד, ללא תנאים. בתשובה לעתירה, הוצגה לבית המשפט עמדת הרבנות הראשית לישראל, שנכתבה על ידי הרב הראשי בזמנו, רבי יונה מצגר, ועל פיה "למרות שאין מקור ברור לאסור לנשים להספיד, לא מכח עיקר הדין ולא מכח מנהג ישראל. לכל רב מקומי מותר לקבוע את סדרי הלוויות בתחומו, זאת מכיון שמנהגי החברא קדישא מיוסדים על מנהגי המקום".

בעקבות פרסום הפרשה ביקשו בני החבורה ללמוד את הסוגיא, שהנדונים בה הם:

• ראשית כל, האם מותר לנשים להשתתף בלוויה, או שיש סיבה למנוע זאת מהן.

• האם יש מניעה מצד ההלכה שנשים יכנסו לתחום בית הקברות.

• האם מותר לנשים להספיד, כי יתכן שבנאום של אשה בפני גברים יש איסור "קול באשה ערוה".

• האם הספד הנאמר באמצעות רמקול, מהווה טעם להתיר לאשה להספיד בציבור.

פרק א: השתתפות נשים בלוויה וכניסתן לבית קברות

השתתפות נשים בלוויה

א. במסכת סנהדרין (כ, א) תנו רבנן: "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות". מבחינה עקרונית, אין מניעה להשתתפות נשים בלוויה, והסיבה מבוארת בדברי התוספות (שם ד"ה נשים) "דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור" [כוונת התוספות לדברי הגמרא בכתובות (מו, ב) "ונשמרת מכל דבר רע, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". ובשעת צער אין חשש שיבוא להרהר אחרי הנשים ויבוא לידי טומאת קרי]. והספק הוא, האם ילכו "לפני המיטה", דהיינו קודם הגברים, או "לאחר המיטה", דהיינו מאחורי הגברים. וביארו התוספות (שם) שספק זה תלוי במנהג המקום: "ובירושלמי פליגי איכא למאן דאמר לפני המיטה לפי שגרמו מיתה לעולם, ואית דנהגו לאחר המיטה ואנשים לפני המיטה, לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים".

בהמשך הסוגיא הביא רבי יהודה ראיה שנשים יוצאות לפני המיטה "שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר (שמואל ב ג, לא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה". ופירש רש"י: "ואי סלקא דעתך נשים אחר המטה, אורחיה דדוד להלך עם הנשים". מהעובדה שדוד המלך הלך אחר מיטתו של אבנר, מוכח שהנשים יוצאות לפני המיטה, שהרי אם הנשים הלכו אחר המיטה, לא יעלה על הדעת שדוד המלך הלך אחר המיטה בין הנשים. אך ראיה זו נדחתה: "אמרו לו, לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו. שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים, ויצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים, שנאמר (שם פסוק לז) וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר". כלומר, בהחלט יתכן שהנשים יוצאות אחר המיטה, ובאמת גם דוד המלך הלך גם לפני המיטה בין הגברים וגם לאחר המיטה בין הנשים, וזאת כדי "לפייס את העם", שכולם יראו בצערו על פטירת אבנר בן נר, וכל עם ישראל, כולל הנשים יראו אותו משתתף בלויה.

להלכה נפסק בשו"ע (יורה דעה סי' שנט סעי' א) "מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה, יוצאות. מקום שנהגו לצאת לאחר המטה, יוצאות. ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות".

כניסת נשים לבית הקברות

ב. הבית יוסף (יו"ד סי' שנט סע' ב), לאחר שהביא את דברי הגמרא בסנהדרין, אם נשים יוצאות ללויה לאחר המיטה או לפניה, כתב: "ובספר הזוהר פרשת ויקהל (דף קצ"ו ע"א) כתוב שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות, מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם, וכן ראוי למנען". ומבואר שלמרות שהנשים יוצאות ללוות את הנפטר ונהגו ללכת לאחר המיטה, אין להן להמשיך במסע הלוויה לבית הקברות, משום שעל פי הקבלה, יש למנוע מנשים מלהיכנס לבית הקברות, כי בכניסתן לבית הקברות "גורמות רעה לעולם".

וכך נפסק בשו"ע (שם) "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה". וביאר הש"ך (ס"ק ב) "כלומר שיצאו אחר המטה וכדלעיל סעיף א', אבל יש למנוע שלא יצאו לבית הקברות אחר המטה, שאם עושים כן גורמים רעה לעולם חס ושלום". וכן כתב הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בהגהות יד שאול על השו"ע (שם) לדקדק בלשון השולחן ערוך, שאין למונען אלא אם כן הולכות "לבית הקברות", אבל בתוך העיר לית לן בה.

ובחידושי רעק"א כתב: "והוא הדין לפני המיטה אסורים לצאת לבית הקברות". ומשמע, שאין לנשים להיכנס לבית הקברות כלל, לא לפני המיטה ולא לאחריה, כי "גורמות בזה רעה לעולם".

אמנם מפשטות דברי הזוהר שהביא הבית יוסף משמע שאין חילוק בזה. וכן כתב להעיר בהגהות אורח מישור (על הד"מ הארוך ס"ק א) שהרי בזוהר הקדוש שם מבואר "שהמלאך המות נמצא בין הנשים המלוות את המת, ויכול להזיק לכל הנפגש אתם פנים כנגד פנים". [ובערוך השלחן (סי' שנט סע' א) הזכיר את דברי הגמרא בברכות (נא, א) "אין לעמוד לפני הנשים בשעה שחוזרות מן המת, מפני שהשטן מרקד ובא לפניהן וחרבו בידו ויש לו רשות לחבל"].

אך למעשה, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן ריב) שגם המחמירים שאין הנשים נכנסות לבית הקברות, לא אסרו על הנשים להשתתף בלוויה ולצאת אחר המיטה: "מודינא דסתימת הפוסקים, משמע יותר כמו שכתב היד שאול [הגרי"ש נתנזון] דרק בבית הקברות החמירו לגמרי, אבל בעיר עכ"פ לאחר המיטה מותר, ובמעבר יעבק והעתיקו גם כן בספר ארץ חיים (סימן שנט) שנתפשט בכל ארץ צבי ובבל, שבתחילה הולכים האנשים ושם עומדים שמשים שלא יתחילו לצאת עד אחר שעברו כל האנשים. ומסיים ויש מקומות שאינן יוצאות אחרי המטה כלל, ע"כ. והיינו כמו שכתב שנוהגים חומרת זוהר הקדוש גם בעיר. וכן מביא בספר הנ"ל ממנהג צפת עיה"ק שאין יוצאות כלל אפילו בעיר, ואפילו הנשים הנמצאות בשוק או חוץ לחצירם בעת שנושאין המטה הן נכנסות למקום סתר".

וכן נקט למעשה הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"א עמ' שיא) "מקום שנהגו שהנשים יוצאות אחר המטה ללוות את המת, יוצאות. ובלבד שיזהרו מאד לבל יתערבו ביחד עם האנשים, שאין זה דרך צניעות, אלא תהיינה נבדלות ורחוקות ממטת המת". וכתב שהמנהג שלא לתת לנשים ללכת אחר המטה ואפילו להסתכל על מטת המת מן המרפסת לא נותנים להם "אין זו אלא חומרא בעלמא ואין לה יסוד כלל".

וכן הורה הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה, אבלות עמ' צג) בתשובה לשאלה "האם יש להקפיד בהלוויה שנשים לא תלכנה אחרי המיטה", כי "בירושלים יש נוהגים שלא ללכת, לא כולם מקפידים בזה". ומשמע שלמעשה ניתן להקל בדבר.

לסיכום: על פי ההלכה אין כל מניעה בהשתתפות נשים בלוויה, ומותר להן לצאת אחרי המיטה, ולא לפניה. אלא שלא יצאו לבית הקברות. אך יש אומרים שעל פי הקבלה יש למנוע מנשים מלהשתתף אף בלוויה עצמה, וכן מנהג ירושלים. ולמעשה, הקילו הפוסקים להתיר לנשים להשתתף בלוויה ובלבד שלא יצאו לבית הקברות.

ג. והנה מלבד הזהירות שיש לנשים מלצאת לבית הקברות בלווית המת, כתב הגר"א באגרתו לבני ביתו שאין לאשה ללכת לבית הקברות כלל: "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל, כי שם מתדבקים הקליפות מאד, וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה".

ונחלקו הפוסקים, האם איסור זה נאמר על אשה רק בימי "נידותה" [הימים שרואה דם עד שהפסיקה בטהרה] ואילו בימי "ליבונה" [הימים שסופרת שבעה נקיים] היא רשאית להיכנס לבית הקברות, או שאין לנשים להיכנס לבית הקברות בכל ימי נידותן, עד שטובלות להיטהר.

החיי אדם (כלל ג סעיף לח) כתב: "יש מקומות נוהגות הנשים, שכל זמן שהן בימי נדות קודם שבעה נקיים שלהן, אינן מתפללות ומברכות, וזה מנהג שאין לו יסוד. ואפילו במקומות שמחמירים, מכל מקום מיום ראשון דסליחות נכנסות לבית הכנסת ומתפללות. אבל במדינתנו נוהגין היתר לעולם, ומברכות ומתפללות. ומכל מקום לא יסתכלו בספר תורה בשעה שמגביהים אותו להראות לעם. ונראה לי שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו". כלומר, נשים אינן נכנסות לבית הקברות בכל ימי נידותן עד שיטבלו. והקשה עליו בשו"ת פרי השדה (ח"ד סימן צג אות ב) מדוע נאסר על הנשים להיכנס לבית הקברות גם בימי "ליבונן" עד שיטבלו, ואילו בנדון כניסתן לבית הכנסת פסק הרמ"א (או"ח סי' פח סע' א) "בימי ליבון נהגו היתר להיכנס לבית הכנסת".

ואמנם הפתחי תשובה (יו"ד סי' קצה ס"ק יט) כתב בשם החמודי דניאל: "נהגו הנשים שלא לילך לבית החיים להתפלל בימי נידתה, ונכון הוא". ובשו"ת דברי שלום (ח"ג סימן קמז) דייק מדבריו, שהאיסור לנשים להיכנס לבית הקברות הוא רק בימי "נידתן" ולא בימי ליבונן, כדינן לענין הכניסה להתפלל בבית הכנסת, ונמצא כי "יש חילוק בין שני הדעות, כי לפי החמודי דניאל יש לומר דודאי בימי נידתה היינו כל זמן שרואה דם, אסורה להיכנס, אבל בימי ליבונה אפשר דס"ל דאין לחוש. אמנם בספר חיי אדם מפורש דעד שלא תטבול עצמה אין לילך לבית הקברות, היינו עד שתהא טהורה לגמרי".

וביאר הפרי שדה את טעמו של החיי אדם לחלק בין כניסה לבית הקברות לבין כניסה לבית הכנסת: "דטעם שאסור לאשה נדה להיכנס לבית הקברות הוא כמו שכתוב בספרים הקדושים שאפילו איש שהוא טמא קרי אל יכנס לפי שהחיצונים מתדבקים בו רחמנא ליצלן, ועל כן מהאי טעמא סבירא ליה לבעל החיי אדם דליכנס לבית הקברות גם בימי ליבונה, שעכ"פ עוד טומאתה עליה, כל זמן שלא טבלה, אע"ג שדם נדה פסקה ממנה, מכל מקום כל זמן שלא טבלה הרי היא טמאה כמה שהיתה, ויש לחוש לכח חיצונים שיתדבקו בה. ואם כן שפיר יש חילוק בין בית הכנסת לבית הקברות". ובשיעורי שבט הלוי על הלכות נדה (יו"ד סימן קצה סע' טז ס"ק ה) ביאר את דבריו: "דלענין בית הכנסת הוי רק משוס מיאוס וגנאי, ולכן נהגו רק ביציאת דם, ואינו משום גוף הטומאה, שהרי בלאו הכי כולם טמאים. אבל לגבי בית החיים מבואר דהצירוף של טומאת נדה וטומאת מת חמיר טפי, ולכן אין ללכת עד הטבילה".

נשים נדות אינן נכנסות לבית הקברות בגלל ש"החיצונים" נדבקים באשה בזמן שהיא טמאה. אולם הן אינן נכנסות לבית הכנסת, מסיבה אחרת לגמרי - משום כבוד בית הכנסת, שלא ראוי לאשה נדה להתפלל בו (משנה ברורה סי' פח ס"ק ח). ולכן אינן נכנסות לבית הקברות בכל ימי טומאתן, כדי "שהחיצונים לא יתדבקו באשה", וחשש זה קיים כל זמן שלא טבלה. אך משום כבוד בית כנסת אין לאשה להיכנס להתפלל בו רק בימי "נידתה", אך בימי "ליבונה" רשאית להיכנס, כי אין בכך חוסר כבוד לבית הכנסת אם תיכנס להתפלל בו.

ד. הלכה למעשה: הגרי"מ טוקצ'ינסקי פסק בספרו הגשר החיים (פרק כט אות יג) כדעת החיי אדם: "אין הנשים רשאות לילך לבית הקברות כל עוד לא טבלו כדין". וכן נקט הגר"ש ואזנר בשיעורי שבט הלוי (שם) "נהגו שלא ללכת לבית החיים בימי טומאה עד שתטבול", אך הוסיף: "אבל יכולות ללכת ולעמוד חוץ מד' אמות מהקברים, ולפעמים מקילים לצורך כשאינה שופעת".

אולם הגר"ע יוסף הכריע בספרו טהרת הבית (ח"ב דיני הרחקות סע' מד) כדעת החמודי דניאל: "יש נשים שנוהגות להחמיר בימי ראייתן שאינן הולכות לבית הקברות. אולם במקום שנהגו שהנשים בימי ראייתן אינן נמנעות מללכת לבית הכנסת, רשאות גם כן ללכת לבית הקברות. וגם הנוהגות להחמיר לא החמירו אלא בימי ראייתן, אבל בימי ספירת שבעת נקיים יש להקל. ואפילו בימי ראייתן מותר להן ללכת לבית הקברות ביום השבעה, וביום השלושים, וביום פקודת השנה, ובהקמת מצבה, וכן בימים שרגילים לבקר בבית הקברות, כגון בערב ראש חודש ניסן ובערב ראש חודש אלול וכיוצא בזה". ושנה דבריו להקל בספרו חזון עובדיה (אבלות ח"ג עמ' ריב).

ואילו בשו"ת משנת יוסף (ח"ח סימן סח) כתב כי מאחר וטעם איסור כניסת נשים לבית הקברות נובע מהסכנה "שהחיצונים יתדבקו באשה", אזי "גם בימים שמתפללים אצל קברים, כגון בימי הסליחות ובערב ראש השנה, הגם שהקיל הרמ"א לנדה להיכנס לבית הכנסת, בכל זאת לקברים היה מקום להחמיר מפני סכנת הקליפות, וגם אם יש קצת בושה [כגון תלמידות סמינר שנוסעות לטיול להתפלל בקברי צדיקים, ואם לא תצטרף אליהן תתבייש], מכל מקום צריכה להישמר מסכנה. ובשלמא ביארצייט או הקמת מצבה של הורים, יש לומר דמצות כיבוד אב ואם תשמור עליהן מהסכנה. וגם אשה פנויה ובתולה בכלל האזהרה, דמאי שנא, אם יש סכנה אז בכולן".

לאור האמור: כאשר ההספדים מתקיימים מחוץ לבית הקברות, כגון סמוך לביתו או בבית הכנסת של הנפטר, או בבית ההלוויות, אין כל מניעה לנשים להשתתף בהספד. כמו כן, מותר לנשים להשתתף בהספד גם בבית הקברות, אך לא בתוך ד' אמות לקברים.

ומעתה עלינו לברר האם מותר לנשים להספיד בפני קהל שיש בו גם גברים, או שמא בנאום של אשה בפני גברים יש איסור "קול באשה ערוה". לבירור הדברים נפנה לעיין בסוגיית "קול באשה ערוה" לפרטיה.

פרק ב: האם נשים מספידות ["קול באשה ערוה" - בדיבור ונאום]

"קול באשה ערוה" - בדיבור

ה. במסכת ברכות (כד, א) מובא מאמרו של שמואל: "קול באשה באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב, יד) כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". ופירש רש"י: "מדמשבח לה קרא בגוה, שמע מיניה תאוה היא". מפשטות דברי הגמרא נראה לכאורה, שנאסרה שמיעת קול עָרֵב של אשה כי הקול מעורר תאוה, ובכלל זה קול דיבור, ולא רק קול זמרה.

וכן נראה מהמעשה המסופר בגמרא בקידושין (ע, א) על רב נחמן שאמר לרב יהודה "נשדר ליה מר שלמא לילתא". רב נחמן ביקש ברב יהודה שישאל בשלום ילתא, אשתו [של רב נחמן], אך רב יהודה סירב בנימוק: "הכי אמר שמואל קול באשה ערוה". ופירש רש"י: "קול באשה ערוה, שנאמר השמיעני את קולך ואם אשאל בשלומה תשיבני". ומשמע שרב יהודה חשש משמיעת קול דיבורה של ילתא, אשת רב נחמן, כאשר תשיב לו לשאלת שלומה.

ויתכן שיש לכך מקור גם בדקדוק לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כא הלכה ג) "ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור". הרמב"ם לא הדגיש שאסור לשמוע קול זמר של אשה, ונראה מסתימת לשונו, שאפילו קול דיבור סתם אסור לשמוע, כדברי שו"ת (שבט הלוי ח"ג סי' יד) "אין להכחיש שלשון הרמב"ם, ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור, משמע אפילו אינו קול זמר, וכפשטות הש"ס דקדושין (ע, א) ולית לך דשמואל דקול באשה ערוה, וכפירש"י שם דעל ידי שתשיב שלום נולד אסור דקול באשה ערוה. ונהי דאין לנו ראיה על קול דיבורה ממש, וכמו שכתבו הראשונים בבית יוסף (או"ח סי' ע"ה), מכל מקום יש ענין קול באשה גם מלבד קול זמר, וכבר הרעיש בזה הגאון באר שבע בסוף ספרו בשו"ת באר מים חיים סימן ג'. והיינו דדייקו, קול באשה, דחלק הקול גורם תאוה, והיינו משום דכתיב השמיעיני את קולך".

אולם דברי הגמרא בקידושין שיש איסור גם בשמיעת קול דיבורה של האשה דורשים הסבר, וכפי שהקשה הבן איש חי בספרו בן יהוידע (קידושין שם) "ודבר זה יפלא בעיני, וכי היתכן לומר שאסור לדבר שום דיבור עם אשה כדי שלא ישמע קולה, והלא בבנות צלפחד כתיב (במדבר כז, ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וגו'. ואם תאמר על ידי מתורגמן, איך הותר למתורגמן לשמוע קול אשה. ואיך דיבר דוד עליו השלום עם אביגיל, ודיברה עמו ושמע דבריה. ואיך דיבר אליהו זכור לטוב עם האשה הצרפית, והשיבה אותו דבר ושמע קולה. ואיך דיבר אלישע עם השונמית, ושמע קולה. ואם תאמר על ידי גיחזי, איך התיר לגיחזי לשמוע קולה".

ומתוך כך הסיק הבן יהוידע: "הנה בוודאי מה שנאמר הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה, איירי במדברת בדרך שיר ושירה וכיוצא, ואין ללמוד מזה דאסור לשמוע כל מין קול דברים של אשה". ובביאור הגמרא בקידושין, מדוע רב יהודה הקפיד לא לשמוע את שאלת השלום של ילתא, אשת רב נחמן, הביא הבן יהודע את דברי הרשב"א (ברכות כד, א) שכתב: "ואסור לשמוע אפילו קול דיבורה כדאמרינן בקידושין, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום, כי התם דאיכא קירוב הדעת". ונמצא כי בעצם שמיעת קול דיבורה של אשה אין כל איסור, ורק קול דיבור שיש בו "קירוב הדעת" נאסר.

לאור חילוקו של הרשב"א, קבע הבן יהוידע את הכללים לאיסור ולהיתר בדין "קול אשה בערוה" - אימתי מותר לשאול בשלום אשה ולשמוע את קול דיבור, ואימתי הדבר אסור: "ונ"ל בס"ד דהאי כללא דשמואל דקול אשה בערוה ליתא אלא באיש נכרי שאינה מכירה ואין לה התקרבות עמה בלאו הכי, ולכן אסור לשאול בשלומה, דנראה מזה השלום שבא לעשות קירוב דעת עמה, ולהיות אהבה וחיבה בינו לבינה בשלום זה, ודמי לעגבות. אבל אדם שהוא קרוב שלה או אפילו זר ממנה אך נתארח בביתה כמה פעמים ונהנה ממנה, אם ידרוש בשלומה אינו נראה דכוונתו לעשות קירוב דעת עמה ולעורר בינו לבינה אהבה וחיבה, דבאמת הוא חייב לשאול בשלומה משורת דרך ארץ ונימוס העולם, כיון דנתארח בביתה וקיבל הנאה וטובה ממנה, ואיך יהיה כפויי טובה לבלתי ידרוש בשלומה בפגעו בה. והכי הוה אצל אלישע הנביא שקיבל הנאה וכבוד מן השונמית שנתארח בביתם בכל כבוד שבעולם, ועשו לו עליה ושולחן ומנורה לעמנו, לכן שלום זה הוא עליו בתורת חיוב, ואין עושה בו קירוב דעת ויתרון אהבה וחיבה. אבל כאן רב יהודה היה זר מהם ומימיו לא נתארח אצלם, ולא נכנס לביתם ולא נהנה מהם ומה לו לשאול בשלום האשה, וכהאי גוונא אסר שמואל. ועוד הך דאלישע הנביא שאני, דלא שאל בשלום האשה לבדה, אלא שאל בשלום אשה ובשלום הילד גם כן, ואין בזה חשש משום קירוב דעת והתעוררות אהבה וחיבה. ושמואל איירי בשואל בשלום האשה לבדה, דנעשה בזה קירוב דעת טפי".

מכאן למדנו כי דין "קול באשה ערוה" לא נאמר בשמיעת קול דיבור של אשה, אלא אם כן הדיבור גורם "לקירוב הדעת". ובוודאי, שאם מכיר אשה או צריך לשאול בשלומה כדי להכיר לה טובה, אין בכך כל איסור.

[ידידי הרב ד"ר אברהם סופר בספרו נשמת אברהם (ח"ה יו"ד סי' קצה) הקשה על המבואר בדברי הגמרא במגילה (כג, א) "הכל עולים למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור" [וכן נפסק ברמב"ם (הלכות תפילה פי"ב הי"ז) ובשו"ע (או"ח סי' רפב סע' ג)]. דהנה לענין קריאת המגילה, כתב האשכול (הלכות חנוכה ופורים סי' ט) שאשה לא תקרא מגילה בציבור [של גברים] מדין קול באשה ערוה" - כי הקריאה בטעמים נחשבת כ"זמרה", ואם כן יש לתמוה מדוע נאסר על אשה לקרוא בתורה בציבור משום "כבוד הציבור", ולא משום "קול באשה ערוה". והביא את תשובתו של הציץ אליעזר, שאכן גם בקריאת התורה יש איסור מדין "קול באשה ערוה", וטעם "כבוד הציבור" נצרך לשמיעת קול קריאת התורה של פנויה שאינו אסור מדין "קול באשה ערוה. והגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב השיבו, כי טעם "כבוד הציבור" נאמר לקריאה בחוג המשפחה, או בקריאה ללא ניגון טעמים - שאין בו איסור מדין "קול באשה ערוה"].

להלכה מרן השולחן ערוך (אבן העזר סי' כא סעי' א) פסק: "אסור לשמוע קול ערוה", וכתב הבית שמואל (ס"ק ד; הובא להלכה בדברי המג"א או"ח סי' עה ס"ק ו) "אבל קול פנויה או קול אשתו מותר, אלא בעת תפילה אסור. ודווקא קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. ואין להקשות מש"ס קידושין דף ע' ע"א דאיתא שם קול ערוה אפילו בשאלת שלומה אסור. תירץ הרשב"א, קול דבור מה שהוא משיב על שאלת שלומה גרע טפי".

ובחיי אדם (הלכות ברכות כלל ד אות ו) הוסיף, כי יש איסור בשמיעת קול דיבורה של אשה כאשר מתכוון ליהנות ממנו: "קול אשה ערוה, דהיינו בשעה שמזמרת, אבל דיבורה לא מקרי ערוה. ואפילו הכי אסור לכוון להנות מדיבורה, שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות", ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה (סי' עה ס"ק יח).

דרשה או נאום של אשה בפני ציבור שנמצאים בו גברים

ו. ממוצא הדברים דנו הפוסקים, הם מותר לאשה לשאת דרשה או נאום בפני ציבור שנמצאים בו גברים.

האדמו"ר מצישינוב, רבי יחזקאל שרגא רובין הלברשטאם (קובץ אוצרות ירושלים, חלק קח סימן נד) הביא את דברי הפוסקים הנ"ל וכתב: "מדרך הנואמת שמנעמת קולה, ואולי זה בכלל שירה. עכ"פ קול דיבור פשוט שרגיל בזה בוודאי לא הוה. והנה אם הנואמת היא נשואה הרי היא אשת איש, ואפילו אם היא רווקה היא נדה, שהרי בתולות אינן טובלות לנדתן, אם כן כולן בכלל עריות הן, ובוודאי לא נכון לשמוע אותן נואמות".

האדמו"ר מצישינוב שלח את מאמרו לגר"ש ואזנר, שהשיב לו בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן יד) "זה איזה שבועות קבלתי קונטרסו הנפלא בענין קול באשה ערוה, ובאמת אין מה להוסיף כי הכל מתוקן שם לתעודה בענין אשה נואמת ברבים לפני אנשים אשר כבוד תורתו החמיר בה ויסודתו בהררי קדש בטוב טעם ודעת". ולאחר שדן בדבריו, קבע: "בנאומים, בפרט שלא בענייני מצוה, כיון דבמשך נאומה דרכה להנעים קולה ולהחניף השומעים כידוע, לכאורה הצדק עם כבוד תורתה דלא גרע מהשבת שלום בעלמא דאסור".

ומכאן שאין לאשה לנאום בפני גברים, כי דרכה "להנעים בקולה" והרי זה כקול "זמר", האסור בשמיעה.

בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן ריח; חי"א סימן נח) כתב סיבה נוספת מדוע אין לנשים לנאום בפני גברים, על פי דברי החיי אדם [לעיל אות ה] שאסור להינות מקול דיבורה של אשה: "באשה הנואמת [אומרת דרשה בלע"ז] אע"פ דקיימא לן דדיבור של אשה לא הוה ערוה, מכל מקום לשמוע וליהנות מדיבורה הוה ערוה".

בשו"ת להורות נתן (ח"א אבן העזר סי' ס אות ה) מסכם את הסברות בנדון: "הרשב"א לא אסר אלא בדיבור שיש בו קירוב הדעת, וכהא דשאילת שלום. ואף המהר"ל לא אסר אלא במתכוון להשמעת קול, כלומר שהוא משים לב לא רק לתוכן הדברים הנאמרים אלא גם לגוף הקול. ובדעת הרמב"ם והאשכול נראה דהאיסור תליא במתכוון להנות. ומעתה אין לאסור שמיעת נאום של אשה אלא אם יש בה אחד משלושה תנאי האיסור, שהם: דיבורים של קירוב הדעת, או שמכוון לשמיעת נעימות הקול, או שנתכוון ליהנות מדיבורה. ותנאי זה האחרון קרוב לתנאי השני, וכמעט שאין לחלק ביניהם". ובסיום דבריו הוסיף הלהורות נתן: "וכשיודע בעצמו שעל ידי שמיעת הדיבור יתגרה בו ביצר, גם כן אסור מדינא, וכמו שכתב ספר החינוך (מצוה קפח) כי חז"ל הזכירו רק מקצת הדברים שצריך להיזהר בהם, ובשאר הדברים יזהר כל אחד ואחד לפי מה שימצא את גופו, כי השי"ת יראה ללבב".

אמנם רבי משה פינשטיין נשאל (אגרות משה או"ח ח"ה סימן יב) "אם מותר להניח לאשה להגיד שיעור, בבית כנסת או בית מדרש שלא בשעת התפילה. כגון שבליל שבת נהוג שאיזה בעל הבית נותן שיעור בבית המדרש בפרשת השבוע ובאים לשמוע אנשים ונשים, אם מותרת אשה ליתן השיעור", והשיב: "ונראה שעצם מה שיושבים השומעים בתערובות הוא חיסרון גדול, אבל לא אכנס לדון בנידון זה למעשה. ועצם הגדת השיעור על ידי אשה מותר, אם הוא באקראי בלבד. וצריך להזהירה שתשב בדווקא בעת אמירת השיעור, שיהיה באופן צנוע יותר. כמו כן יש לעשות זאת בבית פרטי דווקא, ולא בבית כנסת או בית מדרש". ומשמע איפוא, שאין איסור בעצם שמיעת שיעור מפי אשה, אולם יש להקפיד על גדרי צניעות ולהציב לכך שלושה סייגים: השיעור ימַסֵר באקראי, בבית פרטי ולא בבית כנסת, והאשה תשב באופן צנוע ביותר.

אנו מוצאים התייחסות נוספת של רבי משה לשאלה האם מותר לאשה לדרוש בפני ציבור גברים, בתוך דבריו (אגרות משה או"ח ח"ב סימן לו) בענין חגיגת בת מצוה בבית הכנסת: "ורשאה גם לומר איזה מילים לכבוד שמחתה, וזה מסתבר שיסגי להתועלת שסובר כב' שיש בזה, אבל לא תאמר על הבימה אלא אצל השולחן שעושין הקידוש שם". גם מתשובה זו נראה שאין איסור בעצם שמיעת דרשה מפי אשה, רק יש להקפיד שהדרשה לא תאמר על ידי האשה מעל בימת בית הכנסת [כנראה מחמת צניעות].

לסיכום: לדעת האדמו"ר מצישינוב והגר"ש ואזנר, אין לאשה לנאום בפני גברים, כי דרכה "להנעים בקולה" והרי זה כקול "זמר", שאסור בשמיעה. ובשו"ת משנה הלכות הוסיף חשש אחר, שיתכוון ליהנות מקול דיבורה.

והלהורות נתן הוסיף, שאם יודע בעצמו שעל ידי שמיעת הדיבור יתגרה בו היצר, אסור אפילו לשמוע את קול דיבורה.

אולם רבי משה פינשטיין נקט שאין איסור בעצם שמיעת קול דיבור אשה, ומותר לאשה למסור שיעור תורה בפני גברים, אך יש לשמור על גדרי הצניעות ולהציב שלושה סייגים: השיעור ימַסֵר באקראי, בבית פרטי ולא בבית כנסת, והאשה תשב באופן צנוע ביותר. רבי משה הוסיף, שגם מותר לאשה לנאום בחגיגת בת מצוה בפני גברים, ואם החגיגה נערכת בבית כנסת, יש להקפיד שהנאום לא יאמר מעל בבימת בית הכנסת.

• • •

לאור המבואר לעיל נשוב לבירור השאלה, האם האוסרים לשמוע דרשה או נאום מפי אשה, לא יתירו לשמוע מפיה דברי הספד, או שבהספד לכולי עלמא אין סרך איסור.

הספד וקינה על ידי אשה

ז. במשנה במסכת מועד קטן (פ"ג מ"ט) מובא כי הנשים היו נוהגות ל"קונן" בזמן הלוויה, למעט זמנים מסויימים: "בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, נשים מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות. איזהו עינוי, שכולן עונות כאחת, קינה שאחת מדברת וכולן עונות אחריה". כלומר, המנהג בשעת הלוויה היה, שאחת הנשים היתה "מקוננת" - אומרת דברי קינה, ונשים אחרות היו עונות אחריה, למעט ראשי חדשים, חנוכה ופורים שכל הנשים היו אומרות ביחד דברי קינה, בשונה מהנהוג בכל ימות השנה.

והנה במסכת סוכה (נב, א) מסופר על ה"תיקון הגדול" שעשו בזמן שבית המקדש היה קיים, שהתקינו "שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה", ולמדו זאת מהכתוב (זכריה יב, יב) "וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד" בקל וחומר: "ומה לעתיד לבא שעוסקים בהספד ואין יצר הרע שולט בהם, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם, על אחת כמה וכמה". והקשה התפארת ישראל על המשנה במועד קטן (אות סח) היאך התירו לנשים לקונן בשעת הלוויה, והרי בגמרא בסוכה מבוא שגם בשעת הספד כאשר אנשים עסוקים בצערם על הנפטר יש חשש גירוי היצר הרע, ומדוע שלא יֵאסר על אשה להספיד מדין "קול באשה ערוה" המביא להרהורי עבירה.

התפארת ישראל משיב בשם אביו: "דבשעה שהמת מוטל לפניו אין חוששים להרהור, תדע דביצרו מתגבר יזכור יום המיתה". כלומר יש לחלק בין הספד בשעת הלוויה ש"מתו מוטל לפניו", להספד שלא בשעת הלוויה. בהספד בשעת הלוויה, אין יצרו של אדם מתגבר עליו, כפי שנאמר בברכות (ה, א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה". ואילו הגמרא בסוכה מתייחסת למצב שיש חשש לגירוי היצר גם בשעת ההספד - כאשר אין "מתו מוטל לפניו".

אולם התפארת ישראל דחה את תירוצו של אביו: "ואני בנו ותלמידו לא הבנתי דברי קדשו, דהרי אפילו לזנות חיישינן אז כהגמרא בקידושין דף פ' ע"ב. ואפשר דהתם רצונו לומר שיזנו אחר שקברו המת". על הפסוק (איכה ג, לט) "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו", אמרו בגמרא בקידושין: "אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו", משמע שגם בשעה ש"מתו מוטל לפניו", יש לחשוש מגירוי היצר הרע. ואי לכך השיב התפארת ישראל, שאכן בשעת ההספד כאשר "מתו מוטל לפניו", אין חשש יצר הרע, אבל בהספד לאחר הקבורה, עדיין קיים החשש שהיצר הרע יתגבר עליו.

ח. בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"א סימן כ) השיב כי דברי המשנה במועד קטן נאמרו ביחס לנשים מקוננות שלא בנוכחות גברים: "ולעניות דעתי לא קשה מידי, דלא מבואר דהנשים מענות ומקוננות במקום אנשים, דזה פשיטא דאסור. דגם של מקוננות הוא קול של שיר, כדכתיב בירמיה (ט, טז) הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאֶינָה וְאֶל הַחֲכָמוֹת שִׁלְחוּ וְתָבוֹאנָה, ולא דמי למה שלא נהגו למחות בעד נשים צדקניות הבוכות בקול בעזרת נשים במשנן הזכרת נשמות וכדומה, דזה בכיה בלא שיר". ובספר מגדים חדשים על מסכת מועד קטן (דף כח, ב) דייק מלשון הרמב"ם (הלכות אבל פי"ב ה"א) "כופין את היורשים ליתן שכר המקוננים והמקוננות", משמע שהיו מקוננים נפרדים לגברים ומקוננות נפרדות לנשים, ואכן אין לאשה לקונן בדברי הספד בפני גברים.

ואמנם בשו"ת דברי יואל (יו"ד סי' צט) אסר על נשים להספיד מדין "קול באשה ערוה", וכתב: "כל המנהג הזה של נשים מקוננות כבר נתבטל מקדמת דנא, ולא לחינם נתבטל מנהג הזה מדורות שהיו מנהיגים חכמים אבירים שלא נעשה שום דבר אלא ע"י עצתם. ואין ספק שראו בזה שאי אפשר לעשות הבדלה והפרשה כראוי, ודרכן של העם לגמול חסדים ולילך לבית המת, ואיכא חששא טובא בהרמת קולן דנשי. כי הדורות מתמעטים והולכים בפירצה אחר פירצה, ומה גם בדור הפרוץ הזה שנפרץ במילואו בעוונותינו הרבים, שחלילה להנהיג מחדש ענין כזה שכבר נתבטל בכמה דורות שלפנינו, שהיו גדולים וקדושים ולא אכשר דרא. ואף באיסור דאורייתא מצינו כמה פעמים בש"ס ופוסקים מנהג עוקר הלכה, ומכל שכן במה שמעיקרא לא היה אלא מנהג".

ואילו בספר מגדים חדשים הביא מדברי החתן סופר (שער טהרות ידיים סי' יד) שכתב "דקול באשה ערוה היינו דוקא דבור שבא מתוך הרחבת הלב וכדומה, אבל של עצבות בודאי ליכא קפידא". וכן מביא המגדים חדשים מדברי ספר זכרון ישכר "דקול באשה של הספד וקינה לא הוי ערוה. ומה שאמרו בסוכה [שהפרידו בין הנשים לגברים בשעת ההספד] אין הקפידא משום שמיעת קולם, אלא שלא יהיו אנשים ונשים ביחד". ולפיכך אין איסור לשמוע אשה הספד מאשה מצד הדין של "קול באשה ערוה".

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם יש לחשוש בהספד אשה לאיסור "קול באשה ערוה".

ולפי המבואר לעיל [אות ו] בטעם האוסרים לאשה לנאום בפני גברים, כי דרכה "להנעים בקולה" והרי זה כקול "זמר", שאסור בשמיעה, או מחשש שיתכוון ליהנות מקול דיבורה - נראה כי טעמים אלו לא קשורים להספד שאין בו "נעימות קול" של זמר, וגם אין חשש שיתכוון ליהנות מקול דיבורה של אשה המספידה.

וראה לעיל בשיעור על אמירת קדיש [אות טו] הבאנו מדברי הפוסקים [חוות יאיר, בן איש חי, שבות יעקב] בנדון שאין חשש לאמירת קדיש על ידי אשה מדין "קול באשה ערוה", והיינו כמבואר.

פרק ג: הספד באמצעות רמקול

כאשר אשה מספידה באמצעות רמקול, נראה שיש בזה סניף נוסף להקל.

בספרנו רץ כצבי (חלק ב סימן י) הרחבנו את היריעה בנדון קיום מצוות ויציאה ידי חיובי "שמיעה" בדרך טלפון מיקרופון וגלי רדיו, וייחדנו פרק לנדון שמיעת קולות אסורים דרך טלפון וברדיו. עתה נשוב ונשנה פרק זה בתוספת מרובה על העיקר בהקשר לנדון דידן - שמיעת "קול באשה ערוה" באמצעות רמקול.

ט. נחלקו הדעות, האם איסור "קול באשה ערוה" נאמר רק בשמיעת קול האשה מפיה, או גם באמצעות כלים כדוגמת פטיפון [דיסק], טלפון, רדיו ומיקרופון.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן ב) כתב: "כשהקול הוא על ידי הרדיו נראה טעם נוסף להתיר, מפני שאין זה קול האשה ממש, אלא עוברים כחתף כמה גלגולים עד שנוצר מחדש הברת הקול. ודלא כמו שכותב בזה בספר ים הגדול להרב הגרי"מ טולידאנו (סימן כט) דברדיו קול האיש הקורא בעצמו נשמע לאזן השומע. זה אינו, וכאשר ביארתי והוכחתי כבר על כך בספרי שו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סימן כו), על יסוד בירור ממומחים לאותו דבר [בדברי שם לענין שמיעת תפלת ציבור ויציאה ידי חובה דרך רדיו] דהקול ששומעים אינו קול האדם, דקול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנים, ושוב מתחלפים הזרמים החשמליים לגלי-אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי-קול, וזאת בעזרת המנורות המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו, עי"ש ביתר אריכות. ואם כן הרי יוצא שאין אנו שומעים בכלל בהרדיו את הקול המקורי של האשה כי אם ההברה של הקול".

ולפיכך מסקנתו: "ולכן יש מקום לצידוד היתר בזה מתוך לימוד קל וחומר ממה שמצינו שאין יוצאין בכגון דא לענין מצוה כשמיעת קול שופר וקריאת המגילה משום דנחשב זה כקול הברה בעלמא, ואם כן על אחת כמה וכמה שלא יחשב בכזאת לעוון של שמיעת קול ערוה, כי הרי מידה טובה מרובה ממידת פורעניות". לדעת הציץ אליעזר יש ללמוד "קל וחומר" מקיום מצות שמיעת קריאת המגילה ותקיעת שופר - כשם שאין יוצאים ידי חובה בשמיעה דרך הרדיו והרמקול כי אין זה קול השופר עצמו או קולו של קורא המגילה, כך אין איסור בשמיעת קול אשה ברדיו וברמקול, היות והאיסור נאמר על "קול" האשה, וקול זה אינו קולה של האשה.

ומצאתי בשו"ת יד חנוך (סימן ג) הסבר בדקדוק לשון חז"ל "קול באשה ערוה", ולא אמרו "קול אשה ערוה", ללמדנו כי האיסור הוא רק שמיעת קול היוצא ישירות מפי האשה ולא דרך מכשירים שונים: "לפענ"ד יש לפשוט דבר זה מש"ס ערוך פרק לולב וערבה (סוכה מח, ב) דאמרינן אמר ליה האי מינא [אפיקורס] דשמיה ששון [ששמו היה "ששון"] לרב אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ושאבתם מים בששון [אתם עתידים למלא לי מים בעולם הבא]. אמר ליה רב אבהו, אי הוה כתיב לששון, כדקאמרת. השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא, ומלינן ביה מיא [כלומר, מלשון הכתוב "בששון' נראה שאדרבה, לעתיד לבוא אנו נשתמש בעורו של ששון [האפיקורס] ונשתמש בעורו לכד שנשאב בו מים]. והנה משיחת חכמינו ז"ל נלמד כי פועל אות בי"ת המשמשת הוא להמשיך עמה את הדבר המדובר ממנה, ולהורות שהפעולה נעשית בתוכה ועל ידה, אף שהדברים נאמרו שם בדרך מליצה ובדיחותא. והנה אף אנן נימא בדידן מדלא אמרו 'קול אשה ערוה', אלא אמרו 'קול באשה ערוה', זה יורה לן שכוונתן אם הקול יוצא מתוכה של האשה מתוך גרונה וצווארה, ונעשה על ידי פעולת כלי הדיבור שלה ותנועת איבריה, שאז שייך בזה הרהור ומחשבת תאוה לאיש השומע נעימת קולה, אחרי שיש לקול זה עדיין קישור וחיבור אל גוף האשה המזמרת. אבל השומע קול אשה יוצא מתוך הכלי הנקרא פאניגרא"ף [תקליט] שאין הקול יוצא עכשיו מתוך גופה של האשה, ולפעמים האשה כבר מתה, אין בזה משום קול באשה ערוה".

לדעת הציץ אליעזר והיד חנוך, אין איסור בשמיעת קול אשה באמצעות רדיו ורמקול, כי אין זה הקול הטבעי היוצא מפיה של האשה. אמנם הציץ אליעזר הדגיש בדבריו כי ההיתר מותנה בכך "שלא יתכוון ליהנות, דאם לא כן הרי נחשב זה בכל אופן שהוא פריקת עול הקדושה והטהרה ומגונה הדבר עד למאד, והחובה התמידית המוטלת על האיש הישראלי הוא לכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות ולהביא נפשו במי הדעת, וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות".

י. מאידך, פוסקים אחרים סברו שאיסור "קול באשה ערוה" נאמר גם שמיעת קול אשה בתקליט, רדיו או רמקול, שהרי טעם האיסור נלמד בגמרא בברכות [לעיל אות ה] מהפסוק "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה" - ששמיעת קול עָרֵב של אשה מעורר תאווה, ואם כן גם כאשר קולה של האשה לא נשמע מפיה אלא ברדיו או ברמקול ואע"פ שאין זה קולה ממש, עדיין נותר על כנו החשש שקול האשה עלול להביא להרהורי עבירה, וכפי שביאר בשו"ת פרי השדה (ח"ג סימן לב) "הא דאמרינן קול באשה ערוה היינו משום שהקול מעורר התאוה וההרהור, ואפילו אם היא האשה היא בחדר אחר והוא שומע קולה, אסור לקרות קריאת שמע אף שאינו מסתכל בה. אם כן גם בכלי שנקרא פאניגרא"ף שייך קול באשה ערוה, שהרי שייך הרהור, כששומע קול אשה מזמרת".

וכן מבואר בדברי הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן (תחומין כרך ל עמ' 215) "קשה לסמוך על הסברא שבהגברה חשמלית אין זה קולה הטבעי של האשה. סברה זו נאמרה רק לעניין קריאת המגילה ותקיעת שופר, שאין יוצאים ידי חובה בקול שהוגבר על ידי רמקול, כי הוא קול הברה ולא קול שופר או מגילה. אך לענין הרהור אין נפקא מיניה בין קול טבעי ממש לבין קול מלאכותי הנשמע כטבעי, כי גם קול הדומה לקול הטבעי גורם הרהור. וכשם שצפיה דרך ראי, תמונה, סרט קולנוע או טלוויזיה אינה מתירה את איסור הערוה [ודינה כערוה בעששית] כך גם שמיעת קול ערוה דרך רמקול ורדיו אסורה [ורק אם אינו רואה ואינו מכירה יש מקום להתיר שמיעה דרך רדיו], ואדרבה השימוש בהגברה נועד להשמיע את הקול בציבור רחב יותר, ואם כן הא גופא מחמיר את האיסור".

בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן ו) נשאל הגר"ע יוסף "בדין קול זמר של אשה בגרמפון או ברדיו, אם יש בו משום קול באשה ערוה", ובתשובתו חילק הגר"ע בין שמיעת קול אשה שמכירה לאשה שאינו מכירה: "לעולם יש לומר דבעינן שיהיה רואה את האשה המשוררת, ורק אז אמרינן קול באשה ערוה, כדאמרינן בסנהדרין (מה, א) אמר רבה גמירי אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות. והנה כשמכיר את האשה ששומע קולה, נראה דבודאי יש לאסור משום קול באשה ערוה. וכדמשמע בתוספות סנהדרין (שם) שכתבו דהא דאמרינן במגילה (טו, א) כל האומר רחב רחב מיד נקרי [מי שרק היה מזכיר את שמה של רחב הזונה, היה רואה מיד מתאווה לה ורואה שכבת זרע] האמר התם ביודעה ומכירה [דהיינו, רק מי שהכיר את רחב והיה מזכיר שמה היה נטמא, שמתוך היכרותו היה מתעורר לבו לתאווה בהזכרת שמה], ע"כ. ומשמע שאף שאינו רואה אותה כיון שמזכיר את שמה בא לידי הרהור, והכי נמי כששומע את קולה. וחזי הוית בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' לב) שנשאל ג"כ בנידון שמיעת קול זמר של אשה בגרמפון, ופסק להחמיר, מפני שהקול מביא לידי הרהור, שאיזה חילוק יש בין שומע קולה ממש לקול הזמר שבכלי הזה [גרמפון], דפשיטא דהא דאסור קול זמר אשה, היינו אפי' אינו מסתכל בה אלא היא בחדר אחר והוא שומע קולה גם כן אסור, עכת"ד. ואין הנדון דומה לראיה, דהתם יודעה ומכירה, הא לאו הכי יש לומר דשרי. ובפרט שכבר נפסק הקול של האשה, והוי כמו שאין לו עיקר". ומסקנתו: "המורם מכל האמור, דביודעה ומכירה אפילו ע"י תמונה אסור לשמוע קולה בגרמפון או ברדיו, אבל אם אינו מכירה מותר, ואין בזה משום קול באשה ערוה".

אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קפא) לא קיבל את חילוקו, וכתב: "דעת הגאון בית שערים או"ח סי' נ"ג, דקול באשה דוקא ביודעה ומכירה, ועשה סמוכין לזה מש"ס מגילה ט"ו ע"א לענין רחב ביודעה ומכירה, והוא על דברי הש"ס בסנהדרין אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות - ויש לדחות הדמיון בב' ידים דשאני בגדי צבעונין [האיסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה, שעל ידי זה נזכר בה ומתאווה לה] דהוא מטעם הרהור שמא יבא להרהר [ולכן יש הבדל אם יודעה ומכירה שאז יבוא להרהר אחריה, אך אם אינו יודעה ומכירה לא יהרהר אחריה], לא כן בקול באשה ערוה דהוא מגדר ערוה לא מטעם הרהור, וממילא אין חילוק בין יודעה ללא יודעה, שיש כאן גדר קול באשה גם בלא יודעה.

וכל זה בשמיעת קול אשה ברדיו, או בשמעה מרחוק בלתי מכירה, אבל בשמיעת הפאטיפון וכיו"ב, אם יש בזה עיקר בגזרה דקול באשה, כיון דאין כאן אלא קול הנקלט יש לצדד לכאן ולכאן, מ"מ מכוער הדבר ואסור למעשה ודאי הוא. ועוד, דלרוב הם שירי עגבים וחשק ונבול פה האסורים מכמה לאוין דאורייתא, ונתווסף עוד ודברת בם ולא בדברים בטלים כמבואר סופ"ק דיומא". ומסקנתו: "שמיעת קול זמר בין ע"י רדיו בין ע"י פאטיפון, בפרט קול זמר אשה אסור מעיקר הדין".

יא. הרב יונתן רוזנצוויג, סיכם את השיטות בדין זה במאמרו "קול אשה בימינו" בתחומין (כרך כט עמ' 140).

"יש מן הפוסקים שאסרו לשמוע קולה של אשה גם אם הוא מושמע באמצעות מכשיר רמקול, מקלט רדיו, טלפון וכדומה, כיון שגם כך הקול מעורר לתאווה ולהרהור (שו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב או"ח סי' יב; שו"ת פרי השדה ח"ג סי' לב; ושו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קפא).

פוסקים אחרים אסרו לשמוע שירים באמצעות מכשירים כאלו, כיון שהאדם נהנה משמיעת הקול (שו"ת חלקת-יעקב או"ח סי' ל), וכבר כתבה הגמרא שכאשר האדם מתכוון ליהנות, אסור לו להתבונן אפילו באצבע קטנה של אשה. אולם יש פוסקים שהתירו זאת מכמה סיבות:

[א] כשם שהסתכלות בבגדי צבעונים של אשה מותרת אא"כ מַכירה, כך שמיעת קולה מותרת אא"כ מַכירה (שו"ת בית שערים או"ח סי' לג; יביע אומר ח"א או"ח סי' ו).

[ב] חז"ל אמרו "קול באשה ערווה", ולא "קול אשה", ומשמע שדווקא כשהקול בא מהאשה עצמה ואיננו מנותק ממנה יש לאסור, דומיא דשיער אשה שאיננו אסור אלא כשהוא מחובר אליה (שו"ת יד חנוך סי' ג).

[ג] אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, ומכאן שאין הרהור בשמיעת קול בעלמא (שו"ת יד חנוך שם).

[ד] נפסק קולה של האשה מאז ששרה (יביע אומר, שם), והקול הנשמע איננו הקול עצמו, אלא גלים חשמליים. אין לדמות זו להסתכלות בתמונות של ערוה, כיון שחוש הראיה גורם להרהור בכל מקרה, משא"כ חוש השמיעה".

נמצא כי כאשר אשה מספידה ברמקול, יש לדעת המתירים לשמוע קול אשה באמצעות הרמקול, סניף נוסף להיתר.

סוף דבר

• השתתפות נשים בלוויה - על פי ההלכה מותר לנשים להשתתף בלוויה ולצאת אחרי המיטה, ולא לפניה. אך אין להן לצאת לבית הקברות. אך על פי הקבלה יש שכתבו למנוע מנשים מלהשתתף בלוויה, וכן מנהג ירושלים. ולמעשה הקילו הפוסקים שאין למונעם מלהשתתף בלוויה עצמה.

ולכן כאשר ההספדים מתקיימים מחוץ לבית הקברות, כגון בסמוך לביתו או בבית הכנסת של הנפטר, או בבית לוויות, אין כל מניעה לנשים להשתתף בהספד. וגם אם הם נערכים בבית הקברות, כל שיש מרחק של ד' אמות לקברים, מותר להן להשתתף בהספד.

• כניסת נשים לבית הקברות - הגר"א הורה באיגרתו שאין לנשים להיכנס לבית הקברות. ונתבאר לעיל שנחלקו הפוסקים, האם איסור הכניסה הוא לנשים בכל ימי טומאתן עד שיטבלו, או רק בימי "ליבונן".

• אמירת הספד על ידי נשים - לדעת רבי משה פינשטיין שהתיר לאשה למסור שיעור תורה בפני גברים, בשלושה תנאים: השיעור ימַסֵר באקראי, בבית פרטי ולא בבית כנסת, והאשה "תשב באופן צנוע ביותר", נראה שגם בהספד, אם ימולאו תנאים אלו, אין כל מניעה בדבר. ברם גם לדעת האוסרים לאשה לנאום בפני גברים, כי דרכה "להנעים בקולה" והרי זה כקול "זמר", האסור בשמיעה, או מחשש שיתכוון ליהנות מקול דיבורה - נראה כי אין לחשוש לכך בהספד שאין בו "נעימות קול" זמרה, וכמו כן אין חשש שיתכוון ליהנות מקול דיבורה של אשה המספידה.

הספד באמצעות רמקול - מהווה טעם נוסף להתיר לאשה להספיד בציבור, כמבואר לעיל.