דרשני:עשיית מלאכת אבל על ידי שליח (Zvi Ryzman)

סימן יג

עשיית מלאכת אבֵל על ידי שליח

ובדין המקבל שבת שאמר לחברו שלא קיבל שבת שיעשה עבורו מלאכה

א. אבל אסור בעשיית מלאכה בימי השבעה, כפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' שפ סע' א). ולא זו בלבד אלא שנפסק בשו"ע (שם סע' ה) כי "אסור לעשות מלאכתו על ידי אחרים (אפי' עובד כוכבים) אלא אם כן הוא דבר האבד, שדבר האבד מותר לאבל לעשות על ידי אחרים".

והקשה בשו"ע הרב (סימן רסג; קונטרס אחרון אות ח) מהלכה זו על פסק השו"ע בהלכות שבת (סי' רסג סע' יז) "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה". ונשאלת השאלה, מדוע מי שקיבל שבת רשאי לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה המותרת לחברו, בעוד שאבל שאסור במלאכה בימי השבעה אינו רשאי לומר לחברו לעשות לו מלאכה, למרות שלחברו שאינו אבל הרי מותר לעשות מלאכה.

ב. והנה דברי השו"ע בהלכות שבת (סי' רסג סע' יז) "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה", הם שיטת הרשב"א, ובהבנת דבריו נחלקו הפוסקים, כפי שיבואר.

בחידושיו למסכת שבת (קנא, א) למד הרשב"א מדברי הגמרא שאדם יכול לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי – "שישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חברו שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה". והר"ן (שם דף סד, ב בדפי הרי"ף; ד"ה ומדאמרינן) כתב על דברי הרשב"א: "ולי נראה דאין הנידון דומה לראיה, דשאני הכא, הסיבה שמותר לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך, משום דאם יש שם בורגנין הרי הוא עצמו יכול לשמור שבת, משא"כ בשקיבל עליו שבת, הוא עצמו אינו יכול לעשות מלאכה".

וכתב הבית יוסף (סימן רסג) שהשגת הר"ן אינה מובנת, שכן לענין קבלת שבת גם כן יש לומר שאם לא היה מקבל עליו שבת היה גם לו מותר לעשות מלאכה, בדיוק כמו שאומרים שאם היו בורגנין היה יכול ללכת. ומאחר ודחה מרן הב"י את קושיית הר"ן, פסק בשו"ע (סי' רסג סע' יז) "יש אומרים שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה". והיינו כדעת הרשב"א, ולא ציין השו"ע כלל שיש חולקים בזה.

גדר ההיתר - משום שיכול להיות היתר לאומר עצמו

ב. בהבנת שיטת הרשב"א נחלקו הפוסקים.

המג"א (שם ס"ק ל) ביאר את הדברים כפשטותם: "מותר לומר, דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה, כמו שכתוב (סימן שז סעיף ח)". וכוונתו לפסק השו"ע שמותר לומר בשבת "לכרך פלוני אני הולך למחר", היות ויכול להיות שמותר גם בשבת ללכת לשם, כגון אם היה בורגנין מכאן עד אותו כרך. לכן הוא הדין גם אם לא היה מקבל על עצמו את השבת הוא עצמו מותר במלאכה, אע"פ שעכשיו אינו יכול ללכת. ובעצם אלו הם דברי הב"י, אלא שהמג"א הביא ראיה לדברי הרשב"א מההלכה שמותר לומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך. ומבואר בדבריו, שסיבת ההיתר תלויה במה שהדבר היה יכול להיות מותר למשלח עצמו.

אולם הט"ז (סי' רסג ס"ק ג) כתב: "ונראה לעניות דעתי שטענת הבית יוסף אינה טענה בזה". ומה שכתב הבית יוסף שגם לגבי קבלת שבת אם לא היה מקבל עליו שבת היה מותר לעשות מלאכה יש לדחות "דעד כאן לא מהני סברא זו שיש היתר בלאו הכי, אלא כל שיש היתר עכשיו. אבל לא מהני לומר כן למפרע, דהיה יכול להיות תחילה בענין שיהיה עכשיו היתר [כלומר, אם בתחילה לא היה מקבל שבת אז עכשיו היה מותר], דמכל מקום עכשיו אין לו היתר". אך לעומת זאת, ההיתר לומר "לכרך פלוני אני הולך למחר" היינו מפני שעכשיו בשבת יש לו היתר על ידי בורגנין, שאין עליהם איסור תחום שבת.

אלא שדברי הט"ז שההיתר ללכת על ידי בורגנין עכשיו בשבת, צריכים עיון, שהרי בשבת אינו יכול לבנות בורגנין [סוכות]. ובדברי הב"ח מיושבת קושיא זו, כי "בשמירת פירות שחוץ לתחומו אף עכשיו יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו, אם היו גויים מתקנים בורגנין". והיינו שאף עתה יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו, אם היו גוים מתקנים את הסוכות [בורגנין].

גדר ההיתר - אם לעושה המעשה יהיה היתר

ג. הבנה אחרת בדברי הרשב"א כתבו הב"ח והט"ז.

לדעתם, אין כוונת הרשב"א לומר שצריך שעכשיו יהיה היתר לעצמו, אלא כוונתו שבדין האומר לחברו שמור לי פירות שבתחומך, היות ולשומר הפירות הרי זה מעשה היתר [שהרי הפירות נמצאים בתחומו], מותר לומר לשומר לשמור, ואין צריך שיהיה מעשה היתר לזה שמבקש לשמור, אלא די שיהיה מעשה היתר לזה ששומר. ומכאן למד הרשב"א שכשם שמותר לןמר לחברו "שמור לי פירות שבתחומך", כי לחברו השומר מותר, היות ואין עליו [השומר] איסור שבת - כך בנדון דידן, כאשר קיבל שבת קודם חשיכה ועדיין חברו לא קיבל שבת, ברור הדבר שהאמירה מותרת, כדברי הט"ז: "דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל".

לסיכום, עלו בידינו ב' דרכים בהבנת דעת הרשב"א, בגדר ההיתר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה:

לפי המג"א - גדר ההיתר הוא משום שיכול להיות היתר לאומר עצמו.

ולפי הב"ח והט"ז - אין צורך בכך, אלא די אם לעושה המעשה יהיה היתר.

גדר ההיתר - כי לא קיבל על עצמו לשבות מאיסורים "שאינם תלויים בגופו"

ד. על יסוד ההיתר לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה המותרת לחברו, הקשה בשו"ע הרב (סימן רסג; קונטרס אחרון אות ח) שתי קושיות חמורות:

[א] "אבל צ"ע, דהא אַבֵל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחברו מותר". וכוונתו לדברי מרן המחבר בהלכות אבלות (שו"ע יו"ד סימן שפ סע' ה) "אסור [לאבל] לעשות מלאכתו על ידי אחרים", וזאת למרות שכמובן, לחברו [שאינו אבל] מותר לעשות מלאכה. ואם כן כשם שאסור לחברו לעשות מלאכה עבור האבל, כך לכאורה צריך להיות אסור לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה לאחר שקיבל על עצמו שבת.

[ב] "ועוד קשה, דהיכי שרינן ליה למימר לחברו, הא קיימא לן שלוחו של אדם כמותו וידו כידו, והרי זה כעושה בעצמו". כלומר, מאחר ו"שלוחו של אדם כמותו", הרי זה נחשב כאילו עשה השולח בעצמו מלאכה שאסורה לו [וכמו שמפורש בגמרא (בבא מציעא י, ב) וברא"ש (שם) שהאומר לאשה שתקיף את ראש הקטן, השולח חייב מלקות על לאו דלא תקיפו, והטעם הוא משום שעשתה בשליחותו והרי זה כאילו השליח הקיף בעצמו]. ואם כן גם האומר לחברו שלא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה, אף שלחברו מותר, מכל מקום הרי מטעם שליחות נחשב שהאומר הוא זה שעושה, ודבר זה אסור לו לעשות מפני שכבר קיבל על עצמו את השבת.

ומחמת קושיות אלו קבע השו"ע הרב, שהביאור בדברי הרשב"א הוא מטעם אחר: "דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת, כמו שנתבאר בסי' רס"א, מכל מקום לא קיבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות [דהיינו, אם חברו יעשה עבורו את המלאכה, הוא אינו צריך למחות בו שלא יעשה]. והוא הדין לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות, דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו".

בקבלת שבת יש דין מיוחד, שלמרות שבוודאי מקבל על עצמו שבת עם כל החומרות והסייגים השייכים לדיני שבת, מסתבר שבסתמא הוא אינו מקבל עליו אלא איסורים התלויים בגופו, דהיינו איסורים שהוא עושה בעצמו. אבל אינו מקבל עליו שבת לגבי דברים שאינם תלויים בגופו, כגון שאם אחר עושה בשבילו שלא יצטרך למחות בו. והוא הדין איסור "אמירה" נחשב לאיסור ש"חוץ לגופו", ולא שייך בזה דין שליחות, כי המעשה לא מתייחס אליו ישירות, משום שהוא "איסור הבא מאליו", ואין כוונתו בעת קבלת השבת לקבל על עצמו איסורים מסוג זה. היות וכאשר האדם מקבל על עצמו איסורים, כוונתו אך ורק למעשים שמכח השליחות יתייחסו אליו, ואז נעשית השליחות כידו ממש, אולם באיסורים ש"אינם תלויים בגופו", אין כוונתו לקבל את השבת לענין זה.

נמצא מעתה טעם שלישי, מדוע הותר למי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה: משום שלא קיבל על עצמו לשבות מאיסורים "שאינם תלויים בגופו".

• • •

ה. ביישוב קושייתו הראשונה של השו"ע הרב, כתב הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סימן נד), על פי דברי הרמ"א (יו"ד סימן שפ סע' ה) שכתב כי לאבל אסור לעשות מלאכתו אפילו על ידי עכו"ם אלא אם כן הוא דבר האבד. אמנם לדעת הראב"ד בבבא מציעא (צ, א) יש ספק אם אמירה לעכו"ם נאסרה רק לגבי שבתות וימים טובים וחול המועד, או שנוהג בכל דיני התורה. וכיון שספק זה לא הוכרע, הכריע הפרי חדש שיש להקל ולומר שאין דין "אמירה לנכרי" בכל דיני התורה, למעט שבת ויום טוב "וכן דעת הלבוש באו"ח סי' תס"ח דבערב פסח מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה עבורו אחר חצות, מטעם דלא אמרינן אמירה לנכרי שבות כי אם גבי שבת יום טוב וחול המועד".

ומעתה לכאורה גם בהלכות אבלות הדין היה נותן שיש להקל מספק לקולא ולא לאסור עשיית מלאכה על ידי אמירה לנכרי, ואם כן נשאלת השאלה "למה באבל אסורה אמירה לנכרי". והוכיח מכך הגרי"ש אלישיב "דדיני אבלות שאני". וכוונתו היא, שגדר איסור המלאכה לאבל אינו דין על הגברא שלא יעשה מלאכה, אלא גדר האיסור הוא שלא תֵעשה מלאכה עבורו, ולכן אסור אפילו לגוי לעשות מלאכה עבורו אף שאינו באיסור אמירה לעכו"ם.

ומעתה לא קשה קושיית הקונטרס אחרון, ולא ניתן להשוות בין איסור מלאכת שבת לאיסור האבל במלאכה בימי השבעה. במלאכת שבת האיסור הוא על הגברא לעשות מלאכה, ולכן רשאי לומר לחברו שעדיין לא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, שהרי הוא [המשלח] אכן אינו עושה כלל מעשה, אלא המלאכה נעשית עבורו, וזה מותר. לעומת זאת, בדיני אבלות, גדר האיסור הוא שלא תֵעשה מלאכה עבורו, ולכן פסק הרמ"א שיש איסור לאבל לומר לחברו לעשות מלאכה עבורו, כי אין הבדל מי עושה את המלאכה, הוא עצמו או חברו או אפילו נכרי, כיון שסוף סוף המלאכה נעשתה, ועל זה יש איסור^[1].

ואם יקשה על חילוק זה, היאך אפשר לומר שגדר עשיית מלאכה בשבת הוא על הגברא שלא יעשה מלאכה, והרי נאסרה אמירה לנכרי, ומוכח איפוא שגם בשבת גדר האיסור הוא שלא תֵעשה מלאכה בשבת עבורו. אין זו קושיה כלל ועיקר, כי איסור אמירה לנכרי בשבת הוא דין מיוחד ושונה משאר איסורי מלאכות שבת, וגדרו הוא שכל מה שאסור לאדם לעשות בשבת אסור לו לומר לנכרי שיעשה עבורו, ואין זה מדין איסור המלאכה שנאמרה על הגברא, אלא בעצם האמירה יש איסור, וכמו שביאר הגר"ז בקונטרס אחרון שם, שאיסור אמירה לנכרי נובע מדין "ממצוא חפצך ודבר דבר" [עי' ברש"י (עבודה זרה טו, א ד"ה כיון) "מה שאסור לישראל לומר לעכו"ם עשה לי כך זהו משום ממצוא חפצך ודבר דבר, דיבור אסור"]^[2].

ו. כוונת שו"ע הרב בקושייתו השניה היתה, לאסור על ישראל שקיבל שבת לומר לחברו שעדיין לא קיבל את השבת שיעשה עבורו מלאכה, מדין "שלוחו של אדם כמותו", שבגינו נחשב כאילו הוא עצמו עשה את המלאכה.

בהשקפה ראשונה, יש להקשות על השו"ע הרב, והלוא כלל נקוט בידינו: "אין שליח לדבר עבירה". וכשאמר לחברו לעשות מלאכה עבורו לאחר שכבר קיבל שבת, נחשבת עשיית המלאכה לעבירה למשלח, ואם כן היה צריך להיות שאין מעשה המלאכה מתייחס למשלח, וצ"ע מה תמה השו"ע הרב, הרי "אין שליח לדבר עבירה".

אולם זו אינה תמיהה, שהרי פסק הרמ"א (חו"מ סימן קפב סע' א) בדין "אין שליח לדבר עבירה", שהוא "דווקא כשהשליח בר חיובא, אבל אם אינו בר חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה". ומקור דין זה הוא מדברי הגמרא בבבא מציעא (י, ב) "אמר רבינא, היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, היכא דשליח בר חיובא, אבל בחצר דלאו בר חיובא היא, מיחייב שולחו". והגמרא הביאה שתי דוגמאות להגדרת שליח "שאינו בר חיובא":

[א] כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה - השליח הישראל בעצמו אינו מצווה להמנע לקחת אשה גרושה.

[ב] איש שאמר לאשה שתקיף ראש של קטן - אשה אינה נכללת באזהרת "לא תקיפו" מכיון שאינה בבל תשחית פאת זקנך [וזוהי הדוגמא עליה התבסס הקונטרס אחרון בקושייתו].

ומעתה בנידון דידן, ישראל שקיבל שבת ואמר לחברו שעדיין לא קיבל שבת לעשות לו מלאכה, יש לדון האם נחשב הישראל שעדיין לא קיבל עליו שבת כ"אינו בר חיובא". מחד גיסא, עצם זה שלא קיבל עליו עדיין שבת ואין עליו כל חיובי ואיסורי שבת, גורם שיחשב כאילו "אינו בר חיובא". אולם מאידך גיסא יש לומר שרק במקרים שהביאה הגמרא השליח נחשב "אינו בר חיובא", משום שאינו מצווה כלל במצוה זו ואין לו כל שייכות לאיסור ולמצוה, כי הישראל אינו כלל בחיוב שלא לישא גרושה, וכן האשה אינה שייכת כלל במצוות לא תקיפו. אולם בנדון דידן, הרי כל ישראל מצווים במצות שבת, אלא שישראל זה עדיין לא קיבל עליו שבת וכעת הוא עדיין "אינו בר חיובא", אולם אין לו כל מניעה להתחייב במצות שבת כמשלחו.

ולפיכך, בנדון דידן, מאחר והשליח אכן נחשב "בר חיובא", אם כן הדין של "אין שליח לדבר עבירה", מתייחס גם לנדון דידן, ולכן רשאי המשלח לומר לחברו לעשות מלאכה עבורו, ומתורצת קושיית השו"ע הרב, כי השליח אינו עושה מעשה עבירה משום ש"אין שליח לדבר עבירה".

ברם בסמ"ע (חו"מ סי' קפב ס"ק ב) מבואר הטעם מדוע כשאין השליח "בר חיובא" יש שליח לדבר עבירה, בגלל שיסוד ההלכה ש"אין שליח לדבר עבירה" הוא מהטעם המפורש בגמרא בקידושין (מב, ב) שאומרים לשליח "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים", ויכול המשלח לומר סברתי שהשליח לא ישמע לי לעשותו ולכך אין המשלח חייב. אבל כשאין השליח "בר חיובא" לא שייך טעם זה "דמדוע לא ישמע השליח, הרי מותר לעשות מה שמשלחו מבקש".

נמצא לפי דברי הסמ"ע, אין כל הבדל אם אין השליח "בר חיובא" כלל במצוה זו, כמו ישראל בגרושה ואשה בהקפה, או אם רק ברגע זה אינו חייב במצוה כגון ישראל שעדיין לא קיבל שבת - ובכל מצב שהשליח יכול לעשות את המעשה, אין המשלח יכול לומר סברתי שהשליח לא ישמע לי. ומעתה חזרה קושיית הקונטרס אחרון למקומה, מדוע לא נאסור לישראל שקיבל שבת לומר לאחר שלא קיבל שבת לעשות לו מלאכה מטעם "שלוחו של אדם כמותו", וצ"ע.

טעם נוסף להיתר - כי במלאכת שבת לא שייך דין "שלוחו של אדם כמותו"

ז. ביישוב הקושיה השניה של הקונטרס אחרון, כתב הגרי"ש אלישיב:

"על דבר הקושיא הא שלוחו של אדם כמותו והיכי שרינן למימר לחברו לעשות מלאכה עבורו והרי זה כעושה בעצמו, עי' חתם סופר (סימן פז) וז"ל, כן הוא מוסכם בדעתי בלי ספק דלענין מנוחת שבת לא שייך שיהיה שלוחו של אדם כמותו, דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה. ובחתם סופר (ח"ו סימן כד) כתב, וראיתי להגאון בית מאיר דשפיר חזי דוודאי אמירה דשבת לא שייך דין שליחות כלל, דבשבת עיקרה קפידה שינוח הישראל, ולא שייך שלוחו שכמותו כלל".

וכוונתו לומר, שדין שלוחו של אדם כמותו גורם רק שמעשה המלאכה מתייחס למשלח, אבל במציאות הרי המלאכה נעשתה בגופו של השליח, והשליח הוא זה שעסק במלאכה זו. ומאחר ובמלאכות שבת הקפידה התורה על מנוחת גופו של ישראל, וסוף כל סוף גופו של הישראל המשלח נח, אע"פ שהמלאכה מתייחסת אליו, אין למשלח כל איסור מדין "שלוחו של אדם כמותו".

ומיושבת קושיית הקונטרס האחרון, כי לפי החתם סופר אין לדמות איסור מלאכת שבת לאיסור הקפת הראש, כי באיסור "לא תקיפו" עצם הקפת הראש היא העבירה, ועל כן כאשר אין השליח "בר חיובא" ויש שליח לדבר עבירה, אזי המשלח עובר בלא תקיפו. מה שאין כן במלאכת שבת לא שייך כלל דין שליחות, מכיון שסוף כל סוף המשלח שקיבל עליו שבת, שבת ממלאכה. ולכן אפילו אם השליח אינו בר חיובא, וכגון שלא קיבל שבת, והיה לכאורה צריך לחול הדין שיש שליח לדבר עבירה. ועם כל זאת אין הדבר כן, כי "לא שייך לעבור עליהן בדרך של שליחות דהתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה", והוא לא עבר על איסור שבת^[3].

הנה כי כן נתברר בדברי החתם סופר טעם נוסף להיתר לומר למי שעדיין לא קיבל עליו שבת לעשות לו מלאכה, כי לא שייך לעבור על איסור מלאכת שבת בדרך של שליחות היות והתורה הקפידה על מנוחת גופו של ישראל ולא על גוף המלאכה^[4].

ענף ב

כהן שביקש מחברו ישראל להביא לו חפץ מבית שיש בו טומאה

ח. לפי המבואר לעיל יש לדון בשאלה, האם כהן הדר בבית שיש בו מת [ובשל כך אינו יכול להיכנס לביתו ולהיטמא למת] רשאי לומר לישראל [שאינו מצווה באיסור טומאה למת] שיכנס לביתו להביא לו [לכהן] את חפציו.

• הפרי מגדים (סימן רסג במשבצות זהב ס"ק ג) כתב: "מדברי הט"ז הקדושים [המובא לעיל אות ב] איכא למשמע הלכתא גבורתא, שאין איסור אמירה כי אם כשאסור לכל ישראל, ואע"פ שאמירה לעכו"ם שבות, אע"פ שעכו"ם עושה בהיתר, הכא כיון שלישראל חברו מותר, לא גזרו אמירה בזה. ולפי זה מותר לכהן לומר לישראל לילך למקום טומאת מת ולהביא לו משם חפציו וכדומה, ובאמת לא הזכירו הפוסקים מדין זה לאיסור וכעת לא מצאתיו", עכ"ל.

אולם לפי הטעמים האחרים שהובאו לעיל, יש לכאורה לאסור לכהן לומר לישראל להיטמא עבורו למת, וזאת בניגוד לדברי הפמ"ג:

• לשיטת המג"א, שרשאי המקבל שבת לומר לחברו שלא קיבל את השבת לעשות מלאכה עבורו, משום שגם למי שקיבל שבת יש היתר לעשות מלאכה אם לא היה מקבל על עצמו שבת, בנידון דידן אין לכהן כל היתר ליטמא למת [בנימוק "שאם לא היה"] ולכן יהיה אסור לו לומר לישראל שיביא לו חפציו מבית שיש בו מת.

• גם לשיטת הסמ"ע ושו"ע הרב, בנדון שלפנינו הישראל אינו "בר חיובא" באיסור להיטמא למת, ועל כן שוב חוזר הדין של "שליח לדבר עבירה", והכהן יעבור על האיסור שלא ליטמא למת, כי הישראל אינו "בר חיובא", והכהן יעבור על האיסור.

• לפי דברי השו"ע הרב והלבוש שההיתר הוא מחמת שבדברים "שחוץ לגופו" לא קיבל עליו שבת זהו כמובן דין מיוחד בקבלת שבת, אבל בנדון טומאת מת לכהן, אין לומר את הכלל הזה.

• וכן לפי החתם סופר והבית מאיר, במלאכות שבת יש דין מיוחד שלא שייך לעבור עליהם על ידי שליחות, מה שאין כן בשאר דיני התורה, ובכללם איסור כהן להיטמא למת, במקום שהשליח אינו בר חיובא יהיה המשלח חייב^[5].

חיוב בן המשלח שליח להכות את אביו

ט. עוד נפקא מינה בין הטעמים שנתבארו לעיל, היא בנדון בן [ראובן] ששלח שליח [שמעון] להכות את אביו [של ראובן].

כידוע, על הכאת אב יש חיוב מיתה לבן המכה, אולם ברור שהשליח אינו מצווה בחיוב זה, שהרי המוכה איננו אביו. ונשאלת השאלה האם יהיה המשלח [ראובן] הבן חייב על הכאה זו.

• לפי דברי הפרי מגדים שלמד מהט"ז להתיר לכהן לומר לישראל שיביא לו חפציו מבית שיש בו מת, יש מקום לדון. דהנה הט"ז כתב בסיום דבריו בביאור טעם ההיתר של הרשב"א: "דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל". ומאחר ואסור לחבול כל אדם מישראל [ואף שאינו אביו], נחשבת פעולת ההכאה של השליח "שוה לכל אדם מישראל" ויהיה איסור "אמירה" למשלח. אולם מאידך יש לומר שראובן חייב מיתה בהכאת אביו ואילו אחרים [והשליח בכללם] עוברים בהכאה זו על איסור חובל, ואין הדבר נחשב כ"שוה לכל אדם מישראל". כלומר, הספק הוא האם "שווה לכל ישראל" - צריך שיהיה במעשה או בעונש, אם במעשה אז אסור לכולם, ואם בעונש אז אין עונשם שווה, וצ"ע.

• אמנם לפי המג"א, שטעם ההיתר הוא בגלל שלמשלח יש היתר, ברור שבהכאת אביו אין למשלח כל היתר ובוודאי יהיה חייב.

• וכן לפי החתם סופר והבית מאיר, שכל ההיתר שייך רק במלאכות שבת, ודאי ראובן המשלח יהיה חייב.

• גם לפי הסמ"ע ושו"ע הרב, שכאשר השליח אינו "בר חיובא" יש דין שלוחו של אדם כמותו, אם כן בנדון דידן השליח אינו "בר חיובא" באיסור של הכאת אביו של ראובן, ואז כבר חל הדין של יש שליח לדבר עבירה, ויתחייב המשלח [ראובן] מיתה על הכאתו של שמעון שהיתה בשליחותו.

ואין לומר ששמעון נחשב "בר חיובא", אף שאבי ראובן אינו אביו, בגלל שבעצם המצוה הוא "בר חיובא". שהרי כבר נתבאר לעיל לפי דברי הסמ"ע, שאם השליח אינו "בר חיובא" יש שליח לדבר עבירה, בגלל שהמשלח לא יכול לומר סברתי שלא ישמע לי השליח. ולפי זה יוצא כי די בכך שבזמן השליחות אינו "בר חיובא" ואף שבעצם המצוה הוא "בר חיובא". ואם כן השליח להכות אב נחשב אינו "בר חיובא", וראובן המשלחו חייב מיתה. ברם עדיין צ"ע בזה, שכן השליח להכות אכן אינו עובר על חיוב מיתה של הכאת אב, שהרי המוכה אינו אביו, אך סוף סוף אין זה מעשה היתר, היות ואסור להכות כל אדם מישראל אפילו אינו אביו. ואם כן יש לומר, שמאחר ומעשה זה הוא עבירה לשליח, "אין שליח לדבר עבירה", כי יאמר המשלח סברתי שלא ישמע לי, שהרי עבירה היא גם אצל השליח.

והנה התוס' (בבא מציעא י, ב ד"ה דאמר) כתבו על הדוגמא שהביאה הגמרא ל"אינו בר חיובא" כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, שלמרות שישראל המקדש לכהן אשה גרושה עובר על איסור "לפני עור לא תתן מכשול", מכל מקום לא נקרא בגלל זה "בר חיובא", כי לגבי הלאו דגרושה לכהן אינו בר חיובא. ולפי דברי התוספות גם בנידון דידן יש לומר שמכיון ולגבי הכאת אב אינו בר חיובא, אף שהמעשה כשלעצמו הוא מעשה עבירה, עדיין נשאר "אינו בר חיובא" ביחס למעשה הכאת אבי ראובן^[6].

י. בקובץ "וילקט יוסף" (שנה יב קונטרס יח סימן קעו) מובא תירוץ מהגאון רבי אברהם יצחק גליק אבד"ק טאלטשווה, מדוע יכול מי שקיבל שבת לומר לחברו שיעשה עבורו מלאכה, ואין אומרים שלוחו של אדם כמותו, וכל שכן למאן דאמר שכאשר השליח לאו בר חיובא, המשלח חייב.

וביאר על פי הכלל "דכל מידי דאיהו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משווי", כלומר, כל דבר שהאדם עצמו לא יכול לעשות גם שליח לא יכול לעשות עבורו. ולכן האומר לחברו ישראל שיעשה לו מלאכה "כיון דאיהו לא מצי עביד משום שכבר קיבל עליו שבת, לכן לא מצי משוי שליח".

ואין לומר שענין זה שהשליח עושה בצוויו מלאכה, או נכנס למקום טומאת מת, אין זה בגדר "כל מה דאיהו לא מצי עביד" משום שבידו לעשות באיסור, כי מאחר והוא אינו רוצה לעשות איסור אין זה נקרא בידו, ומה שאומר עכשיו לחברו לעשות לו מלאכה אין בזה איסור כמו שכתב הט"ז, שכאשר יש היתר לישראל אחר אין איסור באמירה, וכן מה שאומר לישראל ליכנס למקום טומאת מת אין בזה איסור כמו שכתב הפרי מגדים. וכיון שאינו רוצה לעבור על איסור, נחשב "דאיהו לא מצי עביד". אבל כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה כן נחשב "מצי עביד", שהרי שם אנו רואים שרוצה לעשות איסור, לכן שפיר יש לומר שנחשב שבידו לעשות, אע"פ שהוא באיסור, ושפיר נאמר בזה דין שליחות, ע"כ תוכן דבריו.

ברם דברי הגאון הנ"ל קשים מאד. כי כל תירוצו מבוסס על ההנחה שאין איסור לומר לחברו לעשות לו מלאכה וליכנס עבורו למקום טומאת מת, ומטעם שכתב הט"ז שכאשר האיסור אינו שוה בכל ישראל אין איסור באמירה, אולם הרי זה גופא עצם השאלה, מדוע לא יהיה באמת איסור לומר לחברו, הרי שלוחו של אדם כמותו כשהשליח לאו בר חיובא, ויהיה באמת אסור לומר לחברו לעשות לו מלאכה וליכנס למקום טומאת מת, ושוב נאמר שנחשב "בידו" הואיל ויש איסור לומר, ממש כדין כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה.

עוד יש להקשות על דבריו, שאמנם כן הוא בדוגמא של כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה, שרואים מזה שרוצה לעשות איסור שתהיה מקודשת לו גרושה, אבל בדוגמא השניה שנקטה הגמרא: איש שאמר לאשה אקפי לי קטן, היכן רואים שדעתו לעשות איסור. ומכאן הוכחה שגם אם אין אנו רואים שדעתו לעשות איסור בכל זאת חלה השליחות כאשר השליח אינו בר חיובא, ואם כן חזרה קושית הפרי מגדים ושו"ע הרב למקומה.