דרשני:ימים שהאבל אינו מתפלל לפני העמוד (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:41, 15 באוקטובר 2018 מאת Zvi Ryzman (שיחה | תרומות) (Chapter has added and assigned to the book)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן ד

ימים שהאבל אינו מתפלל לפני העמוד

המנהג שאָבֶל עובר לפני התיבה הובא ברמ"א בהלכות אבלות (יו"ד סימן שעו סע' ד) וז"ל: "והאבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויום טוב. אבל לא נהגו להתפלל [לפני העמוד] בשבת ויום טוב, אף על פי שאין איסור בדבר. אבל בימות החול, מי שיודע להתפלל, יתפלל. ויותר מועיל מקדיש יתום, שלא נתקן אלא לקטנים". והנה הרמ"א קיצר בדבריו, והזכיר שהאבל אינו עובר לפני התיבה בשבתות וימים טובים בלבד. ולא נודע מה הדין בזמנים אחרים, כגון: בימי חול המועד ואסרו חג, חנוכה ופורים. ערבי שבתות וחגים, וראשי חודשים - האם האבל עובר בימים אלו לפני התיבה, כבכל יום חול, או לא.

בשאלה זו מתחבט כל אדם, בשנת האבל לאחר פטירת הוריו. ואף אני בשנת האבל לאחר פטירת אבי מורי ז"ל, אמרתי אקום ואשנה פרק זה, מה הם הכללים שעל פיהם נקבע אימתי האבל אינו משמש כשליח ציבור.

ומצאנו שלושה כללים עיקריים אימתי האבל אינו עובר לפני התיבה:

[א] בשבתות וימים טובים.

[ב] בימים שאומרים בהם הלל, שהם [מלבד הימים הטובים] חול המועד, ראשי חודשים וחנוכה.

[ג] בימים שאין אומרים בהם 'למנצח' [מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה] - אין האבל מתפלל לפני העמוד.

מכללים אלו מסתעפים פרטים רבים, אשר יבוארו להלן.

א. בדרכי משה (יו"ד סימן שעו) הביא הרמ"א משו"ת בנימין זאב (סימן קסא) בשם הרוקח ומהר"י מקורביל "שאין להקפיד לומר קדיש בראש חודש ושבת ויום טוב, וכל שכן תפילה [דהיינו לעבור לפני העמוד]. וכן נוהגים בין האשכנזים שאינם מקפידים". אולם הדרכי משה עצמו כתב, לאחר שהביא את דברי הבנין זאב: "וכן נוהגין בזמן הזה רק שאין אבל מתפלל בראש חודש ושבת ויום טוב, אבל קדיש אומרים. וכן הוא בתשובת מהרי"ל דאין אבל מתפלל בשבת ויום טוב ובכל יום בבוקר שאומרים בו הלל".

לפנינו דעות חלוקות, האם האבל עובר לפני העמוד בשבתות וימים טובים. לדעת הרוקח, מהר"י מקורביל והבנימין זאב, אין קפידא שהאבל יהיה ש"ץ גם בשבתות ימים טובים וראשי חודשים. ברם לדעת המהרי"ל, אין האבל מתפלל בשבת ויום טוב ובכל יום בבוקר שאומרים בו הלל. וכאמור לעיל, כן נקט לדינא הרמ"א: "בשבת וימים טובים אומרים קדיש בלבד ואין מתפללים לפני העמוד". [אמנם צ"ע בדבריו ממה שכתב שהאבל אינו משמש כש"ץ רק בשבתות וימים טובים, ואילו בדרכי משה הוסיף גם "בכל יום בבוקר שאומרים בו הלל", ויבואר להלן].

מכל מקום בערוך השולחן (יו"ד סי' שעו סע' יד) הסתמך על דברי הרוקח והמהר"י מקורביל לענין ש"ץ קבוע שיוכל להתפלל גם בשבתות וימים טובים, וז"ל: "וזה שכתב [הרמ"א] שלא יתפלל בשבת ויו"ט יש גדולים [דרכי משה בשם הרוקח ומהר"י מקורביל] שציוו שיתפללו לפני העמוד גם בשבת וימים טובים. אך כיון שרבינו הרמ"א בשו"ע השמיט זה, ממילא דאין לאבל להתפלל בשבת ויו"ט, אם לא שהוא ש"ץ קבוע".

הטעמים מדוע אין האבל מתפלל לפני העמוד בשבת וימים טובים

ב. המהרי"ל (סימן כב) כתב: "שלא יעבור האבל לפני התיבה בבקר בעת הלל, כי הקהל בשמחה כמו שבתות וימים טובים, וכן ביום קריאת המגילה". כלומר, בימים שהקהל שרוי בשמחה, אין הם מרוצים מכך שלפני התיבה עובר ש"ץ הנמצא בימי אבלו, ומטבע הדברים הוא אינו שרוי כל כך בשמחה כמותם.

ובספר דברי סופרים על הלכות אבלות (עמק דבר, סימן שעו ס"ק תתקג) למד מדברי המהרי"ל "דאיסורא הוא, וכמו שכתב שהורה שלא יעבור לפני התיבה. אלא שאין זה איסור מצד האבל, אלא משום שאינו מרוצה לקהל".

אולם הב"ח (יו"ד סי' שפד) כתב וז"ל: "ובשם הרב רבנו מאיר (הלכות שמחות סימן ז) ראיתי כתוב וזה לשונו, תוך י"ב חודש על אביו ועל אמו יכול להיות שליח ציבור, כי מה שמחה יש בתפילה, ואפילו לאחר שבעה נראה דמותר משעה שנכנס לבית הכנסת, אלא נהגו בשבת וביום טוב שלא להתפלל כל י"ב חודש. אבל בחול ליכא לא איסור ולא מנהג, עכ"ל. וכתב המהרש"ל (ביאורו לטור שם ד"ה דתניא) וז"ל, ואדרבה נראה לי דמצוה קעביד, דמלך מלכי המלכים חפץ בכלים שבורים, דכתיב (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, עכ"ל. וכך נוהגים בכל המקומות, שהאבלים מתפללים בציבור כל י"ב חודש, מלבד שבת ויום טוב וראש חודש. אם לא שליח ציבור קבוע שנשכר לציבור, שמתפלל אף בשבת ויו"ט ור"ח, ומנגן כמנהג ש"ץ שאינו אבל, ואין למחות בידם".

לאחר מכן הביא הב"ח את דברי הבנימין זאב והר"י מקורביל הנ"ל שכתבו שהאבל רשאי להתפלל בשבתות וימים טובים, ומסיים הב"ח: "מיהו אפשר דביום טוב, בפרט ברגלים, דמנגן בשמחה ומשמח גם אחרים, אין אבל רשאי להיות שליח ציבור, דבזה כו"ע מודים. אבל בימים נוראים אם הוא הגון יותר ולא נמצא טוב כמוהו, הוא קודם. אפילו הוא אבל על אביו ואמו, ואפילו תוך שלושים, כיון שהוא אחר שבעה, כנ"ל, וכן נמצא כתוב בהגהות, ולא כיש מקפידים".

ומבואר בדברי הב"ח טעם אחר, מדוע אין האבל ש"ץ בימים טובים: מכיון שבימים אלו נהגו לנגן ניגוני שמחה, ואם יעבור האבל לפני התיבה יאלץ לנגן את ניגוני השמחה ולשמח אחרים, אין הדבר ראוי. וכן מובא בספר הגהות ומנהגים (הלכות יום כיפור סימן קנה) וז"ל: "אסור לאבל להיות ש"ץ בשבתות וימים טובים וימים נוראים, מפני שהניגונים משמחים אותו".

כאשר נדייק בדברים נמצא כי שני טעמים אלו החלוקים ביסודם זה מזה: בעוד שלפי המהרי"ל, יש איסור לאבל להיות ש"ץ בשבתות וימים טובים, והאיסור אינו מצד האבל, אלא בגלל הקהל, שאינו מרוצה ממנו. הרי שלפי הב"ח, אין זה איסור אלא מנהג, והוא נובע בגלל הש"ץ, שאין ראוי שינגן בזמן אבלו ניגוני שמחה וישמח אחרים.

ג. טעם נוסף כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' פט) וז"ל: "אכן עיקר הטעם הוא לפי שעל האבל מתוחה כל השנה מידת הדין וכו', ובשבת וימים טובים הם ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא, וחלילה לעורר דינים בימים אלה. ולזה יש נוהגים שלא להניח אבל להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים ואף בימי הסליחות ועשי"ת, כי אף שהם ימי דין, אבל כל תפילתינו אז הם לעורר רחמים ולמתק הדינים. וכן בשבת איתא בזוהר (ויקהל ר"ז ע"א) שהדינים מתמתקים. וכתב הפרי עץ חיים (שער השבת פ"ח) שאז אין לכוין בדין רק ברחמים, ואם כן ודאי שאין לאבל לאומרו בציבור בתורת ש"ץ. ואף שאינו מוציא את הרבים, בכל זאת הלא בכל תפילת ערבית אינו מוציא את הרבים, ובכל זאת נוהגים שלא יתפלל אבל, והוא הדין בזה".

טעם זה הובא גם בט"ז (או"ח סימן תרס ס"ק ב) בשם תשובת הרמ"א: "אין אבל מתפלל בימים שאין בהם תחנון וכו', שמידת הדין מתוחה נגד האבל". אלא שהט"ז מסיים: "אף שזה טעם חלוש, ושם בתשובה הוא חולק על זה, מכל מקום כיון שנהגו כך, שם זהו עצמו הטעם בכאן" [למנהג שאין האבל מקיף את הבימה בהושענות].

הרי לנו שלושה טעמים, מדוע האבל לא מתפלל לפני התיבה בשבתות וימים טובים:

[א] בימים אלו הקהל בשמחה, ואינם מרוצים מכך שהאבל [שאינו שרוי בשמחה] יתפלל לפני העמוד.

[ב] נהוג בימים אלו לשיר ניגוני שמחה בתפילה, ולכן אין ראוי שהאבל ישמש כשליח ציבור, ובתפקיד זה ישיר וישמח אחרים בניגונים המשמחים.

[ג] שבתות וימים טובים הם "ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא", ומאחר ועל האבל מתוחה מידת הדין, אם יעבור לפי התיבה עלול ח"ו "לעורר הדינים בימים אלו".

ד. נתבאר לעיל, כי לדעת המהרי"ל אסור לאבל להיות ש"ץ בשבתות וימים טובים". וכן נקט הש"ך (יו"ד סי' שעו ס"ק יד) בלשון "איסור".

אמנם מדברי הרמ"א נראה שאין זה איסור אלא מנהג בעלמא, כדבריו: "לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט, אע"פ שאין איסור בדבר" . ומפורש כן בדברי הנודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן לב) שכתב בתוך דבריו: "אפילו בראש השנה ויום הכיפורים אין שמץ איסור בדבר, רק מנהגא בעלמא, ולא יהיה יפה ראש השנה ויום הכיפורים משבת ויו"ט שהם ימי שמחה ומנוחה ממש, ואפילו הכי אין איסור רק מנהגא, כמבואר בהגהת הרמ"א ביו"ד סי' שעו סעיף ה'".

והגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (אבילות ח"ג עמ' ח) כתב על פי זה שאמנם "המנהג באשכנז שהאבל שהוא בתוך שלשים, או בתוך י"ב לאביו ולאמו, אינו יכול להיות שליח ציבור בימי שבתות וימים טובים וימים נוראים. וכמ"ש המג"א בשם מהרי"ל. אבל הספרדים אינם חוששים למנהג זה, כי אין בזה איסור מן הדין, וכמ"ש בשו"ת נודע ביהודה, ובפרט אם הוא ש"צ קבוע והעם מרוצים ממנו. וכן נהגתי בעצמי כשהייתי בתוך י"ב חודש על פטירת מר אבי נ"ע. וגם בפורים קראתי המגילה בפני כל הציבור בבית הכנסת".

ובשו"ת מאיר נתיבים (ח"א סימן פ) כתב כי מלשון הרמ"א נראה שאין זה אפילו כמנהג קבוע אלא הנהגה בעלמא: "דהגאון רמ"א בעצמו לא רצה לכתוב כדרכו בשאר מקומות בלשון פסק דין או בלשון מנהג קבוע, שיהא שייך לומר לעולם אל ישנה אדם מן המנהג ואל תטוש תורת אמך. אלא כתב בזה בלישנא קלילא, לא נהגו להתפלל וכו', רק כבא לחוות דעתו שראה שהאבלים בעצמם אף שבאמירת הקדיש מהדרים הרבה לומר בשבתות כמו בחול, אפילו הכי בתפילה לא נהגו. אבל לא עלה על דעת הגאון להורות שלא להתפלל. ולשונו לשון הזהב מורה על זה".

ולפי זה חידש המאיר נתיבים: "דווקא במי שאין דרכו לעבור לפני התיבה בשבת בקביעות, דאז אין לו להמציא את עצמו לזה מחמת אבילות. מה שאין כן במי שרגיל בכך מאז ומקדם בכל השבתות בקביעות, ברור דאין עליו לבטל סדרו ומנהגו מחמת תוך י"ב חודש, מאחר שאין כוונתו מוכחת שהיא מחמת ימי האבל". ודין זה כבר הובא לעיל [אות ב] מדברי המהרש"ל, ומדברי ערוך השלחן [אות א] שפסקו כי חזן קבוע, רשאי לעבור לפני התיבה גם בשבתות וימים טובים. ודבריהם מוטעמים לפי המבואר, שאין איסור בדבר, אלא כך נהגו, ולכן בכהאי גוונא יש להקל.

[סיפר לי ידידי, רבי משה שטרנבוך, ראב"ד בד"ץ העדה החרדית בירושלים, בביקורי אצלו בר"ח ניסן תשס"ט, שמנהגו להתפלל בכל שבת את תפילת המנחה לפני העמוד. וכאשר היה אבל על רעייתו, רצה להמשיך במנהגו זה, כי סבר שבמנחה של שבת אין ניגונים בתפילה ואין שמחה מיוחדת, ולכן אין מניעה שהאבל יתפלל תפילה זו לפני העמוד. אך מחשש שהקהל לא יבין את טעם ההיתר, וילמדו מכך להתיר לאבל להתפלל כש"ץ בכל תפילות השבת, נמנע מלגשת לפני התיבה, עכ"ד][1].

  • * *

ימים שאומרים בהם הלל [ימים טובים, חול המועד ראשי חודשים וחנוכה]

ה. כאמור לעיל [אות א] בדרכי משה בשם מהרי"ל: "אין אבל מתפלל בשבת ויו"ט ובכל יום בבוקר שאומרים בו הלל". ואילו בהגהותיו על השו"ע, כתב הרמ"א: "לא נהגו להתפלל בשבת ויו"ט, אע"פ שאין איסור בדבר". ודייק בערוך השלחן (סי' שעו סעי' יד) מדברי הרמ"א: "מדלא הזכיר רק שבת ויו"ט, שמע מינה דבראש חודש ושארי ימים שאין אומרים תחנון, אין קפידא ויכול האבל להתפלל לפני העמוד, אך בדרכי משה הביא בשם מהרי"ל דגם בר"ח בשחרית מפני שאומרים בו הלל, עי"ש, ובשו"ע השמיט זה". ומוסיף: "מיהו על כל פנים בראש חודש וחול המועד ערבית ומנחה, וכל שכן שארי ימים שאין אומרים בהם תחנון, יכול האבל להתפלל לפני העמוד בפשיטות, וראיתי מקפידים בזה, ולא נהירא לי".

ומבואר בדבריו, שגם אם נאסור על האבל לשמש כש"ץ בימים שאומרים בהם הלל, האיסור הוא רק בשחרית. וטעם הדבר, כי בתפילה זו אומרים את ההלל הנאמרת מתוך שמחה, ולכן רק בתפילה זו יש מקום להחמיר שהאבל לא יתפלל אותה. וכמו שכתב בשו"ת מהר"ם צינץ (סימן מג) בתוך דבריו: "בבוקר בחנוכה ופורים וראש חודש וחול המועד נמנעים אבלים להתפלל, משום דהלל אינו מתפלל אלא מתוך שמחה, לכך אין לאבל להתפלל".

ולפי זה, במנחה וערבית של ראש חודש, חול המועד וימי החנוכה, אין כל מניעה שהאבל יעבור לפני העמוד, שהרי אין אומרים בתפילות אלו הלל. וכן נקט המשנה ברורה בהלכות חנוכה (סי' תרפג ס"ק א) "מי שהוא אבל, בשחרית אין מתפלל לפני העמוד, דיש הלל, הא ערבית מתפלל, דמתפלל בראש חודש גם כן ערבית". ובמקום אחר הוסיף המשנה ברורה (סי' תרעא ס"ק מד) "מתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב, ובט"ו באב ושבט ול"ג בעומר דלית הלל, האבל מתפלל שחרית גם כן".

ומפורש איפוא, שבימים שאומרים בהם הלל - יש להבדיל בין תפילת שחרית, שהאבל אינו משמש בה כש"ץ, לבין שאר התפילות באותו יום, דהיינו מנחה וערבית, שהאבל רשאי לעבור לפני התיבה.

ו. והנה מסתימת דברי המשנה ברורה הנ"ל (סי' תרפג ס"ק א) "בשחרית אין מתפלל לפני העמוד", משמע שהאבל אינו ניגש להתפלל את כל תפילת שחרית, ולא רק את ההלל.

אולם בהלכות ראש השנה כתב המשנה ברורה (סי' תקפא ס"ק ז) "וכן בימים שאין אומרים תחנון, מותר להתפלל שחרית אם אחר יאמר הלל, אבל מוסף לא יתפלל. והחיי אדם כתב כמדומה שהגר"א לא היה מניח להתפלל אפילו שחרית בראש חודש. אכן בדליכא אחר, לכו"ע מותר להתפלל אפילו מוסף".

ואילו בשו"ת מהר"ם צינץ (בהמשך לדבריו שהובאו לעיל אות ה) כתב שבימים שאומרים בהם את ההלל, מתפלל האבל עד שמונה עשרה בלחש, ולא עד הלל. ומחזרת הש"ץ עד סוף התפילה, יתפלל חזן אחר, וז"ל: "זכורני בימי חורפי בהיותי בעיר לוקא', ושמה הוו כמה רבנים מהר"ר משה כץ ז"ל שהיה למדן מופלג, ומהר"ר אברהם ביש כין, ויתר הלומדים. ומהר"ר אברהם ביש כין היה אבל על אביו או אמו, והתפלל תדיר. וגם בראש חודש שחרית התפלל מן ישתבח, עד אחר שהתפלל י"ח בלחש. ואז בא החזן ועמד במקומו והתפלל שמונה עשרה בקול רם והלל וקריאת התורה ותפילת מוסף הכל מתפלל החזן. וכן ניהגתי אחר כך בכל מקום מתוך אגודת חברים ורבותי".

מנהג נוסף, הביא בשו"ת רבבות אפרים (ח"ה סימן תלב ס"ק יא) וז"ל: "כבר כתבנו ברבבות אפרים דמנהגינו דאָבֶל אין מתפלל לפני העמוד בליל חנוכה ובמנחה, ופה המנהג גם כן שלא מתפלל ערב שבת במנחה, ומקורו לא ידעתי. וראיתי כעת בחוברת המאור (כסלו טבת תשמ"ז, עמ' יח) כתב בזה הרה"ג ר' שלמה וואהרמאן שליט"א דברים בזה ואני מעתיק דבריו וז"ל: וכשביקרתי בבית הכנסת של המהר"ל בפראג [שנקרא אלטנוי שול] ראיתי טבלא על כותל בית הכנסת עם תקנות מהר"ל, ושם כתוב בזה הלשון, נמנו וגמרו מנהג ישן בבית הכנסת אנ"ש, שאסור לאבל יהיה מה שיהיה לעבור ולהתפלל מעריב דראש חודש, והפלא שמנהג זה לא הוזכר בפוסקים".

הרי לנו חילוקי מנהגים בענין תפילת האבל לפני העמוד בימים שאין אומרים בהם את הלל:

שחרית - מסתימת דברי ערוך השולחן והמשנה ברורה, משמע שהאבל אינו מתפלל את כל תפילת שחרית. לדעת המהר"ם מינץ יתפלל האבל שחרית עד חזרת הש"ץ. ולדעת הגר"א, יתפלל עד הלל, ומשם ואילך יתפלל ש"ץ אחר.

מנחה וערבית - בערוך השולחן ובמשנה ברורה מפורש שהאבל מתפלל בימים אלו מנחה וערבית לפני העמוד. אולם הרבבות אפרים הביא מנהג [שלא הוזכר בפוסקים] שהאבלים לא מתפללים בימים שאומרים בהם הלל גם תפילות אלו.

  • * *

בימים שאין אומרים בהם 'למנצח' - אין האבל מתפלל לפני העמוד

ז. הביאור הלכה בחיבורו 'קונטרס מאמר קדישין' (או"ח סי' קלא ס"ה), שבו הוא מבאר את דיני הקדיש והתפילה לפני העמוד של האבלים, כתב כלל נוסף אימתי האבל אינו משמש כש"ץ: "האבל מתפלל לפני העמוד אפילו בימים שאין אומרים בהם תחנון, אבל בימים שאין אומרים בהם 'למנצח' ו'אל ארך אפים' [הנאמר לפני הוצאת ספר תורה בימי שני וחמישי]. אין להאבל להתפלל לפני העמוד. ומיהו בערב יום כיפורים [למרות שאין אומרים למנצח] נוהגים שאבל מתפלל לפני העמוד". ומבואר, כי תפילת האבל כשליח ציבור אינה תלויה רק, אם הימים הם ימים שאין אומרים בהם את ההלל. אלא גם בימים שאין אומרים בהם הלל, במידה ולא אומרים בהם 'למנצח', לא יגש בהם האבל לתפילה לפני התיבה.

ובהלכות תפילה מנה המשנה ברורה (סי' קלא ס"ק לה) את הימים שאין אומרים בהם למנצח: "ראש חודש, וחנוכה ופורים, וערב פסח וערב יום הכיפורים, ותשעה באב. והוא הדין שאין אומרים בשנה מעוברת ביום י"ד וט"ו באדר ראשון, גם אין אומרים אותו בבית האבל".

והדברים צריכים ביאור, ראשית כל, מדוע אין אומרים 'למנצח' בימים אלו. ושנית, מדוע תלויה תפילת האבל לפני התיבה, באמירת 'למנצח'.

אין אומרים "יענך ה' ביום צרה" בימים של שמחה

ח. שני טעמים עיקריים נאמרו מדוע נקבעה אמירת מזמור 'למנצח' בתפילת שחרית, ומהם נלמד מדוע אין אומרים 'למנצח' בימים שהוזכרו לעיל.

האבודרהם (סדר שחרית של חול, ד"ה למנצח) כתב שאמירת 'למנצח' היא "כנגד י"ח ברכות שאדם מתפלל בכל יום [שהרי קודם למנצח ישנם י"ח מזמורים בתהלים ['אשרי האיש' ו'למה רגשו גויים' נחשבים למזמור אחד, כדברי הגמרא בברכות], אדם אומר לחברו תתעני צלותך, כך דוד המלך לאחר ששר י"ח שירות ותשבחות, אמר, יענך ה' ביום צרה. ובשבתות וימים טובים אין אומרים אותו מפני שהוא מזמור של תחינה, וגם הוא מתחיל יענך ה' ביום צרה, ובשבתות וימים טובים אינם ימי צרה אלא ימי שמחה".

כלומר, מזמור 'למנצח' נאמר בסדר התפילה כתחינה ובקשה להיחלץ מצרה ומצוקה. ולכן אין לאומרו בימים של שמחה, מכיון שבימים של שמחה אי אפשר לומר "יענך ה' ביום צרה".

וכן מבואר בדברי הלבוש (או"ח סי' רלב סע' ו וסע' יג) שאין אומרים למנצח "בראש חודש, חנוכה ופורים, ערב פסח וערב יום כיפור, שכל אלו ימים טובים הם יותר משאר ימים, כמו שיתבאר טעמא כל אחד במקומו. ואף על פי שאומרים בהם הסדר קדושה, מכל מקום אין אומרים בהם למנצח, להראות בהן קדושתן ושאינם יום צרה כמו שאר הימים".

לפי דברי האבודרהם והלבוש, מבואר היטב מדוע אין האבל משמש כש"ץ בימים שאין אומרים בהם 'למנצח'. שהרי הימים שאין אומרים בהם 'למנצח' הם ימי שמחה - ולכן לא נאמר 'למנצח' שמוזכר בו יענך ה' ביום צרה". ונתבאר לעיל [אות ג] כי הטעם שאין האבל עובר לפני העמוד בימים טובים הוא, מפני שבימים טובים הקהל בשמחה, ואינם מרוצים מכך שהאבל יתפלל לפני העמוד. וטעם זה שייך גם בימים שאין אומרים בהם למנצח', שהם ימי שמחה [למעט תשעה באב].

ואילו הטעמים האחרים שהובאו לעיל, מדוע אין האבל עובר לפני התיבה בימים טובים - כי נהגו לשיר ניגוני שמחה בתפילה, ולכן אין ראוי שהאבל יהיה ש"ץ וישיר וישמח אחרים בניגונים המשמחים. וכן הטעם, ששבתות וימים טובים הם "ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא", ומאחר ועל האבל מתוחה מידת הדין, אם יעבור לפי התיבה עלול ח"ו "לעורר הדינים בימים אלו" - לכאורה לא שייכים בכל הימים שלא אומרים בהם 'למנצח', וצ"ע.

אמירת 'למנצח' היא בקשה על הפרנסה - ונאמרת בימים שעושים בהם מלאכה

ט. בערוך השלחן (סימן קלב סעי' ב-ג) ביאר את טעם קביעת אמירת 'למנצח', בתפילת שחרית, וז"ל: "לפי שהכננו מזון הנפש בקריאת שמע ותפלה וטלית ותפילין ויחוד השם ואהבתו, לכן מבקשים עתה שישפיע לנו בחסדו מזון הגוף, שיתן לנו את אכלינו בעתו שיזמין לכל איש ואיש די פרנסתו, וזהו פותח את ידך [דהיינו אמירת 'אשרי' לאחר שמונה עשרה]. וכיון שאנו מבקשים פרנסתינו, לכן אומרים מזמור יענך ביום צרה, וכמו שאמרו בשלהי ברכות (סד, א) למה כתיב ישגבך שם אלקי יעקב ולא אברהם ויצחק, מכאן לבעל הקורה שיכנס בעוביה של קורה. ופירש רש"י (ד"ה שיאחז) אם בא לטלטל הקורה ממקום למקום. כלומר, יעקב שכל הבנים שלו וטרח בגידולם, יבקש עליהם רחמים עכ"ל. דיעקב היה לו צער גידול בנים וטרח לפרנסם, והגיע לו צרות רבות מעשו ומלבן, והקב"ה חלצו מכולם. כמו כן יחלצנו מצרותינו".

ומבואר בדבריו טעם אחר, מדוע אומרים בתפילת שחרית את מזמור 'למנצח', כי במזמור זה אנו מבקשים מהקב"ה שיחלצינו מצרותינו, ובכלל זה מטורח הפרנסה. ולכן נקבע לאומרו לאחר 'אשרי יושבי ביתך', שגם שם מבקשים על הפרנסה "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". ומעין דברים אלו מצאתי בסידור חכמי אשכנז, בשם רבי שלמה מגרמייזא, מרבותינו הראשונים: "לפי שצריך אדם פרנסה בכל יום תיקנו לומר 'למנצח', שמזמור זה דוד המלך תקנו על ישראל כשהיו צריכים לפרנסה, והם פושטים בגדוד (ברכות ג, ב), והיה דוד מתפלל עליהם שישובו לשלום".

ונראה לפי זה, שהסיבה שלא אומרים למנצח בימים שהוזכרו לעיל, היא מפני שימים אלו, חלקם אסורים לגמרי בעשיית מלאכה, וחלקם אסורים במקצת בעשיית מלאכה, ולכן אין ראוי לבקש אז על הפרנסה: שבתות ובימים טובים, נאסרו כמובן בעשיית מלאכה. וגם בחול המועד - נפסק בשו"ע (או"ח סימן תקל סע' א) "חול המועד אסור בקצת מלאכות". בראש חודש - נפסק בשו"ע (או"ח סימן תיז סע' א) "ראש חודש מותר בעשיית מלאכה, והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב". בחנוכה - נפסק בשו"ע (או"ח סימן תער סע' א) "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות". בפורים - נפסק בשו"ע (או"ח סימן תרצו סע' א) "פורים מותר בעשיית מלאכה. ובמקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. [וברמ"א: והאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות] והעושה, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה לעולם". וגם בתשעה באב ממעטים בעשיית מלאכה, כמו שכתב המשנה ברורה (או"ח סימן תקנט ס"ק יג) "ומאריכים עם הקינות, כדי שלא יבואו לעשות מלאכה". ואף האבל אסור בעשיית מלאכה בימי השבעה, כמפורש בשו"ע (יו"ד סי' שפ סע' א) "אלו דברים שהאבל אסור בהם, במלאכה".

ולכן, בימים אלו שיש בהם ביטול מלאכה, אין אומרים בהם 'למנצח' שנתקן עבור בקשת הפרנסה [וטעם אי אמירת 'למנצח' בערב פסח, בערב יום בכיפורים ובפורים קטן, יבואר להלן].

אמירת 'למנצח' ותפילת אבל כש"ץ במקום שעושים ברית מילה

י. נפקא מינה בין שני הטעמים לאמירת 'למנצח' היא כאשר יש ברית מילה בבית הכנסת.

האבודרהם כתב: "אין אומרים יענך ה' ביום צרה [בבית הכנסת שמלים בו], מפני שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה". והדברים מתאימים לשיטתו, שאין אומרים יענך ה' "ביום צרה" בימי שמחה, ולכן יום שיש בו ברית מילה הוא יום של שמחה, אין אומרים בו 'למנצח'. ולפי זה יוצא, שביום זה, אין לאבלים להתפלל לפני העמוד בבית הכנסת שמתקיימת בו ברית מילה.

אולם לפי הטעם שאמירת 'למנצח' היא ב'יום צרה' שטורחים בו לבקש על הפרנסה, לכאורה אין כל מניעה לומר למנצח ביום המילה, שאין בו שמץ מאיסור עשיית מלאכה. וממילא, גם אין סיבה לאסור על האבלים להתפלל לפני התיבה ביום המילה.

ואמנם בש"ך (יו"ד סימן רסה ס"ק כד) הובאו חילוקי מנהגים האם אומרים 'למנצח' ביום המילה, אשר יסודם במחלוקת האם יום המילה נחשב 'יום שמחה' [לאב] או 'יום צרה' [לתינוק], וז"ל: "כתב בתשובת מהר"מ מינץ (סימן מג) דאומרים למנצח משום צערא דינוקא, וכן הוא במהרי"ל, וכן נוהגים. ודלא כהאבודרהם שכתב, גם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה. וכן כתב בכל בו, וגם אין אומרים למנצח מפני שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה, ע"כ. ואין נוהגים כן במדינות אלו. ונראה דמקומות מקומות יש, וכן כתב ברוקח סו"ס ק"ח, במגנצ"א אומרים יענך ביום המילה, שיש בו ט' פסוקים כט' חדשי העיבור, כדאיתא בשוחר טוב. ובווירמייש"א אין אומרים יענך, ע"כ".

ולדעת הנוהגים לומר 'למנצח' ביום המילה, יוכל גם האבל לעבור לפני התיבה. וכך נפסק בספר נטעי גבריאל (אבילות ח"ב פרק סא סע' א) "אָבֶל מתפלל גם כשיש ברית מילה בבית המדרש, אע"פ דהיא יומא דשמחה, כיון שהוא יום חול ונוהג בו אבילות".

באילו ימים אין אומרים למנצח

יא. ובאמת יש להעיר כי עיקר הכלל המובא בדברי הביאור הלכה, שבכל הימים שאין אומרים בהם 'למנצח', אין האבל מתפלל לפני העמוד, לכאורה עומד בסתירה לכל המקומות בהם המשנה ברורה התייחס לימים שאין האבל משמש כש"ץ, ולא הזכיר את הכלל הזה, אלא רק את הכלל המבואר בדברי המהרי"ל - שאין האבל עובר לפני התיבה בימים שאומרים בהם הלל.

וכמובן חילוק גדול בין שני הכללים.

כי אם הקובע הוא ימים שאומרים בהם הלל, זה כולל: [א] רק ימים הטובים, חול המועד, ראשי חודשים וחנוכה - שאין האבל מתפלל בהם לפני העמוד. [ב] האבל אינו מתפלל כש"ץ רק בתפילת שחרית בימים אלו. ואילו במנחה וערבית הוא רשאי להתפלל כש"ץ.

ברם אם הקובע הוא הימים שאין אומרים בהם 'למנצח' [א] מלבד הימים הנ"ל שהאבל לא מתפלל כש"ץ, הוא גם לא מתפלל בפורים, ערב פסח ותשעה באב, ובבית האבל. [ב] הביאור הלכה סתם וכתב כי "בימים שאין אומרים בהם למנצח ואל ארך אפים אין להאבל להתפלל לפני העמוד", ולא חילק בין מנחה וערבית לשחרית, כפי שמחלק במשנה ברורה. ומשמע שבימים שאין אומרים 'למנצח', אין האבל מתפלל את כל התפילות.

ובספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (ח"א עמ' סט) כתב: "הגר"ח קנייבסקי בהיותו אבל על אמו, שאל את אביו מו"ר זצוק"ל [הקהילות יעקב] סתירה בין מה שכתב הביאור הלכה (סוף סי' קלב; הנ"ל), ובמשנה ברורה הלכות חנוכה (הובא לעיל אות ה) כתב דאבל מתפלל מנחה ומעריב בחנוכה. וענה לו מו"ר, שיש מנהגים בזה, ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ועוד מצאתי כתוב אצלי מלפני הרבה שנים בנוגע לאבל בראש חודש, שמעתי ממו"ר שאמר שנוהגים שמתפלל את כל התפלות [שחרית, מנחה, ערבית, חוץ ממוסף] לפני העמוד, רק בהלל יעבור אחר, וכן נהגו בפניו".

וכן הורה הגרי"ש אלישיב כמובא בספר ציוני הלכה (הלכות אבלות עמ' תסח) "אצלנו המנהג הוא לא כך [דהיינו שלא כדברי הביאור הלכה המובא לעיל אות ז], גם בראש חודש אבל מתפלל". והיינו תפילת שחרית עד הלל.

  • * *

על פי דברי הביאור הלכה שבימים שאין אומרים בהם 'למנצח', אין האבל מתפלל לפני העמוד, נראה לדון בימים נוספים במעגל השנה - האם האבל משמש בהם כש"ץ.

אלול והימים הנוראים

יב. המהרי"ל (סימן קכח) נשאל: "אָבֶל בר מינן על אביו ועל אמו תוך י"ב, אם יכול להיות שליח ציבור בראש השנה ויום הכיפורים". וכפי הנראה רצה השואל לחלק בין שבתות וימים טובים, שבהם אין האבל מתפלל כש"ץ, לבין ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם האבל מתפלל לפני העמוד, והשיב: "אנא תשובת מהר"ם ידענא, דכתב בה דאין מנהג שיתפלל אבל תוך י"ב חדש בשבת ויו"ט, ואתה כתבת דשבת הוי טפי שמחה מימים נוראים. לא, כי הא קמן דהוה כרגלים, ופסקי אבילות שבעה ושלושים, משא"כ בשבת. ונגינת קדושות וקדיש דידהו הוה כיו"ט, וכל קולי דשמחת יו"ט שלו ראש השנה כמו שאר ימים טובים, ומקרא קודש כתיב בהו, אלא שאין בו הלל". ומפורש בדבריו שאין האבל עובר לפני התיבה בראש השנה ויום הכפורים, משום שאינם שונים מכל הימים הטובים, שאין האבל עובר בהם לפני העמוד.

אמנם בספר לקט יושר (ח"ב עמ' 94) כתב: "אָבֶל מותר להתפלל בראש השנה ויום כיפורים, הואיל וימים נוראים ולא של שמחה, כן ראיתי כתוב שהתיר מוהר"ר שלום זצ"ל למוהר"ר נעדל מוינא ז"ל".

והב"ח (יו"ד סי' שפד) הכריע, שלכתחילה לא יהיה האבל שליח ציבור בימים נוראים. אך אם אין חזן אחר טוב כמותו, רשאי לשמש שליח ציבור, בשונה משאר הימים הטובים, ונימוקו עמו: "מיהו אפשר דביום טוב, בפרט ברגלים, דמנגן בשמחה ומשמח גם אחרים אין אבל רשאי להיות שליח ציבור, דבזה כו"ע מודים. אבל בימים נוראים, אם הוא הגון יותר ולא נמצא טוב כמוהו, הוא קודם. אפילו הוא אָבֶל על אביו ואמו, ואפילו תוך שלושים, כיון שהוא אחר שבעה, כנ"ל. וכן נמצא כתוב בהגהות, ולא כיש מקפידין".

יג. והנה הנדון לעיל היה על תפילת האבל בראש השנה ויום הכיפורים. ונשאלת השאלה מה דינם של שאר ה'ימים הנוראים', האם רשאי האבל לעבור בהם לפני התיבה, כפי שנשאל בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סי' לב) "אם מותר לאבל להיות ש"ץ לעבור לפני התיבה, מראש חודש אלול עד יום הכיפורים".

והשיב הנודע ביהודה: "אין בזה שום איסור, ואין למחות ביד האבל, רק בראש השנה ויום הכיפורים. אבל בשאר הימים, אפילו בימי הסליחות ובעשרת ימי התשובה, אין שום סמך בדבר למחות ביד האבל. וכן מבואר בתשובת מהרי"ל בהדיא, שהמנהג [שהאבל אינו משמש כש"ץ] רק בראש השנה ויום הכיפורים עצמו, שהם מקרא קודש ופסקי אבילות. וכל מעלות הללו, אין להם ענין לימי אלול או לעשרת ימי תשובה". ומבוארת דעתו של הנודע ביהודה, שאין מניעה שהאבל יתפלל לפני העמוד בכל ארבעים היום שמתחילת ראש חודש ועד מוצאי יום הכיפורים, למעט מראש השנה ויום הכיפורים עצמם, שהם כמובן ימים טובים שבהם אין האבל משמש כש"ץ, וכדברי המהרי"ל הנ"ל.

ברם מנגד, הבאנו לעיל [אות ג] את הדברי מלכיאל (ח"ה סי' פט) שכתב: "יש נוהגים שלא להניח אבל להתפלל בר"ה ויוה"כ ואף בימי הסליחות ועשי"ת, כי אף שהם ימי דין, אבל כל תפילתינו אז הם לעורר רחמים ולמתק הדינים". אלא שהנודע ביהודה עצמו, הביא סברא זו, ודחה אותה: "מה שאמרו החולקים עליו מטעם שהם ימי דין. אדרבה, מהאי טעמא היה להתיר אפילו בראש השנה ויום הכיפורים עצמו, לפי שהם ימי דין ואין בהם שמחה. ועוד, דאפילו לפי סברתם, מכל מקום מה ענין ימי דין לימי אלול. ואפילו ימי הסליחות שקודם ראש השנה אינם ימי דין, אדרבה, ימי רחמים ורצון, והם ארבעים יום אחרונים שהיה משה רבינו בהר ונתרצה לו הקב"ה. ובראש השנה הוא שמתחיל הדין ואומרים המלך הקדוש. ולא עוד, אלא שכל עשרת ימי תשובה אינם נקראים ימי דין, אדרבה, ימי רחמים. והקב"ה נמצא אפילו ליחיד, רק בראש השנה ויום הכיפורים הם ימי דין. ולכן הדבר פשוט, שאין למחות באבל להתפלל אפילו בעשרת ימי תשובה".

ואילו המטה אפרים (סי' תקפא סעי' כג) חילק בין עשרת ימי תשובה, שאין אבל עובר בהם לפני העמוד, לבין ימי חודש אלול: "אָבֶל תוך י"ב חודש אחר אביו ואמו, או תוך שלושים יום אחר שאר קרובים, יכול להיות ש"ץ בימי הסליחות שקודם ראש השנה. אבל בעשרת ימי תשובה יש נוהגין שאין האבל אומר סליחות ואינו עובר לפני התיבה. ומכל מקום בהרבה מקומות נהגו שאין האבל אומר סליחות לפני ראש השנה, ואינו עובר לפני התיבה כל היום בעשרת ימי תשובה, וכל מקום יחזיק במנהגו".

למעשה, הכריע המשנה ברורה (סי' תקפא ס"ק ז) לדינא כדעת הנודע ביהודה: "אָבֶל תוך י"ב חודש אחר אביו ואמו [או תוך שלושים יום אחר שאר קרובים], אסור לעבור לפני התיבה בראש השנה ויום הכיפורים, דהא דינם כרגלים לכל מילי [ואף על פי שלא אומרים הלל בראש השנה ויום הכיפורים]. אבל בימי הסליחות, אפילו בערב ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מותר [ובדליכא חזן אחר שרי אפילו בראש השנה ויום הכיפורים]".

והכרעה זו ודאי מתאימה עם שני הכללים שנתבאר לעיל: [א] שאין האבל עובר לפני התיבה בימים שאומרים בהם הלל. [ב] שבכל הימים שאין אומרים בהם 'למנצח', אין האבל מתפלל לפני העמוד. ולכן בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה [למעט ראש השנה ויום הכיפורים] - אין כל מניעה שהאבל ישמש כש"ץ, שכן בימים אלו אין אומרים הלל, וגם אומרים בהם 'למנצח'.

אמנם יש לציין כי דין זה שהאבל אינו עובר לפני התיבה בימים נוראים, אינו איסור אלא מנהג, כפי שנתבאר לעיל [אות ד]. ומסיבה זו הורה הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה עמ' תסח) "אם קשה למצוא [ש"צ] אחר, אפשר [שיהיה האבל ש"צ בימים נוראים]". ושאל השואל: "מה נקרא אי אפשר למצוא אחר, האם גם כשההבדל ביניהם קטן", והשיב הגרי"ש: "דווקא כשיש הבדל ניכר. הרי לא רצוי שהאבל יתפלל, מפני שזה הפסד של הציבור, לכן דווקא כשההבדל ביניהם גדול". חזר השואל ושאל מה הדין אם "המועמד השני אינו מרוצה לציבור מחמת הנהגתו", והגרי"ש השיב: "אינו מרוצה לציבור זה יותר גרוע מאבל. אם כך, האבל עדיף".

ערב יום כיפור

יד. בערב יום כיפור אין אומרים 'למנצח', כמובא בדברי המשנה ברורה (סימן רלא ס"ק לה). ויחד עם זאת, כתב הביאור הלכה (הובא לעיל אות ז) ש"בימים שאין אומרים בהם 'למנצח' ו'אל ארך אפים', אין לאבל להתפלל לפני העמוד. ומיהו בערב יום כיפורים נוהגים שאבל מתפלל לפני העמוד". ואכן הדבר תמוה, מדוע נוהגים שהאבל מתפלל לפני העמוד בערב יום הכיפורים, והרי אין אומרים ביום זה למנצח.

עוד תמה הפרי מגדים (סוף סימן קלא, במשבצות זהב, דיני תחנון ולמנצח) "איני יודע טעם לערב יום הכיפורים שנשתנה למעליותא שאין אומרים למנצח, ולמה יאמרו תחנון במנחה שלפניו". ובהמשך כתב הפרי מגדים: "ערב יום הכיפורים אסור להתענות בו, י"א מן התורה". כלומר, ואולי זוהי התשובה מדוע אין אומרים בו למנצח - מכיון שמשמעות איסור התענית בערב יום הכיפורים היא, שדינו כיום טוב, וממילא אי אפשר לומר "יענך ה' ביום צרה". וכמו שנתבאר לעיל, שמזמור 'למנצח' נאמר בסדר התפילה כתחינה ובקשה להיחלץ מצרה ומצוקה. ולכן אין לאומרו בימים טובים, מכיון שבימים של שמחה אי אפשר לומר "יענך ה' ביום צרה".

ויש לכך סיוע מדברי הרמ"א (או"ח סימן תקע סע' א) שכתב: "מי שנדר להתענות סך ימים ואמר חוץ מיום טוב, אין חנוכה ופורים בכלל, אבל ערב יום הכיפורים בכלל". משמע, שערב יום כיפור גם נקרא "יום טוב", ויתכן איפוא, כי בשל כך אין אומרים בו למנצח. אולם המשנה ברורה (שם ס"ק ח) כתב טעם אחר מדוע אין מתענים בערב יום כיפורים, ולא בגלל שיום זה נחשב כיום טוב, וז"ל: "בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם מקרי יום טוב". ולפי זה עדיין תמוה מדוע אין אומרים ביום זה 'למנצח'.

ובפרט יש לתמוה לפי המבואר לעיל, שטעם אמירת 'למנצח' הוא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה, אין אומרים בהם 'למנצח' - מדוע אין אומרים ביום זה 'למנצח', והרי אין בו שום ביטול מלאכה, וצ"ע.

ערב חג הסוכות וחג השבועות

טו. בדברי המשנה ברורה בהלכות נפילת אפים (סימן קלא ס"ק לה) כאשר מנה את הימים שבהם אין אומרים למנצח, לא נאמר שם מה המנהג בערב חג הסוכות וערב חג השבועות, אלא רק ערב פסח וערב יום הכיפורים". משמע, שבימים אלו אומרים למנצח. וכן מפורש בפמ"ג (מ"ז סו"ס קלא) בשם הלבוש, שרק בערב פסח וערב יום הכיפורים אין אומרים למנצח "וטעות נפל בסידורים [שכתבו] כל ערבי יום טוב". ולפי זה, מאחר ואומרים 'למנצח' בערב סוכות ובערב שבועות, גם האבל רשאי להתפלל לפני העמוד.

ברם במקום אחר (סי' תרכד ס"ק יח) כתב המשנה ברורה: "יש מקומות שבערב סוכות אין אומרים למנצח, אבל אל ארך אפים אומרים". ובספר בירור הלכה (או"ח סי' קלא) הביא מסידור בית יעקב (עמדין) שכתב: "בערב שבועות וערב ראש השנה וערב סוכות, אין אומרים למנצח". ובטעם הדבר כתב בפירוש מזרח שמש על מהרי"ל (הלכות חודש ניסן אות י) "אין אומרים למנצח לא בערב הרגל ולא באסרו חג, משום דערב הרגל כרגל, וצפרא דרגל כרגלא". והדברים מבוארים לפי מה שהובא לעיל, שמזמור 'למנצח' נאמר בסדר התפילה כתחינה ובקשה "ביום צרה", ולכן אין לאומרו בימים טובים - הוא הדין בערב הרגל שהוא "כרגל". ולפיכך, היות ולא אומרים 'למנצח' בערב סוכות ובערב שבועות, אין האבל רשאי להתפלל לפני העמוד.

אולם אם טעם אמירת 'למנצח' הוא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח', אין כל סיבה מדוע שלא יאמרו 'למנצח' בערב סוכות וערב שבועות, שהרי אין בו שום ביטול מלאכה. ומאחר ואומרים 'למנצח' בערב סוכות ובערב שבועות, גם האבל רשאי להתפלל לפני העמוד.

ויתכן כי זה גופא הטעם לחילוקי המנהגים אם אומרים 'למנצח' בערב שבועות וערב סוכות, וצ"ע.

חול המועד

טז. הוא כמובן בכלל הימים שאומרים בהם הלל, ונתבארו לעיל [אות ו] חילוקי המנהגים בענין תפילת האבל לפני העמוד בימים שאין אומרים בהם את הלל, ולדעת המשנה ברורה בימים אלו רשאי האבל להתפלל מנחה וערבית לפני העמוד, והיה מקום לומר שכן הוא גם בחול המועד.

אולם כתב המשנה ברורה (סי' תרעא ס"ק מד) כי שונה דינו של חול המועד משאר ימים שאין אומרים בהם הלל, וז"ל: "ובחול המועד דהוי כיום טוב מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב".

גם לפי הכלל המבואר בדברי הביאור הלכה, שבימים שאין אומרים 'למנצח' אין האבל משמש כש"ץ, יוצא שאין האבל מתפלל לפני העמוד בחול המועד, מכיון שאין אומרים בו 'למנצח' [והטעם שאין אומרים 'למנצח' מובן, הן בגלל שחול המועד אינו "יום צרה", והן בגלל שיש בו איסור במלאכה].

ולמעשה כך מנהג רוב העולם, ואף מי שנוהג להתפלל בראש חודש לפני העמוד, אינו מתפלל בחול המועד.

אסרו חג

יז. כתב המהרי"ל (הלכות חדש ניסן אות ב) "ערב פסח ואסרו חג אין אומרים [אל ארך אפים] וגם למנצח". אולם הרמ"א (או"ח סימן קלא סע' א) לא הזכיר את אסרו חג בין הימים שאין אומרים בהם למנצח: "ואפילו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בראש חודש וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יום כיפור וט"ו באב".

בפירוש מזרח שמש על מהרי"ל (שם) ביאר שנחלקו המהרי"ל והרמ"א במשמעותו של יום אסרו חג, וז"ל: "דעת המהרי"ל כשיטת היש אומרים ברש"י בסוכה (מה, ב) דממחרת החג הוי ליה יום טוב לענין אכילה ושתיה. והרמ"א סבירא ליה שצריך לומר למנצח באסרו חג סבירא ליה כלישנא קמא שברש"י (שם) שאין אסרו חג יו"ט".

ובספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (ח"ב עמ' סח) הביא בשם החזון איש שאין לומר למנצח באסרו חג, באומרו: "אצלהם [בחו"ל] זה יו"ט, ואנחנו נאמר למנצח [בתמיה]".

והנה הדברים מבוארים לפי המובא לעיל, שמזמור 'למנצח' נאמר כתחינה ובקשה "ביום צרה", ולכן אין לאומרו בימים טובים. ולכן לדעת הסוברים שאסרו חג הוא "יום טוב", אין לומר בו 'למנצח'.

אך גם אם טעם אמירת 'למנצח' הוא בגלל בקשת הפרנסה, ובשל כך בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח', נראה שאין לומר 'למנצח' באסרו חג, שכן גם אם אין בארץ ישראל ביטול מלאכה ביום זה, אבל בחו"ל הרי זה יום טוב, כדברי החזון איש הנ"ל: "אצלהם [בחו"ל] זה יו"ט, ואנחנו נאמר למנצח [בתמיה]" - ואם כן הרי שיש ביום זה שמץ מאיסור מלאכה, ולכן אין אומרים בו 'למנצח' [בדומה לראש חודש שרק נשים אינן עושות בו מלאכה, ובשל כך אין אומרים למנצח ביום זה כי יש בו שמץ מאיסור עשיית מלאכה].

ולעניינינו, אם אין אומרים בו למנצח, לדעת הביאור הלכה, אין האבל רשאי להתפלל לפני העמוד.

חנוכה

יח. בליל ראשון של חנוכה, אין לאבל להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, כמובא במשנה ברורה (סי' תרעא ס"ק מד) "אם אבל מתפלל בערב חנוכה מדליק אדם אחר הנרות, משום שהחיינו דמברכים אז ומינכר דעת שמחה היא לציבור, ואין כדאי שאבל ידליקם [אבל בביתו יכול לברך שהחיינו]. אבל שאר ערבית דחנוכה, דאין מברכין שהחיינו, יכול האבל להדליק נר חנוכה. ומתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב". ומפורש כי בכל ימי החנוכה אין מניעה שהאבל יתפלל תפילות מנחה ומעריב לפני העמוד, מלבד תפילת ערבית של ליל נר ראשון של חנוכה, שלכתחילה עדיף שהאבל לא יתפלל, משום שבדרך כלל הש"ץ הוא זה שגם מדליק את הנר הראשון, ומכיון שבלילה הראשון מברכים שהחיינו על הדלקת הנר, לא רצוי שהאבל יברך ברכה זו בבית הכנסת בגלל השמחה שבדבר. ואכן, במקום אחר משמע מדברי שער הציון (סי' תקפא ס"ק יא) שלכן עדיף שלכתחילה האבל לא יתפלל לפני העמוד בלילה הראשון של חנוכה: "בחנוכה, לא יתפלל לילה הראשונה, משום שאומרים שהחיינו על נרות חנוכה, ולזה צריך שמחה יתרה. ואפשר אם אחר ידליק, מותר הוא להתפלל".

ולענין תפילת שחרית בחנוכה, כבר נתבארו לעיל [אות ו] חילוקי המנהגים בענין תפילת האבל לפני העמוד בימים שאומרים בהם את הלל.

גם לפי הכלל המבואר בדברי הביאור הלכה, שבימים שאין אומרים 'למנצח' אין האבל משמש כש"ץ, יוצא שאין האבל מתפלל לפני העמוד בחנוכה. שהרי בחנוכה אין אומרים בו 'למנצח' כמפורש במשנה ברורה (סי' קלא ס"ק לה; הובא לעיל אות ז). והטעם שאין אומרים 'למנצח' מובן, הן בגלל שחנוכה אינו "יום צרה", והן בגלל שיש בו איסור במלאכה, וכמבואר לעיל.

אמנם הגרי"ש אלישיב, לשיטתו [לעיל אות יא] שלא נוהגים כשיטת הביאור הלכה, השיב לשאלה (ציוני הלכה, אבלות עמ' תסח) "האם ראוי [לאבל] לכתחילה להתפלל לפני העמוד בחנוכה", כי "מנהגנו שמתפלל לכתחילה עד הלל".

ובדברי הגר"ע יוסף יש להעיר, שמחד גיסא נקט להלכה בספרו חזון עובדיה (ח"ג עמ' לז), שאבל רשאי להיות שליח ציבור בכל הימים שנהגו בהם שלא יעבור לפני התיבה, אולם בנדון תפילה כש"ץ בחנוכה כתב: "וטוב שלא יהיה האבל עצמו ש"צ בשחרית של חנוכה", על פי מש"כ מהר"ם שיק (או"ח סי' קפג) "וראיתי ממורי הגאון זצ"ל שלא הניח לאבל להתפלל אפילו תפלת השחרית שקודם ההלל", וצ"ע.

פורים

יט. לעיל [אות ב] הובאו דברי המהרי"ל שכתב: "שלא יעבור האבל לפני התיבה בבקר בעת הלל, כי הקהל בשמחה כמו שבתות וימים טובים, וכן ביום קריאת המגילה". ומפורש בדבריו ששווה פורים לשבתות וימים טובים, שאין האבל מתפלל בהם לפני התיבה, מכיון שהם ימי השמחה, ובשעה שהקהל שרוי בשמחה, אין הם מרוצים מכך שלפני התיבה עובר ש"ץ הנמצא בימי אבלו, ומטבע הדברים אינו שרוי כל כך בשמחה כמותם. אך לא נתברר בדבריו, האם אין האבל מתפלל כש"ץ רק בתפילות בהם נקראת המגילה [ערבית ושחרית], שאז זה דומה לתפילות שנאמר בהם הלל, שאין האבל רשאי להיות ש"ץ. או שבכל התפילות אינו עובר לפני העמוד [לרבות מנחה] כדין יום טוב.

ובשיירי כנסת הגדולה (יו"ד סימן שצא) כתב בשם מהר"ם מינץ: "אָבֶל מתפלל בראש חודש ובחנוכה ופורים וחול המועד בערב, ובשחרית מתפלל עד תפילת שמונה עשרה, והחזן גומר השאר". אולם בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן לב) תמה על דברי שיירי כנסת הגדולה, וכתב שהמהר"ם מינץ בתשובתו מנה את הימים שהאבל מתפלל שחרית לפני העמוד, והשמיט את פורים, כדבריו: "אולם בפורים לא הזכיר שם להיתרא גם עד תפלת שמונה עשרה, ולא חשבו בין אלו הנזכרים". וכתב המנחת אליעזר לבאר את ההבדל בין חנוכה לפורים: "אולם באמת נראה לי הטעם, שי"ל שבדיוק כתב במהר"ם מינץ רק חנוכה להתיר [לאבל לשמש כש"ץ] עד תפילת שמונה עשרה בלחש, מחמת שפורים הוא ימי שמחה כל היום, ואם כן כל שכן התפילה צריך להיות בשמחה, מה שאין כן בחנוכה שהוא רק להודות ולהלל". כלומר, בימי חנוכה אין דין שמחה ביום, וכל השמחה היא רק בשעת אמירת ההלל, שתקנו להודות ולהלל בימים אלו. לכן רק בשעת ההלל, האבל אינו מתפלל לפני העמוד, אך בתפילות האחרות, אין כל מניעה שיתפלל כש"ץ. ברם הפורים, תיקנו אנשי כנסת הגדולה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ומאחר ויום הפורים הוא יום שמחה, אין האבל מתפלל את כל התפילות ביום זה.

ומעתה יש לתמוה על שיירי כנסת הגדולה, שנקט שבפורים האבל מתפלל בשחרית עד תפילת שמונה עשרה, ומשמע מדבריו שמתפלל כש"ץ גם במנחה וערבית - מדוע אינו מחשיב את פורים כ"יום" שמחה, שהאבל אסור להיות בו ש"ץ בכל התפילות. ונראה על פי מה שחידש בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן כ) בתשובתו לשאלה מדוע לא מברכים שהחיינו בפורים על עצם היום, וז"ל: "דמשמע דעצם היום מצד עצמו אינו יום טוב, וליכא משום מצווה וחשיבות על היום. אלא שאיכא בי"ד לפרזים וט"ו למוקפין, המצוות שנצטוו, דהוא קריאת המגילה, ושילוח מנות, ומתנות לאביונים ואכילת הסעודה. ואינו אף יו"ט לאיסור מלאכה, אלא רק אסמכתא להתנהג שלא לעשות, כדאיתא במגילה דף ה' ע"ב. וגם זה אינו מדין איסור ממש דמלאכה ביו"ט, דהא בנטיעה של שמחה מותר כדמסיק שם, וכן מותר בנין של שמחה, כדאיתא בש"ע סימן תרצ"ו סעיף א'. וגם נראה דאף למאי דהיה סבור מתחילה דר' יוסף דריש מויו"ט, שאסורין במלאכה, נמי איכא חלוק גדול בין פורים ליום טוב. דהא לא דריש שפורים הוא יו"ט, אלא שעושים אותו ליום טוב, והוא כמו שעושים אותו יום משתה ושמחה, שלא שייך על היום, אלא על עצם מעשה המשתה והשמחה. והוא דלא כיו"ט ממש דמן התורה, דהיום הוא בעצם יו"ט, דקראו התורה מקרא קדש, שזה ליכא בפורים אף לא מדרבנן. שלכן לא תיקנו לברך זמן על עצם היום, אלא על המצוות דהוא על קריאת המגילה". ומבואר בדבריו, שאף כי נאמר במגילה ימי הפורים הם "ימי משתה ושמחה", אולם הם אינם במעמד של "יום טוב", ואמנם תיקנו לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ועם כל זאת אין זה מהות היום, אלא כשם שיש מצוה לקרוא מגילה, לשלוח מנות ולתת מתנות לאביונים - כך גם נצטווינו לשמוח ביום הפורים. ולכן מצד עצם היום אין כל מניעה שאבל יתפלל לפני העמוד.

וגם לפי הכלל המבואר בדברי הביאור הלכה, שבימים שאין אומרים 'למנצח' אין האבל משמש כש"ץ, אין לאבל להתפלל לפני העמוד בפורים, מכיון שלא אומרים בו 'למנצח', כמפורש במשנה ברורה (סי' קלא ס"ק לה; הובא לעיל אות ז).

ומובן מדוע אין אומרים 'למנצח' בפורים, הן לפי הטעם, שאמירת 'למנצח' היא בגלל בקשת הפרנסה, ובשל כך בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח' - ובפורים נהגו שלא לעשות בו מלאכה, כמבואר לעיל. והן לפי הטעם שאין אומרים למנצח בימים שאינם בגדר "יום צרה", נראה שגם לדעת הסוברים שפורים אינו במעמד של "יום טוב", אך בוודאי הוא אינו "יום צרה", ולכן מסתבר שאין לומר בו למנצח.

ואכן בספר ציוני הלכה (אבלות עמ' תסט) הביא שהגרי"ש אלישיב לשיטתו שאין מנהגינו כדעת הביאור הלכה [לעיל אות יא] "לא הניח בבית מדרשו לאבל להתפלל לפני התיבה בפורים, והזכיר את דברי הגר"א שהמליץ על כך "אבל וחפוי ראש". ועוד הובא שם: "אחד ממתפללי המנין של רבינו [הגרי"ש] התפלל לעילוי נשמת סבו, שלא הניח בנים, וביקש להתפלל לפני העמוד בליל פורים, ואמר רבינו: יתפלל השליח ציבור הקבוע בימים טובים".

פורים קטן ושושן פורים

כ. לפי דברי הביאור הלכה, שבימים שאין אומרים 'למנצח' אין האבל משמש כש"ץ, נמצא שבפורים קטן שאין אומרים למנצח, אין האבל מתפלל לפני העמוד. אמנם לכאורה מנהג העולם אינו כן, וכמו שכתב בספר נטעי גבריאל (הלכות אבילות ח"ב פרק נט סע' ד) "פורים קטן יש אומרים שאין האבל מתפלל לפני התיבה שהכלל הוא שבימים שאין אומרים למנצח אין אבל מתפלל לפני התיבה. אכן מנהג העולם להתפלל".

אך כאן הדברים צ"ע, שכן לפי שני הטעמים שנתבארו מדוע אומרים למנצח, לא מובן מדוע אין אומרים 'למנצח' בפורים קטן. לפי הטעם, שאמירת 'למנצח' היא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח' - בפורים קטן הרי אין כל איסור לעשות מלאכה, ומדוע שלא יאמרו בו למנצח. וגם לפי הטעם שאין אומרים למנצח בימים שאינם בגדר "יום צרה", הרי יום פורים קטן אינו בגדר "יום צרה", ומדוע שלא יאמרו בו למנצח, וצ"ע.

ועוד כתב הנטעי גבריאל (שם סע' ג) "שושן פורים מתפלל אבל לפני התיבה", וביאר דבריו ש"כן עמא דבר, כיון שאינו יום טוב". אך "יש נוהגים שאין מתפלל לפני העמוד", ומקורו בשו"ת שיח יצחק (סימן שפ) שלמד זאת מדברי השאילתות (פרשת ויקהל שאילתא ב) שכתב "דאף ביום זה אוכלין ושותין, כמו פורים עצמו".

והנה מסתימת דברי המשנה ברורה (סי' קלא ס"ק לה) שכתב ברשימת הימים שאין אומרים בהם למנצח: "ראש חודש, וחנוכה ופורים", משמע שכוונתו לשני ימי הפורים, ובכללם שושן פורים. אמנם יש לדון בזה, ונראה שהטעם שבני פרזים לא אומרים למנצח בשושן פורים מובן רק אם למנצח לא נאמר בימים שאינם בגדר "יום צרה", וכמבואר לעיל, ומסתבר כי גם ימי הפורים אינם בגדר "יום צרה", ולענין זה שושן פורים בכלל ימי הפורים, ולכן מובן מדוע אין לומר בשושן פורים למנצח.

אולם אם טעם אמירת 'למנצח' הוא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח' - בשושן פורים אין כל איסור לעשות מלאכה [לבני הפרזים] ומדוע שלא יאמרו בו למנצח. אך מאידך, כשם שנתבאר לעיל [אות טז] לענין אסרו חג, שגם אם אין בארץ ישראל ביטול מלאכה ביום זה, אבל בחו"ל הרי זה יום טוב, ואם כן הרי שיש ביום זה שמץ מאיסור מלאכה, ולכן אין אומרים בו 'למנצח' - כך גם בשושן פורים, אפילו שבמקומם של בני הפרזים כבר לא פורים [ואין איסור עשיית מלאכה], אך מכיון שבאותו הזמן בערים המוקפות חומה הוא יום 'שושן פורים' [ונהגו למעט בו במלאכה], הרי שיש ביום זה שמץ מהענין למעט במלאכה, ולכן אין אומרים בו 'למנצח'.

וכאמור, לדעת הביאור הלכה, אם אין אומרים בו למנצח אין האבל רשאי להתפלל לפני העמוד.

אך הגרי"ש אלישיב (מובא בספר ציוני הלכה, אבלות עמ' תסח), לשיטתו שאין אנו נוהגים כדברי הביאור הלכה [לעיל אות יא], השיב לשאלה "האם אין להניח לאבל להתפלל בפורים קטן, שהרי כתב המשנה ברורה (סי' תרצז ס"ק ב) שאין אומרים בו למנצח ולא א-ל ארך אפים", השיב: "אצלנו המנהג הוא לא כך, גם בראש חודש אבל מתפלל". וכן הורה לגבי פורים המשולש "שיכול האבל להתפלל לפני התיבה [ביום ראשון ט"ז אדר] אף בכרכים, מפני שאינו פורים" (שם עמ' תסט ועמ' תקנד).

ערב פסח

כא. ברמ"א מפורש (או"ח סימן תכט סע' ב) שבערב פסח אין אומרים למנצח: "ואין אומרים מזמור לתודה ואל ארך אפים ולמנצח בערב פסח ולא ביום טוב". ולפי דברי הביאור הלכה, בימים שאין אומרים למנצח, אין האבל מתפלל לפני העמוד.

ונראה לדון בטעם הדבר, מדוע אין אומרים למנצח בערב פסח, על פי הטעמים לאמירת למנצח שנתבארו לעיל.

בשו"ע (או"ח סי' תסח סע' א) נפסק: "העושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה, משמתין אותו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק א) "הטעם, מפני שהוא זמן שחיטת הפסח, שכל אחד מישראל חייב בו, ויום שמביאים קרבן הוא כיום טוב, ולכן אסור מדברי סופרים במלאכה, ואפילו בזמן הזה דליכא קרבן, עדיין האיסור במקומו עומד". ובדברי שו"ע הרב (סי' תסח סע' ב) נתבאר בתוספת הסבר מדוע גם בזמן הזה עדיין נשאר איסור המלאכה בתוקפו, למרות שכבר לא מקריבים ביום זה את קרבן הפסח: "אעפ"כ לא נתבטל איסור עשיית מלאכה, כיון שנאסר במנין חכמים על כל ישראל. וכל דבר שנאסר במנין חכמים על כל ישראל, אף שאחר כך נתבטל הטעם שבגללו אסרוהו, אעפ"כ לא נתבטל האיסור עד שנתוועדו במנין כמנין הראשון להתירו בפירוש".

טעם נוסף לאיסור עשיית מלאכה ביום זה, כתב הביאור הלכה (ד"ה מחצות ולמעלה) וז"ל: "עיין משנה ברורה והוא על פי הירושלמי שהביאוהו הפוסקים דהטעם משום שחיטת הפסח, ולפי זה אם חל פסח בערב שבת, מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה, כיון דשחיטת הפסח הוא למחר בשבת, וכמו שכתב המהרי"ל. ורש"י פירש עוד טעם, כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ותיקון מצה לצורך הלילה. ולפי טעם זה אפילו כשחל פסח בערב שבת, גם כן יש ליזהר שלא לעשות מלאכה מחצות, שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר. אלא דרוב הפוסקים תופסים טעם הירושלמי, ואם כן אפשר דאין להחמיר".

הנה כי כן, מבואר בזה כי בערב פסח מחצות ואילך, יש איסור מלאכה, משום שזמן זה נחשב כ"יום טוב", בגלל הקרבת קרבן פסח [וטעם זה שייך גם בזמן הזה]. ברם רבי יוסף ענגיל, ציין בגליוני הש"ס שלו (פסחים נ, א תוד"ה מקום) לדברי שו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תקצב) שנשאל האם מותר להתחתן בערב פסח אחר חצות, וכתב הרדב"ז: "דנהי דמקרי מועד מפאת הקרבת הקרבן, היינו לאסור במלאכה, אבל לא שיהיה חיוב שמחה. ואי איתא, היה להיות אסור לישא אשה בכל יום הקרבת קרבן, ולא אשתמיט אדם לומר כן". ומבואר בדבריו, שגם אם ערב פסח לאחר חצות נקרא "מועד" בגלל הקרבת הקרבן, אבל ודאי אין לו דין יום טוב ואין בו חיוב שמחה, ונפקא מינה שלא נאמרה בזמן זה ההלכה ש"אין נושאין נשים במועד, מפני שאין מערבין שמחה בשמחה" (או"ח סי' תקמו סע' א ומשנה ברורה שם) - מכיון שבערב פסח לאחר חצות אין חיוב שמחה.

ולענין עשיית מלאכה בערב פסח קודם חצות, כתב השו"ע (סי' תסח סע' ג) שהדבר תלוי במנהג המקום: "קודם חצות, מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושים. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושים. וברמ"א: "ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יב) על דברי הרמ"א: "עיין בלבוש ובשארי אחרונים שאין זה מוסכם כי יש הרבה מקומות שנוהגין לעשות עד חצות, ועל כן תלוי כל אחד לפי מנהג מקומו". והטעם לאסור עשיית מלאכה גם קודם חצות, כתב הפני יהושע (פסחים נ, א ד"ה) שהוא משום סייג והרחקה שלא יבואו לעשות מלאכה אחר חצות: "דעיקר מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא... אי מדאורייתא או מדרבנן. ומשום הכי יש מקומות שנהגו אפילו קודם חצות, משום גדר דלאחר חצות, דלא ליזלזלי ביה".

כב. ומעתה נשוב לברר מדוע אין אומרים למנצח בערב פסח.

והנה לפי המבואר בטעם אמירת 'למנצח', שהוא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח' - מאחר וערב פסח הוא זמן שאין עושים בו מלאכה אפילו קודם חצות [במקומות מסויימים], אין אומרים בו למנצח.

ואילו לפי הטעם לאמירת מזמור 'למנצח' שהוא בקשה "ביום צרה", ולכן אין לאומרו בימים טובים - גם ערב פסח הוא לכאורה "יום טוב", כי "יום שמביאים קרבן הוא כיום טוב". ומה גם שבמשנה ברורה (סי' תרעא ס"ק מד; הובא לעיל אות טו) כתב "ובחול המועד דהוי כיום טוב מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב", וערב פסח לא גרע מחול המועד.

ואף שהוא יום טוב רק מחצות ואילך, יעויין בדברי הפמ"ג (סוף סימן קלא, במשבצות זהב, דיני תחנון ולמנצח) שכתב: "ערב פסח מעלה הוא יותר משאר ערב יו"ט, דקרבן פסח יו"ט, עי' תוס' ריש פרק מקום שנהגו, ואף פסח אחר חצות, יש חשיבות בשחרית". ומשמע מדבריו כי לערב פסח יש "חשיבות" של יום טוב כבר משחרית. וכן נקט לדינא בספר דברי סופרים (הל' אבילות, עמ' תרעג) "לדעת הפמ"ג והמשנה ברורה שביום שאין אומרים למנצח ואל ארך אפיים, אין האבל מתפלל, גם בערב פסח אינו מתפלל לא שחרית ולא מנחה". ומסתבר שגם לדעת הרדב"ז שלערב פסח אין דין יום טוב ואין בו חיוב שמחה, אולם ודאי אין להחשיבו כ"יום צרה", ולכן אין לומר בו למנצח.

וכאמור, לפי דברי הביאור הלכה, בימים שאין אומרים למנצח, אין האבל מתפלל לפני העמוד.

ואכן, בשו"ת שערי חיים (סימן סב) נשאל האם האבל מתפלל לפני העמוד בערב פסח. והשיב, שלא, אך אם ירד אין למנוע בעדו. ובדבריו הסתמך על הביאור הלכה הנ"ל, ועל כך שלערב פסח יש דין יום טוב מפני שהוא זמן שחיטת הפסח, ויום שמקריבים בו קרבן הוא יום טוב, וטעם זה שייך אפילו בזמן הזה, וכנ"ל. ולכן הסיק: "דבמקום שאין מנהג לכתחילה, לא יהיה ש"ץ בערב פסח, דהוי כיום טוב [אף דהטעמים שביום טוב אינו ש"ץ אינם שייכים לערב פסח] ואם ירד אין למנוע בידו".

אך הגרי"ש אלישיב, לשיטתו שאין אנו נוהגים כדברי הביאור הלכה [לעיל אות יא], הורה להלכה להתיר לאבל להיות שליח ציבור בתפילת מנחה בערב פסח (ציוני הלכה, אבלות עמ' תקכד).

כג. הרמ"א (סי' רצה סע' א) פסק: "ובזמן שאין אומרים ויהי נועם, כגון שחל יום טוב בשבוע, אין אומרים סדר קדושה, אבל אומרים ויתן לך". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ג) וז"ל: "כגון שחל יום טוב, היינו אפילו חל ביום שישי, דבעינן שכל השבוע יהיה ראוי למלאכה, משום דכתיב בו ומעשה ידינו כוננה עלינו וגו'. ודווקא יום טוב גמור, אבל פורים או ערב פסח שחל בימי החול אין למנוע מלומר ויהי נועם במוצאי שבת".

והנה בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן יט) נשאל: "כשחל יום א' דפסח בשבת, אם אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפניו". ובתחילת דבריו נקט כהמשנה ברורה שלכאורה אומרים, בנימוק "דמסתברא טעמא מאי אין אומרים אותו כשחל יום טוב בשבת הבאה, משום דבעינן ששת ימי המעשה וליכא, משום הכי בחל בשבת, דלא שייך הך טעמא, למה לא נאמר אותו". אולם למעשה מסקנתו: "אף על פי כן נ"ל דיום טוב של פסח שחל להיות בשבת, שאני שאין לאומרו במוצאי שבת שלפניו, כיון דאיכא ערב פסח דאסור במלאכה, ודוק. אבל בערב יום כיפור שחל בערב שבת, אע"ג דדמי קצת ליום טוב שאין מתענין בו, מיהו כיון דלא אסור במלאכה מדינא, לא עדיף משאר ערבי שבתות, ולא סגי מהאי טעמא למנוע מאמירת ויהי נועם במוצאי שבת שלפניו".

וגם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן לז) שאם חל ערב פסח ביום ששי, אין לומר 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפניו, בגלל איסור המלאכה בערב פסח.

וממוצא הדברים למדנו, כי לדעת המשנה ברורה, ערב פסח אינו נחשב "יום טוב גמור", ובשל כך, כאשר הוא חל ביום שישי, אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפניו, מכיון שאין זה נחשב שיש "יום טוב" באמצע השבוע. אך לפי השאילת יעבץ והציץ אליעזר, די בכך שיש בו איסור מלאכה, שלא יאמרו 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפניו.

ולפי זה יתכן, שלדעת המשנה ברורה ש"ערב פסח אינו נחשב יום טוב גמור", הרי שלפי הטעם לאמירת מזמור 'למנצח' שהוא בקשה "ביום צרה" [ולכן אין לאומרו בימים טובים] - מאחר וערב פסח אינו "יום טוב גמור", שפיר אפשר לומר ביום זה "למנצח מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה". ואילו לפי השאילת יעבץ והציץ אליעזר, שבגלל שיש בו איסור מלאכה, אין אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת שלפניו, כך גם לענין אמירת 'למנצח', הרי שאם טעם אמירת 'למנצח', הוא בגלל בקשת הפרנסה [ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח'] - מאחר וערב פסח הוא זמן שאין עושים בו מלאכה לאחר חצות, אין אומרים בו למנצח.

תשעה באב

כד. בשלחן ערוך (או"ח סי' תקנט סע' ד) נפסק: "אין אומרים תחנון (ולא סליחות) בתשעה באב, ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד" [כדכתיב (איכה א, טו) "קרא עלי מועד"]. וברמ"א: "אין אומרים אל ארך אפים ולא למנצח וכו' בתשעה באב". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יט) שאין אומרים למנצח בתשעה באב משום "דכתיב שם יענך ה' ביום צרה, ואין שייך לומר זה [שהרי תשעה באב נקרא "מועד"].

גם לפי המבואר בטעם אמירת 'למנצח', שהוא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח', מובן מדוע אין אומרים למנצח בתשעה באב, כי בתשעה באב ראוי למעט בעשיית מלאכה, כמובא לעיל [אות ט] מדברי המשנה ברורה (ס"ק יג) "ומאריכים עם הקינות, כדי שלא יבואו לעשות מלאכה".

ומאחר ואין אומרים למנצח בתשעה באב, נמצא לפי דברי הביאור הלכה, שאין האבל מתפלל לפני העמוד ביום זה.

וכן מפורש בסידור יעב"ץ: "אין לאבל להיות ש"ץ בתשעה באב, אי משום דאקרי מועד. ועוד, שלא להגביר כח הדין". והטעם השני שכתב, מבואר על פי מה שהובא לעיל [אות ג] משו"ת דברי מלכיאל שאין לאבל להתפלל כש"ץ בשבתות וימים טובים מכיון שהם "ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא", ומאחר ועל האבל מתוחה מידת הדין, אם יעבור לפי התיבה עלול ח"ו "לעורר הדינים בימים אלו". ואם כן הוא הדין והוא הטעם לענין תפילת האבל לפני העמוד בתשעה באב, אף שאין תשעה באב יום שמחה, מכל מקום אין להגביר מידת הדין ביום זה, ותפילת האבל לפני התיבה עלולה ח"ו לעורר את מידת הדין [ויבואר עוד להלן [אות כה] בענין אמירת למנצח בבית האבל].

ומכל מקום לדינא, כתב בספר נטעי גבריאל (אבילות ח"ב פרק ס) "תשעה באב אבל מתפלל לפני התיבה. ויש נוהגים שאין מתפלל משום דאקרי מועד".

ט"ו באב ט"ו שבט ול"ג בעומר

כה. כתב המשנה ברורה (סי' תרעא ס"ק מד) "מתפלל האבל בחנוכה מנחה ומעריב. ובט"ו באב ושבט ול"ג בעומר, דלית הלל, האבל מתפלל שחרית גם כן". והדברים עולים בקנה אחד עם המתבאר במשנה ברורה (סי' קלא ס"ק לה) שבימים אלו אומרים למנצח - וכאמור בדברי הביאור הלכה, בימים שאומרים למנצח, האבל מתפלל לפני העמוד.

והטעם שאומרים 'למנצח' בימים אלו מובן, הן בגלל שאפשר לומר בהם "יענך ה' ביום צרה", והן בגלל שאין בהם שמץ איסור במלאכה.

מנחה בערב שבת וערב יום טוב

כו. לעיל [אות ו] הובאו דברי שו"ת רבבות אפרים, שבבית הכנסת של המהר"ל בפראג, נכתבו תקנות המהר"ל, וביניהם: "שאסור לאבל יהיה מה שיהיה לעבור ולהתפלל מעריב דראש חודש, וגם ערב שבת וערב יום טוב בכלל". וכתב הרבבות אפרים: "ברור שאין הכונה [במה שכתוב - ערב שבת] על מעריב [בלילי שבת], דהרי כבר כתב הרמ"א בשם מהרי"ל (סימן שעו) דהאבלים לא נהגו להתפלל בשבת ויום טוב, ואולי הכונה על מנחה שלפני שבת ויום טוב, דאולי בזמן המנחה כבר מתחיל להתנוצץ קדושת שבת ויום טוב. ואולי זהו מקור מחצבתם של הרבה מקומות תפילה שאין האבל מתפלל מנחה בערב שבת ויום טוב".

ובהגהות מהר"י הירץ על המהרי"ל (ריש הלכות שמחות) כתב: "בק"ק פראנקפורט אין אבל יורד לפני התיבה ביום שאומרים הלל, אפילו למנחה שלפני אותו יום, וכן בערב שבת אינו מתפלל מנחה"[2].

ויתכן להטעים את המנהג שאין האבל מתפלל מנחה בערב שבת ויום טוב, על פי המבואר בטעם אמירת 'למנצח', שהוא בגלל בקשת הפרנסה, ולכן בימים שיש בהם ביטול מלאכה אין אומרים 'למנצח'. והנה נפסק בשו"ע (או"ח סי' רנא סע' א) "העושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה". ובביאור הלכה (ד"ה העושה) הוסיף: "איסורא נמי אית בזה, רק שאינו חמיר האיסור כשאר איסורי שבות, שהיה חייב על זה מכת מרדות". ומאחר ואין הזמן ראוי לעשיית מלאכה, אין האבל מתפלל מנחה לפני העמוד.

  • * *

אמירת 'למנצח' ותפילה לפני העמוד בבית האבל

כז. כתב החיי אדם (כלל לב סע' לד) וז"ל: "בבית האבל יש מחלוקת אם אומרים למנצח, והמנהג שלא לומר". ולכאורה לפי דברי הביאור הלכה, שבימים שאין אומרים למנצח, אין האבל מתפלל לפני העמוד, נמצא שאין האבל עובר לפני התיבה כאשר מתפללים בבית האבל.

אולם האמת יורה דרכו, שנדון זה, האם האבל עובר לפני התיבה בשבעת ימי אבלותו, שנוי במחלוקת גדולה.

בשו"ע (יו"ד סי' שפד סעיף ג) פסק מרן המחבר: "אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הרבים ידי חובתן, יכול האבל להתפלל להוציאן". ומפורש בדבריו שלכתחילה אין לאבל להתפלל כש"ץ בשבעת ימי אבלותו. ורק בדיעבד כשאין אדם אחר שיכול להתפלל, רשאי האבל להתפלל. וגם הרמ"א סתם ולא השיג על דברי השו"ע, שמקורם בשו"ת הרא"ש (כלל כז).

ובטעם הדבר ביאר בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שע) "דהוצאת רבים ידי חובה הוי כלימוד, ואסור במקום דאין רבים צריכים לו. או דס"ל כיון דעל האבל מתוחה מידת הדין, אינו ראוי להיות שליח כזה. דהקריבהו נא לפחתיך כתיב, שאין ראוי לעשות שליח לאיש אשר מידת הדין מתוחה עליו".

ולפי זה יישב המנהג הפשוט במדינות אשכנז שגם בימי השבעה עובר האבל לפני התיבה: "דהאידנא שאין הש"ץ מוציא אחרים ידי חובה אין נפקא מינה כולי האי, שהרי כל הקהל מתפללים בפני עצמן באותו נוסח ממש שמתפלל הש"ץ, וצ"ל דגם בתפילתו בקול רם אינו מוציא אחרים ידי חובה, שהרי כולם צריכים לשמוע ולענות קדיש וקדושה והש"ץ הוא רק כמעורר את הציבור לדבר שהוא והן חייבים. ולכך בכה"ג לא נאמרו דברי הרא"ש, ושפיר יכול האבל להיות ש"ץ, שהרי גם הוא חייב בכל אותן הדברים". ולא עוד, אלא שבערוך השלחן (סימן שפד סע' ח) כתב שדאדרבה "מצוה להתפלל לאבל לפני העמוד, כי יש בזה נחת רוח לנשמה". ועל מה שכתב הבית יוסף שלכתחילה לא יתפלל, כתב ערוך השלחן: "כבר חלקו על זה הרבה גדולים, והכריעו שאדרבה, מצוה להאבל להתפלל". וגם כתב כסברת המהר"ם שיק: "ועוד, דזהו להוציא רבים, כמו שהיה בזמן הקדמון שרוב המון לא יכלו להתפלל, ולא כן עתה".

ובשו"ת וישב הים (סימן יט) לידידי חכם יעקב הלל, ראש ישיבת חברת אהבת שלום בירושלים, הצדיק את מנהג חלק מהספרדים ההולכים כדעת הרא"ש והשו"ע: "ואפשר דהסבר הדבר הוא כי האבל תוך שבעה דעתו בל עמו והוא טרוד מאוד במחשבות אבלו, ואינו יכול לכוין דעתו היטב כדי להוציא את הרבים ידי חובתם". ובפרט "שאין ראוי למנות כשליח הציבור אדם שהדין מתוח עליו, וידוע דעיקר מתיחות הדין הוא תוך שבעה וכו', ואם כן אפשר שאין רצון הקהל שיהיה שליחם מי שהדין מתוח עליו". וכתב עוד, שנראה שגם דעת הרמ"א כן, שהרי מקור דין זה הוא מדברי "הרא"ש והטור ומהר"מ מרוטנבורג והר"י מקורביל, שכולם גדולי ראשוני אשכנז שעל פיהם נקבעו כל מנהגי אשכנז, וברור שכסתמות כוונתם סובר גם הרמ"א. ואם היה בדעתו לחלוק עליהם היה צריך לומר כן להדיא ולהביא מקורות לדבריו מראשונים אחרים או מספרי בעלי המנהגים שכן סוברים, ומדסתם משמע כנ"ל שאינו חולק כלל על דברי הש"ע בזה". וסיים: "דנכון הוא מנהג בני ק"ק הספרדים באופן שאין לנו שום סיבה חלילה, ולא רשות כלל וכלל לנטוש מנהג אבותינו ופסק מרן ז"ל שאין להאבל תוך שבעה להתפלל כש"ץ לכתחילה. אולם מה שנשתרבב המנהג בקהילות אשכנז לנהוג דלא כפי פסק השו"ע והרמ"א', נראה לענ"ד שצריכים לחוש לזה, אלא שאין למחות נגד הנוהגים להיתר".

אמנם הגר"ע יוסף פסק בספרו חזון עובדיה (ח"ג עמ' ו) כי "אבל רשאי להיות שליח ציבור להתפלל לפני התיבה, כשהוא אבל על אביו ואמו, ואפילו אם יש שם אחר שיכול להיות שליח ציבור. ומיהו, אם הוא אבל על שאר קרובים, אם יש אחר שיכול להיות שליח ציבור, עדיף שהוא יעבור לפני התיבה, ואם לאו, יכול האבל להיות שליח ציבור". וטעמו, שדברי השו"ע (סי' שפד), נאמרו רק באבל על שאר קרובים, ובפרט לפי מה שכתב מהר"ם שיק הנ"ל שיש להקל בזמן הזה.

וסיים "וכן עשיתי מעשה לעבור לפני התיבה בימי אבלי על מרת אמי נ"ע. וכן ראוי להורות".

ולפי המתבאר לעיל שאין אומרים למנצח בבית האבל, יקשה על מנהג בני אשכנז שהאבל מתפלל כש"ץ בימי השבעה, שהרי לאור הכלל שקבע הביאור הלכה, שבימים שאין אומרים למנצח, אין האבל מתפלל לפני העמוד - צריך להיות שהאבל אינו עובר לפני התיבה כאשר מתפללים בימי השבעה בבית האבל, וצ"ע.

  1. ידידי רבי צבי כהן, רב שכונת אברהם ואיזור מערב בני ברק, הוסיף: יש שכתבו שבזמן הזה שאין הש"ץ מוציא את הציבור ידי חובה, אין מניעה שאבל יהיה ש"ץ, ראה: בית הלל, סימן שפג; שו"ת מהר"ם שיק, חיו"ד סימן שע. ולכאורה כל דבריהם אינו אלא לטעם השלישי הנ"ל, שאין הציבור רוצה שמי שמידת הדין מתוחה עליו שיהיה ש"ץ. אך שני הטעמים הראשונים לכאורה שייכים גם בזה"ז שאין הש"ץ מוציא ידי חובה את השומעים.
  2. וידידי רבי צבי כהן, מחבר הספרים טבילת כלים והגעלת כלים ועוד ספרים, הראה לי את דברי שו"ת תשורת שי (ח"א סימן תלב, אות ב) שכתב: "מה ששאלת על מה נהגו שלא יתפללו אבלים לפני העמוד במנחה ערב שבת, הרי עדיין חול הוא, נראה לפי המבואר בכוונת מנחה ערב שבת שאז מתחילים לעלות העולמות מכח קדושת שבת. ואיתא מהבעל שם טוב זצ"ל בפירוש 'הודו', שאומרים [זאת] אז לפני מנחה על עליית הנשמות הקדושות המלובשות תך הקליפות ועולות לקדוש שבת. ועליהן הכוונה 'יראו ישרים וישמחו בעלייתן לקדושה'. ומהאי טעמא נראה מה שנוהגים אנשי מעשה כשהם אבלים ללבוש בגדי שבת [כבר] סמוך למנחה".