דרשני:סימן טו-זימון לחולים שאכלו ביום כיפור (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:34, 21 באוקטובר 2018 מאת Zvi Ryzman (שיחה | תרומות) (Chapter has added and assigned to the book)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זימון לחולים שאכלו ביום הכיפורים

א.

בשו"ע (סי' תריח סעי' י) נפסק ש"חולה שאכל ביום הכיפורים ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון, שאומר יעלה ויבוא בבונה ירושלים". ובטעם הדבר כתב הבית יוסף בשם הרא"ש: "ודבר פשוט הוא, דבהיתר אכיל, ואדרבה מצוה קא עביד, הוי לדידיה יום הכיפורים כמו לדידן שאר ימים טובים".

ובפשטות, חיוב הזימון נובע מחיוב ברכת המזון, ואם שלושה שאכלו וחייבים בברכת המזון קבעו אכילתם ביחד הרי הם מחוייבים בזימון, ולפי זה שלושה חולים שאכלו בהיתר ביום הכיפורים, צריכים לזמן, וכן מבואר בשו"ת רבבות אפרים (או"ח חלק ד סימן קנ אות ו) "ג' חולים שאוכלים ביחד ביום הכיפורים לכאורה נראה שצריכים לזמן, וכעת ראיתי בשו"ת יד מרדכי (סימן ו אות ג) שכתב כי ברכת הזימון תליא בברכת המזון... ולכן שלשה שאכלו ביחד צריכים לזמן, עיין בדבריו איך שביאר דין זה". וכן נקט להלכה ידידי רבי אברהם שלזינגר, אב"ד גענף, בשו"ת באר שרים (מועדים סי' טו) שהביא את דברי הפוסקים שחולה ביום כיפור מברך על אכילתו ברכת המזון עם יעלה ויבוא, וכתב: "והטעם כיון דבהיתר אכל, ועוד יש מצוה באכילתו. ואם כן פשיטא דג' חולים מזמנים".

אולם לכאורה דברים אלו אינם מובנים, כי מי יאמר לן שחיוב הזימון תלוי בחיוב הברכה שאם חייב בברכה חייב גם בזימון. והרי מצאנו בהלכות תשעה באב (או"ח סי' תקנב סע' ח) ש"יש להיזהר שלא ישבו שלשה לאכול בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו", וביאר המג"א (שם ס"ק ט) את טעם הדבר "דלא חשיב קביעות משום שאין דעתן לקבוע", הרי לנו מצב שבו גם לשלושה שאכלו וחייבים בברכה אין חיוב לזמן, כי אין שֵׁם קביעות על אכילתם, משום "שאין דעתן לקבוע". ומעתה יתכן שגם חולים שאכלו ביום כיפור, הגם שיש מצוה באכילתם [פיקוח נפש] אולם אולי אין דעתם לקבוע סעודה ביום כיפורים בגלל קדושת היום ואיסור העינוי בו, ואם כן נאמר להם שלא יאכלו ביחד כדי שלא יתחייבו בזימון, ועל כן יש לברר את הענין.

ב.

ונראה לדון בשאלת חיוב זימון לחולים שאכלו ביום הכיפורים, בהקדם מחלוקת הראשונים בדין ברכה על מאכל איסור.

הרמב"ם (הלכות ברכות פרק א הלכה יט) כתב: "כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. כיצד, הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן, אינו מברך. ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו". והשיג עליו הראב"ד: "אמר אברהם, טעה בזה טעות גדולה, שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם, לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור, והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון, אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהגו". ופסק בשו"ע (או"ח סי' קצו סע' א) כדעת הרמב"ם שאין מברכין ומזמנין על אכילת דבר איסור, לא בתחילה ולא בסוף.

ובדין ברכה על אכילת דבר איסור בשעת סכנה כתב רבנו ירוחם (נתיב טז ח"א) "שתה שום דבר לרפואה או אכל לא יברך עליו, שאם הוא דבר איסור ואכלו שלא במקום סכנה לא יברך, ואם הוא במקום סכנה גם כן לא יברך". והבית יוסף (או"ח סי' רד) חלק עליו וכתב: "ומה שפטר מברכה אוכל דבר איסור במקום סכנה, אין כן דעת הרא"ש, שהרי כתב שחולה שאכל ביום הכיפורים מברך ומזכיר של יום הכיפורים בברכת המזון (כמובא לעיל אות א) וכן כתבו הגהות מיימון (פ"א מהלכות ברכות). ועוד, שכבר נתבאר (בסימן קצו) שהרא"ש (ברכות פ"ז ס"ב) סובר כהראב"ד שאוכל דבר איסור מברך עליו, ושם נתבאר דלהרמב"ם (ברכות פ"א הי"ט) אינו מברך עליו. ומיהו היכא שאוכל דבר איסור לרפואת חולי נראה דלהרמב"ם נמי מברך עליו".

ומבואר לדעת רבנו ירוחם שעל אכילת דבר איסור במקום סכנה אין לברך. אולם הבית יוסף חלק עליו, ולדעתו יש לברך על אכילת דבר איסור במקום סכנה, ויש ללמוד זאת מהלכות יום הכיפורים, כי חולה האוכל ביום כיפור מברך, והוא הדין בכל אכילת דבר איסור במקום סכנה. ומוסיף הבית יוסף, שגם לדעת הרמב"ם שאין מברכים על דבר איסור, אם אכל דבר מותר בזמן שאסור לאכול, כגון שנמצא בסכנה, שפיר מברך. וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי' רד סע' ט) "אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף". וביאר המשנה ברורה (ס"ק מו) מהי הכוונה "מפני הסכנה", וז"ל: "כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו, וכל שכן אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביום הכיפורים דמברכין עליו... דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל, ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו, ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו".

כלומר, שיטת הבית יוסף היא, שחולה הצריך לאכול מאכל אסור לרפואתו צריך לברך. ואין זה דומה לאכילת דבר איסור שאין מברכים עליו, כי מכיון שמותר לאכול את המאכל האסור בגלל הסכנה - הרי זה כדבר היתר גמור שצריך לברך עליו. וכל שכן שאכילת דבר מותר בזמן אסור, כגון חולה האוכל לרפואתו ביום הכיפורים, מברך על אכילתו, כי בוודאי נחשב המאכל להיתר גמור שיש לברך עליו.

אולם כבר תמה הב"ח (סי' רד ס"ק ז) על דברי הבית יוסף שיש לברך על אכילת דבר איסור במקום סכנה כשם שמברכים על אכילה במקום סכנה ביום כיפור, וכתב: "דגם ה"ר ירוחם מודה למה שפסק הרא"ש שהאוכל ביום הכיפורים מברך ברכת המזון, אלא דשאני התם דאכל היתר בשעת איסור אבל על אכילת איסור בשעת היתר אפילו אכלו לרפואה מפני הסכנה, אין לברך על אכילת איסור". ומתוך חילוק זה מסיק הב"ח לדינא: "הלכך דברי ה"ר ירוחם בשם ה"ר מאיר הלוי עיקר, ודלא כהשו"ע".

ובאמת יסוד החילוק בין מאכל שאסור בחפצא לבין מאכל שהוא היתר ורק הזמן אסור על הגברא, מבואר בדברי המג"א (סימן רסט ס"ק א) שתירץ את מש"כ שם השו"ע שנהגו לעשות קידוש בבית הכנסת ואין המקדש טועם מהיין אלא מטעימו לקטן, וקשה שהרי פסק השו"ע (או"ח סי' שמג) שאסור להאכיל לקטן איסור בידים. וכתב המג"א ש"יש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור, וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב". כלומר, גם לדעת המג"א יש לחלק בין דבר איסור בחפצא, שאסור להאכילו לקטן בידים, לבין אכילת דבר המותר בזמן אסור [אכילה לפני קידוש] שאינה נחשבת כדבר איסור שאסור להאכילו לקטן בידים.

אולם כאמור לעיל, הבית יוסף עצמו לא חילק כן, וכן מבואר בדעת הבית יוסף שהביא (או"ח סי' תריח סע' י) את מש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א תשצד) שאמנם לדעת הרמב"ם שאין מברכים על אכילת איסור (הובא לעיל אות א) אין מברכים על אכילה ביום כיפור, [ומכ"מ לדינא פסק הרשב"א שצריך לברך על אכילה ביום כיפור כדעת הראב"ד שמברכים על אכילה ביוכ"פ]. ומבואר בדבריהם שיש להשוות בין אוכל דבר איסור לאוכל היתר בזמן איסור, שהרי לא חילקו ביניהם כפי שחילק הב"ח, בין מאכל שאסור בחפצא לבין מאכל שהוא היתר ורק הזמן אסור על הגברא.

מהאמור לעיל נמצאנו למדים שלושה חילוקי דינים בזה:

[א] על אכילת דבר איסור - לדעת הרמב"ם והשו"ע אין מברכים ואין מזמנים, ולדעת הראב"ד מברכים אך אין מזמנים.

[ב] על אכילת דבר מותר בזמן איסור, כגון חולה שאכל דבר המותר ביום הכיפורים בגלל סכנה מברכים - כפי שנפסק בשו"ע בהלכות יום הכיפורים. כי גם הרמב"ם סובר שיש לחלק בין אכילת דבר איסור שאין לברך עליו, לבין אכילת דבר מותר בזמן איסור שמברכים עליו, וכפי שנתבאר במשנה ברורה "דכיון דסכנתא הוא, התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו, ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל שאין מברכין עליו".

[ג] על אכילת דבר איסור בזמן שמותר בגלל סכנה - לדעת הבית יוסף יש לדמות דין זה לדין אכילת דבר מותר ביום הכיפורים בגלל סכנה, ולכן יש לברך. ואילו לדעת רבנו ירוחם אין לברך, כפי שביאר הב"ח שיש לחלק בין אכילת היתר בשעת איסור שמברכים עליה כי זוהי אכילת היתר, לבין אכילת איסור בשעת היתר שאין לברך עליו כדין אכילת דבר איסור שנפסק בשו"ע שאין מברכים עליו. ובכף החיים (סי' קצו ס"ק ח) פסק "דמכיון דאיכא פלוגתא בזה, וקיימא לן ספק ברכות להקל, יש לפוטרו בדבר המותר, ואם אי אפשר לו אז יש להרהר הברכה בלבו".

ג.

גם לענין צירוף לזימון יש להבחין בשלושה חילוקי דינים הנ"ל:

[א] זימון על אכילת דבר איסור. מפורש במשנה (ברכות פ"א מ"ז) "אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליהם", ונפסק בשו"ע (או"ח סי' קצו סע' א; הובא לעיל) "אכל דבר איסור אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן אין מזמנין עליו".

[ב] זימון על אכילת דבר איסור בזמן שמותר בגלל סכנה. כתב השו"ע (או"ח סי' קצו סע' ב) "אם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו". ובכף החיים (ס"ק ט) הביא שנחלקו הפוסקים בהבנת דברי השו"ע במה שכתב "מברכים עליו", וז"ל: "ומזמנים עליו כעל היתר גמור, לבוש. אבל הפמ"ג (משבצות זהב סוף ס"ק א) כתב דדווקא מברכין ולא מזמנין". ולכן פסק בכף החיים: "ונפקא מינה לדידן דיש ליזהר לכתחילה שאין לאוכלו אצל אוכלין כדי שלא יתחייבו בזימון, אבל אם כבר אכל אצל אחרים אין לזמן עליו, דהא אפילו לענין ברכה כתבנו באות הקודם (דבריו הובאו לעיל אות ב) דאין לברך".

[ג] זימון על אכילת דבר מותר בזמן איסור, כגון זימון של חולים שאכלו ביחד ביום הכיפורים, ובשאלה זו נדון כדלהלן.

ד.

כתב המג"א (או"ח סי' קצו ס"ק א) בשם ספר האגודה: "שלושה שאכלו, אחד אוכל גבינה ושנים בשר מצטרפין, דהאוכל גבינה מצי אכיל עם האחרים... ובשבת [בשבוע] שחל תשעה באב אין מזמנין יחד האוכלין בשר ונזהרין מלאכלו ואוכלין גבינה, כיון דאין שום אחד מהם יכול לאכול עם חברו". ומדברי המג"א דייק בקובץ וילקט יוסף (מחברת יא סימן כב) שאדם שאכל "דבר איסור התלוי בזמן", דהיינו דבר שאינו אסור בעצמותו אלא בזמן מסויים, כדוגמת בשר שאינו נאכל בתשעת הימים - אינו מצטרף לזימון עם אחרים, שהרי מפורש בדברי המג"א שהאוכל בשר בתשעת הימים אינו מצטרף עם אחרים לזימון, למרות שזהו רק "איסור זמני", כי הרי לאחר תשעה באב מותר בבשר.

ולפי זה יוצא שגם חולים האוכלים ביום הכיפורים אינם מצטרפים לזימון, כדין האוכלים "דבר איסור התלוי בזמן", שלדברי המג"א אינם יכולים להצטרף לזימון, כי אכילת אוכל ביום כיפור על ידי חולה הינה "דבר איסור התלוי בזמן", כי הרי דבר מאכל זה מותר ורק בגלל הזמן [יום כיפור] נאסר עתה לאוכלו.

אלא שיש לחלק, כי עיקר הסברא שאדם שאכל דבר איסור התלוי בזמן אינו מצטרף לזימון, מבוארת בקובץ וילקט יוסף "משום בוצע ברך נאץ ה', ואם כן מה לי אם יהיה לו היתר אחר כך, על כל פנים בשעה שאכלה היה איסור והוי בוצע ברך". אולם סברא זו אינה נכונה באכילת חולים ביום כיפור, שהיא היתר גמור, ויתכן איפוא, שאכילה זו של היתר אף על פי שהיא בזמן איסור מצטרפת להתחייב בזימון עליה. ואם כן אין בזה משום "בוצע ברך נאץ ה'", כי האכילה אינה "ניאוץ" ח"ו, ואדרבה, מקיים באכילה זו מצות "וחי בהם".

ה.

והנה כאמור לעיל, נפסק בהלכות תשעה באב "יש להיזהר שלא ישבו שלשה לאכול בסעודה המפסקת, כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו". ואם אכלו שלשה ביחד בסעודה מפסקת, נחלקו הפוסקים:

המג"א (ס"ק ט) כתב ש"אם אירע שאכלו שלושה ביחד לא יזמנו. ונראה לי הטעם דלא חשיב קביעות אלא אם כן הסבו או ישבו בשלחן אחד וכו', והכא אין דעתן לקבוע". וכן דעת המשנה ברורה (ס"ק יט) ש"בדיעבד אף אם ישבו שלשה לא יזמנו דלא חשיב קביעות". אולם בכף החיים (סי' תקנב ס"ק מג) כתב: "יש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול, משמע דאם עברו ואכלו דחייבים בזימון, וכן נראה דעת הרא"ש והטור וכו'. אבל יש חולקין בזה כמ"ש בטור שרבינו משולם אכל בערב תשעה באב עם ג' בני אדם ולא בירך בזימון, וכן נהג ר"י, וכ"כ מג"א סק"ט דאם אירע שיאכלו ג' ביחד לא יזמנו".

והנה זימון בסעודה המפסקת בערב תשעה באב הוא דבר המותר בדרך כלל שנעשה בזמן אסור, ומתבארת כאן מחלוקת אם בדיעבד, כשנתחייבו שלושה בזימון בסעודה זו, האם חייבים בזימון, או לא. ולכאורה נראה לדמות זאת לנדון דידן - שלושה חולים שאכלו ביחד ביום כיפור [דבר המותר שנעשה בזמן אסור] האם חייבים בזימון. ואם כן לפי המג"א שבסעודה מפסקת בערב תשעה באב שהוא דבר המותר בדרך כלל שנעשה בזמן אסור, אין לזמן, הוא הדין חולים ביום כיפור שאוכלים דבר מותר בזמן אסור, לא יזמנו. אולם לפי כף החיים שבערב תשעה באב, אם אכלו ביחד חייבים בזימון, גם שלושה חולים שאכלו ביחד ביום כיפור חייבים בזימון.

ו.

אולם נראה שיש הבדל מהותי בין דין זימון בסעודה מפסקת לדין זימון בסעודה של חולים שאכלו ביום כיפור.

דהנה ביסוד ענין הזימון כתב הרא"ש (ברכות פרק ז סימן ג) וז"ל: "ת"ר השמש עומד על שנים, אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות. עומד על שלושה, אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות. מכאן משמע, שמצוה לחזר אחרי שלשה כל מה שיכולין משום ברכת זימון, דברב עם הדרת מלך", עכ"ל. ומבואר בדבריו שענין הזימון הוא לפרסם הברכה כי "ברוב עם הדרת מלך". ובספרנו רץ כצבי (ח"א סימן ה) ביארנו לפי זה מדוע אין להתחייב בזימון בסעודה מפסקת, כמובא בטור (או"ח סימן תקנב סע' ח) שהרא"ש "היה נוהג לאכול לבדו בסעודה המפסקת להתבודד", ובבית יוסף הוסיף "שנהגו שלא לזמן בשלשה בזו הסעודה אלא כל אחד ישב לעצמו דכתיב (איכה ג, כח) ישב בדד וידם".

דבגמרא (ברכות ג, א) נאמר כי "בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". וביאר המהרש"א בד"ה שמקלסין: "בזמן שבית המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו קראו לו אב ולא מלך, כביכול שאינו מלך שאם הכסא שלם אז". ומאחר וכל עיקר דין הזימון הוא "ברוב עם הדרת מלך", הרי שיש מקום לומר שבזמן זה של ערב תשעה באב כשיושבים לסעודה לפני היום שחרב בית המקדש, זהו הזמן שבו כביכול הקב"ה אינו מלך בגלל החורבן, ואז אין טעם לזמן ולרומם שמו של המלך מדין "ברוב עם הדרת מלך", ואדרבה יש להתבודד ולשבת כל אחד לעצמו ולא להצטרף ולהתחייב בזימון. ומוטעמים היטב דברי הרא"ש לשיטתו, דמאחר ויסוד ההלכה שזימון עיקרו משום "ברוב עם הדרת מלך", מובן מנהגו של הרא"ש "לאכול לבדו בסעודה המפסקת להתבודד".

ברם יום כיפור הוא יום של המלכת הקב"ה בעולם, וכפי שמפורש בלשון סיום ברכת קדושת היום בתפילת יום הכיפורים "מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים", וביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (מובא בספר הררי קדם ח"א סימן סג) "אמירת מלך על כל הארץ הוא אמירת מלכויות, וקשה דהא הברכה אינה ברכת מלכויות ומה שייכות אמירת מלכויות לכאן. אך עיין ברמב"ם בסידור בסוף ספר אהבה וז"ל: ברכה אמצעית של מוסף... אלקינו ואלקי אבותינו מחול לעונותינו ביום צום הכיפורים הזה מחה והעבר פשעינו כו' עד ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח וכו' אלקינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך והופע בהדר גאון עוזך וכו' עד ומלכותו בכל משלה, עכ"ל. והוא ממש כנוסחת התפילה בראש השנה שמתפלל על מלכויות בגוף הברכה. ולפי זה מוכח מהרמב"ם דלקושטא יש ברכת מלכויות ביום הכיפורים". ובמקום אחר הובא בשם הגרי"ד (ספר מפניני הרב עמ' קכט) לבאר טעם אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ביום הכיפורים בקול רם, כי הפסוק שמע ישראל הוא מפסוקי המלכויות שאומרים בראש השנה (כפי שנפסק להלכה כדעת רבי יוסי בגמרא ראש השנה לב, ב), ותיקנו לומר תמיד ברוך שם כבוד מלכותו תיכף לאחר אמירת שמע ישראל, להדגיש את רעיון ויסוד המלכויות הכלול במקרא זה. ואמרו חז"ל שכל זמן שעמלק בעולם "אין הכסא שלם", ולכן כל ימות השנה אומרים ברוך שם כבוד מלכותו בלחש, כי בעולם הזה נראה כאילו אין הכסא שלם ואין מלכותו יתברך שלימה כביכול, ורק ביום כיפור שהוא יום מחילת עוון המשמש כסמל לסילוק הרע מהעולם, שייך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, כי בשעת ביעור הרע אז יהיה הכסא שלם, עכ"ד.

ומאחר וענין הזימון הוא לפרסם הברכה ד"ברוב עם הדרת מלך", הרי שבניגוד לתשעה באב שצריך להתבודד ולא להצטרף לזימון כי אין זה זמן גילוי מלכותו יתברך בעולם, ביום הכיפורים אדרבה, מכיון שזהו זמן של גילוי המלכות והזכרת המלכויות בתפילה, גם חולים האוכלים ביום הכיפורים צריכים לזמן כדי להרבות בזה "הדרת מלך".

גם לפי המבואר במג"א והמשנה ברורה (הובאו לעיל [אות ה] שהטעם שאין חיוב זימון בסעודה מפסקת הוא משום שאין זה קביעות, וכמו שכתב המג"א "הטעם דלא חשיב קביעות אלא אם כן הסבו בשולחן אחד, והכא אין דעתן לקבוע" - יתכן לחלק בין תשעה באב ליום הכיפורים. וזאת על פי מה שביאר הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק ט) שכוונת המג"א דמאחר וכבר נהגו לשבת כל אחד לבדו, גם אם נזדמן שישבו שלושה ביחד, נחשב הדבר כאילו לא קבעו. ולפי זה יש לחלק בין תשעה באב ליום כיפורים, כי דווקא בתשעה באב מאחר וכבר נהגו להתבודד ולא לשבת יחד אין דעתם לקבוע זימון, אך ביום כיפורים שאין מנהג בזה, יתכן שאם נועדו לאכול ביחד, כן היה בדעתם לקביעות בזימון.

ז.

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק לט סע' לא) כתב: "שלושה שצריכים לאכול ביום הכיפורים יזהרו לכתחילה שלא לאכול כאחד כדי שלא יתחייבו בחובת זימון". ובטעם הדבר ציין (שם הערה קה) לדברי כף החיים בסי' קצ"ו שהבאנו לעיל [אות ב] שהאוכל דבר איסור במקום סכנה נחלקו הפוסקים אם חייב לזמן, ופסק שם שלכתחילה אין לקבוע עם אחרים כדי שלא יתחייבו בזימון וגם בדיעבד אין לזמן. כלומר, לדעת השמירת שבת כהלכתה דין זימון חולים האוכלים ביום כיפור זהה לדין זימון האוכלים דברי איסור במקום סכנה [אם כי לא נתבררה דעתו לענין דיעבד אם אכלו כאחד, כי בהערה השווה לדברי הכף החיים שגם בדיעבד אין לזמן, אולם מלשונו "יזהרו לכתחילה שלא לאכול כאחד", משמע שבדיעבד יכולים לזמן, וצ"ע].

אולם כבר הבאנו לעיל [אות ב] את חילוקו של הב"ח בין מאכל שאסור בחפצא לבין מאכל שהוא היתר ורק הזמן אסור, וכפי שעמד על כך בספר מועדי ישראל (סימן רלה) "ויש להעיר על דברי השמירת שבת כהלכתה, דאינו דומה להנדון בסימן קצ"ו דשם מיירי שהחפצא הוי חפצא דאיסורא, מה שאין כן ביום הכיפורים דהמאכל הוא מאכל היתר ורק הזמן אסור, ואם כן יש לומר דאפילו להפוסקים דס"ל דאין לזמן באוכל מאכל איסור בשעת הסכנה, מכל מקום אפשר שיסכימו דבאכילת היתר בזמן איסור צריך לזמן".

אלא שנתבאר לעיל, שהבית יוסף והרשב"א לא חילקו בין אוכל דבר איסור בזמן היתר [סכנה] לאוכל היתר בזמן איסור, ודימו את דין הברכה על אכילה ביום כיפור, לדין ברכה על אכילת דבר איסור במקום סכנה, ועל כן מסתבר שלשיטתם גם לענין זימון אין לחלק ביניהם, ולפי זה כשם שבאכילת איסור במקום סכנה כף החיים הורה לא לזמן בגלל שנחלקו בזה הפוסקים, כך אין לחולים שאכלו ביום כיפור לזמן.

ובילקוט יוסף (דיני חולה ביום הכיפורים סע' יד) נפסק: "שלשה חולים שאכלו יחד עושים זימון". ובהערה ציין למש"כ בשו"ע (סי' קצו ס"ב) שאם אכל דבר איסור במקום סכנה מברכים עליו, וכתב: "ובנדון דידן גם המאכל היתר ורק הזמן גרם לאיסור". ומבואר בדבריו שהשווה את דיני זימון על אכילת היתר בזמן איסור לדין ברכה על אכילת דבר איסור במקום סכנה, והיינו כדעת הבית יוסף והרשב"א שלא חילקו בין אכילת דבר איסור במקום היתר לאכילת היתר בזמן איסור. אמנם הוא הכריע לדינא שיזמנו, ודלא כדעת כף החיים. כי לדעתו דין זימון שוה לדין ברכה, ולפיכך כשם שבברכה הכריע השו"ע שמברכים על דבר איסור במקום סכנה, כמו כן יש לזמן באכילת היתר בזמן איסור - כגון חולים שאכלו ביום כיפור.

ח.

בהמשך דבריו הביא השמירת שבת כהלכתה בהערה: "ומהגרש"ז אויערבך שמעתי דיש להסתפק דהואיל והתורה אמרה ועיניתם, אלא שמפני ההכרח הם צריכים לעבור ולאכול אפשר דאין ראוי לקבוע יחד, ואף אם קבעו אולי אין חשיב קביעות. ואף דלא דמי כלל לסעודה מפסקת, מכל מקום אין זה כל כך פשוט דבכהאי גוונא שיהיה שמח לצום ומצטער על ביטול המצוה, אם זה קרוי קביעות, עכ"ד". ומשמע מדברי הגרש"ז שזימון של חולים ביום כיפור אינו דומה לזימון בסעודה מפסקת, אך לא נתברר בדבריו מדוע יש לחלק ביניהם.

אכן, למבואר לעיל מובן היטב החילוק, מאחר וענין הזימון הוא משום "ברב עם הדרת מלך", בתשעה באב שאין זה זמן גילוי מלכותו יתברך בעולם, אין מצטרפים לזימון, אולם ביום הכיפורים שהוא זמן של גילוי מלכות שמים בעת מחילת החטאים, גם חולים האוכלים ביום הכיפורים צריכים לזמן כדי להרבות בזה "הדרת מלך".

ומה שכתב בשם הגרש"ז סברא שאין לחולים לקבוע זימון ביום כיפור כי "אין זה כל כך פשוט דבכהאי גוונא שיהיה שמח לצום ומצטער על ביטול המצוה, אם זה קרוי קביעות", יש להעיר שדברים אלו עומדים בניגוד למבואר לעיל [אות ו] שלכאורה יש לחלק בין זימון בסעודה מפסקת לזימון של חולים ביום כיפור, שדווקא בתשעה באב היות וכבר נהגו להתבודד ולא לשבת יחד אין דעתם לקבוע זימון, אך ביום כיפורים שאין מנהג בזה, יתכן שאם נועדו לאכול ביחד כן היה בדעתם לקביעות בזימון. ומדברי הגרש"ז נראה שלדעתו אין לחלק כן, וגם בזימון חולים שאכלו ביום כיפור יש סברא לומר שאין באכילתם קביעות לזימון, בגלל שהחולה מוכרח לבטל את מצות התענית ואם היה הדבר תלוי ברצונו ודאי היה מעדיף להתענות, ואם כן החולים אינם מעוניינים בקביעות לזימון, ולכן לכתחילה עליהם להיזהר שלא להצטרף לזימון, אך בדיעבד משמע שיכולים לזמן.

ובספר שבת שבתון (סעיף קלו) כתב רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, ש"חולים המאושפזים בבית חולים ביום הכיפורים והם מאושפזים בחדר אחד, אחר אכילתם אל יזמנו ויברכו יחד". ובדבריו מבואר דגם בדיעבד, אם אכלו ביחד, אינם חייבים לזמן.

ובטעם הדבר הביא בשם שו"ת שיח יצחק (סימן דש) שכתב שיש לדמות דין זה למש"כ המג"א (או"ח בהקדמה לסי' תע) על דברי הכנסת הגדולה שאם יש עשרה בכורים המתענים בערב פסח יזכיר הש"ץ תפילת עננו בין גואל לרופא, והמג"א חולק עליו, וטעמו דמאחר ואינם רשאים להתענות בחודש ניסן, לכן לא יעשה לזה פרסום. וכמו כן בנדון דידן, מאחר וביום כיפור מחוייבים הכל להתענות, אע"פ שמחמת הסכנה מותר לחולים לאכול, אך אין לעשות לזה פרסום, ולדעת השלטי גיבורים במסכת מגילה גם בשלושה נחשב "פרסום", ולכן אין לחולים שאכלו ביום הכיפורים לזמן.

*

ממוצא הדברים נתבארו בזה דעות הפוסקים בענין חיוב הזימון של חולים האוכלים ביום כיפור.

דעת הגר"ע יוסף (המובא בילקוט יוסף), שו"ת רבבות אפרים, ושו"ת באר שרים, שמחוייבים לזמן. ואף שיש לדון בטעמים שמתוכם הגיעו להכרעתם, נתבאר לעיל שיש להטעים את הדין שחולים מחוייבים בזימון ביום כיפור מטעם אחר, כי עניינו של הזימון הוא משום "ברב עם הדרת מלך", ולכן ביום הכיפורים שבו יש גילוי מלכות שמים שנמחלים עוונותיהם של ישראל, ודאי יש ענין להרבות ב"הדרת מלך" על ידי הזימון.

אולם לדעת שמירת שבת כהלכתה על פי דברי הגרש"ז אויערבך, לכתחילה יזהרו החולים שלא יתחייבו בזימון, ומשמע שבדיעבד אם קבעו אכילתם, יכולים לזמן. והרב זילברשטיין בספרו שבת שבתון, סבור שגם בדיעבד, אם אכלו שלושה חולים ביחד ביום כיפור, אינם מחוייבים בזימון, כי אין לפרסם [על ידי הזימון] את אכילתם בעיצומו של היום הקדוש.