המבזבז אל יבזבז יותר מחומש

א.

הרמ"א (סימן תרנו ד"ה אפילו) כתב: "ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת. ודווקא מצות עשה, אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור".

ומקור דבריו בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא (ט, א) "א"ר זירא אמר רב הונא, במצוה עד שליש, מאי שליש, אילימא שליש ביתו, אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצוותא ליתיב לכולא ביתא. אלא א"ר זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה". ודייקו התוספות (שם ד"ה אילימא) מקושיית הגמרא "אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצוותא ליתיב לכולא ביתא", שאין לאדם חיוב ליתן כל ממונו בשביל ליקח אתרוג, ואפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת. וכתבו עוד: "ואפילו שליש ביתו משמע דלא מיחייב, ואמרינן נמי (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובסוכה (מא, ב) חשיב ליה רבותא דרבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז". ומפורש בדברי התוספות שלא רק שליש ביתו אינו מחוייב לבזבז עבור מצוה עוברת, אלא אפילו יותר מחומש גם כן אינו חייב לשלם, וכן מפורש בדברי הרא"ש (בבא קמא פרק א סימן ז).

והנה מאמר הגמרא (כתובות נ, א) "באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", נאמר בענין מצות צדקה, שאל יבזבז צדקה יותר מחומש מרכושו. וכמו שפירש רש"י שם: "המבזבז, לעניים". אולם, בדברי הרמב"ם מפורש שהלכה זו נאמרת בכל המצוות, כדבריו בהלכות ערכין וחרמין (פרק ח הלכה יג) וז"ל: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר "מכל" אשר לו, ולא "כל" אשר לו, כמו שביארו חכמים. ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם. אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש, ויהיה כמו שציוו נביאים יכלכל דבריו במשפט בין בדברי תורה בין בדברי עולם. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהם הרי חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהם אלא מחמת נדרו שלא ינדור אלא כראוי לו שנאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך". ומתבאר בדברי הרמב"ם שבכל המצוות אמרו חז"ל באושא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ויש איסור לבזבז יותר מחומש.

ומעתה יש לעיין מדברי הגמרא במסכת קידושין (כט, א) "תנו רבנן הוא לפדות [שלא פדאו אביו] ובנו לפדות, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר בנו קודמו, שזה מצוותו על אביו וזה מצות בנו עליו. אמר ר' ירמיה כל היכא דליכא אלא חמש סלעים [דלית ליה נכסי אלא חמש סלעים, רש"י] הוא קודם לבנו, מאי טעמא, מצוה דגופיה עדיפא, כי פליגי, היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין". ולכאורה אם יש איסור לבזבז במצוות יותר מחומש, קשה מאד מדוע כשכל נכסיו הם רק חמש סלעים שייך לחייבו ליתנם לכהן לקיים מצות פדיון הבן, והרי אסור לבזבז במצוות יותר מחומש.

עוד קשה מהמשך הסוגיא בקידושין: "תנו רבנן לפדות בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל, ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו, שזו [עליה לרגל] מצוה עוברת, וזו [פדיון הבן] מצוה שאינה עוברת. בשלמא לר' יהודה כדקאמר טעמא, אלא רבנן מאי טעמייהו, דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם". ופירש שם בתוספות ר"י הזקן וז"ל: "לפדות ולעלות, כלומר, ואין בידו כדאי לזה ולזה, ששתי המצוות האלו צריכים הוצאה, לפדות צריך חמש סלעים לכהן, ולעלות צריך מעות להוצאת הדרך, עולה לרגל במעות שבידו וכשתמצא ידו יפדה בנו, מפני שהיא מצוה שאינה עוברת". ומבואר בדברי ר"י הזקן שמדובר באופן שאין בידו ממון אלא כדי לעשות מצוה אחת, ובזה נאמר שחייב לתת כל ממונו כדי לעלות לרגל. וגם שם מבואר שאף למצוה שאינה עוברת גם כן חייב ליתן את כל ממונו, שהרי כל השאלה שם היא רק על קדימה בין שתי המצוות, עליה לרגל או לפדות, ועל זה נחלקו מה עדיף, אבל לכו"ע משמע שאם רק מצות פדיית בנו עומדת כעת לפניו בלא שתעמוד לפניו מצות עליה לרגל, פשיטא שחייב ליתן כל מה שיש לו בשביל לפדות את בנו אף שהיא מצוה שאינה עוברת. וזה מבואר בלשון ר"י הזקן, שכתב שעכשיו יתן כל מה שיש לו כדי לעלות לרגל ואח"כ "כשתמצא ידו" יפדה את בנו. ומעתה יקשה על התוס' והרמב"ם, היאך מותר לו ליתן כל ממונו עבור מצות עליה לרגל, וכל שכן עבור פדיית בנו, והרי אסור לבזבז יותר מחומש, וצ"ב.

עוד הזכירו התוספות והרא"ש (בבבא קמא הנ"ל) את מעשה דרבן גמליאל, והוא מגמרא במסכת סוכה (מא, ב) דאיתא: "ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז וכו' למה לי למימר שלקחו באלף זוז, להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן". וגם כאן קשה האיך הותר לר"ג לבזבז כל כך הרבה מעות והרי אסור לבזבז יותר מחומש. ואף שמהגמרא יתכן ולא קשה, כי אפשר לומר שאצל רבן גמליאל אלף זוז לא היו יותר מחומש שבנכסיו ולכן הותר לו. אולם התוספות והרא"ש הביאו ראיה ממעשה דר"ג שאינו צריך לבזבז אפילו שליש ביתו וכו', וכתבו "ובסוכה חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז". כלומר, מהגמרא שסיפרה מעשה דר"ג מוכח שבאו להשמיענו שבזבז יותר ממה שהיה חייב בגלל חביבות המצוה, הביאו התוספות והרא"ש ראיה שמצד הדין אין חובה לבזבז כל כך, כי אם כל אדם היה מחוייב לבזבז כל כך הרבה, מה החידוש בזה שר"ג עשה כך, הרי כולם מחוייבים בזה. ומעתה יקשה לפי המבואר לעיל שביותר מחומש יש איסור לבזבז, אם באמת ר"ג לא היה חייב לבזבז כל כך הרבה, מדוע הותר לו לבזבז אלף זוז והרי אסור לבזבז יותר ממה שמחוייב.

וקושיה זו צ"ע ביותר, שלכאורה התוספות סותרים עצמם מיניה וביה, שהרי הם הביאו בתחילת דבריהם את ההלכה שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, וכמו שנתבאר, שבהלכה זו יש איסור לבזבז יותר מחומש. ובתוך כדי דיבור הביאו את המעשה בר"ג שבזבז יותר ממה שהיה מחוייב, ובמעשה זה לכאורה משמע שאין איסור לבזבז יותר מחומש, וצ"ע.

ב.

ובדברי הביאור הלכה (סימן תרנו ד"ה אפילו) עמד על סתירת הסוגיות, וכתב על דברי הרמ"א: "והנה על עצם הדין דמבואר כאן בשו"ע דאין צריך לפזר הון רב על מצוה ונובע זה מסוגיא דב"ק אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכולא ביתיה, וסמכו זה לדין צדקה דהמבזבז וכו', לכאורה צ"ע מסוגיא דקידושין דף כ"ט דמבואר שם גבי פדיון הבן דאף אם אין לו רק חמשה סלעים צריך לפדות עצמו וכן לענין לעלות לרגל, ושם מיירי שאין לו נכסים כלל זולת אלו החמשה סלעים עיי"ש, ולכאורה לפי סוגיא דב"ק אשר ממנו נובע דין השו"ע דכאן אינו מחוייב לתת כל אשר יש לו בענין מצוה, ואף רק שליש ביתו ג"כ אין מחוייב. וגם מעשה דר"ג לכאורה קשה לפי"ז, דמאי רבותא שלקח אתרוג באלף זוז משום חיבוב מצוה הלא אף מי שאין לו רק חמשה סלעים מחוייב ליתן לכהן לפדות עצמו או לעלות לרגל, וכל שכן ר"ג שהיה עשיר, ושיעור זה בודאי היה רק חלק מהונו".

הרי שעמד הביאור הלכה בקושי סתירת הסוגיות דבבא קמא ודקידושין. אמנם, ממעשה דר"ג הקשה הביאור הלכה באופן שונה, ולא הקשה מדוע היה מותר לו לפזר יותר מהחיוב, אלא אדרבה הקשה להיפך, מה החידוש שר"ג בזבז אלף זוז לפי המבואר בקידושין שם דאף כל ממונו צריך לפזר עבור מצוה, וכ"ש ר"ג שהיה עשיר ואלף זוז היה רק חלק מממונו.

ובכדי ליישב את סתירת הסוגיות תירץ הביאור הלכה בשני אופנים, וז"ל:

"ולמען ליישב הסוגיות שלא יהיו סותרות היה אפשר לכאורה לומר במעשה דר"ג, דהרבותא היתה שם שפיזר הון רב יותר על שויה, דאינו שכר המצוה, ורק מפני ששם בספינה לא היה אפשר להשיג אתרוג ונתן לאחד הון רב שיתרצה למכרה לו, וזה אין אנו מחוייבין מן הדין, דכיון דאינו מוצא אותה כפי שויה הרגיל אנוס הוא ואין מחוייב ורק משום חיבוב המצוה עשה זה. ואפשר לפרש גם הסוגיא דב"ק דמיירי בכגון זה דעלתה שכר המצוה הרבה יותר משויה וס"ד דהש"ס דעד שליש ביתו מחוייב, ועל זה דחי דאינו מחוייב, אבל כל מצוה שיכול להשיגה בשויה חייבה התורה לכל ישראל, אם יש לו אף מעט, וכההיא דקידושין הנ"ל, ורק באין לו פטור, וכההיא דירושלמי פרק א דפאה [וז"ל שם: כבד את ה' מהונך ממה שחננך מפריש לקט שכחה ופאה ומפריש תרומה וכו' ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים וכו', אם יש לך אתה חייב בכולן ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן, אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מסבב על הפתחים].

אולם הביאור הלכה דחה תירוץ זה, וכתב: "אכן זהו נגד סתימת כל הפוסקים, דמשמע שתפסו בפשיטות מסוגיא דב"ק וממעשה דר"ג שאין מחוייב לפזר הון רב לשום מצוה בכל אופן ואף שיש לו עדיין הון, ורק עד חומש לכל היותר כמו לענין צדקה".

ולכן תירץ באופן אחר: "וצריך לומר דהם מחלקין מסוגיא דקידושין להא דב"ק וסוכה באופן זה, דלפזר בהון רב אמנם אין מחוייב, ומשום הטעם דשמא יעני ויצטרך לבריות, וכמש"כ הראב"ד, וזה לא שייך במי שאין לו רק חמש סלעים וכיו"ב ומתפרנס ממלאכתו ולא יגרע פרנסתו במה שיוציא זה על המצוה, וכן להיפך לא יתחזק מצבו במה שלא יוציא. ומדברי הנ"י והרמ"ה מוכח ג"כ הכי, דאף במי שחייו נדחקין צריך להוציא אף בשביל הידור וכל שכן למצוה עצמה. וזהו דלא כדעת רש"ל שחולק על הנ"י והרמ"ה בזה, וכתב דאפשר דאף לגוף המצוה אינו מחוייב כיון שחייו בדוחק, דאצלו הוא כהון רב. אבל מסוגיא דקידושין הנ"ל לא משמע הכי וכן מירושלמי הנ"ל מוכח ג"כ רק דאינו מחוייב לחזור על הפתחים בשביל מצות תפילין וציצית אבל אם יש לו כדי לקנות תפילין וציצית וכהאי גוונא בוודאי חייב ולא נחשב זה כהון רב (ואף דלמעלה צידדנו להלכה כהרש"ל, היינו רק לענין הידור אבל לא לענין מצוה עצמה) ועיין בספרי אהבת חסד חלק ב פרק כ אות ג'".

והנה, על התירוץ הראשון כבר כתב הביאור הלכה עצמו, שמהלך התירוץ נוגד את סתימת הפוסקים. אך לכאורה גם התירוץ השני קשה מאד. כי לפי תירוץ זה יוצא מצב של "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", דהיינו שעשיר גדול שיש לו כסף לרוב אינו חייב לבזבז הון רב עבור מצוה, ואילו עני ואביון שכל רכושו מסתכם בחמישה סלעים הוא חייב ליתנם עבור מצות פדיון הבן וכדומה, וזו תמיהה רבתא.

ובאמת באגרות משה (או"ח חלק ה סימן מא) כתב על דברי הביאור הלכה בתירוץ השני "ואינו נכון כלל", וכנראה כוונתו לקושי זה.

ג.

האגרות משה כתב ליישב את סתירת הסוגיות בדרך אחרת, וחילק בין כל המצוות למצות פדיון הבן. משום שבכל המצוות כגון שופר תפילין לולב וכיו"ב, המצוה המוטלת עליו איננה נתינת מעות, אלא עצם עשיית המצוה, דהיינו נטילת לולב הנחת תפילין, וביזבוז המעות הוא ההיכי תמצי לקיום המצוה, בכדי שתהא לו אפשרות לקיים את מעשה המצוה לכן הוא חייב לבזבז מהונו לקנות את המצוות. ועל כורח זה של קניית האפשרות לקיים את המצוה, נאמר הגדר שאינו חייב לבזבז הון רב. מה שאין כן בפדיון הבן שחיוב התשלום ובזבוז המעות הוא עצם החיוב המוטל עליו לפדות בנו על ידי שיתן ה' סלעים לכהן. ומכיון שנתינת המעות והבזבוז הוא עצם המצוה, לכן אינו נפטר בזה שיש לו רק חמש סלעים, שהרי זה מה שצוותה התורה עליו לתת את חמשת הסלעים הללו לכהן כדי לפדות את בנו או את עצמו.

אמנם האגרות משה הבחין בקושי שבתירוצו, שכן תירוץ זה הגם שמיישב את הקושיה מהמבואר במסכת קידושין שחייב לתת את חמשת הסלעים שיש לו בשביל לפדות את עצמו או את בנו, אבל עדיין נשאר קשה מהמבואר בסוגיא שם שגם בשביל לעלות לרגל הוא חייב לתת את קצת הממון שיש לו עד הפרוטה האחרונה, כמו שנתבאר לעיל. ולפי תירוצו של האגרות משה, הרי עליה לרגל אינה מצוה כפדיון הבן שעצם התשלום הוא המצוה, אלא קיום מעשה העליה לרגל הוא המצוה, והתשלום הוא רק בכדי שתהיה אפשרות לקיום המצוה, וכשופר ולולב ותפילין, ואעפ"כ מוכח בגמרא שחייב לבזבז כל נכסיו עבור מצות עליה לרגל.

ובגלל פירכא זו, חילק האגרות משה חילוק נוסף, שעצם העליה לרגל אין בה חיוב הוצאת מעות, שהרי יכול ללכת ברגליו, ואז לא יצטרך לשלם עבור הוצאות הדרך, ואפילו אם הדרך רחוקה וקשה עליו הליכה ארוכה, על כל פנים אין המצוה עצמה מחייבת את ההוצאה, וזהו רק להנאתו כדי למנוע מעצמו טירחה מרובה, ולכן על זה לא שייך לפוטרו מההוצאות אם ההוצאות הם כל כספו, שהרי אין מחייבים אותו כלל להוציא את ההוצאות, ומסיים האגרות משה על תירוצו "וזה נכון".

אולם לכאורה יש לעיין גם בתירוץ זה, דהנה הגמרא בקידושין מסתפקת כנ"ל, אם יש לפניו לפדות בנו ולעלות לרגל מה קודם, ולפי האגרות משה צ"ב מה הספק, ודאי שעליו לפדות בנו, מאחר ונתינת הכסף היא עצם המצוה, וזה עדיף על שיבזבז את הכסף לעלות לרגל. ובוודאי שעליו ללכת ברגל לירושלים ולפדות את בנו, שהרי לא יעלה על הדעת שבכדי להקל עליו את טורח הדרך יפסיד את מצות פדיון הבן. וגם אם נאמר שמדובר באופן שאין באפשרותו כלל ללכת ברגל ולכן חייב להוציא הוצאות לעלות לירושלים, וכמו שבאמת הוזכר בתוספות ר"י הזקן בקידושין ענין ההוצאות לעליה לרגל, שוב הדרה קושיה לדוכתא, אם זהו מחוייב המציאות שיהיו לו הוצאות בעליה לרגל, הרי זה דומה למצוות שופר ותפילין שאין מטילין עליו לבזבז כל ממונו, ויקשה מדוע עבור עליה לרגל מוכח בסוגיא בקידושין שחייב לבזבז כל ממונו.

עוד יש להעיר על דברי האגרות משה, ממש"כ המג"א (סימן תרנו ס"ק ח) שאם אין בידו אלא חמשה סלעים, וצריך לפדות את בנו ולקנות אתרוג, יקנה אתרוג, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. ולכאורה לפי האגרות משה היה צריך להיות הדין שפדיון הבן קודם, שהרי בפדיון הבן קבעה התורה שהבזבוז של המעות זה עצם המצוה, משא"כ אתרוג שהוצאת הכסף אינה עצם המצוה, ומדוע פסק הרמ"א שעדיף לקנות אתרוג מאשר לפדות את בנו.

והנה בערוך השולחן (סימן תרנו סע' ד) כתב: "ויש להסתפק אם כוונתו [של הרמ"א] דעד חומש מחוייב לבזבז על המצוה, ואם כן בגמרא שסיפרה על ר"ג שנתן אלף זוז בעד אתרוג להודיעך כמה מצוות חביבות עליהם, ונאמר לפי זה דלר"ג היה אלף זוז יותר מחומש נכסיו דאל"כ הרי היה מחוייב מדינא, והוא דבר תימא שהיה נשיא ישראל ועשיר גדול. ולכן נראה לי דדוגמא בעלמא נקט הרמ"א, וגם אין סברא שיתן חומש להמצוה וממילא שלא יוכל ליתן צדקה כלל".

אך לכאורה דברי ערוך השלחן צריכים עיון, היאך יתכן לומר "דדוגמא בעלמא נקט", הלוא כך הם דברי הרמב"ם בהלכות ערכין "אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש".

עוד יש לעיין, שאף כי מיושבת בדבריו הקושיה ממעשה דרבן גמליאל, אולם השאלה מהגמרא בקידושין עדיין נשארה קשה. משום שבערוך השלחן פסק בעצמו בסמוך שם: "ואם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות את בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג דזו מצוה עוברת וזו אינה עוברת, ויפדנו בזמן אחר", ואם כך עדיין יקשה הרי זה יותר מחומש, וקיימא לן "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

[ובדרך אגב, ראיתי בספר "רשימות שיעורים" מהגרי"ד סולובייצ'יק על מסכת סוכה (מא, ב) שביאר באופן מעניין מה ניצב מאחורי המעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו בספינה ור"ג שקנה האתרוג באלף זוז ובזבז יותר מחובתו. ותוכן דבריו, על פי המבואר בגמרא שם "הולך לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו", ויש להעיר מדוע הזכירה הגמרא דווקא שתי מצוות אלו שאנשי ירושלים עשו כשלולביהם בידיהם. וביאר הגרי"ד: "הנצחון של כלל ישראל נגד האומות העומדות עלינו לכלותינו הוא זה שבני ישראל קיימים לעולם, כי זוהי עיקר מלחמתם של אומות העולם עלינו לכלותינו בין באופן גופני ובין באופן רוחני. הלולב משל הוא לחוט השדרה - דבר שאינו נרקב ועומד ישר ואיתן. כלומר, העקשנות של בני ישראל הנצבים בתוקף ובעזות מול כל אלו המנסים לכלותינו. משום כך מביאה הגמרא שאנשי ירושלים הביאו איתם את הלולב כשהלכו לנחם את האבלים ולבקר את החולים, כי בכך רצו להורות לכל מי שנמצא בצער או בסבל שעליו להתאמץ ולא להכנע ח"ו ליסוריו ולהתגבר על צרותיו - כשם שבני ישראל מתגברים כנגד אלו העומדים עליהם בכל דור ודור ליסרם ולכלותם".

ולפי יסוד זה ביאר הגרי"ד את המעשה בספינה: "מעשה זה קרה בתקופה של גזירות רעות ושמד שגזרה מלכות רומי הרשעה על בנ"י לא לקיים את מצוות התורה. וראיה לכך שהיה אז עת צרה ושמד, כי לא היה לזקנים האלו אלא לולב אחד שעלה אלף זוז לרבן גמליאל. הזקנים עלו לספינה לשוט לרומי לבקש רחמים על עמם מהמלכות הרשעה, אולי תבטל את גזירות השמד הנוראות שהטילה על בני ישראל. רבי עקיבא היה אבל על תלמידיו שמתו, רבי אלעזר בן עזריה היה עני וירד מנכסיו (ביצה כג, א), רק רבן גמליאל הצליח להביא לולב אחד אתו על הספינה. נטלו ונתנו לחבריו ליטול, אע"פ שעבר בזה על גזירת השונא. רבן גמליאל באותו הזמן רצה לעודד את הרוחות הנדכאות ולחזק ידי חבריו שלא יתייאשו מהגזרות הרעות של שמד, אלא אדרבה יתאמצו ויתבצרו בנטילת הלולב שהוא סימן הנצחיות של עם ישראל, באמונתן שבני ישראל בעז"ה יתברך סוף סוף יתגברו על אויביהם. בני ישראל קיימים לעולם והלולב סימן לנצחונם על הצרים שעומדים עליהם", עכ"ד].

ד.

גם החלקת יואב (דיני אונס ענף ז) עמד על קושי סוגיא זו, ובתחילת דבריו כתב שמפדיון הבן לא קשה מדוע מחוייב לבזבז כל ממונו, משום שמבואר בש"ס (בכורות מח, א) שהפדיון הוא כחוב ושיעבוד נכסים "ובחוב ודאי אף למאן דסובר שיעבודא לאו דאורייתא מכל מקום נפרעין ונוטלים ממנו עד הפרוטה האחרונה שיש לו".

אולם תירוץ זה מועיל רק ליישב את התמיהה מפדיון הבן, וכדי לתרץ את המבואר בסוגיא בקידושין שם שחייב לבזבז כל נכסיו כדי לעלות לרגל ואף שודאי אין זה חוב ושיעבוד נכסים, ביאר החלקת יואב: "אשר על כן נראה לפענ"ד דהא דאין אדם מחוייב ליתן כל ממונו עבור מצות עשה, הפירוש רק שאינו מחוייב ליתן בעד הדבר יותר מכדי שוויו כדי שיוכל לקיים המצות עשה, אבל מה ששוה הדבר באמת, בזה ודאי חייב ליתן כל ממונו בעדו".

ודייק כן החלקת יואב מלשון חז"ל שאמרו "המבזבז" אל "יבזבז" יותר מחומש, ונקטו בלשון "בזבוז" ולא אמרו "אל יוציא יותר מחומש", אלא כוונתם שאם מוציא ומבזבז יותר מהשווי של המצוה, אזי שלא יבזבז יותר מחומש, משא"כ בשווי האמיתי של המצוה הוא חייב ליתן כל הונו בעד המצוה.

הרי לפנינו שהחפץ חיים בביאור הלכה בתירוצו הראשון, והחלקת יואב בתירוצו השני, כיוונו לאותו מהלך, שכפי השווי האמיתי של המצווה חייב אדם ליתן אפילו את כל הונו. אולם כבר נתבאר בביאור הלכה, שסתימת הפוסקים והראשונים מורה בדיוק להיפך, ואין חיוב ליתן בעבור מצוה את כל ביתו ואפילו לא שליש ביתו ואפילו לא יותר מחומש.

ה.

המהר"ם שיק (חלק או"ח סימן שלא) מבאר מהלך נוסף בסוגיא בדומה לתירוצו הראשון של החלקת יואב. ומביא את דברי הירושלמי במסכת פאה (המובאים בדברי הביאור הלכה, ראה לעיל אות ב) שעבור מצוות לקט שכחה ופאה ציצית ותפילין "אם יש לך אתה מחוייב בהן ואם אין לך אין אתה מחוייב בהן", אבל "כשהוא בא אצל מצוות כיבוד אב ואם בין שיש לך הון בין שאין לך כבד את אביך וכו' ואפילו אתה מחזיר על הפתחים", ומפורש בזה, שיש חילוק בין מצות עשה דכיבוד אב ואם לבין שאר מצוות. וביאר המהר"ם שיק את החילוק: "דדווקא במצוה שאינה נגד אחרים, אבל במצוה שהיא נגד אחרים הוי ליה כבעל חוב ומניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. וזהו הטעם דכיבוד אב ואם צריך לחזור על הפתחים, משום דהוי ליה כפריעת חוב".

ולפי זה תירץ לשואל ששאלו מהסוגיא דקידושין, מדוע מחוייב ליתן כל הונו בשביל מצות פדיון הבן. וכתב: "דשאני התם משום דשם חייביה רחמנא ליתן לאחרים היינו לכהן בשביל פדיון בנו והוי ליה כפריעת חוב, ואם לא, נשתעבדו נכסיו, ועל כן מחוייב לשלם חובו בכל דרך שהוא".

לפי יסוד זה, מבאר המהר"ם שיק מדוע במצוות מסויימות כמו מחצית השקל וכן בחייבי עולות ושלמים ממשכנים אותו, והיינו מהטעם שנתחייבו נכסיו בשביל חוב שעליו, ולכן צריך לחזור על הפתחים ולשלם מה שהוא מחוייב.

ובהמשך דבריו, מבאר המהר"ם שיק את יסוד החילוק בין מצוה שכנגד אחרים למצוה שאינה כנגד אחרים, וז"ל: "ואמרתי דיש להסביר מדוע מה שחייב לעשות נגד אחרים אמרינן דצריך לחזור אפילו על הפתחים, הוא משום דבשלמא מצוה שהוא חייב בציווי הקב"ה אמרינן חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. אבל במצוה שהוא מחוייב נגד אחרים אי אפשר לומר כן, שמחשבתו הטובה לא יועיל לאחרים".

על כל פנים, יסוד דבריו של המהר"ם שיק הם בדרכו של החלקת יואב בתירוצו הראשון, אלא שהחלקת יואב כתב רק במצות פדיון הבן, שיש חוב ושיעבוד ולכן מחוייב אף ביותר מחומש, ואילו המהר"ם שיק הרחיב את יסוד הדברים ונקט בכל המצוות שהם נגד אחרים, כגון כיבוד אב וכדומה, שמצוות אלו הם כחוב ונכסיו משתעבדים וחייב בהם עד כדי נתינת כל ממונו ואפילו לחזר על הפתחים.

אמנם בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן סד) תמה על המבואר במהר"ם שיק שבמצוות הנוגעות לאחרים מכיון שפריעת בעל חוב מצוה ודאי צריך לחזר על הפתחים לשלם חובו, "דמכולא ש"ס ושו"ע חו"מ סי' צ"ז מבואר דאם אין לו פטור, ולא מחייבינן ליה לבזות עצמו לחזור על הפתחים. ועדיפא מיניה מבואר בחו"מ סי' צ"ז סט"ו דאין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע והיינו באינו רגיל לעשות מלאכה כמש"כ הפוסקים שם, ומכל שכן לחזר על הפתחים", ומסיים שם: "אלא פשוט שאין ללמוד מהאי ירושלמי דחוזר על הפתחים בשביל כבוד אביו ואמו לשאר מצוות שהם נגד אחרים או אפילו פריעת בעל חוב מצוה, דשאני כבוד אביו ואמו", ואם כן קשים דברי המהר"ם שיק.

עוד יישוב, מדוע בפדיון הבן מותר לבזבז כל נכסיו, שמעתי מכ"ק האדמו"ר מניקלשבורג שליט"א, על פי דבריו של בעל התניא באגרת הקודש (אגרת ו אות י) וז"ל: "וזהו שכתב (משלי כא, ג) "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", לפי שהקרבנות הם בבחינת שיעור מדה וגבול, משא"כ בצדקה שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עוונותיו, ומה שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו דווקא במי שלא חטא או שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה, אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף, שאין כסף נחשב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב".

ולפי דברים אלו, שבמצות צדקה יש צורך לפזר כל הונו כשיש בזה תיקון לנפש, מבואר היטב מדוע גם בפדיון הבן יש חיוב לבזבז כל הונו, וכמו שכתב הספורנו על הפסוק (שמות יג, ב) "קדש לי כל בכור", וז"ל: "שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כעין לא תעבוד בבכור שורך, ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חודש בפרשת ערכין בהיות אז זמן פדיונו כאמרו ופדויו מבן חודש תפדה". והיינו שפדיון בכור "פדיון נפש" הוא, ואם כן, על פי דברי התניא מובן היטב, שאמנם על דבר כזה צריך לתת כל ממונו וכדברי בעל התניא "כל אשר יש לו יתן בעד נפשו".

תירוץ נוסף לקושית סתירת הסוגיות מבואר בכלי חמדה (פרשת ויצא הנ"ל), שכתב שהיה מקום לבאר את דברי הגמרא בב"ק "מצוה עד שליש", באופן שיש לו עצה לקיים המצוה ע"י מתנה על מנת להחזיר, דהיינו להשתדל אצל אחר שיקנה לו את האתרוג והלולב, ולכן הגמרא נקטה בכגון זה, ועל זה בא ר"ז ואומר שלמרות שיכול לצאת על ידי אחר, עם כל זה מחוייב ליתן עד שליש מהונו לקיים המצוה משלו ולא יקיים המצוה על ידי אחרים. וע"ז מקשה הגמרא דלא יתכן שיהא חייב לתת לזה שליש ביתו, שהרי אם כן אם יהיו לפניו ג' מצוות כאלו, יהיה צריך לתת כל ממונו, וזה אינו מסתבר כלל כיון שיש לו עצה לקיים המצוה מבלי שממונו יחסר.

ובאמת לפי זה נוכל לתרץ את הסתירה שבין הסוגיות בבבא קמא לקידושין, ויש לומר שהסוגיא בבבא קמא מיירי באופן שיכול לקיים המצוה באופן אחר ולכן אין חייב לבזבז כל נכסיו והון רב, אבל הסוגיא דקידושין דמיירי שיש לו רק חמש סלעים והשאלה למי ליתנם לפדיון הבן או לעלות לרגל, ושם הרי אין לו שום אפשרות אחרת לקיים את המצוה, ועל כן חייב ליתן את כל ממונו לאחת משתי המצוות, והשאלה בסוגיא שם היא רק איזה מצוה עדיפה.

אולם הכלי חמדה עצמו שלל תירוץ זה וכתב שמדברי רבותינו הראשונים מבואר להיפך, ופשיטא להו שאין צריך לבזבז על מצות עשה כל הונו עד שיעני ויצטרך לבריות. ודחיה זו של הכלי חמדה על תירוצו, דומה למה שכתב הביאור הלכה לדחות את תירוצו הראשון.

ו.

גם החזון איש (מסכת קידושין סימן קמח) כתב ליישב את הקושיה מפדיון הבן, כתירוצו הראשון של החלקת יואב, וז"ל: "בעיקר הדבר נראה דפדיון הבן שאני מכל מצוות כיון שיש כאן שעבוד נכסים, והרי שמכר נכסיו ואין לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ותפילין בראשו אינו מוציא נכסיו מלקוחות לקנות תפילין, ובפדיון הבן הוי מלוה הכתובה בתורה, ובזה לא מיפטר במה שאין נכסיו מרובים".

אולם גם החזון איש עומד על כך שתירוץ זה אינו מיישב את הקושיה מהסוגיא בקידושין שמבואר בה שגם עבור מצות עליה לרגל חייב לבזבז כל נכסיו, אף שאין בה חיוב נכסים ושיעבוד.

וכתב החזון איש שלשה תירוצים ליישב מדוע גם על עליה לרגל צריך לבזבז כל נכסיו, אולם כבר הקשה עליהם בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן סד).

התירוץ הראשון, כתב החזון איש: "דלעולם חייב להפריש חומש למצוות, וכל שלא הפריש ואכל את מה שהרוויח, כשבאת מצוה לידו חייב בה עד כדי שיהיה חייב להפריש, ובזה אתי שפיר הכל, דאיירי באופן זה שהרוויח כבר ועכשיו אין בידו אלא חמשה סלעים".

והקשה שבט הלוי: "וצריך לעיין, חדא, היכן מצינו כזה שחייב אדם לעשות הפרשה מנכסיו בתחילה כדי שיהא שמור למצוות ושעל אותה הפרשה יחול שעבוד חיוב המצוות. ועוד כאן בנידון דידן כיון שבשעה שמכר החומש הזה עדיין לא חל חיוב פדיון הבן, שעדיין לא נולד בנו, וגם עדיין לא הגיע זמן מצות הראיה, א"כ כלפי מצוות האלו היה לו רשות להוציא. אם לא שנאמר שבגמרא מדובר באופן שמכר החומש הזה אחרי שכבר נתחייב בפדיון הבן ובראיה, וזה דוחק עצום, או דנימא דחומש מנכסיו הוא התחייבות כללי לכל המצוות גם הבאות אחרי הפרשה זמן רב, וזה ג"כ דחוק". ומסיים: "וכנראה שגם הגאון החזון איש לא כתב כן רק בדרך אפשר".

תירוץ נוסף כתב החזון איש "שלעלות לרגל אינו הוצאות הדרך אלא למיכל ולמישתי, ולכן חייב להוציאם, משום שהרי גם כאן היה צריך להוציאן, מיהו כשיתנם לכהן אין צריך לעלות, שאין לו מי שיפרנסנו שם והכא ימצא צדקה או להשתכר".

וכתב על כך בשבט הלוי, שמפורש בתוספות ר"י הזקן במסכת קידושין שם שכתב: "ולעלות צריך מעות להוצאת הדרך", שהכסף אינו למאכל ולמשתי אלא להוצאת הדרך. ועוד הקשה, שגם ללא מש"כ בתוספות ר"י הזקן, פשטות הש"ס מורה דאיירי בעולת ראיה וכו', שהרי הגמרא הביאה שם קרא ד"ולא יראו פני ריקם".

התירוץ השלישי של החזון איש הוא: "דאיירי בירושלים ונתחייב בעולת ראיה, וזה גובה ג"כ ממשעבדי כמבואר בבכורות (נא, ב) הלכך חייב בכל נכסיו". והחזון איש עצמו כתב דלישנא "דלעלות" לרגל לא משמע הכי.

ובאמת, דברים דומים לתירוצו של החזון איש ותמיהת השבט הלוי, נמצא במכתבו של החלקת יואב המודפס בכלי חמדה על פרשת ויצא (הנ"ל, ונדפס גם בשו"ת חלקת יואב ח"ב סי' צז) שכתב בתוך דבריו: "מה שכתב כבודו כעת להשיג עלי במה שהקשיתי בקידושין גבי לפדות את בנו ולעלות לרגל, וכתב כבודו דשם מיירי שכבר עלה לרגל רק שאין לו על קרבן, פלא עליו איך נעקור לשון הברייתא דקתני לפדות את בנו ולעלות לרגל".

ז.

עוד מצאתי בשו"ת פסקי עוזיאל (בשאלות הזמן סימן מח) שכתב בענין "עבודה עברית", וז"ל: "כל מצוה שהיא חובה לא נאמר שיעור זה [של חומש] אלא חייב לקיימם בכל מיטב יכולתו. ואל תשיבני ממה שכתב רמ"א ז"ל מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליהם הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפילו מצוה עוברת. שלא נאמר דין זה אלא במצוות חיוביות, כגון נטילת אתרוג שלא חייבה תורה בהם אלא למי שאפשר לו וכל זמן שאין אתרוג מצוי לו אינו נקרא מבטל מצות עשה וכל מי שאין לו לקנות הרי זה כאין לו אתרוג ופטור ממצוה זאת אבל במצוות שמוטלות על האדם, כגון פדיון בכור שמשעה שנולד לו בן בכור חייב לפדותו וכל זמן שאינו פודהו הוא מבטל מצות עשה, וכן מצות צדקה לעני שהזדמן לפניו וכל הדומה להם שאדם חייב בקיומם בכל אופן שהרי הבן והעני עומדים לפניך. וכן דקדק רש"י בפירושו וכתב שחייב אדם לבזבז במצוות לולב או ספר תורה שליש (ב"ק ט, ב ד"ה שליש), והרי שרש"י פירש מצות לולב או ספר תורה להוציא מצוות שאינם דומות כגון פדיון בכור ציצית של ד' כנפות מזוזה ומעקה וכדומה. ובזה מתורצת השגת המשנה ברורה באו"ח תרנ"ו". כלומר, לפי דבריו מיושבת הקושיה מעליה לרגל שהיא "מצוה העומדת לפניו", ולכן חייב לבזבז עליה את כל הונו, וכן בפדיון הבן חייב לבזבז את כל הונו.

ומתוך כך מסיק שם: "בנידון דידן שבעל הבית עסוק בעבודה, ועבודתו מחייבת לשכור פועלים מישראל, אין שיעור שליש או חומש נוסף על השכר של פועל לא יהודי מוציא אותו ידי חובתו, אלא צריך לקיים המצוה כתקנה בעין יפה במידת כי טוב לו עמך וחי אחיך עמך", ע"כ דבריו.

אולם עצם דבריו תמוהים, מהו ההבדל בין מצוות חיוביות דוגמת אתרוג ובין מצוות המוטלות על האדם כגון מזוזה ומעקה ופדיון בכור, והרי אלו ואלו עומדים לפניו בחיוב. וכמו כן, הרי מצות ספר תורה עומדת לפניו כל הזמן כמו מזוזה ומעקה, ומדוע כרך ביחד מצות ספר תורה ולולב, וצ"ע.

ומכל מקום, נותרה בעינה סתירת הסוגיות בכתובות שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש עם המבואר בסוגיא בקידושין שיכול לבזבז כל ממונו עבור מצות פדיון הבן ועליה לרגל. דכפי שנתבאר, על כל תירוצי האחרונים שהובאו: הביאור הלכה, האגרות משה, המהר"ם שיק, החלקת יואב, והחזון איש, נשאר מקום לתמוה, כמבואר לעיל, וצ"ע.