דרשני:סימן כב-ברכת כהנים בשמחת תורה (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:37, 21 באוקטובר 2018 מאת Zvi Ryzman (שיחה | תרומות) (Chapter has added and assigned to the book)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ברכת כהנים בשמחת תורה

א. מנהג קהילות אשכנז בחו"ל לשאת כפים רק ביום טוב בתפילת מוסף, כמו שכתב הרמ"א (או"ח סי' קכח סעי' מד) "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך, מה שאין כן בשאר ימים אפילו בשבתות השנה שטרודים בהרהורים על מחיתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב אין נושאין כפים אלא בתפילת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב".

ברם, בשונה מכל יום טוב, בשמחת תורה נהגו ברוב הקהילות לשאת כפים בשחרית, כמו שכתב הלבוש (או"ח סי' תרסט) "ואין נוהגין לעלות לדוכן [בשמחת תורה במוסף] מפני שמחת העם שטרודין בשמחתן ושכיחי שכרות". וכן מפורש בקיצור שלחן ערוך (סי' קלח סעי' ח) "ביום שמחת תורה נוהגין בהרבה מקומות שהכהנים נושאים כפיהם בתפילת שחרית ולא במוסף משום דבמוסף יש חשש שכרות". כלומר, מאחר ואין לשאת כפים בשכרות (או"ח סימן קכח סע' לח), ומטעם זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' קכט סע' א) שאין נשיאת כפים במנחה "דשכיחא שכרות באותה שעה, שמא יהא הכהן שיכור באותה שעה" - לכן בשמחת תורה, בגלל החשש שיקדימו לעשות קידוש לפני תפילת מוסף [בגלל אריכות התפילה וקריאת התורה] ויבואו לידי שכרות, הקדימו את נשיאת הכפים לשחרית.

בספר תולדות חג שמחת תורה מאת אברהם יערי הביא (פרק כו) שכן נהגו בבית מדרשו של החתם סופר, בקהילות גליציה וחב"ד, וכן המנהג הנפוץ היום בחו"ל ברוב הקהילות, שהכהנים עולים לדוכן בשמחת תורה בשחרית ולא במוסף.

מאידך, האליה רבא כתב: "פה פראג נוהגים לעלות במוסף, רק בבית הכנסת פנחס נוהגים בשחרית כמ"ש המנהגים". ובפמ"ג (אשל אברהם סי' תרסט) הביא את שני המנהגים: "נשיאת כפים יש נוהגין בשחרית דלית שכרות, ויש במוסף". ובספר תולדות חג שמחת תורה (שם) הביא את מנהגי קהילות פרנקפורט וורמייזא שלא חששו לדברי הלבוש להקדים את נשיאת הכפים בשמחת תורה ממוסף לשחרית, והכהנים עלו לדוכן בתפילת מוסף כבכל יום טוב, וכן מובא במחזור ויטרי (סימן תכג) מתלמידי רש"י, שנהגו לשאת כפים בשמחת תורה במוסף.

למעשה, המשנה ברורה (סי' תרסט ס"ק יז) הביא את שני המנהגים, וסיים: "וכל מקום לפי מנהגו ויזהרו שלא ישתו".

ב. בשלהי חודש תשרי תשס"ה כתב לי ידידי ר' אריה גרינבאום, אחד מבני החבורה בשיעור לכהנים, את המכתב הבא: [המכתבים בשיעור זה נשלחו בדואר האלקטרוני, ותורגמו מאנגלית].

יום שלישי כ"ז תשרי תשס"ה

לכבוד צבי רייזמן

השנה התפללתי בשמחת תורה במנין המוקדם בבית הכנסת "ישראל הצעיר" בעיר (YICC). מראש הוחלט שהקידוש ייערך רק בסוף התפילה, והרב יצחק עץ-שלום הכריז שהכהנים יעלו לדוכן רק בתפילת מוסף ולא בשחרית.

הזכרתי לו, בשמך, את מה שאמרת לנו בשיעור שמסרת בענין נשיאות כפים בשמחת תורה, שחשש שכרות אינו הסיבה היחידה למנוע מכהנים לעלות לדוכן, אלא גם בגלל המנהג לא לשאת כפים במוסף לאחר קריאת פרשת וזאת הברכה.

לאחר דין ודברים ארוך, הרב עץ-שלום הסכים שנעלה לדוכן בשחרית בתנאי שאבטיח לו לעלות לדוכן גם במוסף. כל הכהנים עלו לדוכן פעמיים. האם תוכל להכין מראי מקומות בנושא. הבטחתי לו ולרב מאסקין (שגם היה מעורב בדין ודברים) שאבקש ממך את המקורות.

מצפה לראותך ביום חמישי, רוב תודות

אריה

כפי שמתואר במכתב זה, בבית הכנסת "ישראל הצעיר" (YICC) התעורר ויכוח, אימתי ראוי לשאת כפים בשמחת תורה.

הרב עץ-שלום הסיק, שאם הטעם למנהג לשאת כפים בשמחת תורה הוא בשחרית בגלל חשש שכרות, כמבואר בדברי הלבוש, הרי שאם יקבעו מראש בבית הכנסת שהקידוש יערך רק לאחר סיום תפילת מוסף, שוב אין כל חשש שכרות, וממילא בטלה הסיבה לשנות את זמן נשיאות כפים בשמחת תורה ממוסף לשחרית. ולכן תיקן הרב עץ-שלום תקנה לעשות קידוש לאחר תפילת מוסף, ועל ידי כך ישאו כפים בתפילת מוסף, כפי שנהוג בכל יום טוב בחו"ל.

ג. אולם כפי שטען בשעת מעשה ר' אריה גרינבאום, יש טעמים נוספים למנהג הקהילות לשאת כפים בשחרית בשמחת תורה, מלבד הטעם שחוששים לשכרות, כפי שמסרתי בזמנו בשיעור, והעברתי לו אחר כך את המקורות על פי בקשתו, כדלקמן:

ראשית, בספר תולדות חג שמחת תורה (פרק כו) הביא מדברי ספר משמרת שלום (סימן מז סע' ד) שכתב: "העולם אומרים הטעם [שאין נושאים כפיהם בשמחת תורה במוסף] משום שכרות. והנה בספר דברי שלום על התורה כתבתי, הטעם, משום דקוראים וזאת הברכה ומברכים ברכת משה לכל שבט ושבט, וכל ישראל מתברכים בברכת משה, על כן אין צורך לברכת כהנים".

וכעין זה הביא בקובץ וילקט יוסף (שנה יג קונטרס ב סימן כה) בשם רבי ברוך ממעז'בוז' "שאמר טעם למנהג המקומות שאין נשיאת כפים כלל בשמחת תורה, משום דקורין בתורה פרשת וזאת הברכה אשר ברך משה ואם כן מרחף עלינו אז ברכת משה, עכ"ד. והסבר דבריו, שהיה נראה כעין פגיעה בכבוד משה רבנו ע"ה, וזה שייך אחר שכבר קראנו בתורה ברכתו של משה, אמנם בשחרית שעדיין לא השמענו ברכת משה, רשאי להתברך בברכתו של אהרן".

מבואר לפי טעם זה, שלאחר קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה שמתברכים בברכתו של משה, אין לשאת כפים ולברך בברכתו של אהרן. או מכיון שאין כבר צורך בברכת אהרן לאחר ברכת משה, או בגלל שיש כביכול פגיעה בכבודו של משה, שלאחר שמתברכים בברכתו לא מסתפקים בזה ומבקשים גם את ברכתו של אהרן.

ולפי טעם זה ודאי שהתקנה לעשות קידוש לאחר תפילת מוסף, לא מועילה להתיר לכהנים לשאת את כפיהם בתפילת מוסף, שהרי הם נושאים כפים ומברכים בברכתו של אהרן לאחר ברכתו של משה.

טעם נוסף, מובא בספר המנהגים לרבי אייזיק טירנא (סוף הלכות שמיני עצרת) שבקהילות אשכנז "לא נהיגי לעלות לדוכן במוסף, מפני שמחת העם שקונין פירות וזורקין בבית הכנסת לתינוקות לשמחת תורה [ולא יוכלו איפוא לכוון את ליבם] לכן נהיגי לעלות לדוכן בשחרית".

כלומר, לטעם זה הסיבה שאין לשאת כפים במוסף היא, בגלל העדר יישוב הדעת הדרוש לברכת כהנים בשל שמחת הציבור שעסוקים במנהגים לקנות פירות ולזרוק בבית הכנסת בשעת ההקפות וקריאת התורה. ולכן ראוי להקדים את נשיאת הכפים בשמחת תורה לשחרית, כאשר הכהנים עדיין מיושבים בדעתם.

ומסתבר שטעם זה אקטואלי עד עצם היום הזה, כפי שנהגו ברוב הקהילות לשמוח בשמחת תורה במנהגי שמחה, באופן שלאחר ההקפות וקריאת התורה, אין את יישוב הדעת הדרוש לכהנים בשעת הברכה.

ומפני הטעמים הללו [ומטעם נוסף, שאין לשנות מן המנהג, כפי שיבואר להלן], התעקש ידידי ר' אריה גרינבאום לשאת כפים בשמחת תורה בתפילת שחרית ולא בתפילת מוסף כבקשתו של הרב עץ-שלום.

ד. לאחר זמן קצר הגיב הרב יצחק עץ-שלום על דברים אלו, במכתב הבא:

יום ה' כ"א חשון תשס"ה

צביקה היקר

שלום וברכה

ר' אריה גרינבאום שיתף אותי בהערותיך בקשר לברכת כהנים בשמחת תורה. האם נכון הדבר שטענת שאף אם אין חשש לשכרות, עדיין לא ראוי לעלות לדוכן במוסף. אם תרצה, אוכל לשלוח לך עותקים מעבודתו המדוייקת של יערי על שמחת תורה שבה הוא מביא את כל הגישות. השיטה שהזכרת מובאת שם (בנוסף על עוד שיטות) אך לא זו בלבד שזו דעת מיעוט שבמיעוט, אלא שדעה זו מופרכת.

שבת שלום

יצחק עץ-שלום

לאחר מכתב זה, הזמנתי את הרב עץ-שלום למסור שיעור בביתי, כדי להסביר את עמדתו לשנות את המנהג המקובל ברוב הקהילות בנשיאת כפים בשמחת תורה. בשיעור, הוא חזר על דבריו במכתב הנ"ל, שמכיון שבפוסקים הובא רק הטעם לנשיאת כפים בשמחת תורה בשחרית ולא במוסף בגלל חשש שכרות, נמצא ששני הטעמים שהבאנו לעיל אינם מקובלים על דעת רוב הפוסקים, ולכן אין להתחשב בהם כלל.

ומאחר והטעם העיקרי למנהג לשאת כפים בשמחת תורה בשחרית ולא במוסף הוא מחמת שכרות, הרי שאם נוצר מצב שאין חשש שכרות - וכפי שתיקן בבית הכנסת "ישראל הצעיר" (YICC) שהקידוש יערך רק לאחר סיום תפילת מוסף - בטלה הסיבה לשנות את זמן נשיאות כפים בשמחת תורה ממוסף לשחרית, וניתן לקיים את נשיאת הכפים בתפילת מוסף, כפי שנהוג בכל יום טוב בחו"ל.

הרב עץ-שלום האריך לדבר על "מנהגי טעות", דהיינו מנהגים שהשתרשו בקהילות בעקבות טעות, ונתן לכך דוגמא מאלפת מהסיפור המובא בספר מנהגי ישראל מאת פרופ' דניאל שפרבר (חלק א עמ' לו) "אודות כפר אחד במזרח אלג'יר, סוק אהרס שמו, ששם נהגו בני הקהילה לאכול חמץ בשמיני של פסח, בחורבות התיאטרון הרומאי שמחוץ ליישוב. כאשר הגיע לשם רב וביקש להתחקות אחר שורש "מנהג" נורא זה, ענו לו זקני הכפר, שלפני שנים או שלשה דורות בא לשם שד"ר מארץ הקודש, ובשמיני של פסח ראוהו אחדים מבני המקום כשהוא הולך אל מחוץ ליישוב, לאותן חרבות, ומתיישב לו שם ואוכל חמץ. כמובן, אותו שד"ר מארץ ישראל רצה לאכול חמץ ביום שחל להיות במוצאי פסח לדידיה, ואילו בני המקום חשבו שאם חכם וצדיק זה הבא מארץ ישראל הקדושה עושה כן, ודאי שזהו מנהג כשר ומיוחד"...

ה. אולם בתשובה לדברים אלו, טענו חברי השיעור כנגד הרב עץ-שלום, שאי אפשר לקרוא למנהג לשאת כפים בשמחת תורה בשחרית "מנהג טעות" גם אם במצב מסויים בטל הטעם לנהוג כן. ובפרט לאור המקורות שהבאנו מגדולי ישראל לעיל [אות א].

ידוע לכל, גודל ההקפדה שלא לשנות ממנהגים הנהוגים, כפי שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס) "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך (משלי כב, יח), אמר רבי שמעון בן יוחאי אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו". ועד כדי כך, שאמרו בירושלמי (יבמות פרק יב הלכה א) "מנהג מבטל הלכה". ובספר מנהגי ישראל (ח"א פרק ב) הביא דוגמאות רבות מדברי רבותינו הראשונים כמה חזק כוחו של מנהג בישראל, שגם קושיות גדולות המתעוררות על מנהג קיים, אין בכוחן לבטלו, והמנהג נשאר בתוקפו למרות כל המתמיה שבו.

ומעתה גם המנהג שהתפשט ברוב קהילות ישראל לשאת כפים בשמחת תורה בשחרית בגלל חשש שכרות, ודאי שאינו נחשב ל"מנהג טעות", ואין לשנותו, גם כשבטלה הסיבה לקיומו.

וכך השבתי בקיצור, עוד באותו יום שכתב הרב עץ-שלום את מכתבו הנ"ל:

יום ה' כ"א חשון תשס"ה

לכבוד הרב עץ-שלום

שלום וברכה

יש לי את הספר תולדות חג שמחת תורה של יערי, קראתי ולמדתי אותו. אך זכור: מסורת אבות [מנהג] היא דבר חזק כמו דין. במשך דורות נהגו לעלות לדוכן בשחרית בלבד ולא במוסף. ברגע שנכנסים לסיבות ומפרשים אותם בצורה שונה, אפשר למצוא לגיטמציה גם לקיים תפילה במנין של נשים.

שבת שלום

צבי

בדומה לדברים שכתבתי, כתב לי אחד מבני החבורה בשיעור לכהנים, ידידי ר' דוד תומים, דברים ונוקבים:

יום ה' כ"ה טבת תשס"ה

למורי ורבי צבי רייזמן שליט"א

מכתב זה הוא בקשר לנושא של ברכת כהנים בשמחת תורה אצל האשכנזים בחו"ל.

כפי הנראה החליט הרב יצחק עץ-שלום לדחות את הקידוש בשמחת תורה לאחר תפילת מוסף, על מנת לאפשר לכהנים לעלות לדוכן בתפילת מוסף, בנוסף על תפילת שחרית.

הרב עץ-שלום היה נוכח בשיעור שלנו, והבהיר בצורה ברורה את עמדתו. הדוגמא שהביא אודות עיר שבה אכלו חמץ באחרון של פסח בטעות, היתה ציורית ומשעשעת גם יחד. לבסוף הוכרחתי להסכים עם מסקנתו.

אך במחשבה שניה, כאשר אינני תחת השפעת סגנונו המושך, התעוררו בליבי ספקות בקשר לגישתו ובמיוחד לגבי מסקנתו - פסק ההלכה.

מנהג על פי הגדרה איננו דין, ואף יכול להיות מנוגד להלכה. אופן ההנהגה שהתקבל על ידי הרבנים וגדולי הדורות, ושהועברו מאבא לבן דור אחר דור, הם שנתקבלו למעשה כ"הלכות" או דינים.

כפי שהסביר זאת באומנות רבה, הרב עץ-שלום, ישנם מנהגי שטות המבוססים על סיבות בלתי הגיוניות, ויש צורך להראות את חוסר ההגיון שבדבר על מנת להפסיק את קיום המנהג. הוא אף הצביע על כך, שישנם מנהגים שאין להם סיבה ידועה ולכן אינם ניתנים לשינוי. אחרון חביב, הוא הסביר שכאשר הסיבה למנהג ידועה, והמנהג נראה בניגוד לרצון התורה, אם אפשר לערער את הסיבה - יש להפסיק את קיום המנהג.

הטענות הנ"ל נראות הגיוניות והולכות יד ביד עם גישתנו להלכה ומנהג.

אך בניגוד לזאת, התוצאה והמסקנה של הרב עץ-שלום הפריעה לי, בדיוק כפי שהמנהג לאכול חמץ באחרון של פסח היה טעון בירור והוכח כלא הגיוני, כך גישתו הכל כך יחודית מגרה אותי למחשבה שניה בנושא.

אני שואל את עצמי:

מי מוסמך להכריע מתי סיבה כבר לא נוגעת?

מי מוסמך לדעת האם הסיבה היא יחידה למנהג זה?

מי מוסמך להחליט שמנהג בן שנות דור צריך להפסיק?

אני אישית לא הייתי מעודי בבית כנסת אשכנזי (חרדי) מחוץ לארץ ישראל, שבו עלו לדוכן בשמחת תורה מלבד בשחרית, וזה כולל שמונה ערים בהם התגוררתי בארה"ב כמו גם לונדון באנגליה. בהרבה מן הקהילות, המנהיגים היו גדולי תורה זצ"ל וכוללים את סבי ואבי זצ"ל. גדולי הדור הללו חברו לגדולי הדורות הקודמים שקיימו את המנהג. היתה להם היכולת לעכב את הקידוש לזמן שאחרי מוסף, ולקבוע את ברכת כהנים במוסף במקום או בנוסף לברכת כהנים בשחרית. והם לא עשו זאת!

אני בטוח שגדולי התורה היו למדנים כמו הרב עץ-שלום (ההשוואה היא מחמאה), ובודאי שידעו את הסיבה המובאת בלבוש למנהג לעלות לדוכן בשחרית בשמחת תורה מפני שהכהנים עושים קידוש לאחר קריאת התורה, ועלולים להיות במצב שאינו מאפשר עליה לדוכן. גדולי התורה היו בוודאי יראי ה', אך הם לא החשיבו את המנהג כה מנוגד לתורה כדי לעכב את הקידוש, ובכך לאפשר עליה לדוכן במוסף.

דברים אלו מביאים אותי להבנת הסיבה המובאת בלבוש. עצם מנהג קהילות אשכנז בחו"ל לעלות לדוכן רק במוסף של יום טוב [ולא בכל יום] הוא גופא יכול להיחשב כ"מנהג בניגוד לרצון התורה". אך זהו המנהג, וגדולי התורה לא שינו את המנהג. וממילא מובן, שכאשר קבעו את המנהג הכללי של נשיאת כפים רק במוסף של יום טוב, הם כללו את המנהג של עליה לדוכן בשחרית של שמחת תורה, בגלל הסיבה המובאת ב"לבוש".

עתה שהמנהג האשכנזי בחו"ל הוא לעלות לדוכן רק ביום טוב פעם אחת במוסף, ומכיון שחלק מהמנהג הוא לעלות לדוכן בשחרית של שמחת תורה, אי אפשר לכהן לעלות לדוכן במוסף של שמחת תורה.

הייתי מעדיף את ההבנה הזו בדברי הלבוש, ומתבסס על מסורות הדורות הקודמים שהיו יותר למדנים ויראי ה' מאיתנו, מאשר להבין אחרת, ולרמוז בכך שאנחנו יותר למדנים ויראי שמים מדורות קודמים.

מסקנה, כהן צריך לסרב לעלות לדוכן במוסף של שמחת תורה, אלא אם כן הוא יודע שאביו היה נוהג כך.

ו. ידידי ר' דוד תומים נגע בנקודה חשובה, וברצוני להרחיב את הדברים.

מעיקר דינא דגמרא צריכים הכהנים לשאת כפים כל יום, כמובא בספר החינוך (מצות עשה שעח) "שנצטוו הכהנים שיברכו ישראל בכל יום, שנאמר (במדבר ו, כג) כה תברכו את בני ישראל אמור להם וגו', ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן".

אולם כפי שהזכרנו לעיל [אות א] מנהג האשכנזים בכל תפוצות הגולה לעלות לדוכן רק ביום טוב, כפי שפסק הרמ"א. וכתב הבית יוסף (סוף סי' קכח) על מנהג זה: "כתב האגור שנשאל מהרי"ל למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, מאחר שהוא מצות עשה. והשיב, מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם כמו שכתוב בהגהות מימוניות ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דווקא ביום טוב. וגם מטעם ביטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר עכ"ל. דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק. כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם, האי חומרא דאתי לידי קולא הוא ותלי תניא בדלא תניא, שהרי טבילה לנשיאות כפים לא הוזכרה בתלמוד, ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך ג' עשה בכל יום. ואע"פ שאינו עובר אלא אם כן נקרא, מכל מקום מוטב להם שיקיימו ג' עשה בכל יום ולא יטבלו, כיון שאינם מחויבים שיטבלו, ועל ידי כן יניחו מלקיים ג' עשה בכל יום. ויישר כוחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאות כפים".

מוכח מדברי הבית יוסף, שאף שפקפק במנהג חו"ל לא לשאת כפים כל יום ושיבח את מנהג בני ארץ ישראל ומלכות מצרים לעלות לדוכן כל יום, בכל אופן לא שינה את המנהג בחו"ל שלא לעלות, למרות שיש בזה ביטול ג' מצוות עשה ממש.

ובשו"ת בית אפרים (סימן ו) נשאל האם ניתן לבטל את המנהג הקיים, ולהורות לכהנים לעלות לדוכן כל יום, והשיב בתוך דבריו: "מאן גבר שיפשפש לבטל המנהג אף אם היה גדול בחכמה כמו הבית יוסף, כיון שהמנהג נתייסד על פי וותיקין ונעשה מעשה בפני גדולי הראשונים מהר"מ מרוטנבורג ותלמידו התשב"ץ והכל בו ומהרי"ל והאגור והרמ"א והלבוש והט"ז ומג"א וכל שאר גדולי הדורות עד זמנינו זה, לא היה אדם שפרכס בדבר. וידוע הספר הסדרי הדורות שמהר"מ מרוטנבורג נפטר בשנת ס"ה לאלף השישי, ובשנה זו ברח הרא"ש מאשכנז ובא לטולטילה אשר בספרד כמבואר בהקדמת ספר צידה לדרך, וכבר הראתיך שהיה מנהג זה באשכנז לפני מהר"ם ותלמידיו ומכללם הרא"ש, ומזמן ההוא עד עתה יותר מחמשה מאות שנה. ועתה אהובי ידידי ירא וישפוט כעין שכלו את הגיבורים אנשי ה' האלה אשר הקטן שבתלמידי תלמידיהם קטנם עבה ממתנינו, האם אמר יאמר ליצא ביד רמה ערוך אתם מלחמה ובכוחו ועוצם ידו יעשה חיל ועזר כנגדו לבטל המנהג אשר יסדו רבים וגדולים זה זמן רב. ואף אם היה נעלם מאתנו טעם הדבר לגמרי, וק"ו דטעמא אמרי בה וליכא דררא דאיסורא, שאנחנו מחויבים לעשות אוזנינו כאפרכסת לשמוע בקול דבריהם ואחריהם לא נשנה".

ואף בדורות האחרונים, מסופר על גדולי ישראל שרצו לשנות את מנהג חו"ל שלא לשאת כפים בכל יום, ולא עלתה בידם, כפי שכתב הג"ר דוד לוריא בספר עליות אליהו (עמ' כב, ב הערה א) בשם הג"ר חיים מוולוזין, וז"ל: "כמה פעמים השתוקק הגר"א להנהיג בביהמ"ד שלו גם בחול שישאו הכהנים כפיהם בכל יום ולא ערב לבו לעשות מעשה, עד שפעם אחת החליט בדעתו שלמחר ישאו הכהנים כפיהם, והנה באותו היום שחשב זה, נתפס בבית האסורים ע"פ עלילות שוא, שנתגלגל מענין המחלוקת בין הרב והקהל דוילנא, כנודע, ולכן אף כשיצא חופשי מבית האסורים לא רצה עוד לקבוע המנהג הזה". ואף הגר"ח מוולוז'ין התכון להנהיג נשיאת כפים בכל יום, אך לא אסתייעא מילתא, שכן בערבו של אותו יום, בו רצה לחדש מנהג זה, פרצה שריפה בבית הכנסת, כפי שהביא בעליות אליהו (שם).

וכן הביא גם בשו"ת משיב דבר לרבנו הנצי"ב (ח"ב סי' קד): "ובזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוולוז'ין זצ"ל שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א ז"ל להנהיג נשיאת כפים בכל יום בבית מדרשו. ועיכבוהו מן השמים ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בוילנא ל"ע. ואחר כך חו"ז הגאון אביר הרועים מוהר"ח ז"ל הסכים ביום אחד שביום המחרת יצוה לישא כפים, ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובית הכנסת שבעיר וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד ע"י ברכת כהנים בחול, ואין אתנו יודע עד מה".

וכנראה רמז לכך בספר ערוך השלחן (סי' קכח ס"ק סד) בדבריו: "והנה ודאי אין שום טעם נכון למנהגינו לבטל מ"ע דברכת כהנים כל השנה כולה וכתבו דמנהג גרוע הוא, אבל מה נעשה וכאילו בת קול יצא שלא להניח לנו לישא כפים בכל השנה כולה. ומקובלני ששני גדולי הדור בדורות שלפנינו כל אחד במקומו רצה להנהיג נשיאת כפים בכל יום וכשהגבילו יום המוגבל לזה נתבלבל הענין ולא עלה להם, ואמרו שרואים כי מן השמים נגזרה כן".

* * *

סוף דבר, למדים אנו מכל המובא לעיל, שלמרות שיש מצוה מפורשת בתורה לשאת כפים בכל יום, נזהרו קהילות אשכנז במשך כל הדורות מלשנות את המנהג שהנהיגו דורות ראשונים שלא לשאת כפים כל יום. ומכך נלמד גם אנו, כמה זהירות נדרשת לפני שינוי כלשהו של מנהג נשיאת כפים בחו"ל בשמחת תורה, שכבר נהגו דורות רבים לעלות בו לדוכן בשחרית ולא במוסף. ובפרט, שישנם טעמים נוספים למנהג מדוע אין לעלות לדוכן בשמחת תורה במוסף, כפי שהבאנו לעיל [אות ג], ואף שלא הובאו בדברי רוב הפוסקים, אך בוודאי יש בהם נותן טעם לשבח קיומו של המנהג לשאת כפים בשמחת תורה בשחרית.

ענף ב

נשיאות כפים בצפון ארץ ישראל בזמן הזה

ז. דוגמא נוספת, על החומרא הרבה שבה התייחסו הפוסקים לשינוי מנהגי נשיאת כפים, יש להביא מהדיון אודות המנהג שלא לשאת כפים בצפון ארץ ישראל בזמן הזה.

הבית יוסף [דבריו הובאו לעיל אות ו] שיבח את מנהג "בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום". וכך נוהגים בכל קהילות עדות המזרח הפוסקים כמנהג מרן השו"ע, עד היום הזה, שנושאים כפים בכל ארץ ישראל [וגם בחו"ל] כל יום. אולם מנהג קהילות אשכנז בצפון ארץ ישראל, בצפת, טבריה ושאר ערי הגליל, כבר מאות בשנים, שאין נושאים כפים בימות החול כלל, אלא רק בשבת ובימי ר"ח ומועד במוסף.

בשו"ת פאת שדך (סימן מ) דן הרב שמואל דוד הכהן מונק, שהיה רב הקהילה החרדית בחיפה, בשאלה האם ראוי להנהיג נשיאות כפים דבר יום ביומו בעירו חיפה. שאלה זו הפנה הרב מונק לרבה של צפת באותם הימים, אף הוא כהן, רבי שמחה הכהן קפלן זצ"ל, וכך כתב לו:

"מיום שבאתי הנה נצטערתי לידע מה טעם נהגו בכל הגליל שלא לישא כפים אלא ביום שיש בו מוסף. ותמהתי שהרי מרן הרב בית יוסף היה תושב צפת וכן בעל פאת השולחן, ולא הזכירו מנהג זה, וכתבו בפשיטות שבכל ארץ ישראל ומצרים נושאים כפיהם בכל יום. והוחלט בלבי שמנהג זה נתחדש אחרי הרעש המפורסם [שהיה בצפת]. וכן אמרו לי שבישיבת כפר חסידים נושאים כפים בכל יום על פי ציוויו של הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, אבל אני מתיירא משינוי המנהגים. ובפרט מנהג נשיאות כפים שהגר"א והגר"ח נצטערו עליו ולא איסתייעא להו מילתא, ומה"ר נתן אדלר ששינהו, נרדף כל ימיו, וחוששני שעדיין צעיר אנכי לימים ובנין נערים סתירה ח"ו, ועוד שאולי לא ישמעו בקולי. והיה בדעתי לחקור על שורש המנהג אצל זקני חכמי הספרדים, אבל לא נשאר כאן אלא אחד מהם והוא נפטר לבית עולמו לפני כמה שבועות ולא הספקתי לשאלו.

ועתה זכיתי לקנות ספר ארץ החיים להחכם ר' חיים סתהון מחכמי צפת, והוא דיני ומנהגי ארץ ישראל על פי ד' חלקי שו"ע ומצאתי שכתב שמנהג האשכנזים בצפת שאין נושאין כפיהם אלא ביום שיש בו מוסף, ועל ידי זה נתחדש לי שהספרדים אינן נוהגין כן, ולכן חוששני מאד שאין זה מנהג כלל, אלא שהחסידים שנתיישבו בצפת אחרי הרעש לא רצו לשנות כל כך ממנהגי חו"ל, ועשו פשרה זו לישא כפיהם רק ביום שיש בו מוסף. ואולי יכול מעכ"ת לחקור על שורש הענין אצל זקני צפת ומה היתה דעת הרידב"ז, ודעתו של מוהר"ר שמואל העלר זצ"ל [שגרו בצפת] ואיך נוהגין הספרדים כיום".

הרב מונק סבר איפוא, שהמנהג שלא לשאת כפים בחיפה "אינו מנהג כלל" - אולם יחד עם זאת, חשש מאד לשנות אפילו מנהג שכזה, כל עוד לא התברר באופן מוחלט שמקורו בטעות.

ח. תשובתו של הרב שמחה קפלן לא איחרה מלבוא:

"קיבלתי מכתבו בדבר הנוהג שבעיה"ק צפת ת"ו והגליל אין נשיאת כפים בימות החול, ובשבתות ומועדים עולים לדוכן רק בתפילת מוסף. נכון הדבר שמרן הב"י ז"ל קבע שבארץ הקודש נושאים כפים בכל יום, ולמעשה נוהגים כך הספרדים בצפת גם כיום וכן בשאר ערי הארץ. מנהג האשכנזים בצפת ת"ו לא לעלות לדוכן בכל יום, ברור שמקורו מתקופת האר"י ז"ל וגוריו והם הם שהנהיגו נוהג זה, וטעמם ונימוקם כמוס אתם, ללא כל ספק יש בזה משום תורת הסוד, ומאד יתכן שהקפידו שכהן לא יעלה לדוכן טרם שטבל, ולכן קבעו שבימות החול לא ישאו כפים וגם בשבתות ומועדים רק במוסף שכבר סיפק בידי הכהנים לטבול (ומקורם אולי מדברי הירושלמי, אשתו נדה, אחותו נדה, אמו נדה, לא ישא כפים).

לא נכונה הנחתו זו שהנוהג הוא רק מתקופת אחרי הרעש, וכן שהעליה הגדולה של חסידים ופרושים שהיתה אז בגליל הנהיגה כפי שהיה בחו"ל. הרבה דברים הונהגו בצפת ובגליל לא לפי מנהגי חו"ל... ברור הוא שמרן הב"י לא יצא נגד מנהגי האר"י הק' זצ"ל. ובחיפה שהראשונים בה היו אנשי צפת וטבריא המשיכו במנהגם זה שנהגו מקדמת דנא בצפת וטבריא. למעשה, אין כאן יסוד להגיב ולמחות למי שאינו נוהג מנהג זה, וגם ידוע לי שהרידב"ז הורה בישיבה שלו לשאת כפים בכל יום. לפני שנים אחדות נשאלתי מתושבי מושב צוריאל, אם עליהם לשאת כפים בכל יום והוריתי להם שכן ישאו כפים, ולדעתי ברור שבכפר חסידים והסביבה וכן בחיפה אלה שעולים לדוכן כל יום טוב עושים וודאי שאין למחות בידם".

אולם למרות שלדעת הרב קפלן אין למחות ביד מי שעולה לדוכן בצפון ארץ ישראל כל יום, למעשה כתב הרב קפלן בסוף דבריו: "החותם מטה אינו עולה לדוכן בצפת, וכן נהגו בכל בתי הכנסת האשכנזיים מאות בשנים".

הרי לנו שגם הרב קפלן נזהר מאד מלשנות את המנהג הקדום שלא לשאת כפים בצפת בכל יום, והוא מעיד על עצמו שלא היה עולה לדוכן בצפת כל יום.

בחפצו הגדול לחדש את נשיאת הכפים בחיפה, חזר הרב מונק ושיגר מכתב נוסף בענין זה, לכ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר (הובא בספרו פאת שדך, שם), ובתוך דבריו הזכיר את הוראת הרידב"ז בישיבתו לשאת כפים בצפת כל יום, והוסיף: "וגם כעת התחילו לשנות המנהג בישיבות, כי בכפר חסידים שיש יש ישיבה חשובה, וכן פעיה"ק חיפה בישיבת הכרמל נושאין הכהנים כפיהם בכל יום". אולם שוב מסייג הרב מונק את דבריו: "אבל אני כשלעצמי מתיירא קצת מלשנות המנהג בבית הכנסת שלנו, אע"פ שלא נודע שורש וטעם, ובפרט בענין מנהג מניעת ברכת כהנים שהגר"א נצטער עליו וביקש לשנותו, ונתפס לבית הסוהר באותו היום, כמ"ש בעליות אליהו... אכן צעיר אנכי לימים ואמרו חז"ל בנין נערים סתירה, ומי יודע אם ישמעו בקולי, אלא אם כן אשתדל בדבר מאד, וכמעט גמרתי בדעתי להניח הדבר לעת עתה, עד שזיכני השי"ת להגיע לשנות בינה. ושוב אמרתי מזקנים אתבונן לשמוע דעת הדר"ג בדבר זה להיכן דעתו הגדולה נוטה"...

תשובתו של האדמו"ר מסאטמר לרב מונק אינה ידועה לנו. ומכל מקום מדבריו של הרב מונק למדנו שיעור מאלף בגודל הזהירות והחשש משינוי מנהגים בברכת כהנים. ולמרות ההשערה שמנהג אנשי חיפה לא לשאת כפים נובע מהתיישבותם של בני צפת שלא נשאו כפים בחיפה, וממילא אין כל כך תוקף למנהג זה מכיון שהוא עומד בניגוד למנהגם של כל בני ארץ ישראל לשאת כפים כל יום [כעדותו של הבית יוסף], בכל זאת הרב מונק לא הרהיב עוז בנפשו לשנות בפועל את מנהג תושבי חיפה, וגם בקהילתו של הרב מונק לא שינו את המנהג שהיה נהוג שם מקדמת דנא, שהכהנים לא עלו לדוכן בימות החול.

ט. גישה דומה לשינוי מנהג נשיאת כפים בצפון ארץ ישראל אנו מוצאים בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן א-ב) שדן בהרחבה בנושא, ומסקנתו: "והנה כל הנ"ל כתבתי רק מה שנראה לענ"ד בטעם שינוי המנהגים מגליל לעיה"ק ירושלים ואגפיה, אבל לדינא אין נפקא מינה לנו מאיזה טעם שיהיה, כיון שכבר נהגו כן, והונהג כן על פי גדולי הדורות, אין רשות לשום אדם לשנות מכל הטעמים שכתב הבית אפרים באיסור לשנות מהמנהג, ומזלזלין בגדולי הדור ודור מאז עד היום הזה. ואף תלמידי הגר"א ז"ל שעלו בשנת תק"ע, ומהם הגאון בעל פאת השלחן ז"ל שדר בצפת משנת תק"ע עד אחרי תקצ"ז, ופקפק במנהג שם כנ"ל, מכל מקום לא שינה המנהג שם, אף דאז לא היה המנהג נהוג רק כמה עשרות בשנים מעת עליית תלמידי הבעש"ט כנ"ל. ומכל שכן כהיום הזה שכבר עברו כב' מאות שנים שנהגו כך, והיו במשך הדורות כמה וכמה גדולי וצדיקי הדור וכולם קיימו וקבלו המנהג שם. ואם כן איך יהין מי שהוא בזמנינו לשנות המנהג, והמקיימים ומחזיקים בהמנהג יתברכו בברכת שמים מעל ובכל ברכות התורה".

וכעין זה כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן ע), שאף הוא דן במנהגי נשיאת כפים בארץ ישראל, ולמעשה הכריע: "בטח דאלו שכבר שינו מהמנהג והתחילו לישא כפים בכל יום או בכל שבת אין בידנו הכח להחזירם למנהג הקודם, אבל גם אלו שעדיין מחזיקים במנהג חז"ל אין עלינו לכופם לשנות המנהג".

י. גם הפוסקים שרצו להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג בצפון הארץ נשיאת כפים בכל יום, הדגישו כי אין כוונתם לשנות מנהג קיים, אלא הוכיחו שלמנהג שלא לשאת כפים בכל יום אין כל תוקף של מנהג, ולכן יש לנהוג כפי המנהג שהיה מקדמת דנא כעדותו של מרן הבית יוסף שבימיו "בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום".

הרב שריה דבליצקי מבני ברק, סקר בהרחבה בקובץ תורני הנאמן (שנה יז גליון לא עמ' 7) את השתלשלות מנהג האשכנזים בצפת שלא לעלות לדוכן בכל יום, והביא את דברי השל"ה הקדוש שעלה לארץ ישראל כחמישים שנה לאחר פטירת הבית יוסף [בשנת ש"פ, לפני כארבע מאות שנה] והעיד שהיו נושאים כפים בגליל כל יום. ומאז אין עדויות ברורות עד לפני כמאתיים שנה, שבאו תלמידי הגר"א ודרו בצפת, ומאותה תקופה ואילך אנו יודעים שבקהילות האשכנזים לא נשאו כפים בכל יום, אולם ה"פרושים", דהיינו תלמידי הגר"א שהתיישבו במקום התחילו לנהוג לישא כפים בכל יום, וכעיקר הדין, וכמנהג הישן שהיה נהוג בצפת בזמן הבית יוסף ולאחריו בזמן השל"ה. ואחרי הרעש ששארית הפליטה מהם עברו לירושלים, שוב בוטל בצפת הנוסח אשכנז של הפרושים עד היום הזה.

ומתוך כך מסכם הרב דבילצקי: "ומכל הנתבאר בזה יוצא לנו שהאשכנזים הפרושים מימיהם לא קבלו מנהג זה של בטול נשיאת כפים בכל יום בצפון הארץ והגליל, על כן מן היושר והראוי שכל בתי הכנסת המתפללים נוסח אשכנז [דהיינו לא ספרד של החסידים, שאולי אחד מגדולי החסידים ביטל ענין זה בזמן מן הזמנים] הנמצאים בחיפה ושאר מקומות בצפון הארץ יתחילו לישא כפיהם בכל יום, וכעיקר הדין, וכמו שנהגו תלמידי הגר"א אז בצפת שלא התחשבו בשום דבר... ומי שישתדל בזה שכרו רב מאד לגרום שיקיימו מצוה כתיקונה".

ומוסיף רבי שריה דבליצקי: "ואין זה דומה כלל וכלל למסופר שכמה גדולים ובכללם הגר"א רצו להנהיג נשיאות כפים בחו"ל גם בכל יום ולא איסתעייא להו מילתא וראו והבינו מזה שאין הדבר ראוי, דשם בחו"ל הוא מנהג קדמון מאד שהונהג בפני מאות ואלפי גדולי עולם שבכל דור ודור. אבל כאן אינו מנהג אלא לכל היותר כמאתיים שנה, וכפי שהוכחנו לא קבלו האשכנזים [הלא חסידיים] מנהג זה מעולם".

והוא מסיים: "גם הרב הגאון רבי יהושע קניאל, הרב הראשי בחיפה, אמר לי שהוא זוכר שהגאון רבי אברהם יצחק קוק זצ"ל, בא פעם לחיפה והתפלל במנין שהיה בתלמוד תורה נצח ישראל, ועלה לישא כפיו בימי החול, ולא חשש לשום מנהג. ומכאן קריאה של חיבה יוצאת לידידי הרב הגאון רבי שמואל דוד הכהן מונק שליט"א הרב של הקהילה והביהכנ"ס החשוב של יראים ושלמים ברחוב הרצל 45 בחיפה, שישתדל גם הוא להנהיג בבית הכנסת של מתפללי נוסח אשכנז שישאו כפיהם בכל יום ויום, ואם הוא שהוא כהן יוצא ועולה, מי לא יצא ויעלה אחריו".

וכן דעת רבי בנימין זילבר שדן בענין זה באריכות בשו"ת אז נדברו בכמה מקומות (חלק יא סימן מג; שם סימן מט; בחלק יב סימן כד; חלק יג סימן לה) שראוי לחדש את המנהג לשאת כפים בכל ארץ ישראל בכל יום, ואין זה נחשב שינוי מנהג כי מנהג ארץ ישראל לרבות בצפונה היה מאז ומעולם לישא כפים, ולכן גם היום יש להנהיג בכל הבתי כנסיות שכהנים יעלו לדוכן ויברכו העם דבר יום ביומו.

יא. כמנהג קודמיו, גם הרב הראשי הנוכחי בחיפה, ידידי הרב שאר ישוב הכהן, ישב על המדוכה, ופירסם קונטרס מקיף בענין "ברכת כהנים בזמן הזה בחיפה ובצפון הארץ" (נדפס בתחילת ספרו שי כהן).

את דבריו הוא פותח בקביעה "ביקשתי ולא מצאתי לנוהג זה הסבר מניח את הדעת, לא בכתב ולא בעל פה מפי זקני עירנו יצ"ו. ודבר זה תמוה, מנין ראו לחלק עצמם במנהג ארץ ישראל, מנהג ירושלים ותל אביב וכל הערים המושבות לחוד, ומנהג חיפה, צפת טבריה וכל הגליל לחוד, עד שנעשים "אגודות אגודות", ואירע הדבר להיות מוקשה בעיני, שהרי ידוע כמה צעקו על זה הקדמונים, וביחוד מרא דארעא דישראל מרן הבית יוסף, שבפירוש יצא לחייב ברכת כהנים בכל יום גם בחו"ל, והלא כאן בארץ ישראל, הלכה כמותו בכל מקום, כפי שכתבו גדולים וכן טובים, ואנן מה נעני אבתרייהו".

והוא ממשיך לדון, שלמרות שהמנהג שלא לעלות לדוכן כל יום הוא "מנהג גרוע" על פי דעת הגר"א וערוך השלחן [הובא לעיל אות ו] מכל מקום "הסתפקנו לעשות חידוש בעירנו חיפה תובב"א, כי יראנו פן נלכד בענין ביטול מנהג של ישראל חלילה, שכך סמכו רבותינו הראשונים והאחרונים, שלא לשנות מנהג בני העיר. אמנם אחרי העיון, ותשועה ברוב יועץ, העלינו כי יש להבחין בין מנהג על פי דעת גדולים, ובין מה שאינו כלל בגדר מנהג, שלא ידוע מי התחיל לעשות כן, ובפרט שהוא שונה ממנהג המדינה כולה - מנהג ארץ ישראל, ולכאורה אין כאן מנהג העיר אלא נוהג שנהגו מעצמן".

ולאחר בירור ארוך בענין, מסקנתו של הרב שאר ישוב הכהן היא: "העולה מדברינו כי האשכנזים הפרושים שבארץ ישראל, בודאי ראוי שילכו בעקבות מנהג הגר"א. וכן כתב הגאון רבי ישראל משקלוב בספר פאת השלחן (ב, טז) מנהג יפה בכל ארץ ישראל שהכהנים נושאים כפיהם בכל ימות החול וכן נוהגים בכל גלילות ספרד, ע"כ... ונזכיר בענין זה הרב הגאון מוה"ר שמואל דוד הכהן מונק זצ"ל, רב העדה החרדית פה עיה"ק חיפה, באגרת שו"ת בנדון זה, שהעיד בשם האדמו"ר הבית ישראל מגור זצ"ל, ששלח אליו בזה לתקן הדבר, ושלח לו דברי הרב הגאון רבי שריה דבילצקי שליט"א שפירסם ב"הנאמן" [הובא לעיל אות י] לחזק מנהג ארץ ישראל לישא כפים בכל יום. והאדמו"ר מגור זצ"ל עיין בדבר, והשיב, שאולי דברי רבי שריה נכונים, אבל לא יתכן להנהיג בבית הכנסת אחד כך ובאחר אחרת, או כולם ינהיגו או כולם לא ינהיגו".

ומתוך כך הסיק הרב שאר ישוב הכהן: "העולה מדברינו, שאם יסכימו רבני העיר יצ"ו שליט"א, אשכנזים וספרדים, פרושים וחסידים, להשוות המנהג ולא להתגודד, ולהנהיג קיום מצות עשה בכל יום - זכות גדולה תתגלגל על ידם לקיים רצונם של גדולי ישראל וקדושי עליון... אף העיד בפני מרן הגאון רבי צבי יהודה קוק זצ"ל בבירור, שכ"ק אביו מרא דארעא ישראל, גאון הדורות וראש הרבנים לארץ ישראל, מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל עלה בכל יום לדוכן יחד עמו בבית הכנסת "הדרת קודש" שבהדר הכרמל, פה עיה"ק חיפה ת"ו... כמו כן שמעתי שמו"ר ראש ישיבת חברון, מרן הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, הרעיש על כך עולמות בביקורו בחיפה, ותבע בכל תוקף שחייבים לסדר ולתקן קיום מצות עשה של ברכת כהנים בכל יום, פה בעירנו... ועמיתי הגאון מוה"ר אליהו בקשי דורון שליט"א המציא מכתב שכתב אליו ראש ישיבת פוניבז' המעטירה, הגאון מוה"ר אליעזר שך (שליט"א) זצ"ל, הכותב בין היתר: "אין ספק אם אפשר להתנהג בלי מחלוקת, שכולם יסכימו, יש להנהיג נשיאת כפים בכל יום לקיים מצוה של תורה, כפי שנהגו כאן בירושלים, וגם הרמ"א שכתב בסי' קכ"ח סע' מ"ד שנהגו שאין נושאים כפים זהו רק בחו"ל, אבל בארץ ישראל נהגו כן, כמבואר במשנה ברורה. אבל כל זה רק באופן שיסכימו כולם בלי שום מריבות ובלי שום מחלוקת, וה' יברך את עמו בשלום".

הרב שאר ישוב הכהן היה "אומר ועושה". בט"ו בשבט תשל"ט, התכנסו רבני חיפה, ופירסמו את ההחלטה הבאה, החתומה על ידי הרבנים הראשיים לחיפה באותה שעה, הרב שאר ישוב הכהן, והרב אליהו בקשי דורון:

"רבותינו ז"ל הפליגו מאד בשבחה והרבו להדגיש חשיבותה של מצות ברכת כהנים... והנה מפני סבלות הגלות וטרדות הזמן, נתערבבו הקהילות והמנהגים, ונעשתה מצוה גדולה זו כדחויה ומונחת בקרן זוית, וגם פה בעירנו עיר הקודש חיפה, רבתה מבוכה בענין זה, יש בתי כנסיות שאינם עולים לדוכן אלא בשבת, בר"ח ובמועדים בתפילת מוספים... אשר על כן שמנו את לבנו לברר הלכה זו מיסודה ולברר המנהג הראוי, ובמעמד חברי הרבנות הראשית חיפה, ורבני הקהילות והשכונות החלטנו להתקין, לברר ולקבוע מנהג טוב, שדעת חכמים נוחה הימנו... כל רב בקהילתו, ראוי שינהיג עליה לדוכן בכל יום, גם בימי החול, בתפילת שחרית כמנהג ירושלים עיה"ק ורוב ארץ ישראל... אך יזהרו מאד כל העוסקים במצוה קדושה זו, שלא להביא הדבר לידי מחלוקת חלילה".

אולם המציאות מוכיחה, כי תקנה זו לא צלחה, ועד עצם היום הזה לא השתנה מנהג האשכנזים בחיפה, שאינם עולים לדוכן בכל יום. וידועה דעתו של הרב יעקב רוזנטל, אב"ד וראש ישיבת הגר"א בחיפה, שיצא נגד החלטת הרבנים הנ"ל בטענה "שאין לשנות מנהגים שנהגו בהם שנות דור".

למעט בכמה בתי כנסת של יוצאי ישיבות [הנוהגים כמנהג הישיבות בחיפה והצפון], הנושאים כפים מידי יום [כפי שהוזכר לעיל תקנתו של הגה"צ רבי אליהו לאפיאן בישיבת כפר חסידים], נשאר על מכונו המנהג הרווח זה מאות בשנים בעיר חיפה ובכל הגליל, לעלות לדוכן רק בשבת ובימי ר"ח ומועד בתפילת מוסף.

* * *

הארכנו רבות בסוגיית נשיאת כפים בצפון ארץ ישראל, כדי להראות עד כמה נתחבטו גדולי הפוסקים לברר את המנהג המדויק של ברכת כהנים, וחששו מאד לשנות מנהג שנהגו בו דורות קדמונים. ואפילו במנהג שמקורו לא ברור, התקשו רבים וטובים לעשות מעשה ולשנות מנהג הקיים שנים רבות. וגם מי שהעיז להציע לשנות את המנהג הקיים, טרח להודיע בשער בת רבים כי אין כוונתו לשנות מנהג קיים, אלא להחזיר מנהג שהיה למקומו - מאחר ואין למנהג הרווח בצפון ארץ ישראל מקור ברור, ואם כן אין לזה תוקף של מנהג, ובפרט שידוע שבדורות ראשונים היו נושאים כפים בכל ארץ ישראל, ולפיכך הרצון להנהיג את העליה לדוכן כל יום בצפון הארץ היה כדי להחזיר את המצב לקדמותו, ובשום פנים ואופן, לא עלה בדעתם לשנות מנהג שיש לו מקור נאמן.

ומעתה בנדון דידן, שכבר שנים רבות נהגו רוב קהילות האשכנזים בחו"ל לעלות לדוכן בשמחת תורה בשחרית, ובוודאי מנהג זה מקור נאמן לו, כדברי הלבוש שיש לחשוש לשכרות, או הטעמים הנוספים שהובאו לעיל בענף א' - אין כל ספק שאין ראוי לשנות מנהג שנהגו בו לאורך כל הדורות. ובפרט בזמנינו, המשנה מן המנהג, שבמעשיו עלול לגרום לזלזול במנהגי ישראל, אחריתו מי ישורנה.