דרשני:סימן ח - מדליקין מנר לנר (Zvi Ryzman)

סימן ח

מדליקין מנר לנר^[1]

א.

בגמרא (שבת כב, א) מובא: "איתמר רב אמר אין מדליקין [בחנוכה] מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין". בטעמו של רב, מדוע אסור להדליק מנר אחד של חנוכה לנר אחר, הסתפקו בגמרא אם הוא משום "ביזוי מצוה", דהיינו כשהוא מדליק קיסם מהנר הראשון כדי להדליק בו נר אחר, יש בזיון למצוה של הנר הראשון, מאחר שמדליק בו דבר שאינו של מצוה. או שהוא משום "אכחושי מצוה". כלומר, בהדלקה הוא נחשב כממעט את החפץ של המצוה, כי כשהוא מדליק מהנר הראשון של המצוה, נראה הדבר כאילו הוא נוטל מהאור של הנר ושואב ממנו מקצת מלחלוחית השמן.

מבארת הגמרא מה הנפקא מינה בין הטעמים: "איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא". כאשר הוא מדליק באופן ישיר מנר לנר, שלא באמצעות קיסם. אם נאמר שרב אסר את ההדלקה מנר לנר מפני "ביזוי מצוה" של הנר הראשון, אזי להדליק ישירות מנר לנר, מותר, שהרי באופן זה הוא אינו מבזה את הנר הראשון. אך אם טעמו של רב לאסור הוא משום "אכחושי מצוה", שנראה כממעט את נר המצוה, להדליק ישירות מנר אחד לנר שני, ללא קיסם, אסור - כי על ידי הדלקה באופן זה, נראה כנוטל מהנר הראשון וממעט אותו.

להלכה פסק אביי בסוגיא כדעת שמואל שמדליקין מנר לנר.

אך גם לאחר שההלכה נפסקה כשמואל שמותר להדליק מנר לנר, מתבאר בהמשך הסוגיא שיש עדיין נפקא מינא במה שהסתפקה הגמרא בדעת רב האם טעם האיסור להדליק מנר לנר הוא משום "ביזוי מצוה" או משום "אכחושי מצוה". שכן אם נאמר שרב סובר שהאיסור הוא בגלל "ביזוי מצוה", ולכן רק על ידי קיסם אסור, אבל מנר לנר עצמו מותר. הרי שלפי שמואל שמתיר להדליק מנר לנר, גם על ידי קיסם מותר להדליק מנר לנר, כי שמואל חולק על רב, וסובר שאין בכך ביזוי מצוה.

אבל אם נאמר שלפי רב טעם האיסור להדליק מנר לנר הוא משום "אכחושי מצוה", ולכן לפי רב האיסור הוא אפילו בהדלקה ישירה מנר לנר מכיון שיש בכך "אכחושי מצוה" - הרי שכל מה ששמואל חלק עליו והתיר להדליק מנר לנר, כוונתו רק על דין זה של הדלקה ישירה מנר לנר, שבזה סובר שמואל שאין בכך "אכחושי מצוה". אבל בהדלקה על ידי קיסם גם שמואל מודה שאסור להדליק מנר לנר משום שיש בזה ביזוי מצוה.

ב.

בהמשך הסוגיא, הובאו דבריו של רב שבבית המקדש היה הכהן גדול מדליק את הנרות מהנר המערבי. ודברים אלו לכאורה סותרים את דבריו של רב שאסור להדליק מנר לנר "בין למאן דאמר משום ביזוי מצוה", שהרי במנורת המקדש הדליקו על ידי קיסם ולא היה זה נחשב כביזוי מצוה, "ובין למאן דאמר משום אכחושי מצוה", שהרי במנורת המקדש הדליקו מהנר המערבי ולא חששו לכך שנראה כממעט את הנר של המצוה. ומתרצת הגמרא שמדובר ב"פתילות ארוכות" שבלטו מחוץ לנרותיהן והגיעו אחת לשניה, וכך הכהן היה יכול להדליק מנר אחד לשני ללא קיסם, ונמצא שאין בהדלקה ביזוי מצוה.

אולם על כך מקשה הגמרא, שאמנם במקדש לא הדליקו את המנורה בקיסם, ולכן אין להביא הוכחה נגד מי שאמר שטעמו של רב הוא משום "ביזוי מצוה", אך עדיין "סוף סוף למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא", כי הוא סבר שרב אסר את ההדלקה מנר לנר אפילו שלא על ידי קיסם. ומסקנת הגמרא "קשיא" - שאכן קשה על מאן דאמר שטעמו של רב הוא משום "אכחושי מצוה", ולא נאמר תירוץ על קושיא זו.

והנה הרמב"ם (הלכות חנוכה פרק ד הלכה ט) פסק: "ומותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר". ומשמע שדווקא מנר לנר מותר, אבל להדליק מנר על ידי קיסם, אסור. ומעתה יש לתמוה על דבריו, שהרי נתבאר לעיל, שאם טעמו של רב הוא בגלל "ביזוי מצוה", האיסור להדליק מנר לנר הוא רק בהדלקה על ידי קיסם כי יש בזה ביזוי מצווה, ולדעת שמואל גם על ידי קיסם מותר להדליק מנר לנר. ואם כן, היות ומסקנת הסוגיא שטעמו של רב הוא משום "ביזוי מצוה" ולא משום "אכחושי מצוה", הרי שלפי שמואל מותר להדליק על ידי קיסם, ואילו מהרמב"ם משמע שרק להדליק ישירות מנר לנר מותר, אך על ידי קיסם, אסור.

ונראה שלכך התכוין הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם שם: "אמר אברהם ועל ידי קינסא". כלומר, טענת הראב"ד היא שמכיון שטעמו של רב הוא משום "ביזוי מצוה", ולכן רק על ידי קיסם אסור אבל מנר לנר עצמו מותר - הרי שלפי שמואל שמתיר להדליק מנר לנר, גם על ידי "קינסא" [קיסם] מותר להדליק מנר לנר, ודברי הרמב"ם צ"ע.

ג.

עוד יוצא ממסקנת הסוגיא, שטעמו של רב שאסור להדליק מנר לנר הוא משום "ביזוי מצוה", ומטעם זה מובן כיצד הדליקו את המנורה בבית המקדש, כי הדליקו שלא על ידי קיסם, ולכן אין בזה ביזוי מצוה. ולפי זה, מאחר ונפסק להלכה כשמואל ש"מדליקין מנר לנר", הרי שאין כל מניעה להדליק על ידי קיסם, כי שמואל אינו חושש ל"ביזוי מצוה".

ומעתה יש לתמוה מדוע כתב הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה יד) וז"ל: "וכיצד מדליקו מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה לפי שהנרות קבועים במנורה, ואינו יכול להדליק בנר אחר משום בזיון". והרי לפי שמואל שהלכה כמותו בהלכות חנוכה שהדלקה בקיסם מותרת כי לא חוששים לביזוי מצוה, צריכה להיות מותרת הדלקת המנורה גם על ידי נר אחר.

וביותר יש לתמוה, מדוע בהלכות תמידין ומוספין לא השיג הראב"ד על דברי הרמב"ם. כשם שהשיג עליו בהלכות חנוכה, וכתב שלפי מסקנת הסוגיא מותר להדליק "על ידי קינסא", היה צריך הראב"ד להשיג על הרמב"ם גם בהלכות תמידין ומוספין, ולכתוב שלפי מסקנת הסוגיא מותר להדליק את המנורה בבית המקדש על ידי נר אחר - שהרי לשני הדינים שורש אחד, וצ"ע.

ד.

בסוגיית הגמרא הובאו דברי התוספתא (מעשר שני פ"א ה"א) "סלע של מעשר שני, אין שוקלין כנגדו דינרי זהב, ואפילו לחלל עליו מעשר שני אחר". כלומר, אין לשים על אחת מכפות המאזניים מטבע של סלע שנתחללו עליה פירות של מעשר שני, שמשקלו ידוע, ואת דינרי הזהב בכף השניה, לבדוק אם משקלם שווה. ודבר זה אסור, אפילו אם שקילת הדינרים נועדה לצורך מצות מעשר שני בפירות אחרים, לדעת את ערכם כדי לחלל עליהם מעשר שני אחר.

ומדייקת מכך הגמרא, שאם הטעם של רב לאסור הדלקה מנר לנר הוא משום "אכחושי מצוה", והיינו שמחלוקתם היא רק בהדלקה ישירה מנר אחד לשני, ואז הוא נראה כאילו ממעט ומכחיש את הנר הראשון, אבל בהדלקה על ידי קיסם גם שמואל מודה שאסור משום ביזוי מצוה - נוכל גם כן להבין את ההלכה שאינו יכול להשתמש במטבע של מעשר שני, אפילו לצורך דבר אחר של מצוה, כי זה נראה כאילו הוא מכחיש וממעט את מעות המעשר שני. אבל אם טעמו של רב האוסר להדליק מנר לנר הוא משום "ביזוי מצוה", דהיינו בהדלקה על ידי קיסם, ובזה שמואל התיר כי לא חשש לביזוי מצוה מאחר והשימוש הוא לצורך דבר אחר של מצוה - קשה על שמואל, שהרי כשם שהברייתא אוסרת שימוש במטבע של מעשר שני לשקילת מטבעות של חולין אף לצורך מצוה של מעשר שני אחר, כך יש לאסור שימוש בנר חנוכה להדלקת קיסם של חולין, אף לצורך מצוה של נר חנוכה אחר.

ומיישבת הגמרא, שגם אם לדעת שמואל אין ביזוי מצוה בהדלקה מנר אחד לנר שני על ידי קיסם, בנדון הברייתא לענין מעשר שני, יש טעם אחר לאסור את הדבר: "גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין", שיש לחשוש שמא ימצא שחסרים הדינרים של חולין ממשקלם ואינם ראויים לציון מעשר שני אחר, או להיפך, שמא ימצא שמשקלם יותר מדינר, ולא ירצה להשתמש בהם לצורך הפדיון משום הפסד ממונו. ואז הוא ישאיר אותם במצב של חולין, ונמצא ששקל כנגד הסלע של מעשר שני שלא לצורך מצוה, ויהיה במעשהו משום "ביזוי מצוה".

נמצא שהטעם לאסור שקילה במטבע של מעשר שני "גזירה שמא לא יכוון משקלותיו", נצרך רק לדעת הסוברים שלפי שמואל מותר להדליק נר חנוכה על ידי קיסם, שאז קשה מדוע אסור לשקול במטבעות מעשר שני לצורך מצוה אחרת, ותירצו שיש גזירה. אבל אם הדלקת נרות חנוכה אסורה על ידי קיסם משום ביזוי המצוה, זוהי גם סיבה לאסור את השימוש במטבעות מעשר שני.

ומעתה יש לתמוה על הרמב"ם, שכן לעיל [אות ב] דייקנו מדברי הרמב"ם שדווקא להדליק מנר לנר מותר, אבל מנר אחד לנר אחר על ידי קיסם, אסור. ולפי זה צריך להיות שהסיבה לאסור שקילת מטבעות מעשר שני הוא משום ביזוי המצוה, ולא משום "גזירה שמא לא יכוון משקלותיו". ואילו הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ג הלכה יט) כתב "מעשר שני אין שוקלין כנגדו אפילו דינרי זהב, ואפילו לחלל עליהם מעשר שני אחר, גזירה שמא לא יכוין ממנו משקלו ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר אחר נמצא מוציא מעשר לחולין בפחות בדמיו", וצ"ע.

• * *

ה.

בביאור הדברים יש להקדים את סוגיית הגמרא (שבת כא, א) "אמר רב הונא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים שאין מדליקין בהם בשבת, אין מדליקין בהם בחנוכה, בין בחול ובין בשבת. אמר רבא, מאי טעמא דרב הונא - כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה". ופרש"י: "כבתה, נר חנוכה. זקוק לה, לתקנה. הלכך צריך לכתחילה לעשותה יפה דילמא פשע ולא מתקן לה. ומותר להשתמש לאורה, הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש". ומבוארת דעת רב הונא, שמותר להשתמש באור של נר חנוכה לצרכיו, דהיינו לקרוא ולעשות מלאכה, וכדומה. וכמו כן לדעת רב חסדא "מדליקין [בפתילות ושמנים גרועים] בהם בחול אבל לא בשבת. קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה". כלומר לדעת רב הונא ורב חסדא, מותר להשתמש באור של נר חנוכה לצרכיו.

אולם מאידך: "רב זירא אמר רב מתנא, ואמרי לה א"ר זירא אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, מדליקין בהם בחנוכה בין בחול ובין בשבת. א"ר ירמיה מאי טעמא דרב, קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה". ופרש"י: "ואסור להשתמש לאורה, שיהא ניכר שהוא נר מצוה, וליכא למיחש להטייה". ומבואר בדברי רש"י שהטעם שאסור להשתמש באור נר חנוכה הוא בגלל שצריך שיהיה ניכר שהוא נר של מצוה.

והנה בהמשך הסוגיא (שם כב, א) מובא: "אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב, אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה. כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה", ומסקנת הגמרא שטעם דין זה הוא "שלא יהיו מצוות בזויות עליו".

וכתב בעל המאור (שבת, דף ט עמ' א בדפי הרי"ף) שנחלקו הסוגיות: הסוגיא בדף כ"א סוברת שאסור להשתמש לאורה מפני שצריך שיהיה ניכר שהוא נר מצוה, וכדברי רש"י הנ"ל, ואם כן אסור להשתמש בנרות אפילו לתשמיש של קדושה. אבל הסוגיא בדף כ"ב סוברת שטעם האיסור הוא "שלא יהיו מצוות בזויות עליו", ואין זו סיבה מיוחדת בנר חנוכה, אלא דין השייך לכל התורה כולה. ולפי זה יהיה מותר להשתמש לאורה לצורך תשמיש של קדושה.

להלכה, נחלקו הראשונים האם מותר להשתמש בתשמיש של קדושה לאורם של נרות חנוכה. הטור (או"ח סי' תרעג סע' א) כתב: "אסור להשתמש לאורה, לא שנא תשמיש של קדושה, כגון ללמוד. ולא שנא שאר תשמיש, ואפילו תשמיש עראי בעלמא, כגון לעיין מעות לאורה אסור. ובעל העיטור כתב דוקא תשמיש של חול, אבל תשמיש של קדושה שרי. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל".

הרי שבעל העיטור פסק כסוגיית הגמרא בדף כ"ב, שטעם האיסור הוא "שלא יהיו מצוות בזויות עליו", ולכן מותר לדעתו להשתמש לאור נרות החנוכה לצורך תשמישי קדושה. אולם לדעת הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם, אסור להשתמש לאורם של נרות החנוכה אפילו לצורך תשמיש של קדושה. וביאר הב"ח, כי לדעתם אין כאן מחלוקת הסוגיות, ושני הטעמים מדוע אסור להשתמש לאורה, נכונים. טעם אחד - כדי שיהיה ניכר שהוא נר של מצוה, כדברי הסוגיא בדף כ"א [ולפי טעם זה, אסור להשתמש לאורה אפילו בתשמיש של קדושה]. וטעם שני - בגלל שהוא ביזוי למצוה, כדברי הסוגיא בדף כ"ב [ולפי טעם זה, רשאי להשתמש לאורה בתשמיש של קדושה].

ו.

עוד מובא בהמשך הסוגיא (כא, ב) שצריך להדליק נר נוסף מלבד נרות החנוכה:

"אמר רבא צריך נר אחרת להשתמש לאורה", ופירש רש"י: "דאי לא, לא הוי היכר". וכתב הגר"א בהגהותיו שיש למחוק את התיבות "להשתמש לאורה". ומבואר לפי הגהה זו, שהדין שצריך להעמיד נר אחר אינו משום שהנר בא להתיר את השימוש בנרות חנוכה, אלא הנר נועד להיות היכר שהדלקת הנר היא לשם נר חנוכה. נמצא איפוא, שלדעת הגר"א גם אם מותר להשתמש לאור נרות חנוכה, מכל מקום צריך נר אחר כדי שיהיה היכר שהוא נר חנוכה.

והנה כתב הרשב"א (שבת כא, ב ד"ה הלכתא) וז"ל: "ועוד נראה לי דע"כ רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה, דאמרינן לקמן (כג, ב) אמר רבא פשיטא לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. ואם איתא דמותר להשתמש לאורה, עושה נר אחד ועולה לו לכאן ולכאן ומניחה על שולחנו ודיו, כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודיו. ומינה נמי משמע דאסור להשתמש לאורה כל תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה, כגון סעודת שבת וקריאת התורה".

ובדברי הרשב"א מבוארת קושיא גדולה על מאן דאמר שמותר להשתמש לאור נר החנוכה, מה בכלל היה ספק הגמרא במקרה שיש לו אפשרות לקנות או נר חנוכה או נר שבת, מה להעדיף. והרי אם מותר להשתמש לאור הנרות, מדוע שלא יקנה נר אחד וידליק אותו לשם נר חנוכה וגם ישתמש בו לצורך נר שבת. ומכוחה של קושיא זו, דחה הרשב"א את המאן דאמר המתיר להשתמש לאור נרות חנוכה, ופסק שאסור להשתמש לאורם של הנרות כל תשמיש ואפילו תשמיש של מצוה [ולדעת בעל העיטור המובא לעיל [אות ה] שמותר להשתמש לאור נר חנוכה לצורך תשמיש של קדושה, קשה קושיה זו אפילו למאן דאמר "אסור להשתמש לאורה", שהרי שבת ודאי נחשבת תשמישי קדושה, ומדוע שלא יקנה נר חנוכה וישתמש בו גם לתשמישי קדושה של נר שבת].

אכן לפי דברי הגר"א מיושבת קושיית הרשב"א, שכן גם לדעת המתיר להשתמש לאור נרות חנוכה, מכל מקום צריך נר אחר כדי שיהיה היכר שהוא נר חנוכה, ודי בכך שיהיה היכר כזה בשעת ההדלקה בלבד, ואחר כך אין צריך יותר היכר זה מכיון שמותר להשתמש לאורה - ברור שאינו רשאי להשתמש בהדלקת נר אחד לצורך נר חנוכה ולצורך נר שבת, שהרי צריך היכר לנר החנוכה. ושפיר מובן ספק הגמרא מה הדין במקרה שיש לו אפשרות לקנות או נר חנוכה או נר שבת, כי גם למאן דאמר שמותר להשתמש לאור נר החנוכה הרי שבשעת ההדלקה לא ניתן להדליק נר אחד לצורך נר חנוכה ונר שבת, בגלל הצורך שיהיה היכר לנר החנוכה.

ז.

לאור המבואר לעיל יבואו על מקומם הנכון כל פסקי הרמב"ם שהבאנו בתחילת הדברים.

דייקנו מדברי הרמב"ם שדווקא להדליק מנר לנר באופן ישיר מותר, אבל להדליק מנר לנר על ידי קיסם, אסור. ותמהנו שלפי מסקנת הסוגיא שטעמו של רב הוא משום "ביזוי מצוה" יוצא שלפי שמואל מותר להדליק על ידי קיסם, ואילו מהרמב"ם משמע שרק להדליק ישירות מנר לנר מותר, אך על ידי קיסם, אסור.

אמנם כל זה נכון, רק ביחס לטעם האיסור להדליק מנר לנר משום "ביזוי מצוה", שלפי שמואל אינו קיים. אך לפי המבואר לעיל בדעת הגר"א שגם לדעת המתיר להשתמש לאור נרות חנוכה, מכל מקום צריך שבשעת ההדלקה יהיה היכר שהנר הוא נר חנוכה, יתכן שגם לפי שמואל אסור להדליק מנר לנר באמצעות קיסם, מכיון שבהדלקה זו לא ניכר שהנר הוא נר של מצוה.

ואילו הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וכתב שמותר להדליק על ידי קיסם, יתכן שסובר כדעת בעל העיטור, שמותר להשתמש לאור נרות החנוכה לצורך תשמיש של קדושה, ולכן מותר להדליק על ידי קיסם מכיון שזהו לצורך מצוה.

ומיושבת היטב קושייתינו מדוע בהלכות תמידין ומוספין בענין הדלקת המנורה בבית המקדש לא השיג הראב"ד על הרמב"ם שיש להתיר להדליק על ידי קיסם, מכיון ששם כתב הרמב"ם במפורש שאינו מדליק על ידי נר אחר בגלל שזהו ביזוי למצוה, ולסברא זו הרי גם הראב"ד מסכים, ולכן לא השיג שם על הרמב"ם. ורק בהלכות חנוכה השיג הראב"ד, כי מבואר בדברי הרמב"ם שאסור להדליק מנר לנר על ידי קיסם, משום שצריך שיהיה ניכר שהוא נר מצוה, ועל סברא זו חולק הראב"ד.

ולפי זה גם מבוארים דברי הרמב"ם בהלכות מעשר שני, מדוע ביאר את הטעם לאסור שימוש במטבעות מעשר שני בגלל הגזירה "שמא לא יכוין משקלותיו", ותמהנו לפי דעת הרמב"ם שאסור להדליק מנר לנר על ידי קיסם בגלל שנחשב כביזוי המצוה, הרי שמטעם זה היה צריך לאסור את השימוש במטבעות מעשר שני כי יש בכך ביזוי למצוה, ולא בגלל הגזירה "שמא לא יכוין משקלותיו". אולם לפי המבואר, הרי שיסוד האיסור להדליק מנר לנר על ידי קיסם הוא מטעם אחר - כדי שיהיה ניכר שהוא נר מצוה, ולא משום ההלכה של ביזוי מצוה, הרי שברור כי טעם זה שייך כמובן רק בנרות חנוכה, שהרי אין דין "היכר" במעשר שני, ולכן יש למצוא טעם אחר מדוע אסור להשתמש בהם, וזו הסיבה שפירשה הגמרא שיש גזירה "שמא לא יכוין משקלותיו".

וממוצא הדברים נראה ליישב את האמור בסוף סוגיית הגמרא (כב, ב) "מאי הוי עלה [האם מדליקין מנר לנר או לא], אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא, אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר". ולכאורה קשה, מדוע אם הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר, וכי זה גרוע יותר מקיסם שמותר להדליק על ידו. ומוכח מזה, שהטעם שאין מדליקין מנר לנר הוא בגלל שצריך שיהיה היכר שהוא נר של מצוה, ואין זה דין מהותי בעצם הדלקת נר חנוכה.