סימן כג

התרת נדרים בימים הנוראים

עינינו רואות שכלל ישראל נוהגים לערוך "התרת נדרים" בערב הימים נוראים אין מדקדקים שהמתירים לא יהיו "קרובים" האחד לשני. ודבר זה מצריך בירור. הלוא התרת הנדרים נעשית בפני "בית דין", והמתירים נקראים "דיינים", וכפי שאומרים בנוסח ההתרה "שמעו נא רבותי דיינים מומחים". ואם כך הוא הדבר, הרי נפסק בהלכות דיינים בשו"ע חו"מ (סימן ז סעיף ט) שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה ולא יהיו קרובים לעדים, ואיך יתכן שדייני "בית הדין" המתיר נדרים יהיו קרובים זה לזה.

עוד נהוג במקומות אחדים, שאומרים את נוסח ההתרה כמה אנשים ביחד, וגם דבר זה לכאורה אינו מתאים עם ההלכות של "בית דין", שצריכים לשמוע מכל אחד ואחד את דבריו בנפרד. וגם ענין זה צריך ביאור.

א.

ביאור הדברים נראה, בהקדם בירור דברי רבי עקיבא אייגר שכתב בתשובתו (פסקים סימן עג) שאפשר לעשות התרת נדרים בבית דין שבו יושבים ארבעה דיינים. הגרע"א דן בשאלה ששאלו מחותנו, כיצד יוכל להתיר נדר, מאחר והגיע למקום חדש ועדיין אינו מכיר בתושבי עירו על מי מהם יכול לסמוך שלא יגלה לרבים דברי סתריו "ולכן קשה לו לפרט את הנדר לפני אנשים מהעיר, כפי שאיתא בגיטין (לה, ב) שצריך שיפרט את הנדר ואת הסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט אין התרתן התרה, אמנם יש איתו בחור אחד רך בשנים כבן חמש עשרה אשר ליבו סמוך עליו ובטוח בו". והשאלה שנשאל הגרע"א היתה, כיון שהמתירים צריכים להיות "אנשים שנתמלאו זקניהם, משום שהתרת נדרים הוא דינא דאורייתא, וצריך גדול וודאי", ואם כך היאך ניתן למצוא פתרון להתיר את הנדרים באופן מותר.

והשיב הגרע"א: "עצה קלה יש לי, והיא, שיקח ארבעה מתירין, ושלשה מהן מאנשי עירו אע"פ שאינו בטוח בהם, והרביעי יהיה זה העלם איש סודו ולפניו יפרט הנדר ודי בכך. וטעמא דידי אשר הזהרתי בזאת הוא משום דבדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא [דברי רבא הובאו במסכת נדה (מו, א) שקטן שהגיע לגיל י"ג אינו צריך בדיקה דחזקה שהביא שתי שערות] ויש לחוש שמא המתירים עוד לא הביאו שתי שערות".

וביאור דברי הגרע"א, מכיון שכל ההלכה שצריך לפרט הנדר היא מדרבנן, כמבואר במסכת גיטין (לה, ב), כשמפרט הנדר בפני נער בן חמש עשרה זהו דין דרבנן, ובזה אפשר לסמוך על חזקה דרבא. ומכיון שנפסק בשו"ע יו"ד (סימן רכח סע' ד) שדי לפרוט הנדר בפני אחד מהמתירים ואין צריך לפרוט בפני כולם, אם כן, די בכך שמפרט הנדר לפני הנער עליו הוא סומך, ובצירוף שלושה נוספים המהווים בית דין לעצם התרת הנדר שהיא דין מהתורה, יש לו בית דין ראוי ומתאים שבו אדם אחד שבפניו יכלו לגלות מסתרי לבו.

אולם דברים אלו טעונים ביאור. דהרי גמרא מפורשת היא (סנהדרין ג, ב) שהסיבה שבית דין מורכב משלשה דיינים לפי ר' יונתן היא: "עד האלקים יבוא דבר שניהם הרי כאן אחד, אשר ירשיעון אלקים הרי כאן שניים ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה". וכן בהמשך הגמרא שם: "תנו רבנן דיני ממונות בשלשה רבי אומר בחמשה וכו', ומסיימת הגמרא, אלא היינו טעמא דרבי, אשר ירשיעון אלקים תרי, נאמר אלקים למטה ונאמר אלקים למעלה, מה למטה שניים אף למעלה שניים ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה". וכן מפורש בהמשך דברי הגמרא שם י, א) מכות בשלשה וכו' מנהני מילי, אמר רב הונא אמר קרא ושפטום שנים אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק ה הלכה ג) בהלכה שמוציא שם רע נידון בבית דין של עשרים ושלשה, והטעם הוא: "שאע"פ שדברי קבלה הן, הרי הוא אומר ושפטו העדה והצילו העדה, עדה שופטת ועדה מצלת וכו', ואין עדה פחות מעשרה הרי כאן עשרים, ומוסיפין שלשה כדי שלא יהא בית דין שקול ויהיה בו אחרי רבים להטות".

הרי לנו דבר ברור, שאי אפשר שבית דין יהיה "שקול" כלומר אי אפשר שיהיה במספר זוגי.

ודין זה אינו רק סברה גרידא, הצורך שלא יווצר מצב של מחצה דיינים כנגד מחצה דיינים בלא הכרעה, ותמיד תהיה הכרעת רוב לאחד הצדדים, אלא דין מוחלט מגזרת הכתוב, כמבואר בסוגיה בסנהדרין (ג', ע"ב) דעת ר' יאשיה הסובר שבית דין של ג' נלמד מהפסוקים: "ונקרב בעל הבית אל האלהים הרי כאן אחד, עד האלהים יבא דבר שניהם הרי כאן שניים, אשר ירשיעון אלהים הרי כאן שלשה", והקשתה עליו הגמרא "ור' יאשיה לית ליה בית דין נוטה [היינו שקול]", כלומר, וכי אינו סובר שהלכה זו נלמדת ממה שנכתב פעמיים אלהים, וצריך דיין נוסף מכיון שצריך שלא יהיה בית דין שקול - "והתניא רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, מה תלמוד לומר לנטות אחר רבים להטות, התורה אמרה עשה לך בית דין נוטה", ופירש רש"י שם, שקושיית הגמרא "והתניא" היא: "דהא קרא דרשינן".

מעתה יקשה מאד, כיצד התיר הגרע"א לערוך התרת נדרים על ידי בית דין של ארבעה, והלוא גזירת הכתוב היא שצריך שלא יהיה בית דין שקול.

ב.

ובפשטות ביאור דרכו של הגרע"א היא, דבשו"ע (יו"ד סימן רכח) מבואר, שבענין התרת נדרים ישנן קולות מיוחדות: ההתרה יכולה להיות במעומד, ואפילו בקרובים, ואפילו בלילה - דינים שאינם מותרים בהלכות דיינים ובית דין. וסובר הגרע"א, שכמו שמצאנו קולות אלו בהתרת נדרים, כך גם יש להקל שגם בית דין שקול מועיל בהתרת נדרים.

אולם יש לדון בזה, דהנה הגרע"א בהגהותיו לשו"ע שם, פוסל אשה להתרת נדרים כמו שפסולה אשה לדון בבית דין, ויש לדון האם גדר ההלכה שצריך בית דין שאינו שקול דומה להלכה שההתרה יכולה להעשות על ידי קרובים וכן להלכה שהתרת נדרים יכולה להערך בלילה, וכפי שאין הלכות אלו פוסלות בהתרת נדרים כך גם ההלכה שצריך בית דין שאינו שקול אינה פוסלת, או שפסול בית דין שאינו שקול הוא כפסול אשה לדון, ואינו נחשב כבית דין כלל, ופוסל גם בהתרת נדרים.

וגרע"א עצמו חילק בין פסול קרובים שאינו פוסל בהתרת נדרים לבין פסול אשה, וזה לשונו: "נראה דדווקא בקרובים דאין הפסול בגוף, דהא כשרים לדון לאחרים, וכן בלילה דדבר אחר גורם לה, משא"כ בנשים וכן קטנים". ומבואר בדבריו, שקרובים יכולים להתיר נדרים מאחר שכשרים הם לאנשים אחרים, ולפי זה במצב של בית דין שקול הרי הם פסולים לכל האנשים שבעולם, ואם כן יוצא שבית דין שקול הוא כפסול שבגופו ויפסלו אף להתרת נדרים.

אולם מאידך, לפי הסברה להכשיר להתיר נדרים בלילה "דדבר אחר גורם לה", דהיינו שהלילה הוא גורם חיצוני המהווה חסרון ולא פסול בעצם, יוצא שגם הפסול של בית דין שקול אינו פסול בגוף הדיינים אלא דבר צדדי שנצטרפו לכדי בית דין שקול, והדיינים עצמם אין בהם שום פסול, ואם כן כשם שאפשר להתיר נדרים בלילה כמו כן מועיל להתיר בבית דין שקול.

אמנם, אפילו לטעם הראשון שכתב הגרע"א להתיר קרובים משום שכשרים לדון לאחרים, יתכן שגם יהיה מותר להתיר נדרים בבית דין שקול, אף שכעת, במצב של בית דין שקול, אינם כשרים גם לאחרים, אולם כשנדון על כל דיין בנפרד, הרי הוא כשר לדון בבית דין אחר שאינו שקול.

ולפי זה יש לומר שהגרע"א התיר בית דין שקול בהתרת נדרים, משום שלדעתו אין פסול זה פסול בגופו כפסול אשה, אלא פסול כקרובים ולילה שכשרים להתרת נדרים.

ג.

הגאון רבי יצחק אלחנן בספרו "נחל יצחק" (הלכות דיינים סימן ג ענף א) חולק על הגרע"א, והוכיח מדברי ראשונים שבית דין שקול פסול גם להתרת נדרים.

במסכת בבא בתרא (קכ, ב) נלמד מהפסוק "ראשי המטות" שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות. וכתבו התוספות שם (ד"ה שהפרת) וז"ל: "פירש הריב"ם, שילפינן מדכתיב ראשי שנים משמע, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד". ועוד מובא שם בתוספות: "פירש ר"י, דבלא קרא ידעינן, דהא מדבעינן יחיד מומחה אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד". וכפירוש ר"י כתב הרא"ש (נדרים עח, א ד"ה להכשיר שלשה הדיוטות), וכן הביא פירוש זה הרמב"ן בבבא בתרא (שם). ומפורש איפוא בדברי כל הראשונים הללו, שגם בהתרת נדרים אסור שיהיה בית דין שקול, שהרי כתבו שכל הדין שצריך שלשה בהתרת נדרים נובע מכלל זה שאין בית דין שקול.

ובדעת הנחל יצחק, שדין בית דין שקול - שפוסל בהתרת נדרים, חמור מדין פסול קרובים ולילה - שאינו פוסל בהתרת נדרים, נראה לבאר: כאשר יושבים שלשה דיינים לדון בלילה הרי הם באמת "בית דין", משום שהם שלשה ככל בית דין, אלא שיש לבית דין זה חסרון שעכשיו הוא לילה, וכן כשיושבים קרובים לבית דין, אפשר לומר כך, שבעצם יש להם שם "בית דין" - והראיה שכשרים לדון אחרים, אלא שיש להם בזה חסרון ופסול. ולכן דינים אלו אינם פוסלים בהתרת נדרים, כי העיקר הוא שיש למתירים שם "בית דין" ולא אכפת לנו מהחסרונות והפסולים שיש לבית דין.

אבל כשיש בית דין שקול, כגון שיושבים ארבעה לדון, יש לומר שאין זה רק בית דין פסול, אלא אין עליהם שם בית דין כלל, כי לישיבה לדון כשאי אפשר לקיים "אחרי רבים להטות", לא נתנה התורה שם בית דין כלל. ומכיון שאין זה בית דין כלל, סובר הג"ר יצחק אלחנן שלא שייך להכשיר בית דין שקול להתרת נדרים, שהרי בהתרת נדרים הגם שאין צריכים בית דין כשרים, מכל מקום צריכים שם בית דין, ולארבעה אין שם בית דין כלל.

ויש מקום להדגיש, שלפי הסבר זה, יהיה מדוייקים מאד דברי הגמרא והראשונים: "אין בית דין שקול", דהיינו לא רק שזה בית דין פסול, אלא אין זה נחשב בית דין כלל.

ד.

ובביאור דעת הגרע"א, היאך אמנם אפשר להתיר נדרים בבית דין שקול, שמעתי ממו"ר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי, שהגדרת "בית דין שקול" איננה בית דין שמספר דייניו אינו זוגי, שכן אם זו היתה ההגדרה, אזי גם הגרע"א היה מודה שבית דין ובו ארבעה דיינים לא היה יכול להתיר נדרים. אלא ההגדרה היא ששני דיינים נחשבים כבית דין שקול, ולכן כשהוסיפו עוד דיין ויש שלושה דיינים, כבר אין על זה שם בית דין שקול, אלא שם של בית דין, ולכן לאחר שכבר נקבע שם של בית דין גם אם יצטרף אחר כך דיין נוסף ויהיו ארבעה דיינים, אינו מגרע כיון שכבר יש עליהם שם של בית דין.

והביא ראיה לדבריו, מדברי הר"י שהביאו התוס' בבבא בתרא הנ"ל "אם כן בהדיוטות לא סגי בחד ובעינן שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד", ומשמע מדבריו שבית דין שקול בהלכה נחשב רק כאשר יש שני דיינים, וברגע שמוסיפים עוד אחד, כבר ליתא לדין בית דין שקול.

אמנם דברים אלו קשה להולמם, ופוק חזי מאי עמא דבר, שהרי לפי דברים אלו כל בית דין יכול להיות בהרכב של ארבעה דיינים, וחזינן בעינינו שלא כן הדבר.

ה.

ונראה בביאור דעת הגרע"א, שאפשר להתיר נדרים בבית דין שקול, שסובר הגרע"א שלמרות ההלכה שבהתרת נדרים צריך "בית דין", מכל מקום אין צריכים "בית דין ממש" אלא די ב"כעין" בית דין.

וטעם הדבר, הרי שייך להתיר נדרים גם שלא בבית דין - ביחיד מומחה, ואם כן אין צורך להתרת נדרים את המושג "בית דין". ומעתה יש לומר שגם באופן שיש כבר בית דין והם מתירין, מכל מקום אין זה בתורת בית דין ממש אלא בתורת "כעין בית דין".

ומצאנו במקום אחר הגדרה דומה, שישנם הלכות שבהן די ב"כעין בית דין". התוס' במסכת יבמות (מו, ב ד"ה משפט) הקשו: "ואנן היכי מקבלין גרים, הא בעינן מומחים". ותירצו: "ויש לומר דשליחותייהו עבדינן". ומבואר בדבריהם, שכח הדיינים נובע מדין דאורייתא בכך שהם ממשיכים את השליחות מימי משה רבינו שסמך את יהושע בן נון "ונמצאו הסמוכין איש מפי איש אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד הלכה א). ברם שיטת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה ו) וכן דעת הרשב"א ביבמות, שאין צורך בדיינים סמוכים בבית דין לגירות, ואפילו ג' הדיוטות כשרים להיות כבית דין של גרות.

ובספר ארץ הצבי (סימן לב) להגר"צ שכטר, הביא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק שביאר מחלוקת התוס' והרמב"ם, שנחלקו מהו גדר בית דין בגירות. לדעת התוס', יש צורך בבית דין סמוכים, כי בית דין של גרות יש לו חלות שם בית דין. אולם דעת הרמב"ם, רק כאשר יש פסק של בית דין אז צריכים בית דין סמוכים, אולם בית דין של קבלת גרים, שאין זה בית דין שפוסק אלא רק קובע את העובדה שהגוי התגייר שהרי הגירות נקבעת על ידי מילה טבילה וקבלת מצוות [כעין גדר קיום שטרות שהוא רק המקיים את השטר אבל לא פוסק אם השטר ראוי] אין צורך בבית דין סמוך.

ומעתה על דרך זה, גם בבית דין של התרת נדרים, יתכן שבהתרת נדרים אין מעשה הבית דין מעשה של חלות ופסק אלא רק קביעת עובדה של מציאות פתח לנודר שיוכל למצוא פתח וחרטה ועל ידי זה יתחרט על הנדר, והבית דין רק נתן לו את העצה כיצד להתיר את הנדר באומרם לו שבודאי אילו היה יודע שכך היתה התוצאה, לא היה נודר כלל וכלל. ואם כך, יתכן שאין צורך בבית דין שקול, מאחר ובית דין שקול צריך רק כאשר יש צורך בבית דין שפוסק וקובע שם חלות, אולם בית דין של התרת נדרים, שאין לו דין של בית דין שפוסק, ואינו בית דין שקובע חלות, אלא "כעין בית דין", אין צורך בבית דין שקול.

ויש לדייק יסוד זה בדברי ערוך השולחן (סימן רכח סע' י) שכתב: "הלכתא דמתירין נדרים אפילו מעומד ואפילו בלילה ואפילו בקרובים ואפילו בשבת, כלומר אע"ג דהתרת נדרים הוי כעין דין ובדין צריכים הדיינים לישב ואין דנים בלילה וקרובים פסולים לדון ואסור לדון בשבת, מכל מקום בנדרים מותר דאין זה דין ממש".

סמך נוסף לכך נראה, דהנה ישנם שני סוגי התרת נדרים: היתר על ידי חרטה, והיתר שעל ידי פתח. כתב השו"ע (יו"ד סימן רכח סע' ז) וז"ל: "מי שנתחרט בעיקר הנדר אין צריך פתח, אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה והוא אומר איני חפץ בו, מתחרט אני שנדרתי ומתיר לו. ומיהו צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם, אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר, לא הוי חרטה, שצריך שיעקור הנדר מעיקרו". זוהי התרת נדר על ידי חרטה.

ובדין התרת נדר על ידי פתח כתב בשו"ע שם: "ואם אינו מתחרט צריך לבקש לו פתח, לומר לו אילו היית יודע דבר זה לא היית נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו. וכיצד הוא הפתח, כגון שנדר על דבר אחד ומפצירין בו הרבה שישאל עליו, אומרים לו אילו ידעת שיפצירו בך כל כך ולא תוכל להשיב פניהם לא היית נודר והוא אומר כן".

ומבואר בשו"ע שם (סעיף ד) שיש חומרא בהתרת נדר על ידי פתח. שכן לגבי הדין המבואר בסעיף ג' שם, שמתירין נדר אפילו מעומד, בניגוד לבית דין שבו הדיינים עטופים ויושבים, כתב בסעיף ד': "במה דברים אמורים שמתירין מעומד, כשמתירין על ידי חרטה בלא פתח, אבל מי שאינו מתחרט מעיקרו וצריך למצוא לו פתח, צריך להתיישב בדבר וצריך עיון גדול וכו'. וכיון שצריך ישוב דעת צריך שיהיה מיושב".

והש"ך (שם ס"ק ט) הוסיף לבאר את החילוק שבין התרה על ידי חרטה לבין התרה על ידי פתח: "ומיהו ודאי אין צריך שיהיה המודר עומד, כיון דלאו דין הוא, ועכשיו נהגו שהמתירין יושבין והמודר עומד", וכתב הש"ך: "ונראה ראיה לדבריהם מהירושלמי דסוף פרק נערה המאורסה, דאיתא התם אין נשאלים נדרים אלא מעוטפין ויושבין, והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד וכו', ואע"ג דבש"ס דילן ופוסקים אמרינן דמתירין מעומד, היינו בחרטה, אבל בפתח צריך מיושב, ויש לומר דהירושלמי מיירי בפתח".

וכשנעיין היטב בדברי הש"ך נראה, שלמסקנתו יש הבדל יסודי בין היתר שעל ידי חרטה להיתר שעל ידי פתח, שהרי בתחילת דבריו כתב: "כיון דלאו דין הוא", ועל זה העיר "דעכשיו נהגו" וכו', כלומר עכשיו נהגו שכן יש לזה תוקף של דין, ומפני זה הדיינים יושבים. ועל כך מביא הש"ך ראיה שבתלמוד ירושלמי משמע כך, ובכדי ליישב הסתירה מהש"ס והפוסקים כתב לחלק בין חרטה לפתח, ובירושלמי מדובר בפתח. ומזה נראה שלמסקנת הש"ך להיתר שעל ידי פתח יש תוקף של דין ועל כן צריך מיושב, ובהיתר שעל ידי חרטה אין תוקף של דין, והיינו כפי שנתבאר לעיל גדר הדברים - שזהו "כעין דין".

ובאמת יש לתת טעם לדבר, מדוע יש הבדל בין היתר שעל ידי פתח שהוא בתוקף של "דין", להיתר שעל ידי חרטה שהוא רק "כעין דין". וההסבר הוא, שכן נתבאר בדברי השו"ע, שהיתר על ידי פתח צריך ישוב דעת ועיון גדול, משא"כ היתר שעל ידי חרטה. ולכן כשמתירין על ידי חרטה שצריך לזה יישוב ועיון וישיבה כישיבת בית דין משא ומתן והכרעה, על כן נחשבת הישיבה להתיר ל"דין". משא"כ היתר שעל ידי חרטה, שאינו צריך עיון ויישוב, לכן זהו רק "כעין דין".

אולם בשורש הדברים נראה שטמונה סברה עמוקה יותר. בנדר שמתירין אותו באופן שאומר שאילו היה יודע שעל ידי הנדר יצא דבר שאינו חפץ בו, לא היה נודר, נמצא שבשעת ההיתר ישנה הפקעה לנדר בגלל מה שקרה עכשיו, והמתירים מפקיעין אותו מעיקרא ולזה צריך "בית דין". אבל על ידי חרטה הרי הוא מתחרט על הנדר מעיקרו ממה שבכלל נדר, ושאינו חפץ בו מלכתחילה, ועל כן די ב"כעין דין".

ומעתה מתיישבת שיטת הגרע"א, ויש לומר שדברי הראשונים שהביא הג"ר יצחק אלחנן שבהתרת נדרים צריך שלא יהא בית דין שקול, זה רק בהתרה שהיא באופן שצריך "בית דין גמור", ולכן כאשר מתירים על ידי פתח יש צורך בבית דין של ג' או ה' דיינים, אבל כשמתירין בהתרה שדי בה ב"כעין דין", גם ראשונים אלו מודים שאפשר להתיר גם על ידי בית דין שקול, שכן למרות שלבית דין שקול אין שם של "בית דין", מכל מקום ב"כעין" בית דין די להתיר נדר באופן זה.

אך לכאורה יש להקשות, דהנה בשו"ע שם (סעיף ז) מביא, שיש מי שמצריך שניהם, פתח וגם חרטה, והרמ"א כתב: "ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח, שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא, ואז מתירין לו". וכן כתב הש"ך שם: "ועכשיו נהגו להתיר הכל על ידי פתח כלדקמן סעיף ז בהג"ה". ואם כן לפי המבואר לעיל, שוב יצטרכו בכל התרת נדרים בית דין שאינו שקול, ועינינו רואות שנהגו העולם גם בזמנינו להתיר נדרים גם כשיושבים במספר זוגי, כהגרע"א, ואם כן תירוצינו אינו עולה יפה.

אולם יש ליישב מנהגינו, כי אפילו שהמנהג להתיר על ידי פתח, מכל מקום בהתרת נדרים שעושין בערבי הימים נוראים אין המנהג כן, שהרי נוסח דידן הוא: "בכולהון אתחרטנא בהון מעיקרא, ושואל ומבקש אני ממעלתכם התרה עליהם ... רק אני מתחרט על קבלת הענינים בלשון נדר ... ומתחרט אני שלא אמרתי הנני עושה דבר זה בלי נדר ... ואני מתחרט על כל הנזכר ... בכולהון אני מתחרט ... והנה מצד הדין המתחרט ומבקש התרה צריך לפרוט הנדר". ומפורש שלא מוזכר כלל ענין פתח, אלא חרטה בלבד, ולכן מיושב המנהג להקל בהתרת נדרים גם בבית דין שקול, וכמו שנתבאר, שבאופן של חרטה די בהתרה גם לא בבית דין ממש אלא ב"כעין בית דין".

ומעתה מיושב גם מה שאין מקפידים ואומרים את נוסח ההתרה כמה אנשים ביחד, אף שאין זה מתאים עם ההלכות של "בית דין", שצריכים לשמוע מכל אחד ואחד את דבריו בנפרד. שכן כפי שנתבאר, בהתרת נדרים אין צורך ב"בית דין" על כל פרטיו ודקדוקיו, אלא די ב"כעין בית דין".