למה לי קרא, סברא הוא

ביטוי תמיהה בתלמוד שמשמעו: לשם מה יש צורך בכתוב, הרי גם בלי הכתוב ההגיון נותן והשכל מחייב שכך הוא הדין.

לדוגמא: יש מי שאומר כי המקור לכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה" הוא הפסוק "מי בעל דברים יגש אליהם" (שמות כד, יד). על כך השיבו לו: "למה לי קרא, סברא הוא", כלומר: אין צורך בפסוק כדי ללמדנו זאת, שכן הדבר נובע מן ההגיון הפשוט: "דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא", כלומר: כשם שמי שיש לו כאב, הולך אל הרופא, כך הרוצה להוציא דבר מה מיד חברו, הוא שצריך להביא את הראיה שהוא זכאי לכך, ורק לאחר שיוכיח את טענתו - יזכה.