והכול שריר וקיים
|
בהלכות שטרות, והכול שריר וקיים הוא משפט שנכתב בסופו של שטר, ומשמעותו - חיזוק משפטי לכתוב בשטר על ידי כותבו. במקרה שיש בשטר פרט שעשוי להראות כמזוייף, כמו מילה שנוספה בין שורה לשורה, יש לכתוב בסוף השטר שמילה פלונית הינה נכונה (בארמית: "תיבה פלונית דביני חיטי שריר וקיים".
במקור מילים אלו הם תקנה של חז"ל בגט מקושר, שבו (לפי שיטת רב הונא), מכיוון שהעדים אינם חותמים בסוף השטר ולאחר סיום הטקסט אלא בצד השני של השטר (בין קשר לקשר), קיים חשש שמזייף יוסיף לאחר סיום הטקסט הכתוב בשטר מילים נוספות ותנאים כרצונו, ולכן תיקנו חז"ל לכתוב "והכול שריר וקיים"[1].
לעומת זאת, אם ישנו פרט בשטר שנכתב במקומה של מילה שנכתבה שנמחקה ("מחק" בלשון חז"ל), אין אפשרות לקיימה ולוודא את נכונותה על ידי ציון אמיתותה בסוף השטר במילים "שריר וקיים", שכן אם המילה המחוקה היא באמצע שורה, והכתוב בהמשך השורה נראה כהמשך לכתוב בה, די במילים "הכול שריר וקיים" שנכתבו ללא ספק לאחר התיקון, כדי לוודא את נכונותה, ואם ה"מחק" נכתב בסוף השטר, במקום שייתכן שהיה כתוב שם "הכול שריר וקיים", השטר פסול, מכיוון שייתכן שהיה כתוב באותו מקום "והכול שריר וקיים", והוא מחק את המילים ושם כתב פרט אחר של השטר, ולאחר מכן הוסיף את המילים "והכול שריר וקיים" שבו הוא מקיים פרט מסולף מסויים שבשטר.
אם נכתב בשטר "הכול שריר וקיים" פעמיים השטר פסול, מכיוון שייתכן שהפעם הראשונה נכתבה על ידי כותב השטר ואילו הפעם השנייה נכתבה על ידי הזייפן שהוסיף לאחר סיום הטקסט תנאים נוספים לפי רצונו. מסיבה זו, לפי רוב הראשונים, כיום בטלה תקנת ה"אין למדין משיטה אחרונה", שהרי בכל מקרה בשורה האחרונה כותבים "והכול שריר וקיים", ועל ידי תקנת השריר וקיים לא ניתן להוסיף מאומה בסיום הטקסט.
הערות שוליים
- ↑ תוספות ד"ה לפי, ב"ב קסב א