דרשני:וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (Yairm210)

^[1]וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ; עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם-אָנִי לֹא-אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת-הַגַּל הַזֶּ וְאִם-אַתָּה לֹא-תַעֲבֹר אֵלַי אֶת-הַגַּל הַזֶּה וְאֶת-הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה; אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק

צריך לשאול: מה בקש לבן, ומה ענה לו יעקב? שהרי יעקב לא עונה בלבן בלשונו, שלבן ביקש "אלהי אברהם ואלהי נחור" ויעקב עונה לו ב"פחד אבין יצחק". יש שרצו לומר, שמאחר ו"אלהי אברהם - קודש, אלהי נחור - חול", שלבן מבקש לערבב ולצרף קודש עם חול, על כן עונה לו יעקב בלשון של קודש בלבד. אבל זה לא מסביר את החסרון של "אלהי אברהם" בשבועתו, שזו היא הלשון הרגילה שלו - "לולא אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שילחתני" הנמצא בדיבור עם לבן, ו"אלהי אבי אבברהם ואלהי אבי יצחק" הנמצא בתפילתו לקראת המפגש עם עשיו - כי הרי גם זה לשון קודש!

נראה, שכדי לעמוד על שוני זה, עלינו לפנות ליחסי האבות לעמים הסובבים אותם. אברהם הוא "אב המון גויים" - נלחם בארבעת המלכים ומציל את החמישה, מארח אנשים שנמצאים בדרך, מתפלל על סדום, חותם ברית של "כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי" עם אבימלך, "נשיא אלהים אתה בתוכינו". הוא מעורה בסובבים אותו, וברכתו מה' - "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - גם-כן מראה על הקשר שלו עם העמים הסובבים. לעומת זאת, יצחק הוא נבדל יותר. הפלישתים סותמים אתת הבארות שחפר אביו, כשהוא מצליח בגרר מגרשים אותו, וגם לבסוף כשהוא כורת ברית, זה לא ברית של חסד-חסד, כמו ברית אברהם, אלא "כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום" - מדובר על הסכם שלום, שלא נרע אחד לשני. לעומת ברית אברהם, שהוא של חיבור, ברית זו היא של פירוד - אנחנו בשלנו ואתה בשלך.

כאשר בא לבן להפרד מיעקב, הוא כבר יודע שהוא מקור ברכה - "ניחשתי ויברכני ה' בגללך" - והוא לא רוצה להפרד מ"נברכו בך כל משפחות האדמה" במהרה, ולכן הוא מבקש "אם אתה לא תעבור אלי את בהגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" - אבל לטובה, כן! על כן הוא מדגיש "אלהי אברהם ואלהי נחור" - אנחנו משפחה! לבן מבקש ברית כברית אברהם עם אבימלך - ויעקב, עונה לו עם ברית יצחק עם אבימלך. ובאמת מהנקודה הזאת והלאה, יש ניתק בין משפחת אברהם ומשפחת נחור - למרות שיצחק ויעקב שניהם לקחו נשים מבית נחור, מכאן והלאה לא שומעים עליהם כלל.

יש עוד מספר מקרים דומים של יציאה ברכוש (גשמי או רוחני) ואז ניתוק ממנו - אנו רואים זאת במצרים, "ולא ישיב את העם מצרימה...וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הה עוד", וכן בימינו, מי שעולה לארץ ישראל מהגלות - אסור לו לשוב ולגור שם. זה, כנגד הוה אמינא שהיה יכול להיות לאדם - "אם בפעם הראשונה, יצאנו משם ברכוש גדול, אז אמנם היה קשה אבל יצא טוב מזה - אפשר לרדת לשם שוב ושוב יצא מזה טוב!" ובאמת, מה לא נכון בהוה אמינא זו? כנגד זה אומר לנו יעקב - "לולא אלהי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שילחתני" - בחרן, היתה את הבטחת ה' ליעקב "הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת"; במצרים, "אנכי אורידך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", "ואחר כן יצא ברכוש גדול"; ובגלות האחרונה, "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" - אבל ללא ההבטחה מה', מי יודע מה יוכל לקרות אם נרד שוב לחרן/מצרים/גלות?

אז מה כל זה אומר לנו? לפעמים בחייו של אדם יש מצבים רעים, שמאחר וה' מכניס אותו אליהם - יוצא מהם גם טוב. אבל אדם יכול לרצות להכניס את עצמו למצבים כאלה - אפילו מתוך אידיאל, שהאור מתגלה יפה מתוך החושך, שהתיקון הגדול הוא במקומות הנמוכים. כל זה נכון, אבל מי אמר שתאיר את החושך? ולי הוא יחשיך אותך! אם ה' ירצה, אם זהו תיקון שאתה צריך לעשות, אתה תגיע לשם בכל מקרה, הוא יסובב מצבי דיעבד בעצמו, ולא צריך לעזור לו בכך!