פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמא ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג – אנינות כשמסר המת לכתפים
ירושלמי מועד קטן יד ע"א, פ"ג ה"ה
נמסר {המת} לרבים - {האונן} אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים {אנשים שעובדים בנשיאת המת} - כמי שנמסר לרבים.
וכ"פ השו"ע ע"פ הרמב"ן: "מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם - מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם". והוסיף הנוב"י (הובא בפת"ש ס"ק כא), שמרגע זה, האוננים חייבים בכל המצוות.
- כשקרובי המת עתידים להיות בהלווית קרובם המת, מתי הם צריכים להתפלל: (פת"ש ס"ק כא, משנ"ב סי' עא ס"ק ד)
נוב"י (תנינא יו"ד סי' ריא) ופת"ש – רק אחר הקבורה.
חכמת אדם (כלל קנג אות ג) – מיד כשמוסרים את המת לכתפים.
- הכרעה: המשנ"ב פסק כדעת החכ"א: "לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה".
- אך הפני ברוך (הלכות אנינות סע' נה) כתב ע"פ גשה"ח (פי"ח סע' ב אות כא) כנוב"י וסיעתו: "אבל האבלים ההולכים ללוות את המת לקבורתו לא מהני המסירה ואין מפסיקים האנינות עד לאחר הקבורה".
כתבו גשה"ח (פרק יח, ב, כא) והפני ברוך (הלכות אנינות, הלכה נה), שאם רצה להחמיר על עצמו להתפלל ולקרוא ק"ש אחר שמסרו לחברה קדישא – רשאי, אע"פ שמשתתף בהלוויה.[1]
סוף זמן האנינות
זבחים ק ע"ב
אחד זה ואחד זה {יום שמועה ויום קבורה} טובל ואוכל בקדשים לערב!
כתב הסמ"ג (הובא בב"י) שאף שאונן מותר בקדשים רק מהערב, לשאר העניינים האנינות בטלה אחר הקבורה.
מת שלוקחים אותו ממקום למקום
כתב רמ"א ע"פ רבנו יונה: "מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו {והקרוב אסור בבשר ויין}. אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך ב' ימים - מותר {בבשר ויין} עד שיבואו לעיר קבורתו {שחל אבלותו}".
כתב שו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כח אות ד), שמת שנשלח לעיר אחרת, ויודעים מתי יקבר, אוננים עד הקבורה ומתאבלים מסתימת הגולל.
מתוך הספר שירת הים - לפרטים
הערות שוליים
- ↑
וכתב החיים וחסד (עמ' נה), שאף שערוה"ש חלק, וכתב שאף משנמסר המת לחברה קדישא, עדיין לא פסקה האנינות, דחו אותו רוב האחרונים.