פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שעד ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שעד ו

סעיף ו – אדם שקרובו אבל

עיקר הדין - התאבלות על קרובי קרובו

מועד קטן כ ע"ב

וחכמים אומרים: כל שמתאבל עליו מתאבל עמו... באפה {לפניה} נהוג אבילותא, בלא אפה לא תינהוג אבילותא...

• מדינא דגמרא, האם קרובי האבלים צריכים לנהוג מנהגי אבלות שלא בפני האבלים: (ב"י ו (ב), דרישה ס"ק ד)

• רמב"ן ורשב"א (שו"ת ח"א סי' קלט) – נוהגים מנהגי אבלות אף שלא בפני האבל, אך כשנמצא בצינעה או שנמצא בעיר אחרת - לא צריך לנהוג מנהגי אבלות.

• נימוקי יוסף (מו"ק יב: ד"ה וכל מי שמתאבל עליו) – נוהגים אבלות רק בפני קרובו האבל, אך "כשיצא לחוצה נועל מנעלו ומגלה ראשו".

  • הכרעה: השו"ע כתב כלשון הטור: "כל מי שמתאבל עליו, מתאבל עמו אם מת לו מת. ודוקא בעודו בפניו, אבל שלא בפניו - אין צריך לנהוג אבילות".
  • וביאר רע"א (ד"ה מתאבל עמו) שכוונת השו"ע לפסוק כרמב"ן והרשב"א: "מתאבל עמו בכל ענייני האבלות... ואם לא היה בעיר כשמת לו מת למי ששייך להתאבל עמו... - אין צריך לקרוע".

התאבלות איש עם אשתו על קרוביה

מועד קטן כ ע"ב

תניא: מי שמת חמיו או חמותו - אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת. אלא כופה מטתו, ונוהג עמה אבילות...

ותניא אידך: אף על פי שאמרו אינו רשאי לכוף את אשתו {בשעה שהיא אבלה} להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו: מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו מטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. קשיין אהדדי! אלא לאו שמע מינה: כאן - בחמיו וחמותו {כופה גם מיטתו}, כאן - בשאר קרובים {אינו כופה ואשתו מציעה מטתו}, שמע מינה.

תניא נמי הכי: לא אמרו לכבוד אשתו - אלא חמיו וחמותו בלבד.

• וכ"פ השו"ע ע"פ הראשונים: "חוץ מאשתו, שאע"פ שמתאבל עליה אינו מתאבל עמה {"שהיא עצמה אינה קרובה דשאר" (דרישה ס"ק ט)}, אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותו, אבל על אחיה ואחותה או בנה ובתה מאיש אחר - אינו מתאבל עמה".
• עוד כתב השו"ע ע"פ הראשונים והגמרא: "ומכל מקום {האיש} אינו יכול לכופה להתקשט {בשעה שאשתו אבלה על שאר קרוביה}, אבל יכולה למזוג לו הכוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו".

התאבלות אישה עם בעלה על קרוביו

מועד קטן כ ע"ב

תניא:... וכן היא שמת חמיה או חמותה - אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות.

ירושלמי מסכת מועד קטן פרק ג סוף הלכה ה

וכן היא שמת חמיה או חמותה או אחד מקרובי בעלה אינה לא כוחלת ולא פוקסת אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג.

מסכת שמחות פרק יא הלכה ח

האשה שמת חמיה, או אחד מקרובי בעלה, לא תכחול ולא תתקשט, אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג.^[1]

• על אלו מקרובי האיש צריכה אשתו להתאבל עמו: (טור, ב"י על סעיף ו(א))

• רמב"ם (הל' אבל פ"ב ה"ה) – "וכן האשה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבלות בפניו, אבל שאר קרובים... - אין מתאבלין זה על זה", שכן משמע מהתלמוד הבבלי.

• רמב"ן (תוה"א שער האבל, ענין קרובים המתאבלים, אות מ) ורא"ש – אישה מתאבלת עם בעלה על כל קרוביו. שכן משמע מהירושלמי ומהברייתא במסכת שמחות.^[2]

  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ם: "וכן היא אינה מתאבלת עמו, אלא כשמתו חמיה או חמותה, אבל שאר קרוביו שמתו - אינה מתאבלת עמו".

המנהג לגבי התאבלות על קרובי קרוביו

• מהו המנהג לגבי אבלותם של קרובי האבלים: (ב"י, דר"מ ס"ק ה, ט"ז ס"ק ב, ש"ך ס"ק ה-ז)

• יש מהראשונים – נוהגים קרובי האבלים להתאבל על המת, כדינא דגמרא.

• רמב"ן, רא"ש והגה"מ – האבלים הקרובים נוהגים למחול, ואין צריכים הקרובים להתאבל אף בפניהם כלל.

• מנהג אוסטרייך (הובא במהר"ם הלכות שמחות סי' ס, ובמרדכי שמחות תתצו) – קרובי המת הפסולים להעיד עמו צריכים לשנות מקומם, לא להחליף בגדיהם, לא לחוף ראשם ולרחוץ פניהם רק בפושרים מיום הקבורה עד מוצ"ש הראשון.

  • הכרעה: מתוך שהשו"ע לא כתב שהיום נהגו אחרת, משמע שסבר שצריך להתאבל על קרובי קרוביו.
  • אך הרמ"א פסק כרמב"ן וסיעתו, והביא את מנהג אוסטרייך: "וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים, וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים^[3]. ומ"מ נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת. ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי. וכל זה בשמועה קרובה, או שהיה אצל המיתה; אבל בשמועה רחוקה, אין לאבילות זה מקום כלל".
  • כתב הט"ז בשם המשאת בנימין, שיש להחמיר שלא לחוף הראש בחמין באותו ערב שבת.
  • וכתב הש"ך ע"פ הב"ח, שאסור להם ללכת לסעודת מצווה עד מוצ"ש. ויש לנהוג בכל זה ע"פ המנהג.
  • כתב זכרון יצחק^[4] (פרק טו עמ' 130) שקרובי קרוביו של מת מראים סימני אבלות בימי השבעה, כגון: שלא מתגלחים.
  • וכתב החזו"ע (אבלות ח"א "דיני קריעה" סע' יד, עמ' רמב) כדעת הרמב"ן וסיעתו: "אם אשתו יושבת שבעה על אביה או אמה, מן הדין היה צריך לשבת עמה... אך גם בזה לא נהגו עתה, מפני שכבוד זה הוא לכבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו למחול".

התאבלות על אשת אביו

• כתב שו"ת תשובה באהבה (הובא בפת"ש ס"ק ג): "מי שמת אשת אביו בחיי אביו - צריך לנהוג מצות אבלות עד מוצ"ש הראשון, דאם משום כבוד חמיו וחמותו מראין אבלות דאינו אלא סמך בעלמא, כל שכן כבוד אשת אביו שיש לו סמך מהתורה".

אבלות על קרובי קרוביו כשהם עצמם אינם מתאבלים

• כתב שו"ת אדני פז (הובא בפת"ש ס"ק ד) שאין אבלות על קרובי קרובים נוהגת כאשר הם עצמם אינם מתאבלים (כגון שהאבלים עצמם לא שמעו עדיין על מיתת קרובם). אך הפת"ש (שם) חלק עליו.

אבלות על סתם אדם

• כתב הרמ"א ע"פ הרא"ש (דר"מ ס"ק ה): "מי שרוצה להחמיר על עצמו להתאבל על מי שאינו צריך, או ללבוש שחורים על קרובו – אין מוחין בידו".¹⁸⁸

• וכתב בשו"ת בשמים ראש^[5] (הובא פת"ש ס"ק ז) שמ"מ אינו צריך להתאבל בכל שבעת הימים, והעושה כן הוא הדיוט.

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים