פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר לז ז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר לז ז

סעיף ז

כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו (משנה קידושין מא,א), או ע"י עצמה, שיאמר לה: צאי וקבלי קידושיך (יט,א). הגה: וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סי' נ'), כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג'. ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה, כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סי' תע"ט). ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פ"ק דקדושין), וכן עיקר. אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה, אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הר"ם). וכדי להוציא נפשו מפלוגתא, יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקדושין, או יעמוד אצלה כשתקבלן, דהוי כאלו קבלן בעצמו (כל בו ובת"ה סי' רי"ג). והכי עדיף טפי משיקבלו בעצמו, דהרי י"א דאסור לקדש בתו קטנה (שם בת"ה), כמו שיתבאר בסמוך. וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת לי (הר"ן פ"ק דקדושין). ואם אמר: בתך מקודשת לי, הוי קידושין, דהרי היא במקום אביה עומדת, אע"ג שנותן לה הקידושין (ריב"ש סי' תע"ט). ואם מקדשה בשטר, כותב בשטר: בתך מקודשת לי, ובשעה שנותן לה אומר לה: הרי את מקודשת לי (שם בהר"ן). ואם שינה בדברים אלו, אפ"ה היא מקודשת (שם). וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר, ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן, הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקדושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סימן ל"ג).

קטנה: קידושין יט,א: אמר רבא אמר רב נחמן: אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, מדרבי יוסי ברבי יהודה, לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו [באמה עבריה]? וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי, הכא נמי לא שנא.

רמב"ם,רא"ש,שו"ע: פסקו דברי רב נחמן שיכול לשולחה לקבל קידושיה.

רא"ם^[1]: אינו יכול. סובר שהדין כן רק אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה, אך חכמים חולקים, ואילו הרא"ש והרמב"ם סוברים שאף שלא קי"ל כריב"י מ"מ בנקודה זו לא נחלקו. הרי"ף השמיט דין זה, וכתב הב"י שיתכן שסובר כרא"ם, והב"ש כתב שבגירסא שלנו מובא ברי"ף, וכן מוכח גם מכך שהביא את המימרא מדף ט,א שאם כתב לו על הנייר ביתך מקודשת לי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת^[2].

תרוה"ד: גם לפי הרא"ם אם עומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין נחשב כמקבל בעצמו ומועיל, וכן אם אין האב אצלה אך הכינה להיכנס לחופה.

רמ"א: העיקר כרמב"ם אך לצאת מספק יחזיק ידה או יעמוד על גבה בעת שמקבלת הקידושין, ועדיף לעשות כך יותר מלקבל בעצמו כדי לא לעבור על דברי חז"ל לא לקדש ביתו הקטנה.

הטעם למ"ד שמועיל: רא"ש: הדין שאין שליחות לקטן הוא דוקא כשזוכה לאחר אך לזכות לעצמו יכול.

ראב"ד: אמירת האב לתת לביתו מועילה כמו שמועיל לומר תן לכלב שלי, ומועיל אע"פ שהאב לא דיבר עם המקדש. הר"ן דחה שכשלא דיבר עם המקדש אין כאן דין ערב.

ר"ן: הנתינה לבת נחשבת הנאה לאב. הב"ש הביא רק את טעם הרא"ש והראב"ד.

נפק"מ: ב"ש: א. לטעם הרא"ש מועיל גם בקידושי שטר, וכן פסק הטור, ואילו לראב"ד לא. ב. לטעם הראב"ד מועיל לקדש ביתו גם כשאומר לתת לקטנה אחרת, ואילו לרא"ש לא. וכתב הב"ש שיש לחוש לשני הטעמים.

מתוך הספר יאיר השולחן

הערות שוליים