פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רנט ז

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:44, 29 באפריל 2019 מאת Yair hashulchan (שיחה | תרומות) (Added yair hashulchan's seif.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רנט ז

סעיף ז[עריכה]

המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווחא. (מ"מ טוב וישר להחזיר כמו שנתבאר סעיף ה') ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד, חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקרב. ולכן פסקו ז"ל בספינה שטבעה בים, שגזר המושל גם הקהלות שכל מי שקונה מן העובדי כוכבים שהוציאו מן האבידה ההיא שיחזיר לבעליו, שצריכין להשיב, ואין לו מן הבעלים אלא מה שנתן (מרדכי ריש פרק אלו מציאות). ואם יש מכשולות בנהר שעל ידי כן דבר הצף בו עומד שם, אם הוא דבר שיש בו סימן מסתמא לא הוי יאוש. הגה: ואם הוא דבר שאין בו סימן, אם הבעלים יכולים להציל והן רודפין אחר האבידה, או שאינו שם, שאילו היו שם אפשר שהיו מצילין, לא זכה בהן המוצא (טור). אבל אם הוא דבר שאינו יכול להציל מיד, והוא עומד ואינו רודף אחריו, ודאי מייאש. וסתמא (לא) הוי יאושג (תוספות ומרדכי פ' הנ"ל). אווזין ותרנגולין שברחו מבעליהן, הוי הפקר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. ודוקא שאי אפשר לבעליהן להחזיר (ר"ן ר"פ שלוח הקן).

א. מדברי רשב"א בגמרא, ומנמק לבסוף "מפני שהבעלים מתיאשים מהם". תוס' והרא"ש הבינו שהנימוק עולה רק על המקרה שבסוף דבריו, מקום שהרבים מצויים, אולם במקרים הנ"ל זו גז"כ ולכן אפילו עומד וצווח. הריטב"א כותב שאף כאן הטעם הוא יאוש ובכל זאת לא מועיל עומד וצווח משום שהוא משקר או משום שבטלה דעתו. בדברי הרמב"ם יש סתירה. עיין בסיכום גדרי יאוש.

ב. דינא דמלכותא: הש"ך כתב שאע"פ שאין הולכים אחר דינא דמלכותא או אחר מנהג גרוע שהוא נגד דין תורה, י"ל שכאן נתקן כך, ופשיטא שביד הדור לתקן תקנות[1]. הקצות כתב שאין זה מנהג גרוע כיון שלפמ"ה יש לנהוג כן. בכך יישב כיצד יש חילוק בין עשיר לעני, אע"פ שבדינא דמלכותא ובהפקר בי"ד אין לחלק.

ג. הגמרא כב,א מקשה על רבא הסובר יאוש שלא מדעת הוי יאוש. תא שמע שטף הנהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו הרי אלו שלא מפני שנתייאשו הבעלים טעמא דנתייאשו הבעלים הא סתמא לא (תוס' - אם לא היו שם ואינם יודעים). הכא במאי עסקינן בשיכול להציל אי הכי אימא סיפא אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייב להחזיר אי ביכולים להציל מאי איריא מרדפין אפילו אין מרדפין נמי. הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק (תוס' – אם ימתינו ולא ירדפו מיד) מרדפין לא אייאוש אין מרדפין אייאוש (תוס' – מכך שאינם מרדפין מיד, מוכח שנתיאשו) למסקנה קיי"ל כאביי, וא"כ כשלא היו שם הבעלים אין אלו שלו.

פירוש הסמ"ע ברמ"א: 1. אין סימן ויכולים להציל ורודפים מיד – לא זכה המוצא. 2. היו יכולים אך אינם שם ואינם יודעים שאבד – לא זכה, כי ישל"מ לה"י. 3. לא יכולים להציל – זכה, אפילו אם מרדפים. 4. יכולים להציל כעת ואינם מרדפים – זכה. ה-ו' במילה 'והוא' היא ו' המחלקת ומשמעותה כמו 'או'. 5. בסתמא, שאינו יודע אם היו שם ורדפו (שאז יכלו להציל) – לא זכה. הסמ"ע גורס לא הוי יאוש, כלשון הטור.

פירוש הנתיבות ברמ"א: החילוק בלשון הטור שהוא מקור דברי הרמ"א הוא בין "יכולים להציל מיד" לבין "לא יכולים אלא עד שילך למרחוק ושם לא יועיל מה שיכול להציל, כי בטרם יגיעו לא ידעו אנשי המקום ההוא שהיא שלו שיחזירו לו בשביל רדיפתו". ומבאר הנתיבות שאם יש עיקולי ופישורי וייעצר במקום סמוך, העולם אומרים מאומד שאלו קורותיו, ולפיכך בצרוף עדים שרדף אחריהם, אפילו אם לא רדף מיד, נותנים לו. לעומת זאת אם יעצר רחוק אין אומדן העולם ולפיכך מתייאש אא"כ רודף מיד שאז מוכח שאינו מתייאש.

נפרט כעת את הדינים שברמ"א: 1. אין סימן ויכולים להציל (=ייעצר בסמוך) ורודפים אפילו לא מיד – לא זכה. 2. יכולים ואינם שם אפילו אם יודעים – לא זכה, כי יחזירו לו על סמך הרדיפה שאח"כ. ואם אינם יודעים לא זכה כי ישל"מ לה"י. 3. לא יכולים להציל ולא רודפים מיד – זכה. אמנם אם רודפים – לא זכה[2]. משמעות ה-ו' כפשוטה. 4. בסתמא, שאינו יודע אם היו שם או לא (שאז הוי ישל"מ) – לא זכה. גם הנתיבות גורס לא הוי יאוש.

לסיכום, יתכנו שתי מחלוקות בין הסמ"ע לנתיבות (אך אין זה מוכרח מכיון שעסקו במקרים שונים): א. הנתיבות חידש שאם יעצר בסמוך מחזירים לו אפילו על סמך רדיפה מאוחרת, ואילו לסמ"ע מדובר כאן דוקא ברודף מיד. ב. אם רודף במקרה שלא יוכל להציל, לפי הסמ"ע זכה המוצא ואילו לפי הנתיבות לא.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. החזו"א תמה, הרי כל דינא דמלכותא הוא נגד דין תורה?! שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א (מפגש עם עורכי דין ע"י מכון משפט לעם, תשע"ב) שיש לחלק בין חוק הנוגד עיקרון של התורה, שבכך הולכים אחר התורה שהיא הצדק האמיתי, לבין חוק כגון ירושת הבנות הנובע מתפיסת צדק שונה מזו של התורה. אמנם הודה שאין זו כוונת הש"ך, שהרי כתב כן לגבי מקרה שאינו נוגד עיקרון מהתורה (ראה סי' עג,יד).
  2. לכאורה קשה, הרי בזוטו של ים הא"ש אפי' אם המאבד צווח שלא התיאש. ונראה שהכא שאני כיון שלפי הנתיבות מדובר שאינו אבוד מכל העולם אלא שאחד אחר ירים לפניו ולא ידע למי להשיב, וכנראה סבר הנתיבות שדין זוטו של ים נאמר רק באבוד מכל העולם (ולא באבוד מהעולם מלהשיב לו).