פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר ז יא

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר ז יא

סעיף יא

האשה שנחבשה על ידי עובד כוכבים ע"י ממון, מותרת אפילו לכהונה (משנה כתובות כו,ב). הגה: ודוקא שחייבים להם, שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם. אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן^א (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פ' א"מ) ע"י נפשות, אסורה לכהונה, ולפיכך אם היה בעלה כהן, נאסרה עליו (ר"ח,רמב"ם). הגה: וי"א דע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה^ב (התוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב). ודוקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פי"ח בשם יש אומרים). אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן, אינן אסורות אלא א"כ נגמר דין בעליהן למיתה^ג (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב). וי"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון ולחזור, אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה^ד (שם במהרא"י). ובשעת הזעם והרג רב, התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברא הראשונה^ה. ואם נחבשה בידי עובד כוכבים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה, שריא לבעלה (הגהות מיי' פי"ח). ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו, ואפי' בעלה כהן. ואם אשתו המירה לחוד, אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת הרשב"א והגהות מרדכי דכתובות), אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה, כשבויה. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה^ו (שם). ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס, שיש להקל ולהתירן אפי' לבעלן כהנים^ז (הרא"ש כלל ל"ב). ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין, וחזרה בה, מותרת לבעלה^ח (מהרי"ק שורש ק"ס). במה דברים אמורים, בזמן שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים והם יראים מהם, אבל בזמן שיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו ע"י ממון, כיון שנעשית ברשות העובדי כוכבים, נאסרת, אא"כ העיד לה אחד כשבויה (כו,ב). הגה: וכ"ז בנחבשה בידי עובד כוכבים ומסורה בידם^ט, אבל אם נתייחדה עם עובד כוכבים, אפי' שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשתה שלא כדת, ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות, יש להחמיר^י (מהרי"ק שורש ק"ס).

משנה כתובות כו,ב: האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים: על ידי ממון מותרת לבעלה, על ידי נפשות אסורה לבעלה.

גמרא: אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים, אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה.

ע"ז כג,א: רבינא אמר לא קשיא הא לכתחלה הא דיעבד. ומנא תימרא דשאני בין לכתחלה בין לדיעבד דתנן לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן בין לכתחלה לדיעבד ממאי דלמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתיירא משום הפסד ממונו.

א. ע"י ממון: תוס' א,רא"ש א: בדיעבד כשרה ואפילו בסתמא, כגון ששבוה ע"מ שיפדוה, ורק כשיש סיבה לחשוש כמו נפשות היא פסולה. דחיית הגמ' בע"ז היא דיחוי בעלמא ויש לפסוק כרבינא שבדיעבד כשרה, ולכן יש לפרש את המשנה בכתובות שדוקא כשיש סיבה לחשוש כמו נפשות הריהי אסורה אך בסתמא כשרה, ומה שנאמר שע"י ממון כשרה אין הכוונה דוקא כשחייבים להם ממון שאז מפחדים לאונסה ולהפסידו אלא המשנה רק באה לאפוקי נפשות.

תוס' ב,רא"ש ב,רי"ו,רמ"א: דוקא כשחייבים להם ממון וידינו תקיפה כשרה, כי אז יש סיבה להתיר, שמסתמא לא אנסוה שמא יפסידו כספם, אך אם שבוה כדי שיפדוה אסורה.

ח"מ: באיסור דרבנן ראוי להביא גם דעת המקלים.

ב"ש: גם תוס' והרא"ש הכריעו כתירוצם השני, ולכן אין להקל. לפי תירוצם הראשון ודאי שאין מקום לחלק בין יד ישראל תקיפה ללא, וא"כ מכך שבכתובות הביאו חילוק זה מוכח שהכריעו כתירוצם השני.

ב. ע"י נפשות: ר"ח,רמב"ם,שו"ע,ח"מ,רדב"ז: ע"י נפשות נאסרת רק לבעלה כהן.

רש"י,תוס',רא"ש,ר"ן,רמ"א: ע"י נפשות נאסרת אפילו על בעלה ישראל. וע"י ממון מותרת אפילו לבעלה כהן, וכשידם תקיפה נאסרת לכהן אך נ"ל שמותרת לישראל, כפי שמשמע מהח"מ והב"ש לגבי 'מחמת בעליהן' שהחשש שיתרצו אינו קיים בסתמא. לענין נפשות, רש"י נימק שהואיל ונוהגים בה הפקר חוששים שמא נתרצית באחד מהם, ואילו התוס' נימקו שחוששים שמחמת פחד נתרצתה להם למצוא חן בעיניהם^[1]. ב"ש – הגה"מ כתב שחזקה שנתרצית ולפי"ז מובן מדוע נאסרת, אך מרש"י ומתוס' משמע שזהו רק חשש וקשה שהרי אין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה או עדים, וכן המהרי"ק כתב לגבי שבויה שנאסרת לכהן רק בגלל מעלה ביוחסין, וצריך לחלק לשיטתם שעם עכו"ם חמור יותר, ולפי"ז כך ינמקו גם את החומרא בשבויה.

ב"ש: תמה מה החילוק משבויה ומעיר שכבשה כרכום שנאסרות רק לכהונה, ותרוה"ד סובר שכל שנשבתה שלא כדין אינה מתרצית ולכן למשל בשעת גזירה אינה נאסרת לישראל, אך נראה משו"ת הרא"ש והסמ"ק ורוב הפוסקים שגם בכך נאסרת וכן משמע מהרמ"א בסעיפנו לגבי זעם^[2], וא"כ צ"ע.

ג. מחמת בעליהן: תרוה"ד,רמ"א: אינן נאסרות אא"כ נגמר דין בעליהן למיתה.

ח"מ: מפשט לשונו משמע שמוסב על שתי הדעות ומותרת אף לכהן, וקשה כי למעלה פסק שבסתמא אסורה אא"כ חייבים להם ממון שאז יש סיבה להתיר, וא"כ כ"ש שכאן שיתכן שיגמר דין בעליהן למיתה יש לאוסרן ולא עדיף מסתם נשים.

ב"ש: מוסב רק על הדעה האחרונה ובא להתירן (כשלא נגמר הדין) רק לישראל לפי שאין חשש שיתרצו, אך חשש שיאנסו אכן קיים.

ד. סבורה שיפדוה: הרמ"א פסק ע"פ תרוה"ד שמותרת לבעלה ישראל, והח"מ והב"ש תמהו שהרי תרוה"ד כתב שלמעשה אין לסמוך על כך. הח"מ כתב שמ"מ אין נפק"מ, כי קי"ל כדעת השו"ע שנחבשה בלא"ה אינה נאסרת לישראל.

ה. הרג וזעם רב: בית הלל,ב"ש – מדובר במקרה שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה, ולכן מותרת לישראל. כמבואר למעלה תרוה"ד התיר מטעם אחר, שכשנחבשה שלא כדין אינה מתרצה, כמוכח מהני נשי דגנבו גנבי בכתובות נא,ב, אך הב"ש דחה שדעת רוב הפוסקים ומשמעות הרמ"א אינה כן.

גזירות אוסטרייך: בגזירות אלו שהחלו בי' סיוון ה"א קפ נתפסו הרבה אנשים ונשים בנסיון להמירם על דתם, וחלקם הופרדו זה מזה. היו שברחו מיד כשיכלו והיו ששהו שם כנראה מחמת ממון וא"כ לא עמדו בנסיון אלא המירו. גדולי החכמים התירום ולא חילקו בין אלו ששהו לאלו שלא. תרוה"ד דן בכך בהרחבה כיצד הותרו, וכותב שעיקרי הגדולים ודאי התירו מבין אלו ששהו רק נשות ישראל ואמנם היה מי שהתיר גם נשות כהנים שהמירו אך היקל כן מדעתו שלא כדין. אלו שהמירו יחד עם בעליהן ולא לפניהם – מותרות כדברי הרשב"א (המובא ברמ"א כאן) לפי שבעלה משמרה. אלו שעמדו בנסיון ולא המירו ומיד כשיכלו ברחו – יש להתיר מטעם שאם עמדו בנסיון ודאי גם לא נתרצו, וכן יש להוכיח מהתוס' (ד"ה לבעלה) השואלים מדוע לא נתיר צנועות שנחבשו ע"י נפשות ועונים שאי אפשר לדעת מי באמת צנועה אף אם נראית כך, ולפי"ז כשעמדה בנסיון שודאי מוכח שהיא צנועה יש להתירה. וכן מטעם שמי שנחבשה שלא כדין אינה מתרצית, כמוכח מהני נשי דגנבו גנבי בכתובות נא,ב. ולגבי נשות כהנים שעמדו בנסיון – יש להסתפק אם אומרים שגם מסרו נפשן לא להיאנס. אלו ששהו והותרו – יתכן שנתנו אמתלאות למה שהו וטענו שלא המירו. הד"מ יישב ששם כולם הותרו ואפילו נשות הכהנים משום שחששו שאם לא יתירום לבעליהן לא יחזרו לדת ולכן הפקיעו קידושיהן וכך נמצאו פנויות בזמן שנבעלו ולא נאסרו. האבנ"מ תמה כיצד מועיל לנשות הכהנים, הרי גם פנויה שנבעלה לגוי נפסלת לכהונה, ונראה שלכן ברמ"א כתב רק שמותרות לישראל. הב"ש נימק דברי הרמ"א מצד שבשעת הזעם התרצות לא מועילה להינצל. משמע להבנתו שמדובר בלא שהו, שהרי בשהו החשש אינו מצד שיתרצו כדי להינצל אלא הואיל והמירו הן מפקירות עצמן לזנות.

עמדה בניסיון ולא המירה: תרוה"ד,ח"מ – ודאי לא נתרצתה ולכן מותרת לישראל, ויש להסתפק אם גם מסרה נפשה שלא יאנסוה, ומותרת אף לכהן.

ו. המירה מרצון: שו"ת רשב"א,הגמ"ר,מהרי"ק,ח"מ,ב"ש,נו"ב: אסורה לבעלה ישראל.

רמ"א: הביא שתי שיטות. הח"מ והב"ש תמהו מיהי השיטה המקילה, וביארו שאסורה משום שמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, ודוקא באנוסה התיר הגמ"ר משום שמומר לע"ז באונס אינו מומר לכל התורה.

ז. המירה מאונס: שו"ת רא"ש: מותרת לבעלה ישראל, כיוון שלפני שהמירה לא היה מועיל ריצוי להצילה ולאחר שהמירה לא היתה צריכה ריצוי ואף לאונסה אינם רשאים.

רמ"א: מותרת אפילו לכהן.

ח"מ: תמה מדוע, הרי הרא"ש התיר רק לישראל ולא גרע משבויה שהרי היתה מסורה בידם קודם שהמירה. ואפילו אם חזרה מיד כשהיה ביכולתה אין להתירה לכהן.

ב"ש: מדובר שהמירה מיד בשעת הגזירה ולכן אין שום חשש.

ח. אשה שנדרה: ב"ש: מותרת רק אם נתייחדה לזמן מועט.

נו"ב: אף לזמן מרובה.

ט. מסורה בידם: ב"ש – לדעת הרמב"ם, התוס' והר"ן החילוק הוא אם מסורה בידם שאז נאסרת לבין אינה מסורה. לדעת המרדכי החילוק הוא בין שהתה זמן רב עימהם שאז נאסרת לבין זמן מועט. ולדעת הרא"ש ותרוה"ד נאסרת רק אם מסורה בידם וגם שהתה זמן רב.

י. נתייחדה לשם זנות: בה"ג: נאסרת.

מהרי"ק א: מדובר דוקא בפנויה. המהרי"ק בא ליישבו שלא יחלוק על שאר הפוסקים המתירים ביחוד עם עכו"ם.

מהרי"ק ב,רמ"א: מדובר שדיברה עימו דברי תיפלות וזנות.

רמ"א,ב"ש: לפי תירוצו השני מדובר אפילו באשת איש. ב"ש א – מדובר במהרי"ק וברמ"א בין באשת כהן בין באשת ישראל, שהרי החשש הוא שזינתה (כיוון שדיברה עימו דברי תיפלות), ואע"פ שנפסק בסי' קעח ע"פ הרא"ש שאין אשה נאסרת ביחוד בלבד אפילו כשנסתרו על דעת ערווה, אלא רק בקינוי וסתירה, מ"מ ביחוד עם גויים יש לחשוש. כך יש לנמק את הרמ"א אמנם במהרי"ק מוכח שאין חילוק בין ישראל לגוי, ולשיטתו יש לומר שמא אוסר אף בישראל ביחוד בלבד כאשר דיברו דברי תיפלות. ב"ש ב – מדובר דוקא באשת כהן, ואע"פ שהחשש כאן הוא לזנות ברצון מ"מ רק לכהונה החמירו משום מעלת יוחסין. ואע"פ שבנחבשה הרמ"א החמיר לאוסרה אף לישראל, לא רצה הרמ"א להוסיף ולהחמיר אף בנתייחדה לשם זנות^[3].

ח"מ: גם תירוצו השני עוסק בפנויה, ולתירוץ זה צריך גם פנויה וגם דברי תיפלות כדי לאסור. הח"מ הקשה שבאשת איש ממ"נ לא מובן, אם מדובר באשת ישראל אין לאסור שהרי אשה נאסרת רק בקינוי וסתירה או בשני עדים, ואם מדובר על אשת כהן והחשש הוא שמא נאנסה, לא מובן מדוע דברי התיפלות מגבירים את חשש האונס.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים