פרשני:שולחן ערוך:אבן העזר פ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אבן העזר פ א

סעיף א[עריכה]

מעשה ידיה לבעלה (משנה כתובות סה,ב), כיצד, הכל כמנהג המדינה; מקום שדרכן לארוג, אורגת; לרקום, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה^א; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד (רמב"ם). דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל^ב (רמב"ם כת"ק סו,א). הגה: ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ט'. ויכולה אשה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר^ג; אבל הבעל לא יוכל לומר כן (טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אע"פ וכ"כ השאלתות פרשת משפטים).

א. שאר מלאכות: בית מאיר^[1]: דייק מהרמב"ם שרק במלאכות מסוג עבודת הצמר שהן מלאכות המיוחדות לנשים, האשה חייבת, אבל לא במלאכה מסוג אחר^[2], אף אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות במלאכות שאינן מיוחדות להן, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמנינו בעסק מו"מ, ומכ"ש ליסע לשווקים, וכן בשו"ת רשב"א^[3] כתב "האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי", ומשמע בפשטות אף אם המנהג שכן עובדות דברים אלו, וכך הכריעו בפד"ר^[4]. עוד הובאו בפד"ר ח"א שם, דברי המהר"ם מינץ^[5] שעבודה מחוץ לבית היא מסוג העבודות שאין האשה מחוייבת בהן כלפי בעלה.

יד יהודה^[6]: פקפק בכך וכתב שתמוה לומר שחז"ל לא העלו על דעתם שבעתיד עשוי מנהג העולם להשתנות ויופר האיזון העדין שהתוו בין זכויות וחובות בני הזוג, והיום לא תהא שום יכולת לחייב את האשה לעבוד בעבודה כלשהי, וכתב שאפשר לבאר בדברי הרמב"ם "אינו כופה אלא לטוות בצמר" שבא לאפוקי דוקא מלאכת פשתן המזיקה לאשה כדברי הרמב"ם, ואולי אף הרשב"א והבית מאיר דיברו דוקא על המציאות בימיהם שגם אם היו מקומות בהם נשים רבות עבדו מחוץ לבית עדיין היה זה חריג, משא"כ בימינו שיש מקצועות רבים שמקובל מאוד שהאשה עובדת בהן, ואף אם נסייג שאפשר לכוף רק על מלאכה הנעשית בבית, יש בימינו מלאכות רבות שאפשר לעשות גם מהבית.

במלאכות שאינן מחויבות – למי מעשה ידיהן?

מהרי"ט,באר היטב,מהרש"ם,חזו"א^[7]: לבעליהן. המהרי"ט כתב כן לגבי גבירות המכלכלות את בעליהן. המהרש"ם עסק בנשים המלוות בריבית, והביא ראיה משו"ת רא"ש שעסק ביבמה בשלושת החודשים הסמוכים למות בעלה שעסקה בסרסרות, וכן מהרמ"א חו"מ ער,ב הכותב שאם הרויחו בניו הסמוכים או אשתו בסחורה או במלאכה זוכה הבעל כדין מציאה, ותמה על המל"מ. היד יהודה הוכיח כן מרש"י הנותן כדוגמא לאשה העושה מלאכות רבות יחד אשה השומרת קישואים בנוסף למלאכות אחרות.

מל"מ: הראב"ד^[8] והרשב"א כתבו לגבי אלמנה שהשביחה קרקע של יתומים שלא אמרו מעשה ידיה להם אלא במעשה ידיה הקבועים כגון טווה או אורגת אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיוון שאין יכול לשנותה לאותה מלאכה (הרשב"ם שם חולק). לגבי בעלה גם אם אינו זוכה מטעם מעש"י לכאורה זוכה מדין מציאה, אלא שהדין תלוי במחלוקת הרמ"ה והרא"ש אם יכולה לומר איני ניזונת ואיני נותנת מציאותי, וא"כ הגבירות יכולות לומר קים לי כרמ"ה שמציאתה לעצמה. ותמה על המהרי"ט שהשמיט דברי גדולי המחברים שנחלקו בכך. המהרי"ט בתשובתו מסיק שאינה נחשבת כאומרת איני ניזונת הואיל ובתחילה ניזונה מבעלה עד שעסקה הצליח, ושוב כל מה שאכלה מדידיה קאכלה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונת ואיני עושה. וצריך לבאר שלדעת המל"מ הרמ"ה עוסק אף באינה ניזונת שלא אמרה "איני ניזונת ואיני נותנת מציאותי", ועיין בסיכום לסימן פד שלדעת הט"ז רק בכך עסק הרמ"ה. עיין עוד בהערה^[9].

ב. העדפה שע"י הדחק: כתובות סו,א: תנן: קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו... בהעדפה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי, כי פליגי בהעדפה שעל ידי הדחק, תנא קמא סבר לבעלה, ורבי עקיבא סבר לעצמה... בעי רב פפא: עשתה לו שתים בבת אחת מהו? בעי רבינא: שלשה או ד' בבת אחת מהו? תיקו.

ר' האי: התנאים נחלקו בעשתה מלאכה בלילות והלכה כת"ק ששייך לבעלה, והסתפקה הגמ' לשיטתו אם בעשתה מלאכות רבות מודה ששייך לאשה, ומספק שייך לה. ← מלאכה בלילות לבעל ומלאכות רבות לאשה.

ר"ח: בעשתה מלאכה בלילות הלכה כר"ע ששייך לה, והסתפקה הגמ' לשיטתו אם בעשתה מלאכות רבות מודה ששייך לבעל, ומספק שייך לה. ← גם בלילות וגם מלאכות רבות לאשה.

רי"ף,רמב"ם,שו"ע: כתבו שהמותר לבעל ולא חילקו. ביארם המ"מ שפסקו כת"ק וסברו שהספק בגמ' לגבי מלאכות רבות הוא אליבא דר"ע.

ב"ח,ח"מ,ב"ש: נוהגים שלא להוציא מהאשה שום העדפה שע"י הדחק, כיוון שיכולה לומר קים לי כר"ח. ב"ש – מבואר במרדכי שמ"מ הוי נכסי מילוג וקונים בכך קרקע והוא אוכל פירות. ומ"מ כתב בהגהת ט"ז שאם הוא מוחזק אין מוציאין מידו, וראה פד"ר^[10] שכנגד סכום זה אינה יכולה לדרוש מזונות מהבעל כיוון שהוא המוחזק.

חזו"א^[11]: פסק כשו"ע שהמותר לבעל. המנהג המוזכר בב"ח אינו מנהג רוב ישראל, שהרי לא שלח בכל גבול ישראל על זה, ואחרי שמרן ובית דינו והרמ"א ובי"ד נהגו להוציא זהו מנהג רוב ישראל שקיבלו הכרעת השו"ע.

ג. איני נוטלת מעה ואיני נותנת מותר: רמ"ה,ר"ן,רמ"א: יכולה לומר. אם יכולה לומר כך במעשי ידיה השכיחים כ"ש במותר שאינו שכיח.

ר' יונה: אינה יכולה לומר. עיקר התקנה זה המותר משום חינא, ואח"כ תיקנו מעה כנגדו.

ספק מגורשת: רא"ם,באר היטב – אע"פ שחייב במזונותיה מעשה ידיה שלה כדין מציאה המבואר בסי' פד,א, לפי ששניהם משום איבה וכאן לא אכפת לנו שתהא איבה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]