דרשני:ספק היכול להתברר (ב.)

מסכת כתובות ‏^[1] פותחת בתקנת חכמים שבתולה תנשא רק ביום רביעי כיוון שביום חמישי בתי הדין יושבים לדון. במאמר זה נעסוק בהסברי הראשונים לטעם התקנה, נעמיק במחלוקת רש"י ותוספות, ומתוכה נגיע לדיון בספקות היכולים להתברר, האם ניתן להתירם לפי דיני ספקות או שחובה לבררם.

דין המשנה

המשנה מנמקת את התקנה בכך שבמקרה בו הבעל לא ימצא בתולים לאשתו הוא ילך מיד לקבול על כך בבית דין. אולם אם בתולה הייתה נישאת בכל יום, יש לחשוש שבימים בהם הוא ימתין לכינוסו של בית הדין הוא ירגע מכעסו וכבר לא ילך לבית דין.

בהמשך הפרק (דף ט.-ט:) מבררת הגמרא מדוע חשוב לחכמים שאדם שלא מצא בתולים לאשתו ילך לבית דין, האם ההליכה נועדה להפסיד את כתובתה או שמא בשביל לאוסרה עליו. הגמרא שוללת את האפשרות שהטעם הוא כדי להפסידה כתובתה, מאחר ובכל מקרה שבו ירצה הבעל לוותר על טענתו ולהשאיר את כתובתה כמקודם יכול לעשות זאת, אין לחכמים עניין לתמרץ את הבעל ללכת לבית הדין.

א"כ למדנו שטעם התקנה הוא איסורי והראשונים נחלקו בהסברו:

התוספות (ב. ד"ה שאם) מסבירים שעיקר התקנה הוא בשביל אשת כהן. אצלה, אם הבעל לא ימצא בתולים היא תאסר עליו^[2]. חכמים חששו שאם הבעל לא ילך לקבול מיד בבית דין, כעסו יתקרר והוא ישאר נשוי לאשה האסורה לו. מחמת חומרת האיסור תיקנו חכמים שאשת כהן תינשא רק ביום רביעי, כך לו חלילה לא ימצא בתולים ילך מיד לבית הדין, והם ישגיחו שיגרשה. אמנם כדי שהתקנה תתקבל והכהנים יקפידו עליה וישאו בתולות רק ביום הרביעי, היה צורך להפוך את נישואי בתולה ביום הרביעי למנהג פשוט ומקובל.

לכן תיקנו חכמים גם לישראל הנושא בתולה לשאת רק ביום הרביעי.

רש"י (שם ד"ה בשני) מסביר שהתקנה נעשתה בשביל אשת ישראל. אף על פי שאשת ישראל מותרת לבעלה בגלל ספק ספקא, אם ילך לבית דין הם יבררו את הדבר ויתכן וימצאו עדים שיעידו שהיא אסורה עליו.

לכן תיקנו חכמים שבתולה תינשא רק ביום רביעי, כדי שאם לא ימצא בתולים ילך מיד לבית דין והדבר יתברר.

משמע מרש"י שבמקרה בו אדם יכול לברר את הספק, אף אם הספק מותר לפי כללי ספקות, עדיין מחויב לנסות לפשוט את הספק ולבדוק האם הוא אסור. כעת נראה בקצרה את סוגיית ספק היכול להתברר, ונחזור לבאר את דעתם של רש"י ותוספות.

האם רוב מתיר ספק היכול להתברר

הגמרא חולין ט א אומרת שבמקרה של ספק שלא ניתן לבררו, לדעת כל התנאים ניתן להקל אם רוב הדברים הם מותרים. אך נחלקו התנאים האם גם בספק הניתן לברור ניתן להקל על ידי רוב. לדעת חכמים לא צריך לברר וסומכים על היתר רוב, ולדעת רבי מאיר אסור לסמוך על הרוב יש להחמיר עד אשר הספק יתברר האם הוא איסור או היתר.

ישנן שלוש התבוננויות אפשריות בשורש המחלוקת בין רבי מאיר לחכמים:

• מחלוקת האם ספק שניתן לבררו מוגדר כספק

לכולי עלמא מותר לסמוך על רוב היתר כשיש ספק איסור. לדעת חכמים אף על פי שהאדם יכול לברר ולדעת את דין הדבר, כיוון שכעת האדם מסופק בכשרותו הוא מוגדר כספק וניתן לסמוך על כללי היתר כדוגמת רוב.

אמנם לדעת רבי מאיר, ספק הוא רק במקרה בו האדם אינו יכול לברר ולדעת את הדין האמיתי, ורק כך ניתן לסמוך על כללי היתר כדוגמת רוב. אך מקרה בו האדם יכול לדעת מה דין הדבר ובוחר להימנע מהבירור, אינו מוגדר ספק^[3] אלא התעלמות, וממילא לא ניתן להתיר על פי רוב.

• מחלוקת מתי התורה התירה לקחת סיכון

לכולי עלמא התורה לא נתנה הוראה מיוחדת למקרים מסופקים, אלא הורתה מתי אדם נדרש לחשוש לאיסור ומתי הוא יכול לקחת סיכון.

לדעת חכמים התורה דרשה מהאדם לחשוש רק כשיש חשש רציני לאיסור עליו לחשוש ולהחמיר. אך כאשר יש חשש קטן, כיוון שיש רוב היתר, התירה התורה לקחת סיכון.

אמנם לדעת רבי מאיר, אף שהתורה לא דרשה מהאדם לחשוש כשיש רוב היתר, בכל זאת היא דורשת ממנו לברר כאשר יש אפשרות לברר.

• מחלוקת בסברת היתר רוב

לדעת חכמים כשם שהתורה אסרה 'דבר אסור' (טרפה), כך אסרה 'דבר שיתכן והוא אסור' (ספק שחוטה ספק טרפה). וכשם שהתירה 'דבר המותר' (שחוטה), כך התירה 'דבר שעל פי רוב הוא מההיתר' (רוב שחוטה ומיעוט טרפה).

ממילא גם רוב היכול להתברר, התורה כלל לא אסרה. לכן ניתן לסמוך על הרוב ואין חיוב לברר.

אמנם לדעת רבי מאיר, לא נתנה התורה^[4] הוראה מיוחדת כלפי מקרה מסופק ('דבר שיתכן והוא אסור', ו'דבר שעל פי רוב הוא מההיתר'). לכן אם מצד האמת הם איסור - אז הם אסורים. ואם מצד האמת הם היתר - אז הם מותרים.

אלא התורה אמרה שבמקרה שאדם לא יודע האם הדבר אסור או מותר (ספק שחוטה ספק טרפה), עליו לחשוש שמא הוא אסור ולהימנע ממנו. ובמקרה שמסתבר שהדבר מותר (רוב שחוטה ומיעוט טרפה), מותר לו לקחת סיכון ולסמוך על ההסתברות. וממילא כאשר ניתן לברר לא הותר לקחת סיכון.

מקרים שבהם צריך לברר

הראשונים פסקו כדעת חכמים שמותר לסמוך גם על רוב הניתן לבררו (רש"י חולין יב. ד"ה 'פסח', רשב"א חולין ט. ונוספים). כך מסבירים הראשונים את המנהג לסמוך על כך שרוב הבהמות אינן טרפות, ולא לבדוק את הבהמות. אמנם מביאים הראשונים שטרפת 'נקב בריאה' הינה יוצאת דופן, ובה המנהג הוא לבדוק ולא לסמוך על הרוב.

מדוע קיים המנהג לבדוק את הריאה במקום לסמוך על הרוב?

מקרה יוצא דופן נוסף יש במסכת פסחים פסחים ד א, הגמרא אומרת שמי ששוכר בית מחברו בארבעה עשר בניסן, הבית בחזקת בדוק ולא צריך לעשות בדיקת חמץ. אמנם אם המשכיר גר בסמיכות, הוא מחויב ללכת ולשאול אותו, ולא רשאי לסמוך על כך שהבית בחזקת בדוק.

גם כאן יש לשאול מדוע השוכר צריך לשאול את המשכיר ולא יכול לסמוך על החזקה?

ישנם ארבעה הסברים למקרים בהם בודקים את הספק ולא סומכים על רוב או על חזקה:

• ניתן לומר שברור הספק הוא רק חומרא ומנהג טוב אולם הוא אינו מעיקר הדין.

כך מסבירים התוספות (ביצה טז: ד"ה קמ"ל) את המנהג לבדוק דם בביצים כחומרא בעלמא.

• ניתן לומר שכאשר האיסור מצוי גם לדעת חכמים צריך לברר את הספק.

כך מסביר רש"י (חולין שם) שהמנהג לבדוק ריאה הוא בגלל שנקב בריאה הוא מיעוט מצוי של איסור.

• ניתן לומר שכאשר יש סיבה מיוחדת ('ריעותא' או 'חזקת איסור') לחשוש שמא דבר זה הוא מהמיעוט מודים חכמים שצריך לברר כשיכול.

כך מסביר הבית יוסף (או"ח תלז) שעל בית שיש בו חמץ כל השנה יש חזקת איסור ולכן חובה לבודקו, לעומת בהמה שנולדה בחזקת בריאה ולכן אין צורך לבדוק את הטרפות.

• ניתן לומר שחכמים מודים שחייב לברר כאשר הברור אינו דורש מאמץ מיוחד.

כך מסביר הראש יוסף (פסחים שם) את סיבת החיוב של השוכר לברר האם המשכיר בדק את ביתו.

ספק ספקא היכול להתברר

ראינו שהיתר רוב מועיל גם לספק שיכול לבררו, אלא אם כן הוא ספק יוצא דופן. אמנם יש לחקור על היתר ספק ספקא, האם מועיל גם לספק היכול להתברר כמו היתר רוב, או שמא היתר ספק ספקא הוא היתר שכוחו מועט מהיתר רוב, ואותו אנו חייבים לברר. הראשונים נחלקו בשאלה זו, לשיטת הרא"ש (ע"ז ב לה) אין צריך לברר, ולשיטת הרשב"א (חולין נג:) צריך לברר.

שיטת הרא"ש היא השיטה הברורה יותר, לדעתו אין הבדל בין היתר רוב להיתר ספק ספקא. אולם שיטת הרשב"א צריכה באור , מדוע לשיטתו יש הבדל בין היתר רוב להיתר ספק ספקא.

ניתן לומר שלושה הסברים על ההבדל בין שני המושגים הללו:

• יש שאמרו (ראה יביע אומר יו"ד ה ג) שבאמת גם לדעת הרשב"א בדרך כלל אפשר לסמוך על ספק ספקא אף כשיכול להתברר. ודברי הרשב"א שחייב לברר הם רק כאשר יש ריעותא לאסור. על פי היוצא דופן השלישי בפרק הקודם כאשר יש ריעותא אף בהיתר רוב חייבים לברר. אם כן יוצא שאין הבדל בין היתר ספק ספקא להיתר רוב.
• היתר רוב מבוסס על הסתברות, שמאחר ובדרך כלל הדבר מותר מסתבר שגם עכשיו יהא הדבר מותר. לעומתו, היתר ספק ספקא אינו נובע מסיבה וראיה לכך שהדבר מותר, אלא מחולשת סיבת האיסור. היינו, מכך שצריך "להתאמץ" ולצרף ספקות כדי למצוא את האיסור האפשרי, התירה התורה את הספק הזה.

לכן, ברוב שיש לו סברא לומר שהדבר מותר, הוא נחשב כאילו ביררו את הספק והכריעו להיתר, וממילא אין צורך להוסיף בירור נוסף. אך בספק ספקא אין סברא לומר שהדבר מותר אלא הספק נשאר ספק, וכאשר תהיה אפשרות לברר את הספק חייבים לעשות זאת.

• פסיקת הלכה בנויה משני שלבים, בתחילה יש לדעת את המציאות, ולאחר מכן לדעת מה ההלכה במקרה כזה.

גם היתר רוב וגם היתר ספק ספקא מתירים את הספק על ידי ברור הספק, אך הם שונים בדרך הברור. רוב מברר מה קרה בפועל, האפשרות שקרה המקרה המותר גדולה מהאפשרות שקרה המקרה האסור, לכן כאשר אפשר להוסיף ברור ולבדוק מה קרה, אין בכך צורך כיוון שהדבר כבר מבורר.

בניגוד אליו, ספק ספקא מברר את ההלכה ולא את המציאות, האפשרות שהדבר מותר גדולה מהאפשרות שהדבר אסור. אך האדם אינו יכול לברר מה קרה, כיוון שארבע האפשרויות שקולות. לכן, כאשר ניתן לברר מה קרה יש לעשות כך.

מחלוקת רש"י ותוספות בסוגייתנו

על כל פנים, ראינו מחלוקת האם צריך לברר ספק ספיקא, לדעת הרא"ש אין צורך לברר ולדעת הרשב"א צריך לברר.

נחזור כעת לסוגייתנו. ראינו שחכמים תיקנו שבתולה תינשא רק ביום הרביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים ישכים לבית דין. רש"י הסביר שהתקנה נועדה בשביל אשת ישראל שאף על פי שמותרת לו בספק ספקא, על ידי שילך לבית דין יתברר הדבר אם זינתה תחתיו ותאסר עליו. ותוספות חלקו על רש"י והסבירו באופן אחר.

החת"ם סופר (ב. ד"ה שאם היה [השלישי]) תולה את מחלוקת רש"י ותוספות במחלוקת הרא"ש והרשב"א. רש"י סובר כשיטת הרשב"א, שספק ספקא היכול לבררו צריך לברר, לכן הסביר שתקנת חכמים היא כדי שיבוא לבית דין ויבורר הספק. ותוספות סוברים כשיטת הרא"ש, שאין צורך לברר, לכן לא הסבירו כהסברו של רש"י.

אמנם פירוש החת"ם סופר קצת דחוק, שהרי הרשב"א (כתובות ב.) מסביר את טעם התקנה כפי הסבר בעלי התוספות ולא כרש"י. לכן נראה כמה אפשרויות לכך שגם רש"י וגם תוספות יתאימו גם לשיטת הרשב"א וגם לשיטת הרא"ש.

ישנן ארבע אפשרויות להסביר מדוע אף על פי שבדרך כלל יש צורך לברר ספק ספקא כשיטת הרשב"א, כאן הסבירו התוספות שאין צורך ללכת לברר בבית הדין:

• החיוב לברר הוא רק במידה שאחר הבדיקה הספק יתברר. אך אצלנו אף אם הבעל ילך לבית הדין יתכן שלא יבאו עדים והספק לא יתברר. לכן ספק זה אינו נחשב 'ספק היכול להתברר', והבעל פטור מללכת לבית הדין.
• החיוב לברר הוא רק כאשר הבירור יברר את כל הספקות, אך כאשר גם לאחר הברור ישאר דין ספק, אין חיוב לברר (ראה נודע ביהודה קמא יו"ד כא; פתחי תשובה יו"ד קי לה).

לכן, אף אם נאמר שמסתבר שיבואו עדים להעיד ולברר את הספק, לכל היותר הם יבררו רק את 'ספק תחתיו ספק לא תחתיו' אך את 'ספק אונס ספק ברצון' לא יוכלו לברר^[5]. כך שהעדים יעבירו ממצב של שני ספקות שדינם להתיר, למצב של ספק אחד שדינו להחמיר מכח ספק דאוריתא לחומרא^[6] . לכן הבעל פטור מללכת לברר בבית הדין.

• החיוב לברר הוא חיוב מדרבנן. ואכן הבעל מחוייב לעשות ככל יכולתו, ולברר האם אשתו מותרת או אסורה. אך חובה זו אינה מספיק חמורה בשביל שחכמים יתקנו תקנה מיוחדת לגרום לבעל לקיים את חובתו.
• ראינו לעיל שיש שאמרו שגם לדעת הרשב"א החיוב לברר הוא רק כאשר יש ריעותא לאסור. על פי זה ניתן לומר שכאן, אף שלא מצא בתולים, אין ריעותא לאסור כיון שמסתבר שאיבדה בתוליה באופן שאינו אוסרה על בעלה, לכן אין עניין שילך לברר בבית הדין.

גם בשיטת רש"י אפשר לומר שהוא סובר כשיטת הרא"ש שעקרונית אין חובה לברר ספק ספקא, ואף על פי כן, כאן באופן יוצא דופן היה חשוב לחכמים שהבעל יברר, ולמען זאת הם תיקנו תקנה מיוחדת.

ישנן שש אפשרויות לומר מהי אותה סיבה מיוחדת שבגללה רצו חכמים שכאן הבעל יברר את הספק:

• ראינו שהבית יוסף כתב שאם יש ריעותא לאסור יש חובה לברר. על פי זה ניתן לומר שגם כאן, אם מציאת הבתולים נחשב ריעותא, ולכן תיקנו חכמים לשאת ביום הרביעי וכך גרמו לבעל ללכת ולברר בבית הדין.
• ראינו לעיל שרש"י הסביר שאנו בודקים נקב בריאה אף על פי שיש רוב להיתר, כיוון שהוא מיעוט מצוי. ניתן לומר שגם כאן איסור אשה לבעלה במקרה שלא נמצאו לה בתולים הוא מיעוט מצוי.
• ראינו את דברי הראש יוסף אשר הסביר שלכולי עלמא חייבים לברר ברור שאינו דורש מאמץ. על פי זה ניתן לומר שההליכה לבית הדין אינה דבר קשה ולכן חייב הבעל לברר.

• הר"ן (א. מדפי הרי"ף) מנמק את טעם התקנה בכך שבאחריות בית הדין לפקח על כך שיהיו בישראל רק נישואים כשרים. לכן אף על פי שעל הבעל אין חובת ברור כמו שאין חובת ברור בכל האיסורים שבתורה , חכמים צריכים לדאוג שהדבר יתברר.
• יתכן לומר שמאחר והאיסור שאדם יקיים אשה האסורה עליו הוא איסור מאוד חמור, ראו חכמים צורך להחמיר ולהצריך בירור, אף שבשאר איסורים פטור מלברר.
• ההבנה הפשוטה היא שהצורך בברור הוא על מנת שאם יתברר שהיא אסורה עליו הבעליגרשה. אך ניתן לומר שיש לתקנה עומק נוסף, כאשר אשה פרוצה יודעת שאם תזנה היא מסתכנת בסיכוי גבוה בכך שבעלה לא ימצא לה בתולים וילך לבית הדין, היא תשמור יותר על קדושתה. לכן תיקנו חכמים שהבעל ילך לברר, בכדי שיתמעטו מקרי הזנות בישראל.

סיכום

למדנו על תקנת חכמים שבתולה תינשא רק ביום הרביעי וראינו את מחלוקת רש"י והתוספות במטרת התקנה.

ראינו מחלוקת בין רבי מאיר לחכמיםברוב היכול להתברר, שלדעת חכמים אין חיוב לברר ולדעת רבי מאיר יש חיוב לברר. הבאנו סברות בשורש המחלוקות, ומקרים בהם חכמים מודים לרבי מאיר שצריך לברר.

ראינו את מחלוקת הרא"ש והרשב"אבספק ספקאהיכול להתברר, שלדעת הרא"ש אין צריך לברר ולדעת הרשב"א צריך לברר. הבאנו כמה הסברים לשיטת הרשב"א.

ראינו את החתם סופר שתלה את מחלוקת רש"י והתוספות במטרת התקנה, במחלוקת הרא"ש והרשב"א בספק ספקא היכול להתברר. והבאנו כיצד ניתן להסביר את שיטת רש"י ושיטת תוספות באופן שתתאים כל אחת מהם גם לשיטת הרא"ש וגם לשיטת הרשב"א.