דרשני:גדר חופה (יהונתן שטמפפר)

‏^[1]הסוגיה שנתמקד בה אינה עוסקת בפשט דברי הגמרא, אלא היא דיון היוצא מהגמרא.

על מנת לקנות אישה יש לעשות שני דברים: השלב הראשון הוא הקדושין - ארוסין, והשלב השני הוא החופה. מצינו בתורה את קיומם של שני השלבים, לדוגמא בפסוקים הבאים: "כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל..." (דברים כב כב) - נשואה
"כי יהיה נַעֲרָ בתולה מארשה לאיש" (שם כג) - ארוסה
גם בפרשת נדרים אנו מוצאים חילוק בין מצב שהאישה נמצאת בבית אביה - ארוסה, לבין מצב שהיא בבית אישהּ - נשואה.

מצינו משניות וגמרות מפורשות המורות כיצד עלינו לעשות את מעשה הקידושין, ואילו לגבי החופה לא מצינו הדרכה מחז"ל במשניות ובגמרות. במאמרנו נשתדל לברר את דברי הראשונים והאחרונים הדנים כיצד נעשית החופה. בנוסף נברר, מדוע יש צורך גם בקידושין וגם בנישואים, מה יוצר מעשה הקידושין ומה יוצרת החופה?

הסוגיה בגמרא

הגמרא אומרת שחכמים תקנו שנשואי בתולה יערכו ביום רביעי, יום לפני כינוס בית הדין. אף על פי שבית הדין יושבים גם ביום שני בתולה לא נישאת ביום ראשון כי חכמים "שקדו" על תקנת בנות ישראל שהחתן יטרח בסעודת החתונה שלושה ימים, ואם היה מותר להתחתן ביום ראשון לחתן לא הייתה אפשרות לטרוח שלושה ימים בהכנת הסעודה, כי בשבת הוא לא יוכל לבשל ולהתכונן לחתונה. הגמרא ממשיכה ואומרת, שבדרך כלל אם הגיע הזמן בו בני הזוג היו אמורים להתחתן, החתן צריך לזון את הכלה אף אם החתונה עוד לא התקיימה. אמנם אם התאריך הגיע ביום ראשון החתן לא צריך לזון את אשתו כי הוא אנוס, מפני שאין ביכולתו לשאת אשה בגלל תקנת "שקדו".

מדקדק רב יוסף, כיוון שאנו רואים שכאשר יש אונס החתן לא מעלה מזונות, גם כאשר הוא אינו נושא אותה בגלל מקרי אונס אחרים כגון שחלה הוא או חלתה היא או שפירסה נידה, הוא לא מעלה לה מזונות. כיצד מתבצעת חופה?

במעשה החופה, מצינו מספר דעות בראשונים:

• הר"ן (דף א. מדפי הרי"ף ד"ה או שפירסה נידה) כותב שיש הלומדים מהגמרא שמעשה החופה הוא ייחוד. הם לומדים זאת מכך שהחופה לא יכולה להתקיים כאשר האישה פירסה נידה, והטעם בזה, לפי שבהמשך הגמרא אנו רואים שכאשר הכלה פירסה נידה אינה יכולה להתייחד עם בעלה, וממילא אי אפשר לקיים את החופה, שעיקרה ייחוד. לא ניתן לומר שהחתונה לא יוצאת לפועל מפני שרצון הבעל בכלה הראויה לביאה, כי אם היה הדבר כן היה חייב לזון אותה מהזמן המיועד לחתונה, ואילו כאן החתן פטור מתשלומי מזונות לכלה.
• הר"ן (שם) מביא דעה נוספת הסוברת שחופה היא מעבר הכלה מבית אביה לבית החתן לשם נישואין, ההוכחה לכך היא מפרשת נדרים המחלקת בין אישה בבית אביה לאישה בבית אישהּ. אמנם, כאשר האישה נידה, למרות שמבחינה הלכתית מותר לשאת אותה, הבעל לא חייב להעלות לה מזונות כיוון שהיא לא ראויה לביאה, וחכמים לא חייבו אותו לכונסה . דעה זו דוחה את הדעה הראשונה בר"ן (הסוברת שחופה היא ייחוד) מדברי הגמרא בהמשך הפרק (יב.). הגמרא שם עוסקת באלמנה מהנישואין שעדים מעידים שלא נסתרה ולא נבעלה, מכאן מוכח שחופה היא לא ייחוד, שהרי אנו רואים שהאישה נשואה בלי שנסתרה ונתייחדה.
• הרמב"ם (אישות י א) כותב:

ארוסה אסורה לבעלה... עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה. הרמב"ם מזכיר כדברי הר"ן שחופה היא ייחוד, אמנם הוא מדגיש שהחתן מביא אותה לתוך ביתו ומפריש אותה לו. מדברי הב"ח (אבה"ע סא א) נראה שלא מדובר פה על ייחוד ששניהם לבד במקום הראוי לביאה, אלא שהם נמצאים ואוכלים יחד במקום צנוע, על ידי כך רואים שהם זוג. בעז"ה בהמשך דברינו נעמוד גם על דברי הרמב"ם.

• תוספות (יומא יג: ד"ה לחדא) כותב שלאלמנה אין חופה והבעל קונה אותה על ידי ביאה, לעומת זאת לבתולה יש חופה – שהיא ההינומא.

הב"ח (שם) מזכיר שמכיוון שחוששים לכל הדעות, מקפידים שלא לכסות ראש הכלה בלתי החתן עמהם ושהחתן יאחז בכיסוי עם הרב והחשובים לכסות את ראשה. רואים שהדגש הוא לא על מעשה הכיסוי שהרי החתן לא מכסה לבד, אלא הדגש הוא בכך שהכלה יוצאת בהינומא. נראה להסביר שהבעל צריך להיות בשעת הכיסוי כדי שיראו שהיציאה בהינומא אינה סתמית, אלא היא מפני חתונתם.

• הבית יוסף (שם) ועוד אחרונים מביאים דעה שחופה זה שפורסים סודר על ראשם בשעת הברכות.
• דעה נוספת שמובאת בבית יוסף - חופה זה כשמוסרה האב ומכניסה לבית שיש בו חידוש כגון סדינים המצוירים וכדו'.
• בפסקי ריא"ז (א יא) כתב שחופה זה כשהחתן פורס טליתו על הכלה לשם אישות.

חופה- קניין או "ניהוג אישות"?

ראינו מספר דעות המסבירות כיצד מתבצע מעשה החופה. ישנה חקירה מפורסמת מהי פעולת החופה, אפשרות אחת להבין שחופה היא קניין, אישה מאורסת עדיין לא שייכת לבעל, וכאשר היא נכנסת לחופה הוא קונה אותה. האפשרות השנייה, היא שמעשה החופה אינו מוגדר כקניין אלא יצירת מציאות (בלשון האחרונים "ניהוג אישות") המציאות שנוצרה הם הנשואין, והיא מתבטאת בכך שבני זוג חיים ביחד. ישנם כמה מקורות שמהם אפשר לנסות להוכיח מהי פעולת החופה:

• הגמרא (נו.) דנה מה הדין כאשר אישה נכנסה לחופה ולא נבעלה, האם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה?

לכאורה, מכך שהגמרא דנה על כוח הקניין של החופה, ניתן להוכיח שחופה היא קניין. אמנם הרא"ש והר"ן מסבירים שהדיון של הגמרא הוא לא לגבי נשואי האישה, הם אומרים שודאי שהאישה נשואה, הדיון הוא האם הבעל חייב לאשתו תוספת כתובה. לכן לשיטתם אי אפשר להוכיח מגמרא זו האם חופה היא קניין או ניהוג אישות.

• גמרא נוספת שניתן להוכיח ממנה נמצאת במסכת קידושין (י.), הגמרא דנה האם תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה, למסקנת הגמרא סוף ביאה קונה.

תוספות (שם ד"ה כל הבועל) מקשה שהגמרא ביבמות אומרת שאישה נקנית בהעראה, כלומר בתחילת ביאה! מתרץ התוספות כמה תירוצים, אחד מהם הוא תירוצו של רב ניסים גאון הסובר שאישה באמת מתקדשת בגמר ביאה, והגמרא ביבמות דיברה על נישואין, שבהם מספיקה העראה. מדבריו של רב ניסים גאון נראה שחופה היא לא קניין אלא ניהוג אישות, מפני שאם חופה היא קניין מדוע יש לחלק בין צורת הקניין בקידושין לצורת הקניין בנישואין? אך אם נאמר שחופה היא ניהוג אישות דברי רב ניסים גאון מובנים. שהרי גם תחילת ביאה היא ניהוג אישות.

• המרדכי (קידושין תקטז) מביא מקרה: איש עשיר מסר את ביתו הקטנה לקידושין, בתקופה בין הקידושין לנישואין האב מת והוריש לבתו הקטנה נכסים רבים. אותה קטנה הייתה חולנית ונטתה למות. הארוס רצה לשאת את הקטנה על מנת שיוכל לרשת אותה כאשר היא תמות. כנגדו עמדו יורשי הקטנה וטענו שהבעל לא יכול לשאת אותה מכיוון שלקטנה אין דעת.

רבינו אפרים פסק שאכן הארוס לא יכול לשאת את הקטנה כי חופה היא קניין ולקטנה אין דעת. אמנם רבינו תם חלק עליו ואמר שיכול לכנוס אותה. אם כן דעת רבינו אפרים היא שחופה נחשבת כקניין, ולעומתו רבינו תם סובר שחופה היא לא קניין.

• הזכרנו למעלה שלעומת מעשה הקידושין שעליו יש משניות וגמרות מפורשות כיצד הוא מתבצע, לגבי מעשה הנישואין אין מקורות מפורשים בתלמוד. יש לברר מדוע זה כך?

אם נסביר שחופה היא לא קניין אלא ניהוג אישות הקושיה תהיה פחות קשה. על מנת שבני הזוג יהיו נשואים הם צריכים להתחיל לחיות כזוג נשוי, לכן אין מקור מפורש בש"ס כי כל התנהגות של זוג נשוי תהפוך אותם לנשואים, בין אם זה יהיה ייחוד, פריסת כלונסות או כל דבר אחר שרק זוג נשוי עושים.

אמנם, יש אפשרות לתרץ קושיה זו אף אם נאמר שחופה היא קניין. הבית מאיר (אבה"ע סא א ד"ה ואם נפשך לומר) מחדש שהנישואין זה קניין סיטומתא. קניין סיטומתא הוא קניין שנהוג במקום מסוים ולכן באותו מקום הקניין פועל . לפי זה כל מעשה המסמל נישואין קונה, ולכן אין מקור מפורש מהו מעשה הנישואין.

מחקירה זו יוצאות כמה נפקא מינות: קודם כל ראינו שאם חופה היא קניין אי אפשר לשאת קטנה שאביה מת, למרות שכבר התקדשה על ידי אביה. א. אם חופה היא קניין אפשר לשאת על תנאי, אך אם חופה היא מציאות אי אפשר לעשות תנאים. רעק"א (שו"ת מהדו"ת ק"ו) והאור שמח (אישות י ב) אומרים שאי אפשר לעשות תנאי בנישואין. ב. האם צריך עדים גם בחופה? אם חופה היא קניין יש מקום לומר שצריך עדים כמו בקידושין (שהם קניין ויש צורך בעדים), כך באמת פוסק תוספות ר"י הזקן (קידושין י:). אמנם אם חופה היא מציאות של זוג אין צורך בעדים. תפקיד הקידושין ותפקיד החופה כפי שראינו יש שתי אפשרויות להבין מהי פעולת החופה: קניין או ניהוג אישות. כעת נעסוק בדבר נוסף, הזכרנו שביצירת קשר בין בני זוג יש שני שלבים (קידושין ונישואין), עלינו להבין מה יוצרים הקידושין ומה יוצרים הנישואין. יש לציין שבסופו של התהליך יש שלושה דברים שנוצרו בין בני הזוג: א. קשר איסורי- האישה נאסרת על כל העולם. ב. שעבוד של הבעל לאישה- שאר, כסות ועונה. ג. חיי אישות- האישה מותרת לבעל, אם הבעל כהן הוא צריך להטמא לאשתו כאשר היא מתה, כמו כן הוא יכול להפר את נדריה.

דרך פעולת החופה

לעיל ראינו שבע אפשרויות מהו מעשה החופה - ייחוד, כונסה לביתו ועוד. ייתכן לומר שהמחלוקת מהו מעשה החופה מקביל לדיון מה יוצרים הקידושין ומה יוצרים הנישואין. בכל אפשרות שנביא נצטרך לבדוק מה נוצר בקידושין ומה נוצר בנישואין. כמו כן, בכל אפשרות שנביא, ננסה לראות איך היא מסבירה את פעולת החופה: קניין, או ניהוג אישות.

שיטת התוספות - הכל טמון בקידושין=

הזכרנו שתוספות כותב שפעולת החופה היא כשהכלה יוצאת בהינומא. נראה לומר, שתוספות סובר ששלושת השלבים (יצירת הקשר האיסורי, שעבודי הבעל וחיי האישות) חלים בקידושין. אמנם בני הזוג צריכים עוד זמן להתכונן לחיים המשותפים, הם לא מתחילים לחיות ביחד מיד אחרי הקידושין , לכן ההתחייבויות שנוצרו לא חלות מיד בזמן הקידושין אלא רק כאשר בני הזוג יתחילו לחיות ביחד. אם כן, תפקיד החופה הוא רק לסמן את התחלת החיים המשותפים והגעת הזמן בו ההתחייבויות נכנסות לתוקף.

על פי הסבר זה, חופה אינה קניין שהרי כל הקניינים נעשו בקידושין , כמו כן נראה לומר שהיא גם לא ניהוג אישות שהרי אין צורך להחיל חלות הלכתית. חופה היא רק סימן של תחילת החיים המשותפים. ניתן לומר שהדעות האומרות שפעולת החופה היא כשאבי הכלה מכניס אותה לבית מקושט או שחופה היא פריסת הכלונסות מעל החתן והכלה, סוברות כשיטת התוספות. לא מדובר על מעשים קנייניים אלא על פעולות המסמלות את תחילת החיים המשותפים.

ניתן להוכיח את שיטת התוספות ממספר מקומות בש"ס: א. הגמרא (ב.) דנה האם בעל חייב מזונות לאשתו כאשר היא חלתה ולא יכולה להינשא, האם הבעל יכול לומר לה "אני מוכן להינשא, את מעכבת!", או שהיא יכולה לומר לו "נסתחפה שדהו" - מזלך גרם שאהיה חולה, ולכן אתה חייב לזון אותי. תוספות (ב: ד"ה מציא) מסבירים שהאישה יכולה לומר לבעל את טענת "נסתחפה שדהו" אך הבעל לא יכול לומר לאישה שמזלה גרם - "נסתחפה שדךְ", מכיוון שהאישה היא "שדה" של הבעל אך הבעל לא "שדה" של האישה. אנו רואים שלדעת התוספות האישה מוגדרת "שדה" של הבעל עוד לפני הנישואין. לא רק היא אסורה על כל העולם אלא שייכת ממש לבעל. ב. הגמרא (ב"ב מז:) אומרת שכאשר כפו אדם למכור את שדהו בעל כורחו, המכר חל. אמנם אם קידש אישה בעל כורחה, למרות שמעיקר הדין אמורה להיות מקודשת כמו במכר שחל בעל כורחה, הקידושין לא חלים כיוון ש"אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה". שואלת הגמרא שדין "אפקעינהו" מובן בקידושי כסף אבל לא בקידושי ביאה? תוספות מקשה שלכאורה שאלת הגמרא לא מובנת. הרי בקידושי ביאה האישה לא מקבלת שום תמורה, לכן היא לא אמורה להיות מקודשת מעיקר הדין, אין צורך בכלל להגיע להפקעת הקידושין במקום שהקידושין כלל לא חלים? מתרץ תוספת שגם בקידושי ביאה האישה מקבלת תמורה - הבעל המקדש מתחייב בשאר כסות ועונה. רואים גם כאן שתוספות סובר שהקידושין יוצרים גם את ההתחייבויות והשעבודים של חיי הנישואים. ג. התוספות (ד. ד"ה בעילת מצווה) שואל למה לביאה הראשונה קוראים ביאת מצווה. לפי שיטת הרמב"ם היינו אומרים שזו ביאה היוצרת חיי אישות, וזה הנישואין. אולם תוספות לא מתרץ כך, כי הוא סובר שכל הקשר נוצר בקידושין, בנישואין לא נוצר כלום. ד. המשנה (מח:) אומרת שכאשר מסר האב את בתו לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. תוספות אומר שמעשה זה הוא חופה, ורוב הראשונים חולקים עליו. לפי היסוד שהסברנו פירוש התוספות מובן, הכל נעשה בקידושין והחופה רק מסמלת את השלב בו בני הזוג מתחילים לחיות ביחד. כאשר מסר האב לשלוחי הבעל רואים שבני הזוג מתחילים את חייהם המשותפים והשעבודים יכולים לצאת לפועל.

שיטת הר"ן - גם חופה מבצעת קניין

כפי שהזכרנו, הר"ן מביא שני הסברים מהו מעשה החופה: הראשון – ייחוד, השני - כונסה לתוך ביתו.
לעומת שיטת התוספות, בה הסברנו שכל ההתחייבויות והקניינים נעשו בקידושין, בשיטת הר"ן הסברנו שיש תפקיד קנייני לקידושין ויש תפקיד קנייני לנישואין. כאשר אדם מקדש אישה הוא אוסר אותה על כל העולם אך עדיין לא חלו השעבודים של הבעל וטרם נוצרו חיי האישות, בחופה הוא קונה אותה ואז נוצרים השעבודים וחיי האישות מתחילים. אמנם בר"ן לא מוזכר במפורש שבחופה מתחילים השעבודים הממוניים אך כך ניתן להסביר בשיטתו, שחוץ ממעשה הקידושין גם בחופה יש מעשה חשוב, האדם כונס את האישה לתוך ביתו, פורס את חסותו על האישה וקונה אותה לעצמו.

גם הפירוש שמעשה החופה הוא ייחוד מתאים להסבר זה. הגמרא (נו.) דנה האם חיבת חופה קונה, יש שמחה של החתן בייחוד עם אשתו ועל ידי כך חלים השעבודים. אם כן, ייחוד הוא מעשה קנייני. הסבר זה מתאים לשיטת הר"ן שחופת נידה מועילה בדיעבד. כיוון שחופה היא קניין אז גם קניין שנעשה באיסור קונה. אם היינו אומרים שחופה זה ניהוג אישות היה מקום לומר שחופת נידה לא תועיל כי אין חיים משותפים של בני זוג. אם כן, לפי מה שאמרנו נראה להסביר בשיטת הר"ן שחופה היא קניין ולא ניהוג אישות.

שיטת הרמב"ם – חופה היא ניהוג אישות

בדומה לר"ן, גם הרמב"ם מזכיר שחופה היא ייחוד. אמנם, יש הבדל מהותי בין שיטת הרמב"ם לשיטת הר"ן. לשיטת הר"ן אם הכלה הייתה נידה ובכל אופן החתן התייחד עמה ("חופת נידה") היא נשואה בדיעבד. לעומת זאת, הרמב"ם (אישות י ב) כותב שאם הכלה הייתה נידה הנישואין עוד לא נגמרו והיא כארוסה. בסיס הנישואין זה מעשה הביאה. התורה אומרת "ודבק באשתו..." הקרבה הזו לבעל הופכת אותה לאשת איש.

בדרך כלל כאשר אדם רוצה לקנות חפץ מסוים, הוא מבצע קניין. הקניין מתבצע על ידי מעשה שמבטא את בעלותו על החפץ. לדוגמא, הקונה מושך או מגביה את החפץ. מעשה הקניין מסמל את הבעלות אך הוא לא עצם הבעלות. לעומת זאת, חופה היא לא מעשה קניין אלא היא עצם הבעלות, עצם החיים המשותפים. אמנם, גם הרמב"ם סובר שהאישה נשואה עוד לפני שנעשה ממש מעשה הביאה, אך הוא מצריך מעשה שקרוב לביאה, בני הזוג אוכלים יחד במקום צנוע ובנוסף על כך האישה ראויה לביאה.

אם בקידושין האישה נאסרת על כל העולם והחופה היא ניהוג אישות, מתי השלב בו נוצרים שעבודי הבעל לאישה? יש שתי אפשרויות להסביר:
האפשרות הראשונה היא לומר שהרמב"ם מסכים עם הר"ן שהשעבוד חל בנישואין, והם חלוקים מהי משמעות החופה - קניין או ניהוג אישות. האפשרות שנייה היא לומר שהרמב"ם סובר שבקידושין נוצרים גם האיסור על כל העולם וגם שעבודי הבעל לאישה, תפקיד החופה הוא רק יצירת חיי האישות. בכל אופן, לפי מה שהסברנו ברמב"ם חופה היא לא קניין אלא ניהוג אישות.

הסבר זה מתאים לדברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות (א א):

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה".

הדבר הפשוט זה ניהוג האישות, כך גם היה לפני מתן תורה. אמנם התורה חידשה חידוש שלפני הנישואין יש שלב מקדים של קידושין, הכנה לנישואין: כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה.

שיטת הרמב"ם בחופת נידה

ראינו שלדעת הרמב"ם כאשר האישה לא ראויה לביאה, החופה אינה חשובה כחופה. על שיטה זו הקשו קושיות רבות: א. קושיית הר"ן (א. מדפי הרי"ף): המשנה (יב.) מדברת על מקרה של אלמנה מן הנישואין שעדים מעידים שלא נסתרה ושלא נבעלה. מוכח שיש מקרה בו האישה נשואה גם בלי ייחוד בו תוכל להיות ראויה לביאה. ב. להלכה, אם אדם נושא אישה פסולה, כגון כהן גדול שנושא אלמנה, הוא קונה אותה. לפירוש הרמב"ם קשה איך האישה נשואה, הרי היא לא ראויה לביאה? ג. קושיית הבית יעקב (ב.) : המשנה ביומא אומרת שמתקינים לכהן הגדול אישה אחרת שמא תמות אשתו ביום הכיפורים. מהתוספות ביומא (יג:) רואים שאם אשתו של הכהן הגדול מתה ביום הכיפורים, הוא נושא את האישה השנייה בו ביום. לפי הרמב"ם קשה איך אפשר לשאת אישה ביום הכיפורים, הרי היא לא ראויה לביאה (שהרי יוה"כ אסור בתשמיש)? ד. המשנה אומרת שכאשר האב מסר את בתו לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. לפי הרמב"ם יש לשאול מה התועלת בכך שהאישה ברשות שליחי הבעל, הרי הבעל לא נמצא עם אשתו? ה. למרות שחופת נידה לא מועילה, אם בירך בה ברכת חתנים הוא לא חוזר ומברך. מדוע?

הבאנו שתי אפשרויות לתירוץ: האפשרות הראשונה - גם הרמב"ם מסכים שייחוד שאינו ראוי לביאה מועיל בדיעבד. אין הכוונה שייחוד שאינו ראוי לביאה לא תופס אלא שלא עושים כך לכתחילה. יש לשאול, לפי תירוץ זה, למה חופת נידה לא מועילה אפילו בדיעבד?

אפשר לתרץ על פי דברי הלחם משנה (שם ב), בחופת נידה גם בדיעבד היא לא נשואה כי החתן רוצה לשאת אותה כדין. כיוון שהם רוצים לחיות כזוג כשר, אם הם התייחדו שלא כדין, חיי הנישואין שלהם לא התחילו. לפי זה, במקרה בו החתן יודע שהכלה נידה ובכל אופן נושא אותה, האישה תהיה נשואה כי הם מתחילים חיים של זוג, אמנם זה בפסלות אבל הם מתחילים את חיי האישות שלהם.

בימינו, הספרדים לא נוהגים להתייחד בחתונה ולכן הם לא יידחו את החתונה כאשר האישה נידה. הישכיל עבדי אמר שהספרדים לא פסקו כמו הרמב"ם שמצריך ייחוד. אמנם הרב עובדיה אמר שהספרדים פוסקים לפי הרמב"ם ובכל אופן לא צריך להקפיד על ייחוד הראוי לביאה, גם כאשר האישה נידה הנישואין חלים. שיטת הרב עובדיה היא כמו התירוץ שהבאנו.

אמנם, הרבה אחרונים לא קבלו את התירוץ הזה. הם סבורים שלפי הרמב"ם צריך שהאישה תהיה ראויה לביאה על מנת שהנישואין יחולו. לכן אותם אחרונים נוקטים באפשרות השנייה לתירוץ הקושיות. כפי שהזכרנו יש שלושה חלקים בקשר בין בני זוג: האיסור על כל העולם, שעבודי הבעל וחיי אישות.

צריך לומר שלדעת הרמב"ם בחופה נוצרים שני דברים - השעבודים של הבעל לאישה וחיי אישות. בשביל שייווצרו חיי האישות צריך שהאישה תהיה ראויה לביאה, ואז מתחילים חיי האישות בפועל. כאשר האישה לא ראויה לביאה באמת חיי האישות עדיין לא חלו ולכן צריכים לחזור לעשות חופה נוספת, אבל השעבודים הממוניים התחילו.

על פי הסבר זה, ייתכן לומר שהרמב"ם סובר שיש בחופה חלק קנייני וחלק של ניהוג אישות. בכך שהבעל כונס את אשתו הוא פורס חסותו עליה וקונה אותה, ועל ידי כך נוצרים השעבודים הממוניים. ובכך שהוא מתייחד איתה נוצרים חיי האישות. הסבר זה יכול לעזור לנו להבין את לשון הרמב"ם. קודם כל נוכל להבין למה הרמב"ם מזכיר כמה חלקים בחופה: "שיביא אותה לביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו", בהתחלה הוא מביא אותה לביתו, בכך הוא פורס חסותו עליה ומתחייב בשעבודים. אחר כך הוא מתייחד איתה ומפרישה, ואז מתחילים חיי האישות. כך גם נוכל להבין למה כאשר הרמב"ם מדבר על חופת נידה הוא לא כותב שהאישה לא נשואה אלא שעדיין לא נגמרו הנישואין. בנוסף הרמב"ם כותב שהאישה היא כארוסה - היא לא ממש ארוסה, השעבודים של הבעל חלו ורק חיי האישות עדיין לא התחילו.

בנוסף, נוכל להבין למה כאשר בני הזוג חוזרים ועושים חופה נוספת כאשר האישה ראויה לביאה לא מברכים מחדש ברכת חתנים. החופה הראשונה הייתה חופה כשרה, כל החיסרון שלה הוא בכך שחופה יצרה רק את השעבוד ולא את חיי האישות. אבל כיוון שהחופה הייתה כשרה אין צורך לחזור ולברך.

סיכום הסוגיה

• פתחנו בדברי הגמרא- כאשר הגיע זמן הנישואין והאישה נידה, הבעל לא צריך לזון אותה כי הוא לא יכול לשאת אותה. • הצגנו את הצורך לברר את גדרי החופה: מהו מעשה החופה? מה החופה יוצרת? ראינו שבע דעות מהו מעשה החופה. • הצגנו חקירה מהי מהות החופה - קניין או ניהוג אישות, וניסינו להוכיח ממקורות שונים. עברנו על שלוש שיטות ראשונים מרכזיות בסוגיה ועל פיהן ראינו שלושה כיוונים בהבנה מה פועלת החופה: • שיטת התוספות: כל הקניינים חלים בקידושין. החופה רק מסמלת את הגעת הזמן בו ההתחייבויות יוצאות לפועל. על פי זה הסברנו שחופה היא לא קניין וגם לא ניהוג אישות אלא סימן לתחילת החיים המשותפים. • שיטת הר"ן: בקידושין חל איסור האישה על כל העולם. בחופה חלים השעבודים הממוניים וחיי האישות. הסברנו בר"ן שחופה היא קניין. • שיטת הרמב"ם: בקידושין חל איסור האישה על כל העולם. בחופה נוצרים חיי האישות. לגבי שעבודי הבעל הסתפקנו אם הם נוצרים בקידושין או בנישואין. לפי הרמב"ם חופה היא לא קניין אלא ניהוג אישות . • ראינו כמה קושיות על הרמב"ם שאומר שחופת נידה לא מועילה. הבאנו שני תירוצים: א. גם הרמב"ם מודה כאשר האישה לא ראויה לביאה היא נשואה בדיעבד. ב. כאשר האישה לא ראויה לביאה נוצרים השעבודים ולא חיי האישות.