שינוי מקום בסעודה

שינוי מקום בסעודה הוא דין בהלכות ברכות הנהנין הקובע שמעבר ממקום למקום בתוך הסעודה מחייב את העובר לברך ברכה נוספת במקום החדש.

מקור

בגמרא פסחים קא ב הברייתא קובעת כי "שינוי מקום צריך לברך, שינוי יין אין צריך לברך". כלומר, מי שאכל במקום אחד ושינה את מקומו עליו לשוב ולברך שוב ברכה ראשונה במקום החדש, אך מי שבירך ברכה ראשונה על סוג אחד של יין אינו צריך לשוב ולברך על סוג שונה של יין, וכן נפסק הדין להלכה אורח חיים שעח א.

מה מוגדר כשינוי מקום

בגמרא פסחים קא ב מובא שלא כל שינוי מקום מוגדר ככזה המצריך ברכה נוספת אלא רק שינוי מקום משמעותי. רב אידי בר אבין קבע כי {{ציטוטון|לא אמרן אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא ויש גורסים: מפינה לפינה לא. רש"י פירש שהכוונה שרק שינוי מבית לבית נחשב כשינוי מקום, אך מעבר באותו הבית מקומה לקומה או מחדר לחדר אינו מוגדר כשינוי מקום. מנגד, התוספות פסחים קא א, וכן דעת הרמב"ם והרא"ש (פ"י,ו), פירשו כי גם שינוי מחדר לחדר באותו הבית מוגדר כשינוי מקום, ורק מעבר מפינה לפינה באותו החדר לא מוגדר כשינוי מקום. שיטת הר"ן (קא.) מחמירה אף יותר וקובעת שאפילו מעבר מפינה לפינה באותו הבית מוגדר כשינוי מקום. לדבריו, כאשר אדם קובע סעודתו במקום אחד, אין הוא מתכנן לאכול במקום אחר בחדר, וממילא כל מעבר, אפילו באותו החדר, מוגדר כשינוי מקום ומצריך ברכה חדשה. להלכה, השולחן ערוך פסק כשיטת רש"י והרמב"ם כי המשנה מקומו מפינה לפינה בבית אחד אין צריך לחזור ולברך אורח חיים קעח ב. ההביאור הלכה מסביר כי במידה והמברך רואה ממקום אכילתו החדש את מקום הברכה או שהיה דעתו בשעת הברכה לעבור (וכלול בכך גם מקום שהוא רגיל ללכת אליו בשעת אכילתו), ניתן להקל ולא לברך בשנית. אך במידה ועבר לבית אחר, אף שיכול לראות את מקום אכילתו הראשון, עדיין מוגדר הדבר כשינוי מקום ועליו לשוב ולברך משנה ברורה קעח יב.

המאכלים בהן יש דין שינוי מקום

בגמרא פסחים קא ב מובאת מחלוקת בין רב ששת לרב חסדא לגבי המאכלים בהם חל דין שינוי מקום. לדברי רב חסדא דין שינוי מקום חל רק במאכלים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם, אך במאכלים שיש לחזור ולברך במקום האכילה, כגון ברכת מעין שלוש או ברכת המזון, אין דין שינוי מקום. מנגד, לשיטת רב ששת אין חילוק בין המאכלים ובכל מקרה צריך לחזור ולברך במקרה ושינה את מקומו. להלכה, הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב ששת וכן פסק השולחן ערוך אורח חיים קעח א שעל כל שינוי מקום יש לברך בשנית. מנגד, הרא"ש פסק כרב חסדא וכן כתב הרמ"א שנהגו שרק על מאכלים שאינם טעונים ברכה במקומם חל שינוי מקום. לדברי הפוסקים, הטעם לחלוקה זו נובע מכך שכאשר האדם מחויב לחזור למקומו הראשון ולברך שם ברכה אחרונה, אין עקירתו מהמקום מוגדרת כשינוי מקום והאדם מוגדר כאילו הוא עדיין נמצא במקומו הראשון. הילקוט יוסף‏^[1] כתב מכיוון שמדובר בדין של ספק ברכות להקל יש לפסוק בדין זה כשיטת הרמ"א אף לנוהגים כשיטת השו"ע וכן כתב הרב מרדכי אליהו.

טעם הדין

בטעם הדבר שמי ששינה את מקומו צריך לשוב ולברך בשנית במקומו החדש הביאו המפרשים טעמים שונים:

היסח הדעת- הפסקת הסעודה

יש מהראשונים שכתבו כי כאשר האדם מפסיק מסעודתו ועובר למקום אחר יש בכך היסח הדעת המחייב ברכה נוספת. כך מפרש הרשב"ם על הגמרא "שמאחר שעקרו ממקומם הוי היסח הדעת וצריכים לברך בביתם" וכן משמע מדברי הבית מאיר שמסביר שמדובר בהיסח הדעת ואף אם לא הסיח דעתו, כך נקבע גדר הברכה על ידי חכמים. מנגד, רבים מהאחרונים הוכיחו שאין כוונתו להיסח הדעת ממש, שהרי פעמים רבות האדם כלל לא הסיח את דעתו אלא רק יצא ממקומו. בנוסף, גם בסוגיית הגמרא עצמה מדובר על מי ששמע קידוש בבית הכנסת והלך לביתו על מנת לשתות שם את היין, ומשמע שלא הסיח את דעתו כלל. לכן, יש שהסבירו שכוונת דברי הרשב"ם וראשונים אחרים כי חיוב הברכה בשינוי המקום נובע מכך שהעברת הסעודה למקום אחר גורם לכך שמדובר בסעודה נפרדת ולכן אין הברכה הראשונה מועילה לה. הסיבה שהראשונים השוו דין זה לדין היסח הדעת הוא משום שהוא נובע מאותו הדין, שגם היסח הדעת גורם להפסק הסעודה וממילא מחייב ברכה נוספת. וכן מפרש המשנה ברורה "דעל ידי היציאה ממקומו חשיב כנפסקה סעודתו לגמרי ומה שאוכל אחר כך כסעודה אחרת דמיא" וכן נראה דעת הרמב"ם האומר "שכל המשנה מקומו פסקה אכילתו" (ברכות ד,ה) ועוד ‏^[2].

הברכה מועילה רק למקום אמירתה

טעם נוסף המובא באחרונים אומר שחיוב הברכה בשינוי מקום נובע מכך שמטעם חשיבות הברכה, קבעו חכמים שהברכה תועיל רק במקום האכילה הראשוני. הדברות משה (פרק י סימן יג ענף ב) הסביר כי חכמים רצו שיהיה ניכר שהברכה נאמרת על האכילה ולכן הצריכו שהברכה תהיה במקום האכילה, כשם שהצריכו שהאדם יברך רק כאשר הוא רואה את המאכל וכן שיאחז בו בידו החזקה אורח חיים רו ד.

דין ברכה אחרונה

בניגוד לרוב הראשונים ‏^[3] שסברו ששינוי מקום מחייב את העובר בברכה ראשונה נוספת, הרמב"ם (ברכות ד,ג) קבע ששינוי מקום מצריך גם ברכה אחרונה במקומו הראשון. לשיטתו, מי ששינה מקומו צריך לברך ברכה אחרונה במקומו הראשון, ורק לאחר מכן לברך ברכה ראשונה במקומו החדש. להלכה, הרמ"א פסק כרוב הראשונים שאין לברך ברכה אחרונה בעקבות שינוי מקום, בעוד השו"ע פסק כשיטת הרמב"ם. גם כאן, הילקוט יוסף‏^[4] כתב מכיוון שמדובר בדין של ספק ברכות להקל יש לפסוק בדין זה כשיטת הרמ"א אף לנוהגים כשיטת השו"ע ואף שלכתחילה אין לעקור ממקומו בשעת הסעודה, בדיעבד מי ששינה מקומו לא יברך ברכה אחרונה וכן סובר הרב מרדכי אליהו. מנגד, יש הסוברים כי מכיוון שאין מדובר כאן בדין ברכה לבטלה אלא רק בדין ברכה שאינה צריכה, יש לנהוג כשיטת השו"ע גם במקרה זה ‏^[5].

ההבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה

כמובא לעיל, לשיטת רוב הראשונים ישנו חילוק בדין שינוי מקום בין ברכה ראשונה לאחרונה. לדבריהם, מי ששינה מקומו חייב לברך שוב ברכה ראשונה אך לא ברכה אחרונה, בעוד שלשיטת הרמב"ם עליו לברך גם ברכה אחרונה. הלבוש (סימן קע"ח) הסביר שלשיטתם ישנו חילוק בין היסח הדעת והפסקת הסעודה. לפי שיטתו, בעוד שלשיטת הרמב"ם שינוי מקום נחשב כהפסקת סעודה המחייבת לברך גם ברכה אחרונה, לשיטת שאר הראשונים מדובר רק בהיסח הדעת ולא כסיום הסעודה ולכן החיוב הוא לברך שוב ברכה ראשונה ,משום שהסיח דעתו מהברכה, אך לא ברכה אחרונה משום שנחשב שהוא עדיין נמצא באותה סעודה. באופן אחר ניתן להסביר שלמרות שלדעת כולם מדובר בדין של היסח הדעת, עדיין ישנו הבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה. ברכה ראשונה מוסבת על האכילה, כך שמי שהסיח דעתו מן האכילה מחויב לברך שוב כאשר שינה מקומו. מנגד, הברכה האחרונה היא על השביעה ולכן כל עוד האדם לא שבע מאכילתו הראשונית- מוגדר כל מה שהוא אוכל כאותה סעודה לעניין זה ‏^[6].

דינים שונים

המשנה מקומו תוך כדי אכילה, כגון שהתחיל לאכול במקום אחד והמשיך באכילתו תוך כדי המעבר למקום אחר, אינו מוגדר כשינוי מקום אף אם אינו רואה את מקומו הראשון אורח חיים קעח ד.