דרשני:חיוב שתי חטאות על מלאכה אחת

הסוגיא בשבת

הגמרא שבת עג א מביאה שלוש מימרות לגבי שני חיובים על פעולה אחת : "אמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע. אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע". לכאורה משמע מכאן בבירור, שכאשר אדם עושה פעולה אחת, אך עובר בה על שני איסורים, הוא חייב שתי חטאות. מכך שהגמרא מביאה מימרות דומות משלושה אמוראים שונים, נראה שזה אכן דבר מוסכם לכולי עלמא.

הסוגיא במועד קטן

במועד קטן, רבה ורב יוסף חולקים האם משקה מים לזרעים חייב משום זורע או חורש, שהרי מצד הפעולה הוא מרפה את הקרקע בדומה לחרישה, אך תכליתו היא לגדל את הצמח, שזה יותר דומה לזריעה. ומבאר את מחלוקתם התוספות: "בהכי פליגי- דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה (וחייב משום חורש), ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה (וחייב משום זורע)" תוספות מועד קטן ב ב . ממשיכה שם הגמרא: "אמר ליה אביי לרבה: לדידך קשיא, ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא: משום חורש אין, משום זורע לא? לרב יוסף קשיא: משום זורע אין, משום חורש לא? וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר! קשיא".
בפשטות אביי הקשה גם על רב יוסף וגם על רבה מדברי רב כהנא, ואכן נשארנו בקושיא עליהם, ולהלכה נחייב גם משום חורש וגם משום זורע.

והרי רב כהנא הוא אמורא, ורבה ורב יוסף יכולים לחלוק עליו? מבאר הריטב"א: "ליכא למימר 'גברא אגברא קא רמית', דהא קים לן דהלכתא כרב כהנא וליכא דפליג עלה, ואפילו רב יוסף עצמו אמר לה" ,

כלומר רב כהנא נפסק להלכה, ואפילו רב יוסף עצמו במסכת שבת אמר מימרא דומה כנזכר לעיל, ולכן אי אפשר לומר שזה פשוט מחלוקת אמוראים, ואי אפשר להקשות מאחד על השני, אלא זה דבר ברור, ולכן מקשים גם על אמוראים אחרים. הריטב"א עצמו אומר שזו לא תיובתא- דחייה גמורה, כי אולי דין זה במועד קטן הוא רק ביום טוב. אבל אנו בגמרא במועד קטן גורסים שמדובר על שבת, וממילא נשאר הקושי. התוס' שם מבארים שאכן זה לא קושיא חמורה, אך רב כהנא הוא 'גברא רבא', כלומר אדם גדול, ולכן קשה לחלוק עליו.

דעת הרמב"ם

הרמב"ם פוסק להלכה בדיני זורע: "המשקה צמחין ואילנות בשבת- הרי זה תולדת זורע וחייב" הלכות שבת ח ב. ולכאורה הרמב"ם הזה קשה מאוד, שהרי על פי מה שראינו, הרמב"ם פוסק כאן כרב יוסף, למרות שהגמרא נשארה בקושיה על דעתו, ובפשטות אפילו רב יוסף בעצמו חזר בו, והרמב"ם בעצמו פסק כרב כהנא , אז איך פוסק כך הרמב"ם? ועוד קשה שהרי הרמב"ם בעצמו כתב: "הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע", ואם כן הרמב"ם אכן פסק כמו הסוגיא אצלנו, והרמב"ם ממש סותר את עצמו?

המנחת חינוך ‏^[1] דוחק ואומר שהקושיא במועד קטן היא לא על רב יוסף, אלא רק על רבה. כי רב יוסף יוכל לתרץ שמחייבים שתים רק במקרה שיש שתי מטרות לפעולה, כגון זומר וצריך לעצים, שמתכוון גם להצמחת האילן וגם לעצים. אבל כשיש תכלית אחת כמו כאן, שהיא גידול הצמח, נחייב רק חטאת אחת. ולכן הרמב"ם פסק כרב יוסף. אך קצת קשה, שהרי הרמב"ם פוסק כרבי יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולפי זה גם אם אינו צריך את התכלית של החרישה- הוא אמור להיות חייב, שהרי עושה את מלאכת החרישה? אולי אפשר לתרץ שהרמב"ם יחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה רק כשאין לו חיוב נוסף מסיבה אחרת, אבל אם יש לו חיוב נוסף, לא נאמר שיש גם חיוב מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה.

האור שמח No result רצה לתרץ שחייב שתים רק כשעשה שני אבות, אבל על שתי תולדות לא חייב שתים, אך דחה תירוץ זה, ולמסקנה ביאר שהחילוק הוא אם עשה מלאכה בנפעל (החפץ שבו נעשית הפעולה) אחד, או בשני נפעלים. כאשר הוא זומר וקוצר, הזמירה היא במה שעדיין מחובר, והקצירה היא במה שנתלש, אך בחורש וזורע, שניהם נעשים בקרקע. ואף על פי שהגמרא לא תירצה כך ונשארה בקשיא, אנו נתרץ את דברי רבה ורב יוסף וכך נוכל לפסוק כמותם. כי הרי ידוע שרק תיובתא זה דחייה של הדברים, אבל קשיא אפשר לנסות ליישב.

המאירי על הסוגיא במועד קטן כותב חילוק אחר. הוא מחלק בין מקרה בו האדם עושה פעולה שדומה לשני אבות בשווה, ומכוון לשתי המטרות שלהם, לבין מקרה שהאדם עושה פעולה, והיא דומה לאב אחד, והוא מכוון למטרתו, ויש דמיון גם לאב אחר. כאשר הוא גם קוצר וגם זומר, שכאילו עושה שתי פעולות- יהיה חייב שתים, אך כאשר הוא משקה, וזה דומה בעיקר לחרישה וגם לזריעה, אנו נדמה את הפעולה רק לאב אחד- לאב שהכי דומה. כמו שבורר זורה ומרקד הם כולם תולדות אחד של השני, ואף על פי כן, מי שיעשה אחד מהם, לא חייב שלוש חטאות אלא חטאת אחת.

מהתוספות אצלנו ניתן לדייק שחייב שתים גם אם אחת המלאכות היא אינה צריכה לגופה, שהרי הוא מחדש שאפילו לדעת רבי יהודה חייב שתים רק כאשר הוא צריך לעצים, למרות שלכאורה גם אם לא יהיה צריך הוא יהיה חייב שתים, מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה. משמע במפורש שסוברים התוס' שגם אם אחת המלאכות היא אינה צריכה לגופה, נחייב שתים בכל זאת. בניגוד לסברא שרצינו לומר בביאור הרמב"ם לפי המנחת חינוך.