ארבעה צומות

הימים: שלושה בתשרי, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שחייבים מדברי נביאים להתענות בהם.

נאמר בזכריה (ח, יט): "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי...", וקיבלו חז"ל כי "צום הרביעי", זה שבעה עשר בתמוז, שהוא חל בחודש הרביעי למניין החודשים; "וצום החמישי", זה תשעה באב, שהוא חל בחודש החמישי; "וצום השביעי", זה צום גדליה, שהוא חל בחודש השביעי; "וצום העשירי", זה עשרה בטבת, שהוא חל בחודש העשירי.

ימים אלו נקבעו לימי תענית בשל מאורעות מצערים שאירעו בתאריכים אלו לעם ישראל:

בשלושה בתשרי מתענים על הריגתו של גדליה בן אחיקם ועל הצרות שאירעו לעם ישראל בעקבות הריגתו. הוא הופקד על ידי מלך בבל על שארית הפליטה של העם בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לאחר הריגתו גלו כולם ונהרגו אלפים מישראל.

בעשרה בטבת מתענים על כי ביום זה החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל.

בשבעה עשר בתמוז מתענים על כי ארעו בו צרות רבות לעם ישראל: נשברו הלוחות לאחר מעמד הר סיני, בטל קרבן התמיד לפני חורבן בית המקדש, הובקעה חומת ירושלים על ידי האויבים, נשרפה התורה על ידי אפוסטומוס הרשע והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל.

בתשעה באב מתענים על כי ביום זה נחרב בית המקדש הראשון והשני, נגזר על אבותינו - יוצאי מצרים - שלא יכנסו לארץ, נלכדה ביתר ונחרשה ירושלים.

ימי צום אלו מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב אל ה'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' למנוע את המשך הפורענות.

וכך כותב הרמב"ם בהלכות תענית (פרק ה'~ הלכה א'): "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם וגו'".

על תשובתם של אנשי העיר נינוה נאמר בנביא (יונה ג, י): "וירא האלקים את מעשיהם". חז"ל אמרו על פסוק זה: "וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא וירא האלקים את מעשיהם, כי שבו מדרכם הרעה" (תענית טז, א). עיקרה של התענית הוא שיפור המעשים ועשיית תשובה שלמה.

אכילה לילה קודם התענית

בגמרא תענית יב א מובאת מחלוקת לגבי הזמן האחרון בו ניתן לאכול קודם התענית "עד מתי הוא אוכל ושותה? עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי. רבי אליעזר בר שמעון אומר עד קרות הגבר". הגמרא מסכמת שכל המחלוקת היא רק לגבי מי שהיה בדעתו לאכול עד זמן זה, אך "גמר סעודתו- אינו אוכל... איכא דאמרי, אמר רבא לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן - אינו אוכל.". הר"ן ‏^[1] כותב שדין זה הוא ייחודי לתעניות המתחילות ביום. לדבריו, מעיקר הדין התענית היתה אמורה להתחיל מהלילה, אלא שהקלו והתחילו אותה רק מהיום, אך מי שהסיח דעתו מאכילה בלילה הרי שכבר הכניס עצמו לזמן התענית המקורי ואסור לו לאכול. באותו אופן כותב גם הרמב"ן ‏^[2] שאין דין של תוספת על הצום בצומות שמתחילים מהלילה וכל הדין הוא רק בצומות שזמנם מתחיל מהלילה אף שלמעשה הצום בפועל מתחיל מהיום. מנגד, הרי"ף ‏^[3] כותב שגם בצומות המתחילים מהלילה ניתן להוסיף על התענית מבעוד יום כשם שמוסיפים מקודש על החול. השו"ע פסק אורח חיים תקסד א פוסק כשיטה השניה בגמרא שניתן לאכול ולשתות עד עמוד השחר כל זמן שלא ישן שנת קבע אלא אם כן התנה מראש שבכוונתו לאכול ולשתות. הרמ"א חולק ופוסק שאין צורך להתנות על שתייה שמן הסתם דעתו של אדם לשתות במידה ויתעורר במהלך הלילה ונחשב כאילו התנה.