פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שמב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:יורה דעה שמב א

סעיף א – הכינו צורכי חתונה, ומת קרוב[עריכה]

כשמת אבי החתן או אם הכלה ויש הפסד סעודה[עריכה]

כתובות ג ע"ב[עריכה]

כדתניא: "הרי שהיה פתו אפוי, וטבחו טבוח, ויינו מזוג, ומת אביו של חתן, או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר^[1] ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה, ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה, דליכא איניש דטרח להו, אבל איפכא לא".

• וכ"פ השו"ע ע"פ רש"י: "מי שהכין כל צרכי חופתו^[2]: שאפה פתו, וטבח טבחו, ומזג יינו, ומת אביו של חתן, והוא במקום שאינו מצוי למכור, ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין; או שמתה אמה של כלה, ואיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאינם מתקיימים (מאחר שאין להם מי שיטרח בעבורם בפעם אחרת) - מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, וכיון שחלה עליו החופה הויא לדידיה כרגל, ונוהג שבעת ימי המשתה^[3] ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות. וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהם דברים שבצינעא {באבלות}, ואסור בתשמיש המטה".

כאשר החתונה לא נדחית[עריכה]

• כשמת אב החתן ולא נדחתה החתונה, כיצד ינהגו בשינה החתן והכלה בשבעת ימי המשתה (שלפני ימי האבלות): (טור, ב"י, דר"מ ס"ק א, באה"ט ס"ק ב)

• ראב"ד ורמב"ן (תוה"א שער האבל - עניין האבלות אות נט ד"ה ודוקא) – בלילה הוא ישן בין הגברים, והיא בין הנשים.

• רא"ש (מועד קטן פ"ג סי' לו)^[4] וטור – לא מתייחדים בלילה וביום, אך מספיק או שהוא יישן עם הגברים או שהיא תישן עם הנשים.

  • הכרעה: השו"ע פסק כראב"ד וסיעתו: "ואסור בתשמיש המטה. הלכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי האבל הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים". וכן כתב בהדיא בב"י.
  • והרמ"א הביא את הדעות השונות, ופסק שהמנהג ליקח קטן לחתן, וקטנה לכלה ואפילו ביום: "יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו בלילה, ואין צריך להיות להם שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים. ואם אינם ישנים בחדר אחד, אין צריכין שימור כלל. וי"א דבלילה צריך שתי שמירות, וביום מותר להתייחד עמה. והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה, ואין מתייחדין ביום בלא קטן או קטנה".

אבינו לכלה דברים שאינן מתקיימים- אחרת מתחתנת לאחר האבילות.

• האם באותם ימי המשתה (שלפני ימי האבלות) הותר לחתן שאר קריבות לכלתו (כגון מזיגת הכוס, הצעת המיטה, הרחצת פניו ידיו ורגליו, חיבוק ונישוק): (תורת האדם שער האבל - עניין האבלות אות נט ד"ה ודוקא אבלות, טור, ב"י, ש"ך ס"ק ה)

• ראב"ד ורמב"ן – דווקא תשמיש המיטה נאסר, אך כל שאר קריבות - מותר.

• (רא"ש (מועד קטן פ"ג סי' לו)) וטור – אסור תשמיש המיטה, יחוד, חיבוק ונישוק, אך שאר קריבות - מותר.

• (רא"ש (כתובות פ"א סי' ט)), ר' אברהם אסמעאל ורי"ו (תולדות אדם וחוה נתיב כב ח"ב) – אסור בכל מיני קריבות.

  • הכרעה: מלשון השו"ע נראה שפסק להקל כראב"ד וסיעתו, שכתב רק: "ואסור בתשמיש המטה".
  • אך הש"ך כתב שיש להחמיר ולאסור כל מיני קריבות, שר' ירוחם והמהרש"א דחו את דעתו של הראב"ד וסיעתו, וכן מוכח מהש"ס.

• כתב הט"ז (ס"ק ג) שבימינו כל דיני הרחקות לכאורה לא שייכים, מכיוון שממילא פורש אחר בעילת מצווה, ורק בזמן התלמוד נהגו הרחקות, משום אבלות. מ"מ גם היום צריך שמירה, כי אין לנו כוח להקל נגד דברי הגמרא.

• אך נקה"כ (על הט"ז ס"ק ג, הובא בבאה"ט ס"ק ג) כתב ע"פ הרא"ש, שדין זה שייך גם היום בנושא אישה בעולה, שהרי לא צריך לפרוש ממנה מדין בעילת מצווה. אך הנושא בתולה בימינו - לא צריך שמירה.

כשמתה אם הכלה ואין הפסד של הסעודה[עריכה]

• מתה אם הכלה אחר שהתחתנה קודם שנבעלה (ואין הפסד של צורכי הסעודה): (ט"ז ס"ק א, באה"ט ס"ק ג)

• משמע מהרא"ש ומרי"ו, ט"ז, ש"ך (בנקה"כ), חכ"א (כלל קנד סע' ג) וקיצוש"ע (סי' ריג סע' ד) – תתאבל שבעה, ואח"כ תיבעל ויחגגו 7 ימי המשתה. שאם היו חוגגים תחילה הייתה נאסרת 14 יום (7 ימי המשתה ו-7 לאבלות).^[5]

• רי"ץ גיאת (הובא בצי"א ח"ה רמת רחל סי' מט), דרישה וערוה"ש (סע' ז) – יחגגו שבעת ימי המשתה (שהחופה כבר תחילת השמחה^[6]), אח"כ תתאבל שבעה, ורק אח"כ תיבעל.

  • הכרעה: שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל סי' מט) כתב שהמורה כדעת הרא"ש, הט"ז, הש"ך וסיעתם יש לו על מי לסמוך: "דאפילו כבר ברכו ברכת נשואין דהיינו שמת אחר שנכנסו לחופה אפילו הכי חל עליו אבילות דדווקא לאחר שבעל הוי ליה כרגל".

כשמת קרוב החתן במשך ימי שבע הברכות[עריכה]

• כתב שו"ת יביע אומר (ח"ו יו"ד סי' לד): "חתן שכנס ובעל בעילת מצוה, ולאחר יומיים מת אחיו הצעיר ונקבר, ולפי הדין על החתן להשלים שבעת ימי המשתה תחלה, ואחרי כן נוהג אבלות, בתום ימי המשתה - יוכל להצטרף לאביו שהוא גדול הבית ולקום מהאבלות עמו... ולענין קריעה לא יקרע החתן אלא לאחר שבעת ימי המשתה... אבל ברכת דיין האמת יברך מיד ביום הקבורה, שאין לברכה זו שום קשר הלכתי עם הקריעה". וכ"פ בחזו"ע (אבלות ח"א עמ' רה-רט). וכעין זה כתב בגשה"ח (ח"א פי"ט סע' ז אותיות א-ו, עמ' קפט-קצא).

כאשר אין הפסד לדחות את החתונה[עריכה]

• כיצד ינהג חתן שמת קרובו לפני חתונתו, ואין הפסד משמעותי לדחות את החתונה (כגון שיכול למכור מה שהכין או שיש מי שידאג לו לצרכי חופתו): (טור, ב"י)

• בה"ג ורי"ץ גיאת – מכניס את המת לחדר, מתחתן, בועל בעילת מצווה, יושב שבעת ימי אבלות, ואח"כ חוגג את שבעת ימי המשתה.

• רמב"ם ורמב"ן – אין לדחות את האבלות, ולכן קובר מיד את המת, נוהג שבעת ימי אבלות, ואחר השבעה - מתחתן, וחוגג את שבעת ימי המשתה.

• רא"ש – קובר מיד את המת, ונוהג שבעה ימי אבלות, ואח"כ מתחתן. ואם יש לו בנים גדולים (שכבר קיים מצוות פרייה ורבייה, ולא צריך עזרה בגידול ילדיו הקטנים), מתחתן רק אחר השלושים.

  • הכרעה: השו"ע פסק כרמב"ם וסיעתו: "ואם אין לו פסידא, כגון במקום שמצוי לימכור מה שהכין, או אפילו אית ליה פסידא, ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר קרוביהם, שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת - לא התירו לדחות האבלות, אלא קובר אותו מיד, ונוהג ז' ימי אבילות, ואח"כ מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג ז' ימי המשתה". וכ"פ הפני ברוך (עמ' שכד).

• כתב נקה"כ (הובא בפת"ש ס"ק ב) שהיום אף שאב החתן ואם הכלה נפטרו - דוחים את החופה, שהיום יש מי שיכין את צרכי הסעודה אחר השבעה (בניגוד לזמנם שאב החתן ואם הכלה היו משמעותיים במיוחד בארגון החתונה).

מנין שלושים ושבעת ימי המשתה לחתן וכלה אבלים[עריכה]

• כתב השו"ע ע"פ הרמב"ם והרמב"ן: "ולענין שלשים אינו מונה אלא מז' ימי אבילות ואילך, וכל שבעת ימי החופה {שקודם ימי האבלות, כשיש פסידא לדחות את החופה} מותר בגיהוץ ותספורת".

• אך הב"ח (הובא בש"ך ס"ק יא) כתב שהחתן אסור בתספורת וגיהוץ כל אותם ימים, משום שאלו דברים שבצינעה, כיון שאנשים יכולים לחשוב שלא היו לו בגדים או לא היה מזומן לו ספר להסתפר אצלו, ולא יחשבו שזה משום אבלות.

• והש"ך (ס"ק יא) דחה את דברי הב"ח, ותמה כיצד הפריז על מידותיו לחלוק על הרמב"ן ועוד ראשונים. וביאר הש"ך שכיוון שחתן דומה למלך ודאי שימצא מי שיספר אותו ויגהץ בגדיו, ואם שערו אינו מסופר או שבגדיו אינם מגוהצים - יודעים כולם שעושה כן משום שהוא אבלות, ולכן אין זה נחשב דברים שבצינעה.

עוד מדיני חתן שמת לו מת[עריכה]

• כתב גשר החיים (ח"א פי"ט סע' ז אות א) שגרוש או אלמן שנשא אישה בעולה – מונה ג' ימים מהחתונה ואז מתחיל למנות את שבעת ימי אבלותו. וכ"פ בספר בית חתנים^[7] (פכ"ב עמ' תעג).

• מה דין חתן שמת קרובו בתוך ז' ימי המשתה שלו, ולפני שהחל לשבת שבעה הגיע הרגל: (רע"א סע' א ד"ה ונוהג שבעת)

• שו"ת עדות יעקב (סי' יא) – לא צריך להתאבל אחר הרגל. ורע"א הקשה על דבריו ונשאר בצ"ע.
• גליון מהרש"א – צריך להתאבל אחר הרגל.

הליכת כלה להלווית אביה[עריכה]

• כתב השבות יעקב (ח"ב סי' קב הובא בפת"ש ס"ק ב): "אחד שהיה חולה נוטה למות וצוה לעשות נשואין לבתו ומת אביה אחר בעילת מצווה... ביום המחרת לא תלך עם המת ללוויה כיון שהוא רגל דידה. ואף על גב דברגל עצמו הולכין ללוות מתו אפילו הרחוקים... מ"מ בכלה שהמנהג שלא לצאת מפתח ביתה עד שבת כי כל כבודה בת מלך פנימה א"כ אם תלך אחר מטת אביה כאבלים הוי כאבלות בפרהסיא דאסור ברגל".

• וכתב גשה"ח (ח"א פי"ט סע' ז אות ז): "לא ילך החתן או הכלה אחר הלוויה אפילו אחר אביו ואימו שלא להשבית שמחתו... אבל ללוות לאביו ואמו מפתח ביתו ודאי יכול".

מתוך הספר שירת הים - לפרטים

הערות שוליים[עריכה]