פרשני:שולחן ערוך:יורה דעה שפד ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג – חזן אבל[עריכה]
כתב השו"ע ע"פ הרא"ש: "אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הרבים ידי חובתן – יכול האבל להתפלל להוציאן".[1]
וכתב ערוה"ש (סע' ח) שהרבה גדולים חלקו על השו"ע, וכתבו שראוי שאבל (אפילו שאינו על אביו ואמו) יהיה חזן.
תפילה במקום שמת המת[עריכה]
כתב הרמ"א ע"פ האו"ז: "ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם, אפילו אין אבל, כי יש בזה נחת רוח לנשמה, והאבל מצטרף למנין".
וביאר הש"ך (ס"ק ד) את דברי הרמ"א כאן, ע"פ דברי הרמ"א לעיל (סי' שעו סע' ג): "והיינו על אדם שלא הניח קרובים ידועים להתאבל עליו, אבל אם יש לו בשום מקום שמתאבלים עליו – אין צורך".
מתוך הספר שירת הים - לפרטים
הערות שוליים[עריכה]
- ↑
והקשה הבית הלל (ד"ה אם אין שם), שהרי הרמ"א לעיל (סי' שעו סע' ד) כתב: "בימות החול מי שיודע להתפלל יתפלל, ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים", משמע שטוב שהאבל יהיה חזן, וכאן מדברי השו"ע משמע שעדיף שהאבל לא יהיה חזן (והרמ"א לא השיג כאן כלל)?
ותירץ הבית הלל, ששם מדובר באבל על אביו ואמו שאומר קדיש יתום, טוב שיהיה חזן. אך כאן מדובר באבל על שאר קרוביו, שעדיף שלא יהיה חזן כשיש חזן אחר.