אנציקלופדיה תלמודית:סליחות

הגדרת הערך - תפילות ידועות הנאמרות בעיקר בימים נוראים ובתעניות.

ערך זה עוסק בסדרי תפילה המכונים "סליחות" המסורים בידינו מימי הגאונים ואילך. ככלל מצינו שני סדרים שונים של סליחות: של ימים נוראים, כסדר תפילה בפני עצמו. ושל תעניות ציבור, כהוספה בתוך התפילה.

בסידורי הגאונים מעמד התפילה של ימים נוראים קרוי "סדר אשמורות"^[1], או "רחמין"^[2], ואילו השם "סליחות" מתייחד לקטעי תפילה ידועים, בעיקר לאלו שמוסיפים בתפילת יום הכפורים^[3], ותעניות ציבור^[4], ולפעמים גם לקטעי תפילה הנאמרים בתוך "סדר אשמורות" שבעשרת ימי תשובה^[5], בראשונים מצינו שמשתמשים בשם "סליחות" אף לכלל מעמד תפילת אשמורות של הימים הנוראים^[6]. בערך שלפנינו השם "סליחות" משמש – כמקובל בימינו – כשם כולל לסדר הסליחות של ימים נוראים, ושל תעניות ציבור, ולפעמים במשמעות של פיוטים ידועים המכונים "סליחה"^[7].

מנהגים רבים מצינו במנהגי הסליחות וסדר אמירתן. בערך שלפנינו יובאו עיקריהן, כפי העולה מספרי ההלכה והמנהג שבידינו. הערך אינו עוסק בפרטי נוסחאות פסוקי הרחמים והפיוטים, וסדרי אמירתן, אשר משתנים לפי מנהג המקום והזמן.

על ימי הסליחות - של ימים נוראים - שיש שנהגו להתענות בהם, ע"ע תענית. על זמן תפילת שחרית, בימים אלו, שיש שהקלו להקדים יותר משאר ימות השנה, משום טורח ציבור שהשכימו לסליחות, ויהיה קשה לקבצם שנית, ע"ע תפילה. על נישואין בימים אלו, ע"ע נשואין.

סדרן

סדרן ותוכנן

בסליחות מצינו שאומרים פסוקי רחמים^[8], ופיוטים^[9], ושלש עשרה מידות של רחמים, הכתובות בתורה^[10] - הנאמרות בין סליחה לסליחה^[11] – שברית כרותה להן שאינם חוזרות ריקם, שנאמר: הנה אנכי כורת ברית^[12], על סדרן והלכות אמירתן, ע"ע שלש עשרה מדות של רחמים. לאחר מכן אומרים וידוי^[13] – על אופן אמירת הוידוי ע"ע ודוי^[14] - סדר אמירת הפסוקים והפיוטים, משתנה לפי מנהג המקום והזמן, על סדר אמירת סליחות של תעניות עי' להלן, על סדר סליחות של ימים נוראים עי' להלן.

תוכן הבקשות

בתוכן הבקשות שמבקשים בסליחות, כתבו אחרונים שמלבד בקשות על סליחת עון, מוסיפים להתפלל על שאר עניינים, כגון רפואה, פרנסה, והצלה, וגאולה, והכנעת אויבים, והרמת קרננו, וכדומה - ומצינו פיוטים הנאמרים בסליחות, שאינם מענין סליחת עון^[15] - לפי שמתפללים שימחל לנו, ואל יעכבו חטאנו מליתן לנו כל אלו^[16], וכן כתבו אחרונים שקרויים "סליחות" על שם שקבועים בהם רחמים ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, על סליחת עוונות, וגם נכללים בהם שארי תפילות^[17].

לשונן

פיוטי הסליחות, רובן בלשון-הקודש*, שהיא הלשון העדיפה^[18], וקצתן בלשון ארמית, לפי שאין מתפללים ארמית, אלא בציבור, שאין צריכים למלאכי השרת שאין נזקקים ללשון ארמית^[19], והסליחות נתקנו לאמרן בציבור^[20], להורות שכוחם גדול, ואין צריכים לסיוע מלאכי השרת^[21]. על אמירת פיוטים הפונים למלאכי השרת, שיתחננו עלינו, ע"ע תפילה.

פסוקי רחמים

פסוקי רחמים הנאמרים בסליחות^[22], אין נאמרים בכוונת קריאה, אלא בדרך תחינה ובקשה, והרי הן כשאר התפילה, ולכן רשאים לשנותם, לפי צורך השעה ולפי ענין תחינתם, כגון מלשון יחיד ללשון רבים^[23], ואף על פי שבדרך קריאה ותרגום, אין משנים את הכתובים מלשון יחיד לרבים ולהיפך^[24].

פסוקים שקודם פיוטי הסליחות

הפסוקים שיש נוהגים לומר קודם כל סליחה, יש לאמרם בנחת, כדרך שאומרים את הסליחות עצמן, שהפסוקים שנאמרו ברוח הקודש, והם עדיפים מהפיוטים^[25].

הזכרת השם בתחילת סליחה

כשמתחילים סליחה - שאינה מתחלת בשמות^[26], הנמחקים^[27] - יש נוהגים לומר "אלוקינו ואלוקי אבותינו"^[28].

אופן אמירתן

אמירת הסליחות – הנאמרות בתפילת התעניות^[29], ושל ימים נוראים^[30] - בזמנים קדומים נהגו שהשליח ציבור היה אומר לבדו את הסליחות^[31], ומוציא את הציבור ידי חובתם^[32], והיו עונים אחריו ראשי פרקים^[33]. בדורות המאוחרים, יש שכתבו שנוהגים שכל הקהל אומרים את הסליחות עם השליח ציבור^[34], והשליח ציבור מסיים בקול רם, כמה תיבות אחר הציבור, כדי שיאמרו הכל בשוה^[35], ויש שכתבו שעדיין מנהגם שהש"צ מתפלל, והקהל עונים כמה פרקים^[36].

ביחידות

פסוקי הרחמים ופיוטי הסליחות – בלא קדיש^[37], ושלא באמצע התפילה^[38] – שנתקנו לאמרם בציבור^[39], אף היחיד יכול לאמרם^[40], שאינם אלא תחנונים בלבד^[41]. על שלש עשרה מדות של רחמים, או סליחות שמוזכר בהן זכות י"ג מידות, שיש סוברים שאין נאמרים על ידי יחיד בדרך תפילה, ושיש סוברים שנאמרים שלא בתפילת שמונה עשרה, ע"ע שלש עשרה מדות של רחמים. על אמירת סליחות שנתקנו בארמית על ידי יחיד, ע"ע לשון (שפה)^[42], וע' לשון הקודש^[43], וע' תפילה. על אמירה על ידי יחיד בעשרת ימי תשובה, דברים שבכל השנה אין נאמרים אלא לציבור, ע"ע עשרת ימי תשובה.

עמידה באמירתן

סליחות, טוב לאמרן בעמידה^[44], ומי שאינו יכול, יעמוד על כל פנים באמירת שלש עשרה מדות של רחמים ואל מלך^[45], ובשעת אמירת הוידוי^[46].

הגבהת הקול

בסליחות ובתחנונים יש שכתבו שנהגו להגביה קולם, ולקרוא בקול גדול^[47], לפי שהקול היוצא מפי הרבים הוא חזק, ויש בו כח לבקוע כמה אוירים, עד שעולה למעלה^[48], ודוקא בתפילת שמונה עשרה, מתפללים בלחש, שהוא כעומד לפני המלך^[49], ולא בשאר תפילות^[50], ואדרבה סליחות ופיוטים אומרים בקול רם, לעורר הלבבות^[51].

חזרה בתשובה

בעת אמירת הסליחות, כתבו אחרונים שיזהר האדם לקבל בלבו תשובה* גמורה, בחרטה על העבר ובקבלה לעתיד^[52], שאין כח בתפילה על סליחת העוונות בלא תשובה^[53].

מעט בנחת

סליחות, צריך לאומרם בנחת ובמתון ובכוונה^[54], וטוב לומר מעט בנחת, מהרבה במרוצה^[55].

כמה פעמים ביום

אמירת סליחות כמה פעמים ביום, מעיקר הדין מותר לאמרן כמה פעמים שירצה, ואף על פי שאומר כמה אזכרות בכל פעם, אינו חשוב הזכרת שם שמים לבטלה^[56], לפי שמעיקר הדין מותר להזכיר שם שמים בדרך תפילה, אלא שנהגו שלא לומר שם שמים, אלא במקום החיוב^[57].

בימים טובים

ביום-טוב* אין אומרים סליחות^[58]. על אמירת סליחות בראש השנה, עי' להלן^[59]. על אמירת סליחות בערב יום הכפורים, שחשוב יום טוב, עי' להלן^[60].

בראש חודש

אמירת סליחות בראש חודש – כגון בראש חודש אלול, לנוהגים לומר סליחות בכל חודש אלול^[61] – נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שאין אומרים^[62], שכשם שאין תחינה ברגלים, כך אין תחינה בראש חודש^[63], וכתבו אחרונים שקהלת "ורמייזא" קבעו להם את ראש חודש סיון ליום תחנה, משום מעשה שאירע, ואין למדים מהם^[64]. ויש סוברים שאומרים סליחות בראש חודש^[65].

התאמת נוסחן להלכה

פיוטי הסליחות, יש בהם דברים דברים שנאמרו שלא כפי ההלכה^[66].

על כך שיש להסדיר את הסליחות בפיו, כדרך שאר תפלות הנאמרות מזמן לזמן, ע"ע תפילה.

בתעניות ציבור

בתעניות

בתעניות ציבור – והם תעניות קבועות שמתענים בהם כל ישראל משום מאורעות שארעו באותם הימים^[67] – מצינו מסידורי הגאונים ואילך שאומרים סליחות^[68], מענין המאורעות שארעו באותם הימים^[69], ומזכירים שלש עשרה מידות של רחמים הכתובות בתורה^[70], לפי שברית כרותה להם שאינם חוזרות ריקם, שנאמר: הנה אנכי כורת ברית וכו'^[71], וימי התעניות נקבעו בשביל לפתוח דרכי התשובה^[72], ולכן נהגו לומר בהם וידויים וסליחות^[73]. וכתבו אחרונים שיש סעד לאמירת סליחות בתענית צבור, ממה שמצינו בתלמוד שהיו מוסיפים בתפילה בתענית ציבור^[74], ויש מן הראשונים שכתב שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה^[75], ויש שכתבו בדעת ראשונים שזוהי שאמרו בתלמוד שאין צריך פסוק במגילת אסתר לרבות את יום י"ג באדר לקריאת המגילה - באופנים מסויימים, לסוברים כן^[76] – לפי שהוא "זמן קהילה"^[77], שלדעתם היינו יום "תענית-אסתר", ומתאספים בו בני הכפרים לערים לומר בהם סליחות ותחנונים^[78], וכתבו שהם דברי קבלה, שחשובים כדברי תורה^[79]. במנין הסליחות שאומרים בתעניות ציבור, מצינו בגאונים שהיו נוהגים לומר שבע סליחות^[80].

בתענית גשמים

בשבע תעניות של תענית-גשמים*, אומרים בכל יום סליחות^[81], כדרך שעושים בשאר תעניות^[82], ויש מן הראשונים שכתבו שבתעניות על הגשמים, שבימים קדמונים היו מוסיפים פסוקים ותפילות, בחזרת שליח ציבור^[83], בזמן הזה שנוהגים באמירת פיוטים וסליחות, אומרים בכל ברכה סליחות מענין הפסוקים הנזכרים^[84]. וכן כתבו אחרונים שנוהגים לומר בחוץ לארץ סליחות בזמן עצירת גשמים^[85].

בשאר תעניות

בתעניות שנהגו להתענות, כגון בתעניות בה"ב* אומרים סליחות^[86], וכן בתעניות שובבי"ם-ת"ת* - בימי שני וחמישי של פרשיות שמות עד משפטים, או תצוה^[87] - תקנו קדמונים סליחות, שיש בהם שייכות לפרשיות השבוע^[88], וכן בתעניות שגוזרים על הציבור – לתשובה^[89], ובשעת צרה^[90], או משום גזירות שהיו בעבר בתאריכים ידועים^[91] – מצינו שהיו אומרים סליחות^[92], בתפילה^[93], ומתחננים בעיקר על מה שגזרו התענית, ודרך אגב מזכירים הרבה צרות ומבקשים עליהם^[94]. וכן ביום ז' באדר – שהוא יום תענית, לפי שבו מת משה רבינו^[95] – יש מרבים בסליחות^[96]. וכן בתענית של "חברא קדישא", שנוהגים לקבוע להם תענית יום אחד בשנה^[97], אומרים בו סליחות^[98].

שלא בתענית

מנהג אמירת סליחות, מצינו אף שלא בתענית: בימי שני וחמישי, יש נוהגים לומר בתפילת שחרית סליחות ותחנונים^[99]. סליחות על גזירות שהיו משנים קדמוניות, שלא ביום תענית, מצינו באחרונים שהיו מקומות שאמרו, בתפילת שמונה עשרה^[100]. בכל יום עשירי, היו שנהגו לומר סליחות ידועות שנתקנו לכך^[101]. וכתבו אחרונים, שסליחות רשות לאמרן בכל יום^[102].

בתשעה באב

אמירת סליחות בתשעה באב, נחלקו בו גאונים וראשונים: יש סוברים שאומרים בו סליחות^[103], שאינו גרוע משאר תעניות ציבור^[104], ואף על פי שתשעה באב נקרא מועד^[105], אף ביום הכפורים - שאין אומרים בו נפילת-אפים*^[106] - אומרים בו סליחות^[107], ויש שכתבו שאפשר שזהו שאמר רבי יונה בשם רבי יהושע בן לוי שבתשעה באב מתפללים ארבעה^[108]. ויש סוברים שאין אומרים בו סליחות^[109] - ולא י"ג מידות^[110] - לפי שתשעה באב נקרא מועד^[111], וכדרך שאין אומרים בו נפילת-אפים^[112], שאין לומר דבר שנקבע לתעניות ציבור, ביום שנקרא מועד^[113]. ויש סוברים שבשחרית אין אומרים סליחות, ולא שלוש עשרה מידות^[114], אבל במנחה אומרים סליחות, ומזכירים שלוש עשרה מידות^[115], לפי שהיא שעת נחמה^[116].

בצום גדליה

בצום-גדליה* - שמשכימים באשמורת לאמירת סליחות, כשאר עשרת ימי תשובה^[117] - יש נוהגים שלא לומר סליחות של תענית ציבור בתפילה^[118], ומשכימים קצת יותר, לפי שהוא יום תענית ציבור, שיש להרבות בו בתחנונים^[119]. ויש נוהגים לומר סליחות של תענית ציבור בתפילה^[120]. הסליחות שנתקנו לומר בצום גדליה הם על ענייני הריגת גדליה^[121], ועל התשובה^[122].

במנחה

אמירת סליחות בתפילת מנחה, מצינו בגאונים שהיה מנהגם לומר סליחות אף במנחה^[123], והיו אומרים שלוש סליחות, ואם יש פנאי אומרים שבע^[124], ועכשיו אין אומרים במנחה סליחות^[125], אבל אם לא אמרו את הסליחות בשחרית, אומרים אותן בערב^[126], בתפילת המנחה^[127].

ביום כפור קטן

בתפלת מנחה של ערב ראש חודש – הקרוי יום-כפור-קטן*^[128] - יש נוהגים לומר סליחות^[129], ונקרא "סדר יום כפור קטן"^[130]. על זמן אמירתן, עי' להלן^[131].

השליח ציבור

סליחות, אף שהן נאמרות בחזרת הש"צ - לסוברים כן^[132] - יכול לשמש בהן שליח ציבור אחר, שאינו הש"צ החוזר את התפילה – ואינו דומה לעיקר התפילה, ששליח ציבור אחד, צריך לכתחילה להתפלל את התפילה כולה^[133] - ויכול הש"צ החוזר להפסיק באמצע ברכת סלח לנו, ויכנס אחר תחתיו לומר סליחות, וכן שני, וכן שלישי, ובלבד שיהא שליח ציבור הראשון עומד במקומו, לא ירמוז ולא ישב, וכל שכן שלא יסיח דעת, עד סיום הסליחות, ויחזור לברכה שהתחיל בה, ויאמר מעין הברכה, ויחתום בברכת סלח לנו, ויסיים את תפילתו^[134].

עמידה אצל הש"צ

בתפילת התעניות עומדים שנים מהקהל אצל השליח ציבור, עיין על כך בערך תעניות ובערך שליח ציבור, וכתבו אחרונים שעתה אין נוהגים בכך בסליחות של תעניות ציבור, לפי שמנהג זה אמור דוקא כשנוהגים בתענית כל חומרי תענית, ולא בתעניות ציבור שלנו^[135], או לפי שאין המנהג אמור אלא בשליח ציבור המוציא את הרבים ידי חובתם, ועכשיו כולם אומרים את הסליחות עם השליח ציבור^[136]. ויש שכתבו שנוהגים בתענית ציבור - ובימים נוראים^[137] - להעמיד שנים אצל הש"צ^[138], אחד לימינו ואחד לשמאלו^[139].

השלמת סליחות של שובבי"ם

סליחות שנתקנו לימי שובבי"ם-ת"ת* – במקומות שנוהגים בהם^[140] – שייכים לפרשת שבוע^[141], ולכן אם נדחו הסליחות בשבוע אחד – כגון שלא התענו בו, משום שחל ביום שאין מתענים בו^[142] - בשבוע שלאחריו, אומרים את הסליחות השייכים לאותו שבוע שאומרים בהם את הסליחות^[143].

כשאין מנין מתענים

בית הכנסת שאין בו עשרה מתענים – כגון בתעניות בה"ב^[144] - יכולים לומר סליחות^[145], ואפילו בתוך תפילת שמונה עשרה^[146].

בנוסח הפיוטים

כשאומרים סליחות בתענית בלא מנין מתענים^[147] - כגון בתעניות בה"ב^[148] - יש מן האחרונים שכתבו שלא יאמרו סליחה ידועה שאומרים בה "תענית ציבור קבעו"^[149], וכן מצדדים אחרונים שיש להסס במקומות שאומרים בימי הסליחות סליחה זו, שלא בתענית ציבור^[150]. ויש שכתבו שידלגו רק תיבת "ציבור"^[151].

כניסת האבל לבית כנסת

אבל שאסור לצאת מביתו כל שבעה^[152], אסור לילך לבית הכנסת לשמוע סליחות של תענית ציבור^[153], ואף על פי שלסליחות של ערב ראש השנה, שהוא יום תענית לכל, מותר לו לילך לבית הכנסת^[154], היינו דוקא משום שמרבים אז בסליחות^[155], ואילו בתעניות אין מרבים בסליחות^[156].

מקומן בתפילה

מקומן בתפילה

המקום בתפילה שבו מוסיפים את הסליחות - בתעניות ציבור^[157], ובסליחות שאומרים על גזירות^[158] – נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) יש נוהגים – ויש שכתבו שהיא מתקנת אנשי כנסת הגדולה^[159], וכך היה מנהג הגאונים^[160], וכמה מקומות בתקופת הראשונים^[161], ומנהג אשכנז הקדום^[162] – לאמרן באמצע התפילה^[163], בחזרת השליח ציבור, בברכת "סלח לנו"^[164], וחותמים לאחריהן בברכת "המרבה לסלוח"^[165], וכדרך וידוי של יום הכפורים, ששליח ציבור אומרו באמצע תפילה^[166], כך סליחות, לא יתכן לשליח ציבור לאמרו לאחר התפילה^[167], ואין זה חשוב הפסק בתפילה^[168], לפי שהסליחות הם מעין הברכה^[169], ומותר להוסיף בסוף כל ברכה, מעין אותה ברכה^[170], ובלבד שיתחיל ויסיים במטבע הברכה^[171], כדרך שמוסיפים פיוטים*, בזמנים ידועים, לנוהגים כן^[172], וכיון שמתחיל מעין הברכה, לדעתם מותר להאריך בדברי ריצוי ותחנונים, כגון מה שמוסיפים להתפלל בסליחות על שאר עניינים^[173], שאנו מתפללים שימחל לנו, ואל יעכבו חטאנו מלהעתר לבקשתנו^[174], ואף על פי שמאריכים בסליחות, ואין מאריכים בהוספות שבאמצע תפילה - לסוברים כן ^[175] - בציבור – דהיינו שליח ציבור, שבא בשביל הציבור^[176], או לצרכי ציבור^[177], או לצורך יחיד שהרבים צריכים לו, שחשוב כרבים^[178] - מותר להאריך בהפסקה^[179], ומן האחרונים יש שכתבו הטעם שמותר להאריך בהפסקה, שמאחר שאין הציבור מפסיקים בתפילתם, אלא רק השליח ציבור מפסיק בתפילתו, אין חשש הפסקה^[180], וכתבו שאין לומר את הסליחות לאחר התפילה, שאם כן במה יסיים^[181], ויש שכתבו סעד לדבר, ממה שמצינו במשנה שמוסיפים בתעניות בתפילה^[182]. ב) ויש נוהגים - וכך מנהג ארץ ישראל^[183], ובני ספרד^[184], ורוב המקומות בזמננו^[185] - לאמרן לאחר חזרת הש"צ^[186], ולדעתם אין אומרים אותן בתפילה, בשביל שלא להפסיק בתפילה^[187] - כדרך שלדעתם אין מפסיקים בפיוטים בתפילה^[188] - ויש שכתבו שכן נכון לעשות, שלא להפסיק הפסקה גדולה באמצע התפילה^[189].

פיוטים שלא מענין סליחת עון

סליחות שאומרים בברכת סלח לנו – לסוברים כן^[190] – היינו דוקא דברים שהם מענין סליחת עוון – כגון סליחות, וידויים, פסוקי רחמים, ושלוש עשרה מידות^[191] - שהם מעין הברכה^[192], אבל פיוטים שאינם מענין סליחת עון – כגון מה שאומרים לאחר שגומרים לומר שלש עשרה מדות, "עשה למען אמתך" "עננו ה' עננו"^[193] – אין אומרים אלא לאחר התפילה^[194].

מקומן ביחס לנפילת אפים

בסדר אמירת הסליחות ונפילת אפים - לנוהגים לומר סליחות לאחר חזרת השליח ציבור^[195] - יש נוהגים להקדים את הסליחות לנפילת אפים^[196]. ויש נוהגים להסמיך את נפילת אפים לתפילה, ולאחר מכן סליחות^[197], שלפי הסוד אין להפסיק כלל בין תפילה לנפילת אפים^[198].

בתפילת היחיד

היחיד, אינו מפסיק בתפילת שמונה עשרה לאמירת סליחות^[199], כדרך שאר פיוטים שאין היחיד מפסיק בתפילתו לאמרם^[200]. אבל לאחר תפילת שמונה עשרה, יכול לאמרן^[201].

כששכחו לאמרן במקומן

סליחות שאומרים בתפילה – לנוהגים כן^[202] – ושכחו לאמרן במקומן - וסיים הש"צ ברכת "סלח לנו" ואף שלא התחיל בברכה שלאחריה^[203] - אומרים אותן לאחר תפילת שמונה עשרה^[204], ואין מוסיפים אותן בברכת שומע תפילה^[205].

כשמנהג השליח ציבור והקהל חלוקים

במקומות שאומרים סליחות בתוך התפילה^[206], אין להוריד לתיבה שליח ציבור, שהוא בן מקום שאין אומרים בו סליחות בתפילה^[207], לפי שנותנים עליו חומרי מקום שהלך משם^[208], שלא להפסיק בתפילה^[209].

אמירתן באשמורת

אמירת סליחות בתענית ציבור קודם אור היום, לפני תפילת שחרית, יש שכתבו שאפשר לאמרן, במקום הצורך^[210], או כשהציבור נאותים לכך^[211], ויאמרו לאחריהן "קדיש תתקבל", כדרך שאומרים לאחר סליחות של ימים נוראים^[212], לפי שהיה ראוי לומר את הסליחות – כדרך שאומרים בימים נוראים^[213] - קודם אור הבוקר, שהוא עת רצון ורחמים גוברים^[214], אלא שמשום טירחת הציבור, ובטול תלמידי חכמים מעסק התורה באשמורת הבוקר, תקנו לאמרם בתפילה, אבל במקום הצורך, או בהסכמת הציבור, אפשר לאמרם קודם אור היום^[215].

תחנה לאחר התפילה

בתענית ציבור לאחר התפילה – לאחר נפילת אפים^[216] – היו שנהגו לומר תחינה^[217], המתוקנת לאותה התענית^[218].

כשיש ברית מילה

דברים הדוחים את אמירתן

אמירת סליחות - בתעניות ציבור שבכתובים^[219] - כשיש ברית מילה – דהיינו במקום עשיית הברית^[220], או בבית כנסת שבעלי הברית מתפללים בו^[221], ואף כשמתפללים עם בעלי הברית בביתם^[222], באופנים שאין אומרים בהם נפילת אפים^[223] - כתבו ראשונים שאומרים סליחות ווידוי^[224], ודי שמניחים במקצת, שאין אומרים תחנונים^[225], וכתבו אחרונים שאף שקבלו עליהם מצות מילה בשמחה^[226] – ומשום כך אין אומרים תחנון^[227] – אינו כיום טוב^[228] - שאין אומרים בו סליחות^[229] - ואין בשמחתה מצוה כל כך^[230]. ויש שכתבו טעם שאין מילה דוחה את הסליחות, אף שהיא דוחה נפילת אפים, לפי שלדעתם תקנת אמירת סליחות בתענית ציבור נתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה^[231], ודברי קבלה הן, שהן כדברי תורה^[232], ואינה כתקנת נפילת אפים, שנתקנה מאוחר יותר^[233].

כשיש חתן ביום חופתו

אמירת סליחות בבית הכנסת שיש בו חתן ביום חופתו – שאין אומרים נפילת אפים, לסוברים כן^[234] – נחלקו אחרונים: יש סוברים שאומרים^[235]. ויש סוברים שאין אומרים^[236], לפי שהוא יום טוב שלו^[237] - וביום טוב אין אומרים סליחות^[238] - ומצוה גדולה על הכל לשמוח עמו^[239]. היו מתפללים עם החתן בביתו, נחלקו אחרונים – לדעת הסוברים שבבית הכנסת אומרים - יש מצדדים שאומרים סליחות^[240]. ויש מצדדים שאין אומרים^[241].

בשבעת ימי המשתה

בבית הכנסת שיש בו חתן בתוך שבעת ימי המשתה – שאין אומרים נפילת אפים, לסוברים כן^[242] – אומרים סליחות^[243]. היו מתפללים עם החתן בביתו, יש שמצדדים שאומרים סליחות^[244]. ויש מצדדים שאין אומרים^[245].

בעל ברית וחתן

בעל ברית, אינו אומר סליחות^[246], הואיל והוא יום טוב שלו לכמה דברים^[247] - ואין אומרים סליחות ביום טוב^[248] - ואף על פי שחייב בתענית – לסוברים כן ^[249] - דוקא התענית היא חובה, ולא התחנונים והפיוטים^[250]. חתן - ביום חופתו, וכל שבעת ימי המשתה ^[251]- מצדדים אחרונים שאינו אומר סליחות^[252].

בתעניות שאינם בכתובים

אמירת סליחות בתעניות ציבור שאינה בכתובים – כגון בתענית-אסתר*^[253], או בתעניות בה"ב^[254] - במקום שיש ברית מילה – שאין אומרים בו נפילת אפים^[255] - יש שכתבו – וכתבו אחרונים שכן המנהג^[256] - שדינן כתעניות ציבור הכתובים, שאומרים בהם סליחות^[257]. ויש מצדדים שאין אומרים בו סליחות^[258].

קיצור הסליחות

הסליחות שאומרים כשיש ברית מילה, או חתן – כשאומרים בהם סליחות^[259] - יש שכתבו שנוהגים לקצר בסליחות^[260]. ויש שכתבו שיש לומר את כל הסליחות, שרגילים לומר תמיד^[261].

אבל

אבל, יש שצדדו לומר שאינו אומר סליחות^[262], ואף על פי שהמתפללים עמו אומרים סליחות – לסוברים כן^[263] - שלגבי האבל עצמו, הוקשה האבלות לחג^[264]. ויש שכתבו שאומר סליחות^[265], בלחש, מלבד הוידוי, שאינו אומר^[266].

בבית האבל

אמירת סליחות בבית האבל, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין אומרים^[267], שאבלות הוקשה לחג, שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל"^[268], ובבית האבל אין אומרים מה שאין אומרים בחג^[269], ובחג אין אומרים סליחות^[270], כמו שמצינו שמטעם זה אין אומרים נפילת אפים בבית האבל, לסוברים כן^[271]. ויש סוברים שאומרים סליחות^[272], שלדעתם הטעם שאין אומרים נפילת אפים בבית האבל^[273], הוא בשביל שלא לעורר ולהגביר מידת הדין^[274], והיינו דוקא בנפילת אפים, שהיא מסירת הנפש, ורומזת למידת הדין^[275], או לפי שהטעם שאין אומרים נפילת אפים בבית האבל, משום שהיא נתקנה בשביל שתהא התפילה נשמעת ביותר^[276], ולפי שמידת הדין מתוחה על האבל, אין אומרים אותה^[277], אבל סליחות של תעניות, שנתקנו על צער ויגון, כגון תעניות ציבור שנתקנו על מה שאירע בהם לאבותינו^[278], או תעניות שני וחמישי ושני, שנתקנו על החטאים שברגלים^[279], יש מקום לאמרם גם בבית אבל, השרוי בצער^[280], ויש שכתבו שאף לסוברים שאין אומרים נפילת אפים, משום שאבלות הוקשה לחג^[281], אינו חג ממש, ודי במה שמניחים מקצת שאין אומרים נפילת אפים, אבל סליחות אומרים^[282].

כשיש אבל בבית הכנסת

אמירת סליחות בבית כנסת שנמצא בו אבל: כתבו אחרונים שאומרים^[283], ואף לסוברים שבבית האבל אין אומרים סליחות^[284], לפי שבבית הכנסת אין כולם נגררים אחר האבל^[285], או לפי שדוקא בבית האבל, אין אומרים סליחות, משום שמידת הדין מתוחה שם^[286], ולא בבית כנסת^[287].

בערב שבת

על אמירת סליחות בתעניות בערב שבת, שאין ראוי לאמרם משום ביטול עונג שבת, ולכן מקדימים את תענית אסתר כאשר היא חלה ביום שישי, ע"ע תענית אסתר.

בערב ראש חודש

סליחות בערב ראש חודש, כגון סדר יום כפור קטן, שיש נוהגים לומר^[288], יש שכתבו שטוב לאמרן קודם מנחה, כי מן המנחה ולמעלה חל ראש חודש^[289], ובזמננו המנהג לאמרן לאחר מנחה^[290].

אמירת סליחות

בימים נוראים

בימים נוראים - ראה להלן: הימים שאומרים בהם - מצינו מספרי הגאונים ואילך, שמלבד תפילות היום, מוסיפים סליחות^[291].

אמירתן בציבור

סליחות, נוהגים לאמרן בציבור^[292], משום שבאמירתן בציבור יש עת רצון^[293], ועוד שאומרים בהם פסוקי שלש עשרה מדות של רחמים, שאין נאמרים אלא בציבור^[294]. על אמירת סליחות ביחידות, עי' לעיל^[295].

אמירתן בבית כנסת

סליחות, נוהגים לאמרן בבית כנסת, משום שבאמירתן בבית הכנסת יש עת רצון^[296].

לפרוש מהציבור

בשעת אמירת סליחות ותחנונים בציבור, אין לתלמידי חכמים להשמט מאמירתן, ולעסוק בתורה בבית הכנסת^[297], ואף על פי שלימוד תורה עדיף מאמירת סליחות^[298], שמא ילמדו ממנו עמי הארץ לבטל את אמירתן^[299]. ויש שכתבו שריבוי סליחות ותחנונים עם הציבור בימים אלו, עדיף מלימוד תורה,^[300], ואפילו מי שחשקה נפשו בתורה, והוא מתמיד בלמודו מאד, בעת הזאת ישתתף עם הציבור באמירת הסליחות^[301].

עובד שכיר

עובד שכיר - כגון מלמד תנוקות^[302] - שאסור לו להיות נעור בלילה באופן שיש בו בטול מלאכה^[303], אין לו להמנע משום כך מלהשכים באשמורת לאמירת סליחות, שכיון שכך הוא המנהג, הרי זה חשוב כאילו התנו מתחילה על הדבר^[304].

במקום ביטול תורה של רבים

המלמד תורה ברבים, ואם ישכים באשמורת לומר סליחות, ימשך מכך ביטול תורה לרבים, אין לו להמנע משום כך מהשכמה לאמירת סליחות^[305].

ביחס לתקון חצות

הרגילים לומר תקון-חצות* בכל השנה, יאמרוהו קודם לאמירת סליחות עם הציבור^[306]. במקום שהציבור אומרים סליחות בחצות הלילה^[307], ויש יחידים שעדיין לא עשו תקון חצות, ויש פנאי לאמירת תקון חצות לאחר הסליחות, אל יפרשו מן הציבור, אלא יאמרו עמהם סליחות, ולאחר מכן יאמרו תקון חצות^[308]. היה הזמן דחוק, ואין פנאי לומר סליחות, ותקון חצות, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שאמירת תקון חצות – לרגיל בכך^[309] - דוחה את אמירת הסליחות^[310], שמעלתן גדולה^[311], ובפרט בימים אלו, שהזמן מוכשר יותר לכך^[312], ולאחר מכן יאמר סליחות ביחידות^[313]. ויש שכתבו שאמירת סליחות דוחה את תקון חצות^[314], לפי שתפילת ציבור עדיף^[315], ובסליחות אומרים שלש עשרה מדות של רחמים בציבור^[316], ועוד שלתקון חצות אין שיעור^[317], ויוכל לצאת ידי חובה באמירת מזמור תהלים אחד^[318], או בסליחות עצמן שיש בהם התעוררות על גלות השכינה והצדיקים^[319]. על אמירת וידוי תקון בחצות בימי הסליחות, שאומרים וידוי בסליחות, ע"ע תקון חצות.

תקיעת שופר

תקיעת שופר קודם הסליחות, יש מן האחרונים שכתב שיש נוהגים לתקוע בשופר באשמורת קודם הסליחות^[320], לעורר הישנים מתנומתם, כמו שנאמר: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו^[321], וכתבו אחרונים שבמדינותינו לא שמענו מנהג זה^[322].

נשים

נשים, משמע בדברי אחרונים שנהגות לבוא לבית כנסת לאמירת סליחות^[323]. נשים נדות, שיש נוהגים שאין נכנסות לבית הכנסת ולהתפלל, מלבד בימים נוראים, וכיוצא בהם, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, ויש להן עצבון גדול לעמוד בחוץ^[324], ימי הסליחות חשובים לענין זה כימים הנוראים, שמותרות להכנס בבית כנסת^[325].

כניסת האבל לבית כנסת

אבל שאסור לצאת מביתו כל שבעה^[326], אסור לילך לבית הכנסת לשמוע סליחות, ואפילו ביום ראשון של סליחות, אבל בערב ראש השנה מותר לילך^[327], שהוא צורך שעה הרבה, לפי שהוא יום תענית לכל^[328], ומרבים בו בסליחות^[329], וכן מותר לו לילך בערב יום הכפורים^[330], במקומות שנוהגים להרבות בסליחות^[331], והוא צורך שעה, משום תענית יום הכפורים^[332].

ימי הסליחות

ימים שאומרים בהם סליחות, יש שכתבו שהם ימי דין^[333], ומטעם זה בארו את המנהג ששליח ציבור של סליחות צריך שיהא בן שלושים^[334] - כמו בתפילות הימים הנוראים^[335] - כמו הלויים בעבודתם^[336], שימי דין הם דוגמת עבודת הלויים^[337]. וכן יש שכתבו שמדקדקים בהם אף בדברים שאין מדקדקים בשאר ימות השנה, כגון שנוהגים שהשליח ציבור שמתפלל סליחות, מתפלל בכל היום - לנוהגים כן^[338] - שיש אומרים שהוא מטעם שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור^[339], ובשאר ימות השנה אין מדקדקים בכך^[340]. על המנהג להתענות ביום ראשון של סליחות, ובשאר ימי הסליחות, ע"ע תענית.

מהותן

מהותן וסדרן

במהות הסליחות, כתבו ראשונים שאינם באים אלא בשביל שתהא התפילה לרצון, ולכן טועים העומדים לסליחות, ואחר כך הולכים לצרכיהם, או ישנים, ולא באים לבית הכנסת לברכו ולקדושה, כי התפילה עיקר יותר מהסליחות, והסליחות באים כדי שתעלה התפילה לרצון^[341]. וכן כתבו ראשונים שאחד מן הדברים הנכבדים שבהשכמה לסליחות, הוא כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי סליחה, ולכן מיחו על הנוהגים קלות ראש לחזור לבתיהם לשינה, לאחר אמירת הסליחות^[342].

סדרן

הסדר הקבוע - הנהוג^[343] - באמירת סליחות: מתחילים באמירת "אשרי"^[344], עד סוף המזמור^[345], מפני שיש במזמור זה תהלה ושבח גדול להשם יתברך^[346], ואומרים אותו כדי לומר קדיש אחריו^[347], לאחר מכן אומרים פסוקי רחמים^[348], לאחריהם אומרים פיוטי סליחות - על סדרן ונוסחן, עי' להלן^[349] - בין סליחה לסליחה אומרים את פסוקי שלש עשרה מידות של רחמים^[350]. לאחר מכן אומרים וידוי*^[351], על מנין הפעמים שאומרים וידוי בסליחות, שיש נוהגים לאמרו שלש פעמים, ויש שאין אומרים אלא פעם אחת ע"ע ודוי^[352] , ומסיימים בנפילת-אפים*^[353]. סדר הסליחות כתבו אחרונים שנתקן כסדר התפלה של כל יום: שהפסוקים שקודם הסליחות, הם כנגד פסוקי-דזמרה*, והסליחות עם הי"ג מדות שאומרים בין כל אחת ואחת, הם במקום תפלת שמונה-עשרה* - שעיקר התפלה הוא י"ג מדות^[354], ויש שכתבו שאפשר שלכן נוהגים שאין פוחתים משלוש סליחות בכל יום, כנגד שלוש תפלות שבכל יום^[355] - ונפילת אפים שלאחריהן, היא כנפילת אפים שלאחר כל התפילות^[356], וכתבו שלכן יש נוהגים לומר לאחר הסליחות קדיש שלם עם תתקבל^[357], כדרך שאומרים לאחר גמר כל התפלות^[358].

קדיש לפניהן

לפני הסליחות אומר השליח ציבור קדיש^[359], היינו "חצי קדיש" עד "דאמירן בעלמא"^[360], ואומרים אותו לאחר אמירת "אשרי"^[361], שכן דרך לעולם לומר קדיש אחרי פסוקים, ובלא אמירת פסוקים, אין אומרים קדיש לפני הסליחות^[362]. לא התאספו מנין, מתחילים באמירת הפסוקים – והסליחות^[363] - וכשיתאסף מנין, יפסיקו לאמירת קדיש^[364], אפילו באמצע אמירת פסוקי הסליחות^[365], ויקדים החזן לומר, שלושה פסוקים, או מקצת מן הסליחה^[366]. ויש מי שכתב שאין לומר קדיש קודם הסליחות^[367].

פיוטי הסליחות

הפיוטים הנאמרים בסליחות, סדרן ונוסחן תלוי במנהג המקום והזמן^[368]: בזמן הקדום היו נאמרים לפי צורך ורצון המתפללים^[369]. בימינו, נוהגים לומר לפי נוסח קבוע, יש נוהגים לומר נוסח שוה בכל יום^[370], ויש נוהגים לומר בכל יום פיוטים אחרים, לפי סדר ידוע, הקבוע לימים שלפני ראש השנה ולעשרת ימי תשובה^[371].

נפילת אפים

בסיום הסליחות אומרים נפילת-אפים*^[372], ואין להפסיק בדיבור בין הסליחות לנפילת אפים, כדרך שאין מפסיקים בדיבור של רשות, בין תפילת שמונה עשרה לנפילת אפים, לפי שנפילת אפים היא גמר התיקון של התפילה, וצריכה להיות תיכף לאחריה^[373]. ויש מי שכתב שאין אומרים נפילת אפים בסליחות, שכיון שיש סכנה בנפילת אפים^[374], אין מן הראוי ליפול, אלא לאחר תפילת שמונה עשרה^[375]. על סדר נפילת אפים, ועל אמירתו בסליחות קודם שהאיר היום, ע"ע נפילת אפים.

תפילת "עננו"

תפילת "עננו" כתבו ראשונים שלדעת אמוראים היא מוזכרת במשנה, שהיו אומרים אותה בשבע תעניות אחרונות של גשמים^[376], והיו מתריעים וצועקים בקול רם, "עננו אבינו עננו, עננו אלהי אברהם עננו, עננו אלהי יצחק עננו, עננו אלהי יעקב עננו"^[377], על סדר האל"ף בי"ת^[378], כפי – הנוסח הידוע^[379] - שאנו אומרים בסוף הסליחות^[380], בלילות של תחנונים^[381], בעשרת ימי תשובה^[382] וביום הכפורים^[383], וכתבו ראשונים בטעם שאומרים תפילה זו בעשרת ימי תשובה וביום הכפורים, משום שזמן זה הוא שעת הדין, ומלך יושב על כסא דין, ואין לך עת צרה גדול מזה, והרי זה חשוב כשבע תעניות אחרונות של גשמים^[384].

קדיש לאחריהן

אמירת "קדיש* תתקבל" - והוא קדיש שמוסיפים בו "תתקבל צלותהון ובעותהון דכל ישראל^[385] - לאחר הסליחות נחלקו בו ראשונים: יש שכתבו שאומרים קדיש שלם^[386], עם תתקבל^[387], שמאחר שרוב תפוצות עם ישראל מתפללים בימים אלו סליחות, שייך לבקש "תתקבל עם צלותהון דכל בית ישראל"^[388], ואף על פי שאין אומרים קדיש תתקבל, אלא לאחר תפילת שמונה עשרה^[389] - שכך היא משמעות לשון "צלותהון" שפירושו תפילה, וסתם תפלה היינו תפלת שמונה עשרה^[390] - סליחות חשובים כמו תפילת שמונה עשרה^[391], לפי שסדר הסליחות נתקן על סדר התפילה^[392], או לפי שיש בהם בקשות רבות כמו בשמונה עשרה^[393], ויש שכתבו שאף שראוי לומר קדיש תתקבל לאחר הסליחות, במקום שמתפללים מיד תפילת שחרית, אין להבדיל בין הסליחות לתפילה בקדיש תתקבל, אבל במקום שמפסיקים קצת, ראוי לומר קדיש תתקבל^[394]. ויש שכתבו שאין אומרים קדיש תתקבל לאחר הסליחות^[395], לפי שאין אומרים קדיש תתקבל אלא לאחר תפילת שמונה עשרה^[396], ולדעתם סליחות אין חשובים כמו תפילת שמונה עשרה^[397]. על אמירת קדיש תתקבל כאשר היה מנין בסליחות, ויצאו קודם קדיש ע"ע צבור.

בעשרת ימי תשובה

הימים שאומרים בהם

בעשרת-ימי-תשובה* שבין ראש השנה ליום הכפורים, נוהגים לומר סליחות^[398]. שריבוי התפילה היא מדרכי התשובה^[399], וכדי להתוודות בכל יום מאלו הימים, שהוידוי הוא מדרכי התשובה^[400]. מהנוהגים לומר סליחות אף קודם ראש השנה^[401], יש נוהגים להאריך בסליחות של ימים אלו, יותר ממה שאומרים קודם ראש השנה^[402]. על אמירת סליחות בשבת של עשרת ימי תשובה, עי' להלן^[403]. ויש שלא נהגו באמירת סליחות בעשרת ימי תשובה^[404].

בחודש אלול

אמירת סליחות של ימים נוראים, מנהג כמה מקומות - בפרס^[405], ובכמה מקומות בספרד^[406] - להשכים מראש חדש אלול – מראש חודש, או מיום שלאחריו^[407] - לאמירת סליחות ותחנונים^[408], ואומרים עד לאחר יום הכפורים, כנגד ארבעים יום שעמד משה רבינו בהר, לקבל לוחות אחרונות^[409], והוסיפו אחרונים שלפי שבימים אלו שהיה משה במרום, נמנעו ישראל מלחטוא, לאחר שהעבירו שופר במחנה, בשביל שלא יטעו בעבודה זרה, לכן נהגו לומר סליחות ולשוב בתשובה^[410], וכתבו ראשונים שכל המוסיף לבקש רחמים ותחנונים זכות הוא לו^[411], וכתבו שהוא כעין מה שמצינו שדורשים בהלכות הרגל, שלושים יום קודם לרגל, שראוי להקדים לעסוק בענייני היום, כדי להתעורר על ענייני היום^[412], כך מראש חודש אלול מקדימים ומרבים בתפילה, כדי שיהיו המחשבות זכות ונקיות בהגיע ראש-השנה^[413], וכתבו אחרונים שהזמן מזומן לכך, שהוא קודם לימי התשובה והכפרה שבחודש תשרי^[414], וימי חודש אלול הם ימי תשובה^[415], ולפי שהחזרה בתשובה היא מלאכה רבה, ואינה ליום או ליומיים, לכן מתחילים שלושים יום קודם^[416], מהאחרונים יש שהוסיף טעם, שלפי שבזמן זה הלילות מתארכים, והעם מוסיפים במלאכתם מהלילות על הימים, טוב להתחיל ולקדם את פני השם בשירות והילולים, כדי שתבורך להם מלאכת הלילות כולם^[417], ויש מהראשונים שדרשו רמז מהכתוב "את לבבך ואת לבב"^[418], שהוא ראשי תיבות אלול, ולכן נהגו להשכים ולהתפלל בהם סליחות^[419].

בראש חודש אלול

אמירת סליחות בראש חודש אלול - לנוהגים לומר בכל חודש אלול ^[420] - נוהגים להתחיל ביום שלאחר ראש חודש^[421], וכתבו אחרונים שכן נכון לעשות^[422], לפי שאין אומרים סליחות בראש חודש^[423], ואפילו בראש חודש אלול^[424]. ויש שכתבו שנוהגים להתחיל בראש חודש^[425], שלדעתם אין איסור באמירת סליחות בראש חודש^[426], וכיון שמנהג אמירת סליחות בחודש אלול נתייסד על עליית משה למרום^[427], מתחילים בראש חודש, שבו עלה משה^[428].

מחמשה עשר באלול

אמירת סליחות של ימים נוראים, יש נהגו להתחיל מחמשה עשר באלול^[429], שראש השנה הוא יום הדין^[430], ומקדימים מחמשה עשר בחודש, להשכים ולומר תחנונים^[431].

בכ"ה באלול

אמירת סליחות של ימים נוראים, יש נהגו להשכים בכ"ה באלול^[432], לפי שלדעת רבי אליעזר הסובר שהעולם נברא בתשרי^[433], ביום זה התחיל בריאת העולם^[434]. ויש שאין נוהגים להשכים לסליחות קודם ראש השנה, שלדעתם הלכה כדברי רבי יהושע שהעולם נברא בניסן^[435].

בשני וחמישי של חודש אלול

אמירת סליחות של ימים נוראים, יש שנהגו בימי שני וחמישי של חודש אלול, לקום בלילות, ולקבוע תפלה בבית הכנסת, בתחנונים ובדברי כבושים^[436], כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה^[437], ואמרו בדרך דרש על הכתוב: דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב^[438], שראוי להשתדל בתפילה ובתשובה, קודם ראש השנה, כדי להכנס לראש השנה בטהרת הלב^[439].

במוצאי שבת הסמוך לראש השנה

אמירת סליחות של ימים נוראים, יש נוהגים להתחיל במוצאי שבת הסמוך לראש השנה^[440], בין שחל ראש השנה בשבת ובין שחל באמצע השבוע^[441].

במוצאי שבת הסמוך או שלפניו

אמירת סליחות של ימים נוראים – כאשר מתקרבים ימי הדין^[442] - יש נוהגים שאם חל ראש השנה ביום חמישי או בשבת, מתחילים במוצאי שבת הסמוך לראש השנה, ואם חל ביום שני או שלישי, מקדימים לומר ממוצאי שבת שלפניו^[443], שהוא עשרים ואחד או עשרים ושנים באלול^[444], לפי שנוהגים לומר סליחות לכל הפחות ארבעה ימים, משום שתקנו חכמים להתענות ארבעה ימים קודם ראש השנה^[445] - להשלים עשר תעניות של עשרת ימי תשובה^[446], או כנגד ימי ביקור של קרבן^[447] - ונוהגים לומר סליחות בימים שמתענים בהם^[448], וכדי שיהיה לעולם יום קבוע שלא יטעו, קבעו להתחיל לעולם ביום ראשון^[449], ויש שכתבו שהטעם שמקדימים למוצאי שבת שלפניו, הוא משום שצריכים שלושה ימים להכנה קודם ראש השנה^[450], כדרך שמצינו במתן תורה שאמר הכתוב "היו נכונים לשלושת ימים"^[451], שהקדוש ברוך הוא וישראל, דוגמת חתן וכלה, שאדם טורח בסעודה שלושה ימים^[452].

בטעם שמתחילים במוצאי שבת

בטעם המנהג להתחיל באמירת הסליחות במוצאי שבת^[453], יש מן הראשונים שכתב שהיינו משום שהעם שמחים אז מחמת מצות לימוד תורה, שלומדים בשבת^[454], ומחמת עונג-שבת*, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה^[455], והוסיפו שגם הפייטן התחיל "במוצאי מנוחה"^[456]. ויש שבארו הטעם לפי שיום ראשון הוא יום תחילת בריאת העולם^[457], והוא ראשון למעשה בראשית, ומאחר שהאדם הוא תכלית הבריאה לעבודת השם, לכן מתחילים בתשובה, ביום ראשון לבריאה^[458]. ויש שנתנו רמז לדבר, שהכתוב "אתם נצבים היום"^[459] - שקוראים בשבת שלפני אמירת הסליחות, בשחרית או במנחה^[460] - עולה בגימטריה: לעמוד לסליחות^[461], והוא רמז לעם לעמוד לסליחות למחר^[462].

בערב ראש השנה

בערב-ראש-השנה* - שמתקרב יום הדין^[463] - נוהגים להשכים מאד לפני היום^[464], ומרבים בו בסליחות, יותר משאר הימים^[465], ומקדימין פני השכינה, בהרבה סליחות ותחנונים, אולי ירחם, ולא יבוא במשפט עמנו, ביום הדין הזה^[466]. על נפילת אפים בסליחות של יום זה, ע"ע נפילת אפים.

בראש השנה

באשמורת הבוקר בראש השנה, יש מן הראשונים שכתבו, שיש מקומות שמשכימים לבוא לבית הכנסת קודם היום, ואומרים סליחות^[467], ויש שכתבו שנוהגים לקום בלילה השניה, לאמירת תחנונים וסליחות כסדר האשמורות^[468]. ויש נוהגים שלא לעמוד בראש השנה בבוקר לאמירת סליחות^[469].

בערב יום הכפורים

אמירת סליחות בערב יום הכפורים מצינו בו מנהגים חלוקים: יש נוהגים להשכים לסליחות^[470], וכתבו שאף על פי שהוא חשוב יום טוב, משום שהוא יום שלפני יום הכפורים^[471], וביום טוב אין אומרים סליחות^[472], לא יהא חמור מיום הכפורים עצמו, שאומרים בו סליחות ותחנונים^[473], ויום זה אינו יום שמחה, אף על פי שמרבים בו באכילה^[474], ויש שכתבו שלדעתם ערב יום הכפורים אינו חשוב יום טוב, אלא לאחר הסליחות – מעלות השחר ואילך^[475] - ולא בלילה^[476]. ויש שמוסיפים ומרבים בו בסליחות^[477], כמו בערב ראש השנה^[478], וכתבו שכל המרבה בתחנונים וסליחות ביום זה, הרי זה משובח^[479]. ויש נוהגים שלא להשכים בו לסליחות^[480], שלדעתם אף ליל ערב יום הכפורים חשוב יום טוב^[481]. ויש נוהגים למעט בסליחות^[482], שאף לדעתם ליל ערב יום הכפורים חשוב יום טוב^[483], ומכל מקום אומרים קצת סליחות, מפני שהוא על כל פנים, אחד מימי תשובה^[484]. ויש שכתבו שאין אומרים בו וידוי בסליחות אלא פעם אחת^[485] – שלא כדרך שאר ימים, שלמנהגם אומרים שלוש פעמים^[486] - לפי שעתיד להתוודות במנחה של ערב יום הכפורים ובערבית של ליל יום הכפורים^[487]. על נפילת אפים בסליחות של יום זה, ע"ע נפילת אפים וע' ערב יום הכפורים.

בהושענא רבה

בהושענא-רבה*, יש מקומות שנהגו לומר סליחות^[488] – כמו שאומרים ביום הכפורים^[489] - בלא וידוי וכדומה^[490], מהם שנהגו לאמרן לאחר כל הקפה^[491], ומהם שנהגו לאמרן בלילה, לאחר חצות, קודם לאשמורת הבוקר^[492]. על אמירת שלוש עשרה מדות בסליחות בהושענא רבה, ע"ע שלש עשרה מדות של רחמים. ויש שכתבו מנהג להתענות בהושענא רבה, ולומר בו סליחות לתענית, וכתבו ראשונים שמנהג התענית בחולו של מועד הוא מנהג איסור, ואינו ראוי להתקיים^[493].

באשמורת הבוקר

זמן אמירתן

זמן אמירת סליחות – של ימים נוראים^[494] - כתבו ראשונים שנהגו לקום בלילה^[495], באשמורת הבוקר^[496], קודם שיעלה עמוד השחר^[497], והוא בסוף הלילה, סמוך לאור הבוקר^[498], ומקדימים פני השם יתברך^[499], ומתפללים עד שיאור היום^[500], לפי שתפילת הלילה זכה מבלי ערבוב מחשבות וטרדות^[501], והקדוש ברוך הוא שט בעולם הזה, בשלש אחרונות של הלילה^[502], ונאמר "ובבוקר תפלתי תקדמך"^[503], ונאמר "קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך"^[504], וכן אמר דוד "אעירה שחר"^[505], שהיה מעיר את השחר^[506], והוא עת רצון^[507], ובזמן זה הוא קרוב לנו בכל קראנו אליו^[508], ולא די בכך שיש עת רצון משום שסליחות נאמרים בציבור^[509], ובבית הכנסת^[510], או בעשרת ימי תשובה^[511], אלא צריך שיהא עת רצון גם מצד הזמן^[512]. ויש מי שכתב שיש נוהגים על דרך הקבלה, שלא לומר סליחות קודם עלות השחר^[513], ותמהו עליו^[514].

בחצות הלילה

סליחות, יש נוהגים לומר בחצות הלילה^[515], ומביאים ראיה מדוד שאמר ,חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך"^[516], ותפלות שאדם מתפלל בלילה, הקדוש ברוך הוא שומע ועונה, מפני שהוא עת רצון, והקדוש ברוך הוא נזכר בחורבן הבית ובגלות ישראל, וחונן אותם, ושומע תפלתם^[517], ולדעתם היא עת רצון כאשמורת הבוקר^[518], ועוד שבחצי הלילה דעתו של אדם מיושבת עליו מפני ששקט הגוף, ומתיישבת הנפש מפני טרדת הגוף^[519]. ויש שכתבו שאותם שקשה להם לעמוד באשמורת, יאמרו בחצות הלילה^[520].

לאחר שהאיר היום

התאחרו ולא אמרו סליחות עד שהאיר היום, לא יבטלו מאמירת סליחות, לפי שימים אלו הם ימי רצון^[521], אף לאחר עלות השחר^[522], וכן כתבו אחרונים שיש מקומות שמאחרים עד עמוד השחר^[523], ויש שכתבו שבהרבה מקומות אומרים כאשר כבר היום גדול^[524]. בלילה הראשון, במקומות שאומרים פיוטים המוזכר בהם שעומדים בעוד לילה, יש שכתבו שמשכימים קצת יותר, משום לשון הפיוטים^[525].

קודם חצות הלילה

קודם חצות הלילה, כתבו אחרונים שאין ראוי לומר סליחות, ולא שלוש עשרה מדות של רחמים, מלבד בליל יום הכפורים^[526], והנוהגים לאמרן הוא מנהג טעות^[527], עיין על כך בערך שלש-עשרה-מדות-של-רחמים*. ויש שכתבו שאם אין הציבור יכולים לומר סליחות לאחר חצות, יש להתיר בגדר הוראת שעה, לאמרן קודם חצות, כדי שלא יתבטלו מאמירתן, ולא יהא להם התעוררות לתשובה, לפי שאין לדברים אלו מקור מן התלמוד, אלא מרבותינו האחרונים על פי ספרי קבלה, ומסתבר שאין בזה ענין איסור, אלא שאין מועילין בכח שלוש עשרה מדות של רחמים, אלא כסתם תפלה^[528], ואם אפשר, יכוונו בשליש הלילה, שיש אומרים שטוב להתחנן בשעות שהמשמרות משתנות, שהתפלה רצויה אז^[529]. ויש שכתבו שאותם שקשה להם להמתין, או במקום שלא יתאסף מנין לאחר מכן, יכולים לאמרן שעתיים קודם חצות הלילה^[530]. ויש מי שכתב שבדברים כגון אלו, שלא נזכרו אלא בדברי אחרונים, יחיד היודע לשקול את הדברים על פי הלכה, יכול להקל בהם^[531]. ויש מי שכתב מנהג לומר בתפילת ערבית, קודם קדיש תתקבל, סליחות קצר ומלוקט ממה שאומרים באשמורת, ונהגו כן במקום שקשה לקום באשמורת, מפני החשש שלא תשתכח אמירת סליחות, וכיון שאין איסור באמירת שלש עשרה מדות של רחמים קודם חצות אלא על דרך הקבלה והסוד, לא נהגו במקומם לחוש לדברים אלו^[532]. נשים – שטוב שתאמרנה סליחות^[533] – יכולות להקל לומר סליחות קודם חצות הלילה, לפי שטרודות בצרכי הבית^[534].

עטיפתו בטלית

השליח ציבור

שליח ציבור של סליחות - המוציא את הרבים ידי חובתם, או שאומר קדיש תתקבל לאחר סליחות^[535] - כתבו ראשונים ואחרונים, שמתעטף בטלית^[536], גדול^[537] - כדרך שמתעטף בשאר תפילות^[538] - משום כבוד הציבור^[539], או משום כבוד השכינה^[540], ויש שהוסיפו שבפרט בסליחות יש להתעטף בטלית, לפי שאומרים בהן "ויעבור ה' על פניו ויקרא"^[541], ומצינו בגמרא שדרש רבי יוחנן על פסוק זה, שהקדוש ברוך הוא התעטף כשליח ציבור, והראה למשה סדר תפלה^[542], ובאמירת י"ג מידות מתעטפים בטלית^[543], ויש שכתבו שמשום כך מתעטף הש"צ בטלית אף בלילה, שאינו זמן ציצית, לסוברים כן^[544]. ומכל מקום אין הטלית מעכבת, ואם אין טלית, יאמרו אפילו י"ג מידות, בלא טלית^[545]. על ברכת הציצית בלילה, ע"ע ציצית.

הש"צ המתחיל

במנהג הש"צ בסליחות, כתבו ראשונים מנהג שגדול העיר עומד להתפלל תחילה, לפי שכל דבר תלוי בתחילתו, ואם מתחיל דבר כשורה ובהכשר, הכל הולך כסדר^[546]. ויש ראשונים שכתבו הטעם לפי שיש סברא שהמתפלל ימים נוראים יתפלל גם סליחות, ומאחר שנהגו שגדול העיר מתפלל בימים נוראים^[547], מתפלל הוא אף בסליחות^[548].

הש"צ הקבוע

שליח ציבור הקבוע לשאר ימות השנה^[549], יש שכתבו שנהגו שאינו משמש ש"צ של סליחות בכל יום, לפי שהיה מנהגם שהש"צ האומר את הסליחות, מתענה^[550], ואם יתפלל הש"צ הקבוע בכל ימי הסליחות, יכבדו עליו התעניות, ובשביל להקל עליו, מתפללים אחרים ומתענים^[551].

קביעותו לכל ימי הסליחות

שליח ציבור של סליחות, יש שמשמע מדבריהם, שהיו רגילים שאותו ש"צ משמש לכל ימי הסליחות^[552], וכתבו שהיום אין נוהגין כן, אלא בכל יום משמש ש"צ אחר^[553]. ויש שמשמע מדבריהם שאף המנהג הקדום היה כך, שבכל יום שימש ש"צ אחר, לפי שנהגו שהש"צ המתפלל ביום הסליחות, מתענה באותו היום^[554], ואם יתפלל אותו ש"צ בכל יום, יכבדו עליו התעניות^[555].

ש"צ שיצא ידי חובתו

מי שיצא ידי חובת סליחות, יכול לחזור ולשמש שליח ציבור בסליחות, במקום שאין אחרים הראויים לשמש ש"צ, ואף על פי שאומר כמה אזכרות בכל פעם, ונהגו שלא לומר שם שמים אלא במקום החיוב, כיון שאומרו בשביל הציבור שצריכים לומר את הסליחות^[556].

תענית הש"צ

שליח ציבור של סליחות, יש נוהגים שמתענה באותו היום^[557]. ויש שמשמע מדבריהם שהמנהג שאף המשמש ש"צ בשאר תפילות היום של ימי הסליחות, של ימים נוראים, מתענה באותו היום^[558].

שימושו כש"צ בשאר התפילות

שליח ציבור של סליחות – של ימים נוראים - יש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות נוספות שבאותו היום^[559] - על התפילות אותם מתפלל, עי' להלן - בטעם המנהג נחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שהוא משום שהמתחיל במצוה, אומרים לו גמור^[560]. ואף על פי שבשאר ימות השנה, אין מקפידים בכך^[561], בימים אלו מדקדקים יותר מכל השנה^[562]. ב) ויש שכתבו שאפשר שהטעם שנהגו כן, משום שהיה מנהגם שהש"צ המתפלל ביום הסליחות, מתענה באותו היום^[563], ובשביל להקל על הש"צ הקבוע של כל יום, שלא יכבדו עליו התעניות, מתפללים אחרים ומתענים^[564], ולכן נהגו שהש"צ של סליחות, שודאי מתענה - לנוהגים כן ^[565] - יתפלל את שאר התפילות^[566]. ג) ויש שכתבו, שמאחר שש"צ של סליחות מתענה^[567], טוב יותר שהוא ישמש ש"צ בשאר התפילות, כי תפלתו יותר רצויה ומקובלת^[568]. ד) ויש שכתבו הטעם לפי שמצינו בשאר מקומות, שהמקבל על עצמו מצוה קטנה, שלא לפי כבודו, נותנים לו פיצוי, בשביל שימצאו קופצים למצוה - כגון המפטיר בנביא, שעובר לפני התיבה^[569] - כך תקנו שהמקבל על עצמו להיות ש"צ של סליחות - שהן דבר קל כנגד התפילה, שתקנוה אנשי כנסת הגדולה, ושיש אומרים שהיא מן התורה^[570], ואין שכר ש"צ של סליחות גדול, כש"צ של תפילה^[571] - ישמש ש"צ בתפילה^[572], וכדרך שמצינו לענין תרומת הדשן, שהזוכה בה זוכה בעבודות נוספות, לפי שהיא עבודת לילה, שאינה עבודה חשובה, וקשה להשכים בעבורה^[573], כך סליחות, היא עבודת לילה, ופחותה משאר תפילות של יום, וקשה להשכים באשמורת^[574], ובכדי שלא לנעול דלת בפני המקבלים על עצמם לשמש ש"צ בסליחות, לפיכך נתנו לו פיצוי, כדי שירצו בני אדם להזדקק למצוה זו^[575]. ויש שלא נהגו מנהג זה, שש"צ של סליחות, מתפלל את שאר התפילות^[576].

בשחרית ובמנחה

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[577], בתפילת שחרית שלאחר הסליחות נהגו שמשמש ש"צ^[578], וכן בתפית מנחה^[579].

בערבית שלפניהן

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[580] , בערבית שלפני הסליחות, נחלקו אחרונים: יש אומרים שמשמש ש"צ אף בערבית שלפני הסליחות^[581], שתפילת ערבית שייכת ליום שלמחרת^[582], ואף על פי שלא שייך בזה הטעם - שיש אומרים לענין התפילות שלאחריהן^[583] - שהמתחיל במצות סליחות, אומרים לו גמור, שהרי היא קודם הסליחות, מכל מקום אם יתפלל ש"צ אחר ערבית, יֵאָמֵר כלפיו, המתחיל במצוה אומרים לו גמור^[584], או שנהגו כן בשביל שלא יהא אחר מתחיל במצוה^[585], וכן כתבו אחרונים לפי הטעם שהש"צ של סליחות מתפלל בשאר התפילות משום שמפצים אותו^[586], וטעם זה שייך אף בתפילה שלפניהן^[587]. ויש שמשמע מדבריהם שלא נהגו שש"צ של סליחות ישמש ש"צ בערבית שלפניהן^[588], וכן כתבו לדעת הסוברים שהטעם שמשמש ש"צ בשאר התפילות, משום שהש"צ של סליחות מתענה^[589], ובערבית שלפני הסליחות הוא אינו בתענית^[590].

בערבית שלאחריהן

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[591], בתפילת ערבית בערב שלאחר הסליחות, נחלקו אחרונים: יש סוברים שלא נהגו שהש"צ של סליחות, יהיה ש"צ בערבית שלאחריו^[592]. ויש סוברים שאף בערבית שלאחר הסליחות, נהגו שמשמש ש"צ של סליחות^[593], שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור^[594], ותפילת ערבית שייכת למנחה – שהיא כנגד קרבן תמיד של בין הערביים^[595] - שלפניה, שהיא כנגד אברים ופרדים, שנותרו מתמיד של בין הערביים^[596].

קדימתו לש"צ אחרים

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[597], כאשר יש אחרים שצריכים להיות ש"צ – כגון אבל ומוהל, לנוהגים כן^[598], על בעל יארצייט, עי' להלן^[599] - נחלקו אחרונים מי מהם קודם: יש סוברים שש"צ של סליחות קודם^[600], שקדימתו היא משום המתחיל במצוה אומרים לו גמור – לסוברים כן^[601] – וענין זה נאמר אף במקום שיש עדיף ממנו^[602], וכן משמע באחרונים אף לסוברים שהטעם שמשמש ש"צ בשאר התפילות, משום תענית הש"צ^[603]. ויש שכתבו שהאחרים שצריכים לשמש ש"צ – היינו אבל ובעל יארצייט^[604] - קודמים לש"צ של סליחות^[605], אבל לענין מוהל, ש"צ של סליחות קודם לו^[606], שמה שהמוהל משמש ש"צ, לא נהגו כן אלא משום שמצינו לו רמז מן הכתוב^[607].

קדימתו לבעל יארציי"ט

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[608], כאשר יש בעל יארצייט (יום- שמת-בו-אביו-או-אמו*) – שמשמש ש"צ, לנוהגים כן^[609], והוא מתענה ביום היארצייט^[610] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שש"צ של סליחות קודם, שלדעתם קדימתו היא משום שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור^[611], והיינו אף במקום שיש עדיף ממנו^[612]. ויש סוברים שבעל יארצייט קודם^[613], שלדעתם עיקר הטעם שהש"צ של סליחות מתפלל כל היום, היינו משום תענית הש"צ^[614], ואף הבעל יארצייט מתענה^[615].

בסיום התפילה

הצריכים להיות שליח ציבור, שנדחים מפני ש"צ של סליחות - לסוברים כן ^[616] - ישמשו ש"צ בסיום תפילת שחרית^[617], מאשרי^[618], ולמנצח ואילך^[619].

כשאינו ש"צ קבוע

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[620], יש מי שכתב שהיינו דוקא כשמקבל על עצמו לשמש ש"צ בכל ימי הסליחות, שלדעתם טעם המנהג הוא בכדי שלא לנעול דלת בפני המקבלים על עצמם לשמש ש"צ בסליחות^[621], והיינו דוקא למקבל על עצמו לשמש ש"צ בקביעות, שנותנים לו להיות ש"צ בתפילות היום, בשביל שיתרצה להיות ש"צ אף למחר, אבל למשמש ש"צ ליום אחד בלבד, לא שייך נעילת דלת^[622]. אבל מדברי שאר אחרונים משמע, שהיינו אף בש"צ המשמש ליום אחד^[623].

ש"צ שאינו מוציא את הרבים

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[624], יש מן האחרונים שכתב שהיינו דוקא כשהוא אומר את הסליחות, והציבור שומעים ויוצאים ידי חובתם^[625], אבל עכשיו שנוהגים שכל הציבור אומרים את הסליחות, והש"צ אינו אלא מסיים אחריהם כמה תבות בקול רם, כדי שיאמרו הכל בשוה^[626], אין צריך ליתן לו פיצוי, שבכל אופן הוא צריך לומר את הסליחות, ואין טירחה במה שמסיים כמה תיבות, ועוד שאף אם ימנע, ימצאו רבים שירצו להיות ש"צ^[627]. אבל מדברי שאר אחרונים משמע שאף בש"צ שאינו מוציא את הרבים ידי חובתם, נהגו שיהא ש"צ בשאר תפילות היום^[628].

מחילת הש"צ

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[629], יש מי שכתב שזו היא זכותו של הש"צ, ויכול למחול עליה, שלדעתו הטעם שמשמש כש"צ בשאר תפילות הוא משום שנותנים לו פיצוי^[630].

במקום הצורך

שליח ציבור של סליחות, שיש נוהגים שמשמש ש"צ בתפילות היום^[631], במקום שיש עילה כל שהיא, אין צריך להקפיד על כך, שדין המתחיל במצוה אומרים לו גמור – שמטעם זה נהגו בכך, למבארים כן^[632] - אינו מעכב, והוא מתבטל בעילה כל שהיא^[633], ולכן אף לנוהגים שהש"צ של סליחות הוא הש"צ בערבית שלפניהן^[634], אם התפלל אחר תפילת ערבית, לסליחות יתפלל הש"צ המזומן לכך, המרוצה יותר לקהל, וקולו ערב יותר, לאמירתן בניגונם המיוחד^[635].

על דיני שליח ציבור של סליחות, שהוא כש"צ של שאר תפילות, שאם מתפלל בחזקה אין עונים אחריו, ושצריך שיוציא כל אדם בתפילתו, ע"ע שליח ציבור. על המעלות שיש סוברים שלכתחילה צריכים שיהיו לשליח ציבור של סליחות, כמו לש"צ של תפילות ימים נוראים, ע"ע הנ"ל. על אבל, האם משמש ש"צ בסליחות ובימי הסליחות, או שהוא כש"צ של ימים נוראים, שאין אבל משמש בהם שליח ציבור, ע"ע הנ"ל.

מחובת היום

ביום הכפורים

ביום-הכפורים* אומרים סליחות^[636] - על התפלות שבהן אומרים, עי' להלן^[637] - שסליחות ורחמים חובת היום הם^[638], שיום סליחה הוא^[639], וטוב להרבות בהן^[640]. ונראה בדעת ראשונים שמימות התנאים נהגו כן, להאריך באמצע תפילת יום הכפורים באמירת סליחות ופסוקי רחמים^[641].

בתפילת ערבית

לאחר תפילת ערבית, אומרים סליחות^[642], כסדר שבין ראש השנה ליום הכפורים^[643], כל מקום ומקום לפי מנהגו^[644]. ומותר לאמרן קודם חצות^[645], אף שבשאר הימים אין אומרים סליחות קודם חצות^[646]. לאחר הסליחות אומרים קדיש, ויש נוהגים לומר קדיש קצר לפניהן^[647]. ויש שמשמע מדבריהם שלא נהגו באמירת סליחות לאחר תפילת ערבית^[648].

באשמורת הבוקר

באשמורת של יום הכפורים - שיום הכפורים הוא מעשרת ימי תשובה, שנוהגים להשכים בהם לאמירת סליחות^[649] - יש נוהגים להשכים לאמירת סליחות ותחנונים, עד שיאיר היום^[650]. ויש שלא נהגו בכך^[651].

בתפילות היום

התפילות שאומרים בהן סליחות ביום הכפורים, נחלקו גאונים וראשונים: יש שכתבו שראוי לומר בכל בכל תפילה ותפילה^[652], מארבע תפילות היום^[653] - היינו שחרית מוסף מנחה ונעילה^[654] - בפיוטים וסליחות של שחרית, יש להזהר שלא להאריך, כדי שיתפללו מוסף קודם שתגיע שעת המנחה^[655], שלא יצטרכו להקדים מנחה למוסף^[656]. בתפילת מוסף יש שכתבו שאין אומרים סליחות, ושלושה עשרה מדות של רחמים^[657], ויש שכתבו שממעטים ממנין הסליחות שאומרים בשאר התפלות, מפני טורח ציבור^[658]. בתפילת מנחה, יש מהגאונים שכתבו שאין אומרים סליחות ותחנונים^[659]. בתפילת נעילה יש שכתבו שאם יש שהות ביום אומרים סליחות^[660], וצריך לקצר בסליחות ובפסוקים כדי שיגמור קודם שקיעה^[661]. בזמן הזה, מנהג הרבה קהלות שאין נוהגים באמירת סליחות בשחרית ומוסף ומנחה של יום הכפורים^[662], וערערו פוסקים על מנהגם^[663].

מקומן בתפילה

מקום אמירת הסליחות בתפילות - היום - הוא בתוך תפלת חזרת הש"צ^[664], בברכה רביעית^[665]. ויש שאין אומרים אותן אלא לאחר חזרת התפילה^[666] .

עמידה באמירתן

בשעת אמירת סליחות ביום הכפורים, יש מן האחרונים שכתבו שעומדים על רגליהם^[667].

שינוי ממנהג

במנהג הסליחות, כתבו ראשונים שאף לענין מנהג הסליחות הנאמרות ביום הכפורים, אל ישנה אדם ממנהג העיר^[668].

כשחל בשבת

יום הכפורים שחל בשבת, אומרים סליחות כדרך שאומרים בחול^[669]. ויש נוהגים לקצר בסליחות של הלילה, ואומרים עד "הרחמים והסליחות"^[670].

בשבת

דברים הדוחים את אמירתן

אמירת סליחות בשבת של עשרת ימי תשובה - שבימות החול אומרים בהם סליחות^[671] – נחלקו ראשונים: יש שכתבו שאין אומרים בשבת סליחות^[672], לפי שאין אומרים בשבת דברי תחנונים^[673], ויש בסליחות שאלת צרכים, שאין שואלים בשבת^[674], וכתבו ראשונים שלדעת רב יהודה בר שמואל בר שילת בשם רב, זהו שאמרו תנאים שאין מתריעים בשבת^[675], היינו שאין אומרים תפלת עננו^[676], ויש שכתבו הטעם משום ביטול עונג שבת, או משום חשש חילול שבת בקריאה לאור הנר, או בהקשת המעורר לסליחות על גבי הדלתות^[677], או לפי שבשבת אין מאריכים בשאילת צרכי שעה^[678], ואף שאפשר להתפלל בדברים המותרים^[679], לא נהגו בכך, משום שדברים אלו צריכים גדר וסייג, וקרוב לפשוע בהם^[680]. ויש שכתבו שאומרים סליחות אף בשבת של עשרת ימי תשובה^[681], וכתבו אחרונים שלדעתם על דבר נחוץ מתריעים – היינו תפילת עננו^[682] – אף בשבת, וכיון שבעשרת ימי תשובה, התפלה נשמעת יותר מבימים אחרים, ובאותם הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביום הכפורים^[683], אין לך דבר נחוץ יותר מזה^[684]. וכתבו ראשונים שאין בדבר משום ביטול עונג שבת, שאדרבה אין לך שמחה ותענוג גדול מזה^[685], או לפי שימים אלו נתנו להכנעת ושבירת היצר^[686], ובארו שאין חשש שיבואו לידי חילול שבת^[687]. על אמירת סליחות ביום הכפורים שחל להיות בשבת, עי' לעיל^[688].

בתוכן הסליחות בשבת

בתוכן הסליחות שאומרים בשבת - לנוהגים לומר סליחות בשבת של עשרת ימי תשובה^[689] - נחלקו ראשונים: יש נוהגים להתפלל כמו בשאר הלילות, ואף על פי שיש בהם בקשות של שאלת צרכים, שאין מבקשים בשבת^[690], שאם התירו בטול עונג שבת וסבל הצער^[691], כל שכן שיתירו ריבוי של תפילות בכל מין שבהם^[692]. ויש נוהגים לשנות בסדר סליחות בשבת זו, שאין מתחננים בשאלת צרכים, שבשבת אין מאריכים בשאלת צרכי שעה^[693], אלא מתפללים בדברי שבח והודאה להשם^[694], וריצוי^[695], כענין הזכרת שבת ואהבת אבות^[696], ואמירת וידוי^[697], ויש שכתבו שאין מתחילים באמירת "לך ה' הצדקה"^[698], ובענייני הצעקה, כדרך שעושים בחול, אלא מתחילים במזמורים ובפסוקים משמחי לב, כגון "מזמור שיר ליום השבת"^[699], ועושים מזה עיקר, ומקצרים הרבה בענייני הצעקה והתחנה, ועל ידי שינויים אלו מקילים בדבר שאין איסורו חמור כל כך^[700].

כשיש חתן ובעל ברית

חתן – אף על פי שאינו אומר סליחות של תעניות ציבור^[701] – אומר סליחות של ימים נוראים^[702]. כשיש חתן ובעל ברית, יש שכתבו שנוהגים לקצר בסליחות, ולומר עד "לה' אלוקינו הרחמים והסליחות"^[703].

נפילת אפים

נפילת אפים בסליחות שאומרים בהשכמה, ויש חתן או בעל ברית – שבתפילות היום אין אומרים נפילת אפים, כשיש חתן או בעל ברית^[704] – אין אומרים נפילת אפים בסליחות^[705], כדין נפילת אפים שבשאר תפילות^[706]. ויש מי שכתב שאומרים נפילת אפים בסליחות^[707], שנפילת אפים של סליחות הוא חלק מנוסח סליחות המקובל, ואינו מתבטל בשום פנים, גם במקום חתן, או סנדק ובעל ברית^[708].

הערות שוליים