אנציקלופדיה תלמודית:קדושי קטנה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־14:34, 28 בינואר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Added new Talmudit entry)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - קידושיה ונישואיה של בת ישראל עד שלא גדלה או עד שלא בגרה.

קידושי קטנה הם בשני דרכים: א) כשיש לה אב שמתקדשת ע"י אביה אפילו שלא לדעתה ואפילו כשהיא נערה כל זמן שלא בגרה - מן התורה (חלק זה יתבאר בשבעת הפרקים הראשונים של הערך). ב) כשאין לה אב, או שיצאה מרשותו[1], שמתקדשת ע"י אמה או אחיה[2] לדעתה – או ע"י עצמה[3] - כל זמן שהיא קטנה – מדרבנן. וקידושין אלה נקראים קידושי מיאון, משום שאם רצתה ממאנת בו ויוצאה בלא גט[4] (חלק זה, השני, יתבאר בשלושת הפרקים האחרונים של הערך).

זכות האב בבתו

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה[5] וכל שכן כשהיא קטנה[6] ואפילו שלא לדעתה[7], שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה[8]. ומקרא זה בנערה נאמר שהרי כתוב שם: והוציאו את הנערה וגו'[9]. והאב זכאי בבתו – בקטנות ובנערות[10] - בקידושיה: בכסף בשטר ובביאה[11]. בכסף – שכסף קידושיה שלו[12]. ואפילו קידשה במאה מנה הכל של האב[13]. בשטר – שאם קיבל שטר איסורין עליה הרי זו מקודשת[14]. ובביאה – שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין[15] על כורחה[16]. ודוקא כשמוסרה לקדשה בביאה, אבל בענין אחר לא יתכן שימסור אותה לביאה בעל כורחה, שאפילו קידשה בעל כורחה יכולה לומר: איני נבעלת לו, שמאוס הוא עלי ואין כופין אותה להיבעל לשנאוי לה, אלא שיש לה דין מורדת כמו בשאר נשים[17], אבל כשמסרה להתקדש בביאה אינה יכולה לעכב[18].

בירושלמי שאלו: האב זכאי – נוח בכסף ובשטר (שזכות היא לו שמקבל הכסף לעצמו, וכן זוכה בשטר לצור על פי צלוחיתו[19])

בביאה – מה זכות היא לאב? [20] – תיפתר שאמר לו: לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה[21] נמצא שזכאי בכסף על ידי קנייתו בביאה[22].

ומנין שכסף קידושיה לאביה? אמרו: מכיון שהאב מקבל קידושיה ככתוב: את בתי נתתי לאיש הזה[23] גם הכסף שייך לאביה[24]. ושאלו: שמא רק בקטנה שאין לה יד אמרה תורה שבידו נתינתה לשם קידושין, אבל נערה שיש לה יד היא תקדש עצמה והיא תקח הכסף?[25] ואע"פ שהמקרא "את בתי נתתי" במוציא-שם-רע נאמר שהיא נערה ככתוב: ונתנו לאבי הנערה[26], שמא כך הוא אומר: את בתי נתתי כשהיתה קטנה ועכשיו היא נערה[27], או שאמנם המקרא מדבר בנערה, והתורה אמנם זיכתה לו לקבל קידושיה – ואפילו בעל כורחה[28] - אלא שהייתי אומר שכיון שנערה היא שיש לה יד, יכולה גם היא עצמה לקבל קידושיה, וכשהיא מתקדשת בעצמה יהיה כסף הקידושין שלה, וכשאביה מקדשה יהיה כסף הקידושין שלו[29]. או שכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם כשקידשה אביה לא יזכה בכסף קידושיה[30]. והתשובה היא: שלמדים ממה שנאמר באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף[31] אין כסף לאדון זה – בצאתה מרשותו בסימני נערות – אבל יש כסף לאדון אחר. ומיהו? אביה. שכשיוצאה מרשותו דהיינו כשמתקדשת – שיוצאה מרשותו לענין הפרת נדרים שאינו מופר אלא בשותפות הארוס[32] - הכסף לאביה[33]. ועכשיו ששמענו שגם בנערה הכסף לאביה ממילא נלמד שהוא מקבל קידושיה של נערה שאין סברה שהוא יקבל כסף קידושיה והיא תקדש את עצמה[34].

בשטר וביאה מנין – שביד אביה לקדשה ולמוסרה בעל כורחה[35] - שנאמר: והיתה לאיש אחר[36] הוקשו הוויות – כסף ושטר וביאה – זה לזה[37].

אע"פ שגם הנערה היא ברשות אביה לקדשה מכל מקום נחלקו אמוראים אם יכולה הנערה גם בעצמה לקבל קידושיה. ריש לקיש סובר שהדבר תלוי במחלוקת התנאים לענין גט ששנינו: נערה המאורסה היא ואביה – או היא או אביה31 – מקבלים את גיטה. ור' יהודה אומר: אין שתי ידיים זוכות כאחת אלא אביה ולא היא32. וכמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין33 שלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת, ולר' יהודה אינה מקודשת[38] שהרי נאמר: ויצאה והיתה[39], הוקשה הויה (קידושין) ליציאה (גירושין)[40] מה גירושין, לדעת חכמים, בין היא בין אביה, אף קידושין בין היא בין אביה[41], ואעפ"י שלא לגמרי מקישים אותם, שהרי קטנה מתגרשת אף ע"י עצמה לדעת חכמים[42] ואינה מתקדשת ע"י עצמה, היינו משום שקטנה אין לה יד לקבל קידושיה, ולקבל גט יש לה יד כיון שנישאת[43], אבל בנערה שיש לה יד אין לחלק בין קידושין לגירושין[44]. ור' יוחנן אמר מחלוקת בגירושין, אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא[45], ושני טעמים נאמרו בדבר: א) גירושין שמכנסת עצמה - בקבלת גיטה[46] - לרשות אביה, בין היא ובין אביה (לדעת חכמים) שגם אביה רוצה שהיא תקבל. קידושין משפקעת עצמה מרשות אביה – אביה ולא היא[47]. ב) קידושין שמדעתה אביה ולא היא, שהתורה זיכתה לו[48], גירושין שבעל כורחה בין היא ובין אביה[49], כי מה לנו ולדעתו, הרי גם כשהוא מקבל הגירושין בעל כורחו הם[50], ואע"פ שהוקשתה הויה ליציאה[51] על כורחך לא הוקשו לדבר זה, שהקידושין כיון שאינם אלא מדעתה, כל זמן שהיא נערה – הכל תלוי בדעת האב, ודעתה אינה כלום, או שלדעת ר' יוחנן אין אומרים בכל מקום שהוקשתה הויה ליציאה, אלא במקום שנאמר נאמר, ובמקום שלא נאמר לא נאמר[52], הלכה כר' יוחנן[53].

אפילו לדעת ריש לקיש שהנערה יכולה בעצמה לקבל קידושיה מכל מקום אינה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה, וכדרך שמצינו בגירושין שאין הנערה יכולה לעשות שליח לקבלת הגט[54] אבל בירושלמי אמרו שזה תלוי במחלוקת ר' יוחנן ור"ל, שלדעת ר' יוחנן שאין לנערה לקבל קידושיה ואין לה דעת אצל אביה אינה עושה שליח אפילו לקבל גיטה, ולדעת ר"ל שנערה מקבלת בעצמה קידושיה יש לה דעת אצל אביה ועושה היא שליח בין בגירושין בין בקידושין[55].

במאמר – קידושי כסף או שטר שביבמה[56] - שנינו: קטנה מן האירוסין אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה, והנערה בין מדעת עצמה בין מדעת אביה[57]. ואפילו לר' יוחנן שסובר שבקידושין דברי הכל אביה ולא היא, וכן אפילו לר' יהודה שסובר אפילו בגירושין אביה ולא היא מכל מקום במאמר הכל מודים שנערה יכולה לקדש עצמה שלא מדעת אביה הואיל וזקוקה ועומדת[58].

על האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי, באיזה אופן חלים הקידושין, ואם אין בזה משום דבר שלא בא לעולם – עיין ערך דבר שלא בא לעולם.

בת יום אחד מתקדשת בכסף[59]. והוא הדין בשטר[60], אבל בביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד[61] וכן אמרו: בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה[62] שפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה[63].

אין קידושין תופסים בנפל, ואם קיבל אבי הנפל בה קידושין והמקדש קידש אחר כך את אחותה תופסים הקידושין וצריכה גט[64], ואם כן מה שאמרו שבת יום אחד מתקדשת היינו בידוע שכלו לו חדשיו, או ששהה שלושים יום אחר הקידושין שנתגלה הדבר למפרע שאינו נפל[65]. ויש אומרים שהמקדש נפל הקידושין ספק ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכים גט מספק[66].

אפילו היתה הבת חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה[67].

האיש מקדש את בתו ואין האישה מקדשת את בתה[68], שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה[69] באביה נתלית נתינתה[70].

במסירתה לחופה

האב זכאי למסור את בתו – קטנה ונערה - לחופה[71]. ואפילו בעל כורחה[72]. משום שכתוב את בתי נתתי לאיש הזה[73]. כל נתינות שבה במשמע[74], ויש מן הראשונים שסוברים שרק נערה יכול למוסרה בעל כורחה, אבל קטנה שאינה בת מסירה לחופה אינו יכול למוסרה לחופה אלא מדעתה[75].

בירושלמי אמרו שאפילו לריש לקיש שסבור לדעת חכמים שנערה יכולה לקבל בעצמה קידושיה[76] מכל מקום מודה הוא בנישואין שאינה יכולה להשיא עצמה בלי רשותו, שלא הכל ממנה להשיא עצמה להפסיד מעשי ידיה לאביה[77].

קטנה בין היא בין אביה יכולים לעכב[78]. פירוש שאם נתארסה יכולים לעכב יותר משנים עשר חודש – שנותנים לבתולה ארוסה משתבעה הבעל לפרנס עצמה בתכשיטים ולהינשא[79] - שלא להשיאה לו עד שתגדיל[80]. ושאלו בגמרא: נוח מה שהיא יכולה לעכב – מתוך שקטנה היא ולתשמיש קשה לה ואם תינשא לו, היום ולמחר כשאינה יכול לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור לביתה ונמצאת צריכה תכשיטים אחרים, ומפני טענה זו יש בידה לעכב[81] - אלא אביה אם היא נוח לה מה אכפת לו, ותירצו שסובר אביה עכשיו אינה יודעת – מנהג אישה וענין תשמיש[82] - למחר תמרוד בו ותבוא ותפול עלי[83]. ונמצאתי צריך לתכשיטים אחרים[84].

כתבו ראשונים שמה שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב היינו שבזה שהיא או אביה אינם רוצים שתינשא אינה נחשבת בכך למורדת לכתוב עליה אגרת מרד ולפחות מכתובתה[85], שהרי בדין הם מעכבים שלא תינשא עד שתגדיל[86]. ומכל מקום אינה אוכלת משלו, שאפילו אם נאמר שגם משום תקנתו אמרו שהם יכולים לעכב דהיינו כדי שלא תמרוד בו, אעפ"כ אין הוא חייב במזונותיה, שלא נתחייב במזונות אלא אם כן הוא מעכב מלינשא[87]. ועוד שאם נאמר שתקנו כן גם משום תקנתו אם כן היה בדין שגם הוא יוכל לעכב, והרי לא אמרו אלא בין היא בין אביה משמע שהוא אינו יכול לעכב[88]. ויש אומרים שגם הוא יכול לעכב מאותו טעם: שמא תמרוד עליו[89] ואם קבעו זמן הנישואין לפני שגדלה אין האב יכול לעכב, וכן הבעל – לדעת הסוברים שיכול לעכב[90] - שהרי קבעו זמן וויתרו על זכותם, אבל היא יכולה לעכב שאין האב יכול לוותר על זכותה[91].

ויש מפרשים שמה שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב היינו שיכולים לעכב מלינשא עד שנים עשר חודש משעה שתבעה הבעל לפרנס עצמה ולהכין תכשיטיה, וכדרך שאמרו בגדולה שנותנים לה שנים עשר חודש משעת תביעה, אבל משנים עשר חודש ואילך גם בקטנה אינם יכולים לעכב[92].

ויש מהראשונים שפירשו מה שאמרו בגמרא "נוח מה שהיא יכולה לעכב"[93] דהיינו שיכולה לעכב מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה יכולה לעכב עליו, משום שמה שזיכתה תורה לאב למוסרה לחופה אינו אלא כשהיא נערה שבת מסירה לחופה היא, אבל לא כשהיא קטנה שאינה בת מסירה לחופה, וכן מה שאמרו "אבל אביה אם היא נוח לה מה איכפת לו"[94] פירושו: שכיון שקיבל בה קידושין מבעל זה נמצא שהקידושין מדעתו היו, וכשנוח לה עכשיו להימסר לבעלה איך יכול הוא לעכב, ומתרצים בגמרא שלכן יכול הוא לעכב כיון שקטנה היא ואינה יודעת, ולמחר תמרוד בבעלה ותבוא אל אביה ונמצא צריך לתכשיטים אחרים[95].

ויש מפרשים מה שאמרו "נוח מה שהיא יכולה לעכב" שהינו שאע"פ שהאב יכול להשיאה בעל כורחה מכל מקום אסור לעשות כן להכניסה לחופה בלא דעתה[96].

פחות מבת שלוש שנים ויום אחד אע"פ שקידושיה קידושין גמורים[97] מכל מקום אין חופתה חופה, שפחות מבת שלוש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה, וכיון שאין לה ביאה אין לה חופה[98]. ואפילו לדעת הסוברים שחופה שאינה ראויה לביאה היא חופה[99], היינו כשאינה ראויה לביאה מחמת איסור, אבל פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד שאינה ראויה לביאה מחמת עצמה לדברי הכל אין חופתה חופה[100]. ונחלקו אחרונים: יש אומרים בדעת אחד הראשונים שפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד חופתה חופה, אלא שאינה אוכלת בתרומה שכיון שאין ביאתה ביאה אף הוא חוזר ומשלחה אצל האב וחוששים שמא תמזוג כוס לאחיה ולאחיותיה, וכן שכיון שאינה ראויה לביאה אינו בודק אותה וחוששים לסמפון[101], ויש שכתבו שלדברי הכל חופת פחות מבת שלוש שנים ויום אחד אינה חופה[102].

האיסור לקדשה או להשיאה כשהיא קטנה

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[103]. ואעפ"י שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן[104], אלא מצוות חכמים שלא יקדשנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[105], אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה[106] - שטורח הוא לה[107] - אבל פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה[108]. ואין חוששים שמא ייכנס בה פחד מעכשיו ותחלה[109]. זה שפוסקים להשיאה כשהיא גדולה היינו דוקא בלא קידושין – אלא שידוכין בלבד[110] - אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[111], ויש מהראשונים שסוברים שמותר אפילו לקדשה כשהיא קטנה, שמי יאמר לנו שהלכה כמי שאומר שאסור לקדש בתו הקטנה, שהרי מצאנו אמוראים שקידשו בנותיהם הקטנות ולא חששו לאיסור זה[112], ויש מהראשונים שכתבו שעכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגברת עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם[113], וגם אנו מתי מעט ואין מוצאים תמיד זיווג הגון[114].

יש שכתבו שאם האב אומר לבתו צאי וקבלי קידושייך, והיא מקבלת הקידושין בעצמה[115], מותר לקדשה כשהיא קטנה[116] ומכל מקום יש שכתבו שגם בזה מצוה להמתין עד שתגדיל[117].

יש שנתקשו ממה שאמרו חכמים המשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר[118]: וידעת כי שלום אהליך ופקדת נויך ולא תחטא[119], וסמוך לפרקן עדיין קטנים הם[120], ותירצו שלא אסרו אלא לקדש קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה, אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפרקה אע"פ שעדיין קטנה היא, ומה שאמר "עד שתגדל" היינו משום שאין רגילות שקטנה תאמר בפלוני רוצה עד שתגדיל, אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה אפילו קטנה, אם סמוכה היא לפרקה, ועוד ש"עד שתגדל" אין רוצה לומר גדולה אלא שתהא בעלת שכל[121], וכן כתבו ראשונים שכל שיש בה דעת ומתרצית בדבר, וכל מקום שאין לחוש שתמאן בו מותר לקדשה וגם מצוה היא עליו[122]. כמו שנאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים[123]. ויש שרצה לפורש ש"עד שתגדיל" היינו סמוך לפרקה שאז מותר ומצוה להשיאה[124].

יש מהגאונים שכתבו שאין לאדם לקדש את בתו עד שתבגר[125], ומהאחרונים שיש פירשו דבריהם "שתבגר" – היינו שנעשה בשרה עבה והגיעה לתאוות אישות, ואז מצוה להשיאה אפילו כשהיא קטנה, וזהו סמוך לפרקן האמור בגמרא[126].

כדרך שיש איסור על האב להשיא את בתו קטנה כן אסור לאיש לישא את הקטנה. אמרו חכמים: המשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח[127], היינו אותם שנושאים קטנות שאינן בנות לידה[128] והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה[129].

ומכל מקום משום איסור השחתת זרע אין כאן כיון שמשמש כדרכו[130], ולכן בדיעבד כשעבר ונשא קטנה מותר לשמש עמה[131] ויש מן האחרונים שרצו לומר בדעת ראשונים שהאיסור לישא את הקטנה הוא משום השחתת זרע, ואע"פ שמותר לשמש עם עקרה וזקנה היינו משום שבשעה שנשאה לא היה יודע שהיא עקרה או זקנה, אבל הנושא קטנה חשוב כמוציא זרע לבטלה כל ימי קטנותה[132].

בברייתא שנינו: ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה[133], ונאמרו על זה בגמרא כמה פירושים: (א) רבה אומר שר' אליעזר סובר כר' מאיר שחוששים למיעוט[134], וחוששים שמא תמצא קטנה זו אילונית[135]. וסובר כר' יהודה שאומר אילונית זונה היא[136] ואסורה לכהן. ודחו בגמרא פירוש זה[137]. (ב) רב אדא בר אהבה אומר שהכוונה לכהן גדול שאסור לקדש את הקטנה, משום שאימתי קונה אותה קנין גמור? לכשגדלה – שקידושי קטנה אינם כלום[138] - וכשגדלה בעולה היא. והרי היא כאנוסת עצמו ומפותת עצמו[139] וגם פירוש זה נדחה. שאם בשקידשה אביה – קידושין גמורים הם מקטנותה. ואם בשקידשה עצמה – דברי ר' אליעזר הם ולא רבנן?[140]. כלומר: שמשמע שרבנן חולקים על ר' אליעזר ובאופן זה בודאי היא כבעולת עצמו ולא היו רבנן חולקים עליו[141]. (ג) רבה אמר שהכוונה לכהן הדיוט שאסור לקדש קטנה משום שחוששים שמא תתפתה ותזנה עליו לפי שאין בה דעת[142] ותאסר עליו, אבל בישראל אין חוששים לכך שאפילו אם תתפתה – פיתוי קטנה אונס הוא[143]. (ד) רב פפא אמר שמדובר בכהן גדול, ור' אליעזר סובר כאותו תנא ששינינו: כי אם בתולה מעמיו יקח אשה[144] יכול קטנה תלמוד לומר אשה, אי אשה יכול בוגרת תלמוד לומר בתולה, הא כיצד? יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת, וזוהי נערה[145]. ורב נחמן בר יצחק אומר שהוא כאותו תנא ששנינו: בתולה אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר: והנערה טובת מראה מאד בתולה[146].

גם בירושלמי אמר שכהן גדול לא ישא את הקטנה[147]. ושאלו שם: אם אירס את הקטנה ונתמנה להיות כהן גדול אם מותר לו להכניסה? והשיבו: שאסור, שקורא אני עליה אישה ולא קטנה[148].

ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שכן הלכה, שכהן גדול אוסר בקטנה ומצוותו בנערה[149], ואע"פ שר' אליעזר אמרה אין חכמים חולקים עליו בזה[150], ויש חולקים וסוברים שאין זו אלא דעת ר' אליעזר וחכמים חולקים וסוברים שמצוותו בקטנה או בנערה[151].

כתבו אחרונים שאפילו לדעת הסוברים שכהן גדול אסור בקטנה היינו דוקא נישואין אבל קידושין לחוד מותר, שכיון שסופה להיות נערה תחתיו מותר לארסה על דעת לכנסה נערה ומהמקרא "אשה" שלמדים "ולא קטנה" היינו שלא יבעלנה קטנה[152]. עוד כתבו שביאה לחוד שלא לשם אישות גם כן אין איסור, ואין איסור אלא בדרך אישות, וכמו באיסור בעולה לכ"ג לדעת הסוברים שאין איסור אלא בבועלה לשם אישות[153] ונסתפקו אחרונים בכהן גדול שעבר ונשא קטנה אם מפרישים אותה ממנו עד שתעשה נערה, או שמחייבים אותו להוציאה בגט, או שבדיעבד מתירים לו לקיימה, וכמו בבוגרת ומוכת עץ שאם עבר ונשא יקיים[154].

אע"פ שמצוה על האב להשיא בתו[155], מכל מקום אסור להשיאה לזקן, וכך אמרו חכמים: אל תחלל את בתך להזנותה[156] זה המשיא את בתו לזקן[157], שמתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו[158], ועליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה[159], שמחבר שבע לדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה, זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע[160].

כשהבת ברשות עצמה

נערה שמת אביה מתקדשת בעצמה, וקידושיה קידושי תורה[161]. בגרה הבת אין לאביה רשות בה, והרי היא ככל הנשים שאינן מתקדשות אלא לדעתן[162].

השיאה האב ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה אע"פ שעדיין קטנה היא, שכיון שנישאת אין לאביה רשות בה לעולם[163] והרי היא כיתומה בחיי האב[164] אבל אם קידשה (בלא נישואין) ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה, ואפילו כמה פעמים[165]. וכך אמרו חכמים: מוכר אדם את בתו לאישות ושונה – קיבל בה קידושין ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר, וכסף קידושיה שלו, אם לא בגרה[166]. – לאישות אחר שפחות – מוכרה בקבלת קידושין אחר שמכר ושפחות ויצתה וחזרה אליו[167] - אבל לא לשפחות אחר אישות[168]. שאם קיבל בה קידושין וחזרה אליו, שנתאלמנה, אין חוזר ומוכרה לשפחות[169]. ויש מן התנאים שסובר שמוכר אדם את בתו לשפחות אחר אישות[170].

קידשה אביה בדרך – בבוקר[171] - וקידשה עצמה בעיר - בערב[172] -0והרי היא בוגרת – שבדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום[173] - נחלקו אמוראים: רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו – וקידושיה קידושין ולא של אביה[174] - ; ושמואל אמר חוששים לקידושי שניהם[175]. שמא כשקידש האב נערה היתה וקדמו קידושין[176]. ופירשו בגמרא שאם היא בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות – שכשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים. ופעמים שהיא ממהרת לבגור, וסימניה ניכרים בדדיה[177] - לדברי הכל חוששים לקידושי שניהם. וצריכה גט משניהם[178], ואין אומרים מתוך שעכשיו היא בוגרת בבוקר גם כן בוגרת היתה[179], אלא רק עכשיו הוא שבגרה[180], שכל אותם ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה, ושמא עכשיו הוא שבגרה[181]. והוא הדין אם קידשה אביה לבדו הרי היא ספק מקודשת וצריכה גט, ואין אומרים שהיא ודאי מקודשת שנעמידה בחזקת נערה וברשות האב היא שהרי כנגד זה יש לה חזקת פנויה ועל כן הוא ספק קידושין[182], אם היא בלבד קידשה עצמה נחלקו אחרונים: יש אומרים שהיא ג"כ ספק מקודשת[183], ויש אומרים שאין חוששים לקידושיה כלל שהרי חזקת נערה וחזקת פנויה לה[184].

ויש מן הראשונים שסובר שבתוך ששה חדשים שהרי היא בחזקת נערה ואנו אומרים בתורת ודאי שעכשיו הוא שבגרה, וקידושיה שלה אינם כלום, וקידושי אביה הם קידושי ודאי[185].

ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שבתוך ששה חדשים לעולם היא נערה ואפילו מביאה סימני בגרות. וקידושי אביה הם קידושי ודאי וקידושי עצמה אינם כלום[186].

אם נתקדשה לאחר ששה חדשים מנערותה לדבר הכל אין חוששים לקידושי אביה כלל, שהרי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד[187] וודאי מששלמו לה ששה חדשים בגרה לה[188].

מחלוקת האמוראים היא בשנתקדשה באותו יום אחרון שמשלים ששת החדשים, והיום הזה היא בחזקת שתבגר[189], שבאותו יום אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות[190] - רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, משעכשיו היא בוגרת בבוקר ג"כ בוגרת היתה – שכל היום היא בחזקת שתביא[191] - ושמואל אמר עכשיו הוא שהביאה סימנים[192].

וכתבו ראשונים שמחלוקת רב ושמואל היא רק בקידשה אביה וגם קידשה היא את עצמה, שאילו בקידשה אביה גרידא מודה שמואל שאינה מקודשת שמעמידים את האישה בחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה[193]. ועוד שהרי היא בוגרת לפנינו ("תרתי לריעותא"[194]) ואין קידושי האב קידושין, אבל עתה שקידשה אף היא את עצמה שוב אינה בחזקת פנויה ש"ממה נפשך" אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושין שלה, ומשום כן חולק שמואל וסובר שחוששים לקידושי שניהם[195], ולכן נקטו המחלוקת של רב ושמואל רק באופן שקידשה אביה תחילה ואח"כ קידשה היא את עצמה, שאילו להיפך, כשקידשה היא עצמה תחילה ואח"כ קידשה אביה מודה שמואל שאין חוששים לקידושי האב שהרי היא בחזקת פנויה והיא בוגרת לפנינו ששמא בשעה שקידשה עצמה עדיין נערה היתה וכשקידשה אביה כבר היתה בוגרת ופנויה היא[196]. ומכל מקום אף בקידשה אביה לחוד אם אינה מכחישתו לומר מן הבוקר בוגרת הייתי הם ספק קידושין. שאף שמצד חזקת פנויה צריך לומר שבוגרת היתה, מכל מקום חוששים שמא נתרצית למעשה אביה והוא שלוחה לקבל קידושיה[197].

קידשה היא עצמה גרידה אפילו לרב אינה מקודשת בודאי ואינה צריכה גט אלא מספק, ואין אומרים מכיון שהיא עכשיו בוגרת גם מקודם לכן בוגרת היתה ומוקדשת בודאי, שהרי מצד שני יש להעמידה בחזקת פנויה ולומר שהיתה נערה ולא חלו קידושיה ועל כן אינה מקודשת אלא מספק[198].

הלכה כרב שאומרים הרי היא בוגרת לפנינו, ומתוך שהיא עכשיו בוגרת מן הסתם גם כשקידשה האב היתה בוגרת ולא חלו בה קידושי האב[199]. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שאפילו באין הבת מכחשת את האב ג"כ לא חלו קידושי האב, שהרי בגמרא אמרו שמחלוקת רב ושמואל היא באין הבת מכחישתו, אבל במכחישתו ואומרת כבר בגרתי מאתמול[200], או שאומרת הבאתי סימנים מהבוקר[201], אפילו שמואל מודה שאומרים מכיון שעכשיו היא בגורת מן הסתם גם בשעה שקידשה אביה היתה בוגרת[202]. ומכיון שהלכה כרב הרי שאפילו באין מכחישתו אין קידושי האב קידושין[203]. ונסתפקו אחרונים לדעה זו במודה לדברי האב ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקידשה אביה אם נאמר שאינה נאמנת שאין בכוחה לאסור עצמה על המקדש שהיא קידשה עצמה אליו, או נאמר שבאופן שהיא מסכימה לדברי האב חוששים גם לקידושי האב[204]. ויש שברור להם שגם במודה לדברי האב אין חוששים לקידושי האב[205] - ויש אומרים שרק במכחשת את האב לא חלו קידושי האב, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם[206], וטעמו של דבר הוא או משום שסוברים שמחלוקת רב ושמואל היא רק במכחישתו, אבל אינה מכחישתו אפילו רב מודה שחוששים לקידושי שניהם[207], או משום שנסתפקו במה חולקים רב ושמואל אם באינה מכחישתו, אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה שאין חוששים לקידושי האב או שמא אין חלוקים אלא במכחישתו, אבל באינה מכחישתו מודה רב שחוששים לקידושי שניהם, והואיל וספק הוא במה דיבר רב על כן הולכים לחומרא שרק במכחישתו אין חוששים לקידושי האב[208], ולדעה זו נוטים אחרונים לומר שה"ה בקידשה אביה לחוד אם אינה מחכישתו צריכה גט מספק ואין אומרים שנעמידנה בחזקת פנויה[209].

היתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי זו מקודשת בספק ולפיכך צריכה גט מספק[210]. ספק בוגרת שאמרנו היינו שיש ספק בשנותיה אם כבר עברו עליה ששת החדשים שבין נערות לבגרות[211].

על שאר דיני הספקות אם היא בוגרת, וסימני הבגרות – ע"ע בוגרת.

ע"י שליח וכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך

כשם שהאב יכול לקדש בתו קטנה ונערה על ידי עצמו כך יכול לקדשה ע"י שלוחו[212]. ומכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו[213]. ומן האחרונים יש שכתב שאין יתרון באב יותר מבשלוחו[214].

על האב שעשה שליח לקדש בתו ואח"כ קיבל בעצמו קידושיה וכן אם עשה אח"כ שליח אחר לקבל קידושיה אם אומרים שביטל בזה את השליח הראשון – ע"ע שליחות וע' קידושין.

אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך[215]. למדו דבר זה מייעוד (קידושי האדון את אמתו העבריה לו לאשה[216]). ולדברי ר' יוסי בר' יהודה אם בא לייעדה בסוף שש שנים צריך שיהא שהות ביום אחרון כדי שתעשה עמו בשווה פרוטה ומקדשה במה שמוחל לה שווה פרוטה זה, אבל אם אין עליה חוב של שווה פרוטה אינה מקודשת, שמעות הראשונות – שנתן האדון לאבי הבת כשקנה אותה – לא לקידושין ניתנו[217]. נמצא שהבת היא שמקבלת כסף הקידושין, ומשום שהואיל ומכרה האב ויודע שהאדון יכול לייעדה לאחר זמן הרי זה כאומר לה: קבלי קידושייך[218], ומכאן הוא שלמדנו שאומר אדם לבתו הקטנה: צאי וקבלי קידושייך[219].

שאלו ראשונים מה צורך ללמוד הדבר מייעוד הרי פשוט הוא שמתקדשת כמו שאמרו: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב – ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אע"פ שלא הגיעה הנאה לידו, הוא הדין באישה זו אע"פ שלא הגיעה הנאה לידה היא מקנה את עצמה[220] - וכל שכן כשאמר לבתו[221], שכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך הרי זה כאומר לה: כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו כאילו נתנו לי[222].

בתשובת שאלה זו ובביאור כל עיקר הדין של צאי וקבלי קידושייך נחלקו ראשונים, ושלוש שיטות בדבר:

(א) יש אומרים שלא שייך כאן דין ערב, שהערב מדבר עם המלוה, וכאן לא דיבר האב עם המקדש[223]. ועוד שנתן לה רשות להתקדש אפילו בשטר ולא שייך בזה דין ערב, שערב משתעבד בשביל הנאת הלווה, וכאן אין האב נהנה כלום בקבלת השטר שלה[224]. אלא שכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך הרי זה כאילו נותן לה זכותו שזיכתה לו תורה עליה שיקבל בה קידושין – שהיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה[225], וההוכחה מייעוד היא שאע"פ ששם לא דיבר האב לא עם המקדש ולא עם הבת מכל מקום אנו רואים שקטנה יש לה יד לקבל קידושיה ממה שמצינו שמתייעדת ע"י עצמה שאילו לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין ייעוד[226], ויש שכתבו שבייעוד אנו חושבים את המכירה כאילו אמר לה: זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה[227], ואע"פ שאינו דומה לגמרי, שבייעוד אילו רצה האב לחזור בו אינו יכול, אלא אם כן קידשה לאחר, ובאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר[228].

אחרונים ביארו את הלימוד מייעוד שזה ודאי שדין ייעוד חידוש הוא מגזירת הכתוב שהרי אין האב יכול לחזור בו, ועוד שאפילו פסק האב על מנת שלא לייעד – מייעד, שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, ועוד שלדעת אחרים יכול לייעד אפילו בעל כורחה של בת[229], אלא שגדרו חז"ל איזה דברים הם מחודשים בייעוד, ואיזה מהם יש בהם מדין קידושין הכללי, והיינו שאין החידוש אלא בענין הריצוי של אב שחשובה המכירה כמוסר לה רשות הקידושין, אבל קניין הקידושין שבייעוד הוא מדין קידושין הכללי, ומכאן שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך[230].

ואע"פ שקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה, אך כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרוקן רשותו אצלה הרי ידו כידה, ודומה קצת להרשאה שבכל מקום[231].

וכשמקדשה בכסף אע"פ שקטנה לאו בת זכייה היא מכל מקום זוכה היא בכסף – שבדעת אחרת מקנה אותו יש לקטן ולקטנה זכייה מן התורה[232], ואע"פ שזו זוכה לאחרים היא, שכסף קידושיה לאביה הוא[233], והרי אין קטן זוכה לאחרים אפילו בדעת אחרת מקנה אותו[234], יש לומר שהטעם שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הוא משום שלזכות עצמו הוא נותן דעתו ומתכוון לזכות, אבל לזכות אחרים אינו נותן דעתו כ"כ ואינו זוכה להם וכאן כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעוריה מ"מ זכייתה זכיה[235] או שידה כיד אביה לזכות לו כשיש דעת אחרת מקנה שאין זה גרוע מחצרו שקונה דבר של זכות שלא מדעתו[236]. ויש שכתבו שמדובר כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשה בשטר שאינו ממון שנצטרך יד לזכות, ודַי במה שיש לה יד לקבל קידושיה, או שמקדשה בביאה, או במאכילה ומשקה אותה שווה פרוטה ומקדשה באותה הנאה[237].

אינה מתקדשת אלא אם כן יש לה יד לשמור הקידושין, כגון שהיא בבחינת "צרור וזורקו, אגוז ונוטלו" – שאם נותנים לה צרור זורקתו, וכשנותנים לה אגוז נוטלתו[238] - אבל בפחות מכאן אינה מתקדשת, ואע"פ שלקידושי מיאון צריך שתגיע לעונת הפעוטות – מבת שש עד בת עשר כל אחת לפי חריפותה[239] - במקום שיש לה אב וקיבלתם מרצונו די לנו ב"צרור וזורקו אגוז ונוטלו"[240].

ויש שכתבו שבאומר לה צאי וקבלי קידושייך אין האב זוכה בכסף הקידושין[241].

לשיטה זו – שהוא מטעם שהאב מוסר לה זכותו והיא היא מקבלת הקידושין – יכולה להתקדש בין בכסף בין בשטר[242] בין בביאה[243].

האב יכול לחזור בו מנתינת רשותו ושוב אינה יכולה לקדש עצמה[244]. וכן אם מת האב אינה יכולה להתקדש שהרי זו כהרשאה, וכשמת המרשה בטלה הרשאתו[245].

(ב) ויש מפרשים שדין צאי וקבלי קידושייך הוא משום שאנו חושבים כאילו אמר האב: כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון, שהרי אמרו שאם אמרה האישה למקדש: תנם לפלוני שיקבלם לי, או תנהו לכלב שלי מקודשת[246], וכן כשאומרת תנם על גבי סלע שלי מקודשת[247]. או שהרי זה כאומר: זרוק מנה לים ואקדש אני לך שמקודשת באותה הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיה[248], והוא הדין כשאומר לה צאי וקבלי קידושיך הרי זה כאומר: כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו באותה הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיה[249].

לשיטה זו הלימוד מייעוד הוא בזה שבייעוד אף שלא דיבר האב עם האדון על קידושיה כלל מכל מקום כיון שאם רצה מייעד הרי זה כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך, וכאילו אמר לו כשתתן הכסף בידה תתקדש לך[250].

ויש שכתבו שדין צאי וקבלי הוא באופן שאמר האב למקדש: תן הקידושין לבתי ותתקדש לך, והרי זה כאומר תנם על גבי סלע שלי או תנם לכלב שלי שמקודשת, אבל אם לא אמר האב למקדש כך אינה מקודשת וקבלה שלה כמו שאינה[251].

לשיטה זו יש שכתבו שדין צאי וקבלי שייך גם בקידושי כסף וגם בקידושי שטר[252], ויש שכתבו שדין צאי וקבלי קידושייך שייך רק בקידושי כסף ולא בקידושי שטר, שהרי למדנו הדין מייעוד שהוא בכסף ויש לומר בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו. שבכסף י"ל שמקודשת שהרי זה כתנהו לכלב שלי שמוקדשת, משום שאכילת הכלב הנאה הוא לה, והוא הדין קבלת הבת כסף קידושיה הנאה היא לו, אבל קידושי שטר שאינם מתורת הנאה – גבי קטנה שאין לה יד לא שמענו[253]. או שבכסף מקודשת מדין ערב שהרי הוא כאומר תנם על גבי הסלע או תנהו לכלב אבל בקידושי שטר אינו כן, שצריך שיהא דומה לגט שכתוב בו ונתן בידה, ושבבוגרת צריך שיגיע הגט ליד האישה, או ליד האב כשהיא ברשותו, או ליד שלוחם כיון שקטנה אין לה לא יד ולא שליחות, כשם שאינה מתגרשת על יד עצמה אע"פ שאמר לה צאי וקבלי גיטך, כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה[254].

(ג) ויש מן הראשונים שכתב בדין צאי וקבלי קידושייך שהוא מדין שליחות, שמה שאמרו אין שליחות לקטן היינו דוקא לזכות לאחרים בשליחותו, אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מועלת שלחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קידושין בשבילה[255] שהאב מקנה אותה לבעל בקבלת קידושיה שמקבלת בשליחות אביה[256].

יש מן האחרונים שכתבו בדעתם של הראשונים שמפרשים מטעם שליחות שעדיף הוא מסתם שליחות, שהרי אותם ראשונים עצמם כתבו שהאב מוסר לבת את כח הקידושין לקדש עצמה מדעתה[257] ועוד שאם שליחות רגילה היא א"כ צריכה לזכות בַּכסף לאביה ואין קטנה זוכה לאחרים אלא לעצמה[258] אלא רצונם לומר שהאב מוסר לה זכותו והיא – היא המתקדשת וזוכה בַּכסף לעצמה[259], ומסירת זכות זו של האב לבת היא הנקראת שליחות. ומה שאמרו שלזכות לעצמה יש שליחות לקטן היינו משום שהרי גם כשאביה מקדשה הרי היא - היא המתקדשת, אלא שנתנה תורה לאב כח קידושיה, הילכך כשהאב נותנה לה, יפה זכתה בכח זה[260].

יש שנתספקו אם בדין צאי וקבלי מועיל גילוי דעת, דהיינו שהאב לא אמר לה כן בפירוש אלא גילה דעתו שרוצה שתקבל הקידושין, ואף שאם נאמר שהוא מטעם שליחות הרי בשליחות של קידושין מועיל גילוי דעת[261] אכן הרי אמרו גם כן הטעם שהוא מוסר לבתו כחו וזכותו לקדשה, ויש לומר שאותה מסירת-כח-וזכות צריכה להיות בפירוש ולא בגילוי דעת, ולכן לכל הפחות לכתחילה יאמר לה בפירוש[262].

כשאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צריך לומר כן בפני עדים, שהרי עושה אותה שליח לקבלה, ושליח קבלה צריך עדים[263].

יש ששאלו לדעת הסוברים שדין צאי וקבלי קידושייך הוא מטעם שליחות א"כ כשמקדשה בשטר צריך לכתוב השטר מדעת האב שהוא מקבל הקידושין, ואיך מועיל אם יכתוב מדעת הבת, הרי לזה אין מועלת שליחות, שיאמר לשליח שיאמר לפלוני לכתוב שטר[264].

ויש שכתבו שיכול לכתוב השטר מדעת הבת כיון שיש לה כח הקידושין מיד אביה א"כ היא מקבלת הקידושין ועומדת במקום אביה גם לענין זה[265].

ולענין הלכה רוב הפסוקים סוברים שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך[266], ואע"פ שלא דייקנו כן אלא מדברי ר' יוסי בר' יהודה שאומר אצל ייעוד מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו[267] והרי הלכה כחכמים שמעות הראשונות לקידושין נתנו[268], אלא שמכל מקום דין צאי וקבלי שדייקנו מדברי ריבר"י אמת הוא לדברי הכל, שמה שחכמים חולקים עליו מטעם אחר הוא[269], או שנקט ריבר"י משום שיש לדקדק כך מתוך דבריו, אבל לחכמים יהיה הדין כן מדין ערב[270]. ויש שהוכיחו כן ממה שאמרו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב שאם שידך בו האב מתחילה חוששין לקידושין שמא נתרצה האב[271], וכל כן כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך. הלכך יש בני אדם שכשמשדך האב לבתו מניח לה שתקבל קידושיה היא עצמה[272].

ויש פוסקים להלכה שאין אדם יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושייך שלא אמרו כן אלא לריבר"י אבל חכמים שהלכה כמותם אין ראיה לכך ואין הדין כן[273]. ואינו דומה לדין ערב ששם מדובר באופן שהאישה נהנית בקבלת אותו פלוני, כגון שמוטל עליה לפרנסו ונשכרת במה שנתן לו, אבל כאן אין האב נהנה בקבלת הבת לכך צריך האב עצמו לקבל קידושי בתו הקטנה להוציא עצמו ממחלוקת ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין[274].

ויש שכתבו שאפילו לדעת הסוברים שאינו יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושיך היינו רק כשהיא מקבלת קידושיה שלא בפניו מדעתה ורצונה, אבל כשעומד על גבה ותופש בידה לקבל הקידושין הרי זה כאילו קיבלם הוא בעצמו[275]. וכדי להוציא נפשו ממחלוקת יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלם שהרי זה כאילו קיבלם בעצמו[276]. ובכך עדיף יותר משיקבלם הוא עצמו שהרי אסור לקדש בתו הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[277], אבל כשנתן לה רשות והיא מקבלתם מותר[278]. וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר ואין האב אצלם כשמקבלים קידושין – הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הרי זה כמחזיק בידה בשעת קבלה[279].

נוסחאות השטר

קידושי בתו בשטר כיצד? כתב לו-המקדש-על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שווה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאשה, הרי זו מקודשת[280]. בין ע"י אביה – שאביה קיבל השטר – בין ע"י עצמה – שקיבלתו היא מדעתו של אב[281] - מקודשת. והוא שלא בגרה[282]. ונחלקו ראשונים יש אומרים שבקיבלה היא מדעת אביה הלשון "בתך מקודשת לי" הוא לאו דוקא, שגם אם יכתוב "הרי את מקודשת לי" הרי היא מקודשת, ומה שנקט לשון "בתך" היינו לומר שאפילו נתן לה בלשון "בתך" זה מועיל וכל שכן בלשון "הרי את". ועוד להשמיענו שאם כתב "הרי את" ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת[283].

ויש חולקים וסוברים שבקידושי כסף שהכסף הוא שקונה ואמירה לא נצרכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה לפיכך בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה, אע"פ שהוא מקדשה, כשם שהנותן גט לשליח קבלה אינו מדבר עם האישה, אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית, אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקידושין, כשם שהמגרש אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט "הרי את מותרת", שאם כתב הרי בתך או אחותך אפילו בשנעשה להן שליח ודאי אינו מועיל, שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים, לפיכך אפשר שצריך שיכתוב בשטר הקידושין "בתך". אבל כשנותן לה השטר אומר לה הרי את מקודשת לי, כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו, אע"פ שכתוב בגט "הרי את"[284]. ואם שינה בדברים אלה, שכתב בשטר הרי את ושבעת נתינה אמר הל "בתך" אעפ"כ היא מקודשת[285]. אבל אם נתן הקידושין לאב (בין בכסף בין בשטר) ואמר לו הרי את אינו מועיל שהרי האב אינו שליח הבת[286].

ואם האב עומד אצל הקידושין אפילו כשנותן הקידושין לה הרי זה כאילו קיבלם האב[287], וצריך לומר לכתחילה "בתך מקודשת לי", ואם אמר הרי את מקודשת אין קפידא שרוצה לומר הרי את מקודשת לי מכח אביך[288].

נתקדשה שלא לדעת האב

קטנה שקידשה עצמה בחיי אביה והשיאה את עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין[289]. ונחלקו אמוראים בקטנה שנתקדשה בלא לדעת אביה – לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע[290] - רב ושמואל אומרים צריכה גט וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו אין קידושין תופסים באחותה[291]. הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקידושיה והיא גרושתו ממש, ושוב אין קידושין תופסים לו באחותה, באחות גרושתו היא, ואם קידש אחותה יבואו להוציאה בלא גט[292]. – דברי רב ושמואל הם דוקא בששידך[293]. ששידך בה לאביה קודם קידושין שיש להסתפק שמא תרצה כששמע, והם קידושין למפרע[294] אבל בלא שידך אין חוששים שמא נתרצה האב, וגם מיאון אינה צריכה, שאין מיאון אלא משום חשש הגט[295]. ויש שרצו לומר שבלא שידך אין צריכה גט אבל צריכה מיאון[296]. ועולא אמר: אינה צריכה לא גט ולא מיאון[297]. שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה[298]. ונחלקו שתי לשונות בגמרא. יש אומרים שעולא מדבר בלא שידך, אבל בשידך מודה הוא שצריכה גט ומיאון. ולדעה זו רב ושמואל סוברים שאפילו בלא שידך צריכה גט ומיאון[299], ונחלק עליהם עולא וסבר שבלא שידך אין צריכה כלום. ויש אומרים שרב ושמואל מדברים רק בשידך ועולא חולק וסובר שאפילו שידך אין צריכה לא גט ולא מיאון[300]. גם רבינא סבר שאפילו בשידך אין צריכה לא גט ולא מיאון[301].

יש מהראשונים שגורסים במחלוקת האמוראים: נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה[302]. ויש שכתבו לדבריהם שבקטנה לדברי הכל אין חוששים שנתרצה, שודאי לא נתרצה בקידושיה כיון שקטנה היא[303]. ולגירסתם אע"פ שנערה היא מ"מ שייך בה מיאון לדבריהם כדי שלא יאמרו אין קידושין תופסים באחותה[304]. ורוב הראשונים כתבו שגורסים קטנה, ואף שהוא הדין בנערה חוששים שמא נתרצה האב וצריכה גט, מכל מקום מיאון אינו שייך אלא בקטנה[305]. ואע"פ שיש חשש שיאמרו אין קידושין תופסים באחותה, מ"מ לא תקנו שתמאן אלא בקטנה ששייך בה מיאון ולא בנערה[306]. ואפשר שנערה צריכה הכרזה שמה שהצרכנו גט אינו משום שהיו בה קידושי תורה – כדי שלא יבואו לומר אין קידושין תופסים באחותה[307]. ויש שכתבו שרק בקטנה חוששים שמא נתרצה, ומה ששותק הוא משום שכועס[308]. ונדחו דבריהם[309].

קטנה שמתקדשת שלא לדעת אביה שצריכה גט ומיאון לדעת רב ושמואל הרי זה נחשב שנתקדשה בעצמה ויכול אביה למוכרה לאמה, ואפילו לדעת האומר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות[310]. היינו רק בשקידשה אביה אבל זו שנתקדשה בעצמה יכול אביה אח"כ למוכרה לשפחות[311], ויש שכתבו שאין זה אלא בלא שידך שאינה צריכה אלא מיאון[312]. אבל בשידך שצריכה גט ומיאון הרי זה כקידשה אביה ושוב אינו יכול למוכרה[313].

מה שרב ושמואל חוששים שמא נתרצה האב היינו בין שהאב במדינת הים ולא שמע על הקידושין כלל ומכל מקום חוששים שמא יתרצה כשישמע[314]. ובין כשהאב כאן ושמע בקידושיה שאע"פ שהוא כאן[315] כל שלא נתרצה בפירוש אינם קידושי ודאי[316]. ויש שכתבו שאפילו נתרצה לאחר מכאן בפירוש עדיין אינם קידושי ודאי שמא בעת הקידושין לא רצה[317]. ואם בעת ששמע שתק ואח"כ הוא צווח ואומר שאינו רוצה בקידושין מכל מקום הם ספק קידושין שמא בעת ששמע רצה[318]. ומה שהוא צווח עכשיו נמלך הוא ואין אומרים הוכיח סופו על תחילתו[319]. ויש שנסתפקו בשתק ואח"כ צווח אם אומרים הוכיח סופו על תחילתו שגם מקודם לא רצה בקידושין או לא[320]. ואם מיד כששמע צווח ואחר שאין רצונו בקידושין נעקרו הקידושין ואין חוששים להם כלל, ואפילו אם אח"כ יתרצה בקידושין אינו כלום[321].

ויש שכתבו שאם נתרצה לבסוף מקודשת, שהרי זה כמקדשה על מנת שירצה אבא שאע"פ שצווח מקודם כיון שאח"כ נתרצה הרי נתקיים התנאי[322].

אפילו לרב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב היינו רק בשקידשה דרך כבוד, אבל כשקידשה דרך בזיון אין חוששים שנתרצה האב[323]. ודרך בזיון הוא בשני אופנים: (א) שקידשה בדבר זול כגון אגודה-של-ירק. (ב) שקידשה במקום שאינו מכובד כגון שקידשה בשוק[324], ואפילו אמר אח"כ שהוא מתרצה אין שומעים לו[325].

בטעמם של רב ושמואל שאם נתרצה האב חלו הקידושין נאמרו דעות רבות בראשונים. יש שכתבו שמדובר כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה. והרי זה כאילו אומר לה צאי וקבלי קידושייך, ופירוש כן משום שהוקדשה להם אם בשנתקדשה שלא בפניו כיון שאין לה יד לקבל קידושיה ובשעת נתינתם לא חלו הקידושין ואינם ראויים לחול – כששמע אח"כ האב והודה מה בכך. בשעת נתינת הקידושין לא היתה הודאה, ובשעת הודאה לא נתן לה כלום[326]. ודחו ראשונים פירוש זה והוכיחו מתוך הסוגיא שמדובר שנתקדשה שלא במעמד האב[327]. ואחרים פירשו חוששים שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, שצוה ואמר לה צאי וקבלי קידושייך[328]. וגם פירוש זה נדחה[329].

ויש מן הראשונים שכתב שהרי זה כאומר לה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אביך, ואע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע האב מכל מקום מקודשת, וכמו באומר הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום שאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת[330]. ויש שכתבו שאם נתרצה האב חלים הקידושין למפרע, שהרי זה כאומר לה צאי וקבלי קידושייך[331]. שכיון שנתרצה כששמע הוברר הדבר שבשעת קבלת הקידושין כאילו נתרצה האב בפירוש והם קידושין למפרע. ועולא ורבינא סוברים שאע"פ שנתרצה אביה עכשיו מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שרצה האב כיון שלא היה הרצון בעת הקידושין[332]. ואחרים כתבו הטעם לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה המוטלת עליו היא[333]. וזכין לאדם שלא בפניו, ומיהו דוקא כשנתרצה האב כששמע, ואם לא נתרצה אינם קידושין לפי שאינו זכות גמורה, שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים[334]. אבל כל שנתרצה גילה דעתו שזכות היא לו ומועיל משעה ראשונה[335]. ומה שמועיל ריצוי האב היינו רק ביודעת בו שבשעת הקידושין היה רצון אביה ולשליחותו נתכוונה, אבל אמרה בפירוש לעבור על רצונו נתכוונתי ולהפקיע עצמי ממנו אע"פ שמתרצה האב אח"כ לאו כלום הוא[336]. ויש שכתבו להבדיל בין קטנה לנערה. שבקטנה אין הקידושין חלים אלא כשהכסף בעין בשעה שמתרצה האב, והקידושין אינם חלים אלא משעת ריצוי ואילך, והטעם הוא משום שכשנתרצה האב הרי הוא כאומר למקדש הנח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה, ותתקדש לך, ומתקדשת עכשיו מדין ערב, וכמו בתן ככר לכלב שאע"פ שלא אכלה הכלב מקודשת באותה הנאה שהוציא ממון על פיו ועשה דברו[337]. ואע"פ שאין דעת המקדש לכך – מכל מקום באותה הנאה שמגיעה לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקנה אותה. ואפשר שהמקדש מתכוון לכך, שהרי כל אדם רוצה שיגמרו הנישואין באיזה דרך שאפשר. וכל זה בקטנה שאינה בת זכיה לזכות לאביה, אבל בנערה אין צריך שיהא הכסף בעין בשעת ריצוי האב, שנערה אע"פ שאין לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכיה היא, וכשמקבלת הקידושין הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכששמע האב ונתרצה זכתה לו למפרעה משעת קבלה[338].

ויש שכתבו שמחלוקת רב ושמואל ועולא היא רק בקטנה ששם צריכים שיהיה רצון האב בשעת הקידושין ונחלקו אם הרצון של אח"כ מועיל למפרע, אבל בנערה שהיא בת דעת אין צריך אלא שלא ימחה האב וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימים[339].

ולהלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב ושמואל שצריכה גט ומיאון שחוששים שמא נתרצה האב[340]. ויש שהוסיפו שהיינו בשדכו וגמרו הדברים ביניהם[341], אע"פ שנעשה שלא מדעתו אם אמר אח"כ שנוח לו בכך מקודשת כרב ושמואל וכפירושו של רב נחמן[342] ויש פוסקים כן אף בלא שידכו מפני שחוששים לדבריהם של רא"ש ואף בלא פירושו של ר"נ[343] אבל רוב הראשונים פסקו כרבינא שאפילו בשידכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון[344]. ונחלקו בטעמו של רבינא. יש סוברים שהוא משום שאפילו אמר בפירוש שמתרצה בקידושיה אינו מועיל[345]. ופסקו להלכה: קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה או נישאת אינו כלום ואפילו מיאון אינה צריכה, ואפילו שידכה אביה תחילה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין[346]. ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותם קידושין אינה אסורה לכהן[347], ואין אנו חושבים זאת כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך כיון שלא היה גילוי דעת קודם הקידושין[348]. ויש שנסתפקו בדבריהם אם הכוונה שאפילו ידוע לנו שנתרצה קודם הקידושין אינו מועיל משום שרצון האב אינו חשוב כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושין, או שמא נאמר שאם נתרצה קודם הרי אלו קידושין, אלא שאם נתרצה אחר הקידושין הוא שאינו מועיל כיון שבשעת הקידושין לא היה רצונו[349]. ויש שנראה מדבריהם שפשוט להם שרק בנתרצה האב אחר הקידושין אינה מקודשת, אבל התרצה קודם הקידושין הרי זו מקודשת[350]. ויש שכתבו לדעתם שאפילו בלא נתרצה קודם הקידושין אם בשעת הקידושין שמע ושתק ואח"כ נתרצה הרי זה כאילו נתרצה בשעת הקידושין ומקודשת[351]. ויש שכתבו יתירה מזו שאפילו לא נתרצה בפירוש אח"כ אם שתק בשעת הקידושין אנו תולים שמסתמא נתרצה ומקודשת[352] ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שאפילו ראה ושתק, ואפילו שידכו כבר וגמרו הדברים ביניהם כל שלא היו עסוקים עכשיו באותם דברים ונתקדשה שלא לדעתו אינה מקודשת[353].

ויש שכתבו שאפילו לדברי הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אינו מועיל[354] היינו דוקא כגון שנתאכלו המעות של קידושין בשעת ריצוי האב, אבל כשהמעות בעין מודים הם שמקודשת שאינו גרוע מפקדון שיש לו בידה שמקודשת[355] ובשעת הריצוי צריך שישמעו העדים הריצוי מפי האב, ושיאמר לה אז צאי וקבלי קידושייך[356]. ויש אומרים שאפילו אם לא יאמר לה בשעת הריצוי צאי וקבלי קידושייך תהא ג"כ מקודשת[357].

ויש מהראשונים שדעת אחרת להם וסוברים שטעמו של רבינא שאינה מקודשת הוא משום שאין חוששים שמא נתרצה האב אלא אם כן שמענו בפירוש[358], והיינו שאם ברי לנו שנתרצה מיד כששמע לדברי הכל הם קידושין[359]. ודוקא בששידך[360], ויש אומרים אפילו בלא שידך[361]. ואפילו לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והם קידושין משעת שמיעה, ואפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה[362].

ויש שכתבו לדרך זו שמחלוקת רב ושמואל ועולא ורבינא היא רק כשהאב ישנו בעיר ושותק וחלוקים הם בשתיקתו של אב אם היא מצד הודאה שמודה למעשה בתו, או שהוא מחמת כעס שכועס עליה[363]. אבל כשהאב איננו בעיר לדברי הכל חוששים שמא יתרצה האב ואם קידושין למפרע[364]. ואפילו שמענוהו אומר שאינו מתרצה חוששים שמא כבר נתרצה[365] וכשישנו בעיר שהלכה כרבינא שאין חוששים לקידושין מכל מקום כל שאפשר לשאלו צריך לשאלו אם הסכים לקידושי בתו[366]. אבל רוב הראשונים סוברים שבין אם הוא בעיר, בין אינו בעיר אין חוששים שנתרצה[367].

ויש שכתבו עוד שכל מחלוקת האמוראים היא רק באופן שאין לעמוד על הדבר, אבל כשיש לעמוד על הדבר אין לדיין אל אמה שעיניו רואות, וכיון שיש רגליים לדבר שאם היה האב שומע היה מתרצה הרי היא מקודשת. ומעשה באחד שהלך למדינת הים ועמדה האם וקיבלה קידושין לבתה, ופסקו שכיון שיש אומדנא שנתרצה האב בכל אשר תעשה, כי בטח בה לב בעלה, בודאי חוששים שנתרצה האב, וכמו"כ לאידך גיסא באדם נכבד שאנו עדים ("אנן סהדי") שלא נתרצה הכל מודים שאין חוששים שמא נתרצה ואינה מקודשת[368].

עוד מעשה באחד שגירש אשתו ופסוק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן. וכן עשתה, ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו שאם ציוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות. ובלבד שצוה כן לפני עדים כי שליח קבלה צריך עדים[369], אבל אם אמר שיהיה כח בידה להשיאן כשגידלו, והיא השיאתן בקטנותן אין במעשיה כלום ויכול למחות שהרי שינתה ממה שציוה לה[370].

ויש שפסקו שרק בקטנה הוא שאין הלכה כרב ושמואל, אבל בנערה הלכה כרב ושמואל[371].

לדעת רב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב אם מת – זה שקדשה שלא לדעת אביה[372] - ונפלה לפני אחיו לייבם, אמר רב הונא אמר רב: ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו, כיצד? עשה בה – האח – מאמר (קידושי כסף או שטר של היבם ביבמתו[373]) צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון. צריכה גט – שמא נתרצה האב בקידושי שני; צריכה חליצה – שמא נתרצה האב בקידושי ראשון; צריכה מיאון (להראות שאין כאן קידושין גמורים) – שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני, ויאמרו אין קידושין תופסים באחותה[374]. שהרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין גמורים הם ואין קידושין תופסים באחותה. ולאו דוקא שלא נתרצה בשניהם שאפילו נתרצה בשל ראשון ובשל שני לא נתרצה אין זה גט, וכיון שאין כאן גט קידושין תוספים באחותה, שקידושין תופסים באחות חלוצה[375]. לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד, ואין לומר תצטרך גם מיאון שמא יאמרו אין קידושין תוספים באחותה, שהרי הכל יודעים שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים[376] וקידושין תוספים בה[377].

נחלקו אמוראים בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה רב אמר: בין היא בין אביה יכולים לעכב, ורב אסי אמר: אביה ולא היא[378]. בירושלמי אמרו: רב המנונא בשם ר' אסי: קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות – כלומר אחר שהביאה שתי שערות והיינו נערה[379] - אביה ממאן ולא היא, ופירשוה שם לפי ר' יוחנן שסובר בנערה שאביה מקבל קידושיה ולא היא[380], מ"מ מודה הוא שאם קידשה עצמה צריך האב למאן[381] אבל אם נתרצה למעשיה או שתק קידושיה קידושין גמורים הם[382]. וכתבו ראשונים בטעמו של רב שאע"פ שרב עצמו הוא שאמר חוששים שמא נתרצה האב היינו כששמע ושתק, אבל כשמחיה - מיד[383] - גילה דעתו שאינו חפץ בקידושין ואינה מקודשת. וכן היא יכולה לעכב אפילו כשנתרצה האב, ואע"פ שיכול לקדשה על כורחה היינו דוקא כשתחילת הקידושין הם ממנו, אבל כשנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ נתרצה האב ואתה רוצה לומר שמקודשת מטעם שזכות היא לו[384], על זה אומרים כיון שבתו מעכבת חוב הוא לו[385]. ויש שפירשו שהואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב, אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ושוב אינו מועיל ריצוי האב[386].

בגמרא רצו להוכיח כדעת האומר בין היא בין אביה יכולים לעכב ממה ששנינו אצל נערה שנתפתתה: אם מאן ימאן אביה לתתה לו[387] אין לי אלא אביה היא עצמה מנין? תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום[388]. וחשבו להעמידה כשפיתה אותה לשם אישות, וקידשה בביאה, הרי שבין היא ובין אביה יכולים לעכב[389]. ולפי מה שהעמדנו שפיתה אותה לשום אישות, מה ששנינו: מהר ימהרנה לו לאשה[390] שצריכה הימנו קידושין[391]. היינו שצריכה קידושין לדעת אביה[392]. ונחלקו ראשונים: יש אומרים שצריך קידושין מחדש[393], וי"א שדי בריצוי האב בקידושין הקודמים[394]. ודחו בגמרא שמדובר שם שפיתה אותה שלא לשום אישות, אלא שחידשה תורה שבין אם היא מעכבת בין אם אביה מעכב הרי הוא משלם קנס כמפותה[395].

יש מהראשונים שנתקשה איך רצו לומר בנערה שנתפתתה שפיתה לשם אישות ואח"כ נתרצה האב והרי היא מקודשת, שהלא אפילו לרב ושמואל שחוששים שמא נתרצה היינו דוקא בששידכו[396], שיש לומר נתרצה למפרע. והרי כאן בבעילת המפתה לא היו שידוכים, שאם שידך שמא נתרצה האב ולמה ישלם קנס[397], אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ לדברי הכל אינם קידושין, ומתוך כך כתב שגורסים: נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה[398], ולדעתו בנערה לד"ה מועיל ריצוי האב, שבנערה אין אנו צריכים אלא שלא ימחה האב, וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימים[399] והמחלוקת היא שרב סובר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב, שכיון שאין הקידושין קיימים אלא ברצון האב – עד שלא ישמע יכולה היא לעכב. ורב אסי אמר שאביה יכול לעכב ולא היא שכיון שנתקדשה מרצונה והיא נערה שוב היא אינה יכולה למאן אלא הדבר תלוי ברשות האב, אם ירצה האב היא מקודשת אע"פ שהיא מתחרטת, אבל אם לא ירצה האב אינה מקודשת[400].

ויש שכתבו מטעם אחר שצריך לגרוס נערה, והוא שלדעתם בקטנה אינו מועיל ריצוי האב אלא אם כן המעות בעין[401], וכאן הרי מדובר גם כשנתקדשה בביאה, שהרי מדמים לזה דין נערה שנתפתתה שהקידושין היו בביאה[402], ולכן גורסים נערה, שבנערה אפילו אין מעות הקידושין בעין מועיל אח"כ ריצוי האב[403].

יש מהראשונים שכתב שמה שאמרו שאביה יכול לעכב היינו לא לבטל הקידושין כי שמא יתרצה האב אח"כ, ולדעת צווח ולבסוף נתרצה נתקיימו הקידושין[404], אלא שהם קידושי ספק[405].

הלכה כרב שהיא ואביה יכולים לעכב[406]. ויש שנתקשו לדעת הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין אינו מועיל[407] מה מקום לומר שהיא ואביה יכולים לעכב שהרי אפילו אם יתרצו שניהם ג"כ אינה מקודשת[408]. ויש שתירצו הדברים ע"פ דעתם שאם נתקדשה בפני האב ושתק ואח"כ נתרצה הרי זה כאילו נתרצה בשעת הקידושין[409], או שאפילו לא נתרצה בפירוש כיון ששתק אנו מניחים שנתרצה[410], ועל זה הוא שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב, שאם אביה מעכב שוב אין אנו מחשיבים את שתיקתו לרצון[411], ואם היא מעכבת אפילו אחרי שנתרצה האב, כיון שהוא לא קידשה אלא נתרצה במה שהיא קידשה עצמה הרי הוא תלוי בדעתה וכשהיא מעכבת אינה מקודשת[412]. ויש שפירשו שמה שאמרו שהיא יכולה לעכב היינו שאם אח"כ יתרצה האב והמקדש ירצה לקדשה מחדש בקידושין אחרים יכול הייתי לומר שיכול לקדשה בעל כורחה, ע"ז אומרים בברייתא שאם היא מעכבת אינו יכול לקדשה שוב בעל כורחה אלא א"כ יקבל בה האב קידושין ששמא לא התרצה אלא לקידושין הראשונים[413], וזהו שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב שכל זמן שאינם מעכבים או היא או אביה חלים הקידושין השניים שלו[414].

מעשה באיש שאמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה, הכריחתו בדברים והודה לה לתתה לקרובה, ועשו סעודת חיתון וזימנו קרוביהם, משאכלו ושתו בא קרובו בעלייה וקידשה בסתר, ועדיין לא קיבל האב קידושין מקרוב של אשתו – אמרו חכמים שאין חוששים בזה שמא נתרצה האב בקידושי קרובו, ושני טעמים נאמרו בדבר: אביי אמר כתוב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב[415], ומכיון שהסכים האב לתתה לקרובה אין חוששים שמא חזר בו מדבורו. רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ובודאי לא נתרצה לקידושי קרובו שא"כ יפסיד הסעודה שטרח בשביל קרובה. יש הבדל בין שני האמוראים במקרה שלא טרח לעשות סעודה – לאביי מכיון שהודה לה שוב לא יחזור בו ואין חוששים שנתרצה, לרבא מכיון שלא טרח בסעודה חוששים שמא חזר בו ונתרצה לקרובו[416].

יש מן הראשונים שהוכיח מכאן שהלכה כרב ושמואל[417] שהרי לולא הטעמים של "שארית ישראל" ושל "אין אדם טורח בסעודה" היינו חוששים שנתרצה האב[418]. ויש שכתבו שאין מכאן ראיה ששונה כאן שכיון שגילה דעתו שחפץ לקדשה לקרובו ורק באונס אשתו הסכים לקרובה ע"כ אלמלא הטעמים הנ"ל היינו חוששים שנתרצה לו[419]. ואפילו לדעת הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אינו מועיל[420] - יש לומר שכאן לולא הטעמים הנ"ל היינו חוששים שמא שלח אליו האב בחשאי ואמר לו לקדשה[421], או שאמר לה צאי וקבלי קידושייך[422].

הלכה כרבא שאם לא טרח בסעודה, אע"פ שכבר נעתר לה חוששים שנתרצה לקרובו[423]. ומתוך זה כתבו ראשונים שקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חוששים שמא נתרצה, והם קידושין כל זמן שלא שידכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני[424]. ואע"פ שאין הלכה כרב ושמואל ואין חוששים שמא נתרצה האב ואפילו שידך[425] מ"מ בגילוי דעת שחפץ לקדשה לפלוני חוששים, ששונה גילוי דעת משידוכין, ששדיך שאמרו לא שנגמרו הדברים אלא שנשאו ונתנו בדבר ונתקרב דעתם לגמור הענין אלא שלא נגמר[426], או ששידך היינו סיפור דברים בעלמא בין המקדש לביניהם ולא שום הסכמה[427], ולא גילה דעתו שחפץ לקדשה לו כי י"ל מאיזה טעם אחר שידכה לו[428] או ששידך היינו שהמקדשה שידך בה לאביה, אבל מצד אביה לא היה שום גילוי דעת[429], ויש שכתבו ששידך לחוד אע"פ שנתרצה שתתקדש לו מ"מ י"ל שרצונו דוקא שהוא יקבל הקידושין, ואין רצונו שתקבל היא הקידושין בלא רשותו, ולכן צריך גילוי דעת, שיגלה דעתו שנח לו בקבלתה[430].

נחלקו אמוראים בנתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת – שלא לדעתו, וכל נישואי קטנה שלא ברצון אביה כמו שאינם הם ואין לה אלא דין ארוסה, האם חוששים שנתרצה האב או לא[431] - רב אמר: אוכלת בתרומה – אם כהן הוא זה – עד שיבוא אביה וימחה[432]. שאע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו חכמים אין האישה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה[433], זו הואיל וקידושיה לדעתו היו מן הסתם גם בחופה נח לו עד שנשמע שיבוא וימחה[434]. רב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע[435]. וכן סובר שמואל[436]. ולאו דוקא "זרה" שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה[437], אלא רצה לומר זרה מדרבנן[438]. ואעפ"י שכל שכל הטעם שאמרו חכמים שאין ארוסה אוכלת בתרומה הוא משום שמא יימצא בה סמפון – מום – ויתברר שהם קידושי טעות[439], או משום שמא ימזגו לה כוס של תרומה ותשקנה לאחיה ולאחיותיה[440] וכאן כיון שנכנסה לחופה בודקה ממומים ואין לחוש לסמפון, וכמו"כ הוא מייחד לה מקום ואין לחוש לשמא תשקה מ"מ לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה וכיון שאין חופתה חופה גמורה, שהרי האב יכול למחות לא חילקו חכמים ("לא פלוג רבנן") בין זו ללא נכנסה לחופה כלל[441]. ויש שכתבו שמ"מ כל כיוצא בזה – שיכול האב לבוא ולמחות - אינה בוטחת בנישואין כלל ורדופה לילך תמיד לבית אביה ויש בה חשש השקאה, או שמא יש שם סמפון והוא מכסהו עד שיבוא אביה[442]. או שלפעמים יתכן שאח"כ יתברר שהיא זרה גמורה מן התורה כגון שנמצא בה סמפון ומחל הוא על מנת שלא ימחה אביה בנשואיו, שכשיבוא אביה וימחה נתבטל התנאי והם קידושי טעות למפרע והיא זרה[443].

מודה רב שאם מתה אינו יורשה, שמעמידים הממון בחזקת בעליו[444]. ואע"פ שלענין תרומה מחזיקים אותו בחזקה שנתרצה בחופה היינו משום שאפילו לא נתרצה אוכלת היא מן התורה[445], אבל לענין ירושה שצריכים מן התורה שתהיה האישה "שארו", שהיינו בנישואין, וכיון שמסופקים אנו אם נתרצה בחופה או לא מעמידים המון בחזקת בעליו[446]. וה"ה שאינו מיטמא לה אם כהן הוא כיון שהיא ספק נשואה, ואיסור טומאה הוא איסור תורה[447]. מה שאמרנו שמעמידים הממון בחזקת בעליו היינו אפילו הוא מוחזק בנכסים שהנכסים עומדים בחזקת יורשי האב[448]. אבל מאתיים שכתב לה הוא ירושה שבחזקתו הם, ועוד שאם אביה רוצה בנישואין הכל של בעל, ואם אינו רוצה אין כאן נישואים והוא לא כתב לה אלא מחמת הנישואין[449]. ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קוברים אותה[450].

בירושלמי נחלקו אמוראים ר' מנא אמר טעמו של רב הוא מכיון שקידשה לדעת חזקה שכנסה לדעת – ואין חוששים שמא יבוא וימחה[451] - ר' יוסי בי רבי בון אמר טעמו של רב שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה[452]. ואע"פ שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתינשא[453] כאן שהיא ספק נשואה כי שמא יתרצה האב בנישואיה העמידוה חכמים על דין תורה שתאכל בתרומה[454]. ואמרו שם שהנפקא-מינה ביניהם היא לענין מעשי ידיה וירושתה, שלר' מנא מעשי ידיה וירושתה לבעלה, שהרי חזקה שנתרצה האב, ולר' יוסי בי רבי בון מעשי ידיה וירושתה לאביה כיון שאינו אלא ספק. ובמסקנא אמרו שם שאפילו לר' יוסי בי רבי בון בעלה יורשה[455]. שלענין מעשי ידיה חוששים שמא ימחה האב ויעקור הנישואין, אבל לענין ירושה כיון שכבר מתה שוב לא שייך מחאה[456]. או שהיינו באופן שהבעל מוחזק בנכסים שכיון שהיא ספק נשואה אין מוציאים מחזקתו[457].

ונחלקו ראשונים יש פוסקים כרב אסי שאינה אוכלת בתרומה משום שאמרו בגמרא מעשה ורב עצמו חשש לדברי רב אסי, הרי שחזר בו רב[458]. ויש שפסוק כרב שאוכלת בתרומה שאין הלכה כתלמיד – רב אסי – כנגד הרב[459]. ומה שרב חשש לדברי רב אסי לא שחזר בו אלא מחמיר על עצמו היה[460].

אפילו לדעת הסוברים בנתקדשה שלא לדעת האב שאפילו נתרצה האב בפירוש אינה מקודשת[461] מ"מ בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת לדברי הכל אם נתרצה האב הרי היא נשואה גמורה, ואם מתה הבעל ירושה שכיון שנתקדשה לדעת הרי זה כאילו אמר לה צאי והנשאי לו לדעתך כל אימתי שתרצי, ומיהו כשבא האב ומיחה מחאתו מחאה, שהרי אומר שלא נתרצה ומחאתו מוכחת עליו[462].

מה שאמר רב שאינה אוכלת בתרומה היינו כל זמן שהיא קטנה או נערה אבל אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבוא אביה לא יכול למחות, ואע"פ שנשיאת כשהיא קטנה[463].

יש מי שכתב שמה שצריכים דעת האב היינו דוקא בתוך הזמן של י"ב חודש – שנותנים לבתולה שתכין עצמה לנישואין[464] - אבל משהגיע הזמן הואיל וארוס כופהו לאב בדין להכניסה לחופה, אף הבעל הוא מכניסה שלא בידיעתו ואוכלת בתרומה ויורשה אף בנערות וקטנות[465], ויש חולקים בדבר ומפרישם שה"ה בהגיע הזמן[466].

מעשה באחד שקיבל קידושי בתו כשהיתה קטנה, ובעודה קטנה מת האב – ועברו עליה י"ב חדשים ועודה קטנה – והבית היתה ראויה לירש נכסים מרובים מאביה, והיתה חולנית ושאל הבעל לכונסה בעבור שאם תמות יירש הנכסים, והקרובים שלה היו יראים פן תמות ותפקע ירושתם, והארוס רוצה לכנוס בחזקה[467] - ונחלקו הראשונים בדבר. יש שפסקו שאינו יכול לכונסה שכיון שקידושיה היו קידושי תורה והנישואים אינם אלא מדרבנן שהרי אין האב שימסרנה לחופה הרי היא כמו בזנות אצלו, ואם מתה לא יירשנה, שכיון שהקידושין היו מן התורה צריכים גם הנישואים להיות מן התורה[468]. ויש שחלקו עליהם וכתבו שהדין עם הארוס ויכול לכונסה וירשנה שלא נחלקו רב ורב אסי אלא שמא יבוא אביה וימחה, אבל כאן שמת לא ימחה עוד לעולם. ועוד שמה שאמרנו מודה רב שאם מתה לא יירשנה משום שמעמידים הממון בחזקת בעליו[469] היינו משום שהבית ברשות אביה למציאתה ומעשי ידיה[470], וכיון שהיא עצמה ממון האב ע"כ ירושתה עומדת בחזקת האב, אבל לגבי אחים כיון שמת האב שוב אינה ברשותם לא למלאכה ולא למציאה שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו[471] א"כ ירושה שנפלה לה אינה בחזקתם. ועוד שאע"פ שהאב יכול לעכב מלכנסה אפילו אחר י"ב חודש[472] אבל האחים אין יכולים לעכב אחר י"ב חודש[473].

נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה כאן – בעיר, ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנישואין[474] - נחלקו אמוראי: רב הונא אמר אינה אוכלת בתרומה, ואפילו לרב שאומר בהלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת שאוכלת[475] היינו משום שהאב איננו כאן, אבל כשישנו כאן זה ששתק הוא משום שכועס על שלא שאלה את פיו[476] ואע"פ שבנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב שחוששים שמא נתרצה האב, ושם מדובר אפילו כשהאב כאן ושתק[477] - שונה נישואים שדבר גדול הוא יותר מקידושין, כיון שמתייחדת בחופה, וכיון שישנו לאב ועמדה ונישאת שלא מדעתו מקפיד הוא[478]. ורב ירמיה בר אבא אמר: אוכלת בתרומה. ואפילו לרב אסי שאמר בהלך אביה למדינת הים שאינה אוכלת[479] היינו משום שמא יבוא אביה וימחה, אבל כאן שהוא בעיר ושתק מן הסתם דעתו נוחה מהנישואין[480] ואעפ"כ אם מתה אינו יורשה[481]. הלכה כרב הונא שאינה אוכלת[482].

נתקדשה שלא לדעת אביה ונישאת שלא לדעת – לא הודיעתו[483] - ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת. וכן סובר שמואל בירושלמי[484]. רבי ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת. עולא אמר על דברי רב הונא שהם כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, שהרי רב הונא עצמו אמר בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת ואביה כאן שאינה אוכלת, ששתיקתו היא מחמת כעס וכל שכן כאן שגם הקידושין היו שלא לדעתו. אך רבא הסביר הדברים שטעמו של רב הונא הוא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב[485], שבחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה. שאילו נתקדשה לדעתו ונישאת שלא לדעתו, בשתיקה של נישואין בלחוד יתכן שהוא משום שכועס, אבל כל כך לא היה שותק[486]. ודוקא כשאביה בעיר ובשעת הקידושין ידע ושתק, ששתיקתו היא הודאה[487].

ולהלכה נחלקו הפוסקים: יש שפסקו כרב הונא שאוכלת בתרומה[488]. וכתבו אחרים בדעתם דהיינו שהם ודאי קידושין ואין האב יכול למחות עוד, שאילו יכול היה למחות לא היתה אוכלת בתרומה שמא ימחה האב ואפילו לרב שאינו חושש שמא ימחה היינו רק בנתקדשה לדעת שמן התורה היא אוכלת בתרומה בקידושין בלחוד[489], אבל כאן שנתקדשה שלא לדעתו אם נאמר שיכול למחות הרי אם ימחה אינה מקודשת כלל ויש כאן איסור תורה להאכילה בתרומה, אלא על כורחך הקידושין הם ודאים ואינו יכול למחות[490]. וגם נישואים גמורים הם ויורשה ומיטמא לה[491]. ויש שכתבו שאין כאן אלא חשש קידושין, הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, וצריכה גט מיאון, ואפילו בלא שידכו[492]. ויש שכתבו דוקא בשידכו[493]. ויש שפסקו כר' ירמיה בר אבא שאינה אוכלת בתרומה שהרי גם עולא סובר כמותו[494]. ואפילו להפוסקים בנתקדשה שלא לדעת אביה שצריכה גט מכל מקום אינה אלא ספק מקודשת וע"כ אינה אוכלת[495]. ויש שלא הביאו כלל להלכה כל המחלוקת של רב הונא ור' ירמיה בר אבא מפני שסוברים שכל המחלוקת לא תתכן אלא לפי רב ושמואל שאם נתרצה האב מקודשת אבל כיון שלדעתם הלכה כרבינא שאפילו אם נתרצה האב בפירוש אינו מועיל כיון שלא אמר לה בפירוש בשעת הקידושין צאי וקבלי קידושייך[496] ואם כן בודאי שאינו מועיל מה שראה ושתק כיון שלא אמר לה בפירוש צאי וקבלי קידושייך[497].

קידושי מיאון

קטנה יתומה שאין לה אב שיקבל קידושיה תיקנו לה חכמים נישואים כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר[498], שאם לא תמצא מי שישאנה אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות[499]. ואע"פ שחכמים הקפידו באב שלא יקדש את בתו הקטנה לכתחילה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה[500] מ"מ ביתומה שאין לה אב ואין לה מי ישמרנה מוטב יותר לקדשה. ועוד שאינו דומה לקידושי תורה שצריכה גט ואולי תמאס בו והוא לא ירצה לגרשה, משא"כ בקידושין דרבנן שאינה צריכה גט ותוכל לצאת במיאון לא חששו בזה, שאם תמאס בו תמאן ותצא[501].

אפילו יש לה אב, אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה שוב אין לאביה רשות בה[502], והרי היא כיתומה בחיי האב ותקנו לה חכמים נישואין[503].

קידושין אלו אינם קידושין גמורים, ואינה אלא מקודשת למיאון. כיצד? שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שניים ולומר: איני רוצה בו ויוצאה בלא גט[504]. ולמה יוצאה בלא גט? מפני שאין קידושיה קידושין גמורים מן התורה אלא מדברי סופרים, והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואין צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה[505] ואם לא רצתה לישב צריכה למאן, ותצא בלא גט[506].

איזוהי קטנה שצריכה למאן? כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה, השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן[507]. ולא בא להשמיענו שאם השיאוה בעל כורחה שאין צריכה מיאון שזה דבר פשוט הוא[508], שאף גדולה אין קידושיה שעל כורחה כלום[509] אלא איזהו לדעתה? כל שעושים לה חופה ומלבישים אותה בתכשיטים ומזכירים לה בעל. איזהו שלא לדעתה? כל שעושים לה חופה ותכשיטים ואין מזכירים לה בעל[510]. ויש פירשו עוד ש"לדעתה" היינו שתהא יודעת בענין הנישואים על הצד שאמרו בפעוטות שיהיו יודעים בטיב מקח וממכר, שכל שאינה יודעת למה נכנסה אינו כלום[511], שאינה אלא כשוטה שאין קידושיה קידושין[512]. ויש שפירשו שלדעתה היינו כבת עשר כבת אחת עשרה; שלא לדעתה – כבת חמש כבת שש[513]. ויש שכתבו שלדעתה שאמרו אין פירושו דעת גמורה אלא שיזכירו לפניה ואינה מוחה בדבר[514].

אם השיאוה ותבעוה אחרים לינשא אם אמרה שאינה רוצה מחמת פלוני בעלי הרי זה כמו שנישאת לדעתה, ואם אמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי, הרי זה כמו שנישאת שלא לדעתה[515].

"נקרא לנערה ונשאלה את פיה"[516] מכאן אמרו חכמים אין משיאים את היתומה אלא מדעתה[517].

יש מן הראשונים שכתב שאין הקטנה צריכה מיאון אלא אם כן השיאוה אמה או אחיה או שאר קרביה אבל אם נישאת בלא דעת אמה או אם אין לה אח ואֵם ונישאת בלא דעת שאר קרוביה אינה צריכה למאן שאינה אלא כמפותה ופיתוי קטנה אונס הוא והרי היא כמו שלא נישאת מעולם[518]. ויש שכתבו שה"ה אם נתקדשה בעצמה בלא דעת אמה ואחיה שצריכה מיאון[519].

השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב ומתקדשת למיאון[520] הרי היא מתקדשת ע"י אמה ואחיה וגם ע"י אביה שלא גרע כח האב מכח אמה ואחיה[521].

גר שנתגייר עם בתו, אע"פ ששוב אין הבת מתייחסת אליו שגר שנתגייר הוא כקטן שנולד[522], מ"מ תקנו לו חכמים שיוכל לקבל קידושיה[523].

כתבו ראשונים: יכולים ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאחיה, ויכולים להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה[524].

אמה ואחיה הם גם המוסרים אותה לחופה[525]. ויש שכתבו שרק בקידושין תקנו שאמה ואחיה יקדשוה כדי שלא ינהגו בה הפקר, וכיון שנתקדשה שוב אין הפקר שהכל יפרשו ממנה, אבל להשיאה אינו תלוי באמה ואחיה שאין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, והנישואים תלויים בה עצמה שאם רוצה הרי היא נכנסת לחופה[526].

יש מן הראשונים שכתב שזה שאמרו "שהשיאוה אמה ואחיה" ולא אמרו שקידשוה הוא משום שקידושי הקטנה אינם כלום, ואין הקידושין מועילים אלא אחר הנישואים שאז צריכה למאן אבל בקידושין לבדם אין צריכה מיאון[527]. והקשו עליו שבכמה מקומות במשנה ובגמרא מצינו שבקידושין לחוד צריכה מיאון[528]. ויש שנתנו פנים להעמיד הדברים שמה שמצינו שבקידושין לחוד צריכה מיאון היינו כשקיבלה היא בעצמה קידושיה, אבל כשקידשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואין צריכה מיאון, לפי שלא מצינו שליחות וקטן אפילו מדרבנן[529]. ועוד שאין לה דעת כ"כ שתהא סבורה להתקדש ע"י אחרים וכשידוכין הן לה, אבל מכיון שהכניסוה לחופה לדעתה כלומר שאומרים לה: להשיאך לפלוני שתהא אשתו אנו עושים, אע"פ שקיבלו הם הקידושין צריכה למאן[530].

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן[531]. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס[532]. ונחלקו ראשונים בת כמה תהא התינוקת המתקדשת למיאון ומה טיבה של ידעה זו שצריכה לדעת לשמור קידושיה, והדברים תלויים בשתי גירסאות בסוגיית שלוש מידות בקטן[533], שיש גורסים: צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון – שזו יודעת לשמור קידושיה היא[534] - הפעוטות – מבני שש עד עשר כל אחד לפי חריפות שכלו[535] - מכרן מכר, וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושין אביה[536]. ולפי זה לענין קידושי מיאון מתקדשת כשהיא בת דעת שיודעת להבחין בין צרורו לאגוז, ואפילו פחותה מבת שש. ומה שלענין גט צריכים שתהא גדולה מכך אע"פ שגם בגיטין שנינו אותו לשון: כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש[537], הינו משום שלא רצו להתיר אישות שמן התורה בפחות מעונת הפעוטות, אבל בקידושי מיאון הקדימו הזמן שאין כאן צד קולא כלל[538]. ויש גורסים להיפך: צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הפעוטות וכו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון[539]. ולפי זה כל זמן שלא הגיעה לעונת הפעוטות – דהיינו שפחותה מבת שש אין קידושיה כלום ואין צריכה אפילו מיאון, ומה שאמר ר' חנינא ב"א שצריך שתהא יודעת לשמור קידושיה, היינו שתשמור כסף הקידושין, שתהא יודעת בטיב משא ומתן ולא תאבד כסף הקידושין במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות[540]. ולגירסא זו מה שחילקו בין קידושין לגירושין אע"פ שבשניהם נאמר אותו לשון: שתהא יודעת לשמור קידושיה או גיטה, היינו משום שבקידושין יש כסף שהוא צריך שמירה מעולה משום כך הצריכו שתגיע לעונת הפעוטות, אבל בגט שאין צריך שמירה כ"כ דַי בצרור וזורקו אגוז ונוטלו[541]. ועוד שבקידושין צריך דעת האישה ע"כ צריך שתהא בת דעת כפעוטות אבל בגירושין אין צריך דעת האישה ע"כ דַי בכל שהוא, שתדע להבחין בין גיטה לדבר אחר[542]. וכתבו ראשונים המחזיקים בדעה זו שמי שיקדש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאה מרשות אביה אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואין צריכה למאן ואם היתה מבת עשר שנים ולמעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון, היתה מבת שש ועד סוף עשר בודקין את יופי דעתה אם מכרת ומבחנת עסקי הנישואין והקידושין – שיודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצ"ב[543] - צריכה למאן ואם לאו אינה מקודשת למיאון, ואינה צריכה למאן[544].

ויש שכתבו שאע"פ שתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות – לגירסה זו - לא תלו בכך אלא בסתם, אבל בידוע שהיא נבונת לחש ויודעת לשמור קידושיה אפילו פחותה מבת שש הרי זו מתקדשת למיאון, ולפי"ז מה שאמר רחב"א שצריך שתדע לשמור קידושיה היינו שמירה פשוטה בדרגת צרור וזורקו אגוז ונוטלו, ואין זו סתירה למה שתלו בעונת הפעוטות, שבעונת הפעוטות מקודשת מן הסתם מבלי בדיקה, שמסתמא יודעת לשמור קידושה היא, וקודם לעונת הפעוטות צריכה בדיקה אם יודעת לשמור הקידושין[545].

ויש מהראשונים שכתבו לגירסה זו שמה שצריך שתגיע לעונת הפעוטות היינו דוקא בנתקדשה ע"י עצמה, אבל אם קידשוה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה משיעור הפעוטות אם יודעת לשמור קידושיה מקודשת, וזהו שרחב"א תלה בשמירת הקידושין ורבא תלה בזמן הפעוטות, שרחב"א מדבר כשקידשוה אמה או אחיה, ורבא מדבר בנתקדשה ע"י עצמה[546].

במה שאמרנו שהשיאוה אמה או אחיה שלא לדעתה אינה צריכה למאן[547], וכן במה שאמר רחב"א שבאינה יכולה לשמור קידושה א"צ למאן[548], כתבו ראשונים פירושו שאין צריכה למאן בפני שניים אלא שתלך ותעשה רצונה[549] שהולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם[550]. ויש שכתבו שפירוש א"צ למאן הוא שהיא כפנויה ואם לא נבעלה לו משגדלה מותרת לכל העולם[551]. ויש שרצו לומר שא"צ למאן היינו לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה, אכן לינשא לָעולם אינה מותרת אלא במיאון וכדרך שסובר ר' אליעזר בכל קטנה שאע"פ שאין מעשה קטנה כלום, לדעתו, מ"מ אינה יוצאה בכדי וצריכה מיאון[552], כך סובר רחב"א בקטנה שאינה יכולה לשמור קידושה, ומה שאמר א"צ מיאון הינו לענין שאינו זוכה בכל הדברים האמורים, אבל מ"מ צריכה מיאון[553].

כהן גדול לא ישא קטנה יתומה שכיון שמן התורה אין קידושיה קידושין, ואימתי הוא קונה אותה מן התורה – לכשגדלה, ואז בעלה היא ואסורה לכהן גדול[554].

כתבו ראשונים בשם גאון שהעיד שאנו ואבותינו כאשר תבוא לפנינו יתומה לקידושין צריכה להביא ראיה שבוגרת היא[555] משום שאמרו חכמים שצריך להתרחק מן המיאונים[556] וחוששים שמא תמאן[557] ודיין שמשיא יתומה קטנה מוכיחים אותו ונוזפים בו, אמנם אין מוציאים אותה מבעלה[558], אבל לכתחילה אין נושאין את הקטנה[559]. ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שלא אמרו אלא להתרחק מן המיאונים עצמם, והיינו שצריך להשיאה עצה שלא תמאן ואין מלמדים את הקטנה שתמאן[560]. והרי חכמים תקנו קידושין ונישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה הפקר ואיך נעמוד ונתקן שלא תתקדש יתומה משום להתרחק מן המיאונים[561], ומ"מ כתבו ראשונים שלא היו מתירים להשיא יתומה אלא במקום שלא היה דומה שיבוא לידי מיאון, אבל יש ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם לב"ד שיבוא לידי מיאון ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות[562].

חלות קידושי המיאון

קטנה יתומה שנישאת נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, אלא כמפותה, בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה[563]. ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפרת נדריה, ואינו יורשה ואינו מיטמא לה – אם כהן הוא[564] - כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון[565]. פירוש אין מועילים בה הקידושין לכל דבר אלא לענין זה שצריכה מיאון לעוקרם, וכל זמן שלא מיאנה אינם עקורים, שאם גדלה ולא מיאנה בקטנותה שוב לא תוכל למאן ואסורה לינשא בלא גט משום קידושי קטנותה. או שלענין זה מועילים הקידושין שאם לא מיאנה וגירשה בעלה בגט מגורשת היא והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסולה מן הכהונה, שגם ר' אליעזר סובר שתקנו חכמים קידושין לקטנה ואינם נפקעים אלא ע"י מיאון, ואם לא מיאנה מקודשת היא לדברים שאמרנו[566]. ר' יהושע אומר: בעלה זכאי במציאתה, במעשי ידיה ובהפרת נדריה, ויורשה ומיטמא לה. כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון[567]. אמר רב יהודה אמר שמואל: חוזרני על כל צדדי חכמים ולא מצאתי אדם שהשווה מידותיו בקטנה כר' אליעזר, שעשאה ר"א כמטיילת עמו בחצר ועומדת מחיקו – אם בת כהן לישראל היא[568] - וטובלת – מפני תשמיש ששמשה[569] - ואוכלת בתרומה לערב[570]. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, שר"א השווה מידותיו בקטנה, ור"י חלק[571]. במה חלק? שאם אשתו היא תצטרך גט! ולר"א – אם אינה אשתו גם מיאון לא תצטרך? אלא שאי אפשר שתצא בלא כלום[572]. מעשה באמו של ר' אליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו. והיה אומר לה: בתי – לכי הנשאי, בתי – לכי הנשאי – שלא רצה לישאנה שעדיין קטנה היתה, ור"א לטעמו[573] - עד שאמרה לו: הרי אני שפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני. אעפ"כ כנסה ולא הכירה עד שהביאה שתי שערות[574].

אע"פ שקילסו חכמים את דברי ר' אליעזר מ"מ הלכה כר' יהושע[575], העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן – והיא יתומה שאין נישואיה אלא מדרבנן[576] - שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה[577]. העיד ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסת לחופה אע"פ שלא נבעלה[578]. בירושלמי אמרו: קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה[579]. ופירשו שהיינו שאינה אוכלת בתרומה בכניסה לחופה לבד עד שתבעל[580]. נכנסה לחופה ולא נבעלה והגדילה אוכלת בתרומה על גב חופתה הראשונה[581].

נחלקו אמוראים ביתומה קטנה אם יש לה כתובה. רב שנה במשנה: קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה, וכל שכן ממאנת. ושמואל שנה: ממאנת אין לה כתובה – שהרי מעצמה יוצאה[582] - אבל יוצאה בגט יש לה כתובה[583]. ופירשו שלדברי ר' אליעזר אין הם חלוקים שודאי אין לה כתובה שהרי סובר אין מעשה קטנה כלום. אלא לדברי ר' יהושע הם חלוקים. רב אומר: כשם שהוא זוכה לר"י בשלה: בירושתה במציאתה ובמעשי ידיה, כן היא זוכה בשלו: בכתובה – שאם לא יהיה לה כתובה כשתצא שוב לא ירצו לנשאה[584]. ושמואל אומר שלא אמר ר"י שמעשיה קיימים אלא לענין שהוא זוכה בשלה: בירושתה וכו', שיהיו לבעל כדי שלא יימנעו מלישא אותה, והרי חכמים גזרו שתינשא כדי שלא ינהגו בה הפקר[585], אבל לא שהיא תזכה בשלו: בכתובה ותנאי כתובה, שהרי לטובתה ולהנאתה תקנו נישואין ליתומה[586]. הלכה כשמואל[587].

חייב במזונותיה ובפדיונה כל זמן שהיא תחתיו ואוכל פירותיה[588].

מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה – יתומה, ואין אומרים עתידה היתה למאן ונמצא שאינה אשתו[589] - בית שמאי אומרים משתעמוד בקומתה – כשתגיע לפירקה בשנים ובהבאת שיער[590], ויש מפרשים שתהא נראית גדולה קצת אעפ"י שעדיין לא הגיעה לפירקה לפי שנראית כאשתו, אבל כל זמן שנראית קטנה היו נראים דברי חכמים כשחוק וקלס אם היה יורשה[591] - ובית הלל אומרים: משתיכנס לחופה[592]. בדברי ב"ש פירשו בגמ': משתעמוד בקומתה ותיכנס לחופה, אבל עמדה בקומתה ולא נכנסה לחופה אינו יורשה[593]. שהרי אפילו גדולה אינו יורש כל זמן שהיא ארוסה[594]. וה"ה שמועיל לב"ש כשנכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה, כשם שמועילים הקידושין שהיו בקטנות ואח"כ עמדה בקומתה[595]. יש מי שכתב שב"ש לשיטת עצמם סוברים שבנכנסה לחופה לחוד יורשה אע"פ שלא עמדה בקומתה, שהרי כל הטעם שלא יירשנה הוא שמא תמאן[596] והרי ב"ש סוברים שאין ממאנים אלא ארוסות אבל נכנסה לחופה שוב אינה ממאנת[597], ולא אמרו ב"ש שצריך שתעמוד בקומתה אלא לדבריהם של ב"ה שסוברים שגם הנשואות ממאנות[598]. ר' אליעזר אומר: משתבעל. ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה[599]. והיינו משתגדיל ותבעל[600]. שר' אליעזר לטעמו שאין מעשה קטנה כלום[601], אבל כשבועלה אחר שתגדיל הרי הוא מקדשה עכשיו בביאה[602]. ואע"פ שהחופה היתה בקטנות ואין מעשה קטנה כלום, כיון שגם כשגדלה היא בביתו של בעל הרי זו כמסירה לחופה, וכשבועל לשם קידושין אפילו נאמר שביאה אירוסין עושה[603] חשובה מיד כנשואה, וכדרך שאמרו בהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין[604]. או שכיון שהקידושין היו בגדלות אוכלת היא בתרומה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא אסרו חכמים אלא משום שמא ימצא בה סמפון (מום) או שמא חשקה כוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה[605] וכאן אין לחוש לזה שהרי בבית בעלה היא. והטעם שיורשה אע"פ שאינה אלא ארוסה היינו משום שהפקר ב"ד הוא הפקר[606].

מה שיורשה, אע"פ שמן התורה קרובי האב יורשים אותה, שהרי אין נישואיה אלא מדרבנן, ואין ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה[607] - היינו משום שהפקר ב"ד הוא הפקר[608] שכל דבר שבממון אין זו עקירת דבר מן התורה[609].

מה שמיטמא לה אע"פ שמן התורה אסור לו להיטמא לה, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה - היינו משום שכיון שאין קרוביה יורשים אותה שוב לא ירצו לקוברה ונמצא שהיא כמת מצוה[610], שאין לה קוברים אלא בעלה שהוא יורשה, ולכן מיטמא לה כדרך שמיטמא למת מצוה[611].

זו שאמרו שאוכלת בגינו תרומה היינו רק בתרומה דרבנן לפי שאין נישואיה אלא מדרבנן ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה[612]. וזה אינו אלא למי שאומר: קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, אבל למי שאמר – וכן הלכה[613] - שאין בית דין מצווין להפרישו אוכלת אפילו בתרומת התורה[614]. ולכשגדלה, כל זמן שלא בעל שאין נישואיה אלא מדרבנן[615] לדברי הכל אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן[616], וכן אפילו כשהיא קטנה לומר לה שתאכל או לספות לה בידיים אסור בתרומת התורה שלדברי הכל אסור להאכיל לקטן איסור תורה[617].

ואע"פ שחרש שנשא בין פקחת בין חרשת – שנישואיו מדרבנן[618] - אינה אוכלת אפילו בתרומה דרבנן, היינו משום שבנשא פקחת אסורה גזירה משום תרומת התורה, ובנשא חרשת גזרו משום נשא פקחת, אבל בקטנה אין לגזור משום קטן שנשא גדולה שאין לקטן נישואים[619]. ולדעת הסוברים שיש לקטן נישואים צריך לומר שמשום זמן מועט לא גזרו שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושי תורה[620]. וכן בקטנה עצמה לדעת האומרים שאסורה בתרומת התורה[621] אין גוזרים שלא תאכל בתרומה דרבנן משום תרומת התורה שלא גזרו משום זמן מועט כיון שתגיע לכלל גדלות[622].

בירושלמי אמר ר' יוחנן מה טעם אמרו קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה מפני שיהו הכל קופצים עליה לישא, מפני חינא[623].

זו שאמרו יתומה שנדרה בעלה מיפר לה[624], לא זו בלבד למי שאומר מופלא-הסמוך-לאיש אינו מן התורה[625] ונדרי קטנה אינם חלים אלא מדרבנן, שבאים נישואים דרבנן ומבטלים נדר דרבנן, אלא אפילו למי שאומר מופלא-הסמוך-לאיש הוא מן התורה – שאם הגיעה לעונת נדרים, שהיא בת י"א ויום אחד ויודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר מן התורה[626] - מ"מ מיפר לה בעלה שהרי כל זמן שהיא קטנה "קטן אוכל נבלות" היא ואין בית דין מצווין להפרישה[627] וכשגדלה הוא חוזר ומיפר לה, והוא שבעלה אחר שגדלה שנעשית אשתו מן התורה, ואע"פ שאין הבעל מיפר בנדרים שקדמו לנישואין[628] כאן יכול הוא להפר שהרי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת[629] וגם היא על דעת כן נדרה שאם יקפיד הבעל לא יחול נדרה, ומ"מ אם לא בעל משהגדילה והפר לה אינו מופר שכיון שלא קנה קניין גמור אינו מופר, ומתחילה נדרה תלוי ועומד הוא שאם נתקיימו אח"כ קידושיה יפר נדרה שעל דעת כן נדרה, ואם לא נתקיימו הקידושין אף הוא אינו מיפר שלא נדרה על דעתו שמא סבורה היא לצאת[630]. ויש סוברים שאפילו לא בעל משהגדילה אם הפר לה בקטנותה נדרה מופר ומותרת לאכול אף בגדלותה מטעם שנדרה על דעתו. וכיון שהפר לה בקטנותה נדרה בטל שסבורה שבידו להפר כבשאר נשים נודרת על דעתו[631]. ולדעה זו אם לא הפר בקטנותה אינו יכול להפר משגדלה ובעלה, שזו בכלל "אין הבעל מיפר בקודמים"[632].

על ההבדל בין נתן גט לאשתו קטנה שעדיין נשארו עליו ועליה כמה דינים מחמת הנישואין ובין מיאנה בו שנעקרו הנישואין למפרע – ע"ע מיאון.

על המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו שאין דינו עמה כדינו עם אשתו גדולה – ע"ע מיאון.

קטנה שגדלה

קטנה שנתקדשה קידושי מיאון וגדלה נחלקו אמוראים, ושלוש דעות בדבר:

(א) רב ששת סובר שמשגדלה חלים הקידושין הראשונים ונעשים קידושי תורה. ומפרש כך את זו ששנינו: המקדש את הקטנה קידושיה תלויים[633] שפירושו שהקידושין שקיבלה בעודה קטנה תלויים - שאם תגדל יגדלו הקידושין עמה, ואע"פ שלא בעל משגדלה - שנאמר שמקדשה עכשיו בביאה – בכ"ז חלים הקידושין הקודמים[634]. ונעשית אשת איש גמורה מן התורה[635]. יש מהראשונים שמפרש שהקידושין חלים למפרע משעת קידושיה שבקטנותה[636]. ורוב הראשונים חולקים וסוברים שרק משעת גדלותה נעשית מקודשת מן התורה, שעשאום חכמים כמתנה בשעת קידושין: הרי את מקודשת לי לאחר גדלות. וכאותה שאמרו בהרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום שאם בא אחר וקידשה תוך שלושים מקודשת לשני לעולם, ואם לא קידשה אחר בתוך שלושים ולא חזרה בה מקודשת היא לו מן התורה לאחר שלושים יום ואע"פ שנתאכלו המעות, משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושיה – ואע"פ שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת מן התורה, כמו שאמרו: כי יתן איש[637] פרט לקטן[638]. מ"מ הואיל ותקנו לה נישואים נח לה להשתעבד בהם משהגדילה[639]. ויש שכתבו שהפקר בית דין הפקר הוא לענין ממון וחייבוה ב"ד להחזיר אלו הקידושין אם לא תתקדש והרי זה כאילו ישנו לכסף בעין[640]. ודוקא כשקידשה בקטנותה בכסף הוא שנעשים משגדלה קידושי תורה, ולא כשקידשה בשטר או בביאה[641].

(ב) רב סובר שרק בבעל משגדלה הוא שנעשית מקודשת מן התורה, שמקדשה עכשיו בביאה[642]. ומפרש שמה שאמרו בברייתא קידושיה תלויים[643] פירושו: שעניינה של קטנה זו תלוי הוא שאם יבעלנה משגדלה תתקדש קידושין גמורים מן התורה, ואם לא יבעל משתגדל תישאר בקידושיה שמדרבנן[644].

ולענין הלכה נחלקו הפוסקים: רובם פסקו כרב שאם לא בא עליה משגדלה לא גמרו קידושיה, ואינה מקודשת מן התורה אלא בבא עליה שמקדשה מחדש בביאה זו[645]. ויש שפירשו שע"י הבעילה נגמרים וחלים הקידושין הראשונים מן התורה[646]. ויש פוסקים הלכה כרב ששת שכשגדלה גדלו הקידושין עמה, ואפילו לא בעל נעשית אשת איש מן התורה[647]. ויש שנתספקו אם הלכה כרב או כרב ששת[648]. ויש שכתבו שדוקא בבעל נגמרים הקידושין ומכל מקום אם קידשה בכסף לא נתאכלו המעות עד אחר שגדלה אע"פ שלא בעל גמרו הקידושין מן התורה[649].

(ג) שמואל סובר שאפילו נבעלה משגדלה אינה נעשית אשת איש מן התורה, ונשארת בקידושיה שמדרבנן, שלא נתכוון לקדשה בבעילה זו ובעל על דעת קידושין הראשונים[650].

קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני[651]. מן התורה, ומן הראשון מדרבנן[652] והיינו כשבעלה הראשון משגדלה, שרב סובר הבעילה בבעל הראשון מן הסתם לשם קידושין נתכון שיודע היה שאין קידושי קטנה כלום[653]. ושמואל סובר: כל הבעל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל[654]. וזוהי שאמר שמואל משום ר' ישמעאל: והיא לא נתפשה[655] - "והיא" מיעוט הוא, אישה סתם שקידושיה גמורים אם לא נתפשה – נאנסה – אסורה לבעלה[656] - ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה – שזינתה שלא באונס[657] - מותרת, ואיזו? זו שקידושיה קידושי טעות – כגון על מנת שאני כהן והרי הוא ישראל, וכגון קטנה שאין מעשיה כלום ואמה אין בידה לקדשה[658] - שאע"פ שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה[659].

אין הלכה כשמואל, וכשבעל מן הסתם בדעתו לקדשה בביאה זו וצריכה גט מן הראשון, מן התורה, ואין צריכה גט מן השני[660].

בעל שאמרנו אין צריך עדים שבעל, אלא מן הסתם כיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קידושין[661]. ויש מי שכתב שאפילו עדי ייחוד אין צריך, שכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כולנו יודעים שנתייחד עמה ובא עליה[662]. וחלקו עליו וכתבו שודאי צריכה עדי ייחוד[663].

תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור[664]. כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה[665]. טעמם של חכמים הוא שכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלים הקידושין הראשונים[666]. או שלא תקנו מיאון בגדולה שמא תבוא למאן הנבעלת אחר שגדלה שהיא אשת איש גמורה[667]. ור' יהודה סובר שכשהיא גדולה כ"כ שרבה השחור אינה ממאנת, גזירה משום נתקדשה עכשיו[668].

אע"פ ששמואל אמר משום ר' ישמעאל שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה[669] מכל מקום אינו סובר כמותו אלא בקידושי טעות אבל בקידושי קטנות אינה ממאנת משהביאה שתי שערות כחכמים[670]. ויש שכתבו שלמסקנא גם ר' ישמעאל עצמו לא אמרו אלא בקידושי טעות ולא בקידושי קטנות[671].

להלכה נחלקו אמוראים: ר' אבהו אמר ר' אליעזר: הלכה כר' יהודה. ומ"מ מודה ר' יהודה שאם נבעלה לא תמאן[672]. ויש שרצו לעשות מעשה כר' יהודה ואפילו נבעלה[673]. ונמנו וגמרו: עד מתי הבת ממאנת – עד שתביא שתי שערות[674]. והיינו כחכמים ולא כר' יהודה[675].

ואף הראשונים נחלקו: יש שפסקו שממאנת גם אחר שגדלה כל זמן שלא בעל[676]. ורוב הראשונים פסקו שמשגדלה אע"פ שלא בעל שוב אינה יכולה למאן וצריכה גט, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניהם[677].

על דיני הבדיקה לידע אם גדולה היא אם לא – ע"ע מיאון.

לדעת הסוברים שכשגדלה חלו הקידושין מן התורה אע"פ שלא בעל[678]. יש שכתבו שאפילו לא חלו הקידושין בקטנותה כלל ואפילו מדרבנן כגון בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב ולא שמע האב, לדעת הסוברים שאינה מקודשת כלל ואפילו מדרבנן[679], מכל מקום אם נתגדלה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט מספק[680]. ויש חולקים וסוברים שדוקא אם בעל אחר הקידושין הרי היא מקודשת[681] ויש להחמיר כסברא הראשונה[682].

נסתפקו אחרונים במי שקידש קטנה לאחר שתגדיל אם חלים הקידושין או לא, אם נאמר שהרי זה בכלל אין אדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם כמקדש אישה לאחר שתתגייר[683], או לא, שכיון שאין זה אלא מחוסר זמן עד שתגדיל אין זה בכלל דבר-שלא-בא-לעולם[684]. ותלו הדבר במחלוקת ראשונים, שלדעת רש"י הרי היא מקודשת גמורה מן התורה לאחר שתגדיל ולדעת התוספות אינה מקודשת[685]. ויש שכתבו שגם לדעת התוספות הרי היא מקודשת[686]. ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל אינה מקודשת שודאי גם מחוסר זמן נחשב לדבר-שלא-בא-לעולם[687]. ויש שכתבו יתירה מזו שאפילו לר' מאיר שאדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם היינו דוקא במקדשה אישה לאחר שתתגייר שגם לפני הגירות בת דעת היא, אבל קטנה שאיה בת דעת כלל, אינה מקודשת. ואפילו לא נתאכלו המעות משגדלה[688].

כשאביה במדינת הים

יש מהגאונים שכתב שקטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה נישואיה נישואין. שתקנו חכמים נישואים לקטנה כשאין האב אצלה, כדין יתומה שאין לה אב שתקנו לה חכמים קידושין כדי שלא ינהגו בה הפקר[689]. וזו שהלך אביה למדינת הים הרי היא כיתומה משום הפקר[690]. וכשגדלה גדלו הנישואים עמה, וכשבא האב אח"כ אין צריך לקדשה עוד פעם[691]. ובעודה קטנה אם רצה לצאת מבעלה צריכה מיאון[692]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאין קידושיה קידושין כלל ואפילו מדרבנן[693], שלא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה[694]. וכשרוצה לצאת ממנו אפילו מיאון אינה צריכה[695]. ומכל מקום כל זמן שהיא תחתיו אין לאוסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, שכיון שדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות. וכדרך שמצינו בקטן שהשיאו אביו שאפילו היא גדולה ובת עונשין אינה נחשבת כאילו היא בזנות אצלו אע"פ שלא תקנו לקטן נישואין[696]. ואפילו בא האב ומיחה אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות. ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויבעל ויגמרו קידושיה[697]. ואם קידשה האב לאחר קודם שתגדיל צריכה גט מהשני[698], וגם מהראשון[699].

ויש מהראשונים שכתבו שבמהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה אסורה לישב תחתיו משום שחוששים שמא יקדשנה אביה לאיש אחר במקום שהוא ונמצא זה בא עליה באיסור אשת איש[700]. ואע"פ שאם מת האב במדינת הים אין אוסרים אותה לכל אדם מחשש שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעים[701] היינו משום שאין חוששים שמא קידשה כי היא בחזקת פנויה, אבל חוששים שמא יקדשנה ונמצא שתהא אסורה עליו[702]. ויש חולקים וסוברים שמותרת לישב תחתיו, שכיון שאין אנו חוששים שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם שכל שעה ושעה יש לנו לומר שעדיין לא קידש[703].

אפילו לדעת האוסרים אותה עליו – אם יודע האב שתקבל האם קידושין לבתו אין חוששים שמא קיבל בה קידושין במדינת הים כדי בודאי לא יקדשנה כדי שלא להכשילה[704].

ולענין הלכה כתבו הפוסקים שיש להחמיר כדעת הגאונים שתקנו חכמים נישואים לקטנה שהלך אביה למדינת הים[705] ואם נתקדשה צריכה מיאון[706]. וכן יש להחמיר שלא לקדשה לכתחילה כדעת הסוברים שחוששים שמא יקבל בה אביה קידושין במדינת הים[707].


הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן ציון 157 איך יתכן שתצא מרשותו בעודה קטנה.
  2. ↑ וה"ה שאר קרוביה.
  3. ↑ עי' להלן מחלוקת ראשונים בדבר, שי"א שאינה מתקדשת אלא ע"י קרוביה.
  4. ↑ ע"ע מיאון.
  5. ↑ משנה קידושין מ"א א'.
  6. ↑ רש"י שם, ועיי"ש שלכן כתבה המשנה נערה משום שלכתחילה אסור לקדש בתו הקטנה וכדלהלן בפרק: האיסור לקדשה כשהיא קטנה.
  7. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"א; שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"א.
  8. ↑ דברים כ"ב; רמב"ם שם.
  9. ↑ ערוך השלחן סי' ל"ז ס"א, ועי' להלן ציון 21.
  10. ↑ רש"י
  11. ↑ משנה כתובות מ"ו ב'.
  12. ↑ רש"י שם.
  13. ↑ ב"ח סי' ל"ז שמסתימת הלשון משמע שכל הכסף שלו. ועיי"ש שכ' שאפילו נאמר שהקידושין הם בפרוטה וכל השאר הוא מתנה בעלמא מ"מ הכל של האב. ועי' ב"ש שם ס"ק א' שלמד מזה שהבת שקיבלה מתנה הרי זה לאב, ובח"מ שם ס"ק א' מסתפק אם המתנה לאב (ובערך אב נשמט), ועיי"ש בבאר היטב, ועי' להלן ציון 240.
  14. ↑ רש"י כתובות שם, ועל הנוסח שבשטר עי' להלן בפ': נוסחאות השטר.
  15. ↑ רש"י שם.
  16. ↑ רש"י קידושין ג' ב'.
  17. ↑ ע"ע מורדת.
  18. ↑ יש"ש כתובות פ"ד סי' י"ג. ויש להוסיף שבדבריו תתיישב הערת הרש"ש בכתובות מ' ב' שאומר שם בגמ' "אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין". ופרש"י שיכול למוסרה לו לקדשה בביאה, והקשה שם הרש"ש למה כתב דוקא לקדשה בביאה, הרי יכול לקדשה לו גם בכסף או בשטר, אך לדברי היש"ש ניחא, שבשאר דרכים אף אם יקדשנה למנוול ומוכה שחין לא יוכל לבועלה בעל כורחה, משא"כ בביאה שיכול למוסרה לביאה בעל כורחה.
  19. ↑ תוי"ט כתובות פ"ד מ"ד; קרבן העדה בירושלמי.
  20. ↑ קרבן העדה שם.
  21. ↑ ירושלמי כתובות פ"ד ה"ו, והובא בתוס' קידושין ג' ב'.
  22. ↑ קרבן העדה שם. ועי' המפרש לירושלמי שם (נדפס בקראקא שס"ט) שהעיר שרש"י אינו מפרש כהירושלמי אלא שזכאי בביאה היינו לענין שיכול למוסרה לקדשה בביאה (עי' לעיל ציון 10), ועי' תוי"ט שם שהשיג על המפרש וכתב שרש"י לא ירד לפרש המילה "זכאי", שזה ודאי אינו שייך בסתם אלא בשנתנו לו שכר לקדשה בביאה וכהירושלמי – וגם רש"י מודה להירושלמי בפירוש המילה "זכאי". ועי' באהבת איתן על משניות שם שהצדיק ד' המפרש דהיינו שרש"י מפרש שלשון זכאי במובן של זכות ממון אינו אלא לענין כסף הקידושין שהם שלו, אבל לענין שטר וביאה הפירוש "זכאי" הוא שבידו לקדשה והוא מקבל הקידושין אבל זכות ממון אין כאן, ולא כהירושלמי שמפרש זכות ממון גם על כסף ושטר (ועי' רש"י קידושין מ"ד ב' ד"ה אי דקדשה שכ' לשון זכאי על זכות הקידושין עצמם). גם במלאכת שלמה על משניות שם מבואר שרש"י אינו מפרש כהירושלמי, עיי"ש. ועי' תוס' רי"ד כתובות שם שמפרש גם על כסף שה"זכאי" הוא שהוא בעל הקידושין והוא מקבלם ולא במובן של זכות ממון. ויש להעיר שלפי היש"ש שלעיל ציון 14 יש לפרש כפשוטו לשון זכאי לענין ביאה, והיינו שאף שלעולם אין שום זכות לבעול אישה בעל כורחה מכל מקום באב זיכתו תורה למסור בתו לביאה לשם קידושין בעל כורחה, וכנ"ל.
  23. ↑ דברים כ"ב.
  24. ↑ כתובות מ"ו ב'; קידושין ג' ב'.
  25. ↑ גמ' שם ורש"י.
  26. ↑ דברים כ"ב.
  27. ↑ רש"י ותוס' שם.
  28. ↑ תוס' שם.
  29. ↑ תוס' קידושין שם ד"ה וכי; שמ"ק כתובות שם בשם הרא"ש; ועיי"ש שהוכיח שעל כורחך המקרא מדבר לענין נערה שהרי למדים מכאן שיכול למוסרה לחופה בנערותה (להלן ציון 69) וכל שכן קידושין. (ועי' תוס' כתובות מ"ז א' ד"ה דכי). גם מן הרמב"ם משמע שהמקרא מדבר בנערה שהרי הביא המקרא הזה גם לענין נערה לעיל ציון 3 (אמנם יש לדחות שבהוי אמינא של הגמ' באמת נפרש המקרא רק בקטנה, אך למסקנא שלמדים מ"אין כסף" שגם בנערה האב מקבל הקידושין (להלן ציון 28) שוב צריך לנקוט כפשוטו של מקרא שקאי על נערה, ולכן הביאו הרמב"ם גם על נערה).
  30. ↑ תוס' רי"ד שם.
  31. ↑ שמות כ"א.
  32. ↑ ע"ע הפרת נדרים.
  33. ↑ כתובות וקידושין שם.
  34. ↑ תוס' כתובות שם ד"ה יציאה. והנה למה שהבאנו לעיל ציון 24 דעת המפרשים ששאלת הגמ' היתה שגם היא תוכל לקדש עצמה – צ"ל שעכשיו שידענו שהכסף לאביה סברה היא שרק הוא יקדשנה ולא היא עצמה. אכן כל זה רק לר' יוחנן, אבל לר"ל שלהלן ציון 32 באמת נערה יכולה גם היא לקדש עצמה, ולא אמרו בגמ' שם "יציאה דכוותה" וכו' אלא לענין שלעולם הכסף שלו, אבל מ"מ יכולה גם היא להתקדש, ועי' פנ"י קידושין ג' ב' ובחזו"א אה"ע סי' קמ"ע ליקודשין מ"ג ב' ומ"ד א'. ועי' בתוס' רעק"א (כתו' פ"ד מ"ד) שהקשה על הגמ' קידושין ד' א' שעושה צריכותא שכסף קידושיה לאביה ושמעשי ידיה לאביה – מה שייך ללמוד מע"י מקידושיה, הרי בקידושין עיקר קרא אינו אלא שיכול לקדשה ורק מסברא הכסף שלו ("השתא וכו'"). וקושייתו אינה מובנת שהרי לפי המסקנא בנערה למדים מ"אין כסף" רק לענין שהכסף שלו, ומסברא יודעים שהוא מקבל הקידושין, וכנ"ל, וכיון שעיקר הלימוד הוא על הכסף שפיר אפשר ללמוד מזה לענין מעשי ידיה, וע"כ צריך צריכותא. ועי' תוס' כתובות שם ד"ה ואימא שלמסקנא עיקר קרא ד"את בתי" לא בא אלא לענין שנאמן האב לאוסרה (ע"ע אב) וכוונתם שלענין זכות האב בקידושיה ובכסף אפשר ללמוד הכל מ"אין כסף" שכיון שהכסף שלו סברה היא שהוא המקדשה בנערה וכל שכן בקטנה (ויש להעיר שלהלן ציון 69 מבואר שמקרא ד"את בתי" למדים דבר אחר: שיכול האב למוסרה לחופה בעל כורחה. ועי' מהרש"א על התוס' בקידושין ג' ב' ד"ה ואימא, ובשיטה מקובצת כתובות שם בשם תלמידי הרשב"א) ובסוף דבריהם כתבו התוס' בכתובות שם שמכל מקום פשוטו של קרא דאת בתי היינו לענין שזכאי לקדשה. ויש להוסיף שכ"מ גם בסוטה כ"ג ב', ועי' ברע"ב ובתוי"ט סוטה שם. ועי' להלן ציון 65 (ועי' מש"כ לעיל ציון 24). ועי' פירוש המשניות כתובות פ"ד מ"ד, וברש"י ב"ק פ"ז א' שכתבו שהאב זוכה בכסף קידושיה מהפסוק בנעוריה בית אביה (במדבר ל') – כל שבח נעורים לאביה, וצ"ע שהרי בגמ' כתובות וקידושין שם אמרו שאותו מקרא לא נאמר אלא לענין הפרת נדרים ו"ממונא מאיסורא לא ילפינן". ואולי י"ל שאחרי שלמדנו מקרא ד"אין כסף" שהאב זכאי לקדשה שוב זה נכלל גם במקרא ד"בנעוריה". ועי' תורה תמימה שמות כ"א י"א. וע"ע תוס' עירובין ט"ו ב' ד"ה בכתיבה. ודע שדבר פלא יש בקרית ספר פ"ג מאישות שכ' שקטנה נלמד מ"אין כסף", ונערה מ"את בתי" ותמוה שזה ממש ההיפך מהגמ' בכתובות וקידושין שם. ועוד שהרי המקרא דאין כסף בנערה מדבר וכמש"כ בתוס' קידושין וכתובות שם בשם ר"ח, וצ"ע.
  35. ↑ רש"י.
  36. ↑ משנה גיטין ס"ד ב', וע"ע גירושין כרך ו' עמ' ת"ז, ושם שבנשואה לדברי הכל היא ולא אביה שהרי יצאה מרשות האב ועי' להלן ציון 157.
  37. ↑ קידושין מ"ג ב'.
  38. ↑ רש"י שם, ועי' להלן בפרק: במסירתה לחופה, שאפילו ר"ל מודה בחופה שאפילו נערה אביה מכניסה לחופה ולא היא, שאין בכוחה להפקיע מאביה זכותו במעשי ידיה.
  39. ↑ דברים כ"ד.
  40. ↑ קידושין מ"ד א' "צווח ר"ל ככרוכיא: ויצאה והיתה".
  41. ↑ רש"י שם, ועי' לעיל ציון 20. שבהו"א בגמ' קידושין ג' ב' רצו לומר שנערה תוכל בעצמה לקבל קידושיה והכסף יהיה שלה, ולמסקנא שם הכסף שלו, והנה לפי ר"ל צריך לומר שלמסקנא רק חידשו שהכסף שלו, אבל מ"מ יכולה גם היא לקבל הקידושין, ולפי ר' יוחנן (שלהלן ציון 40) צ"ל שלמסקנא חזרו ואמרו שהיא אינה יכולה לקבל בעצמה הקידושין ועי' לעיל ציון 29.
  42. ↑ ע"ע גירושין עמ' ת"ח מחלוקת ראשונים בדבר.
  43. ↑ עי' מהרש"א שם שלשון "נישאת" הוא לאו דוקא שהרי באירוסין עסקינן, אלא ר"ל שאף באירוסין יוצאת מרשות אב לרשות בעלה עד אחר הגירושין.
  44. ↑ תוס' קיודשין מ"ד א' ד"ה צווח.
  45. ↑ קידושין מ"ג ב'.
  46. ↑ רש"י.
  47. ↑ שם מ"ג ב' ורש"י. והנה שם מ"ד א' חזרה הגמ' מטעם זה ואמרה הטעם השני שבציון הבא. אכן עי' רש"י ד"ה "השתא דאתית" שלפי המסקנא שוב יתכן הטעם הזה, אך בתוס' ר"י הזקן שם ד"ה "לר"י לעיל", משמע שלא חזרו במסקנא אלא לענין דהברייתא שם קאי גם לרבנן דר' יהודה, אבל הטעם לחלק בין קידושין לגירושין הוא רק הטעם השני שבציון הבא.
  48. ↑ גמ' שם ורש"י.
  49. ↑ שם מ"ד א'.
  50. ↑ רש"י שם.
  51. ↑ עי' לעיל ציון 35.
  52. ↑ תוס' ר"י הזקן שם.
  53. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ג; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ד; סמ"ג עשין מ"ח.
  54. ↑ קידושין מ"ד א' לענין גט (וע"ע שליח לקבלה); הרמב"ן והרשב"א והריטב"א קידושין מ"ד א' ד"ה בו ובשלוחו אין וכו'.
  55. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א, ובדעת הראשונים שבציון הקודם צריך לומר שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי, שהרי כשאמרו שם מ"ד א' שלענין גט אינה עושה שליח לא אמרו שאין זה אלא לפי ר' יוחנן, משמע שסוברים שגם ר"ל מודה בזה. ועי' חזון איש אה"ע סי' קמ"ח לקידושין מ"ד שכתב מדעתו דמה שאינה עושה שליח לקבל הגט היינו דוקא לפי ר' יוחנן (ולא הביא את הירושלמי), והביא בשם הריטב"א שבציון הקודם שלא כתב כך, ובאמת גם הרמב"ן והרשב"א כתבו כהריטב"א, וכנ"ל בציון הקודם.
  56. ↑ ע"ע מאמר.
  57. ↑ ברייתא קידושין מ"ד א', ומה שנדפס שם "ותנן" ט"ס הוא וצ"ל "ותניא".
  58. ↑ שם מ"ד א'. ועי' לח"מ פ"ג מאישות הי"א שאע"פ שהרמב"ם לא הביא דין זה בפירוש מ"מ רמזה בפ"ב מייבום ה"א "וקטנה וכו' אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה" וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא.
  59. ↑ ירושללמי קידושין פ"ג ה"ה על המשנה שם "האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה לא אמר כלום" – הא בת יום אחד מתקדשת. והובא ברא"ש קידושין פ"ג ס"ז, ועי' יש"ש קידושין פ"ג ס"ט שדיק מזה שהרא"ש גסובר שבעובר אין תופסים הקידושין, שדוקא בת יום אחד ולא קודם לכן, וע"ע דבר שלא בא לעולם.
  60. ↑ ב"י ריש סי' ל"ז, וב"ח שם. וצ"ע שהם הביאו זאת בשם הרא"ש, ולפנינו ברא"ש אין.
  61. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"א; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז.
  62. ↑ משנה נדה מ"ד ב'.
  63. ↑ ב"ח שם, וע"ע ביאה.
  64. ↑ א"ז הובא בד"מ אה"ע סי' ל"ז, וברמ"א ובש"ע שם. ועי' ב"ש שם סק"ב, ובביאור הגר"א סק"ז שמקורו מנדה כ"ג א' "בעא מיניה ר"י מר"ז לר"מ דאמר בהמה במעי אישה ולד מעליא הוא, קיבל בה אביה קידושין מהו, למאי נ"מ לאתסורי באחותה, למימרא דחיי וכו'". ומפרש הא"ז שקושיית הגמ' היא שכיון שאינו חי א"כ נפל הוא ולא תפסו בו קידושין ושלא כפרש"י שם שפירש שכיון שאינו חי א"כ אין אחותה אסורה שאין איסור אחות אישה אלא בחייה – שעדין יכול למיבעי באותה שעה קטנה שהוא חי (ב"ש שם), (או שעדיין יכול למיבעי כשקידש שאר קרובות שאסורות גם לאחר מיתה (ביאור הגר"א שם, וכ"כ ברמב"ן ובתוס' הרא"ש נדה שם).
  65. ↑ ע"ע נפל; ח"מ שם סק"ב, ועי' פסקי הלכות לרד"פ מקרלין דף נ"ג א'.
  66. ↑ ח"מ שם, וכנראה משום שחשש לדעת רש"י בנדה שם שסובר שקידושין תופסים בנפל, ועי' ב"ש שדחה דבריו עפ"י הנ"ל בציון 59 שמהגמ' מוכח שלא כפרש"י.
  67. ↑ רמב"ם "ג מאישות הי"א; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"א עפ"י משנה יבמות קי"ב ב' וגיטין נ"ה א'.
  68. ↑ משנה סוטה כ"ג א'.
  69. ↑ דברים כ"ב; גמ' שם כ"ג ב'.
  70. ↑ רש"י שם.
  71. ↑ כתובות מ"ז א'
  72. ↑ תוס' קידושין ה' ב' ד"ה אף. וכן מוכח בכתובות שם. עיי"ש.
  73. ↑ דברים כ"ב.
  74. ↑ רש"י כתובות מ"ז א', ועי' תוס' שם ד"ה דזכי שפירשו איך מוכח ממקרא זה גם על נערה לענין חופה, שהרי לענין קידושין אמרו בגמרא שם שקאי רק על קטנה, לעיל ציון 20. ועי' לעיל ציון 24.
  75. ↑ ר"י מיג"ש בשיטה מקובצת כתובות נ"ז ב'; מאירי כתובות שם בפירוש אחד, ועי' בארוכה להלן ציון 90 בהערה.
  76. ↑ עי' לעיל ציון 36.
  77. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א, ועי' להלן ציון 90 – ועי' רמב"ן ור"ן קידושין מ"ה ב': "ויותר הוא מפסיד בנישואין מבקידושין".
  78. ↑ ברייתא כתובות נ"ז ב'; תוספתא כתובות פ"ה ה"א; ועי' ירושלמי כתובות פ"ה ה"ג.
  79. ↑ ע"ע נישואין.
  80. ↑ תוס' רי"ד כתובות נ"ז כב'.
  81. ↑ תוס' רי"ד שם.
  82. ↑ שיטה מקובצת שם בשם רש"י מהדורא קמא.
  83. ↑ גמ' כתובות שם.
  84. ↑ רש"י שם.
  85. ↑ ע"ע אגרת מרד ועי' מורדת.
  86. ↑ תוס' שם ד"ה אי; רמב"ן ור"ן שם; שמ"ק שם בשם הרא"ש; מאירי שם בפירוש אחד; ועי' תוס' שם שכשאביה מעכב אין החידוש אלא שאם יגרשנה כשהיא קטנה לא נדון אותה כמורדת לענין שהאב יפריד הכתובה, שהרי קטנה מן האירוסין כתובתה לאביה, אבל כשגדלה שכתובתה לעצמה פשיטא שע"י עיכוב אביה לא נקנוס אותה בכתובתה.
  87. ↑ ע"ע נישואין וע' מזונות.
  88. ↑ הרמב"ן והר"ן שם.
  89. ↑ הריטב"א: שמעתי.
  90. ↑ עי' ציון הקודם.
  91. ↑ ריטב"א שם; מאירי שם; ועיי"ש בריטב"א שאם נתחייב האב בקנס אם ידחה הנישואין פטור הוא מהקנס שאנוס הוא, שרוצה להשיאה והיא אינה רוצה.
  92. ↑ רשב"א שם; מאירי שם בשם י"מ (ולפירוש זה צריך לומר שהחידוש הוא שקטנה גם אביה יכול לעכב, שאילו מה שהיא יכולה הוא פשוט, וכבר נאמר במשנה שם שנותנים לבתולה י"ב חודש); והמאירי שם כתב ע"ז "ואין נראה כן". ועי' רשב"א שם שכתב שמהירושלמי משמע כדעה הראשונה (לעיל ציון 81 דהיינו שיכולים לעכב עד שתגדיל) דאיתא שם בהלכה ג': "היא קטנה ורוצה להגדיל שומעים לה" גם בריטב"א שם דחה פירוש זה ע"פ הירושלמי.
  93. ↑ עי' לעיל ציון 78.
  94. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  95. ↑ ר"י מיג"ש בשיטה מקובצת כתובות שם, ויש להעיר שלמדנו מדבריו שני חידושים גדולים: א) שקטנה יכולה לעכב מליכנס לחופה ואין האב יכול להכניסה בעל כורחה, שלא זיכתו תורה למוסרה לחופה אלא כשהיא נערה, וכדבריו כתב גם המאירי בפירוש אחד כלעיל ציון 70. ב) שאם היא רוצה יכולה היא ליכנס לחופה שלא מדעתו, ורק בקטנה אינה יכול מטעם שמא תמרוד ויצטרך לתכשיטים אחרים, ומשמע שבנערה שאין בה הטעם דשמא תמרוד יכולה ליכנס לחופה גם בעל כורחו של אב (ובאמת הדברים צ"ע רב שהרי מפורש בכתובות מ"ז א' שהאב יכול למסור את בתו בעל כורחה (וכלעיל ציון 67), הרי שזכות זו של מסירה לחופה מסורה לאב, ואיך תוכל היא ליכנס לחופה בעל כורחו) ושני החידושים שלמדנו מהר"י מיג"ש הם נגד כל הראשונים, שסתמם של הראשונים משמע שבין בקטנה בין בנערה, אביה מכניסה לחופה בעל כורחה, ולא היא כלל וכלל (ומה שאמרו "נוח מה שהיא יכולה לעכב" – היינו לא נגד האב, אלא נגד הבעל, וכשגם האב אינו רוצה בגלל שהיא אינה רוצה, והחידוש הוא שאינה נחשבת בכך למורדת (עי' לעיל ציון 76, וציון 81, ולהלן ציון 91) וכן מה שאמרו "אביה מה איכפת לו", היינו לא שתוכל ליכנס לחופה בלא דעתו, אלא כיון שאין לו טעם לעכב הרי היא נחשבת למורדת (וכלעיל ציון 81). ולגוף הדבר יש להעיר שמה שלמדנו מהר"י מיג"ש שלולא הטעם של "מימרדא" היתה יכולה לינשא בעל כורחו של האב – כן משמע גם מתשובת ר"ת שבמרדכי קידושין סימן תקט"ז (וכן בראבי"ה שבהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות אות ב') שכתב שרק האב יכול לעכב מלהשיאה מטעם "דילמא מימרדא", אבל לא האחין, ומשמע שגם האב לולא הטעם של "מימרדא" לא היה יכול לעכב, וכדברי הר"י מגי"ש. ועי' להלן ציון 466 מהמאירי. ועי' ברי מיג"ש שם בראש דברים שפירש ב"בין היא בין אביה יכולים לעכב" שיכולים לומר חוששים אנו שלא תתעבר ותמות (עי' להלן ציון 103) והיינו שיכולים לעכב נגד הבעל, ולכאורה זו סתירה לה שפירש הר"י מיג"ש אח"כ דיכולים לעכב היינו היא נגד אביה, ואביה נגדה, אך באמת גם להר"י מיג"ש עיקר הפירוש בברייתא הוא שיכולים לעכב נגד הבעל ואינה נקראת מורדת, אלא שאח"כ בדברי הגמרא "בשלמא איהי וכו'" פירש הר"י מיג"ש דהיינו שהיא יכולה לעכב אפילו נגד דעתו, והוא יכול לעכב גם נגד דעתה.
  96. ↑ מאירי כתובות שם, ועי' להלן בפרק: האיסור לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה ציון 107 – מש"כ בשם ההפלא"ה.
  97. ↑ עי' לעיל ציון 54.
  98. ↑ משנה למלך פ"ג מאישות הי"א עפ"י רש"י: סנהדרין נ"ה; ס"ט; קידושין י' ב'. (ועי' רשב"א קידושין שם שהוא ע"פ הגמ' ביבמות נ"ז ב' "אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה"); ועפ"י התוס' יבמות ע"ב; וכן לפי הרמב"ם שחופת נדה אינה חופה מפני שאינה ראויה לביאה (ע"ע חופה) וכל שכן פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, ועי' שיירי קרבן בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו.
  99. ↑ עי' יבמות נ"ז ב' מחלוקת אם יש חופה לפסולות.
  100. ↑ ריטב"א קידושין י' ב'. ועי' רש"י בראשית כ"ה ב' "ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה, שלוש שנים, ונשאה".
  101. ↑ ע"ע ארוסה ועי' אכילת תרומה שמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה, ומטעם שמא תמזוג וכו' ומשום סמפון גזרו חכמים שלא תאכל; מל"מ שם בדעת הרשב"א קידושין י' ב' שכתב שמה שאמרו ביבמות נ"ז ב' שאין לה חופה היינו רק שאינה פוסלתה מלאכול בתרומה.
  102. ↑ שער המלך, חופת חתנים סי' ז', בדברי הרשב"א, ועיי"ש שהוכיח מדברי הרשב"א שם שלפסול מלאכול בתרומה גרוע טפי, ובכל דהו פסול לה, וא"כ אם אינה חופה לפוסלה. כ"ש שאינה חופה לקנות, ועיי"ש שר"ל שמ"ש הרשב"א קידושין שם שאינו אלא ליפסל ט"ס הוא וצ"ל. "לקנות", ועי' חזון איש אה"ע סי' ס"ג ס"ק י"ב שהוכיח כהשעה"מ מהסוגיא ביבמות שם.
  103. ↑ רב או ר' אליעזר קידושין מא" א'. ועיי"ש בגמ' שמסייע לו מדיוק לשון המשנה שם "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה", משמע אבל קטנה אסור. ועי' תוס' שם ד"ה אסור שאעפ"י שאמרו שם בגמ' אישה בכל שהוא נח לה (לענין שמותר לה להתקדש ע"י שליח אף שלא ראתו) היינו דוקא כשהיא עצמה מתקדשת, אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה יש לחוש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית, וכ"כ הר"ן שם, ועיי"ש בתוס' ר"י הזקן בשם הראב"ד שתירץ שרק בגדולה אומרים שנח לה בכל שהוא ולא בקטנה (וכ"כ הרשב"א והריטב"א והמאירי, ועיי"ש במאירי שלפי"ז די ב"עד שתגדיל" ואין צריך שתאמר בפלוני אני רוצה, שכיון שגדולה היא אף אם יקדשנה שלא מדעתה מסתמא נח לה בכל שיברור לה אביה), ובתוס' ר"י הזקן שם דחה דבריו שא"כ היה לו לומר עד שתגדל לבד ולמה הוסיף "ותאמר בפלוני אני רוצה", אלא שגם בגדולה אינה מתרצית אם אחר מקדשה.
  104. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ט, ועי' בכ"מ פ"י הט"ז שכתב שלהרמב"ם משמע שמ"ש "אסור" הוא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן. וכדתניא בכתובות נ"ז ב' בין היא בין אביה יכולים לעכב (לעיל ציון 73) משמע שאם נוח גם לה וגם לאביה מותר (ויש להוסיף שכ"כ בר"י מיג"ש בשמ"ק כתובות שם, ועי' להלן ציון 103)
  105. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ח, ועיי"ש בח"מ ס"ק י"ד שדייק לשון "מצוה" שמשמע שאיסור אין, ובגמ' מבואר שיש איסור (עי' ציון הקודם) וכתב שמדובר שאמר לה צאי וקבלי קידושייך שאז אין איסור (עי' להלן ציון 111) ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל. ועי' ב"ש שם ס"ק י"א שתירץ שבאמת אין הלכה כרב שאומר שאסור לקדש קטנה (עי' להלן ציון 107) ומ"מ מצוה היא לצאת ידי מימרא דרב, וכ"כ בשאילת יעב"ץ סי' י"ד, עיי"ש.
  106. ↑ עי' הפלאה שם שהקשה הרי גם קידושין אסור ואיך אפשר להשיאה (ולדעת ר"ת שלהלן ציון 107 ניחא) ותירץ שמדובר בעבר וקידשה, ומ"מ אסור להשיאה, ועי' מאירי כתובות שם שכ' ג"כ שמדובר שעבר וקידשה.
  107. ↑ רש"י.
  108. ↑ ר' אבא בר לוי כתובות נ"ז ב', ועי' רמב"ם אישות פ"י הט"ז שהעתיק דין זה שאין פוסקים להשיאה בלשון "אין ראוי", ומשמע שאיסור (וכשיטתו לענין קידושין לעיל ציון 99), ועי' שמ"ק כתובות נ"ז ב' בשם ר"י מיג"ש שאם האב והבת רוצים מותר להכניסה לחופה בעודה קטנה ואין בזה שום איסור, וצ"ל לפי"ז שיפרש הא דאין פוסקים על הקטנה להשיאה היינו שלא מדעתה, אבל מדעתה מותר. ועי' להלן, שי"א שסמוך לפרקה מותר לקדשה, ובהגהות יעב"ץ כתובות שם כתב שגם להשיאה מותר סמוך לפרקן שהרי בסנהדרין ע"ו ב' אמרו "והמשיאן סמוך לפרקן וכו'", וכ"כ בהמקנה קידושין מ"א א'. ועי' בשאילות יעב"ץ סי' י"ד שכתב שלהשיאה אסור סמוך לפרקה אא"כ בסוף שנת י"ב. וקודם לכן אסור משום סכנה דשמא תתעבר ותמות (עי' לעיל ציון 90). והא דרב חביבא בנידה ס"ו א' שהשיא בתו קטנה, וכן הא דקידושין פ"א ב' (עי' להלן בציון 107) היינו משום דרב גוברייהו וסמכו על הנס (וסותר עצמו למש"כ בהגהת יעב"ץ כתובות הנ"ל).
  109. ↑ כתובות שם.
  110. ↑ שיטה מקובצת שם, ועי' ריטב"א קידושין מ"א א'.
  111. ↑ רש"י כתובות שם. ועי' בתפארת שמואל על הרא"ש שם שרצה לפרש בדברי רש"י שמדבר ביתומה שאינו יכול לקדשה בלא רצונה שמא תבוא לידי מיאון, ומ"מ אם רוצים אמה ואחיה לקדשה ברצונה ואפילו להשיאה אין מוחים בידם. ועי' בריטב"א כתובות שם, ובמרדכי קידושין סי' תקט"ז ובראבי"ה שבהגהות מיימוניות ה' אישות פכ"ב שגם מדבריהם משמע שמדובר ביתומה, ועי' להלן, אכן בלשון רש"י לא משמע כך, שהרי העתיק המימרא דרב דאסור לאדם שיקדש בתו הקטנה שמדובר בקידושין ע"י אביה, וכן מוכח מהמרדכי כתובות סי' קע"ט (בציון הבא).
  112. ↑ מרדכי כתובות סי' קע"ט בשם ר"ת ממה שרב חסדא קידש בתו הקטנה (קידושין פ"א ב') ובשם רבנו ברוך ממה שבתו של רב חביבא קידשוה כשהיא קטנה (נדה ס"ו א'); הגהות אשרי ושה"ג שם בשמם; שמ"ק כתובות שם בשם אחרים ש"פוסקים להשיאה" היינו אפילו בקידושין ופליגא על ההיא דאסור וכו'. ועי' הפלאה כתובות שם שמ"מ שלא מידיעתה גם לר"ת אסור, ובזה מתרץ מה שלכאורה קשה על ר"ת דיוק הגמ' בקידושין מ"א א' מהמשנה שם נערה אין קטנה לא, אלא שר"ת יפרש שמדובר שלא בידיעתה, דאסור בקטנה ומותר בנערה (ועי' לעיל ציון 98 מחלוקת ראשונים אם מותר בגדולה להתקדש שלא בידיעתה)
  113. ↑ תוס' קידושין מ"א א' ד"ה אסור; רמ"א בש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ח.
  114. ↑ רמ"א שם, ועי' מרדכי כתובות סי' קע"ט בשם ר' אליהו "משום שאנו מעוטי עמים וחיישינן פן יקדמנו אחר". ועי' שמ"ק כתובות נ"ז ב' מתר"י בשם רבני צרפת.
  115. ↑ עי' להלן בפרק: ע"י שליח וכשאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך.
  116. ↑ תרומת הדשן סי' רי"ג בשם מהר"ם; רמ"א סי' ל"ז ס"ז.
  117. ↑ ח"מ שם ס"ק י"ד ועי' לעיל ציון 100.
  118. ↑ איוב ה'.
  119. ↑ סנהדרין ע"ו ב'
  120. ↑ רש"י סנהדרין שם, ועי' אה"ע סי' א' בב"י בדעת הרמב"ם דסמוך לפרקן היינו משעה שהם גדולים: בן י"ג לבן, ובת י"ב לבת, ולפי"ז לא קשה כלום (וכ"כ הפרישה בסי' לז).
  121. ↑ ב"ח סי' ל"ז שלא אמרו "שתגדיל" אלא "שתגדל". (ועי' מאירי קידושין שם שגורס "שתגדיל"). וכ"כ הפרישה שם. (ויש להבין בדבריהם שאם פקחית היא שוב אין האיסור אפילו היא קטינה ממש, ומ"מ מצוה להשיאה אין, אך בסמוך לפרקה דהיינו שנה לפני גדלותה והיא בעלת שכל אז יש גם מצוה להשיאה). ועיי"ש בב"ח שתירץ עפי"ז מה שמשמע בקידושין פ"א ב' ובנדה ס"ו א' שאומרים השיאו בנותיהם הקטנות (עי' לעיל ציון 107) והוא מפני שהיו בעלות שכל.
  122. ↑ ריטב"א קידושין נ"א ב'על יסוד דברי הגמ' שם שקידושי קטנה הם מצוה המוטלת על האב (וע"ע קידושין שלא נמסרו לביאה) (ועי' ב"ח שבציון הקודם שגם הוא הסתמך על הגמ' קידושין שם, אך את הריטב"א לא הביא) ובריטב"א שם תירץ עוד שהכוונה בקידושין שם – לנערה (וכ"כ הרש"ש שם ס"ד ב' ואת הריטב"א לא הביא), ולפי"ז בקטנה לעולם אסור, ועי' שאילת יעב"ץ סי' י"ד שהביא ג"כ מהגמ' קידושין הנ"ל ראיה לשיטתו שסמוך לפרקן מותר, וכ' עוד שי"ל כיון שאח"כ כשתגדל תהא מצוה עליו להשיאה קרי לה כבר הגמ' "מצוה דרמיא עליה".
  123. ↑ ירמיה כ"ט; רש"י קידושין ס"ד ב'. וע"ע קידושין שלא נמסרו לביאה.
  124. ↑ המקנה קידושין מ"א א' על יסוד כל הקושיות הנ"ל שבציון 115 (וכ"כ בשאילת יעב"ץ סי' י"ד), והוכיח כן עוד שהרי אפילו לדעת הסוברים שמותר לקדש קטנה (לעיל ציון 107) מ"מ נשואים לדברי הכל אסור (כלעיל ציון 101) ואעפ"כ אמרו בסנהדרין ע"ו ב' "והמשיאן סמוך לפרקן וכו'" הרי שסמוך לפרקן שונה. ועיי"ש בהמקנה שפקפק בדברי עצמו שמלשון המשנה ריש פ"ב דקידושין שמזה דייקו בגמ' "נערה אין קטנה לא" (לעיל ציון 98) משמע שעד נערותה אסור לקדשה. ויש להעיר שההבדל בין דברי הב"ח (לעיל ציון 116) לבין דברי המקנה הוא שלהב"ח אם היא בעלת שכל שרוצה להתקדש מותר אפילו קודם סמוך לפרקה, אלא שאין מצוה (כנ"ל בציון 116) ול"המקנה" קודם סמוך לפרקה אסור.
  125. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; שאילתות משפטים, שאילתא מ"ט ועי' להלן.
  126. ↑ העמק שאלה שם שבפשוטו דברי בה"ג והשאילתות תמוהים מאוד שהרי "עד שתגדל" נאמר, ונערה גדולה היא, וגם מדיוק הגמ' במשנה שם "נערה אין קטנה לא" מבואר שנערה מותר. ועיי"ש בהע"ש שלפירושו הוא מיישב הקושיות מסנהדרין ע"ו ב' (לעיל ציון 114) וממה שמצינו שהאמוראים קידשו קטנות (לעיל ציון 107) ששם מדובר באופן זה שהגיעו לתאוות אישות.
  127. ↑ ברייתא נדה י"ג ב'
  128. ↑ גמ' שם.
  129. ↑ רש"י שם.
  130. ↑ ב"ח אה"ע סי' כ"ג לדעת רש"י. ורוב הראשונים, וע"ע השחתת זרע.
  131. ↑ ג"ש שם סק"ב עפ"י הרמ"א שם ס"ה בשם הרבה ראשונים. וע"ע הנ"ל.
  132. ↑ ב"ח שם מדיוק לשון הרמב"ם והטור שכתבו הדין שלא ישא קטנה אצל האיסור של השחתת זרע. ועי' בב"ש שם סק"ב שדחה דברי הב"ח וכתב על הש"ע שם שהעתיק ג"כ לשון הרמב"ם והטור שהכוונה משום ביטול פריה ורביה. ועי' פרישה שם שכ' ג"כ כהב"ח שהוא משום השחתת זרע. ומ"מ להלכה מסיים הב"ח שם שלא כהרמב"ם והטור, ואין שום איסור לשמש עם הקטנה. וע"ע השחתת זרע.
  133. ↑ יבמות ס"א ב'
  134. ↑ ע"ע רוב
  135. ↑ רש"י
  136. ↑ שם ס"א א' במשנה, וע"ע זונה.
  137. ↑ שם, משום שמוכיחים שם שר' אליעזר אינו סובר לא כר"מ ולא כר"י.
  138. ↑ רש"י
  139. ↑ גמ' ורש"י שם.
  140. ↑ גמ' שם.
  141. ↑ רש"י שם. ועי' שיירי קרבן בירושלמי יבמות פ"ו ה"ד שכתב לפי הרמב"ם שבאמת אין רבנן חולקים על ר"א ומפרש פירוש אחר בגמ' דהיינו שלר"א שסובר שקידושי קטנה שאין לה אב אינה אלא כמפותה בעלמא (עי' להלן) א"כ פשוט שהיא כבעולת עצמו ואין בזה שום חידוש.
  142. ↑ גמ' שם ורש"י
  143. ↑ גמ' שם, ויש להעיר מלהלן ציון 152 שאסור להשיא בתו לזקן משום שגורם לה לזנות הרי שאע"פ שלא תאסר מ"מ חוששים לאיסור הזנות עצמו, וצריך לומר שבמשיא לזקן יותר שכיח שתזנה, אבל כשאינו זקן אינו אלא חשש רחוק שמא תתפתה וע"כ לא חששו אלא בכהן כדי שלא תאסר עליו, ולא בישראל.
  144. ↑ ויקרא כ"א.
  145. ↑ יבמות ס"א ב'.
  146. ↑ בראשית כ"ד; יבמות שם.
  147. ↑ יבמות פ"ו ה"ד.
  148. ↑ ירושלמי שם. ועיי"ש בקה"ע. ובפני משה שם דימה זאת לשאלת הבבלי יבמות נ"ט א' כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, והביאו שם ראיה מהמשנה דאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס, ובמסקנא שם מחלקים בין זו של אלמנה שלא נשתנה גופה לבין זו של קטנה ובגרה שנשתנה גופה. ויש להעיר שלפי"ז צ"ע שהרי בבעיית הירושלמי מדובר שעדיין היא קטנה בשעה שרוצה לכנסה ולא נשתנה גופה ולמה לא נדמה אותה לאלמנה דיכנוס, אולי י"ל בפירוש דברי הירושלמי ע"פ המבואר להלן ציון 147 – שאיסור כ"ג בקטנה אינו אלא בנישואין אבל קידושין בלבד מותר, וזהו שאמר בירושלמי שבזה שקידשה קודם שנתמנה כ"ג אינו מעלה כלל שהרי עיקר האיסור הוא הנישואין והנישואין הוא רוצה לעשות כשכבר הוא כהן גדול. (וכ"כ בשיירי קרבן שם ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא דין הירושלמי של אירס קטנה ונתמנה כ"ג, אך לא כתב שזה גופו הוא הפירוש בירושלמי).
  149. ↑ רמב"ם פי"ז מאיסורי ביאה היג"; סמ"ג.
  150. ↑ שיירי קרבן בירושלמי שם. ועי' לעיל ציון 136 פירושו של השיי"ק בגמ' יבמות ס"א ב'.
  151. ↑ יש"ש יבמות פ"ו סימן כ"א (וכתב שכ"ה גם דעת רש"י שם נ"ח ב' ד"ה ובגרה שכתב: שמצוותו בקטנה או בנערה. ויש להעיר שלפי המבואר להלן ציון 147 שקידושי כ"ג בקטנה לד"ה מותר, אין ראיה מרש"י, די"ל שכוונת רש"י שיקדשנה כשהיא קטנה, אך יכנוס כשהיא נערה) והוכיח כן מזה שהרי מפסוק "אשה בבתוליה" אין לדרוש שהרי צריך לכתוב "אשה" שאל"כ לא יוכל לכתוב "בבתוליה" (שנצרך לדרשה: "למעט בוגרת" שם נ"ט א) ומ-"יקח אשה" ג"כ אין לדרוש שנצרך למעט אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג (שם ס"א א') וא"כ אין לנו מקרא לדרשה. ועוד דשם נ"ח ב' מיבעיא לרחב"י קידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, הרי שבקידושין של קטנה אין איסור, ויש להעיר שראיה זו יש לדחות ע"פ המבואר להלן ציון 147 שלד"ה קידושין דקטנה מותר, ועוד שאפילו נאמר שיש איסור בקידושין מ"מ עדיין יש מקום לבעיית הגמ' שם, שהרי כשנעשית נערה הותרה לו. ועי' במל"מ פי"ז מאיסורי ביאה הי"ז שכתב כן, ומכח זה תמה על ה"ה שם הי"ג שכתב ג"כ כהיש"ש שבעל הבעיא דקידש את הקטנה ובגרה סובר שאין איסור בקטנה, ותמה במל"מ שם שהרי הרמב"ם הביא ג"כ הבעיא הנ"ל, ומ"מ פסק שאסור בקטנה, ועל כורחך שאינו שייך לזה. וע"ע בשיירי קרבן בירושלמי שם.
  152. ↑ שיירי קרבן בירושלמי שם; מל"מ פי"ז מא"ב הי"ז, ממה שבדף נ"ח ב' מיבעיא לן באירס קטנה ובגרה תחתיו, משמע שאין איסור באירוסין, ועי' הערה שבציון הקודם. ועי' הערה שבציון 143.
  153. ↑ משנה למלך שם לדעת הרמב"ם פי"ט מאיסורי ביאה ה"ד לענין בעולה לכ"ג (וע"ע בעולה לכ"ג). ומסתבר שהחולקים שם בבעולה לכ"ג, יחלקו גם כאן לענין קטנה ויסברו שביאה לחוד ג"כ אסור.
  154. ↑ מל"מ שם. ועיי"ש שסיים שבאמת אינו דומה לבוגרת ומוכת עץ ששם ישנו הטעם שסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו משא"כ בקטנה.
  155. ↑ עי' לעיל ציון 117.
  156. ↑ ויקרא י"ט
  157. ↑ סנהדרין ע"ו א'.
  158. ↑ רש"י שם.
  159. ↑ דברים כ"ט; שם ע"ו ב'.
  160. ↑ רש"י שם. ועי' ספר חסידים סי' שע"ט, שאם הבת חפצה בו וגומרת בדעתה להינשא לו מותרת לינשא לזקן. ועי' הגהות ר' יעקב עמדין סנהדרין שם, שר"ל דזקן פירושו שאין לו גבורת אנשים, אבל ראוי להוליד מותר, עוד כתב שם שדוקא בבתו נערה ומשיאה על כורחה אסור, אבל אם עושה מדעתה אחר שהגיעה לפרקה מותר. ועי' תורה תמימה דברים כ"ט י"ח.
  161. ↑ רמב"ן ורשב"א קידושין מ"ד ב' "דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקידושיה קידושי תורה". ופשוט הוא שהרי גדולה היא ויש לה יד לכל דבר (ע"ע גדולה), אלא שכל זמן שאביה קיים זיכתה תורה את קידושיה לאב, וכשמת אביה מתקדשת בעצמה. ועי' לעיל ציון 36 שלדעת ר"ל אפילו יש לה אב מ"מ יש לנערה זכות לקבל גם בעצמה קידושיה.
  162. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ד, ועיי"ש במ"מ שכן מבואר בהרבה מקומות; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ב. וע"ע בוגרת.
  163. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם; אפ"י משנה כתובות מ"ג ב' "משהשיאה אין לאביה רשות בה" – לענין שכתובתה שלה ואין האב זוכה בה. וע"ע כתובה (ונשמט בע' אב). ועי' כתובות ל"ט ב' תד"ה הואיל – מחלוקת רש"י ותוס' מאיזה מקרא נלמד שמשהשיאה אין לאביה רשות בה. ועי' רש"י קידושין י"ח ב' ד"ה אין. ועי' בכ"פ בפרישה אה"ע ריש סי' קנ"ה שכ' שנלמד ממקרא "בבגדו בה" שכיון שבגד בה שמכרה לאישות שוב אינו יכול למוכרה לאישות. ותמוה שהרי בקידושין י"ח א' אמרו שמוכר אדם בתו לאישות אחר אישות (וכלהלן ציון 161) והיינו אחר אירוסין, כמו שפירש"י שם, ואת המקרא בבגדו בה דרשו שם לע"א, וצ"ע.
  164. ↑ משנה יבמות ק"ט א', ועי' רש"י שם. ועי' להלן שיש לה דין יתומה לענין שמתקדשת קידושי מיאון מדרבנן.
  165. ↑ טוש"ע שם עפ"י משנה כתובות מ"ג ב' שכתובתה לאביה, וע"ע כתובה.
  166. ↑ רש"י
  167. ↑ שם.
  168. ↑ ברייתא קידושין י"ח א'; רמב"ם פ"ד מעבדים הי"ג, הביא רק את זה שאין מוכרה ושפחות אחר אישות, ואילו זה שמוכרה לאישות אחר אישות ולאישות אחר שפחות השמיט וצ"ע.
  169. ↑ רש"י.
  170. ↑ ר' אליעזר – עפ"י רש"י שם י"ח ב' ד"ה לעם; ר' עקיבא – לפי ר"ת בתוס' שם ד"ה כיון. וע"ע אמה העבריה וע' מקרא ומסורת.
  171. ↑ רש"י
  172. ↑ שם.
  173. ↑ שם.
  174. ↑ שם.
  175. ↑ קידושין ע"ט א'.
  176. ↑ רש"י.
  177. ↑ שם, וע"ע בוגרת מחלוקת ראשונים בזה שי"א שבתוך ששה חדשים לעולם לא תהיה בוגרת ואפילו תביא סימני בגרות, ועי' להלן ציון 181.
  178. ↑ טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ו; מאירי שם בשם גדולי הדורות. והרב המעיר שגה שם בזה שציין שאינו יודע מי הם, שהרי זוהי שיטת הטוש"ע.
  179. ↑ כמו שסובר רב אם היה זה ביום שנשלמים ששת החדשים. להלן ציון 186.
  180. ↑ גמר שם.
  181. ↑ רש"י שם, ועי' רש"ש שם שרצה לפרש בדברי הגמ' שלא כרש"י אלא שבודאי מניחים שעכשיו בגרה משום שיש לה חזקת נערה, וקושיית הגמ' שם היא גם לשמואל, שבתוך ששה חדשים אין צריך לחשוש לקידושי שניהם כי אם לקידושי האב, כיון שיש לה חזקת נערה. ויש להעיר שאישתמיטתיה להרש"ש ד' הטוש"ע (סי' ל"ז ס"ו) שפסקו שבתוך ששה חדשים הוא ספק קידושין משניהם, הרי שאין מעמידים אותה בחזקת נערה. אמנם התורי"ד שלהלן ציון 180 הוא תנא דמסייע להרש"ש, עיי"ש. ולגוף קושייתו של הרש"ש למה אין מעמידים אותה בחזקת נערה – יש לומר שיש כאן חזקת פנויה כנגד חזקת נערה ואף שממ"נ היא מקודשת או מכח אביה או מכוחה (וכלהלן ציון 190) מ"מ שייך כאן חזקת פנויה, שהרי אם תרצה לומר שהיא בחזקת נערה ושחלו בה רק קידושי אביה וקידושי עצמה לא חלו כלל – שוב י"ל שפיר: חזקת פנויה, נמצא שאין קידושי האב אלא ספק קידושין (וכלהלן ציון 177 לענין קידשה אביה לחוד) וממילא יש ספק גם מצד קידושיה וצריכה גט משניהם.
  182. ↑ חלקת מחוקק שם סק"ו, וב"ש שם סק"ה, ועי' להלן ציון 188 – שביום שנשלמים ששת החדשים אם קידשה אביה לחוד מעמידים אותה בחזקת פנויה.
  183. ↑ ח"מ שם ס"ק ו'; תשובות מהר"ם לובלין סי' קל"ט.
  184. ↑ ב"ש שם ס"ק ה'; העמק שאלה פ' משפטים שאילתא נ"ט.
  185. ↑ תוספות רי"ד קידושין שם; ועי' לעיל ציון 176 מהרש"ש; ועי' שער המלך פ"ד מאישות הי"ד שהביא ראיה לשיטה זו, וכתב שכן מוכח גם מהתוספות (ושיטה זו של התורי"ד נשמטה בע' בוגרת).
  186. ↑ תוספות ישנם קידושין שם ד"ה אילימא, וגורסים שם גירסא אחרת בגמ'; וכ"כ המהרש"א על התוס' שם ד"ה ושמואל, ועי' מאירי שם שסובר ג"כ כהתו"י אך אינו משנה הגירסא וגורס כגירסא שלנו. ועי' ברבנו ירוחם נכ"ב ח"ה שגירסת הרי"ף ושיטתו הי כרש"י ולא כהתו"י, ועי' ב"ש שם סק"ה שמהרמב"ם משמע שסובר כהתו"י. אכן בטוש"ע שם ס"ו מפורש שסובר כרש"י שגם בתוך ששת החדשים אם הביאה סימני בגרות היא בוגרת. וע"ע בוגרת. ועי' בהעמק שאלה פ' משפטים ש' נ"ט שכ' שהשאלתות והרי"ף סוברים כהתו"י (ולא כרבנו ירוחם הנ"ל בדעת הרי"). ועי' תשו' מהר"ם לובלין סי' קל"ט שתמה על רבנו ירוחם מנין לו שהתוס' בכלל חולקים על רש"י, וכ' עליו בהע"ש שם, שהוא משום שלא ראה דברי התו"י, שלא נדפסו בימיו.
  187. ↑ גמ' שם.
  188. ↑ רש"י והיינו שאפילו בלא סימני בגרות היא בוגרת משעברו ששה חדשים, וע"ע בוגרת.
  189. ↑ רש"י.
  190. ↑ רש"י שם ע"ט ב' ד"ה מי, והיינו שבאותו יום עצמו אינה נעשית בוגרת אלא בסימני בגרות (וכ"כ המאירי שם) ועי' בב"ש סי' ל"ז סק"ה שהוכיח מלשון הרמב"ם שבאותו יום מן הבוקר נעשית בוגרת בלא סימנים והקשה שא"כ במה חולקים רב ושמואל, שהרי בודאי בוגרת היא. ועי' בה"ה אישות פ"ג הי"ד שהקשה ג"כ שמהרמב"ם שלא הזכיר כלל סימני בגרות (בפ"ד מאישות) לא תתיישב כלל הסוגיא בקידושין הנ"ל, ובאמת הרמב"ם השמיט את כל הסוגיא הזו. ועי' בציון הבא.
  191. ↑ רש"י, ועי' תור"י הזקן שם ע"ט ב' שמפרש ד' רב בזה"ל: "שמתחילת תשלום הששה חדשים יש לה דין בוגרת, ואין סימנים אחרים לבוגרת כל עיקר, וזהו עיקר הפירוש". משמע שמפרש שזו גופא היא מחלוקת רב ושמואל, שלרב נעשית בוגרת ביום שנשלם ששת החדשים אפילו מבלעדי סימנים, ולפי"ז מיושבת דעת הרמב"ם ממה שהקשו ה"ה והב"ש (בציון הקודם), והוא משום שהרמב"ם פסק כרב (שכן הלכה כלהלן ציון 194) וזהו שסתם בפ"ב מאישות שמתחילת ששת החדשים היא בוגרת, ושוב אין לו צורך להביא את כל הסוגיא הנ"ל כלל. ושמואל באמת חולק ע"ז וסובר שביום שנשלם ששת החדשים צריכים סימני בגרות לשתעשה בוגרת. אך הרמב"ם פסק כרב. ועי' כ"מ פ"ג מאישות שהביא בשם ר' ישמעאל בר' אברהם שפירש הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבנו, ובסוף דבריו כתב ריב"א הנ"ל "והר"ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפ"ב שמיום תשלום הששה חדשים תקרא בוגרת. וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זו השמועה". וכנראה שריב"א פירש הסוגיא כמו בתור"י הזקן. והם – הם הדברים. ויש להעיר שלפירוש זה אפילו קידשה היא עצמה גרידא מקודשת היא לרב בתורת ודאי, ושלא כהב"ש שלהלן ציון 193.
  192. ↑ קידושין ע"ט א'. וע"ע חזקה ששמואל ג"כ מודה שמתחשבים עם המצב של עכשיו באופן שיש "תרתי לריעותא".
  193. ↑ עי' לעיל ציון 166-167 שרש"י פירש שאביה קידשה בבוקר והיא קידשה עצמה בערב, ולכאורה צ"ע כיון שמן הבוקר עד הערב היו רק קידושי אביה למה לא נאמר שהיא בחזקת פנויה, וקידושי אביה אינם קידושין. ויש לומר כיון שבשעה שבאה לפנינו בב"ד כבר קידשה גם היא את עצמה הרי עכשיו שוב אין לה חזקת פנויה שממ"נ היא מקודשת, אלא מה נאמר שמקודם לכן היה לה חזקת פנויה, זה אין אומרים, שכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, כמש"כ התוס' חולין י"א א' ד"ה אתיא. ועי' חזו"א אה"ע סי' פ' סקכ"ו ע"ע חזקה.
  194. ↑ תוס' הרא"ש שם, ועי' ציון 187.
  195. ↑ שם תד"ה קידשה.
  196. ↑ תוס' הרא"ש שם. ויש להעיר שכיון שלקידושי עצמה חוששים א"כ ספק מקודשת היא מחמת עצמה, ומה שייך ע"ז חזקת פנויה ועי' להלן ציון 198.
  197. ↑ באר היטב שם אות ג' עפ"י סי' ל"ו סי"א. (וע"ע, קידושין מחלוקת בכלל אם יכול האב להיות שליח בתו לקבל קידושיה). ועיי"ש שכ"כ בב"ח ובח"מ. ויש להעיר שהם ז"ל לא כתבו כן אלא לשיטת הרמ"ה להלן ציון 201, שמחלוקת רב ושמואל היא רק במכחישתו, אבל באינה מכחישתו מודה רב שצריכה גט משניהם. וע"ז כתבו שגם בקידשה אביה לחוד אם אינה מכחשתו אין מעמידים אותה בחזקת פנויה, אכן לטעמו של הבאה"ט שהוא משום שמא עָשַׂתּוֹ שליח הרי זה גם להרא"ש שחולק שם על הרמ"ה.
  198. ↑ ב"ש שם סק"ג, וכ"כ היש"ש קידושין שם סי' י"ז, ועי' לעיל ציון 186.
  199. ↑ שם ע"ט ב', ועיי"ש בתד"ה הלכתא, שאע"פ שבכל מקום הלכה כרב באיסורים (ע"ע הלכה) מ"מ הוצרכה הגמ' כאן לפסוק כרב, משום שיש אמוראים שם בגמ' שפוסקים כשמואל, ועיי"ש במהרש"א. ועי' הע"ש פ' משפטים ש' נ"ט, שהשאילתות ל"ג כן בגמ', וכתב שכנראה ה"והלכתא" שבגמ' היא הוספה מבה"ג.
  200. ↑ לשון רש"י שם והיינו לשיטתו (לעיל ציון 172) שגם בתוך ששת החדשים כשמביאה סימני בגרות הרי היא בוגרת, ועיי"ש בתד"ה במכחשתו שהקשו עליו שהרי מדובר ביום שנשלם שש, ועי' מהרש"א שם שכוונתם לשיטתם (לעיל ציון 181) שאי אפשר שתעשה בוגרת בתוך ששת החדשים.
  201. ↑ כן צריך לומר לשיטת התוס', ועי' ציון הקודם.
  202. ↑ גמ' שם "אידי ואידי כשמואל, כאן במכחשתו, כאן באין מכחשתו" (ועי' להלן ציון 203 מהגר"א שהרמ"ה לא גורס "אידי ואידי כשמואל"; רש"י שם ד"ה אמאי "אלא ודאי באין מכחישתו פליגי".
  203. ↑ רא"ש שם סי' י"ח; מאירי שם; טור שם; דעה א' בש"ע שם; יש"ש שם סי' י"ז, ועיי"ש שעפי"ז פירש "כרש"י במחלוקת רב ושמואל שקידשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב (עי' לעיל ציון 166-167 ועי' מה שכתבנו ע"ז לעיל ציון 179) שאילו קידשה גם היא עצמה בבוקר הרי עצם קידושיה באותה שעה שקידשה האב הם הכחשה וכאילו אומרת: בוגרת אני, ובהכחשה הרי אינו חולק שמואל. ויש להעיר שלפ"ד היש"ש מיושב מה שדייק בתוס' הרא"ש (לעיל ציון 191) למה נקט המחלוקת באופן שיקדשה אביה תחילה ולא באופן שקידשה היא עצמה תחילה, שי"ל שאם קידשה היא עצמה תחילה הרי זה כמכחישתו ואומרת בוגרת אני שמודה בה שמואל.
  204. ↑ ח"מ שם סק"ד (והעתיקו הב"ש שם), וקצת יש לדייק כן מלשון המאירי שכתב אינה מכחישתו היינו שהיא אינה יודעת בודאי, ודו"ק. ומש"כ הח"מ שאין בכוחה להפקיע עצמה מבעלה שהרי צריכה גט משניהם. ואולי י"ל שכיון שהם ספק קידושין יש בכוחה לכופו לתת לה גט, וכמו בקידושין שאין מסורים לביאה (אה"ע סי' י"ז סט"ז) (ויש לעיין בזה היטב).
  205. ↑ באר היטב שם אות ד', ועיי"ש שמביא ראיה לזה מן הגמרא.
  206. ↑ טור שם בשם הרמ"ה; דעה ב' בש"ע שם.
  207. ↑ ב"י שם בדעת הרמ"ה שמקורו ממ"ש שם בגמ' "כי עבד עובדא במכחישתו" היינו דקים לה לגמ' שבמכחישתו הוא דעבד עובדא. כרב, וע"ז הקפיד שמואל, שהרי שמחלוקת רב ושמואל היא במכחישתו, ועי' באה"ט אות ה' שהקשה על הב"י איך מעמידה הגמ' שם "אידי ואידי כשמואל" הרי להב"י חולק שמואל גם במכחישתו, ועיי"ש שכ' שלפירוש הב"ח שבציון הא ניחא. ועי' לח"מ פ"ג מאישות הי"ד שהעיר ג"כ על כך וכ' שלהב"י צ"ל שאח"כ חזרה הגמ' ממה שהעמידה אידי ואידי כשמואל, ומה שלא העמידו בגמ' אידי ואידי כרב, היינו משום שלהגמ' גופה לא ברור במה חולקים רב ושמואל (והיינו כפי' הב"ח בציון הבאט), ועי' בציון הבא מהגר"א שאינו גורס "אידי ואידי כשמואל".
  208. ↑ ב"ח וט"ז שם, וכ"כ רבנו ירוחם נכ"ב ח"ה שהרמ"ה סובר שאינו מוכרע אם חולקים רב ושמואל באינה מכחישתו. ועי' ציון הקודם מהלח"מ שפירש גם בדעת הב"י שהוא ספק (ועי' שעה"מ אישות פ"ד הי"ד שר"ל בדעת הרמ"ה ורבנו ירוחם שסוברים שהסוגיא בראש נדה שכל הנשים דיין שעתן חולקת רב שבגמ' שלנו, שהרי דיין שעתן ואין אומרים משענשו היא נדה גם מקודם היתה נדה (ואפילו להלל שחושש שם מעת לעת אינו אלא מדרבנן) ומסופק הרמ"ה איך לפסוק, ע"כ כתב שבאינה מכחשת "אין הדבר מוכרע" (ועי' מאירי ותוס' רי"ד קידושין שם, ובתוס' ריש נדה שדיברו על הסתירה בין דברי רב לסוגיא דנדה). ועי' בט"ז שם שהוסיף עוד שי"ל שחולקים גם במכחשת וגם באינה מכחשת (וכ"כ בתו' רי"ד שם שחולקים בשתיהן). ועי' ב"ח שם שכתב שהרמ"ה גורס כגירסת התוס' שם "ודילמא כי עביד עובדא במכחישתו" (וכ"ג המהרש"ל, ועי' מהרש"א שם). והיינו שהגמ' מסתפקת אם העובדא דשם היתה כמכחישתו ונמצא שהמחלוקת היא במכחישתו, או שהעובדא היתה באינה מכחישתו וא"כ המחלוקת היא באינה מכחישתו, ועי' ביאור הגר"א שם שכ' ג"כ כהב"ח שהרמ"ה גורס כהתוס'. וכתב שם עוד שהרמ"ה אינו גורס לעיל שם "אידי ואידי כשמואל" אלא "אידי ואידי כרב". ועי' שער המלך פ"ד מאישות הי"ד בשם רש"ק שכ' ג"כ שהרמ"ה גורס "אידי ואידי כרב".
  209. ↑ ב"ח שם; ח"מ שם סק"ה שמ"ש התוס' (לעיל ציון 188) שבקידשה אביה לחוד מעמידים אותה בחזקת פנויה היינו (לדעת הרמ"ה) רק במכחישתו. ועי' להלן ציון 206 מהב"ש שבספק קידושין אין מעמידים בחזקת פנויה.
  210. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"ד. ועי' ה"ה שם שדין זה נלמד מהסוגיא דקידושין ע"ט א' (הנ"ל), ותמה שם על הרמב"ם שהשמיט את עיקר הדין של הסוגיא לענין היום שנשלם בו ששת החדשים, ועי' לעיל ציון 186.
  211. ↑ לח"מ שם; ב"ש שם סק"ד, ועיי"ש בלח"מ שההקשה דהתינח בקידשה אביה לא קשה מה שאין אומרים שתהא מקודשת ודאי שנעמיד אותה בחזקת נערה שהרי כנגד זה יש לה חזקת פנויה (עי' לעיל ציון 177), (ועי' ב"ש שם שכ' שחזקת פנויה אין אומרים בה כמו בכל ספק קידושין (וע"ע קידושין, ועי' ציון הקודם) ובאמת היה יכול לומר בפשיטות כמו הלח"מ שיש כאן חזקת נערה נגד חזקת פנויה), אכן בקידשה עצמה מקשה הלח"מ נעמידה בחזקת נערה ונאמר שאינה מקודשת כלל, וגם חזקת הפנויה מסייעת לזה. ועיי"ש שתירץ שמדובר שכבר הביאה סימן אחד של נערות שאז היא ספק נערה ספק קטנה (עי' רמב"ם פ"ב מאישות ה"ח) ומזה עברו עליה ששה חדשים, ובתוך כך הביאה סימני נערות גמורים ובאופן זה אין מעמידין אותה בחזקת נערה כיון שכבר הביאה בודאי סימן אחד לפני ששה חדשים.
  212. ↑ משנה קידושין מ"א א'; רמב"ם אישות פ"ג הי"ד; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ז.
  213. ↑ מאירי קידושין שם; רמב"ן רשב"א וריטב"א קידושין מ"ד א'; ח"מ סי' ל"ז סק"ו בשם חידושי מהרי"ט; ב"ש שם סק"ז.
  214. ↑ ב"ח שם מדיוק לשון הטור "כשם שהאב וכו'" משמע שזה היינו הך. וממה שבגמ' שם מ"ד א' דייקו "בו ובשלוחו אין, בה ובשלוחה לא" ולא תירצו ש"בו ובשלוחו" בא לדייק שמצוה בו יותר מבשלוחו, כדרך שאמרו שם מ"א א' על הרישא דמשנה שם "האיש מקדש בו ובשלוחו" – שמצוה בו יותר מבשלוחו. ויש להעיר על הב"ח שבכל הראשונים שבציון הקודם מפורש שלא כדבריו, וגוף דיוקו למה לא תירצו ש"בו ובשלוחו" הוא לענין שמצוה בו יותר מבשלוחו כבר תירצוהו הרמב"ן והרשב"א שם שזה לא צריך להשמיענו, ששומעים לה מהרישא שם.
  215. ↑ רבא אמר רב נחמן. קידושין י"ט א'
  216. ↑ עי' ערך ייעוד.
  217. ↑ ע"ע הנ"ל שחכמים חולקים וסוברים מעות הראשונות לקידושין נתנו, והלכה כחכמים. וע"ע שם שיש סוברים שאפילו לר"י בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין נתנו, ומ"מ צריך שהות ביום אחרון שגזירת הכתוב הוא ונלמד מן המקרא "יעדה והפדה" שצריך שיהא שהות ביום כדי פדיה. ועי' להלן ציון 263.
  218. ↑ רש"י.
  219. ↑ קידושין שם.
  220. ↑ קידושין ז' א' ורש"י.
  221. ↑ תוס' קידושין י"ט א' ד"ה אומר.
  222. ↑ רשב"א קידושין שם.
  223. ↑ תוס' שם, רשב"א שם
  224. ↑ רא"ש קידושין שם, סי' כ"ה.
  225. ↑ רשב"א שם וכ"מ דעת התורי"ד שם שהאב מוסר לה זכותו והיא היא מקבלת הקידושין ועי' פנ"י שם שר"ל שאינו מועיל אא"כ אומר לה האב להתקדש לפלוני, והביא שברשב"א מפורש שיכולה להתקדש לכל מי שתרצה, ומה שהקשה שם לא קשה כלום ע"פ המבואר בציון 240.
  226. ↑ תוס' שם.
  227. ↑ רשב"א שם, רא"ש שם, ועי' מהרי"ט קידושין שם שביאר הדברים משום שכל קבלת הקידושין דאביה הוא מדין ידה של הבת, כמ"ש בגיטין ס"ד ב' "יד יתירא זכי ליה רחמנא" – פי' יד אביה, וכיון שכן משסלק אביה כוחו וגילה דעתו שנח לו בקבלת בתו הֹוֶה לה יד וזוכה לנפשה.
  228. ↑ רשב"א שם, ועי' להלן ציון 239-240.
  229. ↑ ע"ע ייעוד.
  230. ↑ חזון איש נשים סי' קמ"ח לקידושין י"ט א'; ועי' פנ"י קידושין שם ואבני מילואים סי' ל"ז סק"ג שעמדו ג"כ על הקשיים הנ"ל שייעוד שונה מקידושין דעלמא, שאינו יכול לחזור ועוד, ובאבני מילואים שם ר"ל שכיון שחידשה תורה שהמכירה חשובה כמסירת רשות הקידושין, הרי נתינת רשות במעשה, ושוב אם רוצה לחזור בו "לא אתי דבור ומבטל מעשה". ועי' בארוכה בע' ייעוד.
  231. ↑ ריטב"א קידושין שם לשיטה זו.
  232. ↑ תוס', רשב"א ורא"ש שם.
  233. ↑ עי' לעיל ציון 7.
  234. ↑ עי' ערך זכין לאדם שלא בפניו.
  235. ↑ רשב"א שם. (ועיי"ש שהביא בשם התוס' שדעתם לפסוק שזוכה גם ל אחרים, וכנראה כוונתו לתוס' שלנו שם ד"ה אומר, עיי"ש). ויש להעיר על דבריו שלמה לו להקדים את ההסבר שהטעם שאינו זוכה הוא משם שאינו נותן דעתו כ"כ, הרי בלאו הכי ניחא שעיקר הזכיה היא לעצמה ואביה זוכה ממנה (וכ"כ באמת הר"ן, עיי"ש). ויש לומר שהרשב"א סובר שאפילו כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך מ"מ כסף הקידושין מגיע לאב מדרשה ד"אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר" (עי' לעיל ציון 28) ונמצא שהאב זוכה "ישר" בכסף הקידושין ולא שהיא זוכה תחילה וע"כ הקשה שהרי זה "לזכות לאחרים". ולשון "שבח נעוריה" שכ' הרשב"א הוא לאו דוקא, שהרי מקרא זה נאמר רק לענין הפרת נדרים ו"ממונא מאיסורא לא ילפינן" (ועי' לעיל ציון 29) וכוונתו לקרא ד"אין כסף" וכמש"כ. ומה שהר"ן תירץ בדרך הנ"ל שהיא זוכה ואביה זוכה ממנה, ולא קשה לו כלל קושיית הרשב"א היינו משום שהר"ן הולך לשיטתו (להלן ציון 241) שמפרש שדין "צאי וקבלי" הוא מדין ערב, ונמצא שהמקדש נותן מתנה לבת, והאב זוכה אח"כ ממנה.
  236. ↑ רשב"א שם, ועיי"ש שמפקפק בזה שהרי חצר מהלכת היא, וע"ע חצר, ועי' להלן ציון 247.
  237. ↑ הריטב"א לשיטה זו.
  238. ↑ רש"י גיטין ס"ד ב', וע"ע קטן; קטנה.
  239. ↑ עי' להלן מחלוקת בדבר, ושי"א שגם לקידושי מיאון די ב"צרור וזורקו".
  240. ↑ תוס' רי"ד קידושין שם. ויש להעיר שלענין קידושי כסף מובנת סברתו שכל זמן שלא הגיעה לזמן של צרור וזורקו אינה יכולה לזכות בכסף, אע"פ שדעת אחרת מקנה אותו, אך מלשונו "שיש לה יד לשמור הקידושין" משמע שאפילו בקידושי שטר הדין כן, וצ"ע למה ואולי הטעם הוא משום שגם לענין גירושין כל זמן שאין לה יד לשמור גיטה אינה מתגרשת (ע"ע גירושין) ולדעת התורי"ד הזמן של יודעת לשמור גיטה הוא ב"צרור וזורקו" (ע"ע הנ"ל), וכיון שהוקשתה הויה ליציאה, ע"כ גם בקידושין באופן שהיא מקבלת הקידושין צריך שתגיע לעונה זו. (ועי' תוס' גיטין ס"ג ב' ד"ה וכל שהביאו ענין הוקשתה הויה ליציאה לענין כזה) – והרי דעת התורי"ד היא שדין צאי וקבלי הוא שמוסר לה זכותו והיא המתקדשת (עי' לעיל ציון 220) ויש לעיין אם מקדשה בביאה אם צריך ג"כ שיעור זה. ועי' ח"מ סי' ל"ז סק"י.
  241. ↑ יש"ש קידושין פא סי' כ"ח, וז"ל: "ובלשון דאומר אדם לבתו וכו' ובסוגיא לא משמע כלל שיהיו הקידושין שלו". ויש לפרש דבריו בשני אופנים: או לדרך התוס' (שהיא דרכנו עתה) שהיא המקבלת הקידושין והיא המתקדשת, וסובר שבאופן זה שהיא המתקדשת לא זיכתה תורה לאב כסף הקידושין. או שהולך בדרך הר"ן (המצויינת בפנים באות ב') שהוא מדין ערב ונותן המקדש מתנה לבת, וסובר היש"ש שאין האב זוכה במתנה שקיבלה הבת (עי' לעיל ציון 8 – ולהלן ציון 241)
  242. ↑ רא"ש קידושין שם; טור אה"ע סי' ל"ז; רמב"ן קידושין ט' א' (ועי' להלן ציון 247 בדעת הגר"א בדעתו).
  243. ↑ ריטב"א לשיטה זו (וכנ"ל ציון 232) ועי' בטור בסי' ל"ז שהזכיר כסף ושטר ולא הזכיר ביאה, ועיי"ש בב"י ובדרישה שכתבו: "שבביאה לא שייך לומר צאי וקבלי קידושייך אלא התקדשי לפלוני בביאה ומסרה לו שתתייחד עמו". ודבריהם תמוהים שהרי לדעת הרא"ש והטור מוסר האב את זכותו לבתו שתתקדש למי שתרצה, וממילא יכולה היא להתקדש למי שתרצה וגם בביאה, ולמה צריך שיאמר הוא "התקדשי לפלוני" (ועי' לעיל ציון 220 מהפנ"י). ואולי כוונתם שלשון "צאי וקבלי" שייך רק על כסף ושטר שישנה שם קבלה משא"כ בביאה, אכן אם יאמר לה "צאי והתקדשי" תוכל להתקדש גם בביאה. אך מה שכתבו "התקדשי לפלוני" צ"ע כנ"ל ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ו שר"ל שאפילו לדעת הסוברים שהוא מדין ערב (להלן ציון 241) מ"מ יועיל בביאה ע"פ דברי הר"ן נדרים ל' א' שהאישה עושה עצמה הפקר והאיש קונה אותה, וכאן אביה עושה אותה הפקר וכך יכול הוא לקנותה. אלא שבכסף ושטר שצריך קבלה צריך לדין ערב, משא"כ בביאה.
  244. ↑ הרשב"א שם; תוס' הרא"ש שם.
  245. ↑ ריטב"א שם, ועיי"ש שהקשה שהרי לומדים הדבר מייעוד, ובייעוד אע"פ שמת האב האדון מיעדה. אך כבר נתבאר לעיל ציון 225 שאין זה דומה ממש לייעוד, וייעוד גזה"כ הוא, ועי' ריטב"א שם שהקשה עוד שא"כ מצינו קטנה שמתקדשת ע"י עצמה, ובקידושין י"ח אינו מוצא בג' ציור שקטנה תקדש עצמה, ועי' חזו"א אה"ע סי' קמ"ח לקידושין י"ט א' שאין זו קושיא שכיון שכל כוחה הוא מכח האב, והאב יכול לחזור בו, א"כ נחשב שהוא המקדשה ולא שמתקדשת בעצמה. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש שם סי' כ"ה אות ב' שתירץ קושיית הריטב"א שכיון שמסר לה זכותו הרי היא כיתומה בחיי האב ואין לו שוב רשות למוכרה (ולכן אינו יכול לתת ציור כזה שם בקידושין י"ח ששם מדובר לענין שמוכרה). ודבריו תמוהים, שהרי כיון שיכול לחזור בו (כנ"ל ציון 239) בודאי שאינה נקראת בכך יתומה בחיי האב.
  246. ↑ קידושין ח' ב', וע"ע קידושין; רמב"ן קידושין ט' א'; ר"ן שם בשמו; הראב"ד הובא ברא"ש שם סי' ט"ו, ושם בראב"ד אין הדוגמא של "תנהו לפלוני" (עיקר הדין שתנהו לכלב שלי מועיל היינו משום שנהנית מזה שנותן לכלבה וה"ה בנדוננו נהנה האב כשהמקדש נותן לבתו. ועי' ר"ן שם שכתב ג"כ משום הנאה אף הוסיף שהנאתו היא כיון שסו"ס יזכה ממנה מדין שבח נעורים. ועי' סי' ל"ז בח"מ סק"ח ובב"ש סק"ז שכתב שלדעת הרמב"ן והראב"ד ה"ה בקטנה אחרת שאינה בתו הדין כן, ואינו מובן שהרי הטעם הוא משום הנאה ובקטנה אחרת אין לו שום הנאה, ואם יש לומר כן הוא לשיטת הריטב"א (להלן ציון 244) שהוא מדין זרוק מנה לים ולפי"ז ה"ה בקטנה אחרת. ועי' המקנה סי' ל"ז שכתב שלשיטה זו אפילו בעל כורחה של קטנה הרי היא מקודשת. וגם זה אינו מובן לדעת הרמב"ן והרשב"א שהוא משום שנהנה בקבלת הבת, שהרי אם היא אינה רוצה אינה זוכה כלל בכסף, ואיזו הנאה יש לו ואולי יתכנו דבריו לדעת הריטב"א שהוא מדין זרוק מנה לים, אך גם לדעת הריטב"א נראה שהוא מדין זרוק מנה לים, אך גם לדעת הריטב"א נראה שאם היא אינה רוצה שוב גם הוא אינו רוצה בקידושין, וכמו שהביא בהמקנה עצמו שם מהתוס' קידושין מ"ו א', עיי"ש) ועי' רא"ש שם מה שהקשה על פירוש הראב"ד, ולשונו שם אינו מבורר, ועי' קרבן נתנאל אות ב' שפירש בדרך א' שקשה לו להרא"ש משום שלשיטתו (של הרא"ש) אפילו בתנהו לכלב שלי אף שנהנית מ"מ אינה מקודשת אא"כ נתן לתוך חיקה (שם סי' י"ג) וכאן הרי לא נתן ליד האב; הרשב"א שם ושם אין הדוגמא של כלב אלא רק של תנהו לפלוני, ועי"ל שהרשב"א אינו מפרש משום הנאה, שנהנה בזה שנותן לבתו (וכמו בכלב, וע"ע קידושין), אלא שהוא מדין זכיה, שהבת זוכה בשבילו, וכדעת הסוברים שקטנה יש לה זכיה גם לאחרים (ועי' לעיל ציון 230 ולהלן ציון 247) וזה דומה לתנהו לפלוני שיקבלם בשבילי שהוא מדין זכיה (אך צ"ע רב שהרשב"א סותר את עצמו שהרי בדף י"ט א' פירש שהוא משום שמוסר לה זכותו והיא המתקדשת. ועי' לעיל ציון 220 והיא שיטה א' אצלנו ועי' להלן ציון 247) ועי' ר"ן י"ט א' שכתב ג"כ שהרי זה כתנם לפלוני שיקבלם לי אך כתב שאף שאין קטן זוכה לאחרים כאן היא זוכה לעצמה והוא זוכה ממנה מדין שבח נעורים. ויש להעיר שמדברי הר"ן האלה יש לפשוט מה שנסתפק הח"מ בריש סי' ל"ז אם האב זוכה במתנה שנתנו לבתו (עי' לעיל ציון 8) שהרי כאן לפי הר"ן היא מקבלת מתנה והוא זוכה ממנה.
  247. ↑ ראב"ד (ברא"ש שם), ועיי"ש בק"נ אות א' שמפרש שהוא מטעם חצר, וע"כ צריך האב לעמוד אצלה כדי שתהא חצר המשתמרת. ומטעם חצר זה מועיל גם בשטר. ועי' להלן ציון 247 – ויש להעיר שיתכן לפרש כפשוטו שתן ע"ג סלע הוא ג"כ מכיון שנהנית בזה, וכמו בכלב שלי. ועי' רשב"א קידושין ח' ב', וע"ע קידושין.
  248. ↑ ע"ע קידושין מחלוקת ראשונים בדבר.
  249. ↑ ריטב"א קידושין ט' א'; י"ט א', והריטב"א הולך כאן לשיטתו בקידושין ח' ב' שבזרוק מנה לים היא מקודשת מדין ערב, והרמב"ן והרשב"א שלא פירשו כן היינו שסבורים שם ח' ב' שדין ערב אינו אלא בנותן לבן דעת ולא בזורק לאיבוד, וע"כ מפרשים שהוא מטעם הנאה וכמו בתנהו לכלב שלי. (והרמב"ן שם מסתפק בזה). ועי' המקנה שם ט' א' שר"ל שאפילו לשיטה זו שדין ערב אינו אלא בנותן לבן דעת מ"מ בקטנה שפיר שייך דין ערב שסו"ס בת דעת היא קצת לזכות לעצמה. וכ"כ האבני מילואים סי' ל"ז סק"ה.
  250. ↑ ריטב"א שם י"ט א'.
  251. ↑ מאירי שם י"ט א' בשם חכמי ההר. וכ"כ הריטב"א שם ט' א' וז"ל: "בשקידשה מתחילה ואמר לו תנם על ידה ותתקדש לך" וכבר העיר הר"א סופר על המאירי שם שצ"ע א"כ למה לנו ללמוד זאת מייעוד הרי פשוט הוא, ועי' להלן ציון 265 – תירוץ על זה.
  252. ↑ כ"ה משמעות לשון הרמב"ן ט' א' והראב"ד (שברא"ש) שלעיל ציון 242 – שהרי מדובר שם בקידושי שטר וכתבו שם דין צאי וקבלי, משמע שדין זה ישנו גם בקידושי שטר; רשב"א קידושין ט' א' וז"ל: "דה"ל כאומר כל המקדש את בתי וכו' כאילו נתן כסף קידושין או שטר קידושין לידי". והנה בדברי הרשב"א אפשר לפרש שהיינו מדין זכיה שהבת זוכה לאביה את השטר וכאותה שיטה שקטנה יכול לזכות לאחרים (עי' לעיל ציון 230 וכש"כ לעיל ציון 241) וע"כ זה מועיל גם בשטר (ושלא כמש"כ בברכת שמואל קידושין סי' כ"ה, עיי"ש) אכן ברמב"ן ובראב"ד משמע שהוא מדין הנאה שהרי דימו זאת לתנהו לכלב שלי. וא"כ צ"ע איך מועיל זה בשטר ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ג שהקשה כן (ועיי"ש מה שרצה לתרץ) ועי' ב"ש סי' ל"ז סק"ז שכתב שלהרמב"ן והראב"ד כיון דהוי כאילו נתנו לה ע"כ זה מועיל גם בשטר, ואינו מובן שהרי עיקר טעמם הוא משום שנהנה, וזה שייך רק בכסף ולא בשטר. (ועי' קרבן נתנאל סי' כ"ה אות ת' שר"ל לדעת הראב"ד שיועיל גם בשטר מדין חצר. גם ברא"ה לקידושין י"ט א' הזכיר שמקודשת מדין חצרו. וכך גם ר"ל הרשב"א קידושין י"ט א', ועי' לעיל ציון 242 – אך ברא"ש שם סי' ט"ו כ' שאי אפשר שתהיה חצרו, עיי"ש) ועי' ביאור הגר"א סי' ל"ז סקי"ד שכתב שבאמת גם הרמב"ן מסכים לשיטת התוס' י"ט א' שדין צאי וקבלי הוא שמוסר לה זכות וכח הקידושין. וע"כ זה מועיל גם בשטר (וכנ"ל ציון 237 לשיטה הנ"ל) ומה שהוצרך הרמב"ן לטעם שהרי זה כתנהו לכלב שלי, היינו משום שבכסף אינו מועיל הטעם שמוסר לה כוחו, שהרי הכסף לאביה ואיך יכולה קטנה לזכות לאחרים (וכקושיית הרשב"א שלעיל ציון 227) ומשום כסף הוא שהוצרך הרמב"ן לטעם של הנאה שהרי"ז כתנהו לכלב שלי, ובזה מיושבת שיטת הרמב"ן, שבשטר אף שאין הטעם דהוי ככלב שלי מ"מ מועיל מדין מסירת כוחו, ובכסף שאינו מועיל הטעם של מסירת כוחו, שהרי אינה יכולה לזכות בכסף לאחרים – מועיל שם מדין הנאה, כתנהו לכלב שלי.
  253. ↑ ר"ן קידושין ט' א', והיינו כשיטתו (לעיל ציון 241) שהוא משום הנאה.
  254. ↑ ריטב"א שם והיינו כשיטתו (לעיל ציון 244) שהוא מדין ערב, וכ"כ המאירי בשם חכמי ההר שבשטר אינו מועיל צאי וקבלי. וכ"כ הרא"ש בסי' כה שמדין ערב לא שייך אלא בכסף ולא בשטר. (ועי' בק"נ על הרא"ש סי' ט"ו אות ב' בדרך הב' שפירש שקושיית הרא"ש גם על הראב"ד היא שבשטר לא יתכן אלא מדין שליחות). ולענין מש"כ הריטב"א שבגט אינו מועיל צאי וקבלי גיטך – עי' בהגהות הב"ח על הר"ן קידושין ט' א' שכתב שלדעת הר"ן שבשטר אינו מועיל צאי וקבלי ה"ה בגט אינו מועיל אבל לשיטת הסוברים שגם בשטר מועיל צאי וקבלי ה"ה בגט זה מועיל. ועי' המקנה קידושין מ"ג ב' שפירש מה שהביא הרשב"א גיטין ס"ד ב' בשם הראב"ד שקטנה שנתן לה אביה רשות יכולה לקבל גיטה שהיינו מדין צאי וקבלי. ויש להעיר שלפי"ז יהיה ראיה שהראב"ד סובר שגם בשטר אומרים כן (ועי' לעיל ציון 247). וע"ע גירושין כרך ו' עמ' ת"ט ציון 781.
  255. ↑ רא"ש שם סי' ט"ו, ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ג שכתב שגם מהרמב"ם משמע שהוא מטעם שליחות שהרי כלל ביחד דין שליחות עם דין צאי וקבלי (פ"ג מאישות הי"ד) ועי' פרישה סי' ל"ז אות ז'.
  256. ↑ רא"ש שם סי' כ"ה, ועי' אבני מילואים שם מה שהקשה מבבא מציעא ח' א', ועל עיקר החידוש הזה שבדבר שהוא לזכותו קטן נעשה שליח – ע"ע שליחות.
  257. ↑ רא"ש שם סי' כ"ה.
  258. ↑ עי' לעיל ציון 227 ויש להעיר שי"ל שכיון שלזכות עצמה נעשית קטנה שליח, א"כ נעשית היא גם שליח האב לזכות לו בכסף – כיון שהדבר הוא לזכותה, שע"י כן תתקדש.
  259. ↑ עי' לעיל ציון 236 אם אח"כ זוכה האב ממנה.
  260. ↑ חזון איש נשים סי' קמ"ח לדף י"ט א', ועי' להלן ציון 257 מהתרומת הדשן שכנראה מסתפק בפירוש דברי הרא"ש אם משום מסירת זכות או משום שליחות. ועי' לעיל ציון 222 ולעיקר ד' החזו"א יש להעיר שפשטות לשון הרא"ש בסי' ט"ו שכ' שכל המיעוטים שנתמעט קטן משליחות היינו רק לזכות לאחר אבל כשזוכה לעצמו יש שליחות, משמע שהוא מדין שליחות ממש, ודין כללי הוא בהלכות שליחות שכל שהוא לזכותו קטן נעשה שליח. וכן הדין בד' הרא"ש הב"ש סי' ל"ז סק"ז. ועי' המקנה שכ' נ"מ בין טעם הרא"ש שוא משום שליחות, לטעם דהוא כתן מנה לפלוני) (לעיל ציון 241) שלטעם שליחות לא תוכל הבת לעשות שליח אחר לקבל קידושין, שאין שליח עושה שליח, ש"מילי לא מימסרן לשליח", משא"כ לטעם האחר תוכל עשות שליח אחר לקבל קידושיה, משמע שמפרש ג"כ שהוא מדין שליחות ממש. ועי' להלן ציונים 259-260.
  261. ↑ שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ד לענין שליח להולכה, וכנראה ה"ה לשליח לקבלה וע"ע שליחות וע' זכין לאדם שלא בפניו.
  262. ↑ תרומת הדשן בכתבים סי' מ"ט, ופירוש דבריו שסובב על דעת הרא"ש שכתב ב' הטעמים: מסירת כוחו ושליחות (ועי' לעיל ציון 255) ולטעם של מסירת כוחו אינו מועיל גילוי דעת. "ולכתחילה צריך לחוש לב' הטעמים" (לשונו של תה"ד שם). ויש להעיר שלדעת הסוברים שהוא מדין ערב או משום שנהנה בקבלת בתו (לעיל ציונים 241-242) מסתבר שבודאי יועיל גילוי דעת (ועיי"ש בתה"ד סי' ל"ג שכתב שג"ד מועיל. ואין כאן סתירה, שבסי' ל"ג שם, מדבר לענין בדיעבד, אך לכתחילה אין לסמוך על ג"ד. ועי' רמ"א סי' ל"ז סוף ס"ז שהעתיק מהתה"ד סי' ל"ג שמועיל ג"ד, ומשמע מדבריו שמועיל גם לכתחילה, וצ"ע שהרי בכתבים בסי' מ"ט כ' בפירוש שלכתחילה אין גילוי דעת מועיל).
  263. ↑ תה"ד בכתבים סי' נ'; רמ"א בשו"ע סי' ל"ז ס"ז בשמו, והוא לטעם הרא"ש והרמב"ם שהוא מטעם שליחות. ועי' ב"ש שם סק"ז שאף שבתה"ד מתחשב בטעם הרא"ש של מסירת כוחו (בציון הקודם) מ"מ הולכים אחרי שני הטעמים לחומרא, שהיינו שאין מועיל ג"ד בגלל טעם מסירת כוחו, וצריך עדים בגלל הטעם דשליחות. ועי' אבני מילואים שם סק"ד שלטעם דערב (לעיל ציון 240) בודאי צריך עדים "כיון שעיקר נתינת הקידושין אין ידוע אם לא ע"פ עדים שאמר לבתו צאי וקבלי".
  264. ↑ ע"ע מילי לא מימסרי לשליח וע' גט; אבני מילואים סי' ל"ז סק"ג, ועי' ברכת שמואל קידושין סי' כ"ו, שנסתפק אם מועלת דעת הבת בשטר הקידושין.
  265. ↑ חזון איש נשים סי' קמ"ח לקידושין י"ט א', והיינו כשיטתו (לעיל ציון 255) שאפילו להרא"ש אין זה מדין שליחות, אלא מדין מסירת כוחו וזכותו.
  266. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ד; שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ז; סמ"ג עשין מ"ח; מרדכי קידושין סי' תקי"ז בשם ר"ב בספר החכמה ובשם ר"י; תרומת הדשן סי' רי"ג בשם הנ"ל וגם בשם התוס' והרמב"ן ובשם תשו' מהר"ם שעשה מעשה בבתו קטנה שאמר לה קבלי קידושייך אם את חפצה"; מאירי קידושין שם בשם "כל הגאונים"; רשב"א בתשובה סי' אלף רי"ט; ביאור הגר"א שם סקי"ז ש"כ"ד כל הפוסקים".
  267. ↑ עי' לעיל ציון 212.
  268. ↑ ועי' ע' ייעוד גדולה מזו שי"א שאפי' לר"י בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין נתנו.
  269. ↑ רא"ש שם סי' כ"ה; מאירי שם י"ט א'.
  270. ↑ מרדכי קידושין סי' תקי"ז בשם ר"י. ויש להעיר איך אפשר לידע זאת מדין ערב, הרי כאן לא דיבר למקדש כלום (עי' לעיל ציון 218) וי"ל שהר"י מפרש שבדין צאי וקבלי מדובר שדיבר האב למקדש (עי' לעיל ציון 246 שהמאירי והריטב"א באמת כתבו כן) ובאופן זה שפיר יש לדעת זאת מדין ערב לחוד וא"צ לריבר"י, אלא שהגמ' דייקה כן מד' ריבר"י וה"ה לחכמים מדין ערב. ועי' לעיל ציון 246.
  271. ↑ עי' להלן בפרק: נתקדשה שלא לדעת האב.
  272. ↑ ר"ב בספר החכמה הובא במרדכי קידושין שם. ויש להעיר שמדבריו משמע שכששידך האב לבתו שוב יכולה היא בעצמה לקבל קידושיה אפילו מבלי אמירת צאי וקבלי קידושייך.
  273. ↑ רא"ש שם בסי' כ"ה בדעת הרי"ף שהשמיט המימרא דצאי וקבלי; מאירי שם בדעת הרי"ף; מרדכי שם בשם רא"מ; ריטב"א קידושין שם בשם ר"י הלוי – שיש לדחות הראיה מריב"י ע"פ רנב"י שם שגם לריב"י מעות הראשונות לקידושין נתנו; וכ"כ ביש"ש קידושין פ"א סי' כ"ח, ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ה; ועי' ב"ש שם סק"ח שכתב שבגירסתו ישנה מימרא זו ברי"ף (ועי' הערת הרב סופר למאירי קידושין י"ט ב' אות) וע"ע שם בב"ש שכתב להוכיח שהרי"ף סובר שיכול אדם לומר צאי וקבלי ממה שהביא ט' א' המימרא דבתך מקודשת לי וכו' ע"י עצמה מקודשת מדעתו להלן ציון 274); ועי' ברמב"ן ט' א' שם שבאמת כתב כן בדעת הרי"ף שלכן השמיט זו של צאי וקבלי משום שסמך על מה שהביא זו של דף ט' א'; וע"ע שם בב"ש שלדעת הסוברים שאינו יכול לומר צאי וקבלי צ"ל שזו של דף ט' א' אמורה בנערה דוקא (ויש להעיר שבלא"ה מוכרחים לפרש כן לדעת הר"ן והריטב"א שדין צאי וקבלי אינו בשטר (לעיל ציונים 248-249) ושם בדף ט' א' הרי מדובר בשטר, ועל כורחך ששם אמור לענין נערה. וכן מפורש בריטב"א שם ט' א', ועי' הלן ציון 275.
  274. ↑ מרדכי שם בשם רא"מ; רמ"א בסי' ל"ז ס"ז בשמו; ועי' אני מילואים שם סק"ה שהקשה על הרמ"א שאם חשש לדעת הרא"מ שהיה לו להזכיר דעה זו בדין ערב עצמו שאין הערב משתעבד אא"כ אותו פלוני מוטל עליו. ותירץ בא"מ שם שהרמ"א פסק כן מטעם אחר משום שדין ערב אינו מועל אא"כ דיבר למקדש (כלעיל ציון 218). וע"ע במרדכי שם בשם ספר החכמה שאף שסובר להלכה שיכול לומר צאי וקבלי מ"מ סיים "והמחמיר כדבר מורנו (הרא"מ) לא הפסיד". ועי' בתרומת הדשן סי' רי"ג שאחד מן הגדולים העתיק כן מן המרדכי בשם ר"מ (הוא מהר"ם מרוטנבורג) וכ' שהוא טעות ובמדרכי של בני אשטרייך ליתא. וגם מצא שם בשם תשובת מהר"ם שיכול לומר צאי וקבלי ושגם עשה מעשה כן. ועי' ב"ח סי' ל"ז.
  275. ↑ תרומת הדשן סי' רי"ג ועי' לעיל ציון 111.
  276. ↑ רמ"א בש"ע סי' ל"ז ס"ז בשם התה"ד, והכלבו סי' ע"ה. ולשון הכלבו: "או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלן". ויש להעיר שמש"כ הרמ"א "או יעמוד אצלה כשתקבלם" אינו מוזכר לא בתה"ד ולא בכלבו. אך יש ללמוד כן מהריב"ש סי' תע"ט שכ' שכשעומד אצלה והזמין אותה לחופה הרי זה כמושיט אצבעה. ודרך אגב יש לשמוע מדברי הריב"ש שמנהגם היה שהאב היה מושיט האצבע של בתו לקבל הקידושין. ועי' להלן ציון 280.
  277. ↑ עי' לעיל בפרק: האיסור לקדשה או להשיאה כשהיא קטנה.
  278. ↑ רמ"א שם בשם תה"ד בשם תשובות מהר"ם ושכן עשה מעשה בבתו שאמר לה "קבלי קידושייך אם את חפצה"
  279. ↑ רמ"א שם סוף ס"ז, ומצוין שם מקורו מפסקי מהרא"י סי' ל"ג, וצ"ע ששם בסי' ל"ג הוא מדבר לענין שלא אמר האב בפירוש צאי וקבלי, וסיים המהרא"י שכיון ששלח אותה לחופתה הרי"ז כאילו אמר לה צאי וקבלי, אבל מניין להרמ"א דשלא בפניו חשוב כאילו מחזיק בידה לצאת גם את ידי הסוברים שגם צאי וקבלי אינו מועיל
  280. ↑ ברייתא קידושין ט' א' "בשטר כיצד". ועי' יבמות נ"ב א' ששם הנוסחה "הרי את", ומדבר בגדולה שמקבלת בעצמה קידושיה, וכן ברמב"ם (אישות פ"ג ה"ג) הועתק בקידושי עצמה. ולא הביא הנוסח בקידושי בתו. אך בש"ע סי' ל"ב ס"ג הביאה, עיי"ש. ועי' ח"מ שם סק"ד שאם יש לו שתי בנות אינו מועיל שיכתוב סתם "בתך מקודשת" אלא צריך לפרש איזו מהן. ויש להעיר שאם נסבור שצריך לפרש בשטר שם המקדשת (עי' להלן בציון זה) בלא"ה צריך לפרש שם הבת; ועי' רשב"א קידושין שם שכתב שבלשון "בתך" לבד לא דַי וצריך שיכתוב שם הבת המתקדשת ("בתך פלונית"), ששטר קידושין נלמד משטר גירושין (גט) שצריך שמו ושמה מן התורה. (וע"ע גט מחלוקת אם הוא מה"ת או מדרבנן). ועי' רמב"ן וריטב"א שמסתפקים בזה אם צריך לכתוב השמות בשטר קידושין, ובריטב"א שם במסקנתו הכריע שא"צ לכתוב השמות בקידושין, ועי' ש"ע שם ס"ד שהביא בשם י"א שצריך לכתוב השמות בקידושין. וע"ע קידושין: בשטר.
  281. ↑ רש"י.
  282. ↑ רבא א"ר נחמן קידושין שם. ועי' רמב"ן ורשב"א שם שמדובר בין בקטנה בין בנערה, בנערה מדין שליחות, ובקטנה – מדין צאי וקבלי (עי' בפרק הקודם) והוא לשיטתם (לעיל ציון 237) שדין צאי וקבלי הוא גם בשטר. ועי' ריטב"א שם שסובר שזה רק בנערה ולא בקטנה והוא לשיטתו (לעיל ציון 249) שדין צאי וקבלי הוא רק בכסף, ועי' ב"ש.
  283. ↑ רמב"ן ורשב"א שם, והוכיחו כן ממה שאצל ייעוד הנוסח "הרי את" (קידושין י"ט ב', וע"ע ייעוד). ושם הרי לריב"י שמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו היא מתקדשת עכשיו מכח אביה שאמר לה צאי וקבלי (כלעיל ציון 213) וכן בנתקדשה שלא לדעת האב שלהחוששים שמא נתרצה האב מקודשת (להלן ציון 284) אע"פ שבודאי אמר לה המקדש הרי את.

    ועי' ריטב"א שם שמשמע מדבריו שגם בנותן לאב יכול לומר "הרי את" שכתב שם שבגירושין אפילו נותן לאב יכול לכתוב הרי את (וע"ע גט ע' תרנ"ד ציון 341 שהביאו כן בשם אחרים והשמיטו את הריטב"א) ושם הוא מדמה קידושין לגירושין. גם הח"מ בסי' ל"ב סק"ה כתב שבנותן השטר לאב וכתב "הרי את" הרי זה מועיל. וקצת תימה על הח"מ שלא שכר שהרמב"ן והרשב"א סוברים שאינה מקודשת.

  284. ↑ ר"ן שם, ודחה בכך ראיית הרמב"ן מייעוד ומנתקדשה שלא לדעת האב ששם מדובר בכסף משא"כ בשטר. (עי' הגהות הב"ח שם שתמה על הר"ן שהרי בנתקדשה שלא לדעת האב מדובר גם בקידושי ביאה כמפורש בקידושין מ"ו א'. ודבריו אינם מובנים שהרי ביאה דומה בזה לכסף, שהביאה קונה והאמירה אינה אלא גילוי דעת). ועי' ביאור הגר"א שם סק"כ שהר"ן חולק על הרמב"ן בשתיים. (א) שלהרמב"ן בין בנוסח השטר ובין באמירה דשטר ודכסף מועיל גם "הרי את" וגם "בתך". ולהר"ן בנוסח השטר צריך להיות דוקא "בתך", ובאמירה – בין בכסף בין בשטר צריך להיות דוקא "הרי את".

    ועי' רשב"א שם שכתב לענין הסיפא שם בבוגרת שנתן לאביה בשליחותה שצריך לכתוב דוקא הרי את ולא "בתך" וכמו בגירושין שלא מצינו שידבר עם אחרים. ומ"מ ברישא שם הוא סובר שגם אם יתן לה ויכתוב "את" זה מועיל, ואינו סובר בזה כהר"ן שזה נחשב כמדבר עם אחרים, וביאור הדבר הוא כנראה שברישא כיון שסו"ס הקידושין חלים בה והיא – היא הנעשית אשת איש ע"כ אם יכתוב "הרי את" אין זה כמדבר עם אחרים. ועיי"ש בחי' הרמב"ן שכ' ג"כ כהרשב"א לענין הסיפא שלא יועיל "בתך", ומשמע שם ברמב"ן שבזה חזר בו וס"ל כהר"ן שגם ברישא אם יכתוב "את" לא יועיל שזה כמדבר עם אחרים. (וקצת צ"ע שא"כ למה הביא הר"ן את הרמב"ן וחולק עליו, הרי הרמב"ן עצמו חזר בו. וצריך דיוק בלשון הרמב"ן שם). וע"ע שם ברמב"ן שהוכיח שאינו מועיל שידבר עם אחרים מזה שהוא מניח שם שבגט צריך לפרש השמות מן התורה, וע"כ ה"ה בקידושין צריך לכתוב השמות. וע"כ אינו מועיל שידבר עם אחרים וצריך לכתוב לנוכח המתקדש. ויש להעיר שצ"ע שהרי אפשר לכתוב השמות ולא לכתוב בלשון נוכח וכגון "פלונית בתך" או "את פלונית" ומה שייך ענין השמות לענין כתיבת נוכח ועי' ריטב"א שבאמת כתב כך שאפילו נאמר שצריך שמות מ"מ יכול לכתוב בלשון נסתר עם השם, ודברי הרמב"ן צ"ע. וע"ע גט. עמ' תרנ"ג-תרנ"ד .

  285. ↑ רמ"א בד"מ ובש"ע סי' ל"ז ס"ז, ועיי"ש בביאור הגר"א שהרמ"א פסק בדיעבד כהרמב"ן כיון שגם הר"ן אינו אלא מסתפק בזה (שכתב לשון "אפשר"). ועי' ריב"ש סי' תע"ט שסובר ג"כ כהרמב"ן שאם נותן לבת יכול לומר לה גם בתך (וכ"ש הרי את ,עיי"ש). ועי' ח"מ שם סקי"א שתמה איזה לשון הוא שיאמר לבת "בתך" ואין האב עומד אצלה, ורצה לפרש בכוונת הריב"ש שיאמר לאב בתך מקודשת לי בכסף שאתן לה. ועי' ב"ש שם סק"י שפירש ד' ריב"ש כפשוטם שהרי שם בסוגיא ט' א' אין האב אצלה ובכ"ז אם אומר לה בתך מועיל (להרמב"ן, והב"ש שם כ' לכל הפוסקים, ותמוה שלהר"ן אינו מועיל בתך אלא בכתיבה ולא באמירה). משום שאפשר לדבר עם השליח בלשון שמדבר עם המשלח. ועי' ב"ח שם בשם תשו' מהר"ם מעיל צדק שאם קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי ונתן הטבעת לבת שהביא בשם מי שאמר שאינם קידושין והוא כתב שהם קידושין שכל המקדש על דעת רבנן הוא מקדש ור"ל שיהיו הקידושין (היינו הכסף) לאביה, ומשמע שלולא כוונה זאת אי אפשר לומר לבת "בתך", והיינו כהח"מ.
  286. ↑ ב"ש שם, ועי' לעיל ציון 276 בכותב הרי את ונותן לאב שלהרמב"ן והרשב"א אינה מקודשת, ולהריטב"א מקודשת, ויש לומר שבאמירה גם הריטב"א מודה שאינו מועיל שאין זה לשון כלל לומר לאב "הרי את". משא"כ בכתיבה כיון שסו"ס היא המתקדשת שייך לשון הרי את.
  287. ↑ רמ"א סי' ל"ז ס"ד, ועי' לעיל ציון 269.
  288. ↑ תרומת הדשן סי' רי"ג; ח"מ וב"ש שם בשמו.
  289. ↑ תוספתא יבמות פי"ג ה"א.
  290. ↑ רש"י, ועי' מאירי קידושין – שדייק מדבריו אלה שאם נתקדשה בפניו וידע הרי זה כאילו נתרצה בפירוש ומקודשת. ועי' ריב"ש סי' תע"ט שדייק מד' רש"י אלה שאם נתקדשה בפניו והזמין (וזימן) אתה לקבל הקידושין הרי זה כנתקדשה לדעתו, ומשמע דוקא כשהזמינה לקבל הקידושין, אבל בפניו גרידא לא הוי כלדעתו. ועי' להלן ציון 347, 405.
  291. ↑ קידושין מ"ד ב'.
  292. ↑ רש"י שם.
  293. ↑ רב נחמן בגמ' שם.
  294. ↑ רש"י שם. ועי' רש"ש שתמה איך הם קידושין למפרע הרי זה תלוי במחלוקת אם יש ברירה (ע"ע ברירה). ועי' להלן דעות הראשונים בזה אם הקידושין חלים למפרע או משעת שמיעה וריצוי ואילך.

    ועי' ב"ח סי' ל"ז שדייק מלשון רש"י "ששידך בה לאביה" שהיינו שהמקדש שידך, אבל אם האב שידך הרי זה כגילוי דעת מצדו ולדברי הכל חוששים שנתרצה ועי' להלן ציונים 425 -421 שיש מחלקים בין שידך לגילוי דעת אך עי' בתור"י הזקן קידושין שם שפירש שידך – שנתרצה האב. וכ"כ המאירי שם וז"ל: "וגמרו הדברים ביניהם" ועיי"ש להלן במאירי שמסתפק בזה שמא שידך אינו ממש שגמרו הדברים ביניהם. (וע"ע מש"כ במאירי שם על מ"ש בגמרא שם "ארצויי ארצי קמיה" שזהו כשידך, וזהו לשיטתו, ש"שידך" הוא "נגמרו הדברים").

  295. ↑ מרדכי קידושין סי' תקי"א, וכ"כ הרא"ש, קידושין שם.
  296. ↑ כ"מ מהתוס' קידושין שם ד"ה אלא, ועיי"ש במהרש"א, ועי' ריטב"א שם הטעם שצריכה מיאון משום שגזרו משום יתומה שתקנו לה חכמים שמתקדשת בעצמה וצריכה מיאון (להלן בפרק: קידושי מיאון). אך י"ל שכ"ז אינו אלא בהו"א שבגמ' שמקשים על רבינו, ע"ז כ' התוס' שלרב ושמואל י"ל שבלא שידך צריכה מיאון גרידא, אבל למסקנא שמתרצים שם לעולא – י"ל שה"ה שמתורץ גם לרב ושמואל ואין צריך לחדש שבלא שידך יצטרך מיאון.
  297. ↑ קידושין שם.
  298. ↑ רש"י, ועי' להלן מחלוקת הראשונים בביאור דעת עולא אם הוא משום שאין חוששים שנתרצה, או שאפילו נתרצה בודאי אינו מועיל כיון שהאב לא אמר לה בשעת הקידושין צאי וקבלי.
  299. ↑ ושלא כמו שאמרו שם בגמ' לעיל (לעיל ציון 288).
  300. ↑ קידושין מ"ד ב' לפרש"י, ועי' רשב"א ורא"ש שם שיש נוסחאות שכתוב בפירוש בגמ' בלשון שני "ואפילו שידכו". ועיי"ש בתד"ה מאן שר"ל ללשון שני שעולא מדבר רק בלא שידך ורב ושמואל מדברים בשידך ואין ביניהם מחלוקת. וכתבו כן משום שבגמ' שם אמרו שלא יתכן שבשידך לא יצטרכו גט. אך עיי"ש מ"ה ב' תד"ה בפירוש שחזרו בהם וסוברים שמ"איכא דאמרי" ואילך סברה הגמ' סברה אחרת שגם בשידך א"צ כלום, שהרי כן סובר באמת רבינא (בציון הבא). ועי' במרדכי קידושין סי' תקי"ב שכ' בשם ר"ח שעולא מדבר אפילו בשידך.
  301. ↑ שם מ"ה ב' "בפירוש אמר מר (רבינא) לא ס"ל להא דשמואל". ועיי"ש בתד"ה בפירוש שאפילו בשידך סבר כן רבינא. ועי' ציון הקודם.
  302. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; שאילתות פ' משפטים שאילתא נ"ט, והובא ברשב"א ובר"ן ובתורי"ד קידושין שם. ועי' העמק שאלה שם.
  303. ↑ ריב"ש סי' י"ג בדעת השאילתות.
  304. ↑ כמפורש בגמ' שצריכה מיאון ולגריסתם מדובר בנערה. ועי' העמק שאלה שם שהוכיח מקידושין מ"ו א' לפי הגורסים שם נערה (להלן ציון 393) שגם בנערה שייך מיאון. וע"ע בשי למורה על אה"ע סי' ל"ז סי"א שהוכיח ג"כ ששייך מיאון בנערה. ועי' להלן ציון 366 וע"ע מיאון.
  305. ↑ תוס' שם ד"ה קטנה; רא"ש שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ותורי"ד ומאירי שם. וע"ע מיאון. ועי' להלן ציון 333 מהריטב"א שיש עוד הבדל בין קטנה לנערה בענין נתאכלו המעות.
  306. ↑ רא"ש ור"ן ועוד ראשונים שם.
  307. ↑ רא"ש שם; רשב"א שם בשם "רבותינו בעלי התוס'", ועי' רבנו ירוחם נכ"ב ח"ה שכתב (בשם הרא"ש) בתורת ודאי שצריכה הכרזה (ולא בלשון "אפשר") והביאו הב"ש בסי' ל"ז סקי"ט. וע"ע ברמב"ן רשב"א ור"ן שכ' סברא שבנערה אין החשש שיאמרו אין קידושין תופסים באחותה, עיי"ש.
  308. ↑ ריטב"א קידושין מ"ו א' בשם יש אומרים.
  309. ↑ ריטב"א שם.
  310. ↑ עי' לעיל ציון 163.
  311. ↑ כ"מ מהגמ' קידושין מ"ה א' שמקשה "אלא לאו דקידשה איהי נפשה וקרי לה אלמנה". הרי שזה נחשב שקידשה היא עצמה ויכול למוכרה.
  312. ↑ כנ"ל ציון 291.
  313. ↑ תוס' שם מ"ה א' ד"ה אלא, והיינו לשיטתם לעיל ציון 291 שבלא שידך צריכה מיאון, ויש להעיר שנראה משאר הראשונים שאינם סוברים כתוס' אלא בלא שידך א"צ אפילו מיאון, דעי' בריטב"א ובתורי"ד שם שתירצו על קושייתם מ"ד ב' ד"ה אלא בדרכים אחרות, ולפי"ז יוצא שאפילו בשידך הרי זה כנתקדשה בעצמה ויכול למוכרה לשפחות, וכ"כ מהרא"ש שם שהוכיח שאין הלכה כרב ושמואל מדף י"ח ב' שלא משכחת לה שקטנה תקדש עצמה, ורב ושמואל הרי מדברים בשידך (לעיל ציון 291) הרי שלרב ושמואל הרי"ז חשוב נתקדשה בעצמה אילו בשידך. (ועי' קרבן נתנאל שם שלא כתב כך).
  314. ↑ עי' להלן ציון 359 ששיטת ר"ת היא שבאינו בעיר אפילו עולא מודה שחוששים לקידושין.
  315. ↑ היינו שהוא בעיר אך לא היה באותו מעמד, ואם היה באותו מעמד עי' לעיל ציון 285.
  316. ↑ ר"ן קידושין שם, וכ"כ הריב"ש סי' תע"ט שאם נתרצה אח"כ הוכיח סופו על תחילתו ומקודשת ודאי.
  317. ↑ תורי"ד קידושין שם על זה שצריכה מיאון שמא לא נתרצה כתב: "ואפילו אומר עכשיו שרוצה שמא בעת ששמע לא רצה". ועי' חזו"א אה"ע סי' מ"ט שכ' ג"כ כהתורי"ד שאם נתרצה אח"כ אין הכרח שיהיו קידושי ודאי.
  318. ↑ תורי"ד שם.
  319. ↑ רמב"ן שם, וכ"כ הרשב"א שם בשם התוס', וכ"ה במרדכי קידושין סי' תקט"ו בשם התוס' וז"ל: שמא נתרצה האב בקידושין – נראה לפרש כגון מיד כששמע האב שתק, אבל אם מיד כששמע מיחה מאי ה"ל למיעבד". (כנראה הכוונה לתוס' קידושין מ"ו א' ד"ה בין, אמנם בתוס' שלנו שם אינו מבואר שצריך למחות יד בשעת שמיעה, עיי"ש, אבל במרדכי שם כנראה גרס או הדין כן בתוס'). וכ"כ בספק חפץ (הובא בהגהות מיימוניות פ"ג מאישות אות ס') שיש מחלקים בין מיחה מיד ללא מיחה מיד שאז חוששים שמא נתרצה האב.
  320. ↑ ריב"ש סי' י"ד. ועי' ב"י ורמ"א בש"ע סי' ל"ז סי"א שהעתיקו להלכה את המרדכי (שבציון הקודם) שאם שתק הוי הודאה, ושוב אינו יכול למחות ועי' ב"ש שם ס"ק כ"ה שכ' שאין הלכה כן ושהרבי"ש נסתפק בזה אם יכול למחות אח"כ. ויש להעיר שדבריהם בכלל תמוהים מאד שהרי כל הדיון במרדכי ובריב"ש הוא רק לפי רב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב, כששמע ובזה דנו מה יהיה בצווח אח"כ, אבל להלכה הרי קיי"ל כעולא ורבינא שאין חוששים שמא נתרצה האב (להלן ציון 339) ובודאי אין משתיקתו שום ראיה, ובצווח אח"כ ודאי אינם קידושין.
  321. ↑ רשב"א שם בשם התוס', רמב"ן שם, ריטב"א שם, ועוד, והוכיחו כן מהא ד"שמא יבוא אביה וימחה" (להלן ציון 430) משמע שבמחאתו עוקר הקידושין. וכן בירושלמי (ק"י פ"ב ה"א) "בא אביה ועקר קידושיה".
  322. ↑ רשב"א שם, ועל גוף שיטתו זו של הרשב"א עי' להלן ציון 325.
  323. ↑ קידושין מ"ה ב'
  324. ↑ שם.
  325. ↑ מאירי שם. ועיי"ש בהערות שתמה למה אינו מועיל ריצוי של אח"כ. ועי' להלן ציון 389 מהמאירי לענין נערה שנתפתתה שאם פיתה לשם אישות י"א שצריכה קידושין אחרים ממש ואין מועיל ריצוי כיון שהיה בדרך בזיון. ועי' חזון איש סי' מ"ט שכ' שנתרצה אח"כ מועיל מדחזינן אצל נערה שנתפתתה שאע"פ שהוא דרך בזיון מ"מ מועיל ריצוי (ולא ראה ד' המאירי).
  326. ↑ הראב"ד הובא ברשב"א קידושין מ"ד ב'.
  327. ↑ רשב"א שם, ועיי"ש הרבה ראיות שמדובר שנתקדשה בלא בפניו, ועיי"ש שגם הראב"ד בעצמו חזר בו. ועי' להלן ציון 347 שי"א שבפני האב לדברי הכל (אפילו לעולא ורבינא) תולים שנתרצה.
  328. ↑ רשב"א שם בשם "אחרים". ועי' רמב"ן בסוגיא הנ"ל שכ' שחוששים גם לכך שאמר לה צאי וקבלי, ואין זה כפירוש ה"אחרים" שחוששים רק לזה וזאת דחה הרמב"ן עצמו כמבואר בציון הבא.
  329. ↑ רמב"ן ורשב"א ור"ן שם שהוכיחו מתוך הסוגיא מ"ה א' שהחשש הוא שמא נתרצה אח"כ.
  330. ↑ רשב"א שם, וע"ע קידושין. ויש להעיר שלטעם זה אם מת האב עד שלא שמע לא חלו הקידושין כלל, אכן לטעמים האחרים המבוארים להלן (משום זכות וכו') גם במת יש לחוש שמא היה מתרצה וחלו הקידושין. ועי' תוס' ר"י הזקן מ"ו א' שמשמע מדבריו שלרב ושמואל גם במת האב מקודשת.

    ועי' פנ"י קידושין שם שנתקשה בשיטה זו הרי קטנה אין לה יד ולא שייך כלל שתקבל קידושה אפילו לאחר שיתרצה האב. וע"ע בפנ"י שם שהביא בשם הרשב"א שהוא טעם זכין לאדם שלא בפניו. ותמוה שלא נזכר כן ברשב"א (אלא בריטב"א להלן ציון 333). ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סקי"ב שפירש בדעת הרשב"א שהקידושין לא חלים למפרע אלא משעה שיתרצה האב ואילך וכשיטת הרמ"א (להלן ציון 357) שהרי דימה זאת הרשב"א למקדש לאחר ל' (ועיי"ש בא"מ מש"כ בביאור הדברים). ויש להעיר שלפי"ז אינו מועיל אלא ככסף או בשטר כשהשטר בעין לאחר שנתרצה, וכמו בלאחר ל', ולא בביאה, ובגמ' שם מ"ו א' מבואר שגם בביאה אם נתרצה האב מקודשת (ובא"מ שם ר"ל שבביאה כיון שזכות הוא לאב וא"צ לזכות בשום דבר גם בקטנה חלים הקידושין כל שנוח לאביה, וחלים למפרע, והוא ע"פ שיטתו שם בסק"ו (עי' לעיל ציון 238) ע"פ הר"ן בנדרים ל' א' שאין האישה פועלת בקידושין ואינה אלא עושה עצמה כהפקר, ואין דבריו מוכרחים שסו"ס גם בביאה צריך מתקדשת וכיון שקטנה היא אינה יכולה להתקדש). אך באמת משמע ברשב"א שחלים הקידושין למפרע שכתב שם שאי אפשר להתירה בתרומה שמא יתרצה אח"כ, משמע שאם יתרצה חלים הקידושין למפרע, וכן ממ"ש שם שבצווח הוי ספק קידושין שמא יתרצה אח"כ משמע שאם יתרצה חל למפרע. גם בפנ"י שם משמע שפירש בד' הרשב"א שחל למפרע.

  331. ↑ הרא"ש פ"ב דקידושין ס"ו ועי' מש"כ להלן בציונים: 391, 357 ועי' ר"ן שהזכיר גם כן הא דצאי וקבלי אך עיקר שיטת הר"ן היא משום זכיה (כלהלן ציון 330) ועי' מהרש"ל בח"ש שהולך ג"כ בדרך הרא"ש וכ': "וכאילו מחל והפקיר זכות שיש לו עליה". (והוא לשון רש"י מ"ו א' כלהלן ציון 481). וכנראה כוונתו ג"כ שהרי"ז כאילו אמר לה צאי וקבלי. ויש להעיר שגם לשיטה זו קשה הרי סו"ס לא אמר לה קודם לכן צאי וקבלי ואיך זה חל למפרע
  332. ↑ תורי"ד שם, וכתב כך בדעת רש"י ("המורה") ועי' לעיל ציון 289 ולהלן ציון 334 ועי' פנ"י שם שר"ל שלרבינא הרצון של עכשיו אינו מועיל, אכן בדעת עולא כתב שהוא משום שאין חוששים שנתרצה, עיי"ש.
  333. ↑ עי' לעיל ציון 117.
  334. ↑ ע"ע אב.
  335. ↑ ר"ן שם. וכ"מ בתוס' מ"ו א' ד"ה בין. ויש להעיר על טעם זה שהרי קטנה אינה יכולה לזכות לאחרים ועי' להלן ציון 333 ועי' בית יצחק חוברת חדו"ת של ישיבת רי"א ניו יורק תשכ"ג במאמרו של אבא ברונשפיגל שהביא הערת רי"ד סולובייצ'יק מבוסטון על הר"ן מה שייך כאן זכין לאדם שלא בפניו, הרי כאן זה בבחינת זכין מאדם שלא בפניו וזה לא מצינו. אך עי' ערך זכין לאדם שלא בפניו שיש מהאחרונים שסוברים שאומרים גם זכין מאדם של"ב, והר"ן הזה מסייעם.
  336. ↑ מרדכי קידושין סי' תקט"ו והובא בד"מ בסי' ל"ז, ועי' ב"ש סי' ל"ז סקי"ח שכתב שנ"מ בין טעם הרא"ש ("צאי וקבלי) לטעם הר"ן ("זכות") באופן זה שאומרת שלא נתכוונה לשליחותו, שלטעם הרא"ש שהוא צאי וקבלי, וזהו שליחות לדעתו (עי' לעיל) א"כ כשאינה רוצה להיות שלוחו אינו מועיל, ולהר"ן שהוא מטעם זכיה גם באופן זה הוא מועיל. ודבריו תמוהים, שהרי מקור דין זה הוא מהמרדכי, ושם במרדכי עצמו כתב שהוא מטעם זכיה (עיי"ש). ועל כורחך משום שזכיה היא מטעם שליחות (ע"ע זכין לאדם של"ב), ע"כ אם אינה מתכוונת לשליחותו אינו מועיל.
  337. ↑ וכשיטת הריטב"א בדין ערב שלעיל ציון 244.
  338. ↑ ריטב"א קידושין שם ועי' להלן ציון 398 (ועי' ביש"ש פ"ב דקידושין ס"ו שכ' עמש"כ הראבי"ה שבנתאכלו המעות אינה מקודשת (להלן ציון 351) שהיינו דוקא בקטנה אבל בנערה מקודשת אפילו בנתאכלו, וזה מתאים לריטב"א אלא שהריטב"א כתב כך לרב ושמואל, והיש"ש כתב כן להלכה, עיי"ש).

    ועי' לעיל ציון 245 בידן צאי וקבלי שהריטב"א פירש שם ג"כ מדין ערב ושזה רק בכסף ולא בשטר וביאה, וה"ה כאן בקטנה לא יהיה זה אלא בכסף ולא בשטר וביאה, ומה שבדף מ"ו א' אמרו כן גם לענין ביאה (עי' להלן ציון 384) צ"ל שמדובר שם בנערה ועי' חזו"א אה"ע סי' מ"ט סק"ב ועל החילוק בין נערה לקטנה השוה להלן ציון 334 וציון 366.

  339. ↑ תורי"ד שם, והוא לשיטתו (לעיל 327) שמחלוקת רב ושמואל ועולא ורבינא הוא בנתרצה בפירוש והמחלוקת היא אם הרצון פועל למפרע ועי' להלן ציון 395.
  340. ↑ רי"ף שם בשם "איכא מאן דחש לה להא דרב ושמואל", ויש גורסים ברי"ף "אבל ר"ח ז"ל חש לה וכו'". (וכ"כ בתוס' ר"י הזקן קידושין שם בשם ר"ח). מטעם שאביי ורבא דיברו אליבא דרב ושמואל (עי' להלן ציון 412) ועיי"ש ברי"ף שדחה ראיה זו.
  341. ↑ ומהו הגדר של "שידכו" עי' להלן ציון 421-425 ולעיל 289.
  342. ↑ עי' לעיל ציון 288; מאירי קידושין שם בשם "יש שפוסקין" ועיי"ש בהערת הר"א סופר שא"י מי הם, שהרי לפי רב ושמואל אפילו כשלא אמר האב אח"כ שנוח לו ג"כ חוששים לקידושין, ויש להעיר שכל זה שייך רק לשיטת הרי"ף (להלן ציון 340) שגם באמר שנוח לו אינה מקודשת אלא לרב ושמואל ולא לרבינא.
  343. ↑ מאירי שם, ועיי"ש שאותם פוסקים הוכיחו כן מזו של אביי ורבא (כנ"ל ציון 335 ויש להעיר שהרי שם כיון שהוא אמר לקדשה לקרובו אין לך שידוך גדול מזה. וכ"כ הריטב"א, עיי"ש.
  344. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; רי"ף שם; רמב"ם פ"ג מאישות הי"ג; טוש"ע סי' ל"ז סי"א; רא"ש פ"ב דקידושין סי' ז'; סמ"ג; סמ"ק; תוס' שם ד"ה בפירוש, ועוד.
  345. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; הרי"ף שם (ועי' רא"ש שם שהקדשה מנ"ל להרי"ף כן אולי רבינא חולק רק מפני שאין חוששים שנתרצה, ועי' ר"ן שסברת הרי"ף היא שאם היינו אומרים שריצוי מועיל היה בדין לחוש שמא נתרצה שספיקא דאורייתא לחומרא. וכתב שם שלפי"ז גם ריצוי שקודם הקידושין אינו מועיל. ועי' להלן ציון 344); רמב"ם פ"ג מאישות הי"ג; סמ"ג; סמ"ק – תור"י הזקן קידושין שם, ועוד. ועי' ריב"ש סי' י"ד שכל המשיגים על הרי"ף והרמב"ם לא השיגו בזה משמע שהודו להם. ו"כל הקושיות על הרי"ף כבר תירץ הרשב"א". וכ"כ ה"ה על הרמב"ם שם. ועי' ריב"ש סי' קצ"ג שמקור הדברים הוא בקידושין מ"ו א' "צריכה קידושין אחרים לדעת האב" משמע שריצוי לחוד אינו מועיל. ועי' להלן ציונים: 388- 389.
  346. ↑ דעה א' בש"ע סי' ל"ז סי"א.
  347. ↑ רמב"ם שם, וע"ע גרושה לכהן.
  348. ↑ הרא"ש שם בדעת הרי"ף.
  349. ↑ הר"ן בכוונת ד' הרי"ף ועי' מאירי שכ' שאפילו היה בשעת הקידושין ושתק ג"כ אינו מועיל. ודקדק הר"א סופר שם שאם גילה דעתו בשעת הקידושין הרי זה מועיל, ושלא כצד זה של הר"ן שאפילו נתרצה קודם הקידושין הרי זה מועיל, ושלא כצד זה של הר"ן שאפילו נתרצה קודם הקידושין אינו מועיל. ויש להעיר שי"ל שעד כאן לא אמר הר"ן שרצון קודם הקידושין אינו מועיל אלא באופן שרוצה בפלוני לחתן לבתו (וכמו "איהו אמר לקרובאי" שבגמ' שם, שהר"ן חושבה לרצון קודם הקידושין, עייש"ה), שעדיין אין בזה גילוי דעת שרצונו שהיא בעצמה תתקדש לו כי שמא רוצה הוא לקבל הקידושין (עי' בריב"ש סי' קצ"ג סברה כזו). אבל אם מתרצה בפירוש בשעת הקידושין (הנדון שדייק הר"א סופר מהמאירי) הרי רצונו שהיא תקבל הקידושין והוא כ"צאי וקבלי", ובזה גם הר"ן מודה. ועי' מה שהבאנו לעיל ציון 285 מהריב"א ולהלן ציון 469 ולהלן ציון 405.

    ועי' חזו"א אה"ע סי' מ"ט סק"ג שכ' שהרא"ש סובר שריצוי דמעיקרא מועיל, וכוונתו ללשון הרא"ש "ולא הוי כצאי וקבלי כיון שלא היה גילוי דעת קודם הקידושין" (ציון 353). ומזה למד החזו"א שגילוי דעת קודם הקידושין מועיל. ויש להעיר שאינו מוכרח, שיתכן שר"ל שלא היה ג"ד מפורש של "צאי וקבלי" אבל אפילו היה רצון סתם ג"כ אינו מועיל.

    ועי' ב"ש ס"ק י"ז שכ' שהר"ן הבין ברי"ף שריצוי בשעת קידושין מועיל, ויש להעיר שהר"ן רק מצדד לומר כן ואינו מחליט.

  350. ↑ ר"ן שם בדעת הרמב"ם שמלשונו "ואפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה" (וכן בש"ע וכנ"ל ציון 341) משמע שקודם שנתקדשה מועיל. וכן יש לדייק מלשון התורי"ד שכ' "שהרצון של עכשיו אינו מועיל כיון שלא היה בשעת הקידושין" משמע שרצון בשעת הקידושין מועיל. ויש לדחות שכוונתו לומר שאם אותו רצון של אחר הקידושין – דהיינו שמרוצה במעשה בתו שקבלה קידושיה – היה בשעת הקידושין היה מועיל כי היה נחשב כצאי וקבלי קידושייך. אבל מה שמתרצה קודם הקידושין שרוצה בפלוני כחתן לבתו עדיין אין זה נחשב כצאי וקבלי כי אולי רוצה בעצמו לקבל הקידושין, וכנ"ל בציון הקודם לדעת הר"ן. ולולא דברי הר"ן היה אפשר לומר כן גם בלשון הרמב"ם שכוונתו שאם אותו רצון של אחר הקידושין היה קודם הקידושין היה מועיל. אבל רצון סתמי אינו מועיל וכנ"ל.
  351. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב בדעת הרמב"ם פ"ג מאישות הי"ג.
  352. ↑ כסף משנה על הרמב"ם שם וב"י סי' ל"ז בדעת הרמב"ם. ועי' להלן ציון 404- 405 ועי' לעיל ציון 285 בדעת רש"י בזה.
  353. ↑ מאירי קידושין שם; תור"י הזקן קידושין מ"ה ב'. וכן מפורש בטור (והם ד' הטור עצמו ולא בשם הרי"ף כאשר הבין הב"ש סקי"ז, וכמו שהעיר לנכון הר"א סופר על המאירי שם). ועי' ב"ח שר"ל שמש"כ הרמב"ם "בין בפניו" הוא ענין בפ"ע, ודעתו שגם בפניו אינה מקודשת ואפילו נתרצה אח"כ. ועי' ב"ש ס"ק י"ז שנתספק בדעת הטור אם ר"ל שאפילו נתרצה בפירוש בשעת הקידושין אינו מועיל, וכדעת הר"ן ברי"ף, או דוקא בשתק, ועי' לעיל ציון 344 שכתבנו שאפילו לר"ח אם נתרצה בפירוש בשעת הקידושין הרי זה מועיל.
  354. ↑ לעיל ציון 340 ועי' להלן ציון 354 שיש חולקים.
  355. ↑ ע"ע קידושין.
  356. ↑ ראבי"ה בשם רבנו אליקים וראב"ן (והובא במרדכי קידושין סי' תקי"ד ובהגהות מיימוניות פ"ג מאישות את ח' בשלטי הגבורים קידושין שם). ולענין מש"כ שיאמר לה בפני עדים עי' לעיל ציון 258.
  357. ↑ ראבי"ה שם בשם הרשב"ם, ויש להעיר שיש לתלות מחלוקתם בספיקו של הר"ן אם ריצוי שקודם הקידושין מועיל (לעיל ציון 344 שרבנו אליקים וראב"ן סוברים שריצוי דמעיקר ג"כ אינו מועיל, וע"כ צריך שיאמר לה צאי וקבלי. והרשב"ם סובר שריצוי במעיקרא מועיל גם בלא צאי וקבלי. וע"כ לענין שיחולו הקידושין להבא הרי זה ריצוי שמעיקרא. ויש לדחות ולומר שגם הרשב"ם מודה שריצוי דמעיקרא אינו מועיל כיון שבזה אין לנו עדיין ג"ד שרוצה שהיא תקבל הקידושין (וכנ"ל ציון 344) אבל כשמתרצה אח"כ והקידושין בעין הרי הוא מתרצה על מה שהיא עשתה ונח לו שהיא תקבל הקידושין והרי זה ממש כצאי וקבלי קידושייך.
  358. ↑ לשון רש"י קידושין מ"ה ב'. ועי' ציון הבא.
  359. ↑ רא"ש שם סי' ח'. ומלשון הרא"ש "שנתרצה מיד כששמע" משמע שאם שתק כששמע ואח"כ נתרצה אין אומרים הוכיח סופו על תחילתו, ושלא כהרמ"ה (ציון 364). אכן הטור שהעתיק ד' הרמ"ה משמע שסובר שגם הרא"ש מסכים לזה. ועי' לעיל ציון 326 ועיי"ש ברא"ש שדייק כן גם מלשון רש"י שבציון הקודם. ועי' פנ"י שם שאינו מוכרח שי"ל בכוונתו אא"כ שמענו בפירוש שאמר לה "צאי וקבלי". וכ"כ הקרבן נתנאל שם אות א'.
  360. ↑ שלטי הגיבורים שם בשם ר"י.
  361. ↑ שה"ג שם שכן נראה מהתלמוד; רמ"ה בטור; ועי' לעיל ציונים 337- 338 מהמאירי שהביא ג"כ מחלוקת אם דוקא שידכו או אפי' לא שדכו.
  362. ↑ טור סי' ל"ז בשם הרמ"ה ועי' ב"י שם שהוא כדעת הרא"ש. ובפרישה שם כתב שהטור העתיק כן מהרא"ש ולא מהרמ"ה עי' להלן ציון 391; דעה ב' בש"ע שם. ועיי"ש בב"ש ס"ק י"ח שתמה למה סתם המחבר כדעת הרמ"ה שהקידושין אינם חלים אלא מכאן ולהבא, הרי לדעת הרבה ראשונים הם חלים למפרע. (עי' לעיל ציונים 330, 326, 289). ועיי"ש שר"ל שכיון שמה שחלים הקידושין הוא מפני שזה כאילו עשה האב אותה שליח (עי' לעיל ציון 326) ומכיון ששליח קבלה צריך עדים (עי' לעיל ציונים- 258- 351) ע"כ אי אפשר לחול למפרע שלא היו עדים, ורק בשעת ריצוי יש עדים. ויש להעיר שהרי גם להרמ"ה חלים הקידושין משעת שמיעה, ובשעת שמיעה עדיין אין עדים.

    ועי' ב"ח שם שתמה על הרמ"ה איך יחולו הקידושין שלאחר שכבר נתאכלו המעות. ועי' ב"ש ס"ק י"ח שתמה על הב"ח מה קשה לו הרי גם במקדש לאחר שלושים חלים הקידושין אע"פ שנתאכלו המעות (ע"ע קידושין). ועי' מהרי"ק שורש ל"ב שהסביר ג"כ את ד' הרמ"ה שהרי"ז כמקדש לאחר ל', וכ"כ המאירי בשם גדולי תלמידיהם (של הרי"ף). ולגוף דעת הרמ"ה שהקידושין חלים משעת שמיעה יש להשוות דעת הריטב"א לענין קטנה (לעיל ציון 333) ודעת הרשב"א להבנת הא"מ (לעיל ציון 325).

  363. ↑ עי' להלן ציון 471.
  364. ↑ ר"ת. הובא במרדכי קידושין סי' תקט"ו (ועיי"ש שכ' שבאינו בעיר לרב ושמואל צריכה גט ומיאון, ולעולא צריכה או גט או מיאון. ויש להעיר מנין לו שגם לעולא לא יצטרכו גם גט וגם מיאון. גם מש"כ "או מיאון" תמוה, איך יתר מיאון לבדו חשש קידושי תורה, וצ"ע); מאירי קידושין שם לדעת הסוברים שאם נתרצה בפירוש הרי אלו קידושין; רמ"א בסי' ל"ז סי"ד בשם "ויש מחמירים".
  365. ↑ מאירי קידושין שם, ועי' מש"כ לעיל ציון 357 שיש מחלוקת אם אומרים הוכח סופו על תחילתו.
  366. ↑ ר"ת במרדכי שם על המעשה המובא בקידושין מ"ה ב' "ההוא דאמר לקרובאי וכו'" להלן ציון 411) וכ' ששם אי אפשר לשאלו שמא הוא מתבייש מאשתו, שהסכים לרצונה. עיי"ש, ומוכח שבמקום שאינו מתבייש צריך לשאלו, וכ"כ המאירי "וכל שישנו כאן נשאלים לו".
  367. ↑ מרדכי שם. ועי' ביאור הגר"א סי' ל"ז סקמ"ד.
  368. ↑ מרדכי שם בשם תשובה לר"א ב"ש (ועיי"ש בארוכה פירושו לסוגיא קידושין הנ"ל). ועי' להלן בפרק כשאביה במדינת הים ועי' ח"מ סי' ל"ז סק"כ שהביא את התשובה הזו, וכ' שגם הרמ"א כתב ב==סעיף י=="ד, ויש להעיר שהרמ"א בסי"ד התכוון לדברים אחרים שבמרדכי שם, וכמו שהבאנו לעיל ציון 359.
  369. ↑ ע"ע שליח לקבלה שאפילו בלא עדים הוא ספק קידושין. ורק לענין שיהיו קידושי ודאי צריך עדים.
  370. ↑ ריב"ש סי' תצ"ג; רמ"א סי' ל"ז סי"ד בשמו, ועיי"ש בריב"ש שאע"פ שאמר לה להגדילן ולהשיאן אין אומרים שרצונו שתשיאן דוקא אחר שיגדלו, אלא שני דברים שונים הם: לגדלן, ולהשיאן.
  371. ↑ ספר חפץ (הובא בהגהות מיימוניות ה' אישות פ"ג אות ח') וכ"כ המהרי"ל (הובא בב"ח שם), וכתב שם שצריכה גט ומיאון. ועי' ב"ש ס"ק י"ט שתמה שאין מיאון בנערה, ועי' לעיל ציון 299. ולגוף החילוק בין קטנה לנערה השוה לעיל ציון 333 מהריטב"א שבנערה אפילו נתאכלו המעות מקודשת וכן לעיל ציון 334 מהתורי"ד שבנערה אין חולקים רב ושמואל ועולא, ולד"ה רצון של אח"כ מועיל (וכ"פ בשה"ג שם בשם מז"ה דאם תרצה אח"כ היא מקודשת גמורה). אכן בספר חפץ שם משמע שסובר שאפילו לא שמענו שנתרצה חוששים שמא נתרצה. וכן מפורש במהרי"ל שם שהוא ספק קיודשין וצריכה גט ומיאון.
  372. ↑ רש"י.
  373. ↑ ע"ע מאמר.
  374. ↑ גמ' קידושין מ"ה א'.
  375. ↑ רש"י שם. ועיי"ש תד"ה צריכה שפירשו שאם נתרצה לראשון אז אפילו נתרצה לשני קידושין תופסים בה שהרי יבמה גמורה היא, והמאמר שעשה השני אינו אלא מדרבנן, וכוונת הגמ' היא שאפיל ואם תאמר שלא אתרצה לראשון ואז אם נתרצה לשני הרי אלו קידושין גמורים מ"מ חוששים שמא גם לשני לא נתרצה וקידושין תופסים באחותה, וע"כ צריכה מיאון. ועיי"ש במהרש"א וברש"ש.
  376. ↑ גמ' שם.
  377. ↑ רש"י שם.
  378. ↑ קידושין מ"ו א'.
  379. ↑ קרבן העדה.
  380. ↑ עי' לעיל ציון 41.
  381. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א.
  382. ↑ קה"ע שם. והנה מן הירושלמי הזה משמע שדין זה הוא דוקא בנערה ולא בקטנה, ועי' להלן ציון 393 – שיש גורסים גם בבבלי: נערה.
  383. ↑ כ"ה לשון המרדכי קידושין סי' תקט"ו בשם התוס', ועי' בארוכה לעיל ציון 314.
  384. ↑ עי' לעיל ציון 330.
  385. ↑ תוס' שם ד"ה בין ועי' להלן ציון 407, מהכ"מ שפירש בד' התוס' שאפילו מעכבת אחרי שנתרצה האב ג"כ אינה מקודשת.
  386. ↑ רש"י שם; תוס' שם בשמו, ועי' מהר"ם שם שהסביר שכיון שקודם שנתרצה האב עדיין לא נגמרו הקידושין לכן כשחוזרת קודם שנתרצה האב נתבטלה קבלת הקידושין שלה ואח"כ כשיתרצה קודם שנתרצה האב נתבטלה קבלת הקידושין שלה ואח"כ כשיתרצה האב על מה יחולו הקידושין ועי' אבני מילואים סי' לז סקי"ד שנתקשה בד' רש"י הללו שהרי רש"י בעצמו סובר שאם נתרצה האב אח"כ חלים הקידושין למפרע (לעיל ציון 289) ומה מועיל עיכובה, וע"כ פירש בא"מ שם שגם רש"י נתכוון לד' התוס' שבציון הקודם שכיון שמעכבת שוב אין זו זכות לו. וכ"כ בפנ"י קידושין שם בדעת רש"י. (ועי' לעיל ציון 327, ולהלן ציון 481) וע"ע בא"מ שם שכ' שלהרמ"ה והריטב"א (שלעיל ציון 357) שהקידושין חלים משעת ריצוי ואילך ניחא. שיכולה לחזור ושוב אינו מועיל הריצוי. ויש להוסיף שכן פירש במאירי קידושין שם, שהקידושין חלים משעת ריצוי ואילך, וע"כ אם חזרה לפני הריצוי שוב לא חלו הקידושין.
  387. ↑ שמות כ"ב.
  388. ↑ מכילתא משפטים שם. והובאה בקידושין מ"ו א'.
  389. ↑ גמ' שם.
  390. ↑ שמות כ"ב.
  391. ↑ ברייתא בגמ' שם.
  392. ↑ אביי בגמ' שם.
  393. ↑ רש"י שם (ועיי"ש ברשב"א שר"ל בכוונתו שהיינו אם נאמר שריצוי האב אינו מועיל (לדעת הסוברים כן לעיל ציון 340) צריך קידושין מחדש, אבל יתכן שגם ריצוי לחוד מועיל. ואין ראיה מכאן שריצוי אינו מועיל).
  394. ↑ רשב"א שם בשם הראב"ד; רמב"ן שם; ריטב"א שם (לדעתו שגורסים נערה (להלן ציון 398) אבל בקטנה לדעתו (לעיל ציון 333) שרק בכסף בעין מועיל הרצון של אח"כ, ומכיון שאין כאן כסף בעין שהרי בביאה נתקדשה באמת יצטרכו קידושין אחרים); מאירי שם שתלוי בשתי השיטות אם ריצוי של אח"כ מועיל )לעיל ציונים 354, 340) וע"ע שם שכ' שי"א שלד"ה צריך כאן קידושין אחרים כיון שהיה דרך בזיון, ועי' לעיל ציון 320.
  395. ↑ גמ' שם, וע"ע נערה שנתפתתה.
  396. ↑ עי' לעיל ציון 288, ויש להעיר שלכאורה אין הדברים מובנים שהרי כל מה שצריך שידך זה רק כשלא שמענו שנתרצה האב, ואנו רק חוששים שמא נתרצה, ואין חוששים לכך אלא כששידך, אבל בנתרצה אח"כ בפירוש אפילו בלא שידך חלים הקידושין למפרע. ועי' לעיל ציון 357 מהרמ"ה שאפילו לא שידך אם נתרצה אח"כ מקודשת. ואולי י"ל שלא כ"כ הרמ"ה שם אלא לדעתו שמקודשת משעת ריצוי ואילך, וזה רק בקידושי כסף שהרי"ז כמקדש לאחר לי, אבל בקידושי ביאה שצריך לחול למפרע אולי באמת לא שייך זה אלא בשידך (ובזה יש לתרץ מה שהטוש"ע הביאו דעת הרמ"ה שחל משעת שמיעה והב"ש בס"ך י"ת תמה על המחבר למה לא פסק כהראשונים שחל למפרע, וביותר יש להקשות על הטור שהזניח דעת אביו הרא"ש (ציון 326) שחל למפרע. ועוד קשה שלפי הפרישה (לעיל ציון 357) הביא הטור בשם הרא"ש שחל רק מכאן ולהבא. אכן להמבואר בדברינו ניחא, שבלא שידך אי אפשר שיחול למפרע ואינו חל אלא מכאן ולהבא). אך כל הראשונים שגורסים קטנה ואינם מפרשים כהתורי"ד צריך לומר בדעתם שאפילו בלא שידך אם נתרצה בפירוש חל למפרע. וכן מוכח בפירוש ממה שעל סוף הסוגיא שם "צריכה קידושין אחרים לדעת אביה" כתבו הרשב"א ועוד ראשונים שמוכח מכאן כשיטת הרי"ף שאפילו ריצוי מפורש אינו מועיל, וע"כ צריך קידושין אחרים (עי' לעיל ציון 388) משמע שלרש"י יועיל הריצוי של אח"כ (ורש"י יפרש "קידושין אחרים" היינו רצון בלבד, כלעיל ציון 389, ועי' לעיל ציון 388) אע"פ שנתקדשה בביאה ואי אפשר לחול משעת ריצוי ואילך אלא למפרע.
  397. ↑ ע"ע נערה שנתפתתה.
  398. ↑ עי' רשב"א קידושין מ"ד ב' שגורס ג"כ נערה.
  399. ↑ עי' לעיל ציון 334.
  400. ↑ תוס' רי"ד קידושין מ"ו א'. ועי' העמק שאלה פ' משפטים ש' נ"ט שכיוון לדעת התורי"ד בזה, ועיי"ש בהע"ש שתירץ בזה מה שהקשו (להלן ציון 403) על הרמב"ם למה הביא זו של היא ואביה יכולים לעכב הרי לדעתו גם ריצוי מפורש של אח"כ אינו מועיל, ולהנ"ל ניחא, שבנערה ודאי מועיל ריצוי כל זמן שאינו מוחה.
  401. ↑ עי' לעיל ציון 333.
  402. ↑ עי' לעיל ציון 384.
  403. ↑ ריטב"א שם. ועי' לעיל ציון 333 שיטת הריטב"א שבנערה הוא מטעם זכייה, ועי' ר"ן שם שבאמת הוכיח מזה שגם בקטנה שנתאכלו המעות מקודשת, והוא מפני שגורס כאן קטנה, והרי מדובר כאן בביאה שהוא כמו נתאכלו המעות.
  404. ↑ עי' לעיל ציון 317
  405. ↑ רשב"א קידושין מ"ד ב'.
  406. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"ג; טוש"ע סי' ל"ז סי"ג; תור"י הזקן קידושין שם;
  407. ↑ עי' לעיל ציון 340
  408. ↑ הר"ן על הרמב"ם שהביא זו של בין היא בין אביה יכולים לעכב; ועי' לעיל ציון 395 מהע"ש מה שתירץ; ועי' מאירי קידושין שם שכתב שגדולי המחברים השמיטו את מחלוקת רב ורב אסי וכנראה גירסא אחרת היתה לו ברמב"ם.
  409. ↑ כדעת מהרי"ק שלעיל ציון 346.
  410. ↑ כדעת הכ"מ שלעיל ציון 347, וכ"ה דעת רש"י כנ"ל ציון 284.
  411. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב.
  412. ↑ ב"י סי' ל"ז. וכ"מ על הרמב"ם שם. וכתב שם שכ"מ מהתוס', והיינו שיכולה לחזור גם אחר שנתרצה האב (כלעיל ציון 380) ועי' לח"מ שם שצריכים גם לתירוץ הכ"מ (לעיכוב שלה) וגם לתירוץ המהרי"ק (בעיכוב שלו) "ובשני התירוצים יחד יבואו על נכון דברי רבנו".
  413. ↑ ב"ח שם.
  414. ↑ ב"ש שם סקי"ז בביאור ד' הב"ח, וכ' שם שזהו כדעת האומרים שגילוי דעת מועיל בקידושין (ע"ע קידושין ועי' להלן ציון 419) ולכן כל זמן שלא מיחו יש כאן גילוי דעת ומועיל, ועיי"ש שכ' שאולי צריך למחות מיד, ואח"כ אינו מועיל.
  415. ↑ צפניה ג'.
  416. ↑ קידושין מ"ה ב' ורש"י.
  417. ↑ עי' לעיל ציון 335.
  418. ↑ הרי"ף שם בשם "איכא מאן דחש לה להא דרב ושמואל". ועי' בהערה על הגליון שם שהם ד' הר"ח (ועי' לעיל ציון 335); תוס' ר"י הזקן בשם "אית דמפרש"י; הריטב"א שם (בדעה א') ועי' לעיל ציון 335; ועי' במאירי שם שפירש ג"כ (בדעה א') שאביי ורבא סוברים כרב ושמואל, ובגלל זה ר"ל שם שאין הלכה כאביי ורבא שהרי לרבינא אין חוששים שנתרצה (עי' לעיל ציון 296). וכ"כ הרי"ף שם במסקנתו שאפילו נאמר שאביי ורבא שייך לרב ושמואל מ"מ אין הלכה כמותם, שהרי רבינא, הבתראה, לא סובר כן.
  419. ↑ הריטב"א שם, והוכיח שם שמ"מ ריצוי מפורש מועיל, ושלא כרי"ף.
  420. ↑ עי' לעיל ציון 339 ועי 'לעיל ציון 343 ספיקו של הר"ן אם מועיל ריצוי קודם הקידושין, ואם נניח שמועיל י"ל בפשטות שכאן שגילה דעתו חוששים לריצוי דקודם הקידושין. ועי' בר"ן שם שבאמת הוכיח ממה שהוצרך הרי"ף, לומר שחוששים ששלח אליו בחשאי (הציון הבא) שדעת הרי"ף היא שגם ריצוי שקודם הקידושין אינו מועיל.
  421. ↑ הרי"ף שם; הרא"ש שם בשמו (ועי' הגהות חוות יאיר על הריף שם שגירסת הרא"ש ברי"ף, "שמא שידך לה בחשאי". ולפנינו ברא"ש אין. וגם עיקר גירסה זו קשה מאד, שהרי שידך אינו מועיל (ועי' להלן ציונים 421- 425 – בחילוק שבין שידך וג"ד).
  422. ↑ תוס' ר"י הזקן שם.
  423. ↑ מאירי שם.
  424. ↑ טור סי' ל"ז ועי' ב"ח שם שמקורו מגמ' הנ"ל שלרבא צריך שיטרח בסעודה, וה"ה אם טרח לשדכה לשני, אבל שידכה לשני לחוד אינו מועיל, כיון שלראשו היה גילוי דעת ולשני רק שידוכין. ובעיקר הדין שג"ד מועיל כ' הב"ח שם שמקורו מקידושין שם "הנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי", ותפס עליו הח"מ סקכ"ג שגם גוף דין זה הוא מהמעשה דהוא אמר לקריבאי וכו'. ויש להליץ בעד הב"ח שמהמעשה דקריבאי אין ראיה שכן הלכה שהרי י"ל כהמאירי ורי"ף, (לעיל ציון 413) שאביי ורבא סוברים כרב ושמואל ואין הלכה כמותם, ע"כ הצורך להוכיח מ"תותי ציפי" שג"ד מועיל. ומעתה צ"ל שמש"כ הריף והמאירי שאביי ורבא הולכים כרב ושמואל, היינו משום שבמעשה הנ"ל אין ג"ד גמור שהרי אח"כ נתרצה לקרובה של אשתו, משא"כ כשיש ג"ד גמור כאפון של הטור לד"ה חוששים שנתרצה וכמו ב"תותי ציפי". ועי' ב"י שם שכ' על הטור שהוא מד' הרמ"ה. (והב"ח תמה עליו שגמ' מפורשת היא, כנ"ל). ועי' דרישה שפירש כוונתו משום שזה סותר למש"כ לעיל שבשידך ג"כ אין חוששים ומהו שכ' כאן שבג"ד חוששים. ע"כ כתב שרק ד' הרמ"ה הם (ועי' להלן שיש הבדל בין שידך לג"ד וממילא לא קשה כלל). ובאמת תמוה לפרש כן בכוונת הב"י, שהרי בש"ע העתיק גם שבשידך אין חוששים וגם שבג"ד חוששים. ועייש בש"ע שלא העתיק את סוף ד' הטור "כ"ז שלא שידכה עם אחר וטרח וכו'" והוא עפ"י מש"כ בב"י שאינו מובן לו סוף ד' הטור הנ"ל, וכבר נתבארו היטב ע"י הב"ח. ועי' הגהות תי"ט שם מה שמגיה בד' הטור ואינו מובן.
  425. ↑ עי' לעיל.
  426. ↑ מאירי מ"ה ב'. ועיי"ש שכ' "והדברים רופפים". ודעת המאירי שם מ"ד ב' ששדכו היינו "שנגמרו הדברים" (ועי' לעיל ציון 289); אבני מילואים סי' ל"ז סקי"א; חזון איש אה"ע סי' מ"ט.
  427. ↑ ט"ז שם סק"ז.
  428. ↑ פרישה שם.
  429. ↑ ב"ח שם עפ"י רש"י שכ' "ששידך בה לאביה" ועיי"ש שמגיה גם בטור "שידכה באביה".
  430. ↑ ח"מ וב"ש שם. (וכ"כ הריב"ש סי' קצ"ג) ועיי"ש בא"מ סקי"א שהקשה שהרי במעשה של קרובאי שמשם המקור שג"ד מועיל לא היה אלא ג"ד שתתקדש לו ולא שהיא תקבל הקידושין.
  431. ↑ ריטב"א, ועי' לעיל ציון 284.
  432. ↑ קידושין מ"ה ב'; ירושלמי קידושין פ"ב ה"א.
  433. ↑ ע"ע אכילת תרומה כרך א' עמ' שע"ז.
  434. ↑ רש"י.
  435. ↑ גמ' שם.
  436. ↑ ירושלמי שם.
  437. ↑ ע"ע אכילת תרומה שם.
  438. ↑ תוס' שם ד"ה ונמצאת; ריטב"א שם.
  439. ↑ ע"ע קידושי טעות.
  440. ↑ ע"ע אכילת תרומה הנ"ל.
  441. ↑ תוס' שם, ומשמע מדבריהם שטעמו של רב אסי אינו משום שחושש שמא ימחה, אלא שכיון שהאב יכול למחות שוב אין חופתה גמורה ואינה אוכלת. ועי' רשב"א שנשאר בצ"ע על תירוץ התוס' שהרי מצאנו שלא הקפידו חז"ל על חופה, שהרי במוחל לה את המומים (למ"ד משום סמפון) אוכלת אפילו לא נכנסה לחופה כלל (כתובות נ"ח א' ונשמט בע' אכילת תרומה)
  442. ↑ מאירי שם.
  443. ↑ ריטב"א שם.
  444. ↑ רב שמואל בר רב יצחק בגמ' שם.
  445. ↑ עי' לעיל ציונים 434- 435.
  446. ↑ ע"ע ירושה; רש"י שם. ועי' רא"ש שם שר"ל טעם אחר: שרוב פעמים אין האב מוחה ונח לו בנישואיה, וע"כ לענין תרומה הולכים אחר הרוב, אך לענין ירושה שהוא ענין ממון "אין הולכים בממון אחר הרוב". ודחה זאת הרא"ש שהר רב עצמו סובר שהולכים בממון אחר הרוב. וע"ע רוב.
  447. ↑ רא"ש שם לפי פרש"י, ועיי"ש שכ' שלפי הטעם שהוא ר"ל שם שהוא מטעם רוב (בציון הקודם) היה צריך להיות מותר ליטמא לה שהולכים אחר הרוב, אך כבר דחה לה כבציון הקודם.
  448. ↑ רא"ש שם, ועיי"ש בתוס' שכ"כ על נכסי מלוג, ועי' ב"ש סי' ל"ז סקכ"ה שלאו דוקא נ"מ וה"ה נצ"ב כמש"כ ברא"ש נכסים סתם. וכ"כ בתוס' ר"י הזקן.
  449. ↑ תוס' ר"י הזקן שם, וכ"כ הריטב"א שאין לה כתובה, וכן בב"ח ובב"ש שם.
  450. ↑ ריטב"א שם.
  451. ↑ פני משה.
  452. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א.
  453. ↑ עי' לעיל ציון 435
  454. ↑ פני משה שם.
  455. ↑ ירושלמי שם.
  456. ↑ פ"מ שם, והוא מתאים לד' ר"ת ותור"י הזקן בא"צ שהאב יעשה הנישואין אלא רק שלא ימחה, כאשר ביארנו בהערה שלהלן ציון 468.
  457. ↑ קה"ע שם. ועי' לעיל ציון 443 מהתוס' שאפילו כשהוא מוחזק מ"מ הנכסים בחזקתה.
  458. ↑ תוס' קידושין מ"ה ב'; הרי"ף שם; הרמב"ם פ"ח מתרומות הט"ז; הרא"ש שם. ועי' במרדכי סי' תקט"ו בתשובה ראב"ש טעם אחר למה חש רב להא דרב אסי.
  459. ↑ ע"ע הלכה.
  460. ↑ הרי"ף בשם "איכא מ"ד"; תור"י הזקן בשם ר"ח; תוס' שם בשם ר"ת.
  461. ↑ עי' לעיל ציון 467 – שכ"ה דעת הרי"ף ועוד.
  462. ↑ רשב"א ור"ן ורא"ש ועוד שם בדעת הרי"ף שהביא בהלכות זו של רב ורב אסי, ופסק כרב שהיא נשואה מבלי ידיעת האב. ויש להסתייע לסברתם מד' הירושלמי שלעיל ציון 446.
  463. ↑ תור"י הזקן מ"ה ב'. וצ"ע בטעמו שהרי אין הקטנה יכולה להשיא עצמה. אלא האב הוא שמשיאה, וכיון שמיחה אח"כ נאמר שנתגלה למפרע שלא היו הנישואים לרצונו ואינם כלום. ואולי י"ל שכיון שעכשיו היא גדולה ויכולה לינשא לדעתה הרי זה כאילו נישאת עכשיו מחדש, ועי' להלן בפרק: קטנה שגדלה, ענין "גדלו נישואין בהד"ה. ועי' להלן ציון 468.
  464. ↑ משנה כתובות נ"ז א' וע"ע נישואין.
  465. ↑ מאירי קידושין שם (וכ"כ ר"ת במרדכי קידושין סי' תקט"ז, ובאביאסף שבהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות, דשמא יבוא אביה וימחה היינו בתוך י"ב חודש); ומש"כ שבהגיע הזמן הארוס כופה לאב לכונסה תמוה במפורש בכתובות נ"ז ב' שאינו יכול לכופו ועי' מש"כ בארוכה בהערה שלעיל ציון 91.
  466. ↑ מאירי שם.
  467. ↑ כך הלשון שם, אך הכוונה כלפי הקרובים אבל היא בעצמה מתרצית לינשא וכן מפורש בלשון הגהות מיימוניות "כיון שאינה מוחה נשואיה נישואין".
  468. ↑ מרדכי קידושין סי' תקט"ז, ואביאסף (ראבי"ה) בהגהות מיימוניות בשם "מקצת רבותי" ורבינו אפרים בר' יצחק; רמ"א סי' ל"ז סי"ג. ועיי"ש בב"ש סקכ"ה.
  469. ↑ עי' לעיל ציון 439
  470. ↑ ע"ע אב.
  471. ↑ ע"ע הנ"ל.
  472. ↑ עי' לעיל הטעם, ולא שייך זה אלא באב ולא באחים.
  473. ↑ ר"ת במרדכי שם; ח"מ וב"ש וביאור הגר"א בש"ע שם; יש"ש קידושין פ"ב סי' ט' ויבמות פ"י סי' י"ז. ועיקר הדברים תמוהים שסו"ס אע"פ שאין כאן מחאה, הרי אי אפשר לעשות הנישואים אלא מרצון האב (עי' לעיל ציון 284 מהתוספתא). וכיון שמת לפני הנישואין לא חלו הנישואין כלל. ואולי דעת ר"ת היא שנישואין א"צ דעת האב אלא שלא ימחה (וכעין דעת התורי"ד בנערה לעיל ציון 334) וכיון שמת ואין מוחה חלו הנישואין, ואולי זוהי גם דעת תור"י הזקן שאם מיחה האב אחר שבגרה אינה מחאה (לעיל ציון 458, ועי' מה שתמהנו שם בהערה ולפי"ז מיושב). אכן עי' לעיל ציון 73 – מהירושלמי שאדרבא נישואין צריך ותר דעת האב, וצ"ע.
  474. ↑ תוס' ר"י הזקן, ועי' ריב"ש סי' תע"ט שכ' ג"כ דהיינו דוקא שהוא בעיר ונישאת שלא בידיעתו ולא טרח בנישואיה כלל, אבל כשעומד שם והזמינה לקבל קידושיה הרי"ז נקרא לדעת אביה. ועי' בב"ש סקכ"ה שהעתיק ד' ריב"ש אלה וכתב שבפניו נחשב כמדעתו, ואינו מדויק, שבפניו גרידא אינו מועיל אא"כ הזמינה לקבל קידושיה (ועי' לעיל ציון 284). ועי' רמב"ם פ"ח מתרומות הט"ז שהעתיק "בין בפניו בין שלא בפניו". וב"פניו" כוונתו לד' הגמ' "ואביה כאן". ומשמע שמפרש שהוא בפניו ממש, ואעפ"כ אין אומרים שנחשב כמדעתו. אכן עי' לעיל ציון 347 מהכ"מ בדעת הרמב"ם שבפניו נחשב כמדעתו, ואין קושיא מהרמב"ם תרומות שהרי גם הכ"מ שם מודה שיכול למחות ולכן אינה אוכלת שמא ימחה, ומה שאמרו שם בגמ' "דמרתח רתח" י"ל שהכוונה שמטעם זה יכול למחות אח"כ. וכן מדויק בלשון הרמב"ם שם, עיי"ש. אך עדיין קשה קצת שהרי הגמ' שם הולכת לפי רב; ורב אינו סובר שחוששים שמא יבוא האב וימחה, ועל כורחך מה שאמר "מרתח רתח" היינו שמניחים כך שהוא כועס, ולפי ד' הרמב"ם היינו בפניו ממש, והוא לא כהכ"מ הנ"ל. ואולי י"ל עפמש"כ הרשב"א (להלן ציון 473) שבנישואין הוא מקפיד יותר על שלא שאלוהו, וע"כ בנישואין גם בפניו לא נחשב כמדעתו, משא"כ בקידושין וכד' הכ"מ, וצ"ע.
  475. ↑ עי' לעיל ציון 427.
  476. ↑ קידושין מ"ה ב'.
  477. ↑ עי' לעיל ציון 310
  478. ↑ רמב"ן ורשב"א קידושין שם.
  479. ↑ עי' לעיל ציון 430
  480. ↑ קידושין שם.
  481. ↑ הרא"ש שם וכמו בהלך אביה למה"י שאפילו לרב שאוכלת בתרומה מ"מ אם מתה אינו יורשה (לעיל ציון 439).
  482. ↑ רמב"ם פ"ח מתרומות הט"ז; ר"ן שם; תור"י הזקן שם. ועי' רא"ש שם שלכן השמיט הרי"ף מחלוקת זו, משום שאינה נוגעת אלא לתרומה, ותרומה אינה נוהגת בזה"ז.
  483. ↑ רש"י.
  484. ↑ ירושלמי קיודשין פ"ב ה"א, ועיי"ש ששאלו הרי בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת סובר שמואל (לעיל ציון 431) שאינה אוכלת וכ"ש כאן. ותירצו שכאן עשתה מעשה יתומה וראיה שהסכים. וכד' הבבלי שלהלן ציון 480.
  485. ↑ גמ' שם מ"ו א'.
  486. ↑ רש"י שם. והנה מש"כ "או שתיקתו הודאה" עי' א"מ ס"ק ו' שכתב דהיינו מדין צאי וקבלי קידושייך, וטרח שם ליישב מה כוונת רש"י במ"ש "או הפקיר זכותו" (ועי' גם בפנ"י שם). ועי' בתור"י הזקן שם שכ' "שמא סילק עצמו ממנה ואמר לה צאי וקבלי קידושייך". משמע שמפרש כך ברש"י ש"או הפקיר זכותו" היינו מדין צאי וקבלי, אך א"כ צ"ע מה זה שכ' "או שתיקתו הודאה" ואולי י"ל בדעת רש"י ש"אביה כאן" שבגמ' היינו שהיה במעמד הקידושין (כאשר משמע מרמב"ם תרומות, וכנ"ל בהערה שבציון 469) ו"או שתיקתו הודאה" היינו שהרי"ז כאילו הוא קיבל הקידושין מהמקדש, כיון שהיה באותו מעמד ושתק (ועי' לעיל ציון 284 מהמאירי בדעת רש"י שבפניו הרי זה כמדעתו).
  487. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג, ועיי"ש סי' תע"ט שמסתפק בדבר אם מדובר ששמע מיד בשעת הקידושין, או שאח"כ שמע מן הקידושין והנישואין ביחד.
  488. ↑ ר"ח (הובא בריב"ש סי' קצ"ג ובתורי"ד מ"ו א') ר"ן שם; רמב"ן ורשב"א שם;
  489. ↑ עי' לעיל ציון 432
  490. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג וע' ירושלמי קידושין פ"ב ה"א "נתקדשה ונישאת שלא לדעתו זה היה מעשה ובא אביה ועקר קידושיה". ואין מכאן קושיא לריב"ש דשם מדובר שתיכף כששמע מיחה.
  491. ↑ ר"ן שם.
  492. ↑ רמב"ן ורשב"א שם; תשו' הרשב"א סי' אלף רכ"ט בשם רמב"ן (ועי' ב"ש סקט"ו). ולדעתם צ"ע משה"ק הריב"ש דאם אינו אלא ספק איך אוכלת בתרומה
  493. ↑ ריטב"א שם.
  494. ↑ תור"י הזקן ומאירי שם (וכתבו שם שכן דעת הרמב"ם, וכ"כ הר"ן שם בשם הרמב"ם. וכוונתם למ"ש הרמב"ם בתרומות פ"ח הט"ז אע"פ שיקדשה אביה אינה אוכלת בתרומה". משמע שכ"ש אם קידשה ונשאה שלא לדעת אביה שאינה אוכלת והיינו כר' ירמיה. וכ"כ הכ"מ בה' תרומות שם. וצ"ע מש"כ הב"י בסי' ל"ז שמהרמב"ם נראה שלא גרס כלל לזו של נתקדשה ונישאת שלא לדעת אביה (ועי' להלן ציון 442) וסותר למ"ש בכ"מ שם); יש"ש שם; טוש"ע סי' ל"ז סי"א להבנת הב"ח שם. (ועיי"ש בב"ח שהביא ראיה לכך מן הגמ', ועי' קרבן נתנאל שם אות ק' שדחה ראייתו ודבריו, וע"ע בבאר היטב שם שדחה ד' הב"ח וע"ע בב"ח שם שפירש כן גם בדברי הרא"ש ובה"ג). וכן להבנת הב"ש והגר"א שם. (ועיי"ש בב"ש שתמה על הש"ע שהשמיט דעת הפוסקים כרב הונא).
  495. ↑ מאירי שם.
  496. ↑ עי' לעיל ציון 340.
  497. ↑ רמב"ן ורשב"א בדעת הרי"ף שהשמיט מחלוקת ר"ה ור' ירמיה ב"א, (ועי' מאירי שכ' בדעת גדולי הפוסקים (הרי"ף) שפסק שנתקדשה ונישאת שלא לדעת אין חוששים שנתרצה, וצ"ע שהרי הרי"ף השמיט לגמרי את המחלוקת. וע"כ עלינו לומר שהוא משום שהרי"ף לשיטתו לא שייכת מחלוקת זו וכנ"ל) ועי' תורי"ד שהקשה על הר"ח שפסק כר"ה – הרי גם ריצוי מופרש אינו מועיל ובאמת לא קשה שהר"ח הולך לשיטתו שפסק כרב ושמואל (לעיל ציון 335) ועי 'בתורי"ד שם שתירץ שמ"מ מועיל כיון שנישאת אח"כ מוכח הדבר שנתרצה האב ועומדת בביתו הרי היא נקנית לו בתורת חופה (ע"ע חופה). (ובא"מ סק"י כיוון בזה להתורי"ד).

    ועי' ר"ן שם שהוכיח מכאן שדעת הרי"ף שגם ריצוי שקודם הקידושין אינו מועיל. שאל"כ עדיין יש לו להביא המחלוקת הזו. ועי' בחזו"א סי' מ"ט שנתקשה שהרי כאן היה ריצוי אחר הקידושין. ויש לומר שהר"ן מפרש כהריב"ש שהאב ידע בשעת הקידושין (לעיל ציון 482) ושפיר יש כאן ריצוי דשעת הקידושין. וכמו"כ מתורץ בזה מה שהקשה בחזו"א שם על מש"כ הר"ן שהרמב"ם פסק כעולא (דהיינו כר' ירמיה ב"א הרי לא שייך כלל פסק זה להרמב"ם שסובר שריצוי שאח"כ אינו מועיל. ולהנ"ל לא קשה כלום, שכאן היה ריצוי בשעת הקידושין (וכן משמע ממש"כ הרמב"ם "בפניו" ועי' לעיל ציון 469). ועי' בבי סי' ל"ז שכ' שהרא"ש אינו גורס כלל המחלוקת של ר"ה ור' ירמיה ב"א לענין נתקדשה ונישאת שלא לדעתו. גם הטור לא הביא כלל ענין זה, ועי' ב"ח שם מה שדייק מהרא"ש והטור על דעתם בנדון זה. (ועי' לעיל ציון 489). ועי' ב"ש סקט"ו ובקרבן נתנאל שם מה שתמהו על הב"י. ועמש"כ לעיל ציון 489 בנוגע למש"כ שם הב"י בדעת הרמב"ם.

  498. ↑ יבמות קי"ב ב'.
  499. ↑ רש"י שם.
  500. ↑ עי' לעיל בפרק: האיסור לקדשה ולהשיאה.
  501. ↑ ערוך השולחן אה"ע סי' קנ"ה ס"א. ויש להעיר שכנראה לדברים אלה כיון האביאסף (הוא הראבי"ה) בתשובה שבהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות אות ב', ובמרדכי קידושין סי' תקט"ז וז"ל: "ואחין נמי היכא דליכא אב קידושי מצי מקדשו לה, ואי בעיא ממאנת, וליכא למימר עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה". כלומר שכיון שאם רוצה ממאנת שוב אין כאן האיסור של "עד שתגדיל", וכד' העה"ש. וע"ע בהגהות מיימוניות פי"א מגירושין בשם תשו' ר"י ב"ש שכ' שרק ביש לה אב (שם "אם" והוא ט"ס) אמרו שלא יקדשה עד שתגדיל. והיינו ג"כ מהטעמים הנ"ל של העה"ש. ועי' בארוכה להלן ציונים 550- 557 שי"א שאסור לקדשה כדי שלא תבוא לידי מיאון.
  502. ↑ עי' לעיל ציון 158.
  503. ↑ רמב"ם אישות פ"ד ה"ז; טוש"ע אה"ע סי' מ"ג ס"ב; סי' קנ"ה ס"א, ועי' בי' הגר"א שם אות א' שהוא ע"פ קידושין מ"ד ב': "כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב". ויש להוסיף שכן מפורש בירושלמי יבמות פי"ג ה"א. ועי' להלן ציון 516 שגם האב בעצמו יכול להשיאה מדין קידושין דרבנן שלא גרע מאחיה ואמה. ועי' ריטב"א יבמות ק"ז א' שכ' שמוכח מרש"י שם שיתומה בחיי האב לא תקנו לה חכמים נישואים. ויש להעיר שהדבר תמוה שרש"י יסבור כך שהרי מפורש בקידושין מ"ד ב' שיש לה נישואין. ועי' פרש"י שם. ועל כורחנו שגם רש"י ביבמות שם לא נתכוון לכך כלל. ועי' להלן ציון 516.
  504. ↑ ע"ע מיאון.
  505. ↑ עי' להלן בפרק: קטנה שגדלה.
  506. ↑ רמב"ם פ"ד מאישות ה"ח. ועי' ירושלמי יבמות פי"ג ה"א בטעם שיכולה למאן: "בדין היה שלא היו נישואיה נישואין, והם אמרו שיהו נישואיה נישואין והם אמרו שתמאן בו ותצא". (ונשמט בע' הם אמרו והם אמרו).
  507. ↑ משנה יבמות ק"ז ב'.
  508. ↑ ריטב"א יבמות ק"ז א' וכוונתו שהרי יוצאת במיאון וכשהשיאוה לכתחילה על כורחה אין לך מיאון גדול מזה. ועיד להלן ציון 510.
  509. ↑ מאירי שם. ויש להעיר שיש מקום לומר שקטנה עדיפה מגדולה שאמה ואחיה מקדשים אותה ולכן יוכלו לקדשה גם בעל כורחה, אלא ששיטת המאירי היא שאמה ואחיה הם רק שלוחים שלה והיא – היא המתקדשת. ועי' להלן ציון 537.
  510. ↑ ירושלמי מבמות פי"ג ה"ב. לגירסת הרשב"א יבמות ק"ז ב' (ולפנינו בירושלמי אין הסיום "איזהו שלא לדעת") ונעתק בירושלמי בהרבה ראשונים.
  511. ↑ מאירי שם.
  512. ↑ רשב"א גיטין ס"ה א' (ובמל"מ פ"ב מגירושין הי"ט הביאו בשם הרמב"ן). ועיי"ש שכנראה מפרש כך ב"לדעתה" דהיינו שתהא בת דעת ותדע ענין הנישואין וכהמאירי שבציון הקודם. ועי' ציון הבא. ועי' רשב"א שם מה שהקשה מכח זה על גירסת רש"י ושיטתו שלהלן ציון 531.
  513. ↑ נמו"י יבמות שם בשם "יש שפירשו". ושם על הגליון בשם ג"א ציין ד' הרמב"ם פ"ד מאישות ה"ז. ופי"ז מקידושין ה"ז, וכוונתו למ"ש הרמב"ם שם שמבת ו' עד בת י' בודקין את יופי דעתה שאם מכרת ענין השיטוין הרי היא מקודשת (להן ציון 539) ולפי"ז פירוש "לדעתה" הוא שתהא מכרת ענין הנישואין (וכפירוש המאירי שבציון 506). ואפילו כשיודעת ענין הנישואין אינו מועיל אם פחותה היא מבת ו', ומבת י' ואילך א"צ בדיקה, וכד' הרמב"ם שלהלן ציון 539. אך יש להעיר עמש"כ בנמו"י שם ד"שלא לדעתה" היינו כבת ה' כבת ו', שהרי בת י' כבר ראיה להתקדש לפי הרמב"ם שם.
  514. ↑ יש"ש יבמות פי"ג ס"י ע"פ הירושלמי הנ"ל ציון 505, והוא לשיטתו להלן ציון 541 שמקודשת למיאון אפילו כשלא הגיעה לעונת הפעוטות ואין בה דעת גמורה. ועי' ציון הקודם.
  515. ↑ תוס' יבמות ק"ח א' ד"ה מחמת בפירוש ד' שמואל בפירוש ד' ראב"י במשנה שם. (ועי' מאירי שם שלא פירש כהתוס'). ועי' חזו"א אה"ע סי' קי"א סק"ז שנתקשה בד' התוס' במה מדברים: אם נתרצית בשעת הקידושין א"כ אין מועלת מחאתה של אח"כ. ואם קודם נישואים אמרה כן ובשעת הנישואין נתרצתה למה זה נחשב שלא לדעתה. ומתוך כך ר"ל בדעת התוס' שאם לא הודיעוה לא נחשיב שלא לדעתה אא"כ מיאנה בפירוש, ובזה די במיאון קל, ואם קיבלו אח"כ הקידושין זה נחשב שלא לדעתה. (גם בקרן אורה יבמות שם משמע שמפרש בתוס' כהחזו"א שאפילו נישאת שלא בידיעתה אם יושבת אח"כ תחת בעלה ברצונה צריכה מיאון, עיי"ש). ולפי"ד יוצא שהתוס' חולקים על הירושלמי (שלעיל ציון 505) שצריך שיזכירו לה בעל בשעת נישואין. אבל יש להעיר שבתוס' הרא"ש יבמות שם העתיק את ד' התוס' הנ"ל ומיד אחרי זה הביא את הירושלמי הנ"ל, ומוכרח שסובר שהתוס' אינם חולקים על הירושלמי. ולגוף קושיית החזו"א י"ל שלא קשה כלל, משום שגם להירושלמי א"צ שתגיד שהיא מתרצית אלא שלא תמחה (וכנ"ל ציון 509 מהיש"ש) ושפיר יתכן שבשעת הנישואין אמרה על האחרים שתבעוה לינשא "מפני בני אדם שאינם מהוגנים" וזה נחשב שאינה מסכימה, וע"כ אף שהזכירו לה בעל אין זה נחשב לדעתה.
  516. ↑ בראשית כ"ד נ"ז.
  517. ↑ בראשית רבה שם. ויש לפרש שבאמת לא היו שם אלא קידושי מיאון שהרי אליעזר היה שלוחו של יצחק לקדשה ועבד אינו בר שליחות (וכ"כ בפני כתובות נ"ז ב') נמצא שלא חלו קידושין אליעזר וכיון שאח"כ מת בתואל (כמבואר במדרשים) היו צריכים אחיה ואמה לקדשה מדין נישואי יתומה. ולכן לא היה אפשר לקדשה שלא מדעתה. אכן עי' במהר"ם שי"ף כתובות נ"ז א' שפירש במדרש הנ"ל שלאו דוקא יתומה אלא אפילו אביה קיים צריכים דעתה בשעת נישואין כמבואר בכתובות שם שגם היא יכולה לעכב (עי' לעיל ציון 74). וי"ל עוד שבאביה קיים אינו אלא איסור להשיאה שלא מדעתה, אבל בדיעבד חלו הנישואין (לכל הראשונים פרט להר"י מיג"ש שלעיל ציון 71) אבל ביתומה אפילו קידשה אביה בחייו אי אפשר להשיאה מבלי דעתה. כמו שא"א לקדש יתומה שלא לדעתה. ועי' רש"י בראשית שם שהעתיק את המדרש בלשון זו: "שאין משיאין את האישה אלא מדעתה" וזה מתאים למהר"ם שי"ף הנ"ל.
  518. ↑ שלטי הגיבורים יבמות ק"ז ב' בשם ריא"ז; רמ"א בסי' קנ"ה ס"ב בשמו; מאירי ק"ז א' בשם "יש חולקין". וכן יש לדייק מן הטור בסי' מ"ג שכתב: "המקדש קטנה אינם קידושין וכו' ומיהו תקנו לה נישואין ע"י אמה ואחיה".
  519. ↑ מאירי שם והביא ראיה ממה שאמרו בגמ' שם שאם נישאת לאחר – נישואיה הן הן מיאוניה, ואילו אמה ואחיה אין ממאנים בנישואיה; תשו' אביאסף שבהגהות מיימוניות פכ"ד מאישות אות ב' – וז"ל: "אם אינם רוצים (הקרובים) והיא קדשה עצמה היכן מצינו שתלו הדבר בקרובים, אלא קטנה תקינו רבנן נישואים בין יש קרובים בין אין קרובים"; ב"ש סי' קנ"ה סק"ה בדעת הרמב"ם שלא הזכיר כלל אמה ואחיה, משמע שמתקדשת בעצמה. (ועיי"ש בב"ש שר"ל שהרמב"ם לשיטתו שסובר פיתוי קטנה אינו אונס (ע"ע סוטה). ועי' מה שחלק עליו החזו"א סי' קי"א סק"ט). ויש להעיר שאף שהרמב"ם לא הזכיר אמה ואחיה מ"מ זה ודאי שיועיל גם אם אמה או אחיה יקבלו הקידושין עבורה, שהלא כן משמע מלשון המשנה "קידשוה אמה ואחיה שלא לדעתה א"צ מיאון". משמע שלדעתה צריכה מיאון, אף שאמה ואחיה קידשוה, וכן משמע מהירושלמי שלעיל ציון 505. ועי' חזון איש שם; יש"ש יבמות פי"ג סי' ו'; ב"ש שם בדעת רש"י גיטין ס"ה א' ד"ה כנגדן שכ' "ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא". משמע שיכולה לקבל בעצמה. וסיים הב"ש "ויש ליישב". ואולי כוונתו שגם הריא"ז מודה שיכולה לקבל הקידושין בעצמה אלא שסובר שצריך הסכמת אמה ואחיה, ונמצא שאין ראיה מרש"י נגד הריא"ז שיתכן שרש"י מדבר באופן שמקבלת בעצמה ואמה ואחיה הסכימו לה. וכדברים האלה מוכח בדרישה סי' מ"ג אות ב' וז"ל: "ועכ"פ לא תקנו לה חכמים נישואין אא"כ בהסכמת אמה או אחיה וכשיסכימו ומקבלת היא בעצמה הקידושין עדיף ואלים טפי ממה שקיבלו אמה ואחיה הקידושין". הרי שגם בקבלת עצמה צריך הסכמת אמה ואחיה. ולפי"ז יש ליישב מה שהקשה המאירי שם על שיטת הריא"ז ממ"ש שם ש"נתקדשה לאחר הן מיאוניה" משמע שמתקדשת בעצמה, שודאי גם לריא"ז מתקדשת בעצמה אלא שצריך הסכמת אמה או אחיה. וכן יש ליישב מה שהקשה על שיטת הריא"ז בערוך השולחן ריש סי' קנה מהירושלמי יבמות פי"ג ה"ב במעשה בבת אחותו של ר"א (להלן ציון 569) שמשמע שם שמתקדשת בעצמה – ששם היתה הסכמת קרוביה, כמפורש בירושלמי, עיי"ש. ולפי"ז יש להעיר על הרמ"א שם שאחרי הביאו ד' הריא"ז כ' שי"א שאם הגיעה לעונת הפעוטות צריכה למאן (כלומר אפי' בלא אמה ואחיה) והיינו דעת הריטב"א (שלהלן ציון 541) ששיעור צרור וזורקו היינו במתקדשת ע"י אמה ואחיה, ושיעור פעוטות היינו במתקדשת בעצמה, ולפי מה שכתבנו הרי י"ל שעד כאן לא אמר הריטב"א שבשיעור פעוטות מתקדשת בעצמה אלא שיכולה לקבל הקידושין בעצמה, אבל מ"מ עדיין צריכה הסכמת האם או האח. ומנין להרמ"א שיכולה להתקדש גם בלי הסכמתם
  520. ↑ עי' לעיל ציון 498.
  521. ↑ ריטב"א יבמות ק"ז א'. (ועיי"ש שדקדק מרש"י שם שסובר שאין האב יכול לקדשה. ועי' ב"ש סי' קנ"ה סק"א שכ' בשם רש"י שהאב יכול לקדשה, וברש"י שלפנינו אין. (עוד דקדק שם בריטב"א מרש"י שבכלל לא תקנו לה נישואין. ועי' לעיל ציון 498). ויש להעיר שמלשון רש"י קידושין מ"ד ב' שכ' בקטנה שנתארמלה או נתגרשה "שקידשה את עצמה", אין ראיה שאין אביה (או אמה ואחיה) יכולים לקדשה, אלא שיכולה גם לקבל בעצמה. ועי' ציון הקודם); פרישה סי' מ"ג וסי' קנ"ה, ועיי"ש שכתב שלכן לא כ' בש"ע בסי' קנ"ה שהשיאוה אמה ואחיה אלא שהשיאוה סתם כדי לכלול גם את אביה בנתארמלה או נתגרשה; הגהות יעב"ץ יבמות ק"ז א'.
  522. ↑ ע"ע גר כרך ו' עמ' רנ"ט.
  523. ↑ שיטה ישנה בשמ"ק כתובות ט' א' בשם י"א וסיים שם "וצ"ע". (ומתרץ שם בזה מה שהקשה למה לא מקשה שם בסוגיא מהמשנה דגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים יש לה טענת בתולים מאי לאו שטוען פתח פתוח ולענין כתובה, ואין לומר לענין לאוסרה עליו, שהרי אינה אסורה עליו אא"כ קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים, ובגיורת אין אביה יכול לקבל בה קידושין, וע"ז תירץ שרבנן תקנו שיוכל אביה לקבל קידושיה. ויש להעיר שעדיין אינו מתורץ שהרי דין קידושין שמתקנת חכמים אינו אלא ביודעת לשמור קידושיה (להלן ציון 526) ובפחותה מבת שלוש פשיטא שאינה יודעת לשמור קידושיה ויש ליישב עפימש"כ הרשב"א שאפילו באינה יודעת לשמור קידושיה מ"מ צריכה מיאון (עי' להלן ציון 548) וא"כ י"ל שה"ה שחלים הקידושין לעין שנאסרת עליו אם זינתה); שי למורה אה"ע סי' ל"ז ס"א בשמם. ועי' תשו' שבות יעקב סי' קע"ז שכ' שמן התורה יכול לקדשה, שלא לכל דבר אומרים "כקטן שנולד". וכמש"כ התוס' יבמות ס"ב א' ד"ה ר"י. וראייתו מסוטה י' א' שאמרה תמר שהיא יתומה ולא קיבל בה אביה קידושין, וקשה הא בלאו הכי אין אביה יכול לקבל קידושיה כיון שהיתה גיורת כמפורש שם. אלא ראיה שגם בגיורת יכול האב לקדשה. ועי' עיון יעקב על עין יעקב סוטה שם.
  524. ↑ נמו"י יבמות ר"פ חרש בשם הריטב"א; ד"מ ורמ"א סי' מ"ג בשמו.
  525. ↑ רש"י יבמות ק"ז א' ד"ה מסר: "ודכוותה הכא מסרוה אחין לשלוחין". וכן יוצא גם מד' הרי"ף בתשובתו שלהלן ציון 522.
  526. ↑ תשו' אביאסף בהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות. ומש"כ שאין פוסקים על הקטנה להשיאה עי' לעיל ציון 496 שי"מ שזהו רק באב שמקדשה קידושי תורה. ועי' להלן ציון 555. ויש להעיר על שיטה זו מלשון המשנה ק"ז ב' "שהשיאוה אמה ואחיה" משמע שהם משיאים אותה. ודע שלשיטה זו תתיישב לשון הגמ' יבמות פ"ט ב' שאמרו לב"ש "משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה", ועיי"ש תד"ה משתעמוד שה"ה אם עמדה בקומתה ואח"כ נכנסה לחופה, דמה שונה מקידושין שמועילים כשהיו בקטנות ואח"כ עמדה בקומה, אכן לשיטת האביאסף י"ל דשונה ושנה, שקידושין הם ע"י אמה ואחיה וע"כ מועילים גם בקטנות משא"כ החופה שהיא ע"י עצמה ע"כ צריכה שתהיה קצת גדולה ותעמוד בקומתה.
  527. ↑ הר"י ברזילי בשם תשובה להרי"ף, הובא ברמב"ן רשב"א ריטב"א נמו"י והמאירי יבמות ק"ז א', ועיי"ש בהערת אלבק; ב"ש בסי' קנ"ה בשם מהרש"ל שדייק כן מהסמ"ג, ויש להעיר שביש"ש פי"ג דיבמות סי' ו' כ' שה"ה בקידושין לחוד צריכה מיאון.
  528. ↑ הראשונים שבציון הקודם.
  529. ↑ עי' ב"מ ע"א ב' "קטן אע"ג דלית ליה שליחות את ליה זכיה מדרבנן". וצ"ע. ויש להעיר לגופו של דבר שמשמע מדברים אלה (של הרמב"ן) שהיא – היא המתקדשת ואמה ואחיה אינם אלא כשלוחיה, וי"ל שהרמב"ן הולך לשיטתו שצריך שתגיע לעונת הפעוטות משום שצריך דעת בקידושין (כלהלן ציון 537) והיינו משום שהיא המתקדשת ואמה ואחיה שלוחים שלה הם. אבל לשיטת רש"י שא"צ שתגיע לעונת הפעוטות (להלן ציון 531) י"ל שאימה ואחיה הם המקדשים אותה ומה שאמרו "לדעתה" – פירושו: שלא תמחה, וכלעיל ציון 509.
  530. ↑ רמב"ן שם; הראשונים שבציון 522 בשמו. ועי' ברמב"ן שם שסיים ע"ז: "אלא שהן צריכים ראיה גדולה מזו". והרשב"א סיים "וצריך תלמוד". והריטב"א סיים "וכ"ז דוחק". והיינו שהרמב"ן בעצמו לא הסכים לזה אלא שנתן פנים להעמיד ד' הרי"ף, אכן בב"ש סי' קנ"ה סק"א העתיק דעה זו להלכה בשם הרמב"ן וכמה פוסקים (ובשם מהרש"ל שדייק מסמ"ג). ועי' חזו"א סי' קי"א סק"ט שדחה ד' הב"ש וכ' "דמדברי הראשונים ז"ל מבואר שדחו דעה זו לכן אין להקל בזה". ועי' מאירי שם שסיים ע"ז: "ותימה הוא איך נדחוק להתיר דבר שלא נאמר בתלמוד בפירוש".
  531. ↑ משנה יבמות ק"ז ב'.
  532. ↑ שם בגמ' ק"ח א'.
  533. ↑ גיטין ס"ה א'.
  534. ↑ רש"י שם.
  535. ↑ גיטין נ"ט א'.
  536. ↑ רבא גיטין ס"ה א' לפי גירסת בה"ג ה' מיאון, וכ"ג רש"י שם. וכן במאור גיטין שם ויבמות ק"ז א'. וכ"ד הרא"ש גיטין שם, ובטור סי' מ"ג הביא דעה זו וגם דעת הרמב"ם (שלהלן ציון 539) ועי' יש"ש יבמות פי"ג ס"י שתמה עליו למה לא כתב שהרא"ש פסק כרש"י. ועי' בהמאור גיטין שם "שכן היתה גירסת כל הגאונים עד שבא רב האי וכתבה בחילוף".
  537. ↑ משנה גיטין ס"ד ב'.
  538. ↑ ר"ן גיטין ס"ה א', ועי' המאור יבמות שם שר"ל שגם לגיטין דַי בדיעבד בצרור וזורקו (וכמו שאמרו גיטין ס"ד ב': "איזוהי קטנה שיודעת לשמור גיטה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר". ושם בתד"ה כתבו דהיינו כעונת הפעוטות, ולבעה"מ אפשר לומר כפשוטו דהיינו מידת צרור וזורקו שדַי בדיעבד) אלא שלכתחילה הצריכו כעונת הפעוטות (ולא הובא בע' גירושין). ועי' מל"מ לפ"ב מגירושין הי"ט שר"ל לדעת רש"י שהפירוש בד' רחב"א "כל שיודעת לשמור קידושה" היינו כעונת הפעוטות (כגירסת הרי"ף שלהלן) אלא שרבא פוסק כרבנן דרחב"א (שהרי משפוסקים הלכה כרחב"א (ציון 527) מכלל שרבנן חולקים עליו. ולרבנן הזמן הוא בצרור וזורקו). וכ' שם שמהר"ן לא משמע כך, ודבריו תמוהים מאד שהרי ברש"י עצמו כתוב שבשיעור צרור וזורקו נחשבת יודעת לשמור קידושיה, הרי שרבא הולך בשיטת רחב"א, ומה שהקשה שם המל"מ שא"כ לרבנן דרחב"א אפילו בפחות מצרור וזורקו מתקדשת והרי צריכים דעתה וזו אין לה דעת (וכן הקשה הרשב"א גיטין ס"ה) – לא קשה כלום, שרש"י אינו מפרש "לדעתה" שצריכים רצונה, אלא שלא תמחה (ועי' לעיל ציון 509) ואפילו אינה בת דעת ג"כ יכולה להתקדש.
  539. ↑ רב האי גאון (הובא במאור גיטין שם); ר"ח (הובא בתורי"ד גיטין שם). הריף גיטין שם; ועי' להלן ציון 539 שכ"ה גם דעת הרמב"ם.

    תורי"ד שם; רשב"א גיטין שם (ובמל"מ פי"ב מקידושין הי"ח הביאו בשם הרמב"ן, ולפנינו ברמב"ן אין) ועיי"ש שהוכיח כן מהירושלמי. ועי' בציון הבא.

  540. ↑ הרשב"א בגיטין שם (ובמל"מ שם הוא בשם הרמב"ן) וכ' שכן מוכח בירושלמי יבמות פי"ג ה"ב. (ועיי"ש בפ"מ פירוש מחודש מאוד שקטנה שהגיעה לצרור וזורקו לא די לה במיאון וצריכה גט, וזהו שאמר שם הירושלמי שחכמים חולקים על רחב"א, ועיי"ש במה"פ. ובקע"ה שם פירש בע"א, ועי' בשיי"ק); מאירי גיטין שם. ועי' ביאור הגר"א סי' קנ"ה סק"ח שר"ל לדעת הרי"ף ששמירת הקידושין הם כמו שמירת גיטה, דהיינו באותו שיעור של צרור וזורקו. שכמו שצריך להבחין בין צרור לאגוז כן צריך שתבחין בין גיטה לד"א, או בין קידושיה לד"א, ורחב"א אינו מדבר כלל על עונת הפעוטות אלא שרבא אמר בגיטין שם שקודם לזמן הפעוטות אינה מתקדשת למיאון. (ויש להעיר מהיכן לקח רבא שיעור זה של פעוטות ואולי י"ל שרבא מפרש כך את המשנה "לדעתה" (עי' לעיל ציון 508) ובתוך זמן זה דפעוטות אמר רחב"א שצריך גם שמירת הקידושין. ועי' בביאור הגר"א שם בס"ק שאח"ז שכנראה חזר בו ואינו מפרש כך. ועי' חזו"א סי' קי"א סק"ט.
  541. ↑ רב האי גאון (הובא במאור גיטין שם); ר"ן גיטין שם; מאירי יבמות שם; תורי"ד גיטין שם. ועייש בתורי"ד שלכן פירשו בברייתא שם ס"ד ב' איזוהי קטנה שיודעת לשמור גיטה ולא פירשו כן בקידושין, משום שבגיטין הוא שיעור נמוך ע"כ הוצרך לפרש (וכ"כ הרמב"ן במלחמות גיטין שם).
  542. ↑ תורי"ד שם; מל"מ פ"ב מגירושין הי"ט. ויש להעיר שכנראה השיטה הזו סוברת שעיקר המתקדשת והמקבלת הקידושין היא הקטנה בעצמה וע"כ צריך שתהא בת דעת כפעוטות כמו לענין מקח וממכר. אבל לשיטה הקודמת אמה ואחיה הם המקדשים אותה וא"צ דעתה אלא שלא תמחה (וכנ"ל בציון 509) וע"כ דַי בשיעור קטן מזה ועי' לעיל ציון 524.
  543. ↑ לשון הרמב"ם בפי"א מגירושין ה"ז, והעתיקו בש"ע סי' קנ"ה ס"ב, ועיי"ש בביאור הגר"א אות ט' שצריכים שני הדברים: שתדע לשמור, ושתדע שהם קידושין, ולא כמו לענין גיטין שדַי ביודעת לשמור, והיינו משום שבקידושין צריכים הבחנה יותר גדולה, וכנ"ל ציון 535. וזהו ביאור מש"כ הרמב"ם בה' אישות "מכרת ומבחנת ענין הנישואין". (ועי' ציון הקודם בשם הגר"א בס"ק שלפני זה שלא כתב כך).
  544. ↑ רמב"ם אישות פ"ד ה"ז; רמב"ם בפהמ"ש יבמות ק"ז ב'; שו"ע סי' קנ"ה ס"ב (ועיי"ש בב"ש סק"ג שתמה שבסי' קמ"א ס"ו הביא המחבר גם דעת רש"י שלעיל ציון 531, וכ' שאפשר שכאן לענין קידושין דרבנן הקיל ופסק שכ"ז שלא הגיעה לענות הפעוטות א"צ מיאון. אכן מסקנת הב"ש שם להחמיר בזה ולהצריכה מיאון אף בפחות מבת ו' אם נתקדשה ע"י אמה ואחיה (וכשיטת הראב"ד שלהלן ציון 541); ועי' לח"מ ה' אישות שם שתמה על הרמב"ם שהרי בפכ"ט ממכירה ה"ו פסק שעד שנת י"ג צריך בדיקה וכאן כ' שמבת י' אפילו סכלה ביותר קידושיה קידושין, והרי שיעור הקידושין להרמב"ם הוא כשיעור הפעוטות שלענין מכירה ועי' דרישה סי' מ"ג שהתעורר ג"כ ע"ז, וכ' שלזה אינו דומה לפעוטות (וצ"ע למה). ועי' בכ"מ אישות שם בשם הרמ"ק שתמה עמש"כ הרמב"ם בה' אישות שבודקים אם מכרת עסקי הנישואין ולא כתב כלל שצריך שתדע לשמור הקידושין – ובה' גירושין כ' רק שמירת הקידושין. ויש להעיר שהרמ"ק הולך לשיטתו (להלן ציון הבא) ששמירת הקידושין היינו בדרגת צרור וזורקו ולא צריך שתכיר עסקי הנישואין לכן תמה על הרמב"ם, אבל הרמב"ם סבר ששמירת הקידושין היא מדרגה יותר גבוהה והוא כפעוטות ע"כ כ' שצריך שתכיר עסקי הנישואין.
  545. ↑ רמ"ק, הביאו הכ"מ אישות שם. ועיי"ש שתמה על הרמב"ם שכ' שמבת עשר אפילו סכלה ביותר קידושיה קידושין – שאם סכלה היא ביותר הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל. ועיי"ש בכ"מ שתירץ שסכלה ביותר אין הפירוש שעושה מעשי שטות, אלא שאינה חריפה כלל. ולגוף הדבר עיי"ש בכ"מ שמפרש גם בדעת הרמב"ם כהרמ"ק שמה שכתב בפחותה מבת ו' שהיא נבונת לחש היינו שהיא חריפה כפי שנותיה. ומ"מ כיון שהיא פחותה מבת ו' חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושה היא. והיינו שאם נדע בודאי שהיא יודעת לשמור קידושיה אפילו בפחותה מבת ו' תהא מקודשת. (ועיי"ש בהגהה שעל גליון הכ"מ – שהמ"מ שם תירץ בענין אחר. והכוונה שלדעת המ"מ שם שמירת הקידושין היא שמירה אחרת לגמרי, דהיינו חריפות במשא ומתן וכדין הפעוטות שלענין מקח וממכר שקודם שש אינו מועיל בשום ענין). ועי' בב"ש סי' קנ"ה סק"ג שתמה על הכ"מ שהרי בפי"א מגירושין כ' הרמב"ם בפירוש שפחות מבת ו' אפילו יודעת לשמור קידושיה אין צריכה מיאון.
  546. ↑ המאור יבמות ק"ז ב'; הריטב"א יבמות שם; השגות הראב"ד ה' אישות שם; מאירי יבמות שם בשם י"א; יש"ש יבמות פי"ג ס"ו; הגהת הרמ"א סי' קנ"ה ס"ב. ועי' מש"כ לעיל בהערה שבציון 514.
  547. ↑ עי' לעיל ציון 502.
  548. ↑ עי' לעיל ציון 526.
  549. ↑ רמב"ם בפיהמ"ש יבמות שם. ועי' רשב"א ומאירי שם שכנראה גרסו בפהמ"ש "שתלך ותינשא ותעשה רצונה" ומתוך כך תמהו שאם תינשא בלא"ה הרי הוא מיאון שנישואיה הן הן מיאונה (ע"ע מיאון) ועי' בהערת אלבק למאירי שם שלנוחסתנו וכן לפמ"ש הרמב"ם בה' גירושין (בציון הבא) לא קשה כלום, שהכוונה שהולכת לבית אמה ואין לבעל עליה כלום. וכבר הקדימוהו בזה במהרש"א ובקרן אורה יבמות שם, עיי"ש.
  550. ↑ רמב"ם פ"י מגירושין ה"ז.
  551. ↑ ר"ח (הובא ברשב"א יבמות שם), וכ"כ בתורי"ד גיטין ס"ה א', ועי' רשב"א שפי' שהוקשה לר"ח כנ"ל שאם לענין שתינשא הרי נישואיה הן מיאוניה, וע"כ פירש לענין שגדלה שאע"פ שבכל קטנה שגדלה אפילו לא בעל צריכה גט (עי' להלן בפ': קטנה שגדלה) כאן אין נישואין כלל ואפי' גדלה. ועי' יש"ש יבמות פי"ג ס"ו שכ' בשלא לדעתה שמ"מ אם גדלה צריכה גט שיש לחוש שמא בעל או שיאמרו שבעל, אכן אם לא כנסה א"צ גטו שיש לחוש שמא בעל או שיאמרו שבעל, אכן אם לא כנסה א"צ גט, ועי' בתורי"ד שם שכ' ג"כ כהר"ח שאם גדלה א"צ גט.
  552. ↑ עי' להלן ציון 560.
  553. ↑ רשב"א יבמות שם. ועמש"כ בהערה שלעיל ציון 518.
  554. ↑ יבמות ס"א ד' ועי' לעיל ציון 136.
  555. ↑ כ"ה הלשון בתוס' ובתורי"ד יבמות ק"ט א', אבל בהגהות מיימוניות הלשון "דגדולה היא". ועי' בח"ש למהרש"ל שם שכ' שמ"ש התוס' בוגרת הוא לאו דוקא והכוונה גדולה, וכ"כ בפסקי תוס' שם "עד שתהא גדולה". ועי' ערוך לנר שם שכ' שאולי י"ל בוגרת דוקא משום שסובר הר"ח כאותה שיטה שעד בגרות אפשר למאן כמש"כ רש"י נדה מ"ז ב' ורש"י שם השיג עליהם, ואולי סבר הר"ח שהלכה כר"י שעד שירבה השחור אפשר למאן, והיינו שיעור הבגרות. ועי' לעיל ציון 299, ועי' לעל ציון 120 – וע"ע מיאון.
  556. ↑ יבמות ק"ט א'.
  557. ↑ תוס' שם ד"ה ויתרחק. בשם ר"ח; תוס' רי"ד שם והגהות מיימוניות פי"א מגירושין בשמו.
  558. ↑ תורי"ד והגהות מיימוניות שם בשם ר"ח; תוס' הרא"ש יבמות שם בשמו והוסיף שאין מוציאים אותה בלא כתובה.
  559. ↑ רמב"ם פכ"ב מאישות ה"א, ובמ"מ שם כ' מקורו מקידושין מ"א א' שאסור לקדש בתו קטנה (עי' לעיל ציון 99). ויש להעיר ששם מדובר בנישואי האב, והרמב"ם שם מדבר בנישואי יתומה, וברור שמקור ד' הרמב"ם הוא בד' הר"ח בשם הגאון הנ"ל.
  560. ↑ הגהות מיימוניות ה' גירושין שם בשם תשובת ר' יצחק בר' שמואל (הר"י בעל התוס') וכ' שם שרק באב (שם "באם" וט"ס הוא) אמרו שלא יקדשנה עד שתגדיל, ועי' מש"כ בביאור דבריו לעיל ציון 496; תורי"ד יבמות שם; תוס' הרא"ש שם; ובתוס' שלנו לא כתבו אלא שאין ראיה מ"ויתרחק מן המיאונים" אבל לא חלקו בפירוש על הר"ח. ועי' ראבי"ה (בהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות) שכ' ש"חכמים תקנו לקדש את היתומה אבל להשיאה אסור "משום דמקלקל", ואם רוצה בעצמה יכול הגם לינשא", ועיי"ש שהביא ל' הגמ' בכתובות נ"ז ב' שאין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, ועי' לעיל ציון 521. וע"ע בתפארת שמואל על הרא"ש כתובות נ"ז ב' שמפרש ברש"י שם שאסור לפסוק על היתומה לקדשה, ורק שידוכין לבד מותר. [כנראה הוא מטעם הר"ח שלא תבוא לידי מיאון] ומסיים שם בתפארת שמואל שמ"מ אם רוצים לקדשה וגם להשיאה אין למחות בידם. וע"ע ריטב"א כתובות שם שהביא בשם "אחרים" שיתומה כיון שאין לה אב מותר לקדשה כשהיא קטנה [והיינו מטעם שלא ינהגו בה הפקר וכאשר ביארנו בהערה שבציון 496] וכ' ע"ז הריטב"א "ואינו נראה", והיינו שהריטב"א סובר שאסור לכתחילה לקדשה הקטנה כדי שלא תבוא לידי מיאון וכד' הר"ח.
  561. ↑ תוס' רי"ד יבמות שם; תוס' הרא"ש שם, ועי' תוס 'שם שכ' שלד' הגאון צ"ל שמה שתקנו חכמים נישואים לקטנה היינו דוקא במקום שיש לחוש שינהגו בה הפקר ולא בסתם.
  562. ↑ תשו' ר"י ב"ש בהגהות מיימוניות ה' גירושין שם; א"ז בשם רבנו שמחה שכן נוהגים; ד"מ ורמ"א בסי' קנ"ה ס"א בשמם.
  563. ↑ משנה יבמות ק"ז ב'.
  564. ↑ ע"ע כהן.
  565. ↑ יבמות ק"ח א'; כתובות ק"א א'; תוספתא יבמות פי"ג ה"ב (ועיי"ש בהגהות הגר"א שכנראה גרס בד' ר' אליעזר ויורשה ומיטמא לה והרי היא כאשתו לכל דבר. ותמוה מאד שהרי ר"א סובר אין מעשה קטנה כלום (עי' יבמות פ"ט ב') ואולי ט"ס הוא בהגהות הגר"א שם.
  566. ↑ תוס' רי"ד כתובות ק"א א', ועי' תורי"ד יבמות שם. ועי' להלן ציון 567.
  567. ↑ כנ"ל בציון 560
  568. ↑ רש"י.
  569. ↑ רש"י.
  570. ↑ יבמות ק"ח א'; תוספתא שם בשם ר' ישמעאל.
  571. ↑ יבמות שם; תוספתא שם בשם ר' ישמעאל.
  572. ↑ יבמות שם.
  573. ↑ פני משה.
  574. ↑ ירושלמי יבמות פי"ג ה"ב. ועיי"ש בקה"ע שפי' שלא בא עליה משום שאסור לשחק בתינוקת (עי' לעיל ציון 122), ותמוה שא"כ אין זה משום שר"א לטעמו, ומהמשך לשון הירושלמי משמע שהוא משום שר"א לטעמו. לכן נראה כפירוש הפ"מ שם שלכן לא הכירה עד שתביא שתי שערות משום שאז לא תוכל למאן, אבל קודם לכן היתה יכולה למאן. ונראה לפרש הדברים שר"א לטעמו שאינה כאשתו לכ"ד אלא שצריכה מיאון. אף שגם לדידו ישנה לתקנה של קידושי קטנה (דלעיל ציון 561 מהתורי"ד) מ"מ אם אח"כ ממאנת הרי זו עקירה גמורה של הקידושין ונמצא למפרע שכל הביאות היו ביאות זנות, וזהו שחשש ר"א לבוא עליה שמא תמאן אח"כ ותמצאנה הביאות זנות. (משא"כ לר' יהושע אף שהמיאון עוקר הנישואין למפרע מ"מ אין ביאתו ביאת זנות כיון שהיתה כאשתו לכ"ד. ועי' חידושי ר' חיים הלוי ה' אישות פ"ב ה"ט) ועפי"ז מובן מה שבעי שם בירושלמי: לר"א מהו שתמאן בו ותטול ממנו קנס. ועיי"ש בפ"מ שר"ל שהוא עצמו ישלם לה קנס כיון שהיא כמפותה ממנו, והוא ע"פ הדרך שכתבנו שלר"א אחרי המיאון איגלאי מילתא שהביאה ביאת זנות היתה. ושם בירושלמי בעי לפי ר' יהושע מהו שתמאן ותטול קנס מאחר, משמע שממנו בודאי שאינה נוטלת והוא כנ"ל שלר"י אין זו בעילת זנות. ועיי"ש בפ"מ . וע"ע בקה"ע שפירש הבעיא של קנס בענין אחר. וע"ע מיאון.
  575. ↑ רי"ף יבמות ק"ח א' ע"פ רב ושמואל (שלהלן ציונים 577- 582) שחלוקים לפי ר"י. וע"פ ב"ש וב"ה (שלהלן ציונים 584- 587) ששניהם סוברים כר"י. וע"פ ריב"ג (להלן ציון 572). (ומה שהוצרך להביא כל הראיות האלה ואל אמר בפשיטות שר"א ור"י הלכה כר"י (ע"ע הלכה) הוא משום שהחכמים קילסו את ר"א וע"כ הייתי אומר שהלכה כמותו. ועי' יבמות שם); הרא"ש שם; תורי"ד כתובות ק"א א'; תורי"ד יבמות שם; מאירי יבמות שם; טור אה"ע סי' מ"ג; שו"ע אה"ע סי' קנ"ה ס"י לענין מע"י ומציאתה ומזונותיה ופירותיה (עי' להלן ציון 583) ולא הובא בש"ע ענין הפרת נדריה; רמב"ם פכ"ד מאישות ה"ד וש"ע אה"ע סי' צ' ס"ג לענין ירושה (ועי' ה' נחלות פ"א ה"י שקטנה שאין צריכה למאן אינו יורשה, וכ"כ המאירי יבמות פ"ט ב'. וצ"ע מאי קמ"ל) והרמב"ם השמיט לענין מציאתה מע"י והפרת נדריה ולענין מיטמא לה, (אמנם לענין מזונות ואכילת פירות ופירקונה יש לדייק כן מד' הרמב"ם וכמש"כ להלן ציון 583) ובפהמ"ש להרמב"ם יבמות ק"ז ב' כתב שאין הלכה כר"א והיינו כר"י, אבל שם לא מדובר אלא לענין תרומה אבל לא לענין מציאתה וכו', אמנם בחיבורו לא הביא גם לענין תרומה, ועי' תוי"ט גיטין פ"ה מ"ה, ובשיי"ק בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו.
  576. ↑ רש"י גיטין נ"ה א'.
  577. ↑ משנה גיטין נ"ה א'; עדיות פ"ז מ"ט ושם הגירסה: ר' נחוניא בן גודגדא.
  578. ↑ עדויות פ"ח מ"ב. ועי' ראב"ד ורע"ב שפירשו שבא להוסיף על עדותו של ריב"ג (בציון הקודם) שאילו מעדותו של ריב"ג הייתי אומר דוקא נבעלה ומוסיף שאפילו לא נבעלה אוכלת. ועי' ציון 575.
  579. ↑ רב המנונא בשם רב אסי בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו.
  580. ↑ פ"מ וקה"ע שם. ועי' בשיי"ק שם שהקשה שהרי בעדויות מבואר שאפילו לא נבעלה אוכלת (ציון 573) וע"כ פירש שמדובר בקטנה פחותה מבת שלוש שנים (ועי' לעיל ציון 94) ועי' יפה-עיניים גיטין נ"ה א' שכ' על השיי"ק שאין הלשון בירושלמי משמע כדברו. ופירש כהפ"מ והקה"ע שבלא נבעלה אינה אוכלת בתרומה, ומ"ש בעדויות שם שאוכלת היינו דוקא כשגדלה אח"כ, וכהירושלמי שבציון הבא, והוכחת הירושלמי שם היא באמת מן המשנה דעדויות הנ"ל.
  581. ↑ ירושלמי שם, ועי' ציון הקודם.
  582. ↑ רש"י.
  583. ↑ כתובות קד ב' במשנה שם.
  584. ↑ תוס' הרא"ש יבמות ק"ט א'.
  585. ↑ עי' לעיל ציון 493
  586. ↑ כתובות ק"א א' ורש"י.
  587. ↑ כ"מ מהרמב"ם פכ"ה מאישות ה"ה ושו"ע אה"ע סגי' קנ"ה ס"י שכתבו רק שממאנת אין לה כתובה ומשמע שיוצאה בגט יש לה כתובה; טור סי' קנ"ה וכ' הב"י שם שפסקו הפוסקים כשמואל.
  588. ↑ טור אה"ע סי' מ"ג; שו"ע שם סי' קנ"ה ס"י. ועי' ב"י סי' מ"ג שמ"ש חייב במזונותיה הוא עפ"י כתובות ק"ז ב' "שהרי בעלה חייב במזונותיה". ומ"ש שחייב בפדיונה ואוכל פירותיה הוא מהתוס' והרא"ש כתובות ק"א ב' ע"פ הגמ' שם. ועי' ביאור הגר"א סי' קנ"ה אות כ"ד. והרמב"ם השמיט, אך לענין מזונותיה יש לדייק שסובר כן מפכ"ד מאישות ה"ה עיי"ש. וכן לענין פירות יש לדייק מפכ"ג מאישות ה"י, ועי' להלן ציון 627. ויש להדגיש שכ"ז אינו אלא לשמואל, אבל לרב כשם שאינו זוכה בשלו בכתובה ה"ה שאינו חייב במזונותיה ובפדיונה, ורב ששנה במשנה דכתובות ק' ב' יוצאה בגט, כנראה דשנה כן לא רק בשביל גט אלא גם בשביל מזונות ושאר תנאי כתובה השנויים שם, וכ"מ מלשון רש"י כתובות ק"א א' ד"ה: "אבל מדידיה לדידה לא, כגון כתובה ותנאי כתובה" (וכנ"ל ציון 581)
  589. ↑ רש"י.
  590. ↑ רש"י.
  591. ↑ תוס' שם ד"ה בקומתה, ורש"י לשיטתו שפירש (בציון 584) לא מטעם שיראה כשחוק אלא משום שמא תמאן וע"כ צריך לב"ש שתגדיל דוקא שאז אינה יכולה שוב למאן ועי' להלן ציון 591.
  592. ↑ ברייתא יבמות פ"ט ב'.
  593. ↑ גמרא שם.
  594. ↑ רש"י שם.
  595. ↑ תוס' שם ד"ה משתעמוד.
  596. ↑ כמש"כ רש"י שלעיל ציון 584, ועי' מש"כ לעיל ציון 586 שלדעת התוס' הוא מטעם אחר.
  597. ↑ משנה יבמות ק"ז א' וע"ע מיאון.
  598. ↑ ע"ע מיאון; מהרש"ל בח"ש והוכיח מלשון הגמ' "והכי קאמרו ליה ב"ש לב"ה דקאמריתו וכו'" (ועי' ריטב"א שם על ל' הגמ' הזו). וכ"כ ביש"ש, וכ' שם עוד לתרץ שאפילו לב"ש בדעיבד אם מיאנה הנשואה מיאנה. וע"ע מיאון.
  599. ↑ ברייתא שם ביבמות פ"ט ב'.
  600. ↑ גמ' שם.
  601. ↑ עי' לעיל ציון 558.
  602. ↑ גמ' שם.
  603. ↑ ע"ע קידושין.
  604. ↑ כתובות מ"ח ב'; יבמות שם תד"ה משתגדיל. וע"ע חופה מהמל"מ ה' אישות פ"י ה"ב שנסתפק אם מועלת חופה שלפני הקידושין. ועפי"ז יש לפרש כוונת התוס' בשני אופנים או שמועלת חופה שלפני הקידושין או שכיון שגם אחר הקידושין היא בביתו נמצא שגם אחר הקידושין יש חופה.
  605. ↑ ע"ע אכילת תרומה ועי' לעיל ציונים: 434- 435.
  606. ↑ תירוץ שני בתוס' שם ד"ה משתגדיל. ועי' להלן ציון 603 שגם לרבנן הטעם שיורשה הוא משום הפקר ב"ד, וכוונת התוס' שאף לר"א שסובר אין מעשה קטנה כלום מ"מ כשגדלה וקידשה בביאה אע"פ שעדיין אינה נשואה מודה הוא שאומרים סברת הפקר ב"ד וירושה, אבל כ"ז שהיא קטנה אין אומרים לר"א הפקר ב"ד הפקר שהרי אין מעשה קטנה כלום. ועי' במהרש"א על התוס' שם.
  607. ↑ ע"ע דברי סופרים.
  608. ↑ יבמות פ"ט ב', וכן צל גם בענין מה שזכאי במציאתה ובמע"י ובמה שחייב בפדיונה ואוכל פירותיה וכן במה שחייב בכתובתה שכל זה הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר.
  609. ↑ רש"י. וע"ע הפקר ב"ד הפקר.
  610. ↑ ע"ע מת מצוה.
  611. ↑ גמ' יבמות שם. ועי' תוס' שם ד"ה כיון שאע"פ שבאלמנה לכ"ג יורשה ומ"מ אינו מיטמא לה (התוס' כ"כ מדעת עצמם, ובאמת כ"ה בתוספתא כאשר כתב הרשב"א יבמות כ"ב א', ועי' רש"ש שם פ"ט ב') היינו שעיקר הטעם הוא מפני שחכמים עשאוה כמת מצוה, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר שיש להם טעם (ע"ע דברי סופרים). ובתו"י יבמות נ"ז ב' וכן ברשב"א ובמאירי שם כ"ב א' כתבו שרק במקום שהבעל יורש אותה שלא כדין, שמה"ת אינה כאשתו ע"כ יקפידו הקרובים ולא יקברוה (וכן בשניות מד"ס כיון שמה"ת אשתו גמורה היא יאמרו הקרובים אם יירשנה שגם ייטמא לה. רשב"א שם). משא"כ באלמנה לכ"ג שאסורה לו מה"ת אע"פ שיורשה לא יקפידו הקרובים אם לא ייטמא לה, שהרי מה"ת אסור ליטמא לה, ויקברוה הקרובים ולכן אינה כמת מצוה. וע"ע מת מצוה.
  612. ↑ יבמות צ' א'; רש"י גיטין נ"ה א'; רש"י יבמות קי"ג א'.
  613. ↑ ע"ע קטן.
  614. ↑ תוס' יבמות צ' א' ד"ה ואוכלת שמה שהעמידה הגמ' שם בתרומה דרבנן היינו משום שלא רצו ליכנס לַ מחלוקת אם ב"ד מצווים להפרישו או לא; ג"כ רשב"א יבמות קי"ג א' וגיטין נ"ה א'. ועי' שיירי קרבן בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו שר"ל שאוכלת גם בתרומת התורה משום שהיא כשפחתו, ודבריו תמוהים.
  615. ↑ עי' להלן בפ': קטינה שגדלה מחלוקת בדבר ושי"א שאפילו לא בעל הם נישואי תורה.
  616. ↑ תוס' יבמות שם, שגם מטעם זה העמידו בגמ' שם בתרומה דרבנן שמשמע לו "ואוכלת בגינו" אפילו להאכילה בידיים.
  617. ↑ רשב"א יבמות קי"ג א' ותוס' גיטין נ"ה א' ד"ה ועל "(וע"ע קטן) דמשום כן העמידו ביבמות צ' א' בתרומה דרבנן שמשמע לו "ואוכלת בגינו" אפילו להאכילה בידיים.
  618. ↑ ע"ע חרש; חרשת.
  619. ↑ יבמות קי"ג א' ורש"י.
  620. ↑ ע"ע קטן וע' נישואין.
  621. ↑ לעיל ציון 607.
  622. ↑ תוס' יבמות קי"ג א' ד"ה דלמא, ועיי"ש במהרש"א ומהר"ם ובהגהות הב"ח. ועי' תוי"ט גיטין פ"ה מ"ה שחיפש ברמב"ם ולא מצא דין זה שאוכלת בתרומה שמ"ש בה' תרומות פ"ו ה"ג מדבר בקטנה שהשיאה אביה, שהרי לא הזכיר שם של האכילה בידיים אסור. והניח ב"וצ"ע". ועמש"כ לעיל ציונים 583, 570.
  623. ↑ גיטין פ"ה ה"ו. ועי' יבמות שם תד"ה שמא שהביאו הירושלמי הזה ופירשוהו שבא לתת טעם למה לא גזרו בקטנה משום גדולה הנשואה לקטן (או משום תרומת התורה). עוד שם בירושלמי: ר' שמי אומר אינה אוכלת בתרומה אא"כ יודעת לשמור קידושיה. ועי' קה"ע שפירש שא"י לשמור קידושיה הכוונה לחרשת. והוא דחוק. ואולי י"ל שהירולשמי לשיטתו (לעיל ציון 535) שחולקים על רחב"א וסוברים שאפילו אינה יודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון, וע"ז אמר בירושלמי שמ"מ אינה אוכלת בתרומה (ולר' יוחנן שהטעם משום חינא גם אוכלת בתרומה, עיי"ש בירושלמי), אך זה גופה צ"ע מה שונה תרומה מדברים אחרים.
  624. ↑ ברייתא נדה מ"ו ב' והיינו כר' יהושע שלעיל ציון 562.
  625. ↑ ע"ע מופלא-הסמוך-לאיש.
  626. ↑ ע"ע הנ"ל.
  627. ↑ עי' רשב"א יבמות קי"ד א' שהקשה הרי אמרו זאת בנדה שם לר' יוחנן ור"י מסתפק ביבמות שם אם ב"ד מצווין להפרישו או לא. ותירץ שלמסקנא ניחא שהטעם הוא משום שנודרת על דעתו (להלן ציון 624) וע"ע ברשב"א שם ובמאירי יבמות ונדה שם שהקשו שהרי כשמיפר לה נדרה הרי זה כמאכלה בידיים וזה אסור, ורצו לומר שאין זה כמאכילה בידיים אלא כמעמידה סמוך לנבילה, וע"ע קטן אוכל נבלות.
  628. ↑ ע"ע בפרה, ועי' להלן בפ': קטנה שגדלה שי"א שאפילו לא בעל נעשית אשת מן התורה למפרע (להלן ציון 631) ולפי"ז אין זה בכלל "קודמים", אבל גמ' זו הרי הולכת בשיטת האומר שרק בבעל נעשית אשתו גמורה.
  629. ↑ נדה מ"ו ב'.
  630. ↑ פירוש א' ברמב"ן נדה שם; מאירי נדה שם ויבמות קי"ד א'; רשב"א יבמות קי"ד א'; תוס' הרא"ש נדה שם בדעת רש"י (ויש להעיר שגוף הסברה קשה מאד להבינה שמה שייך סברת כל הנודרת ע"ד בעלה לדין קודמים שכיון שטעם כל הנודרת לחוד אינו מועיל משום ששמא סבורה היא לצאת א"כ מה מועלת ההפרה שלאח"כ כיון שהוא בקודמים, ועי' בלשון הרמב"ן שאפשר לפרש בכוונתו שצריך שתגדיל ויבעל ואז נתברר שהנישואים לא נתבטלו וההפרה הקודמת היתה הפרה, שנדרה על דעתו כיון שלא יצאה ממנו לבסוף, אבל באמת אין צריך שיפר אח"כ עוד פעם, שזה אנו מוסיף ולא כלום, כיון ש"קודמים" הוא. אכן בלשון המאירי ותוס' הרא"ש שם מבואר שצריך להפר משגדלה).
  631. ↑ רמב"ן ורשב"א ומאירי נדה שם שגורסים "אלא כדרב פינחס וכו'"; תוס' ותוס' הרא"ש שם שאפילו אין גורסים "אלא" הפירוש כמו "אלא".
  632. ↑ מאירי שם. וע"ע הפרה. והנה הרמב"ם והש"ע השמיטו כל הדין של בעל מיפר נדרי אשתו קטנה, ועי' ערוך לנר ופתחי נדה לר"ב רנשבורג נדה שם, ובאבני מילואים סי' קל"ז סק"ב (ובאנציקלופדי' כרך י' עמ' קי"ח כ' שגם הטור השמיטו, וזה טעות, שמפורש הוא בטור אה"ע סי' מ"ג). ויש להעיר שכל המחברים הנ"ל לא שמו לב שהרמב"ם השמיט גם זה שזוכה במציאתה ובמע"י ושאוכלת בתרומה, ולא הביא אלא ענין ירושה, וכמו שכתבנו לעיל ציונים: 570, 583.
  633. ↑ ברייתא יבמות ק"ט ב'.
  634. ↑ גמ' שם ורש"י.
  635. ↑ רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, המאירי ותורי"ד שם; מהרי"ק שורש ל"ב ממה שאמרו שם בגמ' שדוחה זיקת אחותה הגדולה שהיא מן התורה, ועי' ב"ח אה"ע סי' קנ"ה שרצה לפרש בד' הטור שם שהקידושין נגמרים רק מדרבנן, ועי' להלן ציון 642.
  636. ↑ ריטב"א וקרן-אורה שם בדעת רש"י שכ' "ואיגלי מילתא דזיקה דהך לאו כלום הוא". ועיי"ש שתמהו עליו איך יתכן להיות מקודשת מן התורה, וע"ע בקרן אורה שם שהקשה עוד שא"כ מה תמהו ביבמות ס"א ב' על מה שא"ר אליעזר כהן לא ישא קטנה שאם מדבר בכהן גדול איך יחלקו רבנן עליו (עי' לעיל ציון 136) הא יתכן שרבנן סוברים שהקידושין חלים למפרע והרי נבעלה בהיותה אשתו ולכן מותרת.
  637. ↑ שמות כ"ב.
  638. ↑ שבועות מ"ב א'.
  639. ↑ רשב"א יבמות שם; מאירי שם בשמו (ועי' להלן ציון 680) ויש להעיר שצ"ע כיון שע"פ דין אינה חייבת לו כלום ש"כי יתן איש" כתוב מה מועיל מה שרוצה להשתעבד ולד' הרא"ש והריטב"א שבציון הבא ניחא. ועי' חזו"א אה"ע סי' ס"א אות ה'.
  640. ↑ תוס' הרא"ש יבמות שם ריטב"א שם. ויש להעיר שלפי"ז יש להסתפק אם באופן שלא תסכים להתקדש לו משגדלה – אם צריכה להחזיר הכסף
  641. ↑ רשב"א שם. ועי' ערוך לנר שם שהקשה לפי"ז שא"כ מה מקשה הגמ' לרב שאומר דוקא בבעל (בציון הבא) מהברייתא דקידושיה תלויים הרי י"ל שרב ג"כ מודה שבקידשה בכסף אפי' לא בעל גדלו הקידושין עמה ומה שאמר דוקא בעל היינו משום שרצה להעמיד המשנה שם אפי' בקידשה תחילה בשטר או בביאה.
  642. ↑ גמ' יבמות שם.
  643. ↑ עי' לעיל ציון 628.
  644. ↑ רבין בריה דר"נ יבמות ק"ט ג' לפי רב, ועי' להלן ציונים 671- 672 – מחלוקת ראשונים בביאור ד' רבין – אם בלא בעל יוצאה במיאון או שעכ"פ צריכה גט מדרבנן. ועיי"ש בלשון הגמ' "הוא עדיף מינאי ואנא עדיפא מיניה" ובפרש"י ובפי' ר"ה גאון (שלהלן ציון 640) ועי' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' נ"ב שכ' שאף לפי רב בלא בעל יש ספק שמא הם קידושי תורה ומ"מ אינה צריכה גט אלא מדרבנן, ועיי"ש מה שביאר בסוגיא הנ"ל בהרחבה.
  645. ↑ ר"ח; הרי"ף יבמות שם בשמו להבנת הרמב"ן במלחמות והרשב"א שם, שמ"ש הרי"ף "הדבר ספק והולכים לחומרא" היינו לענין שאין יוצאה במיאון אחר גדלות (עי' להלן ציון 672) אבל פשוט שאין קידושיה קידושין מן התורה אם לא בעל, וכן הביא הרשב"א שם בפירוש מלשון הר"ח "במסקנא דמילתא" שאם לא בעלה קנאה אבל לא קנין גמור, וכן מפורש בלשון הרי"ף, שכתב שאם לא בעל ומסתפקים שמא נשרו הסימנים הרי"ז ספק דרבנן. ועי' להלן ציון 643 שי"מ בר"ח וברי"ף באופן אחר. ועי' חזו"א אה"ע סי' קי"ג אות ג' ד'; רמב"ם פי"א מגירושין ה"ו שאם לא בא עליה משגדלה אינה א"א גמורה, ואמנם בפ"ד מאישות ה"ח משמע מלשונו שאם גדלה נעשית א"א גמורה אפילו בלא בעילה, ועי' השגת הראב"ד בה' אישות שם שהשיג עליו שבלא בעלה אינה אלא א"א מדרבנן. ועי' מ"מ שם שתירץ שכוונת הרמב"ם היא ג"כ בבעל דוקא וכמש"כ בה' גירושין. ועיי"ש בפ"ד מאישות הט"ז שכ' הרמב"ם שהמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין "כיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינה צריכה לקידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם". והשיג שם הראב"ד שהרי ממ"ש למעלה (בה"ח) מוכיח שסובר שמן התורה גמרו הקידושין בקטנה, ואיך זה כתב שאם בא אחר וקידשה הרי"ז ספק קידושין, ועיי"ש במ"מ שתירץ ע"פ דרכו שרק בבעל נעשית מקודשת מן התורה, וכוונת הרמב"ם שגם בשפחה אם בעלה נעשית אשת איש גמורה, ואם לא בעלה הרי"ז ספק קידושין. (וע"ע חצי' שפחה וחצי' בת חורין, ועי' ר"ן קידושין ז' א') ועי' כ"מ על הרמב"ם שם, בפ"ד הט"ז, שמפרש בד' הרמב"ם שכוונת ולענין שא"צ קידושין אחרים, שכמו שבקידושי קטנה אם גדלה א"צ קידושין אחרים, אע"פ שכל הקידושין לא היו אלא מדרבנן, ה"ה בחצי שפחה וחצי ב"ח כיון שספק הוא אם גמרו הקידושין מן התורה (עי' גיטין מ"ג א' ועי' חצי שפחה וחצי ב"ח) מותר לו לקיימה מבלי קידושין אחרים. (ויש להעיר ע"ז ממ"ש הריב"ש (להלן ציון 648) שאחרי שגדלה כיון שיכול לקדשה קידושי תורה אם נשאר בקידושין דרבנן הרי זו בעילת זנות); הראב"ד בספר הזכות שם. וכ' שרב ששת במסקנא הסכים לרב שרק בבעל ושבח את רב שהוא עדיף ממנו (עי' יבמות שם, ועי' רש"י שם שפירש ב"הוא עדיף מנאי" בענין אחר. אך בפי' הראב"ד פירש גם רב האי גאון, ועי' מאירי שם, ובהערת אלבק); הרא"ש יבמות שם.
  646. ↑ הרד"ק (הובא בככ"מ פ"ד מאישות ה"ז) בדעת הרמב"ם (ובזה מיישב הסתירות בדבריו, שהזכרנו בציון הקודם, שבה' אישות כ' שגמרו הקידושין ובה' גירושין כ' דוקא בבעל, אלא שבבעל נגמרים הקידושין הראשונים), ובדעת הטור שכ' בסי' מ"ג שאם גדלה חלים הקידושין הראשונים ואין צריכה קידושין אחרים. וכ' הרד"ק שם שדקדקו כן ממה שתירץ רבין ביבמות שם הברייתא של קידושיה תלויים דהיינו בבעל, משמע שהבעילה מקיימת את הקידושין הראשונים, ולכן הקידושין תלויים. ועי' להלן ציון 643 בדעת הטור. ועי' לח"מ בה"ח שם שהסכים להרד"ק בדעת הרמב"ם והטור. אך יש להדגיש שיש הבדל בין הרד"ק והלח"מ, דהנה ז"ל הרד"ק: "וכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע"פ שלא היו לְשָם עדים הרי גמרה בלבה שרוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף" משמע שחלים ממש הקידושין הראשונים. וכמו"כ משמע שדוקא בכסף אבל לא בביאה ושטר (וכנ"ל ציון 636), ואילו הלח"מ שם סובר שהבעילה שלאח"כ היא גמר הקנין. וקידושי הכסף שמתחילה אינם אלא התחלה. ומסתבר שלדבריו אפילו קידשה תחילה בשטר או בביאה הרי כאן התחלת הקידושין וכשבועל אח"כ נגמרים הקידושין. ועי' נו"ב מ"ת חאה"ע סי' נ"ב שמפרש ג"כ כהרד"ק אך באופן אחר. ועי' כ"מ שם שכ' שד' הרמב"ם בה' גירושין הם כד' הטור והמפרשים שהביאה היא קידושין מחדש (וכן ר"ל שם בדעת המ"מ). ומה שהזכיר את הטור תמוה שהרי לשון הטור בסי' מ"ג משמע שגמרו הקידושין הראשונים. ויש עוד קושי בטור ויבואר להלן ציון 643.
  647. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב בדעת הסמ"ק שכ' גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים ונתקדשה (עי' להלן בפ': כשאביה במה"י) שלכי גדלה גדלו הקידושין עמה, ואין לומר שהיינו דוקא בבעל שלשון "גדלו הקידושין" משמע מעצמם. (ויש להעיר שלשיטת הרד"ק בציון הקודם אין זו ראיה שי"ל ע"י הבעילה נגמרים הקידושין הראשונים) ועוד שלשון הסמ"ק הוא ממש לשונו של רב ששת שסובר שאפילו לא בעל נגמרים הקידושין; מהרי"ק שם מתשו' ר"י בר יהודה (ברזילי) שכ' בקטן שקידש לו אביו שחוששים לקידושין גם מטעם זה: שמא ארצויי ארצי קמיה אחרי שגדל ושתק וקבל ואחר מכן חזר בו (ע"ע קידושין וע' קטן) ואם אומרים כן בקידושי קטן שעיקר מעשה הקידושין הם מצד האיש והיה קטן בשעת קידושין ובכ"ז אם אח"כ נתרצה הם קידושין, כ"ש בקטנה ועיי"ש.
  648. ↑ מהרי"ק שם בדעת הר"ח והרי"ף שמה שכתבו ספוקי מספ"ל ואזלינן לחומרא היינו שמסתפקים אם הלכה כרב או כרב ששת, וכנראה כן הבין גם הראב"ד בדעתם, וזהו שהשיג בספר הזכות יבמות שם שבמסקנא הסכים רב ששת לרב. עוד השיג שלא יתכן לומר שבגלל שמסתפקים שמא הלכה כרב ששת ע"כ הולכים לחומרא שהרי אדרבא לרב הוא שמחמירים שאין היא אשת איש גמורה מן הראשון וצריכה גט משני. ועי' מהרי"ק שם שנתקשה ג"כ בד' הרי"ף שהרי במסקנא מוכיח הרי"ף מנדה מ"ו א' שאם לא בעל אינה אשת איש אלא מדרבנן ולעיל כתב שהיא ספק א"א מן התורה, והיא סתירה. ועי' ברמב"ן במלחמות שם וברשב"א שם שפירשו ספקם של הר"ח והרי"ף באופן אחר וכנ"ל ציון 640. ועי' תשו' הגרש"ז מליאדי (סי' כ"ג) שכ' על המהרי"ק "שבימיו לא נדפס עדיין ספר המאור שכ' שם הרז"ה על הרי"ף שדבריו מעורבבים וכן השיגו הראב"ד והודה להם הרמב"ן בספר הזכות והרשב"א בחידושיו ופירשו כוונת הרי"ף ג"כ על מדרבנן ולאפוקי מהמתירים לגמרי"; טור אה"ע סי' קנ"ה שאם לא בעל הוא ספק קידושין וכ"כ בשו"ע שם סכ"א. ופירשו הפרישה שם אות מ"ו ובביאור הגר"א שם אות ע"א שהוא ספק שמא הלכה כרב ששת. ועי' ביאור הגר"א שם שכנראה אינו מסכים לזה והביא ד' הראב"ד שגם ר"ש הודה לרב, והביא עוד ראיות שבלא בעל אינה א"א מן התורה כלל. (ועי' לעיל ציון 641 מהרד"ק והכ"מ שכ' בדעת הטור שרק בבעל היא א"א מה"ת, ולא הזכירו שקשה ממ"ש הטור סי' קנ"ה שהוא ספק קידושין). ויש להעיר עמש"כ בטוש"ע שם אחרי זה "וע"כ צריכה גט מראשון מדרבנן" ותמוה שכיון שהוא ספק קידושין א"כ צריכה גט מחמת ספיקא דאורייתא. ועי' בב"ש סי' קנ"ה סקל"ב שהקשה מנדה מ"ו א' שאם לא בעל אין חוששים שמא נשרו משום שהוא ספק דרבנן, משמע שאינו ספק תורה. ואין לומר שהוא ספק ספיקא שהרי ספק אחד הוא מחמת בעיא דלא איפשיטא ואין זה בכלל ס"ס ועי' דגול מרבבה שם שכ' עליו שאין זה בעיא דלא איפשיטא אלא מחלוקת אמוראים. ועוד שגם ספק בעיא דלא איפשיטא מצטרף לס"ס (ע"ע ספק ספיקא), ועי' נו"ב מ"ת סי' נ"ב שכ' ג"כ שהוא ס"ס, ועוד כתב שם בדרך אחר חדש, שהוא ספק תורה ומ"מ למעשה א"צ גט אלא מדרבנן, שלגבי דין תורה יש לה חזקת פנויה (עיי"ש). ולפי"ז יש לתרץ גם מה שהעירונו למה צריכה גט רק מדרבנן. ועי' ב"ח סי' קנ"ה שדעתו שלא גמרו הקידושין אלא מדרבנן, ולפי"ז מיושב ג"כ למה א"צ גט אלא מדרבנן. ועי' ב"ש שם.
  649. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב מדברי הראבי"ה (שבמרדכי קידושין סי' תקי"ד) ועי' תשו' הגרש"ז מליאדי סי' כ"ג שחולק ע"ז וסוברים שאפילו בלא נתאכלו המעות אינה מקודשת מה"ת כיון שבשעה שנתן לה המעות היתה קטנה ולא בת קידושין. ועמש"כ להלן ציון 676.
  650. ↑ גמ' יבמות שם.
  651. ↑ שם.
  652. ↑ תוס' חד מקמאי ושאר הראשונים שם. ועי' להלן ציון 665.
  653. ↑ גמ' שם ורש"י ומש"כ שאין קידושי קטנה כלום ר"ל שמן התורה אינם כלום, וכיון שיש לו אפשרות שתהא מקודשת מה"ת, מן הסתם עושה כן, ועי' ריב"ש סי' קצ"ג שכ' שמשגדלה כיון שיכול לקדשה מן התורה, אם ממשיך רק בקידושין דרבנן הרי"ז בעילת זנות.
  654. ↑ גמ' שם.
  655. ↑ במדבר ה'.
  656. ↑ רש"י.
  657. ↑ רש"י.
  658. ↑ רש"י. וע"ע קידושי טעות. ומש"כ אין מעשיה כלום, היינו מן התורה, אבל מדרבנן הם קידושין ועי' לעיל ציון 648. וכד' רש"י כ' גם בתוס' נדה שם ד"ה קידושי טעות ובתוס' הרא"ש נדה שם שר' ישמעאל מדבר גם בקידושי קטנות. ועי' להלן ציון 666.
  659. ↑ נדה נ"ב א'. ועיי"ש שכן סברו גם חבריו של רב כהנא ורצו לעשות מעשה שתמאן אחר שנבעלה ורב כהנא החזירם מזה. ועי' להלן ציון 668; וכ"כ התוס' יבמות ק"י א' ד"ה. קסבר ששמואל סבר בזה כר' ישמעאל. ובזה תירצו שם שלא קשה על שמואל מן המשנה שם כי הוא יסבור כר"י. ועי' בציון הבא שהרי"ף דחה ד' שמואל משום שקשה עליו מן הברייתא של קידושיה תלויין. ועי' תוס' חד מקמאי יבמות שם ששמואל יְיַשב שהברייתא היא לפי רבנן, והוא סובר כר"א דשם. עיי"ש.
  660. ↑ רי"ף יבמות שם, משום שלשמואל קשה הברייתא של קידושיה תלויין (לעיל ציון 628). ועי' תוס' חד מקמאי שם שיִישֵב הברייתא לשמואל (כנ"ל בציון הקודם) ומ"מ ספק שלא כמותו אלא כרב; רמב"ם גירושין פי"א ה"ו; טוש"ע אה"ע סי' קנ"ה סכ"א.
  661. ↑ ריב"ש סי' ו'.
  662. ↑ ריב"ש שם ובסי' קצ"ג בשם הרא"ה.
  663. ↑ ריב"ש סי' ו' שדעת הרא"ה היא דעת יחיד, וכל הראשונים כתבו שצריכה עדי ייחוד.
  664. ↑ משנה נדה נ"ב א'.
  665. ↑ רש"י. ועיי"ש שלא גורסים "על הלבן", וי"ג "שירבה השחור על הלבן". ועי' הערת אלבק למאירי יבמות שם.
  666. ↑ רש"י נדה שם, ואין ר"ל שחלים מן התורה, שהרי זוהי דעת רב ששת ואין כן הלכה (עי' לעיל ציון 640) אלא שמדרבנן נעשית מקו' גמורה וצריכה גט.
  667. ↑ רש"י נדה מ"ו א' ד"ה אבל. ויש להעיר שלדעת שמואל שגם בעל אינה א"א גמורה (לעיל ציון 645) צ"ל שגוזרים שמא תבוא למאן הנבעלת בפירוש לשם קידושין, ועי' רש"ש נדה נ"ב א' שהעיר על הסתירה בין שני דיבורי רש"י. ועי' רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ט א' שלכן לא מתרצים בגמ' שם את הברייתא של קידושיה תלויים שהיינו שאם תגדל יהיו נגמרים הקידושין מדרבנן, משום שמה שאינה יכולה למאן משגדלה אין זה משום שנגמרים הקידושין אפילו מדרבנן, אלא משום שלא תקנו חכמים מיאון לגדולה, והיינו כטעמו של רש"י בנדה מ"ו א'. ועי' להלן ציון בשם מתיבות שכ' להבין יבמות שם שלכן לא תירץ שקידושיה תלויין מדרבנן משום שיכולה למאן גם משגדלה, יוצא מדבריו שלמ"ד שאינה יכולה למאן משגדלה הוא משום שהקידושין נגמרים מדרבנן. והוא כטעמו של רש"י בנדה נ"ב א'. וכן מוכח מה"ה פ"ד אישות ה"ח שכ' על הרמב"ם שכ' שבגדלה נגמרים הקידושין – שאם לא בעל נגמרים מדרבנן וצריכה גט. ועי' נוב"י מ"ת סי' נ"ב טעם אחר למה אי למאן. וע"ע בנוב"י שם שחידש שבאופן שאמרה קודם שגדלה שאינה רוצה לישב עמו, אף שאין זה מיאון, מ"מ יכולה אז למאן גם אחר שגדלה. וכן חידש שם שאם מת בקטנותה ונפלה לייבום ולא מיאנה עד אחר גדלות שיכולה למאן גם אח"כ, ועיי"ש טעמו. וע"ע מיאון.
  668. ↑ תוס' הרא"ש נדה נ"ב א'. וכ' זאת שם למ"ד שר"י חולק אפילו בנבעלה. ואינו מובן שלכאורה לדברי הכל צ"ל כך.
  669. ↑ עי' לעיל ציון 654.
  670. ↑ תוס' נדה שם ד"ה קידושי טעות .משחו שלא יחלוק שמואל על המשנה דריש יבמות ודנדה שם. וכן שבב"ב קנ"ו א' אמר שמואל עצמו בודקין למיאונין כרבנן ודלא כר"י. ויש להעיר שבתוס' הרא"ש שם כ' עוד שאי אפשר ששמואל יחלוק על המשנה יבמות ק"ט א' שתמתין עד שתגדיל, וצ"ע שהרי אפילו אם נאמר שלשמואל אין מיאון משגדלה הרי אין זה אלא מדרבנן ולא מן התורה (שהרי אמר שמואל (ציון 666) צריכה גט מן השני) ואיך זה תידחה זיקת אחותה, ובע"כ עלינו לומר שהמשנה דיבמות ק"ט א' היא בבעל ואמר בפירוש שמקדשה בביאה זו, או שהיא שלא כשמואל, ושמואל סובר כר' ישמעאל, וכנ"ל בציון 654, וצ"ע.
  671. ↑ רשב"א יבמות שם שמה שמסיק נדה שם "נמנו וגמרו" היינו שר"י עצמו לא אמרו על קטנה. ועי' חי' הר"ן נדה שם שכתב ג"כ כך. אך כ' משום שבעל לשם קידושין. ודבריו תמוהים שהרי שמואל באמת סובר למסקנא שבועל ע"ד קידושין הראשונים (עי' יבמות שם) ומסתבר שכר' ישמעאל רבו אמרה, הרי שאין אומרים שבעל לשם קידושין.
  672. ↑ נדה נ"ב א' והיינו כרב (לעיל ציון 648) שבועל לשם קידושין.
  673. ↑ חבריו של רב כהנא, ועיי"ש שר"כ החזירם מזה משום ש"נמנו וגמרו" וכו'.
  674. ↑ נדה שם.
  675. ↑ חידושי הר"ן שם.
  676. ↑ מתיבות (הובא ברשב"א ובריטב"א ובמלחמות יבמות ק"ט) שהוכיח ממה שרבין תירץ שם לרב שקידושיה תלויין שאם בעל נעשית מקודשת גמורה ולא תירץ שאפילו לא בעל נגמרו מדרבנן, הרי שכ"ז שלא בעל אף מדרבנן אין צריכה גט ויוצאה במיאון.
  677. ↑ ר"ח ורי"ף יבמות שם, בספק הוא אם יש לסמוך על תירוצו של רבין וע"כ הולכים לחומרא וצריכה גט גם מראשון. ועי' רמב"ן במלחמות ורשב"א שם שכתבו שגם רבין סובר כך ומה שלא תירץ שקידושיה תלויים מדרבנן – משום שמה שאינה יכולה למאן משגדלה אינו משום שגמרו הקידושין אלא משום שלא תקנו מיאון בגדלות (ועי' לעיל ציון 662). ועי' רמב"ן שם שפירש כן בד' הרי"ף, וכוונתו למ"ש הרי"ף, שם שאין הלכה כשמואל משום שאינו יכול לתרץ הברייתא של קידושיה תלויין (כנ"ל ציון 655) ואם נאמר שיש לומר תלויין מדרבנן הרי יש לנו תירוץ לשמואל, וע"כ שאין לומר כן כנ"ל; רמב"ם פי"א מגירושין ה"ה; וש"ע אה"ע סי' קנ"ה סי"ב.
  678. ↑ עי' לעיל ציון 629.
  679. ↑ עי' לעיל בפ': נתקדשה שלא לדעת האב, ועי' להלן בפ': כשאביה במדינת הים, שי"א שאם אביה במה"י יש לה נישואים מדרבנן.
  680. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב שהרי גם כשהיו בה בקטנותה קידושין דרבנן אין אלו קידושין מן התורה כלל, ומ"מ לכשגדלו גמרו מה"ת, וא"כ ה"ה כשלא היו קידושין כלל, שלגבי קידושי תורה אין שום עדיפות בקידושין דרבנן. אך מ"מ אין צריכה גט אלא מספק, מפני שמסתפק שם שמא גם ביתומה קטנה כשגדלה לא גמרו הקידושין אלא מדרבנן. ועוד שי"ל שרק ביתומה גמרו הקידושין כיון שגם מקודם לכן היו קידושין דרבנן. ועי' להלן ציון 683; רמ"א סי' ל"ז סי"א בשמו; ושם נרשם בשם הריב"ש וט"ס הוא וצ"ל מהרי"ק.
  681. ↑ רמ"א שם בשם תשו' הרשב"א. ועי' ח"מ שם שכ' שלא מצא חולק על דינו של המהרי"ק ואין ראיה מרשב"א שלא כתב אלא שאם בעל היא ודאי מקודשת, אך יתכן שמודה שגם בלא בעל צריכה גט. ועי' ב"ש שם שכתב שמהתרומת-הדשן סי' ר"ח משמע שבלא בעל א"צ גט. ועי' בתשובות הגרש"ז מליאדי סי' כ"ג שתמה על הח"מ שכ' שלא מצא חולק על המהרי"ק שהרי העיקר הוא כדעת הסוברים שבלא בעל אינה מקודשת אלא מדרבנן (עי' לעיל ציון 640), ומה שדימה שם במהרי"ק לנתרצה האב אח"כ שמקודשת (לעיל ציון 357) אינו דומה כלל ששם היא בת קידושין שאביה קיים, משא"כ ביתומה. וע"ע שם בתשו' הגרש"ז שהבי בשם תשו' מהרי"ל ס"ס פ"ב שבלא נתאכלו המעות יש לחוש לקידושי תורה, אפילו אם בקטנותה לא חלו הקידושין אפילו מדרבנן, ושתלמידו מהרי"ו בסי' קי"ב חולק עליו שאין לחוש כלל לקידושי תורה, אלא משום גזירה דרבנן. ועיי"ש בהגרש"ז שהאריך. ויש להעיר שמלשון הרשב"א ותוס' הרא"ש (שעיל ציון 634- 635) משמע שדוקא כשבקטנותה היו בה קידושין דרבנן הוא שסובר רב ששת שאח"כ זה נעשה קידושי תורה, אבל לא כשלא היתה מקודשת כלל, וכ"כ בקרן אורה יבמות ל"ד א' שדוקא בקטנה שהם קידושין דרבנן גמרו אח"כ הקידושין, אבל לא בקטן שקידש אחר שיגדיל שאין כאן עכשיו קידושין כלל. וכן יש להוכיח מדברי הר"ח שהובאו ברשב"א יבמות ק"ז על המשנה שם "כל שא"י לשמור קידושיה אין צריכה למאן שהיינו שאם לא נבעלה לו משגדלה מותרת לָעולם (לעיל ציון 546) הרי מפורש שכשאין עליה קידושין כלל, אפי' כשגדלה אינו כלום.
  682. ↑ רמ"א בש"ע שם.
  683. ↑ ע"ע דבר-שלא-בא-לעולם.
  684. ↑ מל"מ פ"ד מאישות ה"ח. (ומסתפק שם גם בקטן שקידש לאחר שיגדיל).
  685. ↑ מל"מ שם שנחלקו בזה רש"י ותוס' יבמות ל"ד, ועי' בהמגיה שם שהביא ראיה מד' הרשב"א יבמות ק"ט שקטנה שגדלה הרי זה כמקדש לאחר שתגדיל (לעיל ציון 634) ודחה שרק בקטנה יתומה אומרים כן כיון שקודם שגדלה יש עליה קידושין מדרבנן. ועי' ציון הקודם. וע"ע במל"מ שם שהביא מהמהרי"ט שדייק מרש"י שם שהיינו דוקא בקידש ביום אחרן לפני שהביאה שת שערות. ופירשה במל"מ שם שהוא משום שקודם יום האחרון השערות הן שומא וא"כ אין זה מחוסר זמן בלבד אלא מחוסר מעשה – השערות, והוא דבר שלא בא לעולם. וע"ע שם במל"מ שנסתפק בנתאכלו מעות הקידושין קודם שגדלה אם מקודשת אפילו לדעת רש"י.
  686. ↑ נודע ביהודה מ"ת סי' נ"ב, שהתוס' לא נחלקו שם על רש"י אלא בעשו שליח כבקטנותם שאין מעשה קטן כלום ולא חלה השליחות. ועיי"ש שמהרשב"א יש להוכיח שחולק לגמרי על רש"י וסובר שגם בלי שליחות לא חלים הקידושין, אלא שבנוב"י שם מפרשה שהיינו דוקא כשהגדיל הזמן ואמר שתתקדש לאחר (כמפורש בלשון רש"י שם) וזה הוא דשלב"ל, ששמא באותו יום לא יבואו השערות משא"כ באמר סתם "לכשתגדיל" מודה הרבש"א שמקודשת, שהרי הרשב"א עצמו כ' בדף ק"ט ב' שהוא כמקדש לאחר שתגדיל, ולא סובר הנוב"י לחלק בין קטנה שחלו עליה קידושין דרבנן ללא חלו עליה קידושין כלל.
  687. ↑ אבני מילואים סי' מ"ג. ועי' המקנה סי' מ"ג שדעתו שהוא ספק קידושין.
  688. ↑ קרן אורה יבמות ל"ד, וכ' שם שמש"כ הרשב"א ביבמות ק"ט הוא רק בקטנה שחלו עליה קידושין דרבנן. ועי' לעיל ציון 676. וכ"כ בחזון איש נשים סי' ס"א אות ב', ועיי"ש שמעמיד ד' רש"י ביבמות שם שמעות הקידושין בעין בידה בשעה שהעריב שמש של יום אחרון משנת י"ג. והאיש והאישה והעדים יחד זמן מסירת הקידושין עד הערב, והרי זה כאומר לה עכשיו הרי את מקודשת לי במעות שבידך, ונעשה כ"עסוקים באותו ענין".
  689. ↑ עי' לעיל ציון 493.
  690. ↑ תוס' קידושין מ"ה ב' ד"ה בפירוש בשם השאילתות.
  691. ↑ הלכות גדולות בסוף ה' קידושין; תוס' שם בסוף הדיבור בשם בה"ג; סמ"ג; רמב"ן רשב"א רא"ש ור"ן קידושין שם בשם בה"ג; דעה א' בטוש"ע סי' ל"ז סי"ד ועי' ת"ה סי' ר"ח שה"ה בקידשה עצמה וכ"כ בבאה"ט בשם הר"י ווייל, ועי' לעיל ציון 514 ועל מש"כ שאם בא האב אחר שגדלה גדלו הנישואין מה כ' הב"ש ס"ק כ"ט שה"ה אם בא האב קודם שגדלה. ולגוף הדין של גדלו הנישואין עי' בפרק הקודם. ועי' רשב"א ורא"ש שם שנתספקו בדעת השאילתות שכתב שאם אביה קיים אינה יכולה להתקדש אם חולק על בה"ג, או שכוונתו דוקא כשהוא אצלה אבל בהלך למדינת הים מודה הוא לבה"ג. ובסמ"ק כתב שהשאילתות חולק על בה"ג וכ"כ בתרומת הדשן סי' ר"ח בשמו. ועי' תוס' קידושין (שלעיל ציון 685) וטור סי' ל"ז שהביאו ד' בה"ג בשם השאילתות. ובר העירו בהגהות מהרל"ח על הטור שם ובהעמק שאלה פ' משפטים ש' נ"ט שלפנינו בשאילתות אין מה שכ' התוס' והטור בשמו. ובהע"ש שם ר"ל שט"ס הוא בתוס' וצ"ל "בשם בה"ג". ועי' ת"ה סי' ר"ח שכ' שיש בידו תוספות משני פנים ושניהם כתבו כן בשם התוס'. ומהר"ח בתוס' שחיבר על האלפס כתב ג"כ כך בשם השאילתות. והרא"ש שלא כ"כ בדעת השאילתות אפשר שלא היו בידו שיטות אלו התוס'.
  692. ↑ הרא"ש שם לדעת בה"ג.
  693. ↑ הרשב"א הרא"ש וסמ"ג שם בשם התוס' (וכ"ה בתוס' הרא"ש, ובתוס' שלפנינו אין); דעה ב' בטוש"ע שם; ריב"ש סי' י"ד, וכ' שם שגם מהרמב"ם משמע שלא כבה"ג שלא הביא דין מיאון אלא ביתומה. (וצ"ע מד' הריב"ש בסי' קצ"ג שסובר כהבה"ג). ועיי"ש שהוכיחו ממה שהקשו בקידושין מ"ד ב' איך יתכן בקטנה שיש לה אב שתקדש עצמה ולא תירצו כשהלך למה"י. ועיי"ש ברשב"א שדחה ראיה זו.
  694. ↑ ר"ן קידושין שם. ועיי"ש שכ' "ואם קבלה היא נקבל".
  695. ↑ הרא"ש שם לדעת התוס'.
  696. ↑ (עי' ערך קידושין וע' קטן מחלוקת ראשונים בזה, וי"א שהיא בעילת זנות. והנה דעת הטור סי' א' שבקטן הרי"ז בעילת זנות וכאן כ' שאין זו בעילת זנות, ותירץ בט"ז ששונה כאן שאביה במה"י); רא"ש קידושין שם; טור אה"ע סי' ל"ז; ריב"ש סי' קצ"ג שגם התוס' אין חולקים על בה"ג אלא לענין שאין זה קידושין אבל מודים שאין זו בעילת זנות (ועי' ריב"ש סי' י"ד שכ' שגם בה"ג לא נתכוון לומר שהם קידושין אלא שאין זה בעילת זנות וכשגדלה אם יבעלנה תהא מקודשת גמורה. וצ"ע שהרי בלשון הבה"ג (ציון 686) מפורש שלכי גדלה גדלו הקידושין ומשמע שאפילו בלא בעילה והיינו משום שהיא מקודשת בעודה קטנה מדרבנן וכמו שהבינו כל הראשונים בד' בה"ג (ועי' לעיל ציון 642), וכ"מ בריב"ש עצמו בסי' קצ"ג ודבריו בסי' י"ד צ"ע רב.
  697. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג; רמ"א בד"מ ובש"ע סי' ל"ז סי"ד בשמו. ולא הזכיר הרמ"א "שיבעל", אך בב"ש שם ס"ק ל"ב פירשה כך כמפורש בגוף הריב"ש, שאפילו לבה"ג שחלו הקידושין מ"מ כיון שבהא האב ומיחה נתבטל והקידושין ואינה אלא מותרת להיות עמו וכדי שיגמרו הקידושין צריך שיבעול משתגדיל.
  698. ↑ רמ"א בד"מ ובש"ע שם בשם הריב"ש שם.
  699. ↑ רמ"א שם; ועי' ח"מ וב"ש שם שתמהו למה צריכה גט מן הראשון הרי אפילו לדעת בה"ג אינה מקודשת אלא למיאון (וכנ"ל ציון 687) וכשקידשה האב לאחר נתבטלו ממילא קידושי הראשון.
  700. ↑ ר' מנחם מיוני בתוס' קידושין מ"ד ב' ד"ה בפירוש; הרא"ש שם בשמו; הרמב"ן והרשב"א שם בשם "יש מרבותינו הצרפתים".
  701. ↑ קושיית ר"ת לר' מנחם בתוס' שם.
  702. ↑ תשובת ר' מנחם לר"ת שם ע"פ גיטין כ"ח ב' "שמא מת אין חוששים, שמא ימות חוששים". וע"ע מיתה.
  703. ↑ ר"ת שם; רא"ש וטוש"ע שם. ועי' רמב"ן רשב"א ור"ן שם שהביאו בשם ר"ת שמביא ראיה גם מעבד כהן ובת כהן שאם הלך הרב או האב למדינת הים בכל זאת אוכלים בתרומה ואין חוששים שמא מכר את העבד או שמא קידש הבת לישראל. ועיי"ש ברמב"ן רשב"א ור"ן שדחו הראיה ששם אין חוששים לכך שהרי יודע שאוכלים בתרומה ולא יכשילם, אבל בנדון דר"ת מנין לו לדעת שאמה תקבל בה קידושין וע"כ חוששים שמא יקבל בה קידושין מאחר. ועיי"ש שסיימו "וראוי להחמיר ולאוסרה עליו".
  704. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג, והביאוהו בד"מ ובב"ש שם והוא מטעם הנ"ל בציון הקודם לענין עד ובת כהן שאינו חשוד להכשילם.
  705. ↑ תרומת הדשן סי' ר"ח "שאע"פ שלדעת התוס' השאילתות חולקות על ה"ג מי יקל כנגדם שכל דבריהם דברי קבלה"; רמ"א בד"מ שם בשמו; ובש"ע סי"ד. "ויש להחמיר כסברא ראשונה". ועיי"ש בח"מ ס"ק כ"ט.
  706. ↑ ח"מ שם בפירוש ד' הרמ"א. ועי' לעיל ציון 687.
  707. ↑ ח"מ שם ובס"ק כ"ז. ויש להעיר שמלשונו שכ' שלא לקדשה לכתחילה משמע שאם עבר וקידשה אין אוסרים אותה עליו מטעם שמא קידשה אביה שלענין דיעבד סומכים על הפוסקים שלא חששו שמא קידשה אביה.
ערך זה הוא מתוך ערכי האנציקלופדיה התלמודית המתפרסמים בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג

EnTalSml.jpg

הגדרת הערך - קידושיה ונישואיה של בת ישראל עד שלא גדלה או עד שלא בגרה.

קידושי קטנה הם בשני דרכים: א) כשיש לה אב שמתקדשת ע"י אביה אפילו שלא לדעתה ואפילו כשהיא נערה כל זמן שלא בגרה - מן התורה (חלק זה יתבאר בשבעת הפרקים הראשונים של הערך). ב) כשאין לה אב, או שיצאה מרשותו[1], שמתקדשת ע"י אמה או אחיה[2] לדעתה – או ע"י עצמה[3] - כל זמן שהיא קטנה – מדרבנן. וקידושין אלה נקראים קידושי מיאון, משום שאם רצתה ממאנת בו ויוצאה בלא גט[4] (חלק זה, השני, יתבאר בשלושת הפרקים האחרונים של הערך).

זכות האב בבתו

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה[5] וכל שכן כשהיא קטנה[6] ואפילו שלא לדעתה[7], שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה[8]. ומקרא זה בנערה נאמר שהרי כתוב שם: והוציאו את הנערה וגו'[9]. והאב זכאי בבתו – בקטנות ובנערות[10] - בקידושיה: בכסף בשטר ובביאה[11]. בכסף – שכסף קידושיה שלו[12]. ואפילו קידשה במאה מנה הכל של האב[13]. בשטר – שאם קיבל שטר איסורין עליה הרי זו מקודשת[14]. ובביאה – שרשאי למוסרה לביאה לשם קידושין[15] על כורחה[16]. ודוקא כשמוסרה לקדשה בביאה, אבל בענין אחר לא יתכן שימסור אותה לביאה בעל כורחה, שאפילו קידשה בעל כורחה יכולה לומר: איני נבעלת לו, שמאוס הוא עלי ואין כופין אותה להיבעל לשנאוי לה, אלא שיש לה דין מורדת כמו בשאר נשים[17], אבל כשמסרה להתקדש בביאה אינה יכולה לעכב[18].

בירושלמי שאלו: האב זכאי – נוח בכסף ובשטר (שזכות היא לו שמקבל הכסף לעצמו, וכן זוכה בשטר לצור על פי צלוחיתו[19])

בביאה – מה זכות היא לאב? [20] – תיפתר שאמר לו: לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה[21] נמצא שזכאי בכסף על ידי קנייתו בביאה[22].

ומנין שכסף קידושיה לאביה? אמרו: מכיון שהאב מקבל קידושיה ככתוב: את בתי נתתי לאיש הזה[23] גם הכסף שייך לאביה[24]. ושאלו: שמא רק בקטנה שאין לה יד אמרה תורה שבידו נתינתה לשם קידושין, אבל נערה שיש לה יד היא תקדש עצמה והיא תקח הכסף?[25] ואע"פ שהמקרא "את בתי נתתי" במוציא-שם-רע נאמר שהיא נערה ככתוב: ונתנו לאבי הנערה[26], שמא כך הוא אומר: את בתי נתתי כשהיתה קטנה ועכשיו היא נערה[27], או שאמנם המקרא מדבר בנערה, והתורה אמנם זיכתה לו לקבל קידושיה – ואפילו בעל כורחה[28] - אלא שהייתי אומר שכיון שנערה היא שיש לה יד, יכולה גם היא עצמה לקבל קידושיה, וכשהיא מתקדשת בעצמה יהיה כסף הקידושין שלה, וכשאביה מקדשה יהיה כסף הקידושין שלו[29]. או שכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם כשקידשה אביה לא יזכה בכסף קידושיה[30]. והתשובה היא: שלמדים ממה שנאמר באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף[31] אין כסף לאדון זה – בצאתה מרשותו בסימני נערות – אבל יש כסף לאדון אחר. ומיהו? אביה. שכשיוצאה מרשותו דהיינו כשמתקדשת – שיוצאה מרשותו לענין הפרת נדרים שאינו מופר אלא בשותפות הארוס[32] - הכסף לאביה[33]. ועכשיו ששמענו שגם בנערה הכסף לאביה ממילא נלמד שהוא מקבל קידושיה של נערה שאין סברה שהוא יקבל כסף קידושיה והיא תקדש את עצמה[34].

בשטר וביאה מנין – שביד אביה לקדשה ולמוסרה בעל כורחה[35] - שנאמר: והיתה לאיש אחר[36] הוקשו הוויות – כסף ושטר וביאה – זה לזה[37].

אע"פ שגם הנערה היא ברשות אביה לקדשה מכל מקום נחלקו אמוראים אם יכולה הנערה גם בעצמה לקבל קידושיה. ריש לקיש סובר שהדבר תלוי במחלוקת התנאים לענין גט ששנינו: נערה המאורסה היא ואביה – או היא או אביה31 – מקבלים את גיטה. ור' יהודה אומר: אין שתי ידיים זוכות כאחת אלא אביה ולא היא32. וכמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין33 שלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת, ולר' יהודה אינה מקודשת[38] שהרי נאמר: ויצאה והיתה[39], הוקשה הויה (קידושין) ליציאה (גירושין)[40] מה גירושין, לדעת חכמים, בין היא בין אביה, אף קידושין בין היא בין אביה[41], ואעפ"י שלא לגמרי מקישים אותם, שהרי קטנה מתגרשת אף ע"י עצמה לדעת חכמים[42] ואינה מתקדשת ע"י עצמה, היינו משום שקטנה אין לה יד לקבל קידושיה, ולקבל גט יש לה יד כיון שנישאת[43], אבל בנערה שיש לה יד אין לחלק בין קידושין לגירושין[44]. ור' יוחנן אמר מחלוקת בגירושין, אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא[45], ושני טעמים נאמרו בדבר: א) גירושין שמכנסת עצמה - בקבלת גיטה[46] - לרשות אביה, בין היא ובין אביה (לדעת חכמים) שגם אביה רוצה שהיא תקבל. קידושין משפקעת עצמה מרשות אביה – אביה ולא היא[47]. ב) קידושין שמדעתה אביה ולא היא, שהתורה זיכתה לו[48], גירושין שבעל כורחה בין היא ובין אביה[49], כי מה לנו ולדעתו, הרי גם כשהוא מקבל הגירושין בעל כורחו הם[50], ואע"פ שהוקשתה הויה ליציאה[51] על כורחך לא הוקשו לדבר זה, שהקידושין כיון שאינם אלא מדעתה, כל זמן שהיא נערה – הכל תלוי בדעת האב, ודעתה אינה כלום, או שלדעת ר' יוחנן אין אומרים בכל מקום שהוקשתה הויה ליציאה, אלא במקום שנאמר נאמר, ובמקום שלא נאמר לא נאמר[52], הלכה כר' יוחנן[53].

אפילו לדעת ריש לקיש שהנערה יכולה בעצמה לקבל קידושיה מכל מקום אינה יכולה לעשות שליח לקבל קידושיה, וכדרך שמצינו בגירושין שאין הנערה יכולה לעשות שליח לקבלת הגט[54] אבל בירושלמי אמרו שזה תלוי במחלוקת ר' יוחנן ור"ל, שלדעת ר' יוחנן שאין לנערה לקבל קידושיה ואין לה דעת אצל אביה אינה עושה שליח אפילו לקבל גיטה, ולדעת ר"ל שנערה מקבלת בעצמה קידושיה יש לה דעת אצל אביה ועושה היא שליח בין בגירושין בין בקידושין[55].

במאמר – קידושי כסף או שטר שביבמה[56] - שנינו: קטנה מן האירוסין אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה, והנערה בין מדעת עצמה בין מדעת אביה[57]. ואפילו לר' יוחנן שסובר שבקידושין דברי הכל אביה ולא היא, וכן אפילו לר' יהודה שסובר אפילו בגירושין אביה ולא היא מכל מקום במאמר הכל מודים שנערה יכולה לקדש עצמה שלא מדעת אביה הואיל וזקוקה ועומדת[58].

על האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי, באיזה אופן חלים הקידושין, ואם אין בזה משום דבר שלא בא לעולם – עיין ערך דבר שלא בא לעולם.

בת יום אחד מתקדשת בכסף[59]. והוא הדין בשטר[60], אבל בביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד[61] וכן אמרו: בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה[62] שפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה[63].

אין קידושין תופסים בנפל, ואם קיבל אבי הנפל בה קידושין והמקדש קידש אחר כך את אחותה תופסים הקידושין וצריכה גט[64], ואם כן מה שאמרו שבת יום אחד מתקדשת היינו בידוע שכלו לו חדשיו, או ששהה שלושים יום אחר הקידושין שנתגלה הדבר למפרע שאינו נפל[65]. ויש אומרים שהמקדש נפל הקידושין ספק ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכים גט מספק[66].

אפילו היתה הבת חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה[67].

האיש מקדש את בתו ואין האישה מקדשת את בתה[68], שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה[69] באביה נתלית נתינתה[70].

במסירתה לחופה

האב זכאי למסור את בתו – קטנה ונערה - לחופה[71]. ואפילו בעל כורחה[72]. משום שכתוב את בתי נתתי לאיש הזה[73]. כל נתינות שבה במשמע[74], ויש מן הראשונים שסוברים שרק נערה יכול למוסרה בעל כורחה, אבל קטנה שאינה בת מסירה לחופה אינו יכול למוסרה לחופה אלא מדעתה[75].

בירושלמי אמרו שאפילו לריש לקיש שסבור לדעת חכמים שנערה יכולה לקבל בעצמה קידושיה[76] מכל מקום מודה הוא בנישואין שאינה יכולה להשיא עצמה בלי רשותו, שלא הכל ממנה להשיא עצמה להפסיד מעשי ידיה לאביה[77].

קטנה בין היא בין אביה יכולים לעכב[78]. פירוש שאם נתארסה יכולים לעכב יותר משנים עשר חודש – שנותנים לבתולה ארוסה משתבעה הבעל לפרנס עצמה בתכשיטים ולהינשא[79] - שלא להשיאה לו עד שתגדיל[80]. ושאלו בגמרא: נוח מה שהיא יכולה לעכב – מתוך שקטנה היא ולתשמיש קשה לה ואם תינשא לו, היום ולמחר כשאינה יכול לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור לביתה ונמצאת צריכה תכשיטים אחרים, ומפני טענה זו יש בידה לעכב[81] - אלא אביה אם היא נוח לה מה אכפת לו, ותירצו שסובר אביה עכשיו אינה יודעת – מנהג אישה וענין תשמיש[82] - למחר תמרוד בו ותבוא ותפול עלי[83]. ונמצאתי צריך לתכשיטים אחרים[84].

כתבו ראשונים שמה שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב היינו שבזה שהיא או אביה אינם רוצים שתינשא אינה נחשבת בכך למורדת לכתוב עליה אגרת מרד ולפחות מכתובתה[85], שהרי בדין הם מעכבים שלא תינשא עד שתגדיל[86]. ומכל מקום אינה אוכלת משלו, שאפילו אם נאמר שגם משום תקנתו אמרו שהם יכולים לעכב דהיינו כדי שלא תמרוד בו, אעפ"כ אין הוא חייב במזונותיה, שלא נתחייב במזונות אלא אם כן הוא מעכב מלינשא[87]. ועוד שאם נאמר שתקנו כן גם משום תקנתו אם כן היה בדין שגם הוא יוכל לעכב, והרי לא אמרו אלא בין היא בין אביה משמע שהוא אינו יכול לעכב[88]. ויש אומרים שגם הוא יכול לעכב מאותו טעם: שמא תמרוד עליו[89] ואם קבעו זמן הנישואין לפני שגדלה אין האב יכול לעכב, וכן הבעל – לדעת הסוברים שיכול לעכב[90] - שהרי קבעו זמן וויתרו על זכותם, אבל היא יכולה לעכב שאין האב יכול לוותר על זכותה[91].

ויש מפרשים שמה שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב היינו שיכולים לעכב מלינשא עד שנים עשר חודש משעה שתבעה הבעל לפרנס עצמה ולהכין תכשיטיה, וכדרך שאמרו בגדולה שנותנים לה שנים עשר חודש משעת תביעה, אבל משנים עשר חודש ואילך גם בקטנה אינם יכולים לעכב[92].

ויש מהראשונים שפירשו מה שאמרו בגמרא "נוח מה שהיא יכולה לעכב"[93] דהיינו שיכולה לעכב מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה יכולה לעכב עליו, משום שמה שזיכתה תורה לאב למוסרה לחופה אינו אלא כשהיא נערה שבת מסירה לחופה היא, אבל לא כשהיא קטנה שאינה בת מסירה לחופה, וכן מה שאמרו "אבל אביה אם היא נוח לה מה איכפת לו"[94] פירושו: שכיון שקיבל בה קידושין מבעל זה נמצא שהקידושין מדעתו היו, וכשנוח לה עכשיו להימסר לבעלה איך יכול הוא לעכב, ומתרצים בגמרא שלכן יכול הוא לעכב כיון שקטנה היא ואינה יודעת, ולמחר תמרוד בבעלה ותבוא אל אביה ונמצא צריך לתכשיטים אחרים[95].

ויש מפרשים מה שאמרו "נוח מה שהיא יכולה לעכב" שהינו שאע"פ שהאב יכול להשיאה בעל כורחה מכל מקום אסור לעשות כן להכניסה לחופה בלא דעתה[96].

פחות מבת שלוש שנים ויום אחד אע"פ שקידושיה קידושין גמורים[97] מכל מקום אין חופתה חופה, שפחות מבת שלוש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה, וכיון שאין לה ביאה אין לה חופה[98]. ואפילו לדעת הסוברים שחופה שאינה ראויה לביאה היא חופה[99], היינו כשאינה ראויה לביאה מחמת איסור, אבל פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד שאינה ראויה לביאה מחמת עצמה לדברי הכל אין חופתה חופה[100]. ונחלקו אחרונים: יש אומרים בדעת אחד הראשונים שפחותה מבת שלוש שנים ויום אחד חופתה חופה, אלא שאינה אוכלת בתרומה שכיון שאין ביאתה ביאה אף הוא חוזר ומשלחה אצל האב וחוששים שמא תמזוג כוס לאחיה ולאחיותיה, וכן שכיון שאינה ראויה לביאה אינו בודק אותה וחוששים לסמפון[101], ויש שכתבו שלדברי הכל חופת פחות מבת שלוש שנים ויום אחד אינה חופה[102].

האיסור לקדשה או להשיאה כשהיא קטנה

אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[103]. ואעפ"י שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן[104], אלא מצוות חכמים שלא יקדשנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[105], אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה[106] - שטורח הוא לה[107] - אבל פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה[108]. ואין חוששים שמא ייכנס בה פחד מעכשיו ותחלה[109]. זה שפוסקים להשיאה כשהיא גדולה היינו דוקא בלא קידושין – אלא שידוכין בלבד[110] - אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[111], ויש מהראשונים שסוברים שמותר אפילו לקדשה כשהיא קטנה, שמי יאמר לנו שהלכה כמי שאומר שאסור לקדש בתו הקטנה, שהרי מצאנו אמוראים שקידשו בנותיהם הקטנות ולא חששו לאיסור זה[112], ויש מהראשונים שכתבו שעכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגברת עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם[113], וגם אנו מתי מעט ואין מוצאים תמיד זיווג הגון[114].

יש שכתבו שאם האב אומר לבתו צאי וקבלי קידושייך, והיא מקבלת הקידושין בעצמה[115], מותר לקדשה כשהיא קטנה[116] ומכל מקום יש שכתבו שגם בזה מצוה להמתין עד שתגדיל[117].

יש שנתקשו ממה שאמרו חכמים המשיא את בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר[118]: וידעת כי שלום אהליך ופקדת נויך ולא תחטא[119], וסמוך לפרקן עדיין קטנים הם[120], ותירצו שלא אסרו אלא לקדש קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה, אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפרקה אע"פ שעדיין קטנה היא, ומה שאמר "עד שתגדל" היינו משום שאין רגילות שקטנה תאמר בפלוני רוצה עד שתגדיל, אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה אפילו קטנה, אם סמוכה היא לפרקה, ועוד ש"עד שתגדל" אין רוצה לומר גדולה אלא שתהא בעלת שכל[121], וכן כתבו ראשונים שכל שיש בה דעת ומתרצית בדבר, וכל מקום שאין לחוש שתמאן בו מותר לקדשה וגם מצוה היא עליו[122]. כמו שנאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים[123]. ויש שרצה לפורש ש"עד שתגדיל" היינו סמוך לפרקה שאז מותר ומצוה להשיאה[124].

יש מהגאונים שכתבו שאין לאדם לקדש את בתו עד שתבגר[125], ומהאחרונים שיש פירשו דבריהם "שתבגר" – היינו שנעשה בשרה עבה והגיעה לתאוות אישות, ואז מצוה להשיאה אפילו כשהיא קטנה, וזהו סמוך לפרקן האמור בגמרא[126].

כדרך שיש איסור על האב להשיא את בתו קטנה כן אסור לאיש לישא את הקטנה. אמרו חכמים: המשחקים בתינוקות מעכבים את המשיח[127], היינו אותם שנושאים קטנות שאינן בנות לידה[128] והוא ראוי להוליד נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה[129].

ומכל מקום משום איסור השחתת זרע אין כאן כיון שמשמש כדרכו[130], ולכן בדיעבד כשעבר ונשא קטנה מותר לשמש עמה[131] ויש מן האחרונים שרצו לומר בדעת ראשונים שהאיסור לישא את הקטנה הוא משום השחתת זרע, ואע"פ שמותר לשמש עם עקרה וזקנה היינו משום שבשעה שנשאה לא היה יודע שהיא עקרה או זקנה, אבל הנושא קטנה חשוב כמוציא זרע לבטלה כל ימי קטנותה[132].

בברייתא שנינו: ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה[133], ונאמרו על זה בגמרא כמה פירושים: (א) רבה אומר שר' אליעזר סובר כר' מאיר שחוששים למיעוט[134], וחוששים שמא תמצא קטנה זו אילונית[135]. וסובר כר' יהודה שאומר אילונית זונה היא[136] ואסורה לכהן. ודחו בגמרא פירוש זה[137]. (ב) רב אדא בר אהבה אומר שהכוונה לכהן גדול שאסור לקדש את הקטנה, משום שאימתי קונה אותה קנין גמור? לכשגדלה – שקידושי קטנה אינם כלום[138] - וכשגדלה בעולה היא. והרי היא כאנוסת עצמו ומפותת עצמו[139] וגם פירוש זה נדחה. שאם בשקידשה אביה – קידושין גמורים הם מקטנותה. ואם בשקידשה עצמה – דברי ר' אליעזר הם ולא רבנן?[140]. כלומר: שמשמע שרבנן חולקים על ר' אליעזר ובאופן זה בודאי היא כבעולת עצמו ולא היו רבנן חולקים עליו[141]. (ג) רבה אמר שהכוונה לכהן הדיוט שאסור לקדש קטנה משום שחוששים שמא תתפתה ותזנה עליו לפי שאין בה דעת[142] ותאסר עליו, אבל בישראל אין חוששים לכך שאפילו אם תתפתה – פיתוי קטנה אונס הוא[143]. (ד) רב פפא אמר שמדובר בכהן גדול, ור' אליעזר סובר כאותו תנא ששינינו: כי אם בתולה מעמיו יקח אשה[144] יכול קטנה תלמוד לומר אשה, אי אשה יכול בוגרת תלמוד לומר בתולה, הא כיצד? יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת, וזוהי נערה[145]. ורב נחמן בר יצחק אומר שהוא כאותו תנא ששנינו: בתולה אין בתולה אלא נערה וכן הוא אומר: והנערה טובת מראה מאד בתולה[146].

גם בירושלמי אמר שכהן גדול לא ישא את הקטנה[147]. ושאלו שם: אם אירס את הקטנה ונתמנה להיות כהן גדול אם מותר לו להכניסה? והשיבו: שאסור, שקורא אני עליה אישה ולא קטנה[148].

ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שכן הלכה, שכהן גדול אוסר בקטנה ומצוותו בנערה[149], ואע"פ שר' אליעזר אמרה אין חכמים חולקים עליו בזה[150], ויש חולקים וסוברים שאין זו אלא דעת ר' אליעזר וחכמים חולקים וסוברים שמצוותו בקטנה או בנערה[151].

כתבו אחרונים שאפילו לדעת הסוברים שכהן גדול אסור בקטנה היינו דוקא נישואין אבל קידושין לחוד מותר, שכיון שסופה להיות נערה תחתיו מותר לארסה על דעת לכנסה נערה ומהמקרא "אשה" שלמדים "ולא קטנה" היינו שלא יבעלנה קטנה[152]. עוד כתבו שביאה לחוד שלא לשם אישות גם כן אין איסור, ואין איסור אלא בדרך אישות, וכמו באיסור בעולה לכ"ג לדעת הסוברים שאין איסור אלא בבועלה לשם אישות[153] ונסתפקו אחרונים בכהן גדול שעבר ונשא קטנה אם מפרישים אותה ממנו עד שתעשה נערה, או שמחייבים אותו להוציאה בגט, או שבדיעבד מתירים לו לקיימה, וכמו בבוגרת ומוכת עץ שאם עבר ונשא יקיים[154].

אע"פ שמצוה על האב להשיא בתו[155], מכל מקום אסור להשיאה לזקן, וכך אמרו חכמים: אל תחלל את בתך להזנותה[156] זה המשיא את בתו לזקן[157], שמתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו[158], ועליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה[159], שמחבר שבע לדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה, זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע[160].

כשהבת ברשות עצמה

נערה שמת אביה מתקדשת בעצמה, וקידושיה קידושי תורה[161]. בגרה הבת אין לאביה רשות בה, והרי היא ככל הנשים שאינן מתקדשות אלא לדעתן[162].

השיאה האב ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה אע"פ שעדיין קטנה היא, שכיון שנישאת אין לאביה רשות בה לעולם[163] והרי היא כיתומה בחיי האב[164] אבל אם קידשה (בלא נישואין) ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה, ואפילו כמה פעמים[165]. וכך אמרו חכמים: מוכר אדם את בתו לאישות ושונה – קיבל בה קידושין ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר, וכסף קידושיה שלו, אם לא בגרה[166]. – לאישות אחר שפחות – מוכרה בקבלת קידושין אחר שמכר ושפחות ויצתה וחזרה אליו[167] - אבל לא לשפחות אחר אישות[168]. שאם קיבל בה קידושין וחזרה אליו, שנתאלמנה, אין חוזר ומוכרה לשפחות[169]. ויש מן התנאים שסובר שמוכר אדם את בתו לשפחות אחר אישות[170].

קידשה אביה בדרך – בבוקר[171] - וקידשה עצמה בעיר - בערב[172] -0והרי היא בוגרת – שבדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום[173] - נחלקו אמוראים: רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו – וקידושיה קידושין ולא של אביה[174] - ; ושמואל אמר חוששים לקידושי שניהם[175]. שמא כשקידש האב נערה היתה וקדמו קידושין[176]. ופירשו בגמרא שאם היא בתוך ששה חדשים שבין נערות לבגרות – שכשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים. ופעמים שהיא ממהרת לבגור, וסימניה ניכרים בדדיה[177] - לדברי הכל חוששים לקידושי שניהם. וצריכה גט משניהם[178], ואין אומרים מתוך שעכשיו היא בוגרת בבוקר גם כן בוגרת היתה[179], אלא רק עכשיו הוא שבגרה[180], שכל אותם ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה, ושמא עכשיו הוא שבגרה[181]. והוא הדין אם קידשה אביה לבדו הרי היא ספק מקודשת וצריכה גט, ואין אומרים שהיא ודאי מקודשת שנעמידה בחזקת נערה וברשות האב היא שהרי כנגד זה יש לה חזקת פנויה ועל כן הוא ספק קידושין[182], אם היא בלבד קידשה עצמה נחלקו אחרונים: יש אומרים שהיא ג"כ ספק מקודשת[183], ויש אומרים שאין חוששים לקידושיה כלל שהרי חזקת נערה וחזקת פנויה לה[184].

ויש מן הראשונים שסובר שבתוך ששה חדשים שהרי היא בחזקת נערה ואנו אומרים בתורת ודאי שעכשיו הוא שבגרה, וקידושיה שלה אינם כלום, וקידושי אביה הם קידושי ודאי[185].

ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שבתוך ששה חדשים לעולם היא נערה ואפילו מביאה סימני בגרות. וקידושי אביה הם קידושי ודאי וקידושי עצמה אינם כלום[186].

אם נתקדשה לאחר ששה חדשים מנערותה לדבר הכל אין חוששים לקידושי אביה כלל, שהרי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד[187] וודאי מששלמו לה ששה חדשים בגרה לה[188].

מחלוקת האמוראים היא בשנתקדשה באותו יום אחרון שמשלים ששת החדשים, והיום הזה היא בחזקת שתבגר[189], שבאותו יום אין בה לא חזקת נערות ולא חזקת בגרות שהיום היא עומדת להשתנות[190] - רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, משעכשיו היא בוגרת בבוקר ג"כ בוגרת היתה – שכל היום היא בחזקת שתביא[191] - ושמואל אמר עכשיו הוא שהביאה סימנים[192].

וכתבו ראשונים שמחלוקת רב ושמואל היא רק בקידשה אביה וגם קידשה היא את עצמה, שאילו בקידשה אביה גרידא מודה שמואל שאינה מקודשת שמעמידים את האישה בחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה[193]. ועוד שהרי היא בוגרת לפנינו ("תרתי לריעותא"[194]) ואין קידושי האב קידושין, אבל עתה שקידשה אף היא את עצמה שוב אינה בחזקת פנויה ש"ממה נפשך" אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושין שלה, ומשום כן חולק שמואל וסובר שחוששים לקידושי שניהם[195], ולכן נקטו המחלוקת של רב ושמואל רק באופן שקידשה אביה תחילה ואח"כ קידשה היא את עצמה, שאילו להיפך, כשקידשה היא עצמה תחילה ואח"כ קידשה אביה מודה שמואל שאין חוששים לקידושי האב שהרי היא בחזקת פנויה והיא בוגרת לפנינו ששמא בשעה שקידשה עצמה עדיין נערה היתה וכשקידשה אביה כבר היתה בוגרת ופנויה היא[196]. ומכל מקום אף בקידשה אביה לחוד אם אינה מכחישתו לומר מן הבוקר בוגרת הייתי הם ספק קידושין. שאף שמצד חזקת פנויה צריך לומר שבוגרת היתה, מכל מקום חוששים שמא נתרצית למעשה אביה והוא שלוחה לקבל קידושיה[197].

קידשה היא עצמה גרידה אפילו לרב אינה מקודשת בודאי ואינה צריכה גט אלא מספק, ואין אומרים מכיון שהיא עכשיו בוגרת גם מקודם לכן בוגרת היתה ומוקדשת בודאי, שהרי מצד שני יש להעמידה בחזקת פנויה ולומר שהיתה נערה ולא חלו קידושיה ועל כן אינה מקודשת אלא מספק[198].

הלכה כרב שאומרים הרי היא בוגרת לפנינו, ומתוך שהיא עכשיו בוגרת מן הסתם גם כשקידשה האב היתה בוגרת ולא חלו בה קידושי האב[199]. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שאפילו באין הבת מכחשת את האב ג"כ לא חלו קידושי האב, שהרי בגמרא אמרו שמחלוקת רב ושמואל היא באין הבת מכחישתו, אבל במכחישתו ואומרת כבר בגרתי מאתמול[200], או שאומרת הבאתי סימנים מהבוקר[201], אפילו שמואל מודה שאומרים מכיון שעכשיו היא בגורת מן הסתם גם בשעה שקידשה אביה היתה בוגרת[202]. ומכיון שהלכה כרב הרי שאפילו באין מכחישתו אין קידושי האב קידושין[203]. ונסתפקו אחרונים לדעה זו במודה לדברי האב ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקידשה אביה אם נאמר שאינה נאמנת שאין בכוחה לאסור עצמה על המקדש שהיא קידשה עצמה אליו, או נאמר שבאופן שהיא מסכימה לדברי האב חוששים גם לקידושי האב[204]. ויש שברור להם שגם במודה לדברי האב אין חוששים לקידושי האב[205] - ויש אומרים שרק במכחשת את האב לא חלו קידושי האב, אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם[206], וטעמו של דבר הוא או משום שסוברים שמחלוקת רב ושמואל היא רק במכחישתו, אבל אינה מכחישתו אפילו רב מודה שחוששים לקידושי שניהם[207], או משום שנסתפקו במה חולקים רב ושמואל אם באינה מכחישתו, אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה שאין חוששים לקידושי האב או שמא אין חלוקים אלא במכחישתו, אבל באינה מכחישתו מודה רב שחוששים לקידושי שניהם, והואיל וספק הוא במה דיבר רב על כן הולכים לחומרא שרק במכחישתו אין חוששים לקידושי האב[208], ולדעה זו נוטים אחרונים לומר שה"ה בקידשה אביה לחוד אם אינה מחכישתו צריכה גט מספק ואין אומרים שנעמידנה בחזקת פנויה[209].

היתה הבת ספק בוגרת, בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי זו מקודשת בספק ולפיכך צריכה גט מספק[210]. ספק בוגרת שאמרנו היינו שיש ספק בשנותיה אם כבר עברו עליה ששת החדשים שבין נערות לבגרות[211].

על שאר דיני הספקות אם היא בוגרת, וסימני הבגרות – ע"ע בוגרת.

ע"י שליח וכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך

כשם שהאב יכול לקדש בתו קטנה ונערה על ידי עצמו כך יכול לקדשה ע"י שלוחו[212]. ומכל מקום מצוה בו יותר מבשלוחו[213]. ומן האחרונים יש שכתב שאין יתרון באב יותר מבשלוחו[214].

על האב שעשה שליח לקדש בתו ואח"כ קיבל בעצמו קידושיה וכן אם עשה אח"כ שליח אחר לקבל קידושיה אם אומרים שביטל בזה את השליח הראשון – ע"ע שליחות וע' קידושין.

אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך[215]. למדו דבר זה מייעוד (קידושי האדון את אמתו העבריה לו לאשה[216]). ולדברי ר' יוסי בר' יהודה אם בא לייעדה בסוף שש שנים צריך שיהא שהות ביום אחרון כדי שתעשה עמו בשווה פרוטה ומקדשה במה שמוחל לה שווה פרוטה זה, אבל אם אין עליה חוב של שווה פרוטה אינה מקודשת, שמעות הראשונות – שנתן האדון לאבי הבת כשקנה אותה – לא לקידושין ניתנו[217]. נמצא שהבת היא שמקבלת כסף הקידושין, ומשום שהואיל ומכרה האב ויודע שהאדון יכול לייעדה לאחר זמן הרי זה כאומר לה: קבלי קידושייך[218], ומכאן הוא שלמדנו שאומר אדם לבתו הקטנה: צאי וקבלי קידושייך[219].

שאלו ראשונים מה צורך ללמוד הדבר מייעוד הרי פשוט הוא שמתקדשת כמו שאמרו: תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב – ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אע"פ שלא הגיעה הנאה לידו, הוא הדין באישה זו אע"פ שלא הגיעה הנאה לידה היא מקנה את עצמה[220] - וכל שכן כשאמר לבתו[221], שכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך הרי זה כאומר לה: כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו כאילו נתנו לי[222].

בתשובת שאלה זו ובביאור כל עיקר הדין של צאי וקבלי קידושייך נחלקו ראשונים, ושלוש שיטות בדבר:

(א) יש אומרים שלא שייך כאן דין ערב, שהערב מדבר עם המלוה, וכאן לא דיבר האב עם המקדש[223]. ועוד שנתן לה רשות להתקדש אפילו בשטר ולא שייך בזה דין ערב, שערב משתעבד בשביל הנאת הלווה, וכאן אין האב נהנה כלום בקבלת השטר שלה[224]. אלא שכשאמר לה צאי וקבלי קידושייך הרי זה כאילו נותן לה זכותו שזיכתה לו תורה עליה שיקבל בה קידושין – שהיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה[225], וההוכחה מייעוד היא שאע"פ ששם לא דיבר האב לא עם המקדש ולא עם הבת מכל מקום אנו רואים שקטנה יש לה יד לקבל קידושיה ממה שמצינו שמתייעדת ע"י עצמה שאילו לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין ייעוד[226], ויש שכתבו שבייעוד אנו חושבים את המכירה כאילו אמר לה: זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה[227], ואע"פ שאינו דומה לגמרי, שבייעוד אילו רצה האב לחזור בו אינו יכול, אלא אם כן קידשה לאחר, ובאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר[228].

אחרונים ביארו את הלימוד מייעוד שזה ודאי שדין ייעוד חידוש הוא מגזירת הכתוב שהרי אין האב יכול לחזור בו, ועוד שאפילו פסק האב על מנת שלא לייעד – מייעד, שהוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, ועוד שלדעת אחרים יכול לייעד אפילו בעל כורחה של בת[229], אלא שגדרו חז"ל איזה דברים הם מחודשים בייעוד, ואיזה מהם יש בהם מדין קידושין הכללי, והיינו שאין החידוש אלא בענין הריצוי של אב שחשובה המכירה כמוסר לה רשות הקידושין, אבל קניין הקידושין שבייעוד הוא מדין קידושין הכללי, ומכאן שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך[230].

ואע"פ שקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה, אך כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרוקן רשותו אצלה הרי ידו כידה, ודומה קצת להרשאה שבכל מקום[231].

וכשמקדשה בכסף אע"פ שקטנה לאו בת זכייה היא מכל מקום זוכה היא בכסף – שבדעת אחרת מקנה אותו יש לקטן ולקטנה זכייה מן התורה[232], ואע"פ שזו זוכה לאחרים היא, שכסף קידושיה לאביה הוא[233], והרי אין קטן זוכה לאחרים אפילו בדעת אחרת מקנה אותו[234], יש לומר שהטעם שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הוא משום שלזכות עצמו הוא נותן דעתו ומתכוון לזכות, אבל לזכות אחרים אינו נותן דעתו כ"כ ואינו זוכה להם וכאן כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום שבח נעוריה מ"מ זכייתה זכיה[235] או שידה כיד אביה לזכות לו כשיש דעת אחרת מקנה שאין זה גרוע מחצרו שקונה דבר של זכות שלא מדעתו[236]. ויש שכתבו שמדובר כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשה בשטר שאינו ממון שנצטרך יד לזכות, ודַי במה שיש לה יד לקבל קידושיה, או שמקדשה בביאה, או במאכילה ומשקה אותה שווה פרוטה ומקדשה באותה הנאה[237].

אינה מתקדשת אלא אם כן יש לה יד לשמור הקידושין, כגון שהיא בבחינת "צרור וזורקו, אגוז ונוטלו" – שאם נותנים לה צרור זורקתו, וכשנותנים לה אגוז נוטלתו[238] - אבל בפחות מכאן אינה מתקדשת, ואע"פ שלקידושי מיאון צריך שתגיע לעונת הפעוטות – מבת שש עד בת עשר כל אחת לפי חריפותה[239] - במקום שיש לה אב וקיבלתם מרצונו די לנו ב"צרור וזורקו אגוז ונוטלו"[240].

ויש שכתבו שבאומר לה צאי וקבלי קידושייך אין האב זוכה בכסף הקידושין[241].

לשיטה זו – שהוא מטעם שהאב מוסר לה זכותו והיא היא מקבלת הקידושין – יכולה להתקדש בין בכסף בין בשטר[242] בין בביאה[243].

האב יכול לחזור בו מנתינת רשותו ושוב אינה יכולה לקדש עצמה[244]. וכן אם מת האב אינה יכולה להתקדש שהרי זו כהרשאה, וכשמת המרשה בטלה הרשאתו[245].

(ב) ויש מפרשים שדין צאי וקבלי קידושייך הוא משום שאנו חושבים כאילו אמר האב: כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון, שהרי אמרו שאם אמרה האישה למקדש: תנם לפלוני שיקבלם לי, או תנהו לכלב שלי מקודשת[246], וכן כשאומרת תנם על גבי סלע שלי מקודשת[247]. או שהרי זה כאומר: זרוק מנה לים ואקדש אני לך שמקודשת באותה הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיה[248], והוא הדין כשאומר לה צאי וקבלי קידושיך הרי זה כאומר: כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו באותה הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיה[249].

לשיטה זו הלימוד מייעוד הוא בזה שבייעוד אף שלא דיבר האב עם האדון על קידושיה כלל מכל מקום כיון שאם רצה מייעד הרי זה כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך, וכאילו אמר לו כשתתן הכסף בידה תתקדש לך[250].

ויש שכתבו שדין צאי וקבלי הוא באופן שאמר האב למקדש: תן הקידושין לבתי ותתקדש לך, והרי זה כאומר תנם על גבי סלע שלי או תנם לכלב שלי שמקודשת, אבל אם לא אמר האב למקדש כך אינה מקודשת וקבלה שלה כמו שאינה[251].

לשיטה זו יש שכתבו שדין צאי וקבלי שייך גם בקידושי כסף וגם בקידושי שטר[252], ויש שכתבו שדין צאי וקבלי קידושייך שייך רק בקידושי כסף ולא בקידושי שטר, שהרי למדנו הדין מייעוד שהוא בכסף ויש לומר בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו. שבכסף י"ל שמקודשת שהרי זה כתנהו לכלב שלי שמוקדשת, משום שאכילת הכלב הנאה הוא לה, והוא הדין קבלת הבת כסף קידושיה הנאה היא לו, אבל קידושי שטר שאינם מתורת הנאה – גבי קטנה שאין לה יד לא שמענו[253]. או שבכסף מקודשת מדין ערב שהרי הוא כאומר תנם על גבי הסלע או תנהו לכלב אבל בקידושי שטר אינו כן, שצריך שיהא דומה לגט שכתוב בו ונתן בידה, ושבבוגרת צריך שיגיע הגט ליד האישה, או ליד האב כשהיא ברשותו, או ליד שלוחם כיון שקטנה אין לה לא יד ולא שליחות, כשם שאינה מתגרשת על יד עצמה אע"פ שאמר לה צאי וקבלי גיטך, כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה[254].

(ג) ויש מן הראשונים שכתב בדין צאי וקבלי קידושייך שהוא מדין שליחות, שמה שאמרו אין שליחות לקטן היינו דוקא לזכות לאחרים בשליחותו, אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מועלת שלחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קידושין בשבילה[255] שהאב מקנה אותה לבעל בקבלת קידושיה שמקבלת בשליחות אביה[256].

יש מן האחרונים שכתבו בדעתם של הראשונים שמפרשים מטעם שליחות שעדיף הוא מסתם שליחות, שהרי אותם ראשונים עצמם כתבו שהאב מוסר לבת את כח הקידושין לקדש עצמה מדעתה[257] ועוד שאם שליחות רגילה היא א"כ צריכה לזכות בַּכסף לאביה ואין קטנה זוכה לאחרים אלא לעצמה[258] אלא רצונם לומר שהאב מוסר לה זכותו והיא – היא המתקדשת וזוכה בַּכסף לעצמה[259], ומסירת זכות זו של האב לבת היא הנקראת שליחות. ומה שאמרו שלזכות לעצמה יש שליחות לקטן היינו משום שהרי גם כשאביה מקדשה הרי היא - היא המתקדשת, אלא שנתנה תורה לאב כח קידושיה, הילכך כשהאב נותנה לה, יפה זכתה בכח זה[260].

יש שנתספקו אם בדין צאי וקבלי מועיל גילוי דעת, דהיינו שהאב לא אמר לה כן בפירוש אלא גילה דעתו שרוצה שתקבל הקידושין, ואף שאם נאמר שהוא מטעם שליחות הרי בשליחות של קידושין מועיל גילוי דעת[261] אכן הרי אמרו גם כן הטעם שהוא מוסר לבתו כחו וזכותו לקדשה, ויש לומר שאותה מסירת-כח-וזכות צריכה להיות בפירוש ולא בגילוי דעת, ולכן לכל הפחות לכתחילה יאמר לה בפירוש[262].

כשאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך צריך לומר כן בפני עדים, שהרי עושה אותה שליח לקבלה, ושליח קבלה צריך עדים[263].

יש ששאלו לדעת הסוברים שדין צאי וקבלי קידושייך הוא מטעם שליחות א"כ כשמקדשה בשטר צריך לכתוב השטר מדעת האב שהוא מקבל הקידושין, ואיך מועיל אם יכתוב מדעת הבת, הרי לזה אין מועלת שליחות, שיאמר לשליח שיאמר לפלוני לכתוב שטר[264].

ויש שכתבו שיכול לכתוב השטר מדעת הבת כיון שיש לה כח הקידושין מיד אביה א"כ היא מקבלת הקידושין ועומדת במקום אביה גם לענין זה[265].

ולענין הלכה רוב הפסוקים סוברים שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך[266], ואע"פ שלא דייקנו כן אלא מדברי ר' יוסי בר' יהודה שאומר אצל ייעוד מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו[267] והרי הלכה כחכמים שמעות הראשונות לקידושין נתנו[268], אלא שמכל מקום דין צאי וקבלי שדייקנו מדברי ריבר"י אמת הוא לדברי הכל, שמה שחכמים חולקים עליו מטעם אחר הוא[269], או שנקט ריבר"י משום שיש לדקדק כך מתוך דבריו, אבל לחכמים יהיה הדין כן מדין ערב[270]. ויש שהוכיחו כן ממה שאמרו בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב שאם שידך בו האב מתחילה חוששין לקידושין שמא נתרצה האב[271], וכל כן כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך. הלכך יש בני אדם שכשמשדך האב לבתו מניח לה שתקבל קידושיה היא עצמה[272].

ויש פוסקים להלכה שאין אדם יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושייך שלא אמרו כן אלא לריבר"י אבל חכמים שהלכה כמותם אין ראיה לכך ואין הדין כן[273]. ואינו דומה לדין ערב ששם מדובר באופן שהאישה נהנית בקבלת אותו פלוני, כגון שמוטל עליה לפרנסו ונשכרת במה שנתן לו, אבל כאן אין האב נהנה בקבלת הבת לכך צריך האב עצמו לקבל קידושי בתו הקטנה להוציא עצמו ממחלוקת ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין[274].

ויש שכתבו שאפילו לדעת הסוברים שאינו יכול לומר לבתו צאי וקבלי קידושיך היינו רק כשהיא מקבלת קידושיה שלא בפניו מדעתה ורצונה, אבל כשעומד על גבה ותופש בידה לקבל הקידושין הרי זה כאילו קיבלם הוא בעצמו[275]. וכדי להוציא נפשו ממחלוקת יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלם שהרי זה כאילו קיבלם בעצמו[276]. ובכך עדיף יותר משיקבלם הוא עצמו שהרי אסור לקדש בתו הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה[277], אבל כשנתן לה רשות והיא מקבלתם מותר[278]. וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר ואין האב אצלם כשמקבלים קידושין – הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הרי זה כמחזיק בידה בשעת קבלה[279].

נוסחאות השטר

קידושי בתו בשטר כיצד? כתב לו-המקדש-על הנייר או על החרס, אע"פ שאין בו שווה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאשה, הרי זו מקודשת[280]. בין ע"י אביה – שאביה קיבל השטר – בין ע"י עצמה – שקיבלתו היא מדעתו של אב[281] - מקודשת. והוא שלא בגרה[282]. ונחלקו ראשונים יש אומרים שבקיבלה היא מדעת אביה הלשון "בתך מקודשת לי" הוא לאו דוקא, שגם אם יכתוב "הרי את מקודשת לי" הרי היא מקודשת, ומה שנקט לשון "בתך" היינו לומר שאפילו נתן לה בלשון "בתך" זה מועיל וכל שכן בלשון "הרי את". ועוד להשמיענו שאם כתב "הרי את" ונתן לאביה קודם שבגרה אינה מקודשת[283].

ויש חולקים וסוברים שבקידושי כסף שהכסף הוא שקונה ואמירה לא נצרכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה לפיכך בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה, אע"פ שהוא מקדשה, כשם שהנותן גט לשליח קבלה אינו מדבר עם האישה, אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית, אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקידושין, כשם שהמגרש אשתו ע"י שליח צריך שיכתוב בגט "הרי את מותרת", שאם כתב הרי בתך או אחותך אפילו בשנעשה להן שליח ודאי אינו מועיל, שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים, לפיכך אפשר שצריך שיכתוב בשטר הקידושין "בתך". אבל כשנותן לה השטר אומר לה הרי את מקודשת לי, כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו, אע"פ שכתוב בגט "הרי את"[284]. ואם שינה בדברים אלה, שכתב בשטר הרי את ושבעת נתינה אמר הל "בתך" אעפ"כ היא מקודשת[285]. אבל אם נתן הקידושין לאב (בין בכסף בין בשטר) ואמר לו הרי את אינו מועיל שהרי האב אינו שליח הבת[286].

ואם האב עומד אצל הקידושין אפילו כשנותן הקידושין לה הרי זה כאילו קיבלם האב[287], וצריך לומר לכתחילה "בתך מקודשת לי", ואם אמר הרי את מקודשת אין קפידא שרוצה לומר הרי את מקודשת לי מכח אביך[288].

נתקדשה שלא לדעת האב

קטנה שקידשה עצמה בחיי אביה והשיאה את עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין[289]. ונחלקו אמוראים בקטנה שנתקדשה בלא לדעת אביה – לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע[290] - רב ושמואל אומרים צריכה גט וצריכה מיאון. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו אין קידושין תופסים באחותה[291]. הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקידושיה והיא גרושתו ממש, ושוב אין קידושין תופסים לו באחותה, באחות גרושתו היא, ואם קידש אחותה יבואו להוציאה בלא גט[292]. – דברי רב ושמואל הם דוקא בששידך[293]. ששידך בה לאביה קודם קידושין שיש להסתפק שמא תרצה כששמע, והם קידושין למפרע[294] אבל בלא שידך אין חוששים שמא נתרצה האב, וגם מיאון אינה צריכה, שאין מיאון אלא משום חשש הגט[295]. ויש שרצו לומר שבלא שידך אין צריכה גט אבל צריכה מיאון[296]. ועולא אמר: אינה צריכה לא גט ולא מיאון[297]. שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה[298]. ונחלקו שתי לשונות בגמרא. יש אומרים שעולא מדבר בלא שידך, אבל בשידך מודה הוא שצריכה גט ומיאון. ולדעה זו רב ושמואל סוברים שאפילו בלא שידך צריכה גט ומיאון[299], ונחלק עליהם עולא וסבר שבלא שידך אין צריכה כלום. ויש אומרים שרב ושמואל מדברים רק בשידך ועולא חולק וסובר שאפילו שידך אין צריכה לא גט ולא מיאון[300]. גם רבינא סבר שאפילו בשידך אין צריכה לא גט ולא מיאון[301].

יש מהראשונים שגורסים במחלוקת האמוראים: נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה[302]. ויש שכתבו לדבריהם שבקטנה לדברי הכל אין חוששים שנתרצה, שודאי לא נתרצה בקידושיה כיון שקטנה היא[303]. ולגירסתם אע"פ שנערה היא מ"מ שייך בה מיאון לדבריהם כדי שלא יאמרו אין קידושין תופסים באחותה[304]. ורוב הראשונים כתבו שגורסים קטנה, ואף שהוא הדין בנערה חוששים שמא נתרצה האב וצריכה גט, מכל מקום מיאון אינו שייך אלא בקטנה[305]. ואע"פ שיש חשש שיאמרו אין קידושין תופסים באחותה, מ"מ לא תקנו שתמאן אלא בקטנה ששייך בה מיאון ולא בנערה[306]. ואפשר שנערה צריכה הכרזה שמה שהצרכנו גט אינו משום שהיו בה קידושי תורה – כדי שלא יבואו לומר אין קידושין תופסים באחותה[307]. ויש שכתבו שרק בקטנה חוששים שמא נתרצה, ומה ששותק הוא משום שכועס[308]. ונדחו דבריהם[309].

קטנה שמתקדשת שלא לדעת אביה שצריכה גט ומיאון לדעת רב ושמואל הרי זה נחשב שנתקדשה בעצמה ויכול אביה למוכרה לאמה, ואפילו לדעת האומר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות[310]. היינו רק בשקידשה אביה אבל זו שנתקדשה בעצמה יכול אביה אח"כ למוכרה לשפחות[311], ויש שכתבו שאין זה אלא בלא שידך שאינה צריכה אלא מיאון[312]. אבל בשידך שצריכה גט ומיאון הרי זה כקידשה אביה ושוב אינו יכול למוכרה[313].

מה שרב ושמואל חוששים שמא נתרצה האב היינו בין שהאב במדינת הים ולא שמע על הקידושין כלל ומכל מקום חוששים שמא יתרצה כשישמע[314]. ובין כשהאב כאן ושמע בקידושיה שאע"פ שהוא כאן[315] כל שלא נתרצה בפירוש אינם קידושי ודאי[316]. ויש שכתבו שאפילו נתרצה לאחר מכאן בפירוש עדיין אינם קידושי ודאי שמא בעת הקידושין לא רצה[317]. ואם בעת ששמע שתק ואח"כ הוא צווח ואומר שאינו רוצה בקידושין מכל מקום הם ספק קידושין שמא בעת ששמע רצה[318]. ומה שהוא צווח עכשיו נמלך הוא ואין אומרים הוכיח סופו על תחילתו[319]. ויש שנסתפקו בשתק ואח"כ צווח אם אומרים הוכיח סופו על תחילתו שגם מקודם לא רצה בקידושין או לא[320]. ואם מיד כששמע צווח ואחר שאין רצונו בקידושין נעקרו הקידושין ואין חוששים להם כלל, ואפילו אם אח"כ יתרצה בקידושין אינו כלום[321].

ויש שכתבו שאם נתרצה לבסוף מקודשת, שהרי זה כמקדשה על מנת שירצה אבא שאע"פ שצווח מקודם כיון שאח"כ נתרצה הרי נתקיים התנאי[322].

אפילו לרב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב היינו רק בשקידשה דרך כבוד, אבל כשקידשה דרך בזיון אין חוששים שנתרצה האב[323]. ודרך בזיון הוא בשני אופנים: (א) שקידשה בדבר זול כגון אגודה-של-ירק. (ב) שקידשה במקום שאינו מכובד כגון שקידשה בשוק[324], ואפילו אמר אח"כ שהוא מתרצה אין שומעים לו[325].

בטעמם של רב ושמואל שאם נתרצה האב חלו הקידושין נאמרו דעות רבות בראשונים. יש שכתבו שמדובר כשנתקדשה במעמד האב ולא מיחה. והרי זה כאילו אומר לה צאי וקבלי קידושייך, ופירוש כן משום שהוקדשה להם אם בשנתקדשה שלא בפניו כיון שאין לה יד לקבל קידושיה ובשעת נתינתם לא חלו הקידושין ואינם ראויים לחול – כששמע אח"כ האב והודה מה בכך. בשעת נתינת הקידושין לא היתה הודאה, ובשעת הודאה לא נתן לה כלום[326]. ודחו ראשונים פירוש זה והוכיחו מתוך הסוגיא שמדובר שנתקדשה שלא במעמד האב[327]. ואחרים פירשו חוששים שמא נתרצה האב קודם שתתקדש, שצוה ואמר לה צאי וקבלי קידושייך[328]. וגם פירוש זה נדחה[329].

ויש מן הראשונים שכתב שהרי זה כאומר לה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אביך, ואע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע האב מכל מקום מקודשת, וכמו באומר הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום שאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת[330]. ויש שכתבו שאם נתרצה האב חלים הקידושין למפרע, שהרי זה כאומר לה צאי וקבלי קידושייך[331]. שכיון שנתרצה כששמע הוברר הדבר שבשעת קבלת הקידושין כאילו נתרצה האב בפירוש והם קידושין למפרע. ועולא ורבינא סוברים שאע"פ שנתרצה אביה עכשיו מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שרצה האב כיון שלא היה הרצון בעת הקידושין[332]. ואחרים כתבו הטעם לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה המוטלת עליו היא[333]. וזכין לאדם שלא בפניו, ומיהו דוקא כשנתרצה האב כששמע, ואם לא נתרצה אינם קידושין לפי שאינו זכות גמורה, שהרי היא יוצאה מרשותו לכמה דברים[334]. אבל כל שנתרצה גילה דעתו שזכות היא לו ומועיל משעה ראשונה[335]. ומה שמועיל ריצוי האב היינו רק ביודעת בו שבשעת הקידושין היה רצון אביה ולשליחותו נתכוונה, אבל אמרה בפירוש לעבור על רצונו נתכוונתי ולהפקיע עצמי ממנו אע"פ שמתרצה האב אח"כ לאו כלום הוא[336]. ויש שכתבו להבדיל בין קטנה לנערה. שבקטנה אין הקידושין חלים אלא כשהכסף בעין בשעה שמתרצה האב, והקידושין אינם חלים אלא משעת ריצוי ואילך, והטעם הוא משום שכשנתרצה האב הרי הוא כאומר למקדש הנח הכסף שנתת לבתי שיהא שלה ולא תטלנו ממנה, ותתקדש לך, ומתקדשת עכשיו מדין ערב, וכמו בתן ככר לכלב שאע"פ שלא אכלה הכלב מקודשת באותה הנאה שהוציא ממון על פיו ועשה דברו[337]. ואע"פ שאין דעת המקדש לכך – מכל מקום באותה הנאה שמגיעה לאב שזה מניח המעות לבתו גמר ומקנה אותה. ואפשר שהמקדש מתכוון לכך, שהרי כל אדם רוצה שיגמרו הנישואין באיזה דרך שאפשר. וכל זה בקטנה שאינה בת זכיה לזכות לאביה, אבל בנערה אין צריך שיהא הכסף בעין בשעת ריצוי האב, שנערה אע"פ שאין לה יד לקבל קידושיה מ"מ בת זכיה היא, וכשמקבלת הקידושין הרי היא כזוכה בכסף לאביה וכששמע האב ונתרצה זכתה לו למפרעה משעת קבלה[338].

ויש שכתבו שמחלוקת רב ושמואל ועולא היא רק בקטנה ששם צריכים שיהיה רצון האב בשעת הקידושין ונחלקו אם הרצון של אח"כ מועיל למפרע, אבל בנערה שהיא בת דעת אין צריך אלא שלא ימחה האב וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימים[339].

ולהלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב ושמואל שצריכה גט ומיאון שחוששים שמא נתרצה האב[340]. ויש שהוסיפו שהיינו בשדכו וגמרו הדברים ביניהם[341], אע"פ שנעשה שלא מדעתו אם אמר אח"כ שנוח לו בכך מקודשת כרב ושמואל וכפירושו של רב נחמן[342] ויש פוסקים כן אף בלא שידכו מפני שחוששים לדבריהם של רא"ש ואף בלא פירושו של ר"נ[343] אבל רוב הראשונים פסקו כרבינא שאפילו בשידכו אינה צריכה לא גט ולא מיאון[344]. ונחלקו בטעמו של רבינא. יש סוברים שהוא משום שאפילו אמר בפירוש שמתרצה בקידושיה אינו מועיל[345]. ופסקו להלכה: קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה או נישאת אינו כלום ואפילו מיאון אינה צריכה, ואפילו שידכה אביה תחילה. ואפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין[346]. ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מאותם קידושין אינה אסורה לכהן[347], ואין אנו חושבים זאת כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושייך כיון שלא היה גילוי דעת קודם הקידושין[348]. ויש שנסתפקו בדבריהם אם הכוונה שאפילו ידוע לנו שנתרצה קודם הקידושין אינו מועיל משום שרצון האב אינו חשוב כאילו אמר לה צאי וקבלי קידושין, או שמא נאמר שאם נתרצה קודם הרי אלו קידושין, אלא שאם נתרצה אחר הקידושין הוא שאינו מועיל כיון שבשעת הקידושין לא היה רצונו[349]. ויש שנראה מדבריהם שפשוט להם שרק בנתרצה האב אחר הקידושין אינה מקודשת, אבל התרצה קודם הקידושין הרי זו מקודשת[350]. ויש שכתבו לדעתם שאפילו בלא נתרצה קודם הקידושין אם בשעת הקידושין שמע ושתק ואח"כ נתרצה הרי זה כאילו נתרצה בשעת הקידושין ומקודשת[351]. ויש שכתבו יתירה מזו שאפילו לא נתרצה בפירוש אח"כ אם שתק בשעת הקידושין אנו תולים שמסתמא נתרצה ומקודשת[352] ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שאפילו ראה ושתק, ואפילו שידכו כבר וגמרו הדברים ביניהם כל שלא היו עסוקים עכשיו באותם דברים ונתקדשה שלא לדעתו אינה מקודשת[353].

ויש שכתבו שאפילו לדברי הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אינו מועיל[354] היינו דוקא כגון שנתאכלו המעות של קידושין בשעת ריצוי האב, אבל כשהמעות בעין מודים הם שמקודשת שאינו גרוע מפקדון שיש לו בידה שמקודשת[355] ובשעת הריצוי צריך שישמעו העדים הריצוי מפי האב, ושיאמר לה אז צאי וקבלי קידושייך[356]. ויש אומרים שאפילו אם לא יאמר לה בשעת הריצוי צאי וקבלי קידושייך תהא ג"כ מקודשת[357].

ויש מהראשונים שדעת אחרת להם וסוברים שטעמו של רבינא שאינה מקודשת הוא משום שאין חוששים שמא נתרצה האב אלא אם כן שמענו בפירוש[358], והיינו שאם ברי לנו שנתרצה מיד כששמע לדברי הכל הם קידושין[359]. ודוקא בששידך[360], ויש אומרים אפילו בלא שידך[361]. ואפילו לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והם קידושין משעת שמיעה, ואפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה[362].

ויש שכתבו לדרך זו שמחלוקת רב ושמואל ועולא ורבינא היא רק כשהאב ישנו בעיר ושותק וחלוקים הם בשתיקתו של אב אם היא מצד הודאה שמודה למעשה בתו, או שהוא מחמת כעס שכועס עליה[363]. אבל כשהאב איננו בעיר לדברי הכל חוששים שמא יתרצה האב ואם קידושין למפרע[364]. ואפילו שמענוהו אומר שאינו מתרצה חוששים שמא כבר נתרצה[365] וכשישנו בעיר שהלכה כרבינא שאין חוששים לקידושין מכל מקום כל שאפשר לשאלו צריך לשאלו אם הסכים לקידושי בתו[366]. אבל רוב הראשונים סוברים שבין אם הוא בעיר, בין אינו בעיר אין חוששים שנתרצה[367].

ויש שכתבו עוד שכל מחלוקת האמוראים היא רק באופן שאין לעמוד על הדבר, אבל כשיש לעמוד על הדבר אין לדיין אל אמה שעיניו רואות, וכיון שיש רגליים לדבר שאם היה האב שומע היה מתרצה הרי היא מקודשת. ומעשה באחד שהלך למדינת הים ועמדה האם וקיבלה קידושין לבתה, ופסקו שכיון שיש אומדנא שנתרצה האב בכל אשר תעשה, כי בטח בה לב בעלה, בודאי חוששים שנתרצה האב, וכמו"כ לאידך גיסא באדם נכבד שאנו עדים ("אנן סהדי") שלא נתרצה הכל מודים שאין חוששים שמא נתרצה ואינה מקודשת[368].

עוד מעשה באחד שגירש אשתו ופסוק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן. וכן עשתה, ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו שאם ציוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות. ובלבד שצוה כן לפני עדים כי שליח קבלה צריך עדים[369], אבל אם אמר שיהיה כח בידה להשיאן כשגידלו, והיא השיאתן בקטנותן אין במעשיה כלום ויכול למחות שהרי שינתה ממה שציוה לה[370].

ויש שפסקו שרק בקטנה הוא שאין הלכה כרב ושמואל, אבל בנערה הלכה כרב ושמואל[371].

לדעת רב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב אם מת – זה שקדשה שלא לדעת אביה[372] - ונפלה לפני אחיו לייבם, אמר רב הונא אמר רב: ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו, כיצד? עשה בה – האח – מאמר (קידושי כסף או שטר של היבם ביבמתו[373]) צריכה גט וצריכה חליצה וצריכה מיאון. צריכה גט – שמא נתרצה האב בקידושי שני; צריכה חליצה – שמא נתרצה האב בקידושי ראשון; צריכה מיאון (להראות שאין כאן קידושין גמורים) – שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני, ויאמרו אין קידושין תופסים באחותה[374]. שהרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין גמורים הם ואין קידושין תופסים באחותה. ולאו דוקא שלא נתרצה בשניהם שאפילו נתרצה בשל ראשון ובשל שני לא נתרצה אין זה גט, וכיון שאין כאן גט קידושין תוספים באחותה, שקידושין תופסים באחות חלוצה[375]. לא עשה בה מאמר אינה צריכה אלא חליצה בלבד, ואין לומר תצטרך גם מיאון שמא יאמרו אין קידושין תוספים באחותה, שהרי הכל יודעים שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים[376] וקידושין תוספים בה[377].

נחלקו אמוראים בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה רב אמר: בין היא בין אביה יכולים לעכב, ורב אסי אמר: אביה ולא היא[378]. בירושלמי אמרו: רב המנונא בשם ר' אסי: קטנה שקידשה את עצמה בשתי שערות – כלומר אחר שהביאה שתי שערות והיינו נערה[379] - אביה ממאן ולא היא, ופירשוה שם לפי ר' יוחנן שסובר בנערה שאביה מקבל קידושיה ולא היא[380], מ"מ מודה הוא שאם קידשה עצמה צריך האב למאן[381] אבל אם נתרצה למעשיה או שתק קידושיה קידושין גמורים הם[382]. וכתבו ראשונים בטעמו של רב שאע"פ שרב עצמו הוא שאמר חוששים שמא נתרצה האב היינו כששמע ושתק, אבל כשמחיה - מיד[383] - גילה דעתו שאינו חפץ בקידושין ואינה מקודשת. וכן היא יכולה לעכב אפילו כשנתרצה האב, ואע"פ שיכול לקדשה על כורחה היינו דוקא כשתחילת הקידושין הם ממנו, אבל כשנתקדשה שלא לדעת אביה ואח"כ נתרצה האב ואתה רוצה לומר שמקודשת מטעם שזכות היא לו[384], על זה אומרים כיון שבתו מעכבת חוב הוא לו[385]. ויש שפירשו שהואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב, אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ושוב אינו מועיל ריצוי האב[386].

בגמרא רצו להוכיח כדעת האומר בין היא בין אביה יכולים לעכב ממה ששנינו אצל נערה שנתפתתה: אם מאן ימאן אביה לתתה לו[387] אין לי אלא אביה היא עצמה מנין? תלמוד לומר אם מאן ימאן מכל מקום[388]. וחשבו להעמידה כשפיתה אותה לשם אישות, וקידשה בביאה, הרי שבין היא ובין אביה יכולים לעכב[389]. ולפי מה שהעמדנו שפיתה אותה לשום אישות, מה ששנינו: מהר ימהרנה לו לאשה[390] שצריכה הימנו קידושין[391]. היינו שצריכה קידושין לדעת אביה[392]. ונחלקו ראשונים: יש אומרים שצריך קידושין מחדש[393], וי"א שדי בריצוי האב בקידושין הקודמים[394]. ודחו בגמרא שמדובר שם שפיתה אותה שלא לשום אישות, אלא שחידשה תורה שבין אם היא מעכבת בין אם אביה מעכב הרי הוא משלם קנס כמפותה[395].

יש מהראשונים שנתקשה איך רצו לומר בנערה שנתפתתה שפיתה לשם אישות ואח"כ נתרצה האב והרי היא מקודשת, שהלא אפילו לרב ושמואל שחוששים שמא נתרצה היינו דוקא בששידכו[396], שיש לומר נתרצה למפרע. והרי כאן בבעילת המפתה לא היו שידוכים, שאם שידך שמא נתרצה האב ולמה ישלם קנס[397], אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ לדברי הכל אינם קידושין, ומתוך כך כתב שגורסים: נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה[398], ולדעתו בנערה לד"ה מועיל ריצוי האב, שבנערה אין אנו צריכים אלא שלא ימחה האב, וכיון שרצה ולא מיחה הקידושין קיימים[399] והמחלוקת היא שרב סובר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב, שכיון שאין הקידושין קיימים אלא ברצון האב – עד שלא ישמע יכולה היא לעכב. ורב אסי אמר שאביה יכול לעכב ולא היא שכיון שנתקדשה מרצונה והיא נערה שוב היא אינה יכולה למאן אלא הדבר תלוי ברשות האב, אם ירצה האב היא מקודשת אע"פ שהיא מתחרטת, אבל אם לא ירצה האב אינה מקודשת[400].

ויש שכתבו מטעם אחר שצריך לגרוס נערה, והוא שלדעתם בקטנה אינו מועיל ריצוי האב אלא אם כן המעות בעין[401], וכאן הרי מדובר גם כשנתקדשה בביאה, שהרי מדמים לזה דין נערה שנתפתתה שהקידושין היו בביאה[402], ולכן גורסים נערה, שבנערה אפילו אין מעות הקידושין בעין מועיל אח"כ ריצוי האב[403].

יש מהראשונים שכתב שמה שאמרו שאביה יכול לעכב היינו לא לבטל הקידושין כי שמא יתרצה האב אח"כ, ולדעת צווח ולבסוף נתרצה נתקיימו הקידושין[404], אלא שהם קידושי ספק[405].

הלכה כרב שהיא ואביה יכולים לעכב[406]. ויש שנתקשו לדעת הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין אינו מועיל[407] מה מקום לומר שהיא ואביה יכולים לעכב שהרי אפילו אם יתרצו שניהם ג"כ אינה מקודשת[408]. ויש שתירצו הדברים ע"פ דעתם שאם נתקדשה בפני האב ושתק ואח"כ נתרצה הרי זה כאילו נתרצה בשעת הקידושין[409], או שאפילו לא נתרצה בפירוש כיון ששתק אנו מניחים שנתרצה[410], ועל זה הוא שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב, שאם אביה מעכב שוב אין אנו מחשיבים את שתיקתו לרצון[411], ואם היא מעכבת אפילו אחרי שנתרצה האב, כיון שהוא לא קידשה אלא נתרצה במה שהיא קידשה עצמה הרי הוא תלוי בדעתה וכשהיא מעכבת אינה מקודשת[412]. ויש שפירשו שמה שאמרו שהיא יכולה לעכב היינו שאם אח"כ יתרצה האב והמקדש ירצה לקדשה מחדש בקידושין אחרים יכול הייתי לומר שיכול לקדשה בעל כורחה, ע"ז אומרים בברייתא שאם היא מעכבת אינו יכול לקדשה שוב בעל כורחה אלא א"כ יקבל בה האב קידושין ששמא לא התרצה אלא לקידושין הראשונים[413], וזהו שאמרו בין היא בין אביה יכולים לעכב שכל זמן שאינם מעכבים או היא או אביה חלים הקידושין השניים שלו[414].

מעשה באיש שאמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה, הכריחתו בדברים והודה לה לתתה לקרובה, ועשו סעודת חיתון וזימנו קרוביהם, משאכלו ושתו בא קרובו בעלייה וקידשה בסתר, ועדיין לא קיבל האב קידושין מקרוב של אשתו – אמרו חכמים שאין חוששים בזה שמא נתרצה האב בקידושי קרובו, ושני טעמים נאמרו בדבר: אביי אמר כתוב: שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב[415], ומכיון שהסכים האב לתתה לקרובה אין חוששים שמא חזר בו מדבורו. רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, ובודאי לא נתרצה לקידושי קרובו שא"כ יפסיד הסעודה שטרח בשביל קרובה. יש הבדל בין שני האמוראים במקרה שלא טרח לעשות סעודה – לאביי מכיון שהודה לה שוב לא יחזור בו ואין חוששים שנתרצה, לרבא מכיון שלא טרח בסעודה חוששים שמא חזר בו ונתרצה לקרובו[416].

יש מן הראשונים שהוכיח מכאן שהלכה כרב ושמואל[417] שהרי לולא הטעמים של "שארית ישראל" ושל "אין אדם טורח בסעודה" היינו חוששים שנתרצה האב[418]. ויש שכתבו שאין מכאן ראיה ששונה כאן שכיון שגילה דעתו שחפץ לקדשה לקרובו ורק באונס אשתו הסכים לקרובה ע"כ אלמלא הטעמים הנ"ל היינו חוששים שנתרצה לו[419]. ואפילו לדעת הסוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אינו מועיל[420] - יש לומר שכאן לולא הטעמים הנ"ל היינו חוששים שמא שלח אליו האב בחשאי ואמר לו לקדשה[421], או שאמר לה צאי וקבלי קידושייך[422].

הלכה כרבא שאם לא טרח בסעודה, אע"פ שכבר נעתר לה חוששים שנתרצה לקרובו[423]. ומתוך זה כתבו ראשונים שקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חוששים שמא נתרצה, והם קידושין כל זמן שלא שידכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני[424]. ואע"פ שאין הלכה כרב ושמואל ואין חוששים שמא נתרצה האב ואפילו שידך[425] מ"מ בגילוי דעת שחפץ לקדשה לפלוני חוששים, ששונה גילוי דעת משידוכין, ששדיך שאמרו לא שנגמרו הדברים אלא שנשאו ונתנו בדבר ונתקרב דעתם לגמור הענין אלא שלא נגמר[426], או ששידך היינו סיפור דברים בעלמא בין המקדש לביניהם ולא שום הסכמה[427], ולא גילה דעתו שחפץ לקדשה לו כי י"ל מאיזה טעם אחר שידכה לו[428] או ששידך היינו שהמקדשה שידך בה לאביה, אבל מצד אביה לא היה שום גילוי דעת[429], ויש שכתבו ששידך לחוד אע"פ שנתרצה שתתקדש לו מ"מ י"ל שרצונו דוקא שהוא יקבל הקידושין, ואין רצונו שתקבל היא הקידושין בלא רשותו, ולכן צריך גילוי דעת, שיגלה דעתו שנח לו בקבלתה[430].

נחלקו אמוראים בנתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת – שלא לדעתו, וכל נישואי קטנה שלא ברצון אביה כמו שאינם הם ואין לה אלא דין ארוסה, האם חוששים שנתרצה האב או לא[431] - רב אמר: אוכלת בתרומה – אם כהן הוא זה – עד שיבוא אביה וימחה[432]. שאע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו חכמים אין האישה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה[433], זו הואיל וקידושיה לדעתו היו מן הסתם גם בחופה נח לו עד שנשמע שיבוא וימחה[434]. רב אסי אמר אינה אוכלת בתרומה שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע[435]. וכן סובר שמואל[436]. ולאו דוקא "זרה" שהרי מן התורה ארוסה אוכלת בתרומה[437], אלא רצה לומר זרה מדרבנן[438]. ואעפ"י שכל שכל הטעם שאמרו חכמים שאין ארוסה אוכלת בתרומה הוא משום שמא יימצא בה סמפון – מום – ויתברר שהם קידושי טעות[439], או משום שמא ימזגו לה כוס של תרומה ותשקנה לאחיה ולאחיותיה[440] וכאן כיון שנכנסה לחופה בודקה ממומים ואין לחוש לסמפון, וכמו"כ הוא מייחד לה מקום ואין לחוש לשמא תשקה מ"מ לא חילקו חכמים בין ארוסה לארוסה וכיון שאין חופתה חופה גמורה, שהרי האב יכול למחות לא חילקו חכמים ("לא פלוג רבנן") בין זו ללא נכנסה לחופה כלל[441]. ויש שכתבו שמ"מ כל כיוצא בזה – שיכול האב לבוא ולמחות - אינה בוטחת בנישואין כלל ורדופה לילך תמיד לבית אביה ויש בה חשש השקאה, או שמא יש שם סמפון והוא מכסהו עד שיבוא אביה[442]. או שלפעמים יתכן שאח"כ יתברר שהיא זרה גמורה מן התורה כגון שנמצא בה סמפון ומחל הוא על מנת שלא ימחה אביה בנשואיו, שכשיבוא אביה וימחה נתבטל התנאי והם קידושי טעות למפרע והיא זרה[443].

מודה רב שאם מתה אינו יורשה, שמעמידים הממון בחזקת בעליו[444]. ואע"פ שלענין תרומה מחזיקים אותו בחזקה שנתרצה בחופה היינו משום שאפילו לא נתרצה אוכלת היא מן התורה[445], אבל לענין ירושה שצריכים מן התורה שתהיה האישה "שארו", שהיינו בנישואין, וכיון שמסופקים אנו אם נתרצה בחופה או לא מעמידים המון בחזקת בעליו[446]. וה"ה שאינו מיטמא לה אם כהן הוא כיון שהיא ספק נשואה, ואיסור טומאה הוא איסור תורה[447]. מה שאמרנו שמעמידים הממון בחזקת בעליו היינו אפילו הוא מוחזק בנכסים שהנכסים עומדים בחזקת יורשי האב[448]. אבל מאתיים שכתב לה הוא ירושה שבחזקתו הם, ועוד שאם אביה רוצה בנישואין הכל של בעל, ואם אינו רוצה אין כאן נישואים והוא לא כתב לה אלא מחמת הנישואין[449]. ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קוברים אותה[450].

בירושלמי נחלקו אמוראים ר' מנא אמר טעמו של רב הוא מכיון שקידשה לדעת חזקה שכנסה לדעת – ואין חוששים שמא יבוא וימחה[451] - ר' יוסי בי רבי בון אמר טעמו של רב שכן משנה ראשונה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה[452]. ואע"פ שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתינשא[453] כאן שהיא ספק נשואה כי שמא יתרצה האב בנישואיה העמידוה חכמים על דין תורה שתאכל בתרומה[454]. ואמרו שם שהנפקא-מינה ביניהם היא לענין מעשי ידיה וירושתה, שלר' מנא מעשי ידיה וירושתה לבעלה, שהרי חזקה שנתרצה האב, ולר' יוסי בי רבי בון מעשי ידיה וירושתה לאביה כיון שאינו אלא ספק. ובמסקנא אמרו שם שאפילו לר' יוסי בי רבי בון בעלה יורשה[455]. שלענין מעשי ידיה חוששים שמא ימחה האב ויעקור הנישואין, אבל לענין ירושה כיון שכבר מתה שוב לא שייך מחאה[456]. או שהיינו באופן שהבעל מוחזק בנכסים שכיון שהיא ספק נשואה אין מוציאים מחזקתו[457].

ונחלקו ראשונים יש פוסקים כרב אסי שאינה אוכלת בתרומה משום שאמרו בגמרא מעשה ורב עצמו חשש לדברי רב אסי, הרי שחזר בו רב[458]. ויש שפסוק כרב שאוכלת בתרומה שאין הלכה כתלמיד – רב אסי – כנגד הרב[459]. ומה שרב חשש לדברי רב אסי לא שחזר בו אלא מחמיר על עצמו היה[460].

אפילו לדעת הסוברים בנתקדשה שלא לדעת האב שאפילו נתרצה האב בפירוש אינה מקודשת[461] מ"מ בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת לדברי הכל אם נתרצה האב הרי היא נשואה גמורה, ואם מתה הבעל ירושה שכיון שנתקדשה לדעת הרי זה כאילו אמר לה צאי והנשאי לו לדעתך כל אימתי שתרצי, ומיהו כשבא האב ומיחה מחאתו מחאה, שהרי אומר שלא נתרצה ומחאתו מוכחת עליו[462].

מה שאמר רב שאינה אוכלת בתרומה היינו כל זמן שהיא קטנה או נערה אבל אחר שבגרה אוכלת שהרי אם יבוא אביה לא יכול למחות, ואע"פ שנשיאת כשהיא קטנה[463].

יש מי שכתב שמה שצריכים דעת האב היינו דוקא בתוך הזמן של י"ב חודש – שנותנים לבתולה שתכין עצמה לנישואין[464] - אבל משהגיע הזמן הואיל וארוס כופהו לאב בדין להכניסה לחופה, אף הבעל הוא מכניסה שלא בידיעתו ואוכלת בתרומה ויורשה אף בנערות וקטנות[465], ויש חולקים בדבר ומפרישם שה"ה בהגיע הזמן[466].

מעשה באחד שקיבל קידושי בתו כשהיתה קטנה, ובעודה קטנה מת האב – ועברו עליה י"ב חדשים ועודה קטנה – והבית היתה ראויה לירש נכסים מרובים מאביה, והיתה חולנית ושאל הבעל לכונסה בעבור שאם תמות יירש הנכסים, והקרובים שלה היו יראים פן תמות ותפקע ירושתם, והארוס רוצה לכנוס בחזקה[467] - ונחלקו הראשונים בדבר. יש שפסקו שאינו יכול לכונסה שכיון שקידושיה היו קידושי תורה והנישואים אינם אלא מדרבנן שהרי אין האב שימסרנה לחופה הרי היא כמו בזנות אצלו, ואם מתה לא יירשנה, שכיון שהקידושין היו מן התורה צריכים גם הנישואים להיות מן התורה[468]. ויש שחלקו עליהם וכתבו שהדין עם הארוס ויכול לכונסה וירשנה שלא נחלקו רב ורב אסי אלא שמא יבוא אביה וימחה, אבל כאן שמת לא ימחה עוד לעולם. ועוד שמה שאמרנו מודה רב שאם מתה לא יירשנה משום שמעמידים הממון בחזקת בעליו[469] היינו משום שהבית ברשות אביה למציאתה ומעשי ידיה[470], וכיון שהיא עצמה ממון האב ע"כ ירושתה עומדת בחזקת האב, אבל לגבי אחים כיון שמת האב שוב אינה ברשותם לא למלאכה ולא למציאה שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו[471] א"כ ירושה שנפלה לה אינה בחזקתם. ועוד שאע"פ שהאב יכול לעכב מלכנסה אפילו אחר י"ב חודש[472] אבל האחים אין יכולים לעכב אחר י"ב חודש[473].

נתקדשה לדעת וניסת שלא לדעת ואביה כאן – בעיר, ומראה עצמו כנכרי שאינו מדבר ומתעסק כלל בנישואין[474] - נחלקו אמוראי: רב הונא אמר אינה אוכלת בתרומה, ואפילו לרב שאומר בהלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת שאוכלת[475] היינו משום שהאב איננו כאן, אבל כשישנו כאן זה ששתק הוא משום שכועס על שלא שאלה את פיו[476] ואע"פ שבנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב שחוששים שמא נתרצה האב, ושם מדובר אפילו כשהאב כאן ושתק[477] - שונה נישואים שדבר גדול הוא יותר מקידושין, כיון שמתייחדת בחופה, וכיון שישנו לאב ועמדה ונישאת שלא מדעתו מקפיד הוא[478]. ורב ירמיה בר אבא אמר: אוכלת בתרומה. ואפילו לרב אסי שאמר בהלך אביה למדינת הים שאינה אוכלת[479] היינו משום שמא יבוא אביה וימחה, אבל כאן שהוא בעיר ושתק מן הסתם דעתו נוחה מהנישואין[480] ואעפ"כ אם מתה אינו יורשה[481]. הלכה כרב הונא שאינה אוכלת[482].

נתקדשה שלא לדעת אביה ונישאת שלא לדעת – לא הודיעתו[483] - ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת. וכן סובר שמואל בירושלמי[484]. רבי ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת. עולא אמר על דברי רב הונא שהם כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים, שהרי רב הונא עצמו אמר בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת ואביה כאן שאינה אוכלת, ששתיקתו היא מחמת כעס וכל שכן כאן שגם הקידושין היו שלא לדעתו. אך רבא הסביר הדברים שטעמו של רב הונא הוא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב[485], שבחייו קידשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שיש לו בה או שתיקתו הודאה. שאילו נתקדשה לדעתו ונישאת שלא לדעתו, בשתיקה של נישואין בלחוד יתכן שהוא משום שכועס, אבל כל כך לא היה שותק[486]. ודוקא כשאביה בעיר ובשעת הקידושין ידע ושתק, ששתיקתו היא הודאה[487].

ולהלכה נחלקו הפוסקים: יש שפסקו כרב הונא שאוכלת בתרומה[488]. וכתבו אחרים בדעתם דהיינו שהם ודאי קידושין ואין האב יכול למחות עוד, שאילו יכול היה למחות לא היתה אוכלת בתרומה שמא ימחה האב ואפילו לרב שאינו חושש שמא ימחה היינו רק בנתקדשה לדעת שמן התורה היא אוכלת בתרומה בקידושין בלחוד[489], אבל כאן שנתקדשה שלא לדעתו אם נאמר שיכול למחות הרי אם ימחה אינה מקודשת כלל ויש כאן איסור תורה להאכילה בתרומה, אלא על כורחך הקידושין הם ודאים ואינו יכול למחות[490]. וגם נישואים גמורים הם ויורשה ומיטמא לה[491]. ויש שכתבו שאין כאן אלא חשש קידושין, הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב, וצריכה גט מיאון, ואפילו בלא שידכו[492]. ויש שכתבו דוקא בשידכו[493]. ויש שפסקו כר' ירמיה בר אבא שאינה אוכלת בתרומה שהרי גם עולא סובר כמותו[494]. ואפילו להפוסקים בנתקדשה שלא לדעת אביה שצריכה גט מכל מקום אינה אלא ספק מקודשת וע"כ אינה אוכלת[495]. ויש שלא הביאו כלל להלכה כל המחלוקת של רב הונא ור' ירמיה בר אבא מפני שסוברים שכל המחלוקת לא תתכן אלא לפי רב ושמואל שאם נתרצה האב מקודשת אבל כיון שלדעתם הלכה כרבינא שאפילו אם נתרצה האב בפירוש אינו מועיל כיון שלא אמר לה בפירוש בשעת הקידושין צאי וקבלי קידושייך[496] ואם כן בודאי שאינו מועיל מה שראה ושתק כיון שלא אמר לה בפירוש צאי וקבלי קידושייך[497].

קידושי מיאון

קטנה יתומה שאין לה אב שיקבל קידושיה תיקנו לה חכמים נישואים כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר[498], שאם לא תמצא מי שישאנה אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות[499]. ואע"פ שחכמים הקפידו באב שלא יקדש את בתו הקטנה לכתחילה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה[500] מ"מ ביתומה שאין לה אב ואין לה מי ישמרנה מוטב יותר לקדשה. ועוד שאינו דומה לקידושי תורה שצריכה גט ואולי תמאס בו והוא לא ירצה לגרשה, משא"כ בקידושין דרבנן שאינה צריכה גט ותוכל לצאת במיאון לא חששו בזה, שאם תמאס בו תמאן ותצא[501].

אפילו יש לה אב, אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה שוב אין לאביה רשות בה[502], והרי היא כיתומה בחיי האב ותקנו לה חכמים נישואין[503].

קידושין אלו אינם קידושין גמורים, ואינה אלא מקודשת למיאון. כיצד? שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני שניים ולומר: איני רוצה בו ויוצאה בלא גט[504]. ולמה יוצאה בלא גט? מפני שאין קידושיה קידושין גמורים מן התורה אלא מדברי סופרים, והם תלויים שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קידושיה ונעשית אשת איש גמורה ואין צריך לחזור ולקדשה אחר שגדלה[505] ואם לא רצתה לישב צריכה למאן, ותצא בלא גט[506].

איזוהי קטנה שצריכה למאן? כל שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה, השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן[507]. ולא בא להשמיענו שאם השיאוה בעל כורחה שאין צריכה מיאון שזה דבר פשוט הוא[508], שאף גדולה אין קידושיה שעל כורחה כלום[509] אלא איזהו לדעתה? כל שעושים לה חופה ומלבישים אותה בתכשיטים ומזכירים לה בעל. איזהו שלא לדעתה? כל שעושים לה חופה ותכשיטים ואין מזכירים לה בעל[510]. ויש פירשו עוד ש"לדעתה" היינו שתהא יודעת בענין הנישואים על הצד שאמרו בפעוטות שיהיו יודעים בטיב מקח וממכר, שכל שאינה יודעת למה נכנסה אינו כלום[511], שאינה אלא כשוטה שאין קידושיה קידושין[512]. ויש שפירשו שלדעתה היינו כבת עשר כבת אחת עשרה; שלא לדעתה – כבת חמש כבת שש[513]. ויש שכתבו שלדעתה שאמרו אין פירושו דעת גמורה אלא שיזכירו לפניה ואינה מוחה בדבר[514].

אם השיאוה ותבעוה אחרים לינשא אם אמרה שאינה רוצה מחמת פלוני בעלי הרי זה כמו שנישאת לדעתה, ואם אמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי, הרי זה כמו שנישאת שלא לדעתה[515].

"נקרא לנערה ונשאלה את פיה"[516] מכאן אמרו חכמים אין משיאים את היתומה אלא מדעתה[517].

יש מן הראשונים שכתב שאין הקטנה צריכה מיאון אלא אם כן השיאוה אמה או אחיה או שאר קרביה אבל אם נישאת בלא דעת אמה או אם אין לה אח ואֵם ונישאת בלא דעת שאר קרוביה אינה צריכה למאן שאינה אלא כמפותה ופיתוי קטנה אונס הוא והרי היא כמו שלא נישאת מעולם[518]. ויש שכתבו שה"ה אם נתקדשה בעצמה בלא דעת אמה ואחיה שצריכה מיאון[519].

השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה שהיא כיתומה בחיי האב ומתקדשת למיאון[520] הרי היא מתקדשת ע"י אמה ואחיה וגם ע"י אביה שלא גרע כח האב מכח אמה ואחיה[521].

גר שנתגייר עם בתו, אע"פ ששוב אין הבת מתייחסת אליו שגר שנתגייר הוא כקטן שנולד[522], מ"מ תקנו לו חכמים שיוכל לקבל קידושיה[523].

כתבו ראשונים: יכולים ב"ד לפסוק להשיא את הקטנה כמו שיש רשות לאמה ולאחיה, ויכולים להתנות שאם תמאן תאבד כל אשר לה[524].

אמה ואחיה הם גם המוסרים אותה לחופה[525]. ויש שכתבו שרק בקידושין תקנו שאמה ואחיה יקדשוה כדי שלא ינהגו בה הפקר, וכיון שנתקדשה שוב אין הפקר שהכל יפרשו ממנה, אבל להשיאה אינו תלוי באמה ואחיה שאין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, והנישואים תלויים בה עצמה שאם רוצה הרי היא נכנסת לחופה[526].

יש מן הראשונים שכתב שזה שאמרו "שהשיאוה אמה ואחיה" ולא אמרו שקידשוה הוא משום שקידושי הקטנה אינם כלום, ואין הקידושין מועילים אלא אחר הנישואים שאז צריכה למאן אבל בקידושין לבדם אין צריכה מיאון[527]. והקשו עליו שבכמה מקומות במשנה ובגמרא מצינו שבקידושין לחוד צריכה מיאון[528]. ויש שנתנו פנים להעמיד הדברים שמה שמצינו שבקידושין לחוד צריכה מיאון היינו כשקיבלה היא בעצמה קידושיה, אבל כשקידשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואין צריכה מיאון, לפי שלא מצינו שליחות וקטן אפילו מדרבנן[529]. ועוד שאין לה דעת כ"כ שתהא סבורה להתקדש ע"י אחרים וכשידוכין הן לה, אבל מכיון שהכניסוה לחופה לדעתה כלומר שאומרים לה: להשיאך לפלוני שתהא אשתו אנו עושים, אע"פ שקיבלו הם הקידושין צריכה למאן[530].

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן[531]. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס[532]. ונחלקו ראשונים בת כמה תהא התינוקת המתקדשת למיאון ומה טיבה של ידעה זו שצריכה לדעת לשמור קידושיה, והדברים תלויים בשתי גירסאות בסוגיית שלוש מידות בקטן[533], שיש גורסים: צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון – שזו יודעת לשמור קידושיה היא[534] - הפעוטות – מבני שש עד עשר כל אחד לפי חריפות שכלו[535] - מכרן מכר, וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושין אביה[536]. ולפי זה לענין קידושי מיאון מתקדשת כשהיא בת דעת שיודעת להבחין בין צרורו לאגוז, ואפילו פחותה מבת שש. ומה שלענין גט צריכים שתהא גדולה מכך אע"פ שגם בגיטין שנינו אותו לשון: כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש[537], הינו משום שלא רצו להתיר אישות שמן התורה בפחות מעונת הפעוטות, אבל בקידושי מיאון הקדימו הזמן שאין כאן צד קולא כלל[538]. ויש גורסים להיפך: צרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הפעוטות וכו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון[539]. ולפי זה כל זמן שלא הגיעה לעונת הפעוטות – דהיינו שפחותה מבת שש אין קידושיה כלום ואין צריכה אפילו מיאון, ומה שאמר ר' חנינא ב"א שצריך שתהא יודעת לשמור קידושיה, היינו שתשמור כסף הקידושין, שתהא יודעת בטיב משא ומתן ולא תאבד כסף הקידושין במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות[540]. ולגירסא זו מה שחילקו בין קידושין לגירושין אע"פ שבשניהם נאמר אותו לשון: שתהא יודעת לשמור קידושיה או גיטה, היינו משום שבקידושין יש כסף שהוא צריך שמירה מעולה משום כך הצריכו שתגיע לעונת הפעוטות, אבל בגט שאין צריך שמירה כ"כ דַי בצרור וזורקו אגוז ונוטלו[541]. ועוד שבקידושין צריך דעת האישה ע"כ צריך שתהא בת דעת כפעוטות אבל בגירושין אין צריך דעת האישה ע"כ דַי בכל שהוא, שתדע להבחין בין גיטה לדבר אחר[542]. וכתבו ראשונים המחזיקים בדעה זו שמי שיקדש את הקטנה היתומה או קטנה שיצאה מרשות אביה אם היתה פחותה מבת שש אע"פ שהיא נבונת לחש ביותר ומכרת ומבחנת אין כאן שם קידושין ואין צריכה למאן ואם היתה מבת עשר שנים ולמעלה אע"פ שהיא סכלה ביותר הואיל ונתקדשה לדעתה הרי זו מקודשת למיאון, היתה מבת שש ועד סוף עשר בודקין את יופי דעתה אם מכרת ומבחנת עסקי הנישואין והקידושין – שיודעת לשמור קידושיה ושהן קידושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצ"ב[543] - צריכה למאן ואם לאו אינה מקודשת למיאון, ואינה צריכה למאן[544].

ויש שכתבו שאע"פ שתלו חכמים הקידושין בזמן הפעוטות – לגירסה זו - לא תלו בכך אלא בסתם, אבל בידוע שהיא נבונת לחש ויודעת לשמור קידושיה אפילו פחותה מבת שש הרי זו מתקדשת למיאון, ולפי"ז מה שאמר רחב"א שצריך שתדע לשמור קידושיה היינו שמירה פשוטה בדרגת צרור וזורקו אגוז ונוטלו, ואין זו סתירה למה שתלו בעונת הפעוטות, שבעונת הפעוטות מקודשת מן הסתם מבלי בדיקה, שמסתמא יודעת לשמור קידושה היא, וקודם לעונת הפעוטות צריכה בדיקה אם יודעת לשמור הקידושין[545].

ויש מהראשונים שכתבו לגירסה זו שמה שצריך שתגיע לעונת הפעוטות היינו דוקא בנתקדשה ע"י עצמה, אבל אם קידשוה אמה או אחיה לדעתה אפילו פחותה משיעור הפעוטות אם יודעת לשמור קידושיה מקודשת, וזהו שרחב"א תלה בשמירת הקידושין ורבא תלה בזמן הפעוטות, שרחב"א מדבר כשקידשוה אמה או אחיה, ורבא מדבר בנתקדשה ע"י עצמה[546].

במה שאמרנו שהשיאוה אמה או אחיה שלא לדעתה אינה צריכה למאן[547], וכן במה שאמר רחב"א שבאינה יכולה לשמור קידושה א"צ למאן[548], כתבו ראשונים פירושו שאין צריכה למאן בפני שניים אלא שתלך ותעשה רצונה[549] שהולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם[550]. ויש שכתבו שפירוש א"צ למאן הוא שהיא כפנויה ואם לא נבעלה לו משגדלה מותרת לכל העולם[551]. ויש שרצו לומר שא"צ למאן היינו לומר שאם מתה אינו יורשה ואינו מיטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה, אכן לינשא לָעולם אינה מותרת אלא במיאון וכדרך שסובר ר' אליעזר בכל קטנה שאע"פ שאין מעשה קטנה כלום, לדעתו, מ"מ אינה יוצאה בכדי וצריכה מיאון[552], כך סובר רחב"א בקטנה שאינה יכולה לשמור קידושה, ומה שאמר א"צ מיאון הינו לענין שאינו זוכה בכל הדברים האמורים, אבל מ"מ צריכה מיאון[553].

כהן גדול לא ישא קטנה יתומה שכיון שמן התורה אין קידושיה קידושין, ואימתי הוא קונה אותה מן התורה – לכשגדלה, ואז בעלה היא ואסורה לכהן גדול[554].

כתבו ראשונים בשם גאון שהעיד שאנו ואבותינו כאשר תבוא לפנינו יתומה לקידושין צריכה להביא ראיה שבוגרת היא[555] משום שאמרו חכמים שצריך להתרחק מן המיאונים[556] וחוששים שמא תמאן[557] ודיין שמשיא יתומה קטנה מוכיחים אותו ונוזפים בו, אמנם אין מוציאים אותה מבעלה[558], אבל לכתחילה אין נושאין את הקטנה[559]. ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שלא אמרו אלא להתרחק מן המיאונים עצמם, והיינו שצריך להשיאה עצה שלא תמאן ואין מלמדים את הקטנה שתמאן[560]. והרי חכמים תקנו קידושין ונישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה הפקר ואיך נעמוד ונתקן שלא תתקדש יתומה משום להתרחק מן המיאונים[561], ומ"מ כתבו ראשונים שלא היו מתירים להשיא יתומה אלא במקום שלא היה דומה שיבוא לידי מיאון, אבל יש ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם לב"ד שיבוא לידי מיאון ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות[562].

חלות קידושי המיאון

קטנה יתומה שנישאת נחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר: אין מעשה קטנה כלום, אלא כמפותה, בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה[563]. ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשי ידיה ולא בהפרת נדריה, ואינו יורשה ואינו מיטמא לה – אם כהן הוא[564] - כללו של דבר: אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון[565]. פירוש אין מועילים בה הקידושין לכל דבר אלא לענין זה שצריכה מיאון לעוקרם, וכל זמן שלא מיאנה אינם עקורים, שאם גדלה ולא מיאנה בקטנותה שוב לא תוכל למאן ואסורה לינשא בלא גט משום קידושי קטנותה. או שלענין זה מועילים הקידושין שאם לא מיאנה וגירשה בעלה בגט מגורשת היא והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסולה מן הכהונה, שגם ר' אליעזר סובר שתקנו חכמים קידושין לקטנה ואינם נפקעים אלא ע"י מיאון, ואם לא מיאנה מקודשת היא לדברים שאמרנו[566]. ר' יהושע אומר: בעלה זכאי במציאתה, במעשי ידיה ובהפרת נדריה, ויורשה ומיטמא לה. כללו של דבר: הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון[567]. אמר רב יהודה אמר שמואל: חוזרני על כל צדדי חכמים ולא מצאתי אדם שהשווה מידותיו בקטנה כר' אליעזר, שעשאה ר"א כמטיילת עמו בחצר ועומדת מחיקו – אם בת כהן לישראל היא[568] - וטובלת – מפני תשמיש ששמשה[569] - ואוכלת בתרומה לערב[570]. אמר רבי: נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, שר"א השווה מידותיו בקטנה, ור"י חלק[571]. במה חלק? שאם אשתו היא תצטרך גט! ולר"א – אם אינה אשתו גם מיאון לא תצטרך? אלא שאי אפשר שתצא בלא כלום[572]. מעשה באמו של ר' אליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו. והיה אומר לה: בתי – לכי הנשאי, בתי – לכי הנשאי – שלא רצה לישאנה שעדיין קטנה היתה, ור"א לטעמו[573] - עד שאמרה לו: הרי אני שפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני. אעפ"כ כנסה ולא הכירה עד שהביאה שתי שערות[574].

אע"פ שקילסו חכמים את דברי ר' אליעזר מ"מ הלכה כר' יהושע[575], העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן – והיא יתומה שאין נישואיה אלא מדרבנן[576] - שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה[577]. העיד ר' יהודה בן בבא ור' יהודה הכהן על קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה כיון שנכנסת לחופה אע"פ שלא נבעלה[578]. בירושלמי אמרו: קטנה אין לה חופה שתאכל בתרומה[579]. ופירשו שהיינו שאינה אוכלת בתרומה בכניסה לחופה לבד עד שתבעל[580]. נכנסה לחופה ולא נבעלה והגדילה אוכלת בתרומה על גב חופתה הראשונה[581].

נחלקו אמוראים ביתומה קטנה אם יש לה כתובה. רב שנה במשנה: קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה, וכל שכן ממאנת. ושמואל שנה: ממאנת אין לה כתובה – שהרי מעצמה יוצאה[582] - אבל יוצאה בגט יש לה כתובה[583]. ופירשו שלדברי ר' אליעזר אין הם חלוקים שודאי אין לה כתובה שהרי סובר אין מעשה קטנה כלום. אלא לדברי ר' יהושע הם חלוקים. רב אומר: כשם שהוא זוכה לר"י בשלה: בירושתה במציאתה ובמעשי ידיה, כן היא זוכה בשלו: בכתובה – שאם לא יהיה לה כתובה כשתצא שוב לא ירצו לנשאה[584]. ושמואל אומר שלא אמר ר"י שמעשיה קיימים אלא לענין שהוא זוכה בשלה: בירושתה וכו', שיהיו לבעל כדי שלא יימנעו מלישא אותה, והרי חכמים גזרו שתינשא כדי שלא ינהגו בה הפקר[585], אבל לא שהיא תזכה בשלו: בכתובה ותנאי כתובה, שהרי לטובתה ולהנאתה תקנו נישואין ליתומה[586]. הלכה כשמואל[587].

חייב במזונותיה ובפדיונה כל זמן שהיא תחתיו ואוכל פירותיה[588].

מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה – יתומה, ואין אומרים עתידה היתה למאן ונמצא שאינה אשתו[589] - בית שמאי אומרים משתעמוד בקומתה – כשתגיע לפירקה בשנים ובהבאת שיער[590], ויש מפרשים שתהא נראית גדולה קצת אעפ"י שעדיין לא הגיעה לפירקה לפי שנראית כאשתו, אבל כל זמן שנראית קטנה היו נראים דברי חכמים כשחוק וקלס אם היה יורשה[591] - ובית הלל אומרים: משתיכנס לחופה[592]. בדברי ב"ש פירשו בגמ': משתעמוד בקומתה ותיכנס לחופה, אבל עמדה בקומתה ולא נכנסה לחופה אינו יורשה[593]. שהרי אפילו גדולה אינו יורש כל זמן שהיא ארוסה[594]. וה"ה שמועיל לב"ש כשנכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה, כשם שמועילים הקידושין שהיו בקטנות ואח"כ עמדה בקומתה[595]. יש מי שכתב שב"ש לשיטת עצמם סוברים שבנכנסה לחופה לחוד יורשה אע"פ שלא עמדה בקומתה, שהרי כל הטעם שלא יירשנה הוא שמא תמאן[596] והרי ב"ש סוברים שאין ממאנים אלא ארוסות אבל נכנסה לחופה שוב אינה ממאנת[597], ולא אמרו ב"ש שצריך שתעמוד בקומתה אלא לדבריהם של ב"ה שסוברים שגם הנשואות ממאנות[598]. ר' אליעזר אומר: משתבעל. ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה[599]. והיינו משתגדיל ותבעל[600]. שר' אליעזר לטעמו שאין מעשה קטנה כלום[601], אבל כשבועלה אחר שתגדיל הרי הוא מקדשה עכשיו בביאה[602]. ואע"פ שהחופה היתה בקטנות ואין מעשה קטנה כלום, כיון שגם כשגדלה היא בביתו של בעל הרי זו כמסירה לחופה, וכשבועל לשם קידושין אפילו נאמר שביאה אירוסין עושה[603] חשובה מיד כנשואה, וכדרך שאמרו בהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין[604]. או שכיון שהקידושין היו בגדלות אוכלת היא בתרומה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ולא אסרו חכמים אלא משום שמא ימצא בה סמפון (מום) או שמא חשקה כוס של תרומה לאחיה ולאחיותיה[605] וכאן אין לחוש לזה שהרי בבית בעלה היא. והטעם שיורשה אע"פ שאינה אלא ארוסה היינו משום שהפקר ב"ד הוא הפקר[606].

מה שיורשה, אע"פ שמן התורה קרובי האב יורשים אותה, שהרי אין נישואיה אלא מדרבנן, ואין ב"ד מתנים לעקור דבר מן התורה[607] - היינו משום שהפקר ב"ד הוא הפקר[608] שכל דבר שבממון אין זו עקירת דבר מן התורה[609].

מה שמיטמא לה אע"פ שמן התורה אסור לו להיטמא לה, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה - היינו משום שכיון שאין קרוביה יורשים אותה שוב לא ירצו לקוברה ונמצא שהיא כמת מצוה[610], שאין לה קוברים אלא בעלה שהוא יורשה, ולכן מיטמא לה כדרך שמיטמא למת מצוה[611].

זו שאמרו שאוכלת בגינו תרומה היינו רק בתרומה דרבנן לפי שאין נישואיה אלא מדרבנן ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה[612]. וזה אינו אלא למי שאומר: קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, אבל למי שאמר – וכן הלכה[613] - שאין בית דין מצווין להפרישו אוכלת אפילו בתרומת התורה[614]. ולכשגדלה, כל זמן שלא בעל שאין נישואיה אלא מדרבנן[615] לדברי הכל אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן[616], וכן אפילו כשהיא קטנה לומר לה שתאכל או לספות לה בידיים אסור בתרומת התורה שלדברי הכל אסור להאכיל לקטן איסור תורה[617].

ואע"פ שחרש שנשא בין פקחת בין חרשת – שנישואיו מדרבנן[618] - אינה אוכלת אפילו בתרומה דרבנן, היינו משום שבנשא פקחת אסורה גזירה משום תרומת התורה, ובנשא חרשת גזרו משום נשא פקחת, אבל בקטנה אין לגזור משום קטן שנשא גדולה שאין לקטן נישואים[619]. ולדעת הסוברים שיש לקטן נישואים צריך לומר שמשום זמן מועט לא גזרו שהרי כשיגדיל ויבעול יהיו קידושי תורה[620]. וכן בקטנה עצמה לדעת האומרים שאסורה בתרומת התורה[621] אין גוזרים שלא תאכל בתרומה דרבנן משום תרומת התורה שלא גזרו משום זמן מועט כיון שתגיע לכלל גדלות[622].

בירושלמי אמר ר' יוחנן מה טעם אמרו קטנה בת ישראל אוכלת בתרומה מפני שיהו הכל קופצים עליה לישא, מפני חינא[623].

זו שאמרו יתומה שנדרה בעלה מיפר לה[624], לא זו בלבד למי שאומר מופלא-הסמוך-לאיש אינו מן התורה[625] ונדרי קטנה אינם חלים אלא מדרבנן, שבאים נישואים דרבנן ומבטלים נדר דרבנן, אלא אפילו למי שאומר מופלא-הסמוך-לאיש הוא מן התורה – שאם הגיעה לעונת נדרים, שהיא בת י"א ויום אחד ויודעת לשם מי נדרה, נדרה נדר מן התורה[626] - מ"מ מיפר לה בעלה שהרי כל זמן שהיא קטנה "קטן אוכל נבלות" היא ואין בית דין מצווין להפרישה[627] וכשגדלה הוא חוזר ומיפר לה, והוא שבעלה אחר שגדלה שנעשית אשתו מן התורה, ואע"פ שאין הבעל מיפר בנדרים שקדמו לנישואין[628] כאן יכול הוא להפר שהרי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת[629] וגם היא על דעת כן נדרה שאם יקפיד הבעל לא יחול נדרה, ומ"מ אם לא בעל משהגדילה והפר לה אינו מופר שכיון שלא קנה קניין גמור אינו מופר, ומתחילה נדרה תלוי ועומד הוא שאם נתקיימו אח"כ קידושיה יפר נדרה שעל דעת כן נדרה, ואם לא נתקיימו הקידושין אף הוא אינו מיפר שלא נדרה על דעתו שמא סבורה היא לצאת[630]. ויש סוברים שאפילו לא בעל משהגדילה אם הפר לה בקטנותה נדרה מופר ומותרת לאכול אף בגדלותה מטעם שנדרה על דעתו. וכיון שהפר לה בקטנותה נדרה בטל שסבורה שבידו להפר כבשאר נשים נודרת על דעתו[631]. ולדעה זו אם לא הפר בקטנותה אינו יכול להפר משגדלה ובעלה, שזו בכלל "אין הבעל מיפר בקודמים"[632].

על ההבדל בין נתן גט לאשתו קטנה שעדיין נשארו עליו ועליה כמה דינים מחמת הנישואין ובין מיאנה בו שנעקרו הנישואין למפרע – ע"ע מיאון.

על המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו שאין דינו עמה כדינו עם אשתו גדולה – ע"ע מיאון.

קטנה שגדלה

קטנה שנתקדשה קידושי מיאון וגדלה נחלקו אמוראים, ושלוש דעות בדבר:

(א) רב ששת סובר שמשגדלה חלים הקידושין הראשונים ונעשים קידושי תורה. ומפרש כך את זו ששנינו: המקדש את הקטנה קידושיה תלויים[633] שפירושו שהקידושין שקיבלה בעודה קטנה תלויים - שאם תגדל יגדלו הקידושין עמה, ואע"פ שלא בעל משגדלה - שנאמר שמקדשה עכשיו בביאה – בכ"ז חלים הקידושין הקודמים[634]. ונעשית אשת איש גמורה מן התורה[635]. יש מהראשונים שמפרש שהקידושין חלים למפרע משעת קידושיה שבקטנותה[636]. ורוב הראשונים חולקים וסוברים שרק משעת גדלותה נעשית מקודשת מן התורה, שעשאום חכמים כמתנה בשעת קידושין: הרי את מקודשת לי לאחר גדלות. וכאותה שאמרו בהרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום שאם בא אחר וקידשה תוך שלושים מקודשת לשני לעולם, ואם לא קידשה אחר בתוך שלושים ולא חזרה בה מקודשת היא לו מן התורה לאחר שלושים יום ואע"פ שנתאכלו המעות, משום שנשאר עליה שעבוד הדינר שנתן לה בקידושיה – ואע"פ שקטנה היתה באותה שעה ואינה משתעבדת מן התורה, כמו שאמרו: כי יתן איש[637] פרט לקטן[638]. מ"מ הואיל ותקנו לה נישואים נח לה להשתעבד בהם משהגדילה[639]. ויש שכתבו שהפקר בית דין הפקר הוא לענין ממון וחייבוה ב"ד להחזיר אלו הקידושין אם לא תתקדש והרי זה כאילו ישנו לכסף בעין[640]. ודוקא כשקידשה בקטנותה בכסף הוא שנעשים משגדלה קידושי תורה, ולא כשקידשה בשטר או בביאה[641].

(ב) רב סובר שרק בבעל משגדלה הוא שנעשית מקודשת מן התורה, שמקדשה עכשיו בביאה[642]. ומפרש שמה שאמרו בברייתא קידושיה תלויים[643] פירושו: שעניינה של קטנה זו תלוי הוא שאם יבעלנה משגדלה תתקדש קידושין גמורים מן התורה, ואם לא יבעל משתגדל תישאר בקידושיה שמדרבנן[644].

ולענין הלכה נחלקו הפוסקים: רובם פסקו כרב שאם לא בא עליה משגדלה לא גמרו קידושיה, ואינה מקודשת מן התורה אלא בבא עליה שמקדשה מחדש בביאה זו[645]. ויש שפירשו שע"י הבעילה נגמרים וחלים הקידושין הראשונים מן התורה[646]. ויש פוסקים הלכה כרב ששת שכשגדלה גדלו הקידושין עמה, ואפילו לא בעל נעשית אשת איש מן התורה[647]. ויש שנתספקו אם הלכה כרב או כרב ששת[648]. ויש שכתבו שדוקא בבעל נגמרים הקידושין ומכל מקום אם קידשה בכסף לא נתאכלו המעות עד אחר שגדלה אע"פ שלא בעל גמרו הקידושין מן התורה[649].

(ג) שמואל סובר שאפילו נבעלה משגדלה אינה נעשית אשת איש מן התורה, ונשארת בקידושיה שמדרבנן, שלא נתכוון לקדשה בבעילה זו ובעל על דעת קידושין הראשונים[650].

קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני[651]. מן התורה, ומן הראשון מדרבנן[652] והיינו כשבעלה הראשון משגדלה, שרב סובר הבעילה בבעל הראשון מן הסתם לשם קידושין נתכון שיודע היה שאין קידושי קטנה כלום[653]. ושמואל סובר: כל הבעל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל[654]. וזוהי שאמר שמואל משום ר' ישמעאל: והיא לא נתפשה[655] - "והיא" מיעוט הוא, אישה סתם שקידושיה גמורים אם לא נתפשה – נאנסה – אסורה לבעלה[656] - ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה – שזינתה שלא באונס[657] - מותרת, ואיזו? זו שקידושיה קידושי טעות – כגון על מנת שאני כהן והרי הוא ישראל, וכגון קטנה שאין מעשיה כלום ואמה אין בידה לקדשה[658] - שאע"פ שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה[659].

אין הלכה כשמואל, וכשבעל מן הסתם בדעתו לקדשה בביאה זו וצריכה גט מן הראשון, מן התורה, ואין צריכה גט מן השני[660].

בעל שאמרנו אין צריך עדים שבעל, אלא מן הסתם כיון שהגדילה עם הראשון מסתמא בעל לשם קידושין[661]. ויש מי שכתב שאפילו עדי ייחוד אין צריך, שכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כולנו יודעים שנתייחד עמה ובא עליה[662]. וחלקו עליו וכתבו שודאי צריכה עדי ייחוד[663].

תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. ר' יהודה אומר: עד שירבה השחור[664]. כלומר שישחיר אותו מקום משערות הרבה[665]. טעמם של חכמים הוא שכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלים הקידושין הראשונים[666]. או שלא תקנו מיאון בגדולה שמא תבוא למאן הנבעלת אחר שגדלה שהיא אשת איש גמורה[667]. ור' יהודה סובר שכשהיא גדולה כ"כ שרבה השחור אינה ממאנת, גזירה משום נתקדשה עכשיו[668].

אע"פ ששמואל אמר משום ר' ישמעאל שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה[669] מכל מקום אינו סובר כמותו אלא בקידושי טעות אבל בקידושי קטנות אינה ממאנת משהביאה שתי שערות כחכמים[670]. ויש שכתבו שלמסקנא גם ר' ישמעאל עצמו לא אמרו אלא בקידושי טעות ולא בקידושי קטנות[671].

להלכה נחלקו אמוראים: ר' אבהו אמר ר' אליעזר: הלכה כר' יהודה. ומ"מ מודה ר' יהודה שאם נבעלה לא תמאן[672]. ויש שרצו לעשות מעשה כר' יהודה ואפילו נבעלה[673]. ונמנו וגמרו: עד מתי הבת ממאנת – עד שתביא שתי שערות[674]. והיינו כחכמים ולא כר' יהודה[675].

ואף הראשונים נחלקו: יש שפסקו שממאנת גם אחר שגדלה כל זמן שלא בעל[676]. ורוב הראשונים פסקו שמשגדלה אע"פ שלא בעל שוב אינה יכולה למאן וצריכה גט, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט משניהם[677].

על דיני הבדיקה לידע אם גדולה היא אם לא – ע"ע מיאון.

לדעת הסוברים שכשגדלה חלו הקידושין מן התורה אע"פ שלא בעל[678]. יש שכתבו שאפילו לא חלו הקידושין בקטנותה כלל ואפילו מדרבנן כגון בקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב ולא שמע האב, לדעת הסוברים שאינה מקודשת כלל ואפילו מדרבנן[679], מכל מקום אם נתגדלה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט מספק[680]. ויש חולקים וסוברים שדוקא אם בעל אחר הקידושין הרי היא מקודשת[681] ויש להחמיר כסברא הראשונה[682].

נסתפקו אחרונים במי שקידש קטנה לאחר שתגדיל אם חלים הקידושין או לא, אם נאמר שהרי זה בכלל אין אדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם כמקדש אישה לאחר שתתגייר[683], או לא, שכיון שאין זה אלא מחוסר זמן עד שתגדיל אין זה בכלל דבר-שלא-בא-לעולם[684]. ותלו הדבר במחלוקת ראשונים, שלדעת רש"י הרי היא מקודשת גמורה מן התורה לאחר שתגדיל ולדעת התוספות אינה מקודשת[685]. ויש שכתבו שגם לדעת התוספות הרי היא מקודשת[686]. ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל אינה מקודשת שודאי גם מחוסר זמן נחשב לדבר-שלא-בא-לעולם[687]. ויש שכתבו יתירה מזו שאפילו לר' מאיר שאדם מקנה דבר-שלא-בא-לעולם היינו דוקא במקדשה אישה לאחר שתתגייר שגם לפני הגירות בת דעת היא, אבל קטנה שאיה בת דעת כלל, אינה מקודשת. ואפילו לא נתאכלו המעות משגדלה[688].

כשאביה במדינת הים

יש מהגאונים שכתב שקטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה נישואיה נישואין. שתקנו חכמים נישואים לקטנה כשאין האב אצלה, כדין יתומה שאין לה אב שתקנו לה חכמים קידושין כדי שלא ינהגו בה הפקר[689]. וזו שהלך אביה למדינת הים הרי היא כיתומה משום הפקר[690]. וכשגדלה גדלו הנישואים עמה, וכשבא האב אח"כ אין צריך לקדשה עוד פעם[691]. ובעודה קטנה אם רצה לצאת מבעלה צריכה מיאון[692]. ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שאין קידושיה קידושין כלל ואפילו מדרבנן[693], שלא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה[694]. וכשרוצה לצאת ממנו אפילו מיאון אינה צריכה[695]. ומכל מקום כל זמן שהיא תחתיו אין לאוסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, שכיון שדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות. וכדרך שמצינו בקטן שהשיאו אביו שאפילו היא גדולה ובת עונשין אינה נחשבת כאילו היא בזנות אצלו אע"פ שלא תקנו לקטן נישואין[696]. ואפילו בא האב ומיחה אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות. ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויבעל ויגמרו קידושיה[697]. ואם קידשה האב לאחר קודם שתגדיל צריכה גט מהשני[698], וגם מהראשון[699].

ויש מהראשונים שכתבו שבמהלך אביה למדינת הים והשיאתה אמה אסורה לישב תחתיו משום שחוששים שמא יקדשנה אביה לאיש אחר במקום שהוא ונמצא זה בא עליה באיסור אשת איש[700]. ואע"פ שאם מת האב במדינת הים אין אוסרים אותה לכל אדם מחשש שמא קידשה אביה במדינת הים ואין אנו יודעים[701] היינו משום שאין חוששים שמא קידשה כי היא בחזקת פנויה, אבל חוששים שמא יקדשנה ונמצא שתהא אסורה עליו[702]. ויש חולקים וסוברים שמותרת לישב תחתיו, שכיון שאין אנו חוששים שמא קידש א"כ היא מותרת לעולם שכל שעה ושעה יש לנו לומר שעדיין לא קידש[703].

אפילו לדעת האוסרים אותה עליו – אם יודע האב שתקבל האם קידושין לבתו אין חוששים שמא קיבל בה קידושין במדינת הים כדי בודאי לא יקדשנה כדי שלא להכשילה[704].

ולענין הלכה כתבו הפוסקים שיש להחמיר כדעת הגאונים שתקנו חכמים נישואים לקטנה שהלך אביה למדינת הים[705] ואם נתקדשה צריכה מיאון[706]. וכן יש להחמיר שלא לקדשה לכתחילה כדעת הסוברים שחוששים שמא יקבל בה אביה קידושין במדינת הים[707].



הערות שוליים

  1. ↑ עי' להלן ציון 157 איך יתכן שתצא מרשותו בעודה קטנה.
  2. ↑ וה"ה שאר קרוביה.
  3. ↑ עי' להלן מחלוקת ראשונים בדבר, שי"א שאינה מתקדשת אלא ע"י קרוביה.
  4. ↑ ע"ע מיאון.
  5. ↑ משנה קידושין מ"א א'.
  6. ↑ רש"י שם, ועיי"ש שלכן כתבה המשנה נערה משום שלכתחילה אסור לקדש בתו הקטנה וכדלהלן בפרק: האיסור לקדשה כשהיא קטנה.
  7. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"א; שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"א.
  8. ↑ דברים כ"ב; רמב"ם שם.
  9. ↑ ערוך השלחן סי' ל"ז ס"א, ועי' להלן ציון 21.
  10. ↑ רש"י
  11. ↑ משנה כתובות מ"ו ב'.
  12. ↑ רש"י שם.
  13. ↑ ב"ח סי' ל"ז שמסתימת הלשון משמע שכל הכסף שלו. ועיי"ש שכ' שאפילו נאמר שהקידושין הם בפרוטה וכל השאר הוא מתנה בעלמא מ"מ הכל של האב. ועי' ב"ש שם ס"ק א' שלמד מזה שהבת שקיבלה מתנה הרי זה לאב, ובח"מ שם ס"ק א' מסתפק אם המתנה לאב (ובערך אב נשמט), ועיי"ש בבאר היטב, ועי' להלן ציון 240.
  14. ↑ רש"י כתובות שם, ועל הנוסח שבשטר עי' להלן בפ': נוסחאות השטר.
  15. ↑ רש"י שם.
  16. ↑ רש"י קידושין ג' ב'.
  17. ↑ ע"ע מורדת.
  18. ↑ יש"ש כתובות פ"ד סי' י"ג. ויש להוסיף שבדבריו תתיישב הערת הרש"ש בכתובות מ' ב' שאומר שם בגמ' "אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין". ופרש"י שיכול למוסרה לו לקדשה בביאה, והקשה שם הרש"ש למה כתב דוקא לקדשה בביאה, הרי יכול לקדשה לו גם בכסף או בשטר, אך לדברי היש"ש ניחא, שבשאר דרכים אף אם יקדשנה למנוול ומוכה שחין לא יוכל לבועלה בעל כורחה, משא"כ בביאה שיכול למוסרה לביאה בעל כורחה.
  19. ↑ תוי"ט כתובות פ"ד מ"ד; קרבן העדה בירושלמי.
  20. ↑ קרבן העדה שם.
  21. ↑ ירושלמי כתובות פ"ד ה"ו, והובא בתוס' קידושין ג' ב'.
  22. ↑ קרבן העדה שם. ועי' המפרש לירושלמי שם (נדפס בקראקא שס"ט) שהעיר שרש"י אינו מפרש כהירושלמי אלא שזכאי בביאה היינו לענין שיכול למוסרה לקדשה בביאה (עי' לעיל ציון 10), ועי' תוי"ט שם שהשיג על המפרש וכתב שרש"י לא ירד לפרש המילה "זכאי", שזה ודאי אינו שייך בסתם אלא בשנתנו לו שכר לקדשה בביאה וכהירושלמי – וגם רש"י מודה להירושלמי בפירוש המילה "זכאי". ועי' באהבת איתן על משניות שם שהצדיק ד' המפרש דהיינו שרש"י מפרש שלשון זכאי במובן של זכות ממון אינו אלא לענין כסף הקידושין שהם שלו, אבל לענין שטר וביאה הפירוש "זכאי" הוא שבידו לקדשה והוא מקבל הקידושין אבל זכות ממון אין כאן, ולא כהירושלמי שמפרש זכות ממון גם על כסף ושטר (ועי' רש"י קידושין מ"ד ב' ד"ה אי דקדשה שכ' לשון זכאי על זכות הקידושין עצמם). גם במלאכת שלמה על משניות שם מבואר שרש"י אינו מפרש כהירושלמי, עיי"ש. ועי' תוס' רי"ד כתובות שם שמפרש גם על כסף שה"זכאי" הוא שהוא בעל הקידושין והוא מקבלם ולא במובן של זכות ממון. ויש להעיר שלפי היש"ש שלעיל ציון 14 יש לפרש כפשוטו לשון זכאי לענין ביאה, והיינו שאף שלעולם אין שום זכות לבעול אישה בעל כורחה מכל מקום באב זיכתו תורה למסור בתו לביאה לשם קידושין בעל כורחה, וכנ"ל.
  23. ↑ דברים כ"ב.
  24. ↑ כתובות מ"ו ב'; קידושין ג' ב'.
  25. ↑ גמ' שם ורש"י.
  26. ↑ דברים כ"ב.
  27. ↑ רש"י ותוס' שם.
  28. ↑ תוס' שם.
  29. ↑ תוס' קידושין שם ד"ה וכי; שמ"ק כתובות שם בשם הרא"ש; ועיי"ש שהוכיח שעל כורחך המקרא מדבר לענין נערה שהרי למדים מכאן שיכול למוסרה לחופה בנערותה (להלן ציון 69) וכל שכן קידושין. (ועי' תוס' כתובות מ"ז א' ד"ה דכי). גם מן הרמב"ם משמע שהמקרא מדבר בנערה שהרי הביא המקרא הזה גם לענין נערה לעיל ציון 3 (אמנם יש לדחות שבהוי אמינא של הגמ' באמת נפרש המקרא רק בקטנה, אך למסקנא שלמדים מ"אין כסף" שגם בנערה האב מקבל הקידושין (להלן ציון 28) שוב צריך לנקוט כפשוטו של מקרא שקאי על נערה, ולכן הביאו הרמב"ם גם על נערה).
  30. ↑ תוס' רי"ד שם.
  31. ↑ שמות כ"א.
  32. ↑ ע"ע הפרת נדרים.
  33. ↑ כתובות וקידושין שם.
  34. ↑ תוס' כתובות שם ד"ה יציאה. והנה למה שהבאנו לעיל ציון 24 דעת המפרשים ששאלת הגמ' היתה שגם היא תוכל לקדש עצמה – צ"ל שעכשיו שידענו שהכסף לאביה סברה היא שרק הוא יקדשנה ולא היא עצמה. אכן כל זה רק לר' יוחנן, אבל לר"ל שלהלן ציון 32 באמת נערה יכולה גם היא לקדש עצמה, ולא אמרו בגמ' שם "יציאה דכוותה" וכו' אלא לענין שלעולם הכסף שלו, אבל מ"מ יכולה גם היא להתקדש, ועי' פנ"י קידושין ג' ב' ובחזו"א אה"ע סי' קמ"ע ליקודשין מ"ג ב' ומ"ד א'. ועי' בתוס' רעק"א (כתו' פ"ד מ"ד) שהקשה על הגמ' קידושין ד' א' שעושה צריכותא שכסף קידושיה לאביה ושמעשי ידיה לאביה – מה שייך ללמוד מע"י מקידושיה, הרי בקידושין עיקר קרא אינו אלא שיכול לקדשה ורק מסברא הכסף שלו ("השתא וכו'"). וקושייתו אינה מובנת שהרי לפי המסקנא בנערה למדים מ"אין כסף" רק לענין שהכסף שלו, ומסברא יודעים שהוא מקבל הקידושין, וכנ"ל, וכיון שעיקר הלימוד הוא על הכסף שפיר אפשר ללמוד מזה לענין מעשי ידיה, וע"כ צריך צריכותא. ועי' תוס' כתובות שם ד"ה ואימא שלמסקנא עיקר קרא ד"את בתי" לא בא אלא לענין שנאמן האב לאוסרה (ע"ע אב) וכוונתם שלענין זכות האב בקידושיה ובכסף אפשר ללמוד הכל מ"אין כסף" שכיון שהכסף שלו סברה היא שהוא המקדשה בנערה וכל שכן בקטנה (ויש להעיר שלהלן ציון 69 מבואר שמקרא ד"את בתי" למדים דבר אחר: שיכול האב למוסרה לחופה בעל כורחה. ועי' מהרש"א על התוס' בקידושין ג' ב' ד"ה ואימא, ובשיטה מקובצת כתובות שם בשם תלמידי הרשב"א) ובסוף דבריהם כתבו התוס' בכתובות שם שמכל מקום פשוטו של קרא דאת בתי היינו לענין שזכאי לקדשה. ויש להוסיף שכ"מ גם בסוטה כ"ג ב', ועי' ברע"ב ובתוי"ט סוטה שם. ועי' להלן ציון 65 (ועי' מש"כ לעיל ציון 24). ועי' פירוש המשניות כתובות פ"ד מ"ד, וברש"י ב"ק פ"ז א' שכתבו שהאב זוכה בכסף קידושיה מהפסוק בנעוריה בית אביה (במדבר ל') – כל שבח נעורים לאביה, וצ"ע שהרי בגמ' כתובות וקידושין שם אמרו שאותו מקרא לא נאמר אלא לענין הפרת נדרים ו"ממונא מאיסורא לא ילפינן". ואולי י"ל שאחרי שלמדנו מקרא ד"אין כסף" שהאב זכאי לקדשה שוב זה נכלל גם במקרא ד"בנעוריה". ועי' תורה תמימה שמות כ"א י"א. וע"ע תוס' עירובין ט"ו ב' ד"ה בכתיבה. ודע שדבר פלא יש בקרית ספר פ"ג מאישות שכ' שקטנה נלמד מ"אין כסף", ונערה מ"את בתי" ותמוה שזה ממש ההיפך מהגמ' בכתובות וקידושין שם. ועוד שהרי המקרא דאין כסף בנערה מדבר וכמש"כ בתוס' קידושין וכתובות שם בשם ר"ח, וצ"ע.
  35. ↑ רש"י.
  36. ↑ משנה גיטין ס"ד ב', וע"ע גירושין כרך ו' עמ' ת"ז, ושם שבנשואה לדברי הכל היא ולא אביה שהרי יצאה מרשות האב ועי' להלן ציון 157.
  37. ↑ קידושין מ"ג ב'.
  38. ↑ רש"י שם, ועי' להלן בפרק: במסירתה לחופה, שאפילו ר"ל מודה בחופה שאפילו נערה אביה מכניסה לחופה ולא היא, שאין בכוחה להפקיע מאביה זכותו במעשי ידיה.
  39. ↑ דברים כ"ד.
  40. ↑ קידושין מ"ד א' "צווח ר"ל ככרוכיא: ויצאה והיתה".
  41. ↑ רש"י שם, ועי' לעיל ציון 20. שבהו"א בגמ' קידושין ג' ב' רצו לומר שנערה תוכל בעצמה לקבל קידושיה והכסף יהיה שלה, ולמסקנא שם הכסף שלו, והנה לפי ר"ל צריך לומר שלמסקנא רק חידשו שהכסף שלו, אבל מ"מ יכולה גם היא לקבל הקידושין, ולפי ר' יוחנן (שלהלן ציון 40) צ"ל שלמסקנא חזרו ואמרו שהיא אינה יכולה לקבל בעצמה הקידושין ועי' לעיל ציון 29.
  42. ↑ ע"ע גירושין עמ' ת"ח מחלוקת ראשונים בדבר.
  43. ↑ עי' מהרש"א שם שלשון "נישאת" הוא לאו דוקא שהרי באירוסין עסקינן, אלא ר"ל שאף באירוסין יוצאת מרשות אב לרשות בעלה עד אחר הגירושין.
  44. ↑ תוס' קיודשין מ"ד א' ד"ה צווח.
  45. ↑ קידושין מ"ג ב'.
  46. ↑ רש"י.
  47. ↑ שם מ"ג ב' ורש"י. והנה שם מ"ד א' חזרה הגמ' מטעם זה ואמרה הטעם השני שבציון הבא. אכן עי' רש"י ד"ה "השתא דאתית" שלפי המסקנא שוב יתכן הטעם הזה, אך בתוס' ר"י הזקן שם ד"ה "לר"י לעיל", משמע שלא חזרו במסקנא אלא לענין דהברייתא שם קאי גם לרבנן דר' יהודה, אבל הטעם לחלק בין קידושין לגירושין הוא רק הטעם השני שבציון הבא.
  48. ↑ גמ' שם ורש"י.
  49. ↑ שם מ"ד א'.
  50. ↑ רש"י שם.
  51. ↑ עי' לעיל ציון 35.
  52. ↑ תוס' ר"י הזקן שם.
  53. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ג; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ד; סמ"ג עשין מ"ח.
  54. ↑ קידושין מ"ד א' לענין גט (וע"ע שליח לקבלה); הרמב"ן והרשב"א והריטב"א קידושין מ"ד א' ד"ה בו ובשלוחו אין וכו'.
  55. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א, ובדעת הראשונים שבציון הקודם צריך לומר שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי, שהרי כשאמרו שם מ"ד א' שלענין גט אינה עושה שליח לא אמרו שאין זה אלא לפי ר' יוחנן, משמע שסוברים שגם ר"ל מודה בזה. ועי' חזון איש אה"ע סי' קמ"ח לקידושין מ"ד שכתב מדעתו דמה שאינה עושה שליח לקבל הגט היינו דוקא לפי ר' יוחנן (ולא הביא את הירושלמי), והביא בשם הריטב"א שבציון הקודם שלא כתב כך, ובאמת גם הרמב"ן והרשב"א כתבו כהריטב"א, וכנ"ל בציון הקודם.
  56. ↑ ע"ע מאמר.
  57. ↑ ברייתא קידושין מ"ד א', ומה שנדפס שם "ותנן" ט"ס הוא וצ"ל "ותניא".
  58. ↑ שם מ"ד א'. ועי' לח"מ פ"ג מאישות הי"א שאע"פ שהרמב"ם לא הביא דין זה בפירוש מ"מ רמזה בפ"ב מייבום ה"א "וקטנה וכו' אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה" וממילא משמע דוקא קטנה אבל נערה לא.
  59. ↑ ירושללמי קידושין פ"ג ה"ה על המשנה שם "האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה לא אמר כלום" – הא בת יום אחד מתקדשת. והובא ברא"ש קידושין פ"ג ס"ז, ועי' יש"ש קידושין פ"ג ס"ט שדיק מזה שהרא"ש גסובר שבעובר אין תופסים הקידושין, שדוקא בת יום אחד ולא קודם לכן, וע"ע דבר שלא בא לעולם.
  60. ↑ ב"י ריש סי' ל"ז, וב"ח שם. וצ"ע שהם הביאו זאת בשם הרא"ש, ולפנינו ברא"ש אין.
  61. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"א; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז.
  62. ↑ משנה נדה מ"ד ב'.
  63. ↑ ב"ח שם, וע"ע ביאה.
  64. ↑ א"ז הובא בד"מ אה"ע סי' ל"ז, וברמ"א ובש"ע שם. ועי' ב"ש שם סק"ב, ובביאור הגר"א סק"ז שמקורו מנדה כ"ג א' "בעא מיניה ר"י מר"ז לר"מ דאמר בהמה במעי אישה ולד מעליא הוא, קיבל בה אביה קידושין מהו, למאי נ"מ לאתסורי באחותה, למימרא דחיי וכו'". ומפרש הא"ז שקושיית הגמ' היא שכיון שאינו חי א"כ נפל הוא ולא תפסו בו קידושין ושלא כפרש"י שם שפירש שכיון שאינו חי א"כ אין אחותה אסורה שאין איסור אחות אישה אלא בחייה – שעדין יכול למיבעי באותה שעה קטנה שהוא חי (ב"ש שם), (או שעדיין יכול למיבעי כשקידש שאר קרובות שאסורות גם לאחר מיתה (ביאור הגר"א שם, וכ"כ ברמב"ן ובתוס' הרא"ש נדה שם).
  65. ↑ ע"ע נפל; ח"מ שם סק"ב, ועי' פסקי הלכות לרד"פ מקרלין דף נ"ג א'.
  66. ↑ ח"מ שם, וכנראה משום שחשש לדעת רש"י בנדה שם שסובר שקידושין תופסים בנפל, ועי' ב"ש שדחה דבריו עפ"י הנ"ל בציון 59 שמהגמ' מוכח שלא כפרש"י.
  67. ↑ רמב"ם "ג מאישות הי"א; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"א עפ"י משנה יבמות קי"ב ב' וגיטין נ"ה א'.
  68. ↑ משנה סוטה כ"ג א'.
  69. ↑ דברים כ"ב; גמ' שם כ"ג ב'.
  70. ↑ רש"י שם.
  71. ↑ כתובות מ"ז א'
  72. ↑ תוס' קידושין ה' ב' ד"ה אף. וכן מוכח בכתובות שם. עיי"ש.
  73. ↑ דברים כ"ב.
  74. ↑ רש"י כתובות מ"ז א', ועי' תוס' שם ד"ה דזכי שפירשו איך מוכח ממקרא זה גם על נערה לענין חופה, שהרי לענין קידושין אמרו בגמרא שם שקאי רק על קטנה, לעיל ציון 20. ועי' לעיל ציון 24.
  75. ↑ ר"י מיג"ש בשיטה מקובצת כתובות נ"ז ב'; מאירי כתובות שם בפירוש אחד, ועי' בארוכה להלן ציון 90 בהערה.
  76. ↑ עי' לעיל ציון 36.
  77. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א, ועי' להלן ציון 90 – ועי' רמב"ן ור"ן קידושין מ"ה ב': "ויותר הוא מפסיד בנישואין מבקידושין".
  78. ↑ ברייתא כתובות נ"ז ב'; תוספתא כתובות פ"ה ה"א; ועי' ירושלמי כתובות פ"ה ה"ג.
  79. ↑ ע"ע נישואין.
  80. ↑ תוס' רי"ד כתובות נ"ז כב'.
  81. ↑ תוס' רי"ד שם.
  82. ↑ שיטה מקובצת שם בשם רש"י מהדורא קמא.
  83. ↑ גמ' כתובות שם.
  84. ↑ רש"י שם.
  85. ↑ ע"ע אגרת מרד ועי' מורדת.
  86. ↑ תוס' שם ד"ה אי; רמב"ן ור"ן שם; שמ"ק שם בשם הרא"ש; מאירי שם בפירוש אחד; ועי' תוס' שם שכשאביה מעכב אין החידוש אלא שאם יגרשנה כשהיא קטנה לא נדון אותה כמורדת לענין שהאב יפריד הכתובה, שהרי קטנה מן האירוסין כתובתה לאביה, אבל כשגדלה שכתובתה לעצמה פשיטא שע"י עיכוב אביה לא נקנוס אותה בכתובתה.
  87. ↑ ע"ע נישואין וע' מזונות.
  88. ↑ הרמב"ן והר"ן שם.
  89. ↑ הריטב"א: שמעתי.
  90. ↑ עי' ציון הקודם.
  91. ↑ ריטב"א שם; מאירי שם; ועיי"ש בריטב"א שאם נתחייב האב בקנס אם ידחה הנישואין פטור הוא מהקנס שאנוס הוא, שרוצה להשיאה והיא אינה רוצה.
  92. ↑ רשב"א שם; מאירי שם בשם י"מ (ולפירוש זה צריך לומר שהחידוש הוא שקטנה גם אביה יכול לעכב, שאילו מה שהיא יכולה הוא פשוט, וכבר נאמר במשנה שם שנותנים לבתולה י"ב חודש); והמאירי שם כתב ע"ז "ואין נראה כן". ועי' רשב"א שם שכתב שמהירושלמי משמע כדעה הראשונה (לעיל ציון 81 דהיינו שיכולים לעכב עד שתגדיל) דאיתא שם בהלכה ג': "היא קטנה ורוצה להגדיל שומעים לה" גם בריטב"א שם דחה פירוש זה ע"פ הירושלמי.
  93. ↑ עי' לעיל ציון 78.
  94. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  95. ↑ ר"י מיג"ש בשיטה מקובצת כתובות שם, ויש להעיר שלמדנו מדבריו שני חידושים גדולים: א) שקטנה יכולה לעכב מליכנס לחופה ואין האב יכול להכניסה בעל כורחה, שלא זיכתו תורה למוסרה לחופה אלא כשהיא נערה, וכדבריו כתב גם המאירי בפירוש אחד כלעיל ציון 70. ב) שאם היא רוצה יכולה היא ליכנס לחופה שלא מדעתו, ורק בקטנה אינה יכול מטעם שמא תמרוד ויצטרך לתכשיטים אחרים, ומשמע שבנערה שאין בה הטעם דשמא תמרוד יכולה ליכנס לחופה גם בעל כורחו של אב (ובאמת הדברים צ"ע רב שהרי מפורש בכתובות מ"ז א' שהאב יכול למסור את בתו בעל כורחה (וכלעיל ציון 67), הרי שזכות זו של מסירה לחופה מסורה לאב, ואיך תוכל היא ליכנס לחופה בעל כורחו) ושני החידושים שלמדנו מהר"י מיג"ש הם נגד כל הראשונים, שסתמם של הראשונים משמע שבין בקטנה בין בנערה, אביה מכניסה לחופה בעל כורחה, ולא היא כלל וכלל (ומה שאמרו "נוח מה שהיא יכולה לעכב" – היינו לא נגד האב, אלא נגד הבעל, וכשגם האב אינו רוצה בגלל שהיא אינה רוצה, והחידוש הוא שאינה נחשבת בכך למורדת (עי' לעיל ציון 76, וציון 81, ולהלן ציון 91) וכן מה שאמרו "אביה מה איכפת לו", היינו לא שתוכל ליכנס לחופה בלא דעתו, אלא כיון שאין לו טעם לעכב הרי היא נחשבת למורדת (וכלעיל ציון 81). ולגוף הדבר יש להעיר שמה שלמדנו מהר"י מיג"ש שלולא הטעם של "מימרדא" היתה יכולה לינשא בעל כורחו של האב – כן משמע גם מתשובת ר"ת שבמרדכי קידושין סימן תקט"ז (וכן בראבי"ה שבהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות אות ב') שכתב שרק האב יכול לעכב מלהשיאה מטעם "דילמא מימרדא", אבל לא האחין, ומשמע שגם האב לולא הטעם של "מימרדא" לא היה יכול לעכב, וכדברי הר"י מגי"ש. ועי' להלן ציון 466 מהמאירי. ועי' ברי מיג"ש שם בראש דברים שפירש ב"בין היא בין אביה יכולים לעכב" שיכולים לומר חוששים אנו שלא תתעבר ותמות (עי' להלן ציון 103) והיינו שיכולים לעכב נגד הבעל, ולכאורה זו סתירה לה שפירש הר"י מיג"ש אח"כ דיכולים לעכב היינו היא נגד אביה, ואביה נגדה, אך באמת גם להר"י מיג"ש עיקר הפירוש בברייתא הוא שיכולים לעכב נגד הבעל ואינה נקראת מורדת, אלא שאח"כ בדברי הגמרא "בשלמא איהי וכו'" פירש הר"י מיג"ש דהיינו שהיא יכולה לעכב אפילו נגד דעתו, והוא יכול לעכב גם נגד דעתה.
  96. ↑ מאירי כתובות שם, ועי' להלן בפרק: האיסור לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה ציון 107 – מש"כ בשם ההפלא"ה.
  97. ↑ עי' לעיל ציון 54.
  98. ↑ משנה למלך פ"ג מאישות הי"א עפ"י רש"י: סנהדרין נ"ה; ס"ט; קידושין י' ב'. (ועי' רשב"א קידושין שם שהוא ע"פ הגמ' ביבמות נ"ז ב' "אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה"); ועפ"י התוס' יבמות ע"ב; וכן לפי הרמב"ם שחופת נדה אינה חופה מפני שאינה ראויה לביאה (ע"ע חופה) וכל שכן פחותה מבת ג' שנים ויום אחד, ועי' שיירי קרבן בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו.
  99. ↑ עי' יבמות נ"ז ב' מחלוקת אם יש חופה לפסולות.
  100. ↑ ריטב"א קידושין י' ב'. ועי' רש"י בראשית כ"ה ב' "ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה, שלוש שנים, ונשאה".
  101. ↑ ע"ע ארוסה ועי' אכילת תרומה שמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה, ומטעם שמא תמזוג וכו' ומשום סמפון גזרו חכמים שלא תאכל; מל"מ שם בדעת הרשב"א קידושין י' ב' שכתב שמה שאמרו ביבמות נ"ז ב' שאין לה חופה היינו רק שאינה פוסלתה מלאכול בתרומה.
  102. ↑ שער המלך, חופת חתנים סי' ז', בדברי הרשב"א, ועיי"ש שהוכיח מדברי הרשב"א שם שלפסול מלאכול בתרומה גרוע טפי, ובכל דהו פסול לה, וא"כ אם אינה חופה לפוסלה. כ"ש שאינה חופה לקנות, ועיי"ש שר"ל שמ"ש הרשב"א קידושין שם שאינו אלא ליפסל ט"ס הוא וצ"ל. "לקנות", ועי' חזון איש אה"ע סי' ס"ג ס"ק י"ב שהוכיח כהשעה"מ מהסוגיא ביבמות שם.
  103. ↑ רב או ר' אליעזר קידושין מא" א'. ועיי"ש בגמ' שמסייע לו מדיוק לשון המשנה שם "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה", משמע אבל קטנה אסור. ועי' תוס' שם ד"ה אסור שאעפ"י שאמרו שם בגמ' אישה בכל שהוא נח לה (לענין שמותר לה להתקדש ע"י שליח אף שלא ראתו) היינו דוקא כשהיא עצמה מתקדשת, אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה יש לחוש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית, וכ"כ הר"ן שם, ועיי"ש בתוס' ר"י הזקן בשם הראב"ד שתירץ שרק בגדולה אומרים שנח לה בכל שהוא ולא בקטנה (וכ"כ הרשב"א והריטב"א והמאירי, ועיי"ש במאירי שלפי"ז די ב"עד שתגדיל" ואין צריך שתאמר בפלוני אני רוצה, שכיון שגדולה היא אף אם יקדשנה שלא מדעתה מסתמא נח לה בכל שיברור לה אביה), ובתוס' ר"י הזקן שם דחה דבריו שא"כ היה לו לומר עד שתגדל לבד ולמה הוסיף "ותאמר בפלוני אני רוצה", אלא שגם בגדולה אינה מתרצית אם אחר מקדשה.
  104. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ט, ועי' בכ"מ פ"י הט"ז שכתב שלהרמב"ם משמע שמ"ש "אסור" הוא לאו דוקא אלא לומר שאין ראוי לעשות כן. וכדתניא בכתובות נ"ז ב' בין היא בין אביה יכולים לעכב (לעיל ציון 73) משמע שאם נוח גם לה וגם לאביה מותר (ויש להוסיף שכ"כ בר"י מיג"ש בשמ"ק כתובות שם, ועי' להלן ציון 103)
  105. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ח, ועיי"ש בח"מ ס"ק י"ד שדייק לשון "מצוה" שמשמע שאיסור אין, ובגמ' מבואר שיש איסור (עי' ציון הקודם) וכתב שמדובר שאמר לה צאי וקבלי קידושייך שאז אין איסור (עי' להלן ציון 111) ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל. ועי' ב"ש שם ס"ק י"א שתירץ שבאמת אין הלכה כרב שאומר שאסור לקדש קטנה (עי' להלן ציון 107) ומ"מ מצוה היא לצאת ידי מימרא דרב, וכ"כ בשאילת יעב"ץ סי' י"ד, עיי"ש.
  106. ↑ עי' הפלאה שם שהקשה הרי גם קידושין אסור ואיך אפשר להשיאה (ולדעת ר"ת שלהלן ציון 107 ניחא) ותירץ שמדובר בעבר וקידשה, ומ"מ אסור להשיאה, ועי' מאירי כתובות שם שכ' ג"כ שמדובר שעבר וקידשה.
  107. ↑ רש"י.
  108. ↑ ר' אבא בר לוי כתובות נ"ז ב', ועי' רמב"ם אישות פ"י הט"ז שהעתיק דין זה שאין פוסקים להשיאה בלשון "אין ראוי", ומשמע שאיסור (וכשיטתו לענין קידושין לעיל ציון 99), ועי' שמ"ק כתובות נ"ז ב' בשם ר"י מיג"ש שאם האב והבת רוצים מותר להכניסה לחופה בעודה קטנה ואין בזה שום איסור, וצ"ל לפי"ז שיפרש הא דאין פוסקים על הקטנה להשיאה היינו שלא מדעתה, אבל מדעתה מותר. ועי' להלן, שי"א שסמוך לפרקה מותר לקדשה, ובהגהות יעב"ץ כתובות שם כתב שגם להשיאה מותר סמוך לפרקן שהרי בסנהדרין ע"ו ב' אמרו "והמשיאן סמוך לפרקן וכו'", וכ"כ בהמקנה קידושין מ"א א'. ועי' בשאילות יעב"ץ סי' י"ד שכתב שלהשיאה אסור סמוך לפרקה אא"כ בסוף שנת י"ב. וקודם לכן אסור משום סכנה דשמא תתעבר ותמות (עי' לעיל ציון 90). והא דרב חביבא בנידה ס"ו א' שהשיא בתו קטנה, וכן הא דקידושין פ"א ב' (עי' להלן בציון 107) היינו משום דרב גוברייהו וסמכו על הנס (וסותר עצמו למש"כ בהגהת יעב"ץ כתובות הנ"ל).
  109. ↑ כתובות שם.
  110. ↑ שיטה מקובצת שם, ועי' ריטב"א קידושין מ"א א'.
  111. ↑ רש"י כתובות שם. ועי' בתפארת שמואל על הרא"ש שם שרצה לפרש בדברי רש"י שמדבר ביתומה שאינו יכול לקדשה בלא רצונה שמא תבוא לידי מיאון, ומ"מ אם רוצים אמה ואחיה לקדשה ברצונה ואפילו להשיאה אין מוחים בידם. ועי' בריטב"א כתובות שם, ובמרדכי קידושין סי' תקט"ז ובראבי"ה שבהגהות מיימוניות ה' אישות פכ"ב שגם מדבריהם משמע שמדובר ביתומה, ועי' להלן, אכן בלשון רש"י לא משמע כך, שהרי העתיק המימרא דרב דאסור לאדם שיקדש בתו הקטנה שמדובר בקידושין ע"י אביה, וכן מוכח מהמרדכי כתובות סי' קע"ט (בציון הבא).
  112. ↑ מרדכי כתובות סי' קע"ט בשם ר"ת ממה שרב חסדא קידש בתו הקטנה (קידושין פ"א ב') ובשם רבנו ברוך ממה שבתו של רב חביבא קידשוה כשהיא קטנה (נדה ס"ו א'); הגהות אשרי ושה"ג שם בשמם; שמ"ק כתובות שם בשם אחרים ש"פוסקים להשיאה" היינו אפילו בקידושין ופליגא על ההיא דאסור וכו'. ועי' הפלאה כתובות שם שמ"מ שלא מידיעתה גם לר"ת אסור, ובזה מתרץ מה שלכאורה קשה על ר"ת דיוק הגמ' בקידושין מ"א א' מהמשנה שם נערה אין קטנה לא, אלא שר"ת יפרש שמדובר שלא בידיעתה, דאסור בקטנה ומותר בנערה (ועי' לעיל ציון 98 מחלוקת ראשונים אם מותר בגדולה להתקדש שלא בידיעתה)
  113. ↑ תוס' קידושין מ"א א' ד"ה אסור; רמ"א בש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ח.
  114. ↑ רמ"א שם, ועי' מרדכי כתובות סי' קע"ט בשם ר' אליהו "משום שאנו מעוטי עמים וחיישינן פן יקדמנו אחר". ועי' שמ"ק כתובות נ"ז ב' מתר"י בשם רבני צרפת.
  115. ↑ עי' להלן בפרק: ע"י שליח וכשאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך.
  116. ↑ תרומת הדשן סי' רי"ג בשם מהר"ם; רמ"א סי' ל"ז ס"ז.
  117. ↑ ח"מ שם ס"ק י"ד ועי' לעיל ציון 100.
  118. ↑ איוב ה'.
  119. ↑ סנהדרין ע"ו ב'
  120. ↑ רש"י סנהדרין שם, ועי' אה"ע סי' א' בב"י בדעת הרמב"ם דסמוך לפרקן היינו משעה שהם גדולים: בן י"ג לבן, ובת י"ב לבת, ולפי"ז לא קשה כלום (וכ"כ הפרישה בסי' לז).
  121. ↑ ב"ח סי' ל"ז שלא אמרו "שתגדיל" אלא "שתגדל". (ועי' מאירי קידושין שם שגורס "שתגדיל"). וכ"כ הפרישה שם. (ויש להבין בדבריהם שאם פקחית היא שוב אין האיסור אפילו היא קטינה ממש, ומ"מ מצוה להשיאה אין, אך בסמוך לפרקה דהיינו שנה לפני גדלותה והיא בעלת שכל אז יש גם מצוה להשיאה). ועיי"ש בב"ח שתירץ עפי"ז מה שמשמע בקידושין פ"א ב' ובנדה ס"ו א' שאומרים השיאו בנותיהם הקטנות (עי' לעיל ציון 107) והוא מפני שהיו בעלות שכל.
  122. ↑ ריטב"א קידושין נ"א ב'על יסוד דברי הגמ' שם שקידושי קטנה הם מצוה המוטלת על האב (וע"ע קידושין שלא נמסרו לביאה) (ועי' ב"ח שבציון הקודם שגם הוא הסתמך על הגמ' קידושין שם, אך את הריטב"א לא הביא) ובריטב"א שם תירץ עוד שהכוונה בקידושין שם – לנערה (וכ"כ הרש"ש שם ס"ד ב' ואת הריטב"א לא הביא), ולפי"ז בקטנה לעולם אסור, ועי' שאילת יעב"ץ סי' י"ד שהביא ג"כ מהגמ' קידושין הנ"ל ראיה לשיטתו שסמוך לפרקן מותר, וכ' עוד שי"ל כיון שאח"כ כשתגדל תהא מצוה עליו להשיאה קרי לה כבר הגמ' "מצוה דרמיא עליה".
  123. ↑ ירמיה כ"ט; רש"י קידושין ס"ד ב'. וע"ע קידושין שלא נמסרו לביאה.
  124. ↑ המקנה קידושין מ"א א' על יסוד כל הקושיות הנ"ל שבציון 115 (וכ"כ בשאילת יעב"ץ סי' י"ד), והוכיח כן עוד שהרי אפילו לדעת הסוברים שמותר לקדש קטנה (לעיל ציון 107) מ"מ נשואים לדברי הכל אסור (כלעיל ציון 101) ואעפ"כ אמרו בסנהדרין ע"ו ב' "והמשיאן סמוך לפרקן וכו'" הרי שסמוך לפרקן שונה. ועיי"ש בהמקנה שפקפק בדברי עצמו שמלשון המשנה ריש פ"ב דקידושין שמזה דייקו בגמ' "נערה אין קטנה לא" (לעיל ציון 98) משמע שעד נערותה אסור לקדשה. ויש להעיר שההבדל בין דברי הב"ח (לעיל ציון 116) לבין דברי המקנה הוא שלהב"ח אם היא בעלת שכל שרוצה להתקדש מותר אפילו קודם סמוך לפרקה, אלא שאין מצוה (כנ"ל בציון 116) ול"המקנה" קודם סמוך לפרקה אסור.
  125. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; שאילתות משפטים, שאילתא מ"ט ועי' להלן.
  126. ↑ העמק שאלה שם שבפשוטו דברי בה"ג והשאילתות תמוהים מאוד שהרי "עד שתגדל" נאמר, ונערה גדולה היא, וגם מדיוק הגמ' במשנה שם "נערה אין קטנה לא" מבואר שנערה מותר. ועיי"ש בהע"ש שלפירושו הוא מיישב הקושיות מסנהדרין ע"ו ב' (לעיל ציון 114) וממה שמצינו שהאמוראים קידשו קטנות (לעיל ציון 107) ששם מדובר באופן זה שהגיעו לתאוות אישות.
  127. ↑ ברייתא נדה י"ג ב'
  128. ↑ גמ' שם.
  129. ↑ רש"י שם.
  130. ↑ ב"ח אה"ע סי' כ"ג לדעת רש"י. ורוב הראשונים, וע"ע השחתת זרע.
  131. ↑ ג"ש שם סק"ב עפ"י הרמ"א שם ס"ה בשם הרבה ראשונים. וע"ע הנ"ל.
  132. ↑ ב"ח שם מדיוק לשון הרמב"ם והטור שכתבו הדין שלא ישא קטנה אצל האיסור של השחתת זרע. ועי' בב"ש שם סק"ב שדחה דברי הב"ח וכתב על הש"ע שם שהעתיק ג"כ לשון הרמב"ם והטור שהכוונה משום ביטול פריה ורביה. ועי' פרישה שם שכ' ג"כ כהב"ח שהוא משום השחתת זרע. ומ"מ להלכה מסיים הב"ח שם שלא כהרמב"ם והטור, ואין שום איסור לשמש עם הקטנה. וע"ע השחתת זרע.
  133. ↑ יבמות ס"א ב'
  134. ↑ ע"ע רוב
  135. ↑ רש"י
  136. ↑ שם ס"א א' במשנה, וע"ע זונה.
  137. ↑ שם, משום שמוכיחים שם שר' אליעזר אינו סובר לא כר"מ ולא כר"י.
  138. ↑ רש"י
  139. ↑ גמ' ורש"י שם.
  140. ↑ גמ' שם.
  141. ↑ רש"י שם. ועי' שיירי קרבן בירושלמי יבמות פ"ו ה"ד שכתב לפי הרמב"ם שבאמת אין רבנן חולקים על ר"א ומפרש פירוש אחר בגמ' דהיינו שלר"א שסובר שקידושי קטנה שאין לה אב אינה אלא כמפותה בעלמא (עי' להלן) א"כ פשוט שהיא כבעולת עצמו ואין בזה שום חידוש.
  142. ↑ גמ' שם ורש"י
  143. ↑ גמ' שם, ויש להעיר מלהלן ציון 152 שאסור להשיא בתו לזקן משום שגורם לה לזנות הרי שאע"פ שלא תאסר מ"מ חוששים לאיסור הזנות עצמו, וצריך לומר שבמשיא לזקן יותר שכיח שתזנה, אבל כשאינו זקן אינו אלא חשש רחוק שמא תתפתה וע"כ לא חששו אלא בכהן כדי שלא תאסר עליו, ולא בישראל.
  144. ↑ ויקרא כ"א.
  145. ↑ יבמות ס"א ב'.
  146. ↑ בראשית כ"ד; יבמות שם.
  147. ↑ יבמות פ"ו ה"ד.
  148. ↑ ירושלמי שם. ועיי"ש בקה"ע. ובפני משה שם דימה זאת לשאלת הבבלי יבמות נ"ט א' כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, והביאו שם ראיה מהמשנה דאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס, ובמסקנא שם מחלקים בין זו של אלמנה שלא נשתנה גופה לבין זו של קטנה ובגרה שנשתנה גופה. ויש להעיר שלפי"ז צ"ע שהרי בבעיית הירושלמי מדובר שעדיין היא קטנה בשעה שרוצה לכנסה ולא נשתנה גופה ולמה לא נדמה אותה לאלמנה דיכנוס, אולי י"ל בפירוש דברי הירושלמי ע"פ המבואר להלן ציון 147 – שאיסור כ"ג בקטנה אינו אלא בנישואין אבל קידושין בלבד מותר, וזהו שאמר בירושלמי שבזה שקידשה קודם שנתמנה כ"ג אינו מעלה כלל שהרי עיקר האיסור הוא הנישואין והנישואין הוא רוצה לעשות כשכבר הוא כהן גדול. (וכ"כ בשיירי קרבן שם ליישב דעת הרמב"ם שלא הביא דין הירושלמי של אירס קטנה ונתמנה כ"ג, אך לא כתב שזה גופו הוא הפירוש בירושלמי).
  149. ↑ רמב"ם פי"ז מאיסורי ביאה היג"; סמ"ג.
  150. ↑ שיירי קרבן בירושלמי שם. ועי' לעיל ציון 136 פירושו של השיי"ק בגמ' יבמות ס"א ב'.
  151. ↑ יש"ש יבמות פ"ו סימן כ"א (וכתב שכ"ה גם דעת רש"י שם נ"ח ב' ד"ה ובגרה שכתב: שמצוותו בקטנה או בנערה. ויש להעיר שלפי המבואר להלן ציון 147 שקידושי כ"ג בקטנה לד"ה מותר, אין ראיה מרש"י, די"ל שכוונת רש"י שיקדשנה כשהיא קטנה, אך יכנוס כשהיא נערה) והוכיח כן מזה שהרי מפסוק "אשה בבתוליה" אין לדרוש שהרי צריך לכתוב "אשה" שאל"כ לא יוכל לכתוב "בבתוליה" (שנצרך לדרשה: "למעט בוגרת" שם נ"ט א) ומ-"יקח אשה" ג"כ אין לדרוש שנצרך למעט אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג (שם ס"א א') וא"כ אין לנו מקרא לדרשה. ועוד דשם נ"ח ב' מיבעיא לרחב"י קידש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, הרי שבקידושין של קטנה אין איסור, ויש להעיר שראיה זו יש לדחות ע"פ המבואר להלן ציון 147 שלד"ה קידושין דקטנה מותר, ועוד שאפילו נאמר שיש איסור בקידושין מ"מ עדיין יש מקום לבעיית הגמ' שם, שהרי כשנעשית נערה הותרה לו. ועי' במל"מ פי"ז מאיסורי ביאה הי"ז שכתב כן, ומכח זה תמה על ה"ה שם הי"ג שכתב ג"כ כהיש"ש שבעל הבעיא דקידש את הקטנה ובגרה סובר שאין איסור בקטנה, ותמה במל"מ שם שהרי הרמב"ם הביא ג"כ הבעיא הנ"ל, ומ"מ פסק שאסור בקטנה, ועל כורחך שאינו שייך לזה. וע"ע בשיירי קרבן בירושלמי שם.
  152. ↑ שיירי קרבן בירושלמי שם; מל"מ פי"ז מא"ב הי"ז, ממה שבדף נ"ח ב' מיבעיא לן באירס קטנה ובגרה תחתיו, משמע שאין איסור באירוסין, ועי' הערה שבציון הקודם. ועי' הערה שבציון 143.
  153. ↑ משנה למלך שם לדעת הרמב"ם פי"ט מאיסורי ביאה ה"ד לענין בעולה לכ"ג (וע"ע בעולה לכ"ג). ומסתבר שהחולקים שם בבעולה לכ"ג, יחלקו גם כאן לענין קטנה ויסברו שביאה לחוד ג"כ אסור.
  154. ↑ מל"מ שם. ועיי"ש שסיים שבאמת אינו דומה לבוגרת ומוכת עץ ששם ישנו הטעם שסופה להיות בוגרת ומוכת עץ תחתיו משא"כ בקטנה.
  155. ↑ עי' לעיל ציון 117.
  156. ↑ ויקרא י"ט
  157. ↑ סנהדרין ע"ו א'.
  158. ↑ רש"י שם.
  159. ↑ דברים כ"ט; שם ע"ו ב'.
  160. ↑ רש"י שם. ועי' ספר חסידים סי' שע"ט, שאם הבת חפצה בו וגומרת בדעתה להינשא לו מותרת לינשא לזקן. ועי' הגהות ר' יעקב עמדין סנהדרין שם, שר"ל דזקן פירושו שאין לו גבורת אנשים, אבל ראוי להוליד מותר, עוד כתב שם שדוקא בבתו נערה ומשיאה על כורחה אסור, אבל אם עושה מדעתה אחר שהגיעה לפרקה מותר. ועי' תורה תמימה דברים כ"ט י"ח.
  161. ↑ רמב"ן ורשב"א קידושין מ"ד ב' "דלא ליתי לאיחלופי בנערה שאין לה אב שקידושיה קידושי תורה". ופשוט הוא שהרי גדולה היא ויש לה יד לכל דבר (ע"ע גדולה), אלא שכל זמן שאביה קיים זיכתה תורה את קידושיה לאב, וכשמת אביה מתקדשת בעצמה. ועי' לעיל ציון 36 שלדעת ר"ל אפילו יש לה אב מ"מ יש לנערה זכות לקבל גם בעצמה קידושיה.
  162. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ד, ועיי"ש במ"מ שכן מבואר בהרבה מקומות; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ב. וע"ע בוגרת.
  163. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע שם; אפ"י משנה כתובות מ"ג ב' "משהשיאה אין לאביה רשות בה" – לענין שכתובתה שלה ואין האב זוכה בה. וע"ע כתובה (ונשמט בע' אב). ועי' כתובות ל"ט ב' תד"ה הואיל – מחלוקת רש"י ותוס' מאיזה מקרא נלמד שמשהשיאה אין לאביה רשות בה. ועי' רש"י קידושין י"ח ב' ד"ה אין. ועי' בכ"פ בפרישה אה"ע ריש סי' קנ"ה שכ' שנלמד ממקרא "בבגדו בה" שכיון שבגד בה שמכרה לאישות שוב אינו יכול למוכרה לאישות. ותמוה שהרי בקידושין י"ח א' אמרו שמוכר אדם בתו לאישות אחר אישות (וכלהלן ציון 161) והיינו אחר אירוסין, כמו שפירש"י שם, ואת המקרא בבגדו בה דרשו שם לע"א, וצ"ע.
  164. ↑ משנה יבמות ק"ט א', ועי' רש"י שם. ועי' להלן שיש לה דין יתומה לענין שמתקדשת קידושי מיאון מדרבנן.
  165. ↑ טוש"ע שם עפ"י משנה כתובות מ"ג ב' שכתובתה לאביה, וע"ע כתובה.
  166. ↑ רש"י
  167. ↑ שם.
  168. ↑ ברייתא קידושין י"ח א'; רמב"ם פ"ד מעבדים הי"ג, הביא רק את זה שאין מוכרה ושפחות אחר אישות, ואילו זה שמוכרה לאישות אחר אישות ולאישות אחר שפחות השמיט וצ"ע.
  169. ↑ רש"י.
  170. ↑ ר' אליעזר – עפ"י רש"י שם י"ח ב' ד"ה לעם; ר' עקיבא – לפי ר"ת בתוס' שם ד"ה כיון. וע"ע אמה העבריה וע' מקרא ומסורת.
  171. ↑ רש"י
  172. ↑ שם.
  173. ↑ שם.
  174. ↑ שם.
  175. ↑ קידושין ע"ט א'.
  176. ↑ רש"י.
  177. ↑ שם, וע"ע בוגרת מחלוקת ראשונים בזה שי"א שבתוך ששה חדשים לעולם לא תהיה בוגרת ואפילו תביא סימני בגרות, ועי' להלן ציון 181.
  178. ↑ טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ו; מאירי שם בשם גדולי הדורות. והרב המעיר שגה שם בזה שציין שאינו יודע מי הם, שהרי זוהי שיטת הטוש"ע.
  179. ↑ כמו שסובר רב אם היה זה ביום שנשלמים ששת החדשים. להלן ציון 186.
  180. ↑ גמר שם.
  181. ↑ רש"י שם, ועי' רש"ש שם שרצה לפרש בדברי הגמ' שלא כרש"י אלא שבודאי מניחים שעכשיו בגרה משום שיש לה חזקת נערה, וקושיית הגמ' שם היא גם לשמואל, שבתוך ששה חדשים אין צריך לחשוש לקידושי שניהם כי אם לקידושי האב, כיון שיש לה חזקת נערה. ויש להעיר שאישתמיטתיה להרש"ש ד' הטוש"ע (סי' ל"ז ס"ו) שפסקו שבתוך ששה חדשים הוא ספק קידושין משניהם, הרי שאין מעמידים אותה בחזקת נערה. אמנם התורי"ד שלהלן ציון 180 הוא תנא דמסייע להרש"ש, עיי"ש. ולגוף קושייתו של הרש"ש למה אין מעמידים אותה בחזקת נערה – יש לומר שיש כאן חזקת פנויה כנגד חזקת נערה ואף שממ"נ היא מקודשת או מכח אביה או מכוחה (וכלהלן ציון 190) מ"מ שייך כאן חזקת פנויה, שהרי אם תרצה לומר שהיא בחזקת נערה ושחלו בה רק קידושי אביה וקידושי עצמה לא חלו כלל – שוב י"ל שפיר: חזקת פנויה, נמצא שאין קידושי האב אלא ספק קידושין (וכלהלן ציון 177 לענין קידשה אביה לחוד) וממילא יש ספק גם מצד קידושיה וצריכה גט משניהם.
  182. ↑ חלקת מחוקק שם סק"ו, וב"ש שם סק"ה, ועי' להלן ציון 188 – שביום שנשלמים ששת החדשים אם קידשה אביה לחוד מעמידים אותה בחזקת פנויה.
  183. ↑ ח"מ שם ס"ק ו'; תשובות מהר"ם לובלין סי' קל"ט.
  184. ↑ ב"ש שם ס"ק ה'; העמק שאלה פ' משפטים שאילתא נ"ט.
  185. ↑ תוספות רי"ד קידושין שם; ועי' לעיל ציון 176 מהרש"ש; ועי' שער המלך פ"ד מאישות הי"ד שהביא ראיה לשיטה זו, וכתב שכן מוכח גם מהתוספות (ושיטה זו של התורי"ד נשמטה בע' בוגרת).
  186. ↑ תוספות ישנם קידושין שם ד"ה אילימא, וגורסים שם גירסא אחרת בגמ'; וכ"כ המהרש"א על התוס' שם ד"ה ושמואל, ועי' מאירי שם שסובר ג"כ כהתו"י אך אינו משנה הגירסא וגורס כגירסא שלנו. ועי' ברבנו ירוחם נכ"ב ח"ה שגירסת הרי"ף ושיטתו הי כרש"י ולא כהתו"י, ועי' ב"ש שם סק"ה שמהרמב"ם משמע שסובר כהתו"י. אכן בטוש"ע שם ס"ו מפורש שסובר כרש"י שגם בתוך ששת החדשים אם הביאה סימני בגרות היא בוגרת. וע"ע בוגרת. ועי' בהעמק שאלה פ' משפטים ש' נ"ט שכ' שהשאלתות והרי"ף סוברים כהתו"י (ולא כרבנו ירוחם הנ"ל בדעת הרי"). ועי' תשו' מהר"ם לובלין סי' קל"ט שתמה על רבנו ירוחם מנין לו שהתוס' בכלל חולקים על רש"י, וכ' עליו בהע"ש שם, שהוא משום שלא ראה דברי התו"י, שלא נדפסו בימיו.
  187. ↑ גמ' שם.
  188. ↑ רש"י והיינו שאפילו בלא סימני בגרות היא בוגרת משעברו ששה חדשים, וע"ע בוגרת.
  189. ↑ רש"י.
  190. ↑ רש"י שם ע"ט ב' ד"ה מי, והיינו שבאותו יום עצמו אינה נעשית בוגרת אלא בסימני בגרות (וכ"כ המאירי שם) ועי' בב"ש סי' ל"ז סק"ה שהוכיח מלשון הרמב"ם שבאותו יום מן הבוקר נעשית בוגרת בלא סימנים והקשה שא"כ במה חולקים רב ושמואל, שהרי בודאי בוגרת היא. ועי' בה"ה אישות פ"ג הי"ד שהקשה ג"כ שמהרמב"ם שלא הזכיר כלל סימני בגרות (בפ"ד מאישות) לא תתיישב כלל הסוגיא בקידושין הנ"ל, ובאמת הרמב"ם השמיט את כל הסוגיא הזו. ועי' בציון הבא.
  191. ↑ רש"י, ועי' תור"י הזקן שם ע"ט ב' שמפרש ד' רב בזה"ל: "שמתחילת תשלום הששה חדשים יש לה דין בוגרת, ואין סימנים אחרים לבוגרת כל עיקר, וזהו עיקר הפירוש". משמע שמפרש שזו גופא היא מחלוקת רב ושמואל, שלרב נעשית בוגרת ביום שנשלם ששת החדשים אפילו מבלעדי סימנים, ולפי"ז מיושבת דעת הרמב"ם ממה שהקשו ה"ה והב"ש (בציון הקודם), והוא משום שהרמב"ם פסק כרב (שכן הלכה כלהלן ציון 194) וזהו שסתם בפ"ב מאישות שמתחילת ששת החדשים היא בוגרת, ושוב אין לו צורך להביא את כל הסוגיא הנ"ל כלל. ושמואל באמת חולק ע"ז וסובר שביום שנשלם ששת החדשים צריכים סימני בגרות לשתעשה בוגרת. אך הרמב"ם פסק כרב. ועי' כ"מ פ"ג מאישות שהביא בשם ר' ישמעאל בר' אברהם שפירש הסוגיא בפירוש מתחוור לדעת רבנו, ובסוף דבריו כתב ריב"א הנ"ל "והר"ם לא כתב שמועה זו כסידורה בגמ' שכבר הודיעך בפ"ב שמיום תשלום הששה חדשים תקרא בוגרת. וכיון שהודיע שהיא ברשות עצמה לא הוצרך לחזור ולכתוב זו השמועה". וכנראה שריב"א פירש הסוגיא כמו בתור"י הזקן. והם – הם הדברים. ויש להעיר שלפירוש זה אפילו קידשה היא עצמה גרידא מקודשת היא לרב בתורת ודאי, ושלא כהב"ש שלהלן ציון 193.
  192. ↑ קידושין ע"ט א'. וע"ע חזקה ששמואל ג"כ מודה שמתחשבים עם המצב של עכשיו באופן שיש "תרתי לריעותא".
  193. ↑ עי' לעיל ציון 166-167 שרש"י פירש שאביה קידשה בבוקר והיא קידשה עצמה בערב, ולכאורה צ"ע כיון שמן הבוקר עד הערב היו רק קידושי אביה למה לא נאמר שהיא בחזקת פנויה, וקידושי אביה אינם קידושין. ויש לומר כיון שבשעה שבאה לפנינו בב"ד כבר קידשה גם היא את עצמה הרי עכשיו שוב אין לה חזקת פנויה שממ"נ היא מקודשת, אלא מה נאמר שמקודם לכן היה לה חזקת פנויה, זה אין אומרים, שכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, כמש"כ התוס' חולין י"א א' ד"ה אתיא. ועי' חזו"א אה"ע סי' פ' סקכ"ו ע"ע חזקה.
  194. ↑ תוס' הרא"ש שם, ועי' ציון 187.
  195. ↑ שם תד"ה קידשה.
  196. ↑ תוס' הרא"ש שם. ויש להעיר שכיון שלקידושי עצמה חוששים א"כ ספק מקודשת היא מחמת עצמה, ומה שייך ע"ז חזקת פנויה ועי' להלן ציון 198.
  197. ↑ באר היטב שם אות ג' עפ"י סי' ל"ו סי"א. (וע"ע, קידושין מחלוקת בכלל אם יכול האב להיות שליח בתו לקבל קידושיה). ועיי"ש שכ"כ בב"ח ובח"מ. ויש להעיר שהם ז"ל לא כתבו כן אלא לשיטת הרמ"ה להלן ציון 201, שמחלוקת רב ושמואל היא רק במכחישתו, אבל באינה מכחישתו מודה רב שצריכה גט משניהם. וע"ז כתבו שגם בקידשה אביה לחוד אם אינה מכחשתו אין מעמידים אותה בחזקת פנויה, אכן לטעמו של הבאה"ט שהוא משום שמא עָשַׂתּוֹ שליח הרי זה גם להרא"ש שחולק שם על הרמ"ה.
  198. ↑ ב"ש שם סק"ג, וכ"כ היש"ש קידושין שם סי' י"ז, ועי' לעיל ציון 186.
  199. ↑ שם ע"ט ב', ועיי"ש בתד"ה הלכתא, שאע"פ שבכל מקום הלכה כרב באיסורים (ע"ע הלכה) מ"מ הוצרכה הגמ' כאן לפסוק כרב, משום שיש אמוראים שם בגמ' שפוסקים כשמואל, ועיי"ש במהרש"א. ועי' הע"ש פ' משפטים ש' נ"ט, שהשאילתות ל"ג כן בגמ', וכתב שכנראה ה"והלכתא" שבגמ' היא הוספה מבה"ג.
  200. ↑ לשון רש"י שם והיינו לשיטתו (לעיל ציון 172) שגם בתוך ששת החדשים כשמביאה סימני בגרות הרי היא בוגרת, ועיי"ש בתד"ה במכחשתו שהקשו עליו שהרי מדובר ביום שנשלם שש, ועי' מהרש"א שם שכוונתם לשיטתם (לעיל ציון 181) שאי אפשר שתעשה בוגרת בתוך ששת החדשים.
  201. ↑ כן צריך לומר לשיטת התוס', ועי' ציון הקודם.
  202. ↑ גמ' שם "אידי ואידי כשמואל, כאן במכחשתו, כאן באין מכחשתו" (ועי' להלן ציון 203 מהגר"א שהרמ"ה לא גורס "אידי ואידי כשמואל"; רש"י שם ד"ה אמאי "אלא ודאי באין מכחישתו פליגי".
  203. ↑ רא"ש שם סי' י"ח; מאירי שם; טור שם; דעה א' בש"ע שם; יש"ש שם סי' י"ז, ועיי"ש שעפי"ז פירש "כרש"י במחלוקת רב ושמואל שקידשה אביה בבוקר וקידשה עצמה בערב (עי' לעיל ציון 166-167 ועי' מה שכתבנו ע"ז לעיל ציון 179) שאילו קידשה גם היא עצמה בבוקר הרי עצם קידושיה באותה שעה שקידשה האב הם הכחשה וכאילו אומרת: בוגרת אני, ובהכחשה הרי אינו חולק שמואל. ויש להעיר שלפ"ד היש"ש מיושב מה שדייק בתוס' הרא"ש (לעיל ציון 191) למה נקט המחלוקת באופן שיקדשה אביה תחילה ולא באופן שקידשה היא עצמה תחילה, שי"ל שאם קידשה היא עצמה תחילה הרי זה כמכחישתו ואומרת בוגרת אני שמודה בה שמואל.
  204. ↑ ח"מ שם סק"ד (והעתיקו הב"ש שם), וקצת יש לדייק כן מלשון המאירי שכתב אינה מכחישתו היינו שהיא אינה יודעת בודאי, ודו"ק. ומש"כ הח"מ שאין בכוחה להפקיע עצמה מבעלה שהרי צריכה גט משניהם. ואולי י"ל שכיון שהם ספק קידושין יש בכוחה לכופו לתת לה גט, וכמו בקידושין שאין מסורים לביאה (אה"ע סי' י"ז סט"ז) (ויש לעיין בזה היטב).
  205. ↑ באר היטב שם אות ד', ועיי"ש שמביא ראיה לזה מן הגמרא.
  206. ↑ טור שם בשם הרמ"ה; דעה ב' בש"ע שם.
  207. ↑ ב"י שם בדעת הרמ"ה שמקורו ממ"ש שם בגמ' "כי עבד עובדא במכחישתו" היינו דקים לה לגמ' שבמכחישתו הוא דעבד עובדא. כרב, וע"ז הקפיד שמואל, שהרי שמחלוקת רב ושמואל היא במכחישתו, ועי' באה"ט אות ה' שהקשה על הב"י איך מעמידה הגמ' שם "אידי ואידי כשמואל" הרי להב"י חולק שמואל גם במכחישתו, ועיי"ש שכ' שלפירוש הב"ח שבציון הא ניחא. ועי' לח"מ פ"ג מאישות הי"ד שהעיר ג"כ על כך וכ' שלהב"י צ"ל שאח"כ חזרה הגמ' ממה שהעמידה אידי ואידי כשמואל, ומה שלא העמידו בגמ' אידי ואידי כרב, היינו משום שלהגמ' גופה לא ברור במה חולקים רב ושמואל (והיינו כפי' הב"ח בציון הבאט), ועי' בציון הבא מהגר"א שאינו גורס "אידי ואידי כשמואל".
  208. ↑ ב"ח וט"ז שם, וכ"כ רבנו ירוחם נכ"ב ח"ה שהרמ"ה סובר שאינו מוכרע אם חולקים רב ושמואל באינה מכחישתו. ועי' ציון הקודם מהלח"מ שפירש גם בדעת הב"י שהוא ספק (ועי' שעה"מ אישות פ"ד הי"ד שר"ל בדעת הרמ"ה ורבנו ירוחם שסוברים שהסוגיא בראש נדה שכל הנשים דיין שעתן חולקת רב שבגמ' שלנו, שהרי דיין שעתן ואין אומרים משענשו היא נדה גם מקודם היתה נדה (ואפילו להלל שחושש שם מעת לעת אינו אלא מדרבנן) ומסופק הרמ"ה איך לפסוק, ע"כ כתב שבאינה מכחשת "אין הדבר מוכרע" (ועי' מאירי ותוס' רי"ד קידושין שם, ובתוס' ריש נדה שדיברו על הסתירה בין דברי רב לסוגיא דנדה). ועי' בט"ז שם שהוסיף עוד שי"ל שחולקים גם במכחשת וגם באינה מכחשת (וכ"כ בתו' רי"ד שם שחולקים בשתיהן). ועי' ב"ח שם שכתב שהרמ"ה גורס כגירסת התוס' שם "ודילמא כי עביד עובדא במכחישתו" (וכ"ג המהרש"ל, ועי' מהרש"א שם). והיינו שהגמ' מסתפקת אם העובדא דשם היתה כמכחישתו ונמצא שהמחלוקת היא במכחישתו, או שהעובדא היתה באינה מכחישתו וא"כ המחלוקת היא באינה מכחישתו, ועי' ביאור הגר"א שם שכ' ג"כ כהב"ח שהרמ"ה גורס כהתוס'. וכתב שם עוד שהרמ"ה אינו גורס לעיל שם "אידי ואידי כשמואל" אלא "אידי ואידי כרב". ועי' שער המלך פ"ד מאישות הי"ד בשם רש"ק שכ' ג"כ שהרמ"ה גורס "אידי ואידי כרב".
  209. ↑ ב"ח שם; ח"מ שם סק"ה שמ"ש התוס' (לעיל ציון 188) שבקידשה אביה לחוד מעמידים אותה בחזקת פנויה היינו (לדעת הרמ"ה) רק במכחישתו. ועי' להלן ציון 206 מהב"ש שבספק קידושין אין מעמידים בחזקת פנויה.
  210. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"ד. ועי' ה"ה שם שדין זה נלמד מהסוגיא דקידושין ע"ט א' (הנ"ל), ותמה שם על הרמב"ם שהשמיט את עיקר הדין של הסוגיא לענין היום שנשלם בו ששת החדשים, ועי' לעיל ציון 186.
  211. ↑ לח"מ שם; ב"ש שם סק"ד, ועיי"ש בלח"מ שההקשה דהתינח בקידשה אביה לא קשה מה שאין אומרים שתהא מקודשת ודאי שנעמיד אותה בחזקת נערה שהרי כנגד זה יש לה חזקת פנויה (עי' לעיל ציון 177), (ועי' ב"ש שם שכ' שחזקת פנויה אין אומרים בה כמו בכל ספק קידושין (וע"ע קידושין, ועי' ציון הקודם) ובאמת היה יכול לומר בפשיטות כמו הלח"מ שיש כאן חזקת נערה נגד חזקת פנויה), אכן בקידשה עצמה מקשה הלח"מ נעמידה בחזקת נערה ונאמר שאינה מקודשת כלל, וגם חזקת הפנויה מסייעת לזה. ועיי"ש שתירץ שמדובר שכבר הביאה סימן אחד של נערות שאז היא ספק נערה ספק קטנה (עי' רמב"ם פ"ב מאישות ה"ח) ומזה עברו עליה ששה חדשים, ובתוך כך הביאה סימני נערות גמורים ובאופן זה אין מעמידין אותה בחזקת נערה כיון שכבר הביאה בודאי סימן אחד לפני ששה חדשים.
  212. ↑ משנה קידושין מ"א א'; רמב"ם אישות פ"ג הי"ד; טוש"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ז.
  213. ↑ מאירי קידושין שם; רמב"ן רשב"א וריטב"א קידושין מ"ד א'; ח"מ סי' ל"ז סק"ו בשם חידושי מהרי"ט; ב"ש שם סק"ז.
  214. ↑ ב"ח שם מדיוק לשון הטור "כשם שהאב וכו'" משמע שזה היינו הך. וממה שבגמ' שם מ"ד א' דייקו "בו ובשלוחו אין, בה ובשלוחה לא" ולא תירצו ש"בו ובשלוחו" בא לדייק שמצוה בו יותר מבשלוחו, כדרך שאמרו שם מ"א א' על הרישא דמשנה שם "האיש מקדש בו ובשלוחו" – שמצוה בו יותר מבשלוחו. ויש להעיר על הב"ח שבכל הראשונים שבציון הקודם מפורש שלא כדבריו, וגוף דיוקו למה לא תירצו ש"בו ובשלוחו" הוא לענין שמצוה בו יותר מבשלוחו כבר תירצוהו הרמב"ן והרשב"א שם שזה לא צריך להשמיענו, ששומעים לה מהרישא שם.
  215. ↑ רבא אמר רב נחמן. קידושין י"ט א'
  216. ↑ עי' ערך ייעוד.
  217. ↑ ע"ע הנ"ל שחכמים חולקים וסוברים מעות הראשונות לקידושין נתנו, והלכה כחכמים. וע"ע שם שיש סוברים שאפילו לר"י בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין נתנו, ומ"מ צריך שהות ביום אחרון שגזירת הכתוב הוא ונלמד מן המקרא "יעדה והפדה" שצריך שיהא שהות ביום כדי פדיה. ועי' להלן ציון 263.
  218. ↑ רש"י.
  219. ↑ קידושין שם.
  220. ↑ קידושין ז' א' ורש"י.
  221. ↑ תוס' קידושין י"ט א' ד"ה אומר.
  222. ↑ רשב"א קידושין שם.
  223. ↑ תוס' שם, רשב"א שם
  224. ↑ רא"ש קידושין שם, סי' כ"ה.
  225. ↑ רשב"א שם וכ"מ דעת התורי"ד שם שהאב מוסר לה זכותו והיא היא מקבלת הקידושין ועי' פנ"י שם שר"ל שאינו מועיל אא"כ אומר לה האב להתקדש לפלוני, והביא שברשב"א מפורש שיכולה להתקדש לכל מי שתרצה, ומה שהקשה שם לא קשה כלום ע"פ המבואר בציון 240.
  226. ↑ תוס' שם.
  227. ↑ רשב"א שם, רא"ש שם, ועי' מהרי"ט קידושין שם שביאר הדברים משום שכל קבלת הקידושין דאביה הוא מדין ידה של הבת, כמ"ש בגיטין ס"ד ב' "יד יתירא זכי ליה רחמנא" – פי' יד אביה, וכיון שכן משסלק אביה כוחו וגילה דעתו שנח לו בקבלת בתו הֹוֶה לה יד וזוכה לנפשה.
  228. ↑ רשב"א שם, ועי' להלן ציון 239-240.
  229. ↑ ע"ע ייעוד.
  230. ↑ חזון איש נשים סי' קמ"ח לקידושין י"ט א'; ועי' פנ"י קידושין שם ואבני מילואים סי' ל"ז סק"ג שעמדו ג"כ על הקשיים הנ"ל שייעוד שונה מקידושין דעלמא, שאינו יכול לחזור ועוד, ובאבני מילואים שם ר"ל שכיון שחידשה תורה שהמכירה חשובה כמסירת רשות הקידושין, הרי נתינת רשות במעשה, ושוב אם רוצה לחזור בו "לא אתי דבור ומבטל מעשה". ועי' בארוכה בע' ייעוד.
  231. ↑ ריטב"א קידושין שם לשיטה זו.
  232. ↑ תוס', רשב"א ורא"ש שם.
  233. ↑ עי' לעיל ציון 7.
  234. ↑ עי' ערך זכין לאדם שלא בפניו.
  235. ↑ רשב"א שם. (ועיי"ש שהביא בשם התוס' שדעתם לפסוק שזוכה גם ל אחרים, וכנראה כוונתו לתוס' שלנו שם ד"ה אומר, עיי"ש). ויש להעיר על דבריו שלמה לו להקדים את ההסבר שהטעם שאינו זוכה הוא משם שאינו נותן דעתו כ"כ, הרי בלאו הכי ניחא שעיקר הזכיה היא לעצמה ואביה זוכה ממנה (וכ"כ באמת הר"ן, עיי"ש). ויש לומר שהרשב"א סובר שאפילו כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך מ"מ כסף הקידושין מגיע לאב מדרשה ד"אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר" (עי' לעיל ציון 28) ונמצא שהאב זוכה "ישר" בכסף הקידושין ולא שהיא זוכה תחילה וע"כ הקשה שהרי זה "לזכות לאחרים". ולשון "שבח נעוריה" שכ' הרשב"א הוא לאו דוקא, שהרי מקרא זה נאמר רק לענין הפרת נדרים ו"ממונא מאיסורא לא ילפינן" (ועי' לעיל ציון 29) וכוונתו לקרא ד"אין כסף" וכמש"כ. ומה שהר"ן תירץ בדרך הנ"ל שהיא זוכה ואביה זוכה ממנה, ולא קשה לו כלל קושיית הרשב"א היינו משום שהר"ן הולך לשיטתו (להלן ציון 241) שמפרש שדין "צאי וקבלי" הוא מדין ערב, ונמצא שהמקדש נותן מתנה לבת, והאב זוכה אח"כ ממנה.
  236. ↑ רשב"א שם, ועיי"ש שמפקפק בזה שהרי חצר מהלכת היא, וע"ע חצר, ועי' להלן ציון 247.
  237. ↑ הריטב"א לשיטה זו.
  238. ↑ רש"י גיטין ס"ד ב', וע"ע קטן; קטנה.
  239. ↑ עי' להלן מחלוקת בדבר, ושי"א שגם לקידושי מיאון די ב"צרור וזורקו".
  240. ↑ תוס' רי"ד קידושין שם. ויש להעיר שלענין קידושי כסף מובנת סברתו שכל זמן שלא הגיעה לזמן של צרור וזורקו אינה יכולה לזכות בכסף, אע"פ שדעת אחרת מקנה אותו, אך מלשונו "שיש לה יד לשמור הקידושין" משמע שאפילו בקידושי שטר הדין כן, וצ"ע למה ואולי הטעם הוא משום שגם לענין גירושין כל זמן שאין לה יד לשמור גיטה אינה מתגרשת (ע"ע גירושין) ולדעת התורי"ד הזמן של יודעת לשמור גיטה הוא ב"צרור וזורקו" (ע"ע הנ"ל), וכיון שהוקשתה הויה ליציאה, ע"כ גם בקידושין באופן שהיא מקבלת הקידושין צריך שתגיע לעונה זו. (ועי' תוס' גיטין ס"ג ב' ד"ה וכל שהביאו ענין הוקשתה הויה ליציאה לענין כזה) – והרי דעת התורי"ד היא שדין צאי וקבלי הוא שמוסר לה זכותו והיא המתקדשת (עי' לעיל ציון 220) ויש לעיין אם מקדשה בביאה אם צריך ג"כ שיעור זה. ועי' ח"מ סי' ל"ז סק"י.
  241. ↑ יש"ש קידושין פא סי' כ"ח, וז"ל: "ובלשון דאומר אדם לבתו וכו' ובסוגיא לא משמע כלל שיהיו הקידושין שלו". ויש לפרש דבריו בשני אופנים: או לדרך התוס' (שהיא דרכנו עתה) שהיא המקבלת הקידושין והיא המתקדשת, וסובר שבאופן זה שהיא המתקדשת לא זיכתה תורה לאב כסף הקידושין. או שהולך בדרך הר"ן (המצויינת בפנים באות ב') שהוא מדין ערב ונותן המקדש מתנה לבת, וסובר היש"ש שאין האב זוכה במתנה שקיבלה הבת (עי' לעיל ציון 8 – ולהלן ציון 241)
  242. ↑ רא"ש קידושין שם; טור אה"ע סי' ל"ז; רמב"ן קידושין ט' א' (ועי' להלן ציון 247 בדעת הגר"א בדעתו).
  243. ↑ ריטב"א לשיטה זו (וכנ"ל ציון 232) ועי' בטור בסי' ל"ז שהזכיר כסף ושטר ולא הזכיר ביאה, ועיי"ש בב"י ובדרישה שכתבו: "שבביאה לא שייך לומר צאי וקבלי קידושייך אלא התקדשי לפלוני בביאה ומסרה לו שתתייחד עמו". ודבריהם תמוהים שהרי לדעת הרא"ש והטור מוסר האב את זכותו לבתו שתתקדש למי שתרצה, וממילא יכולה היא להתקדש למי שתרצה וגם בביאה, ולמה צריך שיאמר הוא "התקדשי לפלוני" (ועי' לעיל ציון 220 מהפנ"י). ואולי כוונתם שלשון "צאי וקבלי" שייך רק על כסף ושטר שישנה שם קבלה משא"כ בביאה, אכן אם יאמר לה "צאי והתקדשי" תוכל להתקדש גם בביאה. אך מה שכתבו "התקדשי לפלוני" צ"ע כנ"ל ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ו שר"ל שאפילו לדעת הסוברים שהוא מדין ערב (להלן ציון 241) מ"מ יועיל בביאה ע"פ דברי הר"ן נדרים ל' א' שהאישה עושה עצמה הפקר והאיש קונה אותה, וכאן אביה עושה אותה הפקר וכך יכול הוא לקנותה. אלא שבכסף ושטר שצריך קבלה צריך לדין ערב, משא"כ בביאה.
  244. ↑ הרשב"א שם; תוס' הרא"ש שם.
  245. ↑ ריטב"א שם, ועיי"ש שהקשה שהרי לומדים הדבר מייעוד, ובייעוד אע"פ שמת האב האדון מיעדה. אך כבר נתבאר לעיל ציון 225 שאין זה דומה ממש לייעוד, וייעוד גזה"כ הוא, ועי' ריטב"א שם שהקשה עוד שא"כ מצינו קטנה שמתקדשת ע"י עצמה, ובקידושין י"ח אינו מוצא בג' ציור שקטנה תקדש עצמה, ועי' חזו"א אה"ע סי' קמ"ח לקידושין י"ט א' שאין זו קושיא שכיון שכל כוחה הוא מכח האב, והאב יכול לחזור בו, א"כ נחשב שהוא המקדשה ולא שמתקדשת בעצמה. ועי' קרבן נתנאל על הרא"ש שם סי' כ"ה אות ב' שתירץ קושיית הריטב"א שכיון שמסר לה זכותו הרי היא כיתומה בחיי האב ואין לו שוב רשות למוכרה (ולכן אינו יכול לתת ציור כזה שם בקידושין י"ח ששם מדובר לענין שמוכרה). ודבריו תמוהים, שהרי כיון שיכול לחזור בו (כנ"ל ציון 239) בודאי שאינה נקראת בכך יתומה בחיי האב.
  246. ↑ קידושין ח' ב', וע"ע קידושין; רמב"ן קידושין ט' א'; ר"ן שם בשמו; הראב"ד הובא ברא"ש שם סי' ט"ו, ושם בראב"ד אין הדוגמא של "תנהו לפלוני" (עיקר הדין שתנהו לכלב שלי מועיל היינו משום שנהנית מזה שנותן לכלבה וה"ה בנדוננו נהנה האב כשהמקדש נותן לבתו. ועי' ר"ן שם שכתב ג"כ משום הנאה אף הוסיף שהנאתו היא כיון שסו"ס יזכה ממנה מדין שבח נעורים. ועי' סי' ל"ז בח"מ סק"ח ובב"ש סק"ז שכתב שלדעת הרמב"ן והראב"ד ה"ה בקטנה אחרת שאינה בתו הדין כן, ואינו מובן שהרי הטעם הוא משום הנאה ובקטנה אחרת אין לו שום הנאה, ואם יש לומר כן הוא לשיטת הריטב"א (להלן ציון 244) שהוא מדין זרוק מנה לים ולפי"ז ה"ה בקטנה אחרת. ועי' המקנה סי' ל"ז שכתב שלשיטה זו אפילו בעל כורחה של קטנה הרי היא מקודשת. וגם זה אינו מובן לדעת הרמב"ן והרשב"א שהוא משום שנהנה בקבלת הבת, שהרי אם היא אינה רוצה אינה זוכה כלל בכסף, ואיזו הנאה יש לו ואולי יתכנו דבריו לדעת הריטב"א שהוא מדין זרוק מנה לים, אך גם לדעת הריטב"א נראה שהוא מדין זרוק מנה לים, אך גם לדעת הריטב"א נראה שאם היא אינה רוצה שוב גם הוא אינו רוצה בקידושין, וכמו שהביא בהמקנה עצמו שם מהתוס' קידושין מ"ו א', עיי"ש) ועי' רא"ש שם מה שהקשה על פירוש הראב"ד, ולשונו שם אינו מבורר, ועי' קרבן נתנאל אות ב' שפירש בדרך א' שקשה לו להרא"ש משום שלשיטתו (של הרא"ש) אפילו בתנהו לכלב שלי אף שנהנית מ"מ אינה מקודשת אא"כ נתן לתוך חיקה (שם סי' י"ג) וכאן הרי לא נתן ליד האב; הרשב"א שם ושם אין הדוגמא של כלב אלא רק של תנהו לפלוני, ועי"ל שהרשב"א אינו מפרש משום הנאה, שנהנה בזה שנותן לבתו (וכמו בכלב, וע"ע קידושין), אלא שהוא מדין זכיה, שהבת זוכה בשבילו, וכדעת הסוברים שקטנה יש לה זכיה גם לאחרים (ועי' לעיל ציון 230 ולהלן ציון 247) וזה דומה לתנהו לפלוני שיקבלם בשבילי שהוא מדין זכיה (אך צ"ע רב שהרשב"א סותר את עצמו שהרי בדף י"ט א' פירש שהוא משום שמוסר לה זכותו והיא המתקדשת. ועי' לעיל ציון 220 והיא שיטה א' אצלנו ועי' להלן ציון 247) ועי' ר"ן י"ט א' שכתב ג"כ שהרי זה כתנם לפלוני שיקבלם לי אך כתב שאף שאין קטן זוכה לאחרים כאן היא זוכה לעצמה והוא זוכה ממנה מדין שבח נעורים. ויש להעיר שמדברי הר"ן האלה יש לפשוט מה שנסתפק הח"מ בריש סי' ל"ז אם האב זוכה במתנה שנתנו לבתו (עי' לעיל ציון 8) שהרי כאן לפי הר"ן היא מקבלת מתנה והוא זוכה ממנה.
  247. ↑ ראב"ד (ברא"ש שם), ועיי"ש בק"נ אות א' שמפרש שהוא מטעם חצר, וע"כ צריך האב לעמוד אצלה כדי שתהא חצר המשתמרת. ומטעם חצר זה מועיל גם בשטר. ועי' להלן ציון 247 – ויש להעיר שיתכן לפרש כפשוטו שתן ע"ג סלע הוא ג"כ מכיון שנהנית בזה, וכמו בכלב שלי. ועי' רשב"א קידושין ח' ב', וע"ע קידושין.
  248. ↑ ע"ע קידושין מחלוקת ראשונים בדבר.
  249. ↑ ריטב"א קידושין ט' א'; י"ט א', והריטב"א הולך כאן לשיטתו בקידושין ח' ב' שבזרוק מנה לים היא מקודשת מדין ערב, והרמב"ן והרשב"א שלא פירשו כן היינו שסבורים שם ח' ב' שדין ערב אינו אלא בנותן לבן דעת ולא בזורק לאיבוד, וע"כ מפרשים שהוא מטעם הנאה וכמו בתנהו לכלב שלי. (והרמב"ן שם מסתפק בזה). ועי' המקנה שם ט' א' שר"ל שאפילו לשיטה זו שדין ערב אינו אלא בנותן לבן דעת מ"מ בקטנה שפיר שייך דין ערב שסו"ס בת דעת היא קצת לזכות לעצמה. וכ"כ האבני מילואים סי' ל"ז סק"ה.
  250. ↑ ריטב"א שם י"ט א'.
  251. ↑ מאירי שם י"ט א' בשם חכמי ההר. וכ"כ הריטב"א שם ט' א' וז"ל: "בשקידשה מתחילה ואמר לו תנם על ידה ותתקדש לך" וכבר העיר הר"א סופר על המאירי שם שצ"ע א"כ למה לנו ללמוד זאת מייעוד הרי פשוט הוא, ועי' להלן ציון 265 – תירוץ על זה.
  252. ↑ כ"ה משמעות לשון הרמב"ן ט' א' והראב"ד (שברא"ש) שלעיל ציון 242 – שהרי מדובר שם בקידושי שטר וכתבו שם דין צאי וקבלי, משמע שדין זה ישנו גם בקידושי שטר; רשב"א קידושין ט' א' וז"ל: "דה"ל כאומר כל המקדש את בתי וכו' כאילו נתן כסף קידושין או שטר קידושין לידי". והנה בדברי הרשב"א אפשר לפרש שהיינו מדין זכיה שהבת זוכה לאביה את השטר וכאותה שיטה שקטנה יכול לזכות לאחרים (עי' לעיל ציון 230 וכש"כ לעיל ציון 241) וע"כ זה מועיל גם בשטר (ושלא כמש"כ בברכת שמואל קידושין סי' כ"ה, עיי"ש) אכן ברמב"ן ובראב"ד משמע שהוא מדין הנאה שהרי דימו זאת לתנהו לכלב שלי. וא"כ צ"ע איך מועיל זה בשטר ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ג שהקשה כן (ועיי"ש מה שרצה לתרץ) ועי' ב"ש סי' ל"ז סק"ז שכתב שלהרמב"ן והראב"ד כיון דהוי כאילו נתנו לה ע"כ זה מועיל גם בשטר, ואינו מובן שהרי עיקר טעמם הוא משום שנהנה, וזה שייך רק בכסף ולא בשטר. (ועי' קרבן נתנאל סי' כ"ה אות ת' שר"ל לדעת הראב"ד שיועיל גם בשטר מדין חצר. גם ברא"ה לקידושין י"ט א' הזכיר שמקודשת מדין חצרו. וכך גם ר"ל הרשב"א קידושין י"ט א', ועי' לעיל ציון 242 – אך ברא"ש שם סי' ט"ו כ' שאי אפשר שתהיה חצרו, עיי"ש) ועי' ביאור הגר"א סי' ל"ז סקי"ד שכתב שבאמת גם הרמב"ן מסכים לשיטת התוס' י"ט א' שדין צאי וקבלי הוא שמוסר לה זכות וכח הקידושין. וע"כ זה מועיל גם בשטר (וכנ"ל ציון 237 לשיטה הנ"ל) ומה שהוצרך הרמב"ן לטעם שהרי זה כתנהו לכלב שלי, היינו משום שבכסף אינו מועיל הטעם שמוסר לה כוחו, שהרי הכסף לאביה ואיך יכולה קטנה לזכות לאחרים (וכקושיית הרשב"א שלעיל ציון 227) ומשום כסף הוא שהוצרך הרמב"ן לטעם של הנאה שהרי"ז כתנהו לכלב שלי, ובזה מיושבת שיטת הרמב"ן, שבשטר אף שאין הטעם דהוי ככלב שלי מ"מ מועיל מדין מסירת כוחו, ובכסף שאינו מועיל הטעם של מסירת כוחו, שהרי אינה יכולה לזכות בכסף לאחרים – מועיל שם מדין הנאה, כתנהו לכלב שלי.
  253. ↑ ר"ן קידושין ט' א', והיינו כשיטתו (לעיל ציון 241) שהוא משום הנאה.
  254. ↑ ריטב"א שם והיינו כשיטתו (לעיל ציון 244) שהוא מדין ערב, וכ"כ המאירי בשם חכמי ההר שבשטר אינו מועיל צאי וקבלי. וכ"כ הרא"ש בסי' כה שמדין ערב לא שייך אלא בכסף ולא בשטר. (ועי' בק"נ על הרא"ש סי' ט"ו אות ב' בדרך הב' שפירש שקושיית הרא"ש גם על הראב"ד היא שבשטר לא יתכן אלא מדין שליחות). ולענין מש"כ הריטב"א שבגט אינו מועיל צאי וקבלי גיטך – עי' בהגהות הב"ח על הר"ן קידושין ט' א' שכתב שלדעת הר"ן שבשטר אינו מועיל צאי וקבלי ה"ה בגט אינו מועיל אבל לשיטת הסוברים שגם בשטר מועיל צאי וקבלי ה"ה בגט זה מועיל. ועי' המקנה קידושין מ"ג ב' שפירש מה שהביא הרשב"א גיטין ס"ד ב' בשם הראב"ד שקטנה שנתן לה אביה רשות יכולה לקבל גיטה שהיינו מדין צאי וקבלי. ויש להעיר שלפי"ז יהיה ראיה שהראב"ד סובר שגם בשטר אומרים כן (ועי' לעיל ציון 247). וע"ע גירושין כרך ו' עמ' ת"ט ציון 781.
  255. ↑ רא"ש שם סי' ט"ו, ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ג שכתב שגם מהרמב"ם משמע שהוא מטעם שליחות שהרי כלל ביחד דין שליחות עם דין צאי וקבלי (פ"ג מאישות הי"ד) ועי' פרישה סי' ל"ז אות ז'.
  256. ↑ רא"ש שם סי' כ"ה, ועי' אבני מילואים שם מה שהקשה מבבא מציעא ח' א', ועל עיקר החידוש הזה שבדבר שהוא לזכותו קטן נעשה שליח – ע"ע שליחות.
  257. ↑ רא"ש שם סי' כ"ה.
  258. ↑ עי' לעיל ציון 227 ויש להעיר שי"ל שכיון שלזכות עצמה נעשית קטנה שליח, א"כ נעשית היא גם שליח האב לזכות לו בכסף – כיון שהדבר הוא לזכותה, שע"י כן תתקדש.
  259. ↑ עי' לעיל ציון 236 אם אח"כ זוכה האב ממנה.
  260. ↑ חזון איש נשים סי' קמ"ח לדף י"ט א', ועי' להלן ציון 257 מהתרומת הדשן שכנראה מסתפק בפירוש דברי הרא"ש אם משום מסירת זכות או משום שליחות. ועי' לעיל ציון 222 ולעיקר ד' החזו"א יש להעיר שפשטות לשון הרא"ש בסי' ט"ו שכ' שכל המיעוטים שנתמעט קטן משליחות היינו רק לזכות לאחר אבל כשזוכה לעצמו יש שליחות, משמע שהוא מדין שליחות ממש, ודין כללי הוא בהלכות שליחות שכל שהוא לזכותו קטן נעשה שליח. וכן הדין בד' הרא"ש הב"ש סי' ל"ז סק"ז. ועי' המקנה שכ' נ"מ בין טעם הרא"ש שוא משום שליחות, לטעם דהוא כתן מנה לפלוני) (לעיל ציון 241) שלטעם שליחות לא תוכל הבת לעשות שליח אחר לקבל קידושין, שאין שליח עושה שליח, ש"מילי לא מימסרן לשליח", משא"כ לטעם האחר תוכל עשות שליח אחר לקבל קידושיה, משמע שמפרש ג"כ שהוא מדין שליחות ממש. ועי' להלן ציונים 259-260.
  261. ↑ שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ד לענין שליח להולכה, וכנראה ה"ה לשליח לקבלה וע"ע שליחות וע' זכין לאדם שלא בפניו.
  262. ↑ תרומת הדשן בכתבים סי' מ"ט, ופירוש דבריו שסובב על דעת הרא"ש שכתב ב' הטעמים: מסירת כוחו ושליחות (ועי' לעיל ציון 255) ולטעם של מסירת כוחו אינו מועיל גילוי דעת. "ולכתחילה צריך לחוש לב' הטעמים" (לשונו של תה"ד שם). ויש להעיר שלדעת הסוברים שהוא מדין ערב או משום שנהנה בקבלת בתו (לעיל ציונים 241-242) מסתבר שבודאי יועיל גילוי דעת (ועיי"ש בתה"ד סי' ל"ג שכתב שג"ד מועיל. ואין כאן סתירה, שבסי' ל"ג שם, מדבר לענין בדיעבד, אך לכתחילה אין לסמוך על ג"ד. ועי' רמ"א סי' ל"ז סוף ס"ז שהעתיק מהתה"ד סי' ל"ג שמועיל ג"ד, ומשמע מדבריו שמועיל גם לכתחילה, וצ"ע שהרי בכתבים בסי' מ"ט כ' בפירוש שלכתחילה אין גילוי דעת מועיל).
  263. ↑ תה"ד בכתבים סי' נ'; רמ"א בשו"ע סי' ל"ז ס"ז בשמו, והוא לטעם הרא"ש והרמב"ם שהוא מטעם שליחות. ועי' ב"ש שם סק"ז שאף שבתה"ד מתחשב בטעם הרא"ש של מסירת כוחו (בציון הקודם) מ"מ הולכים אחרי שני הטעמים לחומרא, שהיינו שאין מועיל ג"ד בגלל טעם מסירת כוחו, וצריך עדים בגלל הטעם דשליחות. ועי' אבני מילואים שם סק"ד שלטעם דערב (לעיל ציון 240) בודאי צריך עדים "כיון שעיקר נתינת הקידושין אין ידוע אם לא ע"פ עדים שאמר לבתו צאי וקבלי".
  264. ↑ ע"ע מילי לא מימסרי לשליח וע' גט; אבני מילואים סי' ל"ז סק"ג, ועי' ברכת שמואל קידושין סי' כ"ו, שנסתפק אם מועלת דעת הבת בשטר הקידושין.
  265. ↑ חזון איש נשים סי' קמ"ח לקידושין י"ט א', והיינו כשיטתו (לעיל ציון 255) שאפילו להרא"ש אין זה מדין שליחות, אלא מדין מסירת כוחו וזכותו.
  266. ↑ רמב"ם פ"ג מאישות הי"ד; שו"ע אה"ע סי' ל"ז ס"ז; סמ"ג עשין מ"ח; מרדכי קידושין סי' תקי"ז בשם ר"ב בספר החכמה ובשם ר"י; תרומת הדשן סי' רי"ג בשם הנ"ל וגם בשם התוס' והרמב"ן ובשם תשו' מהר"ם שעשה מעשה בבתו קטנה שאמר לה קבלי קידושייך אם את חפצה"; מאירי קידושין שם בשם "כל הגאונים"; רשב"א בתשובה סי' אלף רי"ט; ביאור הגר"א שם סקי"ז ש"כ"ד כל הפוסקים".
  267. ↑ עי' לעיל ציון 212.
  268. ↑ ועי' ע' ייעוד גדולה מזו שי"א שאפי' לר"י בר' יהודה מעות הראשונות לקידושין נתנו.
  269. ↑ רא"ש שם סי' כ"ה; מאירי שם י"ט א'.
  270. ↑ מרדכי קידושין סי' תקי"ז בשם ר"י. ויש להעיר איך אפשר לידע זאת מדין ערב, הרי כאן לא דיבר למקדש כלום (עי' לעיל ציון 218) וי"ל שהר"י מפרש שבדין צאי וקבלי מדובר שדיבר האב למקדש (עי' לעיל ציון 246 שהמאירי והריטב"א באמת כתבו כן) ובאופן זה שפיר יש לדעת זאת מדין ערב לחוד וא"צ לריבר"י, אלא שהגמ' דייקה כן מד' ריבר"י וה"ה לחכמים מדין ערב. ועי' לעיל ציון 246.
  271. ↑ עי' להלן בפרק: נתקדשה שלא לדעת האב.
  272. ↑ ר"ב בספר החכמה הובא במרדכי קידושין שם. ויש להעיר שמדבריו משמע שכששידך האב לבתו שוב יכולה היא בעצמה לקבל קידושיה אפילו מבלי אמירת צאי וקבלי קידושייך.
  273. ↑ רא"ש שם בסי' כ"ה בדעת הרי"ף שהשמיט המימרא דצאי וקבלי; מאירי שם בדעת הרי"ף; מרדכי שם בשם רא"מ; ריטב"א קידושין שם בשם ר"י הלוי – שיש לדחות הראיה מריב"י ע"פ רנב"י שם שגם לריב"י מעות הראשונות לקידושין נתנו; וכ"כ ביש"ש קידושין פ"א סי' כ"ח, ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סק"ה; ועי' ב"ש שם סק"ח שכתב שבגירסתו ישנה מימרא זו ברי"ף (ועי' הערת הרב סופר למאירי קידושין י"ט ב' אות) וע"ע שם בב"ש שכתב להוכיח שהרי"ף סובר שיכול אדם לומר צאי וקבלי ממה שהביא ט' א' המימרא דבתך מקודשת לי וכו' ע"י עצמה מקודשת מדעתו להלן ציון 274); ועי' ברמב"ן ט' א' שם שבאמת כתב כן בדעת הרי"ף שלכן השמיט זו של צאי וקבלי משום שסמך על מה שהביא זו של דף ט' א'; וע"ע שם בב"ש שלדעת הסוברים שאינו יכול לומר צאי וקבלי צ"ל שזו של דף ט' א' אמורה בנערה דוקא (ויש להעיר שבלא"ה מוכרחים לפרש כן לדעת הר"ן והריטב"א שדין צאי וקבלי אינו בשטר (לעיל ציונים 248-249) ושם בדף ט' א' הרי מדובר בשטר, ועל כורחך ששם אמור לענין נערה. וכן מפורש בריטב"א שם ט' א', ועי' הלן ציון 275.
  274. ↑ מרדכי שם בשם רא"מ; רמ"א בסי' ל"ז ס"ז בשמו; ועי' אני מילואים שם סק"ה שהקשה על הרמ"א שאם חשש לדעת הרא"מ שהיה לו להזכיר דעה זו בדין ערב עצמו שאין הערב משתעבד אא"כ אותו פלוני מוטל עליו. ותירץ בא"מ שם שהרמ"א פסק כן מטעם אחר משום שדין ערב אינו מועל אא"כ דיבר למקדש (כלעיל ציון 218). וע"ע במרדכי שם בשם ספר החכמה שאף שסובר להלכה שיכול לומר צאי וקבלי מ"מ סיים "והמחמיר כדבר מורנו (הרא"מ) לא הפסיד". ועי' בתרומת הדשן סי' רי"ג שאחד מן הגדולים העתיק כן מן המרדכי בשם ר"מ (הוא מהר"ם מרוטנבורג) וכ' שהוא טעות ובמדרכי של בני אשטרייך ליתא. וגם מצא שם בשם תשובת מהר"ם שיכול לומר צאי וקבלי ושגם עשה מעשה כן. ועי' ב"ח סי' ל"ז.
  275. ↑ תרומת הדשן סי' רי"ג ועי' לעיל ציון 111.
  276. ↑ רמ"א בש"ע סי' ל"ז ס"ז בשם התה"ד, והכלבו סי' ע"ה. ולשון הכלבו: "או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלן". ויש להעיר שמש"כ הרמ"א "או יעמוד אצלה כשתקבלם" אינו מוזכר לא בתה"ד ולא בכלבו. אך יש ללמוד כן מהריב"ש סי' תע"ט שכ' שכשעומד אצלה והזמין אותה לחופה הרי זה כמושיט אצבעה. ודרך אגב יש לשמוע מדברי הריב"ש שמנהגם היה שהאב היה מושיט האצבע של בתו לקבל הקידושין. ועי' להלן ציון 280.
  277. ↑ עי' לעיל בפרק: האיסור לקדשה או להשיאה כשהיא קטנה.
  278. ↑ רמ"א שם בשם תה"ד בשם תשובות מהר"ם ושכן עשה מעשה בבתו שאמר לה "קבלי קידושייך אם את חפצה"
  279. ↑ רמ"א שם סוף ס"ז, ומצוין שם מקורו מפסקי מהרא"י סי' ל"ג, וצ"ע ששם בסי' ל"ג הוא מדבר לענין שלא אמר האב בפירוש צאי וקבלי, וסיים המהרא"י שכיון ששלח אותה לחופתה הרי"ז כאילו אמר לה צאי וקבלי, אבל מניין להרמ"א דשלא בפניו חשוב כאילו מחזיק בידה לצאת גם את ידי הסוברים שגם צאי וקבלי אינו מועיל
  280. ↑ ברייתא קידושין ט' א' "בשטר כיצד". ועי' יבמות נ"ב א' ששם הנוסחה "הרי את", ומדבר בגדולה שמקבלת בעצמה קידושיה, וכן ברמב"ם (אישות פ"ג ה"ג) הועתק בקידושי עצמה. ולא הביא הנוסח בקידושי בתו. אך בש"ע סי' ל"ב ס"ג הביאה, עיי"ש. ועי' ח"מ שם סק"ד שאם יש לו שתי בנות אינו מועיל שיכתוב סתם "בתך מקודשת" אלא צריך לפרש איזו מהן. ויש להעיר שאם נסבור שצריך לפרש בשטר שם המקדשת (עי' להלן בציון זה) בלא"ה צריך לפרש שם הבת; ועי' רשב"א קידושין שם שכתב שבלשון "בתך" לבד לא דַי וצריך שיכתוב שם הבת המתקדשת ("בתך פלונית"), ששטר קידושין נלמד משטר גירושין (גט) שצריך שמו ושמה מן התורה. (וע"ע גט מחלוקת אם הוא מה"ת או מדרבנן). ועי' רמב"ן וריטב"א שמסתפקים בזה אם צריך לכתוב השמות בשטר קידושין, ובריטב"א שם במסקנתו הכריע שא"צ לכתוב השמות בקידושין, ועי' ש"ע שם ס"ד שהביא בשם י"א שצריך לכתוב השמות בקידושין. וע"ע קידושין: בשטר.
  281. ↑ רש"י.
  282. ↑ רבא א"ר נחמן קידושין שם. ועי' רמב"ן ורשב"א שם שמדובר בין בקטנה בין בנערה, בנערה מדין שליחות, ובקטנה – מדין צאי וקבלי (עי' בפרק הקודם) והוא לשיטתם (לעיל ציון 237) שדין צאי וקבלי הוא גם בשטר. ועי' ריטב"א שם שסובר שזה רק בנערה ולא בקטנה והוא לשיטתו (לעיל ציון 249) שדין צאי וקבלי הוא רק בכסף, ועי' ב"ש.
  283. ↑ רמב"ן ורשב"א שם, והוכיחו כן ממה שאצל ייעוד הנוסח "הרי את" (קידושין י"ט ב', וע"ע ייעוד). ושם הרי לריב"י שמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו היא מתקדשת עכשיו מכח אביה שאמר לה צאי וקבלי (כלעיל ציון 213) וכן בנתקדשה שלא לדעת האב שלהחוששים שמא נתרצה האב מקודשת (להלן ציון 284) אע"פ שבודאי אמר לה המקדש הרי את.

    ועי' ריטב"א שם שמשמע מדבריו שגם בנותן לאב יכול לומר "הרי את" שכתב שם שבגירושין אפילו נותן לאב יכול לכתוב הרי את (וע"ע גט ע' תרנ"ד ציון 341 שהביאו כן בשם אחרים והשמיטו את הריטב"א) ושם הוא מדמה קידושין לגירושין. גם הח"מ בסי' ל"ב סק"ה כתב שבנותן השטר לאב וכתב "הרי את" הרי זה מועיל. וקצת תימה על הח"מ שלא שכר שהרמב"ן והרשב"א סוברים שאינה מקודשת.

  284. ↑ ר"ן שם, ודחה בכך ראיית הרמב"ן מייעוד ומנתקדשה שלא לדעת האב ששם מדובר בכסף משא"כ בשטר. (עי' הגהות הב"ח שם שתמה על הר"ן שהרי בנתקדשה שלא לדעת האב מדובר גם בקידושי ביאה כמפורש בקידושין מ"ו א'. ודבריו אינם מובנים שהרי ביאה דומה בזה לכסף, שהביאה קונה והאמירה אינה אלא גילוי דעת). ועי' ביאור הגר"א שם סק"כ שהר"ן חולק על הרמב"ן בשתיים. (א) שלהרמב"ן בין בנוסח השטר ובין באמירה דשטר ודכסף מועיל גם "הרי את" וגם "בתך". ולהר"ן בנוסח השטר צריך להיות דוקא "בתך", ובאמירה – בין בכסף בין בשטר צריך להיות דוקא "הרי את".

    ועי' רשב"א שם שכתב לענין הסיפא שם בבוגרת שנתן לאביה בשליחותה שצריך לכתוב דוקא הרי את ולא "בתך" וכמו בגירושין שלא מצינו שידבר עם אחרים. ומ"מ ברישא שם הוא סובר שגם אם יתן לה ויכתוב "את" זה מועיל, ואינו סובר בזה כהר"ן שזה נחשב כמדבר עם אחרים, וביאור הדבר הוא כנראה שברישא כיון שסו"ס הקידושין חלים בה והיא – היא הנעשית אשת איש ע"כ אם יכתוב "הרי את" אין זה כמדבר עם אחרים. ועיי"ש בחי' הרמב"ן שכ' ג"כ כהרשב"א לענין הסיפא שלא יועיל "בתך", ומשמע שם ברמב"ן שבזה חזר בו וס"ל כהר"ן שגם ברישא אם יכתוב "את" לא יועיל שזה כמדבר עם אחרים. (וקצת צ"ע שא"כ למה הביא הר"ן את הרמב"ן וחולק עליו, הרי הרמב"ן עצמו חזר בו. וצריך דיוק בלשון הרמב"ן שם). וע"ע שם ברמב"ן שהוכיח שאינו מועיל שידבר עם אחרים מזה שהוא מניח שם שבגט צריך לפרש השמות מן התורה, וע"כ ה"ה בקידושין צריך לכתוב השמות. וע"כ אינו מועיל שידבר עם אחרים וצריך לכתוב לנוכח המתקדש. ויש להעיר שצ"ע שהרי אפשר לכתוב השמות ולא לכתוב בלשון נוכח וכגון "פלונית בתך" או "את פלונית" ומה שייך ענין השמות לענין כתיבת נוכח ועי' ריטב"א שבאמת כתב כך שאפילו נאמר שצריך שמות מ"מ יכול לכתוב בלשון נסתר עם השם, ודברי הרמב"ן צ"ע. וע"ע גט. עמ' תרנ"ג-תרנ"ד .

  285. ↑ רמ"א בד"מ ובש"ע סי' ל"ז ס"ז, ועיי"ש בביאור הגר"א שהרמ"א פסק בדיעבד כהרמב"ן כיון שגם הר"ן אינו אלא מסתפק בזה (שכתב לשון "אפשר"). ועי' ריב"ש סי' תע"ט שסובר ג"כ כהרמב"ן שאם נותן לבת יכול לומר לה גם בתך (וכ"ש הרי את ,עיי"ש). ועי' ח"מ שם סקי"א שתמה איזה לשון הוא שיאמר לבת "בתך" ואין האב עומד אצלה, ורצה לפרש בכוונת הריב"ש שיאמר לאב בתך מקודשת לי בכסף שאתן לה. ועי' ב"ש שם סק"י שפירש ד' ריב"ש כפשוטם שהרי שם בסוגיא ט' א' אין האב אצלה ובכ"ז אם אומר לה בתך מועיל (להרמב"ן, והב"ש שם כ' לכל הפוסקים, ותמוה שלהר"ן אינו מועיל בתך אלא בכתיבה ולא באמירה). משום שאפשר לדבר עם השליח בלשון שמדבר עם המשלח. ועי' ב"ח שם בשם תשו' מהר"ם מעיל צדק שאם קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי ונתן הטבעת לבת שהביא בשם מי שאמר שאינם קידושין והוא כתב שהם קידושין שכל המקדש על דעת רבנן הוא מקדש ור"ל שיהיו הקידושין (היינו הכסף) לאביה, ומשמע שלולא כוונה זאת אי אפשר לומר לבת "בתך", והיינו כהח"מ.
  286. ↑ ב"ש שם, ועי' לעיל ציון 276 בכותב הרי את ונותן לאב שלהרמב"ן והרשב"א אינה מקודשת, ולהריטב"א מקודשת, ויש לומר שבאמירה גם הריטב"א מודה שאינו מועיל שאין זה לשון כלל לומר לאב "הרי את". משא"כ בכתיבה כיון שסו"ס היא המתקדשת שייך לשון הרי את.
  287. ↑ רמ"א סי' ל"ז ס"ד, ועי' לעיל ציון 269.
  288. ↑ תרומת הדשן סי' רי"ג; ח"מ וב"ש שם בשמו.
  289. ↑ תוספתא יבמות פי"ג ה"א.
  290. ↑ רש"י, ועי' מאירי קידושין – שדייק מדבריו אלה שאם נתקדשה בפניו וידע הרי זה כאילו נתרצה בפירוש ומקודשת. ועי' ריב"ש סי' תע"ט שדייק מד' רש"י אלה שאם נתקדשה בפניו והזמין (וזימן) אתה לקבל הקידושין הרי זה כנתקדשה לדעתו, ומשמע דוקא כשהזמינה לקבל הקידושין, אבל בפניו גרידא לא הוי כלדעתו. ועי' להלן ציון 347, 405.
  291. ↑ קידושין מ"ד ב'.
  292. ↑ רש"י שם.
  293. ↑ רב נחמן בגמ' שם.
  294. ↑ רש"י שם. ועי' רש"ש שתמה איך הם קידושין למפרע הרי זה תלוי במחלוקת אם יש ברירה (ע"ע ברירה). ועי' להלן דעות הראשונים בזה אם הקידושין חלים למפרע או משעת שמיעה וריצוי ואילך.

    ועי' ב"ח סי' ל"ז שדייק מלשון רש"י "ששידך בה לאביה" שהיינו שהמקדש שידך, אבל אם האב שידך הרי זה כגילוי דעת מצדו ולדברי הכל חוששים שנתרצה ועי' להלן ציונים 425 -421 שיש מחלקים בין שידך לגילוי דעת אך עי' בתור"י הזקן קידושין שם שפירש שידך – שנתרצה האב. וכ"כ המאירי שם וז"ל: "וגמרו הדברים ביניהם" ועיי"ש להלן במאירי שמסתפק בזה שמא שידך אינו ממש שגמרו הדברים ביניהם. (וע"ע מש"כ במאירי שם על מ"ש בגמרא שם "ארצויי ארצי קמיה" שזהו כשידך, וזהו לשיטתו, ש"שידך" הוא "נגמרו הדברים").

  295. ↑ מרדכי קידושין סי' תקי"א, וכ"כ הרא"ש, קידושין שם.
  296. ↑ כ"מ מהתוס' קידושין שם ד"ה אלא, ועיי"ש במהרש"א, ועי' ריטב"א שם הטעם שצריכה מיאון משום שגזרו משום יתומה שתקנו לה חכמים שמתקדשת בעצמה וצריכה מיאון (להלן בפרק: קידושי מיאון). אך י"ל שכ"ז אינו אלא בהו"א שבגמ' שמקשים על רבינו, ע"ז כ' התוס' שלרב ושמואל י"ל שבלא שידך צריכה מיאון גרידא, אבל למסקנא שמתרצים שם לעולא – י"ל שה"ה שמתורץ גם לרב ושמואל ואין צריך לחדש שבלא שידך יצטרך מיאון.
  297. ↑ קידושין שם.
  298. ↑ רש"י, ועי' להלן מחלוקת הראשונים בביאור דעת עולא אם הוא משום שאין חוששים שנתרצה, או שאפילו נתרצה בודאי אינו מועיל כיון שהאב לא אמר לה בשעת הקידושין צאי וקבלי.
  299. ↑ ושלא כמו שאמרו שם בגמ' לעיל (לעיל ציון 288).
  300. ↑ קידושין מ"ד ב' לפרש"י, ועי' רשב"א ורא"ש שם שיש נוסחאות שכתוב בפירוש בגמ' בלשון שני "ואפילו שידכו". ועיי"ש בתד"ה מאן שר"ל ללשון שני שעולא מדבר רק בלא שידך ורב ושמואל מדברים בשידך ואין ביניהם מחלוקת. וכתבו כן משום שבגמ' שם אמרו שלא יתכן שבשידך לא יצטרכו גט. אך עיי"ש מ"ה ב' תד"ה בפירוש שחזרו בהם וסוברים שמ"איכא דאמרי" ואילך סברה הגמ' סברה אחרת שגם בשידך א"צ כלום, שהרי כן סובר באמת רבינא (בציון הבא). ועי' במרדכי קידושין סי' תקי"ב שכ' בשם ר"ח שעולא מדבר אפילו בשידך.
  301. ↑ שם מ"ה ב' "בפירוש אמר מר (רבינא) לא ס"ל להא דשמואל". ועיי"ש בתד"ה בפירוש שאפילו בשידך סבר כן רבינא. ועי' ציון הקודם.
  302. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; שאילתות פ' משפטים שאילתא נ"ט, והובא ברשב"א ובר"ן ובתורי"ד קידושין שם. ועי' העמק שאלה שם.
  303. ↑ ריב"ש סי' י"ג בדעת השאילתות.
  304. ↑ כמפורש בגמ' שצריכה מיאון ולגריסתם מדובר בנערה. ועי' העמק שאלה שם שהוכיח מקידושין מ"ו א' לפי הגורסים שם נערה (להלן ציון 393) שגם בנערה שייך מיאון. וע"ע בשי למורה על אה"ע סי' ל"ז סי"א שהוכיח ג"כ ששייך מיאון בנערה. ועי' להלן ציון 366 וע"ע מיאון.
  305. ↑ תוס' שם ד"ה קטנה; רא"ש שם; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ותורי"ד ומאירי שם. וע"ע מיאון. ועי' להלן ציון 333 מהריטב"א שיש עוד הבדל בין קטנה לנערה בענין נתאכלו המעות.
  306. ↑ רא"ש ור"ן ועוד ראשונים שם.
  307. ↑ רא"ש שם; רשב"א שם בשם "רבותינו בעלי התוס'", ועי' רבנו ירוחם נכ"ב ח"ה שכתב (בשם הרא"ש) בתורת ודאי שצריכה הכרזה (ולא בלשון "אפשר") והביאו הב"ש בסי' ל"ז סקי"ט. וע"ע ברמב"ן רשב"א ור"ן שכ' סברא שבנערה אין החשש שיאמרו אין קידושין תופסים באחותה, עיי"ש.
  308. ↑ ריטב"א קידושין מ"ו א' בשם יש אומרים.
  309. ↑ ריטב"א שם.
  310. ↑ עי' לעיל ציון 163.
  311. ↑ כ"מ מהגמ' קידושין מ"ה א' שמקשה "אלא לאו דקידשה איהי נפשה וקרי לה אלמנה". הרי שזה נחשב שקידשה היא עצמה ויכול למוכרה.
  312. ↑ כנ"ל ציון 291.
  313. ↑ תוס' שם מ"ה א' ד"ה אלא, והיינו לשיטתם לעיל ציון 291 שבלא שידך צריכה מיאון, ויש להעיר שנראה משאר הראשונים שאינם סוברים כתוס' אלא בלא שידך א"צ אפילו מיאון, דעי' בריטב"א ובתורי"ד שם שתירצו על קושייתם מ"ד ב' ד"ה אלא בדרכים אחרות, ולפי"ז יוצא שאפילו בשידך הרי זה כנתקדשה בעצמה ויכול למוכרה לשפחות, וכ"כ מהרא"ש שם שהוכיח שאין הלכה כרב ושמואל מדף י"ח ב' שלא משכחת לה שקטנה תקדש עצמה, ורב ושמואל הרי מדברים בשידך (לעיל ציון 291) הרי שלרב ושמואל הרי"ז חשוב נתקדשה בעצמה אילו בשידך. (ועי' קרבן נתנאל שם שלא כתב כך).
  314. ↑ עי' להלן ציון 359 ששיטת ר"ת היא שבאינו בעיר אפילו עולא מודה שחוששים לקידושין.
  315. ↑ היינו שהוא בעיר אך לא היה באותו מעמד, ואם היה באותו מעמד עי' לעיל ציון 285.
  316. ↑ ר"ן קידושין שם, וכ"כ הריב"ש סי' תע"ט שאם נתרצה אח"כ הוכיח סופו על תחילתו ומקודשת ודאי.
  317. ↑ תורי"ד קידושין שם על זה שצריכה מיאון שמא לא נתרצה כתב: "ואפילו אומר עכשיו שרוצה שמא בעת ששמע לא רצה". ועי' חזו"א אה"ע סי' מ"ט שכ' ג"כ כהתורי"ד שאם נתרצה אח"כ אין הכרח שיהיו קידושי ודאי.
  318. ↑ תורי"ד שם.
  319. ↑ רמב"ן שם, וכ"כ הרשב"א שם בשם התוס', וכ"ה במרדכי קידושין סי' תקט"ו בשם התוס' וז"ל: שמא נתרצה האב בקידושין – נראה לפרש כגון מיד כששמע האב שתק, אבל אם מיד כששמע מיחה מאי ה"ל למיעבד". (כנראה הכוונה לתוס' קידושין מ"ו א' ד"ה בין, אמנם בתוס' שלנו שם אינו מבואר שצריך למחות יד בשעת שמיעה, עיי"ש, אבל במרדכי שם כנראה גרס או הדין כן בתוס'). וכ"כ בספק חפץ (הובא בהגהות מיימוניות פ"ג מאישות אות ס') שיש מחלקים בין מיחה מיד ללא מיחה מיד שאז חוששים שמא נתרצה האב.
  320. ↑ ריב"ש סי' י"ד. ועי' ב"י ורמ"א בש"ע סי' ל"ז סי"א שהעתיקו להלכה את המרדכי (שבציון הקודם) שאם שתק הוי הודאה, ושוב אינו יכול למחות ועי' ב"ש שם ס"ק כ"ה שכ' שאין הלכה כן ושהרבי"ש נסתפק בזה אם יכול למחות אח"כ. ויש להעיר שדבריהם בכלל תמוהים מאד שהרי כל הדיון במרדכי ובריב"ש הוא רק לפי רב ושמואל שחוששים שמא נתרצה האב, כששמע ובזה דנו מה יהיה בצווח אח"כ, אבל להלכה הרי קיי"ל כעולא ורבינא שאין חוששים שמא נתרצה האב (להלן ציון 339) ובודאי אין משתיקתו שום ראיה, ובצווח אח"כ ודאי אינם קידושין.
  321. ↑ רשב"א שם בשם התוס', רמב"ן שם, ריטב"א שם, ועוד, והוכיחו כן מהא ד"שמא יבוא אביה וימחה" (להלן ציון 430) משמע שבמחאתו עוקר הקידושין. וכן בירושלמי (ק"י פ"ב ה"א) "בא אביה ועקר קידושיה".
  322. ↑ רשב"א שם, ועל גוף שיטתו זו של הרשב"א עי' להלן ציון 325.
  323. ↑ קידושין מ"ה ב'
  324. ↑ שם.
  325. ↑ מאירי שם. ועיי"ש בהערות שתמה למה אינו מועיל ריצוי של אח"כ. ועי' להלן ציון 389 מהמאירי לענין נערה שנתפתתה שאם פיתה לשם אישות י"א שצריכה קידושין אחרים ממש ואין מועיל ריצוי כיון שהיה בדרך בזיון. ועי' חזון איש סי' מ"ט שכ' שנתרצה אח"כ מועיל מדחזינן אצל נערה שנתפתתה שאע"פ שהוא דרך בזיון מ"מ מועיל ריצוי (ולא ראה ד' המאירי).
  326. ↑ הראב"ד הובא ברשב"א קידושין מ"ד ב'.
  327. ↑ רשב"א שם, ועיי"ש הרבה ראיות שמדובר שנתקדשה בלא בפניו, ועיי"ש שגם הראב"ד בעצמו חזר בו. ועי' להלן ציון 347 שי"א שבפני האב לדברי הכל (אפילו לעולא ורבינא) תולים שנתרצה.
  328. ↑ רשב"א שם בשם "אחרים". ועי' רמב"ן בסוגיא הנ"ל שכ' שחוששים גם לכך שאמר לה צאי וקבלי, ואין זה כפירוש ה"אחרים" שחוששים רק לזה וזאת דחה הרמב"ן עצמו כמבואר בציון הבא.
  329. ↑ רמב"ן ורשב"א ור"ן שם שהוכיחו מתוך הסוגיא מ"ה א' שהחשש הוא שמא נתרצה אח"כ.
  330. ↑ רשב"א שם, וע"ע קידושין. ויש להעיר שלטעם זה אם מת האב עד שלא שמע לא חלו הקידושין כלל, אכן לטעמים האחרים המבוארים להלן (משום זכות וכו') גם במת יש לחוש שמא היה מתרצה וחלו הקידושין. ועי' תוס' ר"י הזקן מ"ו א' שמשמע מדבריו שלרב ושמואל גם במת האב מקודשת.

    ועי' פנ"י קידושין שם שנתקשה בשיטה זו הרי קטנה אין לה יד ולא שייך כלל שתקבל קידושה אפילו לאחר שיתרצה האב. וע"ע בפנ"י שם שהביא בשם הרשב"א שהוא טעם זכין לאדם שלא בפניו. ותמוה שלא נזכר כן ברשב"א (אלא בריטב"א להלן ציון 333). ועי' אבני מילואים סי' ל"ז סקי"ב שפירש בדעת הרשב"א שהקידושין לא חלים למפרע אלא משעה שיתרצה האב ואילך וכשיטת הרמ"א (להלן ציון 357) שהרי דימה זאת הרשב"א למקדש לאחר ל' (ועיי"ש בא"מ מש"כ בביאור הדברים). ויש להעיר שלפי"ז אינו מועיל אלא ככסף או בשטר כשהשטר בעין לאחר שנתרצה, וכמו בלאחר ל', ולא בביאה, ובגמ' שם מ"ו א' מבואר שגם בביאה אם נתרצה האב מקודשת (ובא"מ שם ר"ל שבביאה כיון שזכות הוא לאב וא"צ לזכות בשום דבר גם בקטנה חלים הקידושין כל שנוח לאביה, וחלים למפרע, והוא ע"פ שיטתו שם בסק"ו (עי' לעיל ציון 238) ע"פ הר"ן בנדרים ל' א' שאין האישה פועלת בקידושין ואינה אלא עושה עצמה כהפקר, ואין דבריו מוכרחים שסו"ס גם בביאה צריך מתקדשת וכיון שקטנה היא אינה יכולה להתקדש). אך באמת משמע ברשב"א שחלים הקידושין למפרע שכתב שם שאי אפשר להתירה בתרומה שמא יתרצה אח"כ, משמע שאם יתרצה חלים הקידושין למפרע, וכן ממ"ש שם שבצווח הוי ספק קידושין שמא יתרצה אח"כ משמע שאם יתרצה חל למפרע. גם בפנ"י שם משמע שפירש בד' הרשב"א שחל למפרע.

  331. ↑ הרא"ש פ"ב דקידושין ס"ו ועי' מש"כ להלן בציונים: 391, 357 ועי' ר"ן שהזכיר גם כן הא דצאי וקבלי אך עיקר שיטת הר"ן היא משום זכיה (כלהלן ציון 330) ועי' מהרש"ל בח"ש שהולך ג"כ בדרך הרא"ש וכ': "וכאילו מחל והפקיר זכות שיש לו עליה". (והוא לשון רש"י מ"ו א' כלהלן ציון 481). וכנראה כוונתו ג"כ שהרי"ז כאילו אמר לה צאי וקבלי. ויש להעיר שגם לשיטה זו קשה הרי סו"ס לא אמר לה קודם לכן צאי וקבלי ואיך זה חל למפרע
  332. ↑ תורי"ד שם, וכתב כך בדעת רש"י ("המורה") ועי' לעיל ציון 289 ולהלן ציון 334 ועי' פנ"י שם שר"ל שלרבינא הרצון של עכשיו אינו מועיל, אכן בדעת עולא כתב שהוא משום שאין חוששים שנתרצה, עיי"ש.
  333. ↑ עי' לעיל ציון 117.
  334. ↑ ע"ע אב.
  335. ↑ ר"ן שם. וכ"מ בתוס' מ"ו א' ד"ה בין. ויש להעיר על טעם זה שהרי קטנה אינה יכולה לזכות לאחרים ועי' להלן ציון 333 ועי' בית יצחק חוברת חדו"ת של ישיבת רי"א ניו יורק תשכ"ג במאמרו של אבא ברונשפיגל שהביא הערת רי"ד סולובייצ'יק מבוסטון על הר"ן מה שייך כאן זכין לאדם שלא בפניו, הרי כאן זה בבחינת זכין מאדם שלא בפניו וזה לא מצינו. אך עי' ערך זכין לאדם שלא בפניו שיש מהאחרונים שסוברים שאומרים גם זכין מאדם של"ב, והר"ן הזה מסייעם.
  336. ↑ מרדכי קידושין סי' תקט"ו והובא בד"מ בסי' ל"ז, ועי' ב"ש סי' ל"ז סקי"ח שכתב שנ"מ בין טעם הרא"ש ("צאי וקבלי) לטעם הר"ן ("זכות") באופן זה שאומרת שלא נתכוונה לשליחותו, שלטעם הרא"ש שהוא צאי וקבלי, וזהו שליחות לדעתו (עי' לעיל) א"כ כשאינה רוצה להיות שלוחו אינו מועיל, ולהר"ן שהוא מטעם זכיה גם באופן זה הוא מועיל. ודבריו תמוהים, שהרי מקור דין זה הוא מהמרדכי, ושם במרדכי עצמו כתב שהוא מטעם זכיה (עיי"ש). ועל כורחך משום שזכיה היא מטעם שליחות (ע"ע זכין לאדם של"ב), ע"כ אם אינה מתכוונת לשליחותו אינו מועיל.
  337. ↑ וכשיטת הריטב"א בדין ערב שלעיל ציון 244.
  338. ↑ ריטב"א קידושין שם ועי' להלן ציון 398 (ועי' ביש"ש פ"ב דקידושין ס"ו שכ' עמש"כ הראבי"ה שבנתאכלו המעות אינה מקודשת (להלן ציון 351) שהיינו דוקא בקטנה אבל בנערה מקודשת אפילו בנתאכלו, וזה מתאים לריטב"א אלא שהריטב"א כתב כך לרב ושמואל, והיש"ש כתב כן להלכה, עיי"ש).

    ועי' לעיל ציון 245 בידן צאי וקבלי שהריטב"א פירש שם ג"כ מדין ערב ושזה רק בכסף ולא בשטר וביאה, וה"ה כאן בקטנה לא יהיה זה אלא בכסף ולא בשטר וביאה, ומה שבדף מ"ו א' אמרו כן גם לענין ביאה (עי' להלן ציון 384) צ"ל שמדובר שם בנערה ועי' חזו"א אה"ע סי' מ"ט סק"ב ועל החילוק בין נערה לקטנה השוה להלן ציון 334 וציון 366.

  339. ↑ תורי"ד שם, והוא לשיטתו (לעיל 327) שמחלוקת רב ושמואל ועולא ורבינא הוא בנתרצה בפירוש והמחלוקת היא אם הרצון פועל למפרע ועי' להלן ציון 395.
  340. ↑ רי"ף שם בשם "איכא מאן דחש לה להא דרב ושמואל", ויש גורסים ברי"ף "אבל ר"ח ז"ל חש לה וכו'". (וכ"כ בתוס' ר"י הזקן קידושין שם בשם ר"ח). מטעם שאביי ורבא דיברו אליבא דרב ושמואל (עי' להלן ציון 412) ועיי"ש ברי"ף שדחה ראיה זו.
  341. ↑ ומהו הגדר של "שידכו" עי' להלן ציון 421-425 ולעיל 289.
  342. ↑ עי' לעיל ציון 288; מאירי קידושין שם בשם "יש שפוסקין" ועיי"ש בהערת הר"א סופר שא"י מי הם, שהרי לפי רב ושמואל אפילו כשלא אמר האב אח"כ שנוח לו ג"כ חוששים לקידושין, ויש להעיר שכל זה שייך רק לשיטת הרי"ף (להלן ציון 340) שגם באמר שנוח לו אינה מקודשת אלא לרב ושמואל ולא לרבינא.
  343. ↑ מאירי שם, ועיי"ש שאותם פוסקים הוכיחו כן מזו של אביי ורבא (כנ"ל ציון 335 ויש להעיר שהרי שם כיון שהוא אמר לקדשה לקרובו אין לך שידוך גדול מזה. וכ"כ הריטב"א, עיי"ש.
  344. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; רי"ף שם; רמב"ם פ"ג מאישות הי"ג; טוש"ע סי' ל"ז סי"א; רא"ש פ"ב דקידושין סי' ז'; סמ"ג; סמ"ק; תוס' שם ד"ה בפירוש, ועוד.
  345. ↑ הלכות גדולות ה' קידושין; הרי"ף שם (ועי' רא"ש שם שהקדשה מנ"ל להרי"ף כן אולי רבינא חולק רק מפני שאין חוששים שנתרצה, ועי' ר"ן שסברת הרי"ף היא שאם היינו אומרים שריצוי מועיל היה בדין לחוש שמא נתרצה שספיקא דאורייתא לחומרא. וכתב שם שלפי"ז גם ריצוי שקודם הקידושין אינו מועיל. ועי' להלן ציון 344); רמב"ם פ"ג מאישות הי"ג; סמ"ג; סמ"ק – תור"י הזקן קידושין שם, ועוד. ועי' ריב"ש סי' י"ד שכל המשיגים על הרי"ף והרמב"ם לא השיגו בזה משמע שהודו להם. ו"כל הקושיות על הרי"ף כבר תירץ הרשב"א". וכ"כ ה"ה על הרמב"ם שם. ועי' ריב"ש סי' קצ"ג שמקור הדברים הוא בקידושין מ"ו א' "צריכה קידושין אחרים לדעת האב" משמע שריצוי לחוד אינו מועיל. ועי' להלן ציונים: 388- 389.
  346. ↑ דעה א' בש"ע סי' ל"ז סי"א.
  347. ↑ רמב"ם שם, וע"ע גרושה לכהן.
  348. ↑ הרא"ש שם בדעת הרי"ף.
  349. ↑ הר"ן בכוונת ד' הרי"ף ועי' מאירי שכ' שאפילו היה בשעת הקידושין ושתק ג"כ אינו מועיל. ודקדק הר"א סופר שם שאם גילה דעתו בשעת הקידושין הרי זה מועיל, ושלא כצד זה של הר"ן שאפילו נתרצה קודם הקידושין הרי זה מועיל, ושלא כצד זה של הר"ן שאפילו נתרצה קודם הקידושין אינו מועיל. ויש להעיר שי"ל שעד כאן לא אמר הר"ן שרצון קודם הקידושין אינו מועיל אלא באופן שרוצה בפלוני לחתן לבתו (וכמו "איהו אמר לקרובאי" שבגמ' שם, שהר"ן חושבה לרצון קודם הקידושין, עייש"ה), שעדיין אין בזה גילוי דעת שרצונו שהיא בעצמה תתקדש לו כי שמא רוצה הוא לקבל הקידושין (עי' בריב"ש סי' קצ"ג סברה כזו). אבל אם מתרצה בפירוש בשעת הקידושין (הנדון שדייק הר"א סופר מהמאירי) הרי רצונו שהיא תקבל הקידושין והוא כ"צאי וקבלי", ובזה גם הר"ן מודה. ועי' מה שהבאנו לעיל ציון 285 מהריב"א ולהלן ציון 469 ולהלן ציון 405.

    ועי' חזו"א אה"ע סי' מ"ט סק"ג שכ' שהרא"ש סובר שריצוי דמעיקרא מועיל, וכוונתו ללשון הרא"ש "ולא הוי כצאי וקבלי כיון שלא היה גילוי דעת קודם הקידושין" (ציון 353). ומזה למד החזו"א שגילוי דעת קודם הקידושין מועיל. ויש להעיר שאינו מוכרח, שיתכן שר"ל שלא היה ג"ד מפורש של "צאי וקבלי" אבל אפילו היה רצון סתם ג"כ אינו מועיל.

    ועי' ב"ש ס"ק י"ז שכ' שהר"ן הבין ברי"ף שריצוי בשעת קידושין מועיל, ויש להעיר שהר"ן רק מצדד לומר כן ואינו מחליט.

  350. ↑ ר"ן שם בדעת הרמב"ם שמלשונו "ואפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה" (וכן בש"ע וכנ"ל ציון 341) משמע שקודם שנתקדשה מועיל. וכן יש לדייק מלשון התורי"ד שכ' "שהרצון של עכשיו אינו מועיל כיון שלא היה בשעת הקידושין" משמע שרצון בשעת הקידושין מועיל. ויש לדחות שכוונתו לומר שאם אותו רצון של אחר הקידושין – דהיינו שמרוצה במעשה בתו שקבלה קידושיה – היה בשעת הקידושין היה מועיל כי היה נחשב כצאי וקבלי קידושייך. אבל מה שמתרצה קודם הקידושין שרוצה בפלוני כחתן לבתו עדיין אין זה נחשב כצאי וקבלי כי אולי רוצה בעצמו לקבל הקידושין, וכנ"ל בציון הקודם לדעת הר"ן. ולולא דברי הר"ן היה אפשר לומר כן גם בלשון הרמב"ם שכוונתו שאם אותו רצון של אחר הקידושין היה קודם הקידושין היה מועיל. אבל רצון סתמי אינו מועיל וכנ"ל.
  351. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב בדעת הרמב"ם פ"ג מאישות הי"ג.
  352. ↑ כסף משנה על הרמב"ם שם וב"י סי' ל"ז בדעת הרמב"ם. ועי' להלן ציון 404- 405 ועי' לעיל ציון 285 בדעת רש"י בזה.
  353. ↑ מאירי קידושין שם; תור"י הזקן קידושין מ"ה ב'. וכן מפורש בטור (והם ד' הטור עצמו ולא בשם הרי"ף כאשר הבין הב"ש סקי"ז, וכמו שהעיר לנכון הר"א סופר על המאירי שם). ועי' ב"ח שר"ל שמש"כ הרמב"ם "בין בפניו" הוא ענין בפ"ע, ודעתו שגם בפניו אינה מקודשת ואפילו נתרצה אח"כ. ועי' ב"ש ס"ק י"ז שנתספק בדעת הטור אם ר"ל שאפילו נתרצה בפירוש בשעת הקידושין אינו מועיל, וכדעת הר"ן ברי"ף, או דוקא בשתק, ועי' לעיל ציון 344 שכתבנו שאפילו לר"ח אם נתרצה בפירוש בשעת הקידושין הרי זה מועיל.
  354. ↑ לעיל ציון 340 ועי' להלן ציון 354 שיש חולקים.
  355. ↑ ע"ע קידושין.
  356. ↑ ראבי"ה בשם רבנו אליקים וראב"ן (והובא במרדכי קידושין סי' תקי"ד ובהגהות מיימוניות פ"ג מאישות את ח' בשלטי הגבורים קידושין שם). ולענין מש"כ שיאמר לה בפני עדים עי' לעיל ציון 258.
  357. ↑ ראבי"ה שם בשם הרשב"ם, ויש להעיר שיש לתלות מחלוקתם בספיקו של הר"ן אם ריצוי שקודם הקידושין מועיל (לעיל ציון 344 שרבנו אליקים וראב"ן סוברים שריצוי דמעיקר ג"כ אינו מועיל, וע"כ צריך שיאמר לה צאי וקבלי. והרשב"ם סובר שריצוי במעיקרא מועיל גם בלא צאי וקבלי. וע"כ לענין שיחולו הקידושין להבא הרי זה ריצוי שמעיקרא. ויש לדחות ולומר שגם הרשב"ם מודה שריצוי דמעיקרא אינו מועיל כיון שבזה אין לנו עדיין ג"ד שרוצה שהיא תקבל הקידושין (וכנ"ל ציון 344) אבל כשמתרצה אח"כ והקידושין בעין הרי הוא מתרצה על מה שהיא עשתה ונח לו שהיא תקבל הקידושין והרי זה ממש כצאי וקבלי קידושייך.
  358. ↑ לשון רש"י קידושין מ"ה ב'. ועי' ציון הבא.
  359. ↑ רא"ש שם סי' ח'. ומלשון הרא"ש "שנתרצה מיד כששמע" משמע שאם שתק כששמע ואח"כ נתרצה אין אומרים הוכיח סופו על תחילתו, ושלא כהרמ"ה (ציון 364). אכן הטור שהעתיק ד' הרמ"ה משמע שסובר שגם הרא"ש מסכים לזה. ועי' לעיל ציון 326 ועיי"ש ברא"ש שדייק כן גם מלשון רש"י שבציון הקודם. ועי' פנ"י שם שאינו מוכרח שי"ל בכוונתו אא"כ שמענו בפירוש שאמר לה "צאי וקבלי". וכ"כ הקרבן נתנאל שם אות א'.
  360. ↑ שלטי הגיבורים שם בשם ר"י.
  361. ↑ שה"ג שם שכן נראה מהתלמוד; רמ"ה בטור; ועי' לעיל ציונים 337- 338 מהמאירי שהביא ג"כ מחלוקת אם דוקא שידכו או אפי' לא שדכו.
  362. ↑ טור סי' ל"ז בשם הרמ"ה ועי' ב"י שם שהוא כדעת הרא"ש. ובפרישה שם כתב שהטור העתיק כן מהרא"ש ולא מהרמ"ה עי' להלן ציון 391; דעה ב' בש"ע שם. ועיי"ש בב"ש ס"ק י"ח שתמה למה סתם המחבר כדעת הרמ"ה שהקידושין אינם חלים אלא מכאן ולהבא, הרי לדעת הרבה ראשונים הם חלים למפרע. (עי' לעיל ציונים 330, 326, 289). ועיי"ש שר"ל שכיון שמה שחלים הקידושין הוא מפני שזה כאילו עשה האב אותה שליח (עי' לעיל ציון 326) ומכיון ששליח קבלה צריך עדים (עי' לעיל ציונים- 258- 351) ע"כ אי אפשר לחול למפרע שלא היו עדים, ורק בשעת ריצוי יש עדים. ויש להעיר שהרי גם להרמ"ה חלים הקידושין משעת שמיעה, ובשעת שמיעה עדיין אין עדים.

    ועי' ב"ח שם שתמה על הרמ"ה איך יחולו הקידושין שלאחר שכבר נתאכלו המעות. ועי' ב"ש ס"ק י"ח שתמה על הב"ח מה קשה לו הרי גם במקדש לאחר שלושים חלים הקידושין אע"פ שנתאכלו המעות (ע"ע קידושין). ועי' מהרי"ק שורש ל"ב שהסביר ג"כ את ד' הרמ"ה שהרי"ז כמקדש לאחר ל', וכ"כ המאירי בשם גדולי תלמידיהם (של הרי"ף). ולגוף דעת הרמ"ה שהקידושין חלים משעת שמיעה יש להשוות דעת הריטב"א לענין קטנה (לעיל ציון 333) ודעת הרשב"א להבנת הא"מ (לעיל ציון 325).

  363. ↑ עי' להלן ציון 471.
  364. ↑ ר"ת. הובא במרדכי קידושין סי' תקט"ו (ועיי"ש שכ' שבאינו בעיר לרב ושמואל צריכה גט ומיאון, ולעולא צריכה או גט או מיאון. ויש להעיר מנין לו שגם לעולא לא יצטרכו גם גט וגם מיאון. גם מש"כ "או מיאון" תמוה, איך יתר מיאון לבדו חשש קידושי תורה, וצ"ע); מאירי קידושין שם לדעת הסוברים שאם נתרצה בפירוש הרי אלו קידושין; רמ"א בסי' ל"ז סי"ד בשם "ויש מחמירים".
  365. ↑ מאירי קידושין שם, ועי' מש"כ לעיל ציון 357 שיש מחלוקת אם אומרים הוכח סופו על תחילתו.
  366. ↑ ר"ת במרדכי שם על המעשה המובא בקידושין מ"ה ב' "ההוא דאמר לקרובאי וכו'" להלן ציון 411) וכ' ששם אי אפשר לשאלו שמא הוא מתבייש מאשתו, שהסכים לרצונה. עיי"ש, ומוכח שבמקום שאינו מתבייש צריך לשאלו, וכ"כ המאירי "וכל שישנו כאן נשאלים לו".
  367. ↑ מרדכי שם. ועי' ביאור הגר"א סי' ל"ז סקמ"ד.
  368. ↑ מרדכי שם בשם תשובה לר"א ב"ש (ועיי"ש בארוכה פירושו לסוגיא קידושין הנ"ל). ועי' להלן בפרק כשאביה במדינת הים ועי' ח"מ סי' ל"ז סק"כ שהביא את התשובה הזו, וכ' שגם הרמ"א כתב ב==סעיף י=="ד, ויש להעיר שהרמ"א בסי"ד התכוון לדברים אחרים שבמרדכי שם, וכמו שהבאנו לעיל ציון 359.
  369. ↑ ע"ע שליח לקבלה שאפילו בלא עדים הוא ספק קידושין. ורק לענין שיהיו קידושי ודאי צריך עדים.
  370. ↑ ריב"ש סי' תצ"ג; רמ"א סי' ל"ז סי"ד בשמו, ועיי"ש בריב"ש שאע"פ שאמר לה להגדילן ולהשיאן אין אומרים שרצונו שתשיאן דוקא אחר שיגדלו, אלא שני דברים שונים הם: לגדלן, ולהשיאן.
  371. ↑ ספר חפץ (הובא בהגהות מיימוניות ה' אישות פ"ג אות ח') וכ"כ המהרי"ל (הובא בב"ח שם), וכתב שם שצריכה גט ומיאון. ועי' ב"ש ס"ק י"ט שתמה שאין מיאון בנערה, ועי' לעיל ציון 299. ולגוף החילוק בין קטנה לנערה השוה לעיל ציון 333 מהריטב"א שבנערה אפילו נתאכלו המעות מקודשת וכן לעיל ציון 334 מהתורי"ד שבנערה אין חולקים רב ושמואל ועולא, ולד"ה רצון של אח"כ מועיל (וכ"פ בשה"ג שם בשם מז"ה דאם תרצה אח"כ היא מקודשת גמורה). אכן בספר חפץ שם משמע שסובר שאפילו לא שמענו שנתרצה חוששים שמא נתרצה. וכן מפורש במהרי"ל שם שהוא ספק קיודשין וצריכה גט ומיאון.
  372. ↑ רש"י.
  373. ↑ ע"ע מאמר.
  374. ↑ גמ' קידושין מ"ה א'.
  375. ↑ רש"י שם. ועיי"ש תד"ה צריכה שפירשו שאם נתרצה לראשון אז אפילו נתרצה לשני קידושין תופסים בה שהרי יבמה גמורה היא, והמאמר שעשה השני אינו אלא מדרבנן, וכוונת הגמ' היא שאפיל ואם תאמר שלא אתרצה לראשון ואז אם נתרצה לשני הרי אלו קידושין גמורים מ"מ חוששים שמא גם לשני לא נתרצה וקידושין תופסים באחותה, וע"כ צריכה מיאון. ועיי"ש במהרש"א וברש"ש.
  376. ↑ גמ' שם.
  377. ↑ רש"י שם.
  378. ↑ קידושין מ"ו א'.
  379. ↑ קרבן העדה.
  380. ↑ עי' לעיל ציון 41.
  381. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א.
  382. ↑ קה"ע שם. והנה מן הירושלמי הזה משמע שדין זה הוא דוקא בנערה ולא בקטנה, ועי' להלן ציון 393 – שיש גורסים גם בבבלי: נערה.
  383. ↑ כ"ה לשון המרדכי קידושין סי' תקט"ו בשם התוס', ועי' בארוכה לעיל ציון 314.
  384. ↑ עי' לעיל ציון 330.
  385. ↑ תוס' שם ד"ה בין ועי' להלן ציון 407, מהכ"מ שפירש בד' התוס' שאפילו מעכבת אחרי שנתרצה האב ג"כ אינה מקודשת.
  386. ↑ רש"י שם; תוס' שם בשמו, ועי' מהר"ם שם שהסביר שכיון שקודם שנתרצה האב עדיין לא נגמרו הקידושין לכן כשחוזרת קודם שנתרצה האב נתבטלה קבלת הקידושין שלה ואח"כ כשיתרצה קודם שנתרצה האב נתבטלה קבלת הקידושין שלה ואח"כ כשיתרצה האב על מה יחולו הקידושין ועי' אבני מילואים סי' לז סקי"ד שנתקשה בד' רש"י הללו שהרי רש"י בעצמו סובר שאם נתרצה האב אח"כ חלים הקידושין למפרע (לעיל ציון 289) ומה מועיל עיכובה, וע"כ פירש בא"מ שם שגם רש"י נתכוון לד' התוס' שבציון הקודם שכיון שמעכבת שוב אין זו זכות לו. וכ"כ בפנ"י קידושין שם בדעת רש"י. (ועי' לעיל ציון 327, ולהלן ציון 481) וע"ע בא"מ שם שכ' שלהרמ"ה והריטב"א (שלעיל ציון 357) שהקידושין חלים משעת ריצוי ואילך ניחא. שיכולה לחזור ושוב אינו מועיל הריצוי. ויש להוסיף שכן פירש במאירי קידושין שם, שהקידושין חלים משעת ריצוי ואילך, וע"כ אם חזרה לפני הריצוי שוב לא חלו הקידושין.
  387. ↑ שמות כ"ב.
  388. ↑ מכילתא משפטים שם. והובאה בקידושין מ"ו א'.
  389. ↑ גמ' שם.
  390. ↑ שמות כ"ב.
  391. ↑ ברייתא בגמ' שם.
  392. ↑ אביי בגמ' שם.
  393. ↑ רש"י שם (ועיי"ש ברשב"א שר"ל בכוונתו שהיינו אם נאמר שריצוי האב אינו מועיל (לדעת הסוברים כן לעיל ציון 340) צריך קידושין מחדש, אבל יתכן שגם ריצוי לחוד מועיל. ואין ראיה מכאן שריצוי אינו מועיל).
  394. ↑ רשב"א שם בשם הראב"ד; רמב"ן שם; ריטב"א שם (לדעתו שגורסים נערה (להלן ציון 398) אבל בקטנה לדעתו (לעיל ציון 333) שרק בכסף בעין מועיל הרצון של אח"כ, ומכיון שאין כאן כסף בעין שהרי בביאה נתקדשה באמת יצטרכו קידושין אחרים); מאירי שם שתלוי בשתי השיטות אם ריצוי של אח"כ מועיל )לעיל ציונים 354, 340) וע"ע שם שכ' שי"א שלד"ה צריך כאן קידושין אחרים כיון שהיה דרך בזיון, ועי' לעיל ציון 320.
  395. ↑ גמ' שם, וע"ע נערה שנתפתתה.
  396. ↑ עי' לעיל ציון 288, ויש להעיר שלכאורה אין הדברים מובנים שהרי כל מה שצריך שידך זה רק כשלא שמענו שנתרצה האב, ואנו רק חוששים שמא נתרצה, ואין חוששים לכך אלא כששידך, אבל בנתרצה אח"כ בפירוש אפילו בלא שידך חלים הקידושין למפרע. ועי' לעיל ציון 357 מהרמ"ה שאפילו לא שידך אם נתרצה אח"כ מקודשת. ואולי י"ל שלא כ"כ הרמ"ה שם אלא לדעתו שמקודשת משעת ריצוי ואילך, וזה רק בקידושי כסף שהרי"ז כמקדש לאחר לי, אבל בקידושי ביאה שצריך לחול למפרע אולי באמת לא שייך זה אלא בשידך (ובזה יש לתרץ מה שהטוש"ע הביאו דעת הרמ"ה שחל משעת שמיעה והב"ש בס"ך י"ת תמה על המחבר למה לא פסק כהראשונים שחל למפרע, וביותר יש להקשות על הטור שהזניח דעת אביו הרא"ש (ציון 326) שחל למפרע. ועוד קשה שלפי הפרישה (לעיל ציון 357) הביא הטור בשם הרא"ש שחל רק מכאן ולהבא. אכן להמבואר בדברינו ניחא, שבלא שידך אי אפשר שיחול למפרע ואינו חל אלא מכאן ולהבא). אך כל הראשונים שגורסים קטנה ואינם מפרשים כהתורי"ד צריך לומר בדעתם שאפילו בלא שידך אם נתרצה בפירוש חל למפרע. וכן מוכח בפירוש ממה שעל סוף הסוגיא שם "צריכה קידושין אחרים לדעת אביה" כתבו הרשב"א ועוד ראשונים שמוכח מכאן כשיטת הרי"ף שאפילו ריצוי מפורש אינו מועיל, וע"כ צריך קידושין אחרים (עי' לעיל ציון 388) משמע שלרש"י יועיל הריצוי של אח"כ (ורש"י יפרש "קידושין אחרים" היינו רצון בלבד, כלעיל ציון 389, ועי' לעיל ציון 388) אע"פ שנתקדשה בביאה ואי אפשר לחול משעת ריצוי ואילך אלא למפרע.
  397. ↑ ע"ע נערה שנתפתתה.
  398. ↑ עי' רשב"א קידושין מ"ד ב' שגורס ג"כ נערה.
  399. ↑ עי' לעיל ציון 334.
  400. ↑ תוס' רי"ד קידושין מ"ו א'. ועי' העמק שאלה פ' משפטים ש' נ"ט שכיוון לדעת התורי"ד בזה, ועיי"ש בהע"ש שתירץ בזה מה שהקשו (להלן ציון 403) על הרמב"ם למה הביא זו של היא ואביה יכולים לעכב הרי לדעתו גם ריצוי מפורש של אח"כ אינו מועיל, ולהנ"ל ניחא, שבנערה ודאי מועיל ריצוי כל זמן שאינו מוחה.
  401. ↑ עי' לעיל ציון 333.
  402. ↑ עי' לעיל ציון 384.
  403. ↑ ריטב"א שם. ועי' לעיל ציון 333 שיטת הריטב"א שבנערה הוא מטעם זכייה, ועי' ר"ן שם שבאמת הוכיח מזה שגם בקטנה שנתאכלו המעות מקודשת, והוא מפני שגורס כאן קטנה, והרי מדובר כאן בביאה שהוא כמו נתאכלו המעות.
  404. ↑ עי' לעיל ציון 317
  405. ↑ רשב"א קידושין מ"ד ב'.
  406. ↑ רמב"ם אישות פ"ג הי"ג; טוש"ע סי' ל"ז סי"ג; תור"י הזקן קידושין שם;
  407. ↑ עי' לעיל ציון 340
  408. ↑ הר"ן על הרמב"ם שהביא זו של בין היא בין אביה יכולים לעכב; ועי' לעיל ציון 395 מהע"ש מה שתירץ; ועי' מאירי קידושין שם שכתב שגדולי המחברים השמיטו את מחלוקת רב ורב אסי וכנראה גירסא אחרת היתה לו ברמב"ם.
  409. ↑ כדעת מהרי"ק שלעיל ציון 346.
  410. ↑ כדעת הכ"מ שלעיל ציון 347, וכ"ה דעת רש"י כנ"ל ציון 284.
  411. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב.
  412. ↑ ב"י סי' ל"ז. וכ"מ על הרמב"ם שם. וכתב שם שכ"מ מהתוס', והיינו שיכולה לחזור גם אחר שנתרצה האב (כלעיל ציון 380) ועי' לח"מ שם שצריכים גם לתירוץ הכ"מ (לעיכוב שלה) וגם לתירוץ המהרי"ק (בעיכוב שלו) "ובשני התירוצים יחד יבואו על נכון דברי רבנו".
  413. ↑ ב"ח שם.
  414. ↑ ב"ש שם סקי"ז בביאור ד' הב"ח, וכ' שם שזהו כדעת האומרים שגילוי דעת מועיל בקידושין (ע"ע קידושין ועי' להלן ציון 419) ולכן כל זמן שלא מיחו יש כאן גילוי דעת ומועיל, ועיי"ש שכ' שאולי צריך למחות מיד, ואח"כ אינו מועיל.
  415. ↑ צפניה ג'.
  416. ↑ קידושין מ"ה ב' ורש"י.
  417. ↑ עי' לעיל ציון 335.
  418. ↑ הרי"ף שם בשם "איכא מאן דחש לה להא דרב ושמואל". ועי' בהערה על הגליון שם שהם ד' הר"ח (ועי' לעיל ציון 335); תוס' ר"י הזקן בשם "אית דמפרש"י; הריטב"א שם (בדעה א') ועי' לעיל ציון 335; ועי' במאירי שם שפירש ג"כ (בדעה א') שאביי ורבא סוברים כרב ושמואל, ובגלל זה ר"ל שם שאין הלכה כאביי ורבא שהרי לרבינא אין חוששים שנתרצה (עי' לעיל ציון 296). וכ"כ הרי"ף שם במסקנתו שאפילו נאמר שאביי ורבא שייך לרב ושמואל מ"מ אין הלכה כמותם, שהרי רבינא, הבתראה, לא סובר כן.
  419. ↑ הריטב"א שם, והוכיח שם שמ"מ ריצוי מפורש מועיל, ושלא כרי"ף.
  420. ↑ עי' לעיל ציון 339 ועי 'לעיל ציון 343 ספיקו של הר"ן אם מועיל ריצוי קודם הקידושין, ואם נניח שמועיל י"ל בפשטות שכאן שגילה דעתו חוששים לריצוי דקודם הקידושין. ועי' בר"ן שם שבאמת הוכיח ממה שהוצרך הרי"ף, לומר שחוששים ששלח אליו בחשאי (הציון הבא) שדעת הרי"ף היא שגם ריצוי שקודם הקידושין אינו מועיל.
  421. ↑ הרי"ף שם; הרא"ש שם בשמו (ועי' הגהות חוות יאיר על הריף שם שגירסת הרא"ש ברי"ף, "שמא שידך לה בחשאי". ולפנינו ברא"ש אין. וגם עיקר גירסה זו קשה מאד, שהרי שידך אינו מועיל (ועי' להלן ציונים 421- 425 – בחילוק שבין שידך וג"ד).
  422. ↑ תוס' ר"י הזקן שם.
  423. ↑ מאירי שם.
  424. ↑ טור סי' ל"ז ועי' ב"ח שם שמקורו מגמ' הנ"ל שלרבא צריך שיטרח בסעודה, וה"ה אם טרח לשדכה לשני, אבל שידכה לשני לחוד אינו מועיל, כיון שלראשו היה גילוי דעת ולשני רק שידוכין. ובעיקר הדין שג"ד מועיל כ' הב"ח שם שמקורו מקידושין שם "הנהו בי תרי דהוו יתבי תותי ציפי", ותפס עליו הח"מ סקכ"ג שגם גוף דין זה הוא מהמעשה דהוא אמר לקריבאי וכו'. ויש להליץ בעד הב"ח שמהמעשה דקריבאי אין ראיה שכן הלכה שהרי י"ל כהמאירי ורי"ף, (לעיל ציון 413) שאביי ורבא סוברים כרב ושמואל ואין הלכה כמותם, ע"כ הצורך להוכיח מ"תותי ציפי" שג"ד מועיל. ומעתה צ"ל שמש"כ הריף והמאירי שאביי ורבא הולכים כרב ושמואל, היינו משום שבמעשה הנ"ל אין ג"ד גמור שהרי אח"כ נתרצה לקרובה של אשתו, משא"כ כשיש ג"ד גמור כאפון של הטור לד"ה חוששים שנתרצה וכמו ב"תותי ציפי". ועי' ב"י שם שכ' על הטור שהוא מד' הרמ"ה. (והב"ח תמה עליו שגמ' מפורשת היא, כנ"ל). ועי' דרישה שפירש כוונתו משום שזה סותר למש"כ לעיל שבשידך ג"כ אין חוששים ומהו שכ' כאן שבג"ד חוששים. ע"כ כתב שרק ד' הרמ"ה הם (ועי' להלן שיש הבדל בין שידך לג"ד וממילא לא קשה כלל). ובאמת תמוה לפרש כן בכוונת הב"י, שהרי בש"ע העתיק גם שבשידך אין חוששים וגם שבג"ד חוששים. ועייש בש"ע שלא העתיק את סוף ד' הטור "כ"ז שלא שידכה עם אחר וטרח וכו'" והוא עפ"י מש"כ בב"י שאינו מובן לו סוף ד' הטור הנ"ל, וכבר נתבארו היטב ע"י הב"ח. ועי' הגהות תי"ט שם מה שמגיה בד' הטור ואינו מובן.
  425. ↑ עי' לעיל.
  426. ↑ מאירי מ"ה ב'. ועיי"ש שכ' "והדברים רופפים". ודעת המאירי שם מ"ד ב' ששדכו היינו "שנגמרו הדברים" (ועי' לעיל ציון 289); אבני מילואים סי' ל"ז סקי"א; חזון איש אה"ע סי' מ"ט.
  427. ↑ ט"ז שם סק"ז.
  428. ↑ פרישה שם.
  429. ↑ ב"ח שם עפ"י רש"י שכ' "ששידך בה לאביה" ועיי"ש שמגיה גם בטור "שידכה באביה".
  430. ↑ ח"מ וב"ש שם. (וכ"כ הריב"ש סי' קצ"ג) ועיי"ש בא"מ סקי"א שהקשה שהרי במעשה של קרובאי שמשם המקור שג"ד מועיל לא היה אלא ג"ד שתתקדש לו ולא שהיא תקבל הקידושין.
  431. ↑ ריטב"א, ועי' לעיל ציון 284.
  432. ↑ קידושין מ"ה ב'; ירושלמי קידושין פ"ב ה"א.
  433. ↑ ע"ע אכילת תרומה כרך א' עמ' שע"ז.
  434. ↑ רש"י.
  435. ↑ גמ' שם.
  436. ↑ ירושלמי שם.
  437. ↑ ע"ע אכילת תרומה שם.
  438. ↑ תוס' שם ד"ה ונמצאת; ריטב"א שם.
  439. ↑ ע"ע קידושי טעות.
  440. ↑ ע"ע אכילת תרומה הנ"ל.
  441. ↑ תוס' שם, ומשמע מדבריהם שטעמו של רב אסי אינו משום שחושש שמא ימחה, אלא שכיון שהאב יכול למחות שוב אין חופתה גמורה ואינה אוכלת. ועי' רשב"א שנשאר בצ"ע על תירוץ התוס' שהרי מצאנו שלא הקפידו חז"ל על חופה, שהרי במוחל לה את המומים (למ"ד משום סמפון) אוכלת אפילו לא נכנסה לחופה כלל (כתובות נ"ח א' ונשמט בע' אכילת תרומה)
  442. ↑ מאירי שם.
  443. ↑ ריטב"א שם.
  444. ↑ רב שמואל בר רב יצחק בגמ' שם.
  445. ↑ עי' לעיל ציונים 434- 435.
  446. ↑ ע"ע ירושה; רש"י שם. ועי' רא"ש שם שר"ל טעם אחר: שרוב פעמים אין האב מוחה ונח לו בנישואיה, וע"כ לענין תרומה הולכים אחר הרוב, אך לענין ירושה שהוא ענין ממון "אין הולכים בממון אחר הרוב". ודחה זאת הרא"ש שהר רב עצמו סובר שהולכים בממון אחר הרוב. וע"ע רוב.
  447. ↑ רא"ש שם לפי פרש"י, ועיי"ש שכ' שלפי הטעם שהוא ר"ל שם שהוא מטעם רוב (בציון הקודם) היה צריך להיות מותר ליטמא לה שהולכים אחר הרוב, אך כבר דחה לה כבציון הקודם.
  448. ↑ רא"ש שם, ועיי"ש בתוס' שכ"כ על נכסי מלוג, ועי' ב"ש סי' ל"ז סקכ"ה שלאו דוקא נ"מ וה"ה נצ"ב כמש"כ ברא"ש נכסים סתם. וכ"כ בתוס' ר"י הזקן.
  449. ↑ תוס' ר"י הזקן שם, וכ"כ הריטב"א שאין לה כתובה, וכן בב"ח ובב"ש שם.
  450. ↑ ריטב"א שם.
  451. ↑ פני משה.
  452. ↑ ירושלמי קידושין פ"ב ה"א.
  453. ↑ עי' לעיל ציון 435
  454. ↑ פני משה שם.
  455. ↑ ירושלמי שם.
  456. ↑ פ"מ שם, והוא מתאים לד' ר"ת ותור"י הזקן בא"צ שהאב יעשה הנישואין אלא רק שלא ימחה, כאשר ביארנו בהערה שלהלן ציון 468.
  457. ↑ קה"ע שם. ועי' לעיל ציון 443 מהתוס' שאפילו כשהוא מוחזק מ"מ הנכסים בחזקתה.
  458. ↑ תוס' קידושין מ"ה ב'; הרי"ף שם; הרמב"ם פ"ח מתרומות הט"ז; הרא"ש שם. ועי' במרדכי סי' תקט"ו בתשובה ראב"ש טעם אחר למה חש רב להא דרב אסי.
  459. ↑ ע"ע הלכה.
  460. ↑ הרי"ף בשם "איכא מ"ד"; תור"י הזקן בשם ר"ח; תוס' שם בשם ר"ת.
  461. ↑ עי' לעיל ציון 467 – שכ"ה דעת הרי"ף ועוד.
  462. ↑ רשב"א ור"ן ורא"ש ועוד שם בדעת הרי"ף שהביא בהלכות זו של רב ורב אסי, ופסק כרב שהיא נשואה מבלי ידיעת האב. ויש להסתייע לסברתם מד' הירושלמי שלעיל ציון 446.
  463. ↑ תור"י הזקן מ"ה ב'. וצ"ע בטעמו שהרי אין הקטנה יכולה להשיא עצמה. אלא האב הוא שמשיאה, וכיון שמיחה אח"כ נאמר שנתגלה למפרע שלא היו הנישואים לרצונו ואינם כלום. ואולי י"ל שכיון שעכשיו היא גדולה ויכולה לינשא לדעתה הרי זה כאילו נישאת עכשיו מחדש, ועי' להלן בפרק: קטנה שגדלה, ענין "גדלו נישואין בהד"ה. ועי' להלן ציון 468.
  464. ↑ משנה כתובות נ"ז א' וע"ע נישואין.
  465. ↑ מאירי קידושין שם (וכ"כ ר"ת במרדכי קידושין סי' תקט"ז, ובאביאסף שבהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות, דשמא יבוא אביה וימחה היינו בתוך י"ב חודש); ומש"כ שבהגיע הזמן הארוס כופה לאב לכונסה תמוה במפורש בכתובות נ"ז ב' שאינו יכול לכופו ועי' מש"כ בארוכה בהערה שלעיל ציון 91.
  466. ↑ מאירי שם.
  467. ↑ כך הלשון שם, אך הכוונה כלפי הקרובים אבל היא בעצמה מתרצית לינשא וכן מפורש בלשון הגהות מיימוניות "כיון שאינה מוחה נשואיה נישואין".
  468. ↑ מרדכי קידושין סי' תקט"ז, ואביאסף (ראבי"ה) בהגהות מיימוניות בשם "מקצת רבותי" ורבינו אפרים בר' יצחק; רמ"א סי' ל"ז סי"ג. ועיי"ש בב"ש סקכ"ה.
  469. ↑ עי' לעיל ציון 439
  470. ↑ ע"ע אב.
  471. ↑ ע"ע הנ"ל.
  472. ↑ עי' לעיל הטעם, ולא שייך זה אלא באב ולא באחים.
  473. ↑ ר"ת במרדכי שם; ח"מ וב"ש וביאור הגר"א בש"ע שם; יש"ש קידושין פ"ב סי' ט' ויבמות פ"י סי' י"ז. ועיקר הדברים תמוהים שסו"ס אע"פ שאין כאן מחאה, הרי אי אפשר לעשות הנישואים אלא מרצון האב (עי' לעיל ציון 284 מהתוספתא). וכיון שמת לפני הנישואין לא חלו הנישואין כלל. ואולי דעת ר"ת היא שנישואין א"צ דעת האב אלא שלא ימחה (וכעין דעת התורי"ד בנערה לעיל ציון 334) וכיון שמת ואין מוחה חלו הנישואין, ואולי זוהי גם דעת תור"י הזקן שאם מיחה האב אחר שבגרה אינה מחאה (לעיל ציון 458, ועי' מה שתמהנו שם בהערה ולפי"ז מיושב). אכן עי' לעיל ציון 73 – מהירושלמי שאדרבא נישואין צריך ותר דעת האב, וצ"ע.
  474. ↑ תוס' ר"י הזקן, ועי' ריב"ש סי' תע"ט שכ' ג"כ דהיינו דוקא שהוא בעיר ונישאת שלא בידיעתו ולא טרח בנישואיה כלל, אבל כשעומד שם והזמינה לקבל קידושיה הרי"ז נקרא לדעת אביה. ועי' בב"ש סקכ"ה שהעתיק ד' ריב"ש אלה וכתב שבפניו נחשב כמדעתו, ואינו מדויק, שבפניו גרידא אינו מועיל אא"כ הזמינה לקבל קידושיה (ועי' לעיל ציון 284). ועי' רמב"ם פ"ח מתרומות הט"ז שהעתיק "בין בפניו בין שלא בפניו". וב"פניו" כוונתו לד' הגמ' "ואביה כאן". ומשמע שמפרש שהוא בפניו ממש, ואעפ"כ אין אומרים שנחשב כמדעתו. אכן עי' לעיל ציון 347 מהכ"מ בדעת הרמב"ם שבפניו נחשב כמדעתו, ואין קושיא מהרמב"ם תרומות שהרי גם הכ"מ שם מודה שיכול למחות ולכן אינה אוכלת שמא ימחה, ומה שאמרו שם בגמ' "דמרתח רתח" י"ל שהכוונה שמטעם זה יכול למחות אח"כ. וכן מדויק בלשון הרמב"ם שם, עיי"ש. אך עדיין קשה קצת שהרי הגמ' שם הולכת לפי רב; ורב אינו סובר שחוששים שמא יבוא האב וימחה, ועל כורחך מה שאמר "מרתח רתח" היינו שמניחים כך שהוא כועס, ולפי ד' הרמב"ם היינו בפניו ממש, והוא לא כהכ"מ הנ"ל. ואולי י"ל עפמש"כ הרשב"א (להלן ציון 473) שבנישואין הוא מקפיד יותר על שלא שאלוהו, וע"כ בנישואין גם בפניו לא נחשב כמדעתו, משא"כ בקידושין וכד' הכ"מ, וצ"ע.
  475. ↑ עי' לעיל ציון 427.
  476. ↑ קידושין מ"ה ב'.
  477. ↑ עי' לעיל ציון 310
  478. ↑ רמב"ן ורשב"א קידושין שם.
  479. ↑ עי' לעיל ציון 430
  480. ↑ קידושין שם.
  481. ↑ הרא"ש שם וכמו בהלך אביה למה"י שאפילו לרב שאוכלת בתרומה מ"מ אם מתה אינו יורשה (לעיל ציון 439).
  482. ↑ רמב"ם פ"ח מתרומות הט"ז; ר"ן שם; תור"י הזקן שם. ועי' רא"ש שם שלכן השמיט הרי"ף מחלוקת זו, משום שאינה נוגעת אלא לתרומה, ותרומה אינה נוהגת בזה"ז.
  483. ↑ רש"י.
  484. ↑ ירושלמי קיודשין פ"ב ה"א, ועיי"ש ששאלו הרי בנתקדשה לדעת ונישאת שלא לדעת סובר שמואל (לעיל ציון 431) שאינה אוכלת וכ"ש כאן. ותירצו שכאן עשתה מעשה יתומה וראיה שהסכים. וכד' הבבלי שלהלן ציון 480.
  485. ↑ גמ' שם מ"ו א'.
  486. ↑ רש"י שם. והנה מש"כ "או שתיקתו הודאה" עי' א"מ ס"ק ו' שכתב דהיינו מדין צאי וקבלי קידושייך, וטרח שם ליישב מה כוונת רש"י במ"ש "או הפקיר זכותו" (ועי' גם בפנ"י שם). ועי' בתור"י הזקן שם שכ' "שמא סילק עצמו ממנה ואמר לה צאי וקבלי קידושייך". משמע שמפרש כך ברש"י ש"או הפקיר זכותו" היינו מדין צאי וקבלי, אך א"כ צ"ע מה זה שכ' "או שתיקתו הודאה" ואולי י"ל בדעת רש"י ש"אביה כאן" שבגמ' היינו שהיה במעמד הקידושין (כאשר משמע מרמב"ם תרומות, וכנ"ל בהערה שבציון 469) ו"או שתיקתו הודאה" היינו שהרי"ז כאילו הוא קיבל הקידושין מהמקדש, כיון שהיה באותו מעמד ושתק (ועי' לעיל ציון 284 מהמאירי בדעת רש"י שבפניו הרי זה כמדעתו).
  487. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג, ועיי"ש סי' תע"ט שמסתפק בדבר אם מדובר ששמע מיד בשעת הקידושין, או שאח"כ שמע מן הקידושין והנישואין ביחד.
  488. ↑ ר"ח (הובא בריב"ש סי' קצ"ג ובתורי"ד מ"ו א') ר"ן שם; רמב"ן ורשב"א שם;
  489. ↑ עי' לעיל ציון 432
  490. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג וע' ירושלמי קידושין פ"ב ה"א "נתקדשה ונישאת שלא לדעתו זה היה מעשה ובא אביה ועקר קידושיה". ואין מכאן קושיא לריב"ש דשם מדובר שתיכף כששמע מיחה.
  491. ↑ ר"ן שם.
  492. ↑ רמב"ן ורשב"א שם; תשו' הרשב"א סי' אלף רכ"ט בשם רמב"ן (ועי' ב"ש סקט"ו). ולדעתם צ"ע משה"ק הריב"ש דאם אינו אלא ספק איך אוכלת בתרומה
  493. ↑ ריטב"א שם.
  494. ↑ תור"י הזקן ומאירי שם (וכתבו שם שכן דעת הרמב"ם, וכ"כ הר"ן שם בשם הרמב"ם. וכוונתם למ"ש הרמב"ם בתרומות פ"ח הט"ז אע"פ שיקדשה אביה אינה אוכלת בתרומה". משמע שכ"ש אם קידשה ונשאה שלא לדעת אביה שאינה אוכלת והיינו כר' ירמיה. וכ"כ הכ"מ בה' תרומות שם. וצ"ע מש"כ הב"י בסי' ל"ז שמהרמב"ם נראה שלא גרס כלל לזו של נתקדשה ונישאת שלא לדעת אביה (ועי' להלן ציון 442) וסותר למ"ש בכ"מ שם); יש"ש שם; טוש"ע סי' ל"ז סי"א להבנת הב"ח שם. (ועיי"ש בב"ח שהביא ראיה לכך מן הגמ', ועי' קרבן נתנאל שם אות ק' שדחה ראייתו ודבריו, וע"ע בבאר היטב שם שדחה ד' הב"ח וע"ע בב"ח שם שפירש כן גם בדברי הרא"ש ובה"ג). וכן להבנת הב"ש והגר"א שם. (ועיי"ש בב"ש שתמה על הש"ע שהשמיט דעת הפוסקים כרב הונא).
  495. ↑ מאירי שם.
  496. ↑ עי' לעיל ציון 340.
  497. ↑ רמב"ן ורשב"א בדעת הרי"ף שהשמיט מחלוקת ר"ה ור' ירמיה ב"א, (ועי' מאירי שכ' בדעת גדולי הפוסקים (הרי"ף) שפסק שנתקדשה ונישאת שלא לדעת אין חוששים שנתרצה, וצ"ע שהרי הרי"ף השמיט לגמרי את המחלוקת. וע"כ עלינו לומר שהוא משום שהרי"ף לשיטתו לא שייכת מחלוקת זו וכנ"ל) ועי' תורי"ד שהקשה על הר"ח שפסק כר"ה – הרי גם ריצוי מופרש אינו מועיל ובאמת לא קשה שהר"ח הולך לשיטתו שפסק כרב ושמואל (לעיל ציון 335) ועי 'בתורי"ד שם שתירץ שמ"מ מועיל כיון שנישאת אח"כ מוכח הדבר שנתרצה האב ועומדת בביתו הרי היא נקנית לו בתורת חופה (ע"ע חופה). (ובא"מ סק"י כיוון בזה להתורי"ד).

    ועי' ר"ן שם שהוכיח מכאן שדעת הרי"ף שגם ריצוי שקודם הקידושין אינו מועיל. שאל"כ עדיין יש לו להביא המחלוקת הזו. ועי' בחזו"א סי' מ"ט שנתקשה שהרי כאן היה ריצוי אחר הקידושין. ויש לומר שהר"ן מפרש כהריב"ש שהאב ידע בשעת הקידושין (לעיל ציון 482) ושפיר יש כאן ריצוי דשעת הקידושין. וכמו"כ מתורץ בזה מה שהקשה בחזו"א שם על מש"כ הר"ן שהרמב"ם פסק כעולא (דהיינו כר' ירמיה ב"א הרי לא שייך כלל פסק זה להרמב"ם שסובר שריצוי שאח"כ אינו מועיל. ולהנ"ל לא קשה כלום, שכאן היה ריצוי בשעת הקידושין (וכן משמע ממש"כ הרמב"ם "בפניו" ועי' לעיל ציון 469). ועי' בבי סי' ל"ז שכ' שהרא"ש אינו גורס כלל המחלוקת של ר"ה ור' ירמיה ב"א לענין נתקדשה ונישאת שלא לדעתו. גם הטור לא הביא כלל ענין זה, ועי' ב"ח שם מה שדייק מהרא"ש והטור על דעתם בנדון זה. (ועי' לעיל ציון 489). ועי' ב"ש סקט"ו ובקרבן נתנאל שם מה שתמהו על הב"י. ועמש"כ לעיל ציון 489 בנוגע למש"כ שם הב"י בדעת הרמב"ם.

  498. ↑ יבמות קי"ב ב'.
  499. ↑ רש"י שם.
  500. ↑ עי' לעיל בפרק: האיסור לקדשה ולהשיאה.
  501. ↑ ערוך השולחן אה"ע סי' קנ"ה ס"א. ויש להעיר שכנראה לדברים אלה כיון האביאסף (הוא הראבי"ה) בתשובה שבהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות אות ב', ובמרדכי קידושין סי' תקט"ז וז"ל: "ואחין נמי היכא דליכא אב קידושי מצי מקדשו לה, ואי בעיא ממאנת, וליכא למימר עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה". כלומר שכיון שאם רוצה ממאנת שוב אין כאן האיסור של "עד שתגדיל", וכד' העה"ש. וע"ע בהגהות מיימוניות פי"א מגירושין בשם תשו' ר"י ב"ש שכ' שרק ביש לה אב (שם "אם" והוא ט"ס) אמרו שלא יקדשה עד שתגדיל. והיינו ג"כ מהטעמים הנ"ל של העה"ש. ועי' בארוכה להלן ציונים 550- 557 שי"א שאסור לקדשה כדי שלא תבוא לידי מיאון.
  502. ↑ עי' לעיל ציון 158.
  503. ↑ רמב"ם אישות פ"ד ה"ז; טוש"ע אה"ע סי' מ"ג ס"ב; סי' קנ"ה ס"א, ועי' בי' הגר"א שם אות א' שהוא ע"פ קידושין מ"ד ב': "כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב". ויש להוסיף שכן מפורש בירושלמי יבמות פי"ג ה"א. ועי' להלן ציון 516 שגם האב בעצמו יכול להשיאה מדין קידושין דרבנן שלא גרע מאחיה ואמה. ועי' ריטב"א יבמות ק"ז א' שכ' שמוכח מרש"י שם שיתומה בחיי האב לא תקנו לה חכמים נישואים. ויש להעיר שהדבר תמוה שרש"י יסבור כך שהרי מפורש בקידושין מ"ד ב' שיש לה נישואין. ועי' פרש"י שם. ועל כורחנו שגם רש"י ביבמות שם לא נתכוון לכך כלל. ועי' להלן ציון 516.
  504. ↑ ע"ע מיאון.
  505. ↑ עי' להלן בפרק: קטנה שגדלה.
  506. ↑ רמב"ם פ"ד מאישות ה"ח. ועי' ירושלמי יבמות פי"ג ה"א בטעם שיכולה למאן: "בדין היה שלא היו נישואיה נישואין, והם אמרו שיהו נישואיה נישואין והם אמרו שתמאן בו ותצא". (ונשמט בע' הם אמרו והם אמרו).
  507. ↑ משנה יבמות ק"ז ב'.
  508. ↑ ריטב"א יבמות ק"ז א' וכוונתו שהרי יוצאת במיאון וכשהשיאוה לכתחילה על כורחה אין לך מיאון גדול מזה. ועיד להלן ציון 510.
  509. ↑ מאירי שם. ויש להעיר שיש מקום לומר שקטנה עדיפה מגדולה שאמה ואחיה מקדשים אותה ולכן יוכלו לקדשה גם בעל כורחה, אלא ששיטת המאירי היא שאמה ואחיה הם רק שלוחים שלה והיא – היא המתקדשת. ועי' להלן ציון 537.
  510. ↑ ירושלמי מבמות פי"ג ה"ב. לגירסת הרשב"א יבמות ק"ז ב' (ולפנינו בירושלמי אין הסיום "איזהו שלא לדעת") ונעתק בירושלמי בהרבה ראשונים.
  511. ↑ מאירי שם.
  512. ↑ רשב"א גיטין ס"ה א' (ובמל"מ פ"ב מגירושין הי"ט הביאו בשם הרמב"ן). ועיי"ש שכנראה מפרש כך ב"לדעתה" דהיינו שתהא בת דעת ותדע ענין הנישואין וכהמאירי שבציון הקודם. ועי' ציון הבא. ועי' רשב"א שם מה שהקשה מכח זה על גירסת רש"י ושיטתו שלהלן ציון 531.
  513. ↑ נמו"י יבמות שם בשם "יש שפירשו". ושם על הגליון בשם ג"א ציין ד' הרמב"ם פ"ד מאישות ה"ז. ופי"ז מקידושין ה"ז, וכוונתו למ"ש הרמב"ם שם שמבת ו' עד בת י' בודקין את יופי דעתה שאם מכרת ענין השיטוין הרי היא מקודשת (להן ציון 539) ולפי"ז פירוש "לדעתה" הוא שתהא מכרת ענין הנישואין (וכפירוש המאירי שבציון 506). ואפילו כשיודעת ענין הנישואין אינו מועיל אם פחותה היא מבת ו', ומבת י' ואילך א"צ בדיקה, וכד' הרמב"ם שלהלן ציון 539. אך יש להעיר עמש"כ בנמו"י שם ד"שלא לדעתה" היינו כבת ה' כבת ו', שהרי בת י' כבר ראיה להתקדש לפי הרמב"ם שם.
  514. ↑ יש"ש יבמות פי"ג ס"י ע"פ הירושלמי הנ"ל ציון 505, והוא לשיטתו להלן ציון 541 שמקודשת למיאון אפילו כשלא הגיעה לעונת הפעוטות ואין בה דעת גמורה. ועי' ציון הקודם.
  515. ↑ תוס' יבמות ק"ח א' ד"ה מחמת בפירוש ד' שמואל בפירוש ד' ראב"י במשנה שם. (ועי' מאירי שם שלא פירש כהתוס'). ועי' חזו"א אה"ע סי' קי"א סק"ז שנתקשה בד' התוס' במה מדברים: אם נתרצית בשעת הקידושין א"כ אין מועלת מחאתה של אח"כ. ואם קודם נישואים אמרה כן ובשעת הנישואין נתרצתה למה זה נחשב שלא לדעתה. ומתוך כך ר"ל בדעת התוס' שאם לא הודיעוה לא נחשיב שלא לדעתה אא"כ מיאנה בפירוש, ובזה די במיאון קל, ואם קיבלו אח"כ הקידושין זה נחשב שלא לדעתה. (גם בקרן אורה יבמות שם משמע שמפרש בתוס' כהחזו"א שאפילו נישאת שלא בידיעתה אם יושבת אח"כ תחת בעלה ברצונה צריכה מיאון, עיי"ש). ולפי"ד יוצא שהתוס' חולקים על הירושלמי (שלעיל ציון 505) שצריך שיזכירו לה בעל בשעת נישואין. אבל יש להעיר שבתוס' הרא"ש יבמות שם העתיק את ד' התוס' הנ"ל ומיד אחרי זה הביא את הירושלמי הנ"ל, ומוכרח שסובר שהתוס' אינם חולקים על הירושלמי. ולגוף קושיית החזו"א י"ל שלא קשה כלל, משום שגם להירושלמי א"צ שתגיד שהיא מתרצית אלא שלא תמחה (וכנ"ל ציון 509 מהיש"ש) ושפיר יתכן שבשעת הנישואין אמרה על האחרים שתבעוה לינשא "מפני בני אדם שאינם מהוגנים" וזה נחשב שאינה מסכימה, וע"כ אף שהזכירו לה בעל אין זה נחשב לדעתה.
  516. ↑ בראשית כ"ד נ"ז.
  517. ↑ בראשית רבה שם. ויש לפרש שבאמת לא היו שם אלא קידושי מיאון שהרי אליעזר היה שלוחו של יצחק לקדשה ועבד אינו בר שליחות (וכ"כ בפני כתובות נ"ז ב') נמצא שלא חלו קידושין אליעזר וכיון שאח"כ מת בתואל (כמבואר במדרשים) היו צריכים אחיה ואמה לקדשה מדין נישואי יתומה. ולכן לא היה אפשר לקדשה שלא מדעתה. אכן עי' במהר"ם שי"ף כתובות נ"ז א' שפירש במדרש הנ"ל שלאו דוקא יתומה אלא אפילו אביה קיים צריכים דעתה בשעת נישואין כמבואר בכתובות שם שגם היא יכולה לעכב (עי' לעיל ציון 74). וי"ל עוד שבאביה קיים אינו אלא איסור להשיאה שלא מדעתה, אבל בדיעבד חלו הנישואין (לכל הראשונים פרט להר"י מיג"ש שלעיל ציון 71) אבל ביתומה אפילו קידשה אביה בחייו אי אפשר להשיאה מבלי דעתה. כמו שא"א לקדש יתומה שלא לדעתה. ועי' רש"י בראשית שם שהעתיק את המדרש בלשון זו: "שאין משיאין את האישה אלא מדעתה" וזה מתאים למהר"ם שי"ף הנ"ל.
  518. ↑ שלטי הגיבורים יבמות ק"ז ב' בשם ריא"ז; רמ"א בסי' קנ"ה ס"ב בשמו; מאירי ק"ז א' בשם "יש חולקין". וכן יש לדייק מן הטור בסי' מ"ג שכתב: "המקדש קטנה אינם קידושין וכו' ומיהו תקנו לה נישואין ע"י אמה ואחיה".
  519. ↑ מאירי שם והביא ראיה ממה שאמרו בגמ' שם שאם נישאת לאחר – נישואיה הן הן מיאוניה, ואילו אמה ואחיה אין ממאנים בנישואיה; תשו' אביאסף שבהגהות מיימוניות פכ"ד מאישות אות ב' – וז"ל: "אם אינם רוצים (הקרובים) והיא קדשה עצמה היכן מצינו שתלו הדבר בקרובים, אלא קטנה תקינו רבנן נישואים בין יש קרובים בין אין קרובים"; ב"ש סי' קנ"ה סק"ה בדעת הרמב"ם שלא הזכיר כלל אמה ואחיה, משמע שמתקדשת בעצמה. (ועיי"ש בב"ש שר"ל שהרמב"ם לשיטתו שסובר פיתוי קטנה אינו אונס (ע"ע סוטה). ועי' מה שחלק עליו החזו"א סי' קי"א סק"ט). ויש להעיר שאף שהרמב"ם לא הזכיר אמה ואחיה מ"מ זה ודאי שיועיל גם אם אמה או אחיה יקבלו הקידושין עבורה, שהלא כן משמע מלשון המשנה "קידשוה אמה ואחיה שלא לדעתה א"צ מיאון". משמע שלדעתה צריכה מיאון, אף שאמה ואחיה קידשוה, וכן משמע מהירושלמי שלעיל ציון 505. ועי' חזון איש שם; יש"ש יבמות פי"ג סי' ו'; ב"ש שם בדעת רש"י גיטין ס"ה א' ד"ה כנגדן שכ' "ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא". משמע שיכולה לקבל בעצמה. וסיים הב"ש "ויש ליישב". ואולי כוונתו שגם הריא"ז מודה שיכולה לקבל הקידושין בעצמה אלא שסובר שצריך הסכמת אמה ואחיה, ונמצא שאין ראיה מרש"י נגד הריא"ז שיתכן שרש"י מדבר באופן שמקבלת בעצמה ואמה ואחיה הסכימו לה. וכדברים האלה מוכח בדרישה סי' מ"ג אות ב' וז"ל: "ועכ"פ לא תקנו לה חכמים נישואין אא"כ בהסכמת אמה או אחיה וכשיסכימו ומקבלת היא בעצמה הקידושין עדיף ואלים טפי ממה שקיבלו אמה ואחיה הקידושין". הרי שגם בקבלת עצמה צריך הסכמת אמה ואחיה. ולפי"ז יש ליישב מה שהקשה המאירי שם על שיטת הריא"ז ממ"ש שם ש"נתקדשה לאחר הן מיאוניה" משמע שמתקדשת בעצמה, שודאי גם לריא"ז מתקדשת בעצמה אלא שצריך הסכמת אמה או אחיה. וכן יש ליישב מה שהקשה על שיטת הריא"ז בערוך השולחן ריש סי' קנה מהירושלמי יבמות פי"ג ה"ב במעשה בבת אחותו של ר"א (להלן ציון 569) שמשמע שם שמתקדשת בעצמה – ששם היתה הסכמת קרוביה, כמפורש בירושלמי, עיי"ש. ולפי"ז יש להעיר על הרמ"א שם שאחרי הביאו ד' הריא"ז כ' שי"א שאם הגיעה לעונת הפעוטות צריכה למאן (כלומר אפי' בלא אמה ואחיה) והיינו דעת הריטב"א (שלהלן ציון 541) ששיעור צרור וזורקו היינו במתקדשת ע"י אמה ואחיה, ושיעור פעוטות היינו במתקדשת בעצמה, ולפי מה שכתבנו הרי י"ל שעד כאן לא אמר הריטב"א שבשיעור פעוטות מתקדשת בעצמה אלא שיכולה לקבל הקידושין בעצמה, אבל מ"מ עדיין צריכה הסכמת האם או האח. ומנין להרמ"א שיכולה להתקדש גם בלי הסכמתם
  520. ↑ עי' לעיל ציון 498.
  521. ↑ ריטב"א יבמות ק"ז א'. (ועיי"ש שדקדק מרש"י שם שסובר שאין האב יכול לקדשה. ועי' ב"ש סי' קנ"ה סק"א שכ' בשם רש"י שהאב יכול לקדשה, וברש"י שלפנינו אין. (עוד דקדק שם בריטב"א מרש"י שבכלל לא תקנו לה נישואין. ועי' לעיל ציון 498). ויש להעיר שמלשון רש"י קידושין מ"ד ב' שכ' בקטנה שנתארמלה או נתגרשה "שקידשה את עצמה", אין ראיה שאין אביה (או אמה ואחיה) יכולים לקדשה, אלא שיכולה גם לקבל בעצמה. ועי' ציון הקודם); פרישה סי' מ"ג וסי' קנ"ה, ועיי"ש שכתב שלכן לא כ' בש"ע בסי' קנ"ה שהשיאוה אמה ואחיה אלא שהשיאוה סתם כדי לכלול גם את אביה בנתארמלה או נתגרשה; הגהות יעב"ץ יבמות ק"ז א'.
  522. ↑ ע"ע גר כרך ו' עמ' רנ"ט.
  523. ↑ שיטה ישנה בשמ"ק כתובות ט' א' בשם י"א וסיים שם "וצ"ע". (ומתרץ שם בזה מה שהקשה למה לא מקשה שם בסוגיא מהמשנה דגיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים יש לה טענת בתולים מאי לאו שטוען פתח פתוח ולענין כתובה, ואין לומר לענין לאוסרה עליו, שהרי אינה אסורה עליו אא"כ קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים, ובגיורת אין אביה יכול לקבל בה קידושין, וע"ז תירץ שרבנן תקנו שיוכל אביה לקבל קידושיה. ויש להעיר שעדיין אינו מתורץ שהרי דין קידושין שמתקנת חכמים אינו אלא ביודעת לשמור קידושיה (להלן ציון 526) ובפחותה מבת שלוש פשיטא שאינה יודעת לשמור קידושיה ויש ליישב עפימש"כ הרשב"א שאפילו באינה יודעת לשמור קידושיה מ"מ צריכה מיאון (עי' להלן ציון 548) וא"כ י"ל שה"ה שחלים הקידושין לעין שנאסרת עליו אם זינתה); שי למורה אה"ע סי' ל"ז ס"א בשמם. ועי' תשו' שבות יעקב סי' קע"ז שכ' שמן התורה יכול לקדשה, שלא לכל דבר אומרים "כקטן שנולד". וכמש"כ התוס' יבמות ס"ב א' ד"ה ר"י. וראייתו מסוטה י' א' שאמרה תמר שהיא יתומה ולא קיבל בה אביה קידושין, וקשה הא בלאו הכי אין אביה יכול לקבל קידושיה כיון שהיתה גיורת כמפורש שם. אלא ראיה שגם בגיורת יכול האב לקדשה. ועי' עיון יעקב על עין יעקב סוטה שם.
  524. ↑ נמו"י יבמות ר"פ חרש בשם הריטב"א; ד"מ ורמ"א סי' מ"ג בשמו.
  525. ↑ רש"י יבמות ק"ז א' ד"ה מסר: "ודכוותה הכא מסרוה אחין לשלוחין". וכן יוצא גם מד' הרי"ף בתשובתו שלהלן ציון 522.
  526. ↑ תשו' אביאסף בהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות. ומש"כ שאין פוסקים על הקטנה להשיאה עי' לעיל ציון 496 שי"מ שזהו רק באב שמקדשה קידושי תורה. ועי' להלן ציון 555. ויש להעיר על שיטה זו מלשון המשנה ק"ז ב' "שהשיאוה אמה ואחיה" משמע שהם משיאים אותה. ודע שלשיטה זו תתיישב לשון הגמ' יבמות פ"ט ב' שאמרו לב"ש "משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה", ועיי"ש תד"ה משתעמוד שה"ה אם עמדה בקומתה ואח"כ נכנסה לחופה, דמה שונה מקידושין שמועילים כשהיו בקטנות ואח"כ עמדה בקומה, אכן לשיטת האביאסף י"ל דשונה ושנה, שקידושין הם ע"י אמה ואחיה וע"כ מועילים גם בקטנות משא"כ החופה שהיא ע"י עצמה ע"כ צריכה שתהיה קצת גדולה ותעמוד בקומתה.
  527. ↑ הר"י ברזילי בשם תשובה להרי"ף, הובא ברמב"ן רשב"א ריטב"א נמו"י והמאירי יבמות ק"ז א', ועיי"ש בהערת אלבק; ב"ש בסי' קנ"ה בשם מהרש"ל שדייק כן מהסמ"ג, ויש להעיר שביש"ש פי"ג דיבמות סי' ו' כ' שה"ה בקידושין לחוד צריכה מיאון.
  528. ↑ הראשונים שבציון הקודם.
  529. ↑ עי' ב"מ ע"א ב' "קטן אע"ג דלית ליה שליחות את ליה זכיה מדרבנן". וצ"ע. ויש להעיר לגופו של דבר שמשמע מדברים אלה (של הרמב"ן) שהיא – היא המתקדשת ואמה ואחיה אינם אלא כשלוחיה, וי"ל שהרמב"ן הולך לשיטתו שצריך שתגיע לעונת הפעוטות משום שצריך דעת בקידושין (כלהלן ציון 537) והיינו משום שהיא המתקדשת ואמה ואחיה שלוחים שלה הם. אבל לשיטת רש"י שא"צ שתגיע לעונת הפעוטות (להלן ציון 531) י"ל שאימה ואחיה הם המקדשים אותה ומה שאמרו "לדעתה" – פירושו: שלא תמחה, וכלעיל ציון 509.
  530. ↑ רמב"ן שם; הראשונים שבציון 522 בשמו. ועי' ברמב"ן שם שסיים ע"ז: "אלא שהן צריכים ראיה גדולה מזו". והרשב"א סיים "וצריך תלמוד". והריטב"א סיים "וכ"ז דוחק". והיינו שהרמב"ן בעצמו לא הסכים לזה אלא שנתן פנים להעמיד ד' הרי"ף, אכן בב"ש סי' קנ"ה סק"א העתיק דעה זו להלכה בשם הרמב"ן וכמה פוסקים (ובשם מהרש"ל שדייק מסמ"ג). ועי' חזו"א סי' קי"א סק"ט שדחה ד' הב"ש וכ' "דמדברי הראשונים ז"ל מבואר שדחו דעה זו לכן אין להקל בזה". ועי' מאירי שם שסיים ע"ז: "ותימה הוא איך נדחוק להתיר דבר שלא נאמר בתלמוד בפירוש".
  531. ↑ משנה יבמות ק"ז ב'.
  532. ↑ שם בגמ' ק"ח א'.
  533. ↑ גיטין ס"ה א'.
  534. ↑ רש"י שם.
  535. ↑ גיטין נ"ט א'.
  536. ↑ רבא גיטין ס"ה א' לפי גירסת בה"ג ה' מיאון, וכ"ג רש"י שם. וכן במאור גיטין שם ויבמות ק"ז א'. וכ"ד הרא"ש גיטין שם, ובטור סי' מ"ג הביא דעה זו וגם דעת הרמב"ם (שלהלן ציון 539) ועי' יש"ש יבמות פי"ג ס"י שתמה עליו למה לא כתב שהרא"ש פסק כרש"י. ועי' בהמאור גיטין שם "שכן היתה גירסת כל הגאונים עד שבא רב האי וכתבה בחילוף".
  537. ↑ משנה גיטין ס"ד ב'.
  538. ↑ ר"ן גיטין ס"ה א', ועי' המאור יבמות שם שר"ל שגם לגיטין דַי בדיעבד בצרור וזורקו (וכמו שאמרו גיטין ס"ד ב': "איזוהי קטנה שיודעת לשמור גיטה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר". ושם בתד"ה כתבו דהיינו כעונת הפעוטות, ולבעה"מ אפשר לומר כפשוטו דהיינו מידת צרור וזורקו שדַי בדיעבד) אלא שלכתחילה הצריכו כעונת הפעוטות (ולא הובא בע' גירושין). ועי' מל"מ לפ"ב מגירושין הי"ט שר"ל לדעת רש"י שהפירוש בד' רחב"א "כל שיודעת לשמור קידושה" היינו כעונת הפעוטות (כגירסת הרי"ף שלהלן) אלא שרבא פוסק כרבנן דרחב"א (שהרי משפוסקים הלכה כרחב"א (ציון 527) מכלל שרבנן חולקים עליו. ולרבנן הזמן הוא בצרור וזורקו). וכ' שם שמהר"ן לא משמע כך, ודבריו תמוהים מאד שהרי ברש"י עצמו כתוב שבשיעור צרור וזורקו נחשבת יודעת לשמור קידושיה, הרי שרבא הולך בשיטת רחב"א, ומה שהקשה שם המל"מ שא"כ לרבנן דרחב"א אפילו בפחות מצרור וזורקו מתקדשת והרי צריכים דעתה וזו אין לה דעת (וכן הקשה הרשב"א גיטין ס"ה) – לא קשה כלום, שרש"י אינו מפרש "לדעתה" שצריכים רצונה, אלא שלא תמחה (ועי' לעיל ציון 509) ואפילו אינה בת דעת ג"כ יכולה להתקדש.
  539. ↑ רב האי גאון (הובא במאור גיטין שם); ר"ח (הובא בתורי"ד גיטין שם). הריף גיטין שם; ועי' להלן ציון 539 שכ"ה גם דעת הרמב"ם.

    תורי"ד שם; רשב"א גיטין שם (ובמל"מ פי"ב מקידושין הי"ח הביאו בשם הרמב"ן, ולפנינו ברמב"ן אין) ועיי"ש שהוכיח כן מהירושלמי. ועי' בציון הבא.

  540. ↑ הרשב"א בגיטין שם (ובמל"מ שם הוא בשם הרמב"ן) וכ' שכן מוכח בירושלמי יבמות פי"ג ה"ב. (ועיי"ש בפ"מ פירוש מחודש מאוד שקטנה שהגיעה לצרור וזורקו לא די לה במיאון וצריכה גט, וזהו שאמר שם הירושלמי שחכמים חולקים על רחב"א, ועיי"ש במה"פ. ובקע"ה שם פירש בע"א, ועי' בשיי"ק); מאירי גיטין שם. ועי' ביאור הגר"א סי' קנ"ה סק"ח שר"ל לדעת הרי"ף ששמירת הקידושין הם כמו שמירת גיטה, דהיינו באותו שיעור של צרור וזורקו. שכמו שצריך להבחין בין צרור לאגוז כן צריך שתבחין בין גיטה לד"א, או בין קידושיה לד"א, ורחב"א אינו מדבר כלל על עונת הפעוטות אלא שרבא אמר בגיטין שם שקודם לזמן הפעוטות אינה מתקדשת למיאון. (ויש להעיר מהיכן לקח רבא שיעור זה של פעוטות ואולי י"ל שרבא מפרש כך את המשנה "לדעתה" (עי' לעיל ציון 508) ובתוך זמן זה דפעוטות אמר רחב"א שצריך גם שמירת הקידושין. ועי' בביאור הגר"א שם בס"ק שאח"ז שכנראה חזר בו ואינו מפרש כך. ועי' חזו"א סי' קי"א סק"ט.
  541. ↑ רב האי גאון (הובא במאור גיטין שם); ר"ן גיטין שם; מאירי יבמות שם; תורי"ד גיטין שם. ועייש בתורי"ד שלכן פירשו בברייתא שם ס"ד ב' איזוהי קטנה שיודעת לשמור גיטה ולא פירשו כן בקידושין, משום שבגיטין הוא שיעור נמוך ע"כ הוצרך לפרש (וכ"כ הרמב"ן במלחמות גיטין שם).
  542. ↑ תורי"ד שם; מל"מ פ"ב מגירושין הי"ט. ויש להעיר שכנראה השיטה הזו סוברת שעיקר המתקדשת והמקבלת הקידושין היא הקטנה בעצמה וע"כ צריך שתהא בת דעת כפעוטות כמו לענין מקח וממכר. אבל לשיטה הקודמת אמה ואחיה הם המקדשים אותה וא"צ דעתה אלא שלא תמחה (וכנ"ל בציון 509) וע"כ דַי בשיעור קטן מזה ועי' לעיל ציון 524.
  543. ↑ לשון הרמב"ם בפי"א מגירושין ה"ז, והעתיקו בש"ע סי' קנ"ה ס"ב, ועיי"ש בביאור הגר"א אות ט' שצריכים שני הדברים: שתדע לשמור, ושתדע שהם קידושין, ולא כמו לענין גיטין שדַי ביודעת לשמור, והיינו משום שבקידושין צריכים הבחנה יותר גדולה, וכנ"ל ציון 535. וזהו ביאור מש"כ הרמב"ם בה' אישות "מכרת ומבחנת ענין הנישואין". (ועי' ציון הקודם בשם הגר"א בס"ק שלפני זה שלא כתב כך).
  544. ↑ רמב"ם אישות פ"ד ה"ז; רמב"ם בפהמ"ש יבמות ק"ז ב'; שו"ע סי' קנ"ה ס"ב (ועיי"ש בב"ש סק"ג שתמה שבסי' קמ"א ס"ו הביא המחבר גם דעת רש"י שלעיל ציון 531, וכ' שאפשר שכאן לענין קידושין דרבנן הקיל ופסק שכ"ז שלא הגיעה לענות הפעוטות א"צ מיאון. אכן מסקנת הב"ש שם להחמיר בזה ולהצריכה מיאון אף בפחות מבת ו' אם נתקדשה ע"י אמה ואחיה (וכשיטת הראב"ד שלהלן ציון 541); ועי' לח"מ ה' אישות שם שתמה על הרמב"ם שהרי בפכ"ט ממכירה ה"ו פסק שעד שנת י"ג צריך בדיקה וכאן כ' שמבת י' אפילו סכלה ביותר קידושיה קידושין, והרי שיעור הקידושין להרמב"ם הוא כשיעור הפעוטות שלענין מכירה ועי' דרישה סי' מ"ג שהתעורר ג"כ ע"ז, וכ' שלזה אינו דומה לפעוטות (וצ"ע למה). ועי' בכ"מ אישות שם בשם הרמ"ק שתמה עמש"כ הרמב"ם בה' אישות שבודקים אם מכרת עסקי הנישואין ולא כתב כלל שצריך שתדע לשמור הקידושין – ובה' גירושין כ' רק שמירת הקידושין. ויש להעיר שהרמ"ק הולך לשיטתו (להלן ציון הבא) ששמירת הקידושין היינו בדרגת צרור וזורקו ולא צריך שתכיר עסקי הנישואין לכן תמה על הרמב"ם, אבל הרמב"ם סבר ששמירת הקידושין היא מדרגה יותר גבוהה והוא כפעוטות ע"כ כ' שצריך שתכיר עסקי הנישואין.
  545. ↑ רמ"ק, הביאו הכ"מ אישות שם. ועיי"ש שתמה על הרמב"ם שכ' שמבת עשר אפילו סכלה ביותר קידושיה קידושין – שאם סכלה היא ביותר הרי היא כשוטה ואין קידושיה קידושין כלל. ועיי"ש בכ"מ שתירץ שסכלה ביותר אין הפירוש שעושה מעשי שטות, אלא שאינה חריפה כלל. ולגוף הדבר עיי"ש בכ"מ שמפרש גם בדעת הרמב"ם כהרמ"ק שמה שכתב בפחותה מבת ו' שהיא נבונת לחש היינו שהיא חריפה כפי שנותיה. ומ"מ כיון שהיא פחותה מבת ו' חזקה על הרוב שאינה יודעת לשמור קידושה היא. והיינו שאם נדע בודאי שהיא יודעת לשמור קידושיה אפילו בפחותה מבת ו' תהא מקודשת. (ועיי"ש בהגהה שעל גליון הכ"מ – שהמ"מ שם תירץ בענין אחר. והכוונה שלדעת המ"מ שם שמירת הקידושין היא שמירה אחרת לגמרי, דהיינו חריפות במשא ומתן וכדין הפעוטות שלענין מקח וממכר שקודם שש אינו מועיל בשום ענין). ועי' בב"ש סי' קנ"ה סק"ג שתמה על הכ"מ שהרי בפי"א מגירושין כ' הרמב"ם בפירוש שפחות מבת ו' אפילו יודעת לשמור קידושיה אין צריכה מיאון.
  546. ↑ המאור יבמות ק"ז ב'; הריטב"א יבמות שם; השגות הראב"ד ה' אישות שם; מאירי יבמות שם בשם י"א; יש"ש יבמות פי"ג ס"ו; הגהת הרמ"א סי' קנ"ה ס"ב. ועי' מש"כ לעיל בהערה שבציון 514.
  547. ↑ עי' לעיל ציון 502.
  548. ↑ עי' לעיל ציון 526.
  549. ↑ רמב"ם בפיהמ"ש יבמות שם. ועי' רשב"א ומאירי שם שכנראה גרסו בפהמ"ש "שתלך ותינשא ותעשה רצונה" ומתוך כך תמהו שאם תינשא בלא"ה הרי הוא מיאון שנישואיה הן הן מיאונה (ע"ע מיאון) ועי' בהערת אלבק למאירי שם שלנוחסתנו וכן לפמ"ש הרמב"ם בה' גירושין (בציון הבא) לא קשה כלום, שהכוונה שהולכת לבית אמה ואין לבעל עליה כלום. וכבר הקדימוהו בזה במהרש"א ובקרן אורה יבמות שם, עיי"ש.
  550. ↑ רמב"ם פ"י מגירושין ה"ז.
  551. ↑ ר"ח (הובא ברשב"א יבמות שם), וכ"כ בתורי"ד גיטין ס"ה א', ועי' רשב"א שפי' שהוקשה לר"ח כנ"ל שאם לענין שתינשא הרי נישואיה הן מיאוניה, וע"כ פירש לענין שגדלה שאע"פ שבכל קטנה שגדלה אפילו לא בעל צריכה גט (עי' להלן בפ': קטנה שגדלה) כאן אין נישואין כלל ואפי' גדלה. ועי' יש"ש יבמות פי"ג ס"ו שכ' בשלא לדעתה שמ"מ אם גדלה צריכה גט שיש לחוש שמא בעל או שיאמרו שבעל, אכן אם לא כנסה א"צ גטו שיש לחוש שמא בעל או שיאמרו שבעל, אכן אם לא כנסה א"צ גט, ועי' בתורי"ד שם שכ' ג"כ כהר"ח שאם גדלה א"צ גט.
  552. ↑ עי' להלן ציון 560.
  553. ↑ רשב"א יבמות שם. ועמש"כ בהערה שלעיל ציון 518.
  554. ↑ יבמות ס"א ד' ועי' לעיל ציון 136.
  555. ↑ כ"ה הלשון בתוס' ובתורי"ד יבמות ק"ט א', אבל בהגהות מיימוניות הלשון "דגדולה היא". ועי' בח"ש למהרש"ל שם שכ' שמ"ש התוס' בוגרת הוא לאו דוקא והכוונה גדולה, וכ"כ בפסקי תוס' שם "עד שתהא גדולה". ועי' ערוך לנר שם שכ' שאולי י"ל בוגרת דוקא משום שסובר הר"ח כאותה שיטה שעד בגרות אפשר למאן כמש"כ רש"י נדה מ"ז ב' ורש"י שם השיג עליהם, ואולי סבר הר"ח שהלכה כר"י שעד שירבה השחור אפשר למאן, והיינו שיעור הבגרות. ועי' לעיל ציון 299, ועי' לעל ציון 120 – וע"ע מיאון.
  556. ↑ יבמות ק"ט א'.
  557. ↑ תוס' שם ד"ה ויתרחק. בשם ר"ח; תוס' רי"ד שם והגהות מיימוניות פי"א מגירושין בשמו.
  558. ↑ תורי"ד והגהות מיימוניות שם בשם ר"ח; תוס' הרא"ש יבמות שם בשמו והוסיף שאין מוציאים אותה בלא כתובה.
  559. ↑ רמב"ם פכ"ב מאישות ה"א, ובמ"מ שם כ' מקורו מקידושין מ"א א' שאסור לקדש בתו קטנה (עי' לעיל ציון 99). ויש להעיר ששם מדובר בנישואי האב, והרמב"ם שם מדבר בנישואי יתומה, וברור שמקור ד' הרמב"ם הוא בד' הר"ח בשם הגאון הנ"ל.
  560. ↑ הגהות מיימוניות ה' גירושין שם בשם תשובת ר' יצחק בר' שמואל (הר"י בעל התוס') וכ' שם שרק באב (שם "באם" וט"ס הוא) אמרו שלא יקדשנה עד שתגדיל, ועי' מש"כ בביאור דבריו לעיל ציון 496; תורי"ד יבמות שם; תוס' הרא"ש שם; ובתוס' שלנו לא כתבו אלא שאין ראיה מ"ויתרחק מן המיאונים" אבל לא חלקו בפירוש על הר"ח. ועי' ראבי"ה (בהגהות מיימוניות פכ"ב מאישות) שכ' ש"חכמים תקנו לקדש את היתומה אבל להשיאה אסור "משום דמקלקל", ואם רוצה בעצמה יכול הגם לינשא", ועיי"ש שהביא ל' הגמ' בכתובות נ"ז ב' שאין פוסקים על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, ועי' לעיל ציון 521. וע"ע בתפארת שמואל על הרא"ש כתובות נ"ז ב' שמפרש ברש"י שם שאסור לפסוק על היתומה לקדשה, ורק שידוכין לבד מותר. [כנראה הוא מטעם הר"ח שלא תבוא לידי מיאון] ומסיים שם בתפארת שמואל שמ"מ אם רוצים לקדשה וגם להשיאה אין למחות בידם. וע"ע ריטב"א כתובות שם שהביא בשם "אחרים" שיתומה כיון שאין לה אב מותר לקדשה כשהיא קטנה [והיינו מטעם שלא ינהגו בה הפקר וכאשר ביארנו בהערה שבציון 496] וכ' ע"ז הריטב"א "ואינו נראה", והיינו שהריטב"א סובר שאסור לכתחילה לקדשה הקטנה כדי שלא תבוא לידי מיאון וכד' הר"ח.
  561. ↑ תוס' רי"ד יבמות שם; תוס' הרא"ש שם, ועי' תוס 'שם שכ' שלד' הגאון צ"ל שמה שתקנו חכמים נישואים לקטנה היינו דוקא במקום שיש לחוש שינהגו בה הפקר ולא בסתם.
  562. ↑ תשו' ר"י ב"ש בהגהות מיימוניות ה' גירושין שם; א"ז בשם רבנו שמחה שכן נוהגים; ד"מ ורמ"א בסי' קנ"ה ס"א בשמם.
  563. ↑ משנה יבמות ק"ז ב'.
  564. ↑ ע"ע כהן.
  565. ↑ יבמות ק"ח א'; כתובות ק"א א'; תוספתא יבמות פי"ג ה"ב (ועיי"ש בהגהות הגר"א שכנראה גרס בד' ר' אליעזר ויורשה ומיטמא לה והרי היא כאשתו לכל דבר. ותמוה מאד שהרי ר"א סובר אין מעשה קטנה כלום (עי' יבמות פ"ט ב') ואולי ט"ס הוא בהגהות הגר"א שם.
  566. ↑ תוס' רי"ד כתובות ק"א א', ועי' תורי"ד יבמות שם. ועי' להלן ציון 567.
  567. ↑ כנ"ל בציון 560
  568. ↑ רש"י.
  569. ↑ רש"י.
  570. ↑ יבמות ק"ח א'; תוספתא שם בשם ר' ישמעאל.
  571. ↑ יבמות שם; תוספתא שם בשם ר' ישמעאל.
  572. ↑ יבמות שם.
  573. ↑ פני משה.
  574. ↑ ירושלמי יבמות פי"ג ה"ב. ועיי"ש בקה"ע שפי' שלא בא עליה משום שאסור לשחק בתינוקת (עי' לעיל ציון 122), ותמוה שא"כ אין זה משום שר"א לטעמו, ומהמשך לשון הירושלמי משמע שהוא משום שר"א לטעמו. לכן נראה כפירוש הפ"מ שם שלכן לא הכירה עד שתביא שתי שערות משום שאז לא תוכל למאן, אבל קודם לכן היתה יכולה למאן. ונראה לפרש הדברים שר"א לטעמו שאינה כאשתו לכ"ד אלא שצריכה מיאון. אף שגם לדידו ישנה לתקנה של קידושי קטנה (דלעיל ציון 561 מהתורי"ד) מ"מ אם אח"כ ממאנת הרי זו עקירה גמורה של הקידושין ונמצא למפרע שכל הביאות היו ביאות זנות, וזהו שחשש ר"א לבוא עליה שמא תמאן אח"כ ותמצאנה הביאות זנות. (משא"כ לר' יהושע אף שהמיאון עוקר הנישואין למפרע מ"מ אין ביאתו ביאת זנות כיון שהיתה כאשתו לכ"ד. ועי' חידושי ר' חיים הלוי ה' אישות פ"ב ה"ט) ועפי"ז מובן מה שבעי שם בירושלמי: לר"א מהו שתמאן בו ותטול ממנו קנס. ועיי"ש בפ"מ שר"ל שהוא עצמו ישלם לה קנס כיון שהיא כמפותה ממנו, והוא ע"פ הדרך שכתבנו שלר"א אחרי המיאון איגלאי מילתא שהביאה ביאת זנות היתה. ושם בירושלמי בעי לפי ר' יהושע מהו שתמאן ותטול קנס מאחר, משמע שממנו בודאי שאינה נוטלת והוא כנ"ל שלר"י אין זו בעילת זנות. ועיי"ש בפ"מ . וע"ע בקה"ע שפירש הבעיא של קנס בענין אחר. וע"ע מיאון.
  575. ↑ רי"ף יבמות ק"ח א' ע"פ רב ושמואל (שלהלן ציונים 577- 582) שחלוקים לפי ר"י. וע"פ ב"ש וב"ה (שלהלן ציונים 584- 587) ששניהם סוברים כר"י. וע"פ ריב"ג (להלן ציון 572). (ומה שהוצרך להביא כל הראיות האלה ואל אמר בפשיטות שר"א ור"י הלכה כר"י (ע"ע הלכה) הוא משום שהחכמים קילסו את ר"א וע"כ הייתי אומר שהלכה כמותו. ועי' יבמות שם); הרא"ש שם; תורי"ד כתובות ק"א א'; תורי"ד יבמות שם; מאירי יבמות שם; טור אה"ע סי' מ"ג; שו"ע אה"ע סי' קנ"ה ס"י לענין מע"י ומציאתה ומזונותיה ופירותיה (עי' להלן ציון 583) ולא הובא בש"ע ענין הפרת נדריה; רמב"ם פכ"ד מאישות ה"ד וש"ע אה"ע סי' צ' ס"ג לענין ירושה (ועי' ה' נחלות פ"א ה"י שקטנה שאין צריכה למאן אינו יורשה, וכ"כ המאירי יבמות פ"ט ב'. וצ"ע מאי קמ"ל) והרמב"ם השמיט לענין מציאתה מע"י והפרת נדריה ולענין מיטמא לה, (אמנם לענין מזונות ואכילת פירות ופירקונה יש לדייק כן מד' הרמב"ם וכמש"כ להלן ציון 583) ובפהמ"ש להרמב"ם יבמות ק"ז ב' כתב שאין הלכה כר"א והיינו כר"י, אבל שם לא מדובר אלא לענין תרומה אבל לא לענין מציאתה וכו', אמנם בחיבורו לא הביא גם לענין תרומה, ועי' תוי"ט גיטין פ"ה מ"ה, ובשיי"ק בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו.
  576. ↑ רש"י גיטין נ"ה א'.
  577. ↑ משנה גיטין נ"ה א'; עדיות פ"ז מ"ט ושם הגירסה: ר' נחוניא בן גודגדא.
  578. ↑ עדויות פ"ח מ"ב. ועי' ראב"ד ורע"ב שפירשו שבא להוסיף על עדותו של ריב"ג (בציון הקודם) שאילו מעדותו של ריב"ג הייתי אומר דוקא נבעלה ומוסיף שאפילו לא נבעלה אוכלת. ועי' ציון 575.
  579. ↑ רב המנונא בשם רב אסי בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו.
  580. ↑ פ"מ וקה"ע שם. ועי' בשיי"ק שם שהקשה שהרי בעדויות מבואר שאפילו לא נבעלה אוכלת (ציון 573) וע"כ פירש שמדובר בקטנה פחותה מבת שלוש שנים (ועי' לעיל ציון 94) ועי' יפה-עיניים גיטין נ"ה א' שכ' על השיי"ק שאין הלשון בירושלמי משמע כדברו. ופירש כהפ"מ והקה"ע שבלא נבעלה אינה אוכלת בתרומה, ומ"ש בעדויות שם שאוכלת היינו דוקא כשגדלה אח"כ, וכהירושלמי שבציון הבא, והוכחת הירושלמי שם היא באמת מן המשנה דעדויות הנ"ל.
  581. ↑ ירושלמי שם, ועי' ציון הקודם.
  582. ↑ רש"י.
  583. ↑ כתובות קד ב' במשנה שם.
  584. ↑ תוס' הרא"ש יבמות ק"ט א'.
  585. ↑ עי' לעיל ציון 493
  586. ↑ כתובות ק"א א' ורש"י.
  587. ↑ כ"מ מהרמב"ם פכ"ה מאישות ה"ה ושו"ע אה"ע סגי' קנ"ה ס"י שכתבו רק שממאנת אין לה כתובה ומשמע שיוצאה בגט יש לה כתובה; טור סי' קנ"ה וכ' הב"י שם שפסקו הפוסקים כשמואל.
  588. ↑ טור אה"ע סי' מ"ג; שו"ע שם סי' קנ"ה ס"י. ועי' ב"י סי' מ"ג שמ"ש חייב במזונותיה הוא עפ"י כתובות ק"ז ב' "שהרי בעלה חייב במזונותיה". ומ"ש שחייב בפדיונה ואוכל פירותיה הוא מהתוס' והרא"ש כתובות ק"א ב' ע"פ הגמ' שם. ועי' ביאור הגר"א סי' קנ"ה אות כ"ד. והרמב"ם השמיט, אך לענין מזונותיה יש לדייק שסובר כן מפכ"ד מאישות ה"ה עיי"ש. וכן לענין פירות יש לדייק מפכ"ג מאישות ה"י, ועי' להלן ציון 627. ויש להדגיש שכ"ז אינו אלא לשמואל, אבל לרב כשם שאינו זוכה בשלו בכתובה ה"ה שאינו חייב במזונותיה ובפדיונה, ורב ששנה במשנה דכתובות ק' ב' יוצאה בגט, כנראה דשנה כן לא רק בשביל גט אלא גם בשביל מזונות ושאר תנאי כתובה השנויים שם, וכ"מ מלשון רש"י כתובות ק"א א' ד"ה: "אבל מדידיה לדידה לא, כגון כתובה ותנאי כתובה" (וכנ"ל ציון 581)
  589. ↑ רש"י.
  590. ↑ רש"י.
  591. ↑ תוס' שם ד"ה בקומתה, ורש"י לשיטתו שפירש (בציון 584) לא מטעם שיראה כשחוק אלא משום שמא תמאן וע"כ צריך לב"ש שתגדיל דוקא שאז אינה יכולה שוב למאן ועי' להלן ציון 591.
  592. ↑ ברייתא יבמות פ"ט ב'.
  593. ↑ גמרא שם.
  594. ↑ רש"י שם.
  595. ↑ תוס' שם ד"ה משתעמוד.
  596. ↑ כמש"כ רש"י שלעיל ציון 584, ועי' מש"כ לעיל ציון 586 שלדעת התוס' הוא מטעם אחר.
  597. ↑ משנה יבמות ק"ז א' וע"ע מיאון.
  598. ↑ ע"ע מיאון; מהרש"ל בח"ש והוכיח מלשון הגמ' "והכי קאמרו ליה ב"ש לב"ה דקאמריתו וכו'" (ועי' ריטב"א שם על ל' הגמ' הזו). וכ"כ ביש"ש, וכ' שם עוד לתרץ שאפילו לב"ש בדעיבד אם מיאנה הנשואה מיאנה. וע"ע מיאון.
  599. ↑ ברייתא שם ביבמות פ"ט ב'.
  600. ↑ גמ' שם.
  601. ↑ עי' לעיל ציון 558.
  602. ↑ גמ' שם.
  603. ↑ ע"ע קידושין.
  604. ↑ כתובות מ"ח ב'; יבמות שם תד"ה משתגדיל. וע"ע חופה מהמל"מ ה' אישות פ"י ה"ב שנסתפק אם מועלת חופה שלפני הקידושין. ועפי"ז יש לפרש כוונת התוס' בשני אופנים או שמועלת חופה שלפני הקידושין או שכיון שגם אחר הקידושין היא בביתו נמצא שגם אחר הקידושין יש חופה.
  605. ↑ ע"ע אכילת תרומה ועי' לעיל ציונים: 434- 435.
  606. ↑ תירוץ שני בתוס' שם ד"ה משתגדיל. ועי' להלן ציון 603 שגם לרבנן הטעם שיורשה הוא משום הפקר ב"ד, וכוונת התוס' שאף לר"א שסובר אין מעשה קטנה כלום מ"מ כשגדלה וקידשה בביאה אע"פ שעדיין אינה נשואה מודה הוא שאומרים סברת הפקר ב"ד וירושה, אבל כ"ז שהיא קטנה אין אומרים לר"א הפקר ב"ד הפקר שהרי אין מעשה קטנה כלום. ועי' במהרש"א על התוס' שם.
  607. ↑ ע"ע דברי סופרים.
  608. ↑ יבמות פ"ט ב', וכן צל גם בענין מה שזכאי במציאתה ובמע"י ובמה שחייב בפדיונה ואוכל פירותיה וכן במה שחייב בכתובתה שכל זה הוא מטעם הפקר ב"ד הפקר.
  609. ↑ רש"י. וע"ע הפקר ב"ד הפקר.
  610. ↑ ע"ע מת מצוה.
  611. ↑ גמ' יבמות שם. ועי' תוס' שם ד"ה כיון שאע"פ שבאלמנה לכ"ג יורשה ומ"מ אינו מיטמא לה (התוס' כ"כ מדעת עצמם, ובאמת כ"ה בתוספתא כאשר כתב הרשב"א יבמות כ"ב א', ועי' רש"ש שם פ"ט ב') היינו שעיקר הטעם הוא מפני שחכמים עשאוה כמת מצוה, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר שיש להם טעם (ע"ע דברי סופרים). ובתו"י יבמות נ"ז ב' וכן ברשב"א ובמאירי שם כ"ב א' כתבו שרק במקום שהבעל יורש אותה שלא כדין, שמה"ת אינה כאשתו ע"כ יקפידו הקרובים ולא יקברוה (וכן בשניות מד"ס כיון שמה"ת אשתו גמורה היא יאמרו הקרובים אם יירשנה שגם ייטמא לה. רשב"א שם). משא"כ באלמנה לכ"ג שאסורה לו מה"ת אע"פ שיורשה לא יקפידו הקרובים אם לא ייטמא לה, שהרי מה"ת אסור ליטמא לה, ויקברוה הקרובים ולכן אינה כמת מצוה. וע"ע מת מצוה.
  612. ↑ יבמות צ' א'; רש"י גיטין נ"ה א'; רש"י יבמות קי"ג א'.
  613. ↑ ע"ע קטן.
  614. ↑ תוס' יבמות צ' א' ד"ה ואוכלת שמה שהעמידה הגמ' שם בתרומה דרבנן היינו משום שלא רצו ליכנס לַ מחלוקת אם ב"ד מצווים להפרישו או לא; ג"כ רשב"א יבמות קי"ג א' וגיטין נ"ה א'. ועי' שיירי קרבן בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו שר"ל שאוכלת גם בתרומת התורה משום שהיא כשפחתו, ודבריו תמוהים.
  615. ↑ עי' להלן בפ': קטינה שגדלה מחלוקת בדבר ושי"א שאפילו לא בעל הם נישואי תורה.
  616. ↑ תוס' יבמות שם, שגם מטעם זה העמידו בגמ' שם בתרומה דרבנן שמשמע לו "ואוכלת בגינו" אפילו להאכילה בידיים.
  617. ↑ רשב"א יבמות קי"ג א' ותוס' גיטין נ"ה א' ד"ה ועל "(וע"ע קטן) דמשום כן העמידו ביבמות צ' א' בתרומה דרבנן שמשמע לו "ואוכלת בגינו" אפילו להאכילה בידיים.
  618. ↑ ע"ע חרש; חרשת.
  619. ↑ יבמות קי"ג א' ורש"י.
  620. ↑ ע"ע קטן וע' נישואין.
  621. ↑ לעיל ציון 607.
  622. ↑ תוס' יבמות קי"ג א' ד"ה דלמא, ועיי"ש במהרש"א ומהר"ם ובהגהות הב"ח. ועי' תוי"ט גיטין פ"ה מ"ה שחיפש ברמב"ם ולא מצא דין זה שאוכלת בתרומה שמ"ש בה' תרומות פ"ו ה"ג מדבר בקטנה שהשיאה אביה, שהרי לא הזכיר שם של האכילה בידיים אסור. והניח ב"וצ"ע". ועמש"כ לעיל ציונים 583, 570.
  623. ↑ גיטין פ"ה ה"ו. ועי' יבמות שם תד"ה שמא שהביאו הירושלמי הזה ופירשוהו שבא לתת טעם למה לא גזרו בקטנה משום גדולה הנשואה לקטן (או משום תרומת התורה). עוד שם בירושלמי: ר' שמי אומר אינה אוכלת בתרומה אא"כ יודעת לשמור קידושיה. ועי' קה"ע שפירש שא"י לשמור קידושיה הכוונה לחרשת. והוא דחוק. ואולי י"ל שהירולשמי לשיטתו (לעיל ציון 535) שחולקים על רחב"א וסוברים שאפילו אינה יודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון, וע"ז אמר בירושלמי שמ"מ אינה אוכלת בתרומה (ולר' יוחנן שהטעם משום חינא גם אוכלת בתרומה, עיי"ש בירושלמי), אך זה גופה צ"ע מה שונה תרומה מדברים אחרים.
  624. ↑ ברייתא נדה מ"ו ב' והיינו כר' יהושע שלעיל ציון 562.
  625. ↑ ע"ע מופלא-הסמוך-לאיש.
  626. ↑ ע"ע הנ"ל.
  627. ↑ עי' רשב"א יבמות קי"ד א' שהקשה הרי אמרו זאת בנדה שם לר' יוחנן ור"י מסתפק ביבמות שם אם ב"ד מצווין להפרישו או לא. ותירץ שלמסקנא ניחא שהטעם הוא משום שנודרת על דעתו (להלן ציון 624) וע"ע ברשב"א שם ובמאירי יבמות ונדה שם שהקשו שהרי כשמיפר לה נדרה הרי זה כמאכלה בידיים וזה אסור, ורצו לומר שאין זה כמאכילה בידיים אלא כמעמידה סמוך לנבילה, וע"ע קטן אוכל נבלות.
  628. ↑ ע"ע בפרה, ועי' להלן בפ': קטנה שגדלה שי"א שאפילו לא בעל נעשית אשת מן התורה למפרע (להלן ציון 631) ולפי"ז אין זה בכלל "קודמים", אבל גמ' זו הרי הולכת בשיטת האומר שרק בבעל נעשית אשתו גמורה.
  629. ↑ נדה מ"ו ב'.
  630. ↑ פירוש א' ברמב"ן נדה שם; מאירי נדה שם ויבמות קי"ד א'; רשב"א יבמות קי"ד א'; תוס' הרא"ש נדה שם בדעת רש"י (ויש להעיר שגוף הסברה קשה מאד להבינה שמה שייך סברת כל הנודרת ע"ד בעלה לדין קודמים שכיון שטעם כל הנודרת לחוד אינו מועיל משום ששמא סבורה היא לצאת א"כ מה מועלת ההפרה שלאח"כ כיון שהוא בקודמים, ועי' בלשון הרמב"ן שאפשר לפרש בכוונתו שצריך שתגדיל ויבעל ואז נתברר שהנישואים לא נתבטלו וההפרה הקודמת היתה הפרה, שנדרה על דעתו כיון שלא יצאה ממנו לבסוף, אבל באמת אין צריך שיפר אח"כ עוד פעם, שזה אנו מוסיף ולא כלום, כיון ש"קודמים" הוא. אכן בלשון המאירי ותוס' הרא"ש שם מבואר שצריך להפר משגדלה).
  631. ↑ רמב"ן ורשב"א ומאירי נדה שם שגורסים "אלא כדרב פינחס וכו'"; תוס' ותוס' הרא"ש שם שאפילו אין גורסים "אלא" הפירוש כמו "אלא".
  632. ↑ מאירי שם. וע"ע הפרה. והנה הרמב"ם והש"ע השמיטו כל הדין של בעל מיפר נדרי אשתו קטנה, ועי' ערוך לנר ופתחי נדה לר"ב רנשבורג נדה שם, ובאבני מילואים סי' קל"ז סק"ב (ובאנציקלופדי' כרך י' עמ' קי"ח כ' שגם הטור השמיטו, וזה טעות, שמפורש הוא בטור אה"ע סי' מ"ג). ויש להעיר שכל המחברים הנ"ל לא שמו לב שהרמב"ם השמיט גם זה שזוכה במציאתה ובמע"י ושאוכלת בתרומה, ולא הביא אלא ענין ירושה, וכמו שכתבנו לעיל ציונים: 570, 583.
  633. ↑ ברייתא יבמות ק"ט ב'.
  634. ↑ גמ' שם ורש"י.
  635. ↑ רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, המאירי ותורי"ד שם; מהרי"ק שורש ל"ב ממה שאמרו שם בגמ' שדוחה זיקת אחותה הגדולה שהיא מן התורה, ועי' ב"ח אה"ע סי' קנ"ה שרצה לפרש בד' הטור שם שהקידושין נגמרים רק מדרבנן, ועי' להלן ציון 642.
  636. ↑ ריטב"א וקרן-אורה שם בדעת רש"י שכ' "ואיגלי מילתא דזיקה דהך לאו כלום הוא". ועיי"ש שתמהו עליו איך יתכן להיות מקודשת מן התורה, וע"ע בקרן אורה שם שהקשה עוד שא"כ מה תמהו ביבמות ס"א ב' על מה שא"ר אליעזר כהן לא ישא קטנה שאם מדבר בכהן גדול איך יחלקו רבנן עליו (עי' לעיל ציון 136) הא יתכן שרבנן סוברים שהקידושין חלים למפרע והרי נבעלה בהיותה אשתו ולכן מותרת.
  637. ↑ שמות כ"ב.
  638. ↑ שבועות מ"ב א'.
  639. ↑ רשב"א יבמות שם; מאירי שם בשמו (ועי' להלן ציון 680) ויש להעיר שצ"ע כיון שע"פ דין אינה חייבת לו כלום ש"כי יתן איש" כתוב מה מועיל מה שרוצה להשתעבד ולד' הרא"ש והריטב"א שבציון הבא ניחא. ועי' חזו"א אה"ע סי' ס"א אות ה'.
  640. ↑ תוס' הרא"ש יבמות שם ריטב"א שם. ויש להעיר שלפי"ז יש להסתפק אם באופן שלא תסכים להתקדש לו משגדלה – אם צריכה להחזיר הכסף
  641. ↑ רשב"א שם. ועי' ערוך לנר שם שהקשה לפי"ז שא"כ מה מקשה הגמ' לרב שאומר דוקא בבעל (בציון הבא) מהברייתא דקידושיה תלויים הרי י"ל שרב ג"כ מודה שבקידשה בכסף אפי' לא בעל גדלו הקידושין עמה ומה שאמר דוקא בעל היינו משום שרצה להעמיד המשנה שם אפי' בקידשה תחילה בשטר או בביאה.
  642. ↑ גמ' יבמות שם.
  643. ↑ עי' לעיל ציון 628.
  644. ↑ רבין בריה דר"נ יבמות ק"ט ג' לפי רב, ועי' להלן ציונים 671- 672 – מחלוקת ראשונים בביאור ד' רבין – אם בלא בעל יוצאה במיאון או שעכ"פ צריכה גט מדרבנן. ועיי"ש בלשון הגמ' "הוא עדיף מינאי ואנא עדיפא מיניה" ובפרש"י ובפי' ר"ה גאון (שלהלן ציון 640) ועי' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' נ"ב שכ' שאף לפי רב בלא בעל יש ספק שמא הם קידושי תורה ומ"מ אינה צריכה גט אלא מדרבנן, ועיי"ש מה שביאר בסוגיא הנ"ל בהרחבה.
  645. ↑ ר"ח; הרי"ף יבמות שם בשמו להבנת הרמב"ן במלחמות והרשב"א שם, שמ"ש הרי"ף "הדבר ספק והולכים לחומרא" היינו לענין שאין יוצאה במיאון אחר גדלות (עי' להלן ציון 672) אבל פשוט שאין קידושיה קידושין מן התורה אם לא בעל, וכן הביא הרשב"א שם בפירוש מלשון הר"ח "במסקנא דמילתא" שאם לא בעלה קנאה אבל לא קנין גמור, וכן מפורש בלשון הרי"ף, שכתב שאם לא בעל ומסתפקים שמא נשרו הסימנים הרי"ז ספק דרבנן. ועי' להלן ציון 643 שי"מ בר"ח וברי"ף באופן אחר. ועי' חזו"א אה"ע סי' קי"ג אות ג' ד'; רמב"ם פי"א מגירושין ה"ו שאם לא בא עליה משגדלה אינה א"א גמורה, ואמנם בפ"ד מאישות ה"ח משמע מלשונו שאם גדלה נעשית א"א גמורה אפילו בלא בעילה, ועי' השגת הראב"ד בה' אישות שם שהשיג עליו שבלא בעלה אינה אלא א"א מדרבנן. ועי' מ"מ שם שתירץ שכוונת הרמב"ם היא ג"כ בבעל דוקא וכמש"כ בה' גירושין. ועיי"ש בפ"ד מאישות הט"ז שכ' הרמב"ם שהמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין "כיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינה צריכה לקידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם". והשיג שם הראב"ד שהרי ממ"ש למעלה (בה"ח) מוכיח שסובר שמן התורה גמרו הקידושין בקטנה, ואיך זה כתב שאם בא אחר וקידשה הרי"ז ספק קידושין, ועיי"ש במ"מ שתירץ ע"פ דרכו שרק בבעל נעשית מקודשת מן התורה, וכוונת הרמב"ם שגם בשפחה אם בעלה נעשית אשת איש גמורה, ואם לא בעלה הרי"ז ספק קידושין. (וע"ע חצי' שפחה וחצי' בת חורין, ועי' ר"ן קידושין ז' א') ועי' כ"מ על הרמב"ם שם, בפ"ד הט"ז, שמפרש בד' הרמב"ם שכוונת ולענין שא"צ קידושין אחרים, שכמו שבקידושי קטנה אם גדלה א"צ קידושין אחרים, אע"פ שכל הקידושין לא היו אלא מדרבנן, ה"ה בחצי שפחה וחצי ב"ח כיון שספק הוא אם גמרו הקידושין מן התורה (עי' גיטין מ"ג א' ועי' חצי שפחה וחצי ב"ח) מותר לו לקיימה מבלי קידושין אחרים. (ויש להעיר ע"ז ממ"ש הריב"ש (להלן ציון 648) שאחרי שגדלה כיון שיכול לקדשה קידושי תורה אם נשאר בקידושין דרבנן הרי זו בעילת זנות); הראב"ד בספר הזכות שם. וכ' שרב ששת במסקנא הסכים לרב שרק בבעל ושבח את רב שהוא עדיף ממנו (עי' יבמות שם, ועי' רש"י שם שפירש ב"הוא עדיף מנאי" בענין אחר. אך בפי' הראב"ד פירש גם רב האי גאון, ועי' מאירי שם, ובהערת אלבק); הרא"ש יבמות שם.
  646. ↑ הרד"ק (הובא בככ"מ פ"ד מאישות ה"ז) בדעת הרמב"ם (ובזה מיישב הסתירות בדבריו, שהזכרנו בציון הקודם, שבה' אישות כ' שגמרו הקידושין ובה' גירושין כ' דוקא בבעל, אלא שבבעל נגמרים הקידושין הראשונים), ובדעת הטור שכ' בסי' מ"ג שאם גדלה חלים הקידושין הראשונים ואין צריכה קידושין אחרים. וכ' הרד"ק שם שדקדקו כן ממה שתירץ רבין ביבמות שם הברייתא של קידושיה תלויים דהיינו בבעל, משמע שהבעילה מקיימת את הקידושין הראשונים, ולכן הקידושין תלויים. ועי' להלן ציון 643 בדעת הטור. ועי' לח"מ בה"ח שם שהסכים להרד"ק בדעת הרמב"ם והטור. אך יש להדגיש שיש הבדל בין הרד"ק והלח"מ, דהנה ז"ל הרד"ק: "וכשבא עליה אחר שגדלה הואיל ועשתה דבר שמתקדשת בו מן התורה אע"פ שלא היו לְשָם עדים הרי גמרה בלבה שרוצה בקידושין הראשונים וחלו קידושי כסף" משמע שחלים ממש הקידושין הראשונים. וכמו"כ משמע שדוקא בכסף אבל לא בביאה ושטר (וכנ"ל ציון 636), ואילו הלח"מ שם סובר שהבעילה שלאח"כ היא גמר הקנין. וקידושי הכסף שמתחילה אינם אלא התחלה. ומסתבר שלדבריו אפילו קידשה תחילה בשטר או בביאה הרי כאן התחלת הקידושין וכשבועל אח"כ נגמרים הקידושין. ועי' נו"ב מ"ת חאה"ע סי' נ"ב שמפרש ג"כ כהרד"ק אך באופן אחר. ועי' כ"מ שם שכ' שד' הרמב"ם בה' גירושין הם כד' הטור והמפרשים שהביאה היא קידושין מחדש (וכן ר"ל שם בדעת המ"מ). ומה שהזכיר את הטור תמוה שהרי לשון הטור בסי' מ"ג משמע שגמרו הקידושין הראשונים. ויש עוד קושי בטור ויבואר להלן ציון 643.
  647. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב בדעת הסמ"ק שכ' גבי קטנה שהלך אביה למדינת הים ונתקדשה (עי' להלן בפ': כשאביה במה"י) שלכי גדלה גדלו הקידושין עמה, ואין לומר שהיינו דוקא בבעל שלשון "גדלו הקידושין" משמע מעצמם. (ויש להעיר שלשיטת הרד"ק בציון הקודם אין זו ראיה שי"ל ע"י הבעילה נגמרים הקידושין הראשונים) ועוד שלשון הסמ"ק הוא ממש לשונו של רב ששת שסובר שאפילו לא בעל נגמרים הקידושין; מהרי"ק שם מתשו' ר"י בר יהודה (ברזילי) שכ' בקטן שקידש לו אביו שחוששים לקידושין גם מטעם זה: שמא ארצויי ארצי קמיה אחרי שגדל ושתק וקבל ואחר מכן חזר בו (ע"ע קידושין וע' קטן) ואם אומרים כן בקידושי קטן שעיקר מעשה הקידושין הם מצד האיש והיה קטן בשעת קידושין ובכ"ז אם אח"כ נתרצה הם קידושין, כ"ש בקטנה ועיי"ש.
  648. ↑ מהרי"ק שם בדעת הר"ח והרי"ף שמה שכתבו ספוקי מספ"ל ואזלינן לחומרא היינו שמסתפקים אם הלכה כרב או כרב ששת, וכנראה כן הבין גם הראב"ד בדעתם, וזהו שהשיג בספר הזכות יבמות שם שבמסקנא הסכים רב ששת לרב. עוד השיג שלא יתכן לומר שבגלל שמסתפקים שמא הלכה כרב ששת ע"כ הולכים לחומרא שהרי אדרבא לרב הוא שמחמירים שאין היא אשת איש גמורה מן הראשון וצריכה גט משני. ועי' מהרי"ק שם שנתקשה ג"כ בד' הרי"ף שהרי במסקנא מוכיח הרי"ף מנדה מ"ו א' שאם לא בעל אינה אשת איש אלא מדרבנן ולעיל כתב שהיא ספק א"א מן התורה, והיא סתירה. ועי' ברמב"ן במלחמות שם וברשב"א שם שפירשו ספקם של הר"ח והרי"ף באופן אחר וכנ"ל ציון 640. ועי' תשו' הגרש"ז מליאדי (סי' כ"ג) שכ' על המהרי"ק "שבימיו לא נדפס עדיין ספר המאור שכ' שם הרז"ה על הרי"ף שדבריו מעורבבים וכן השיגו הראב"ד והודה להם הרמב"ן בספר הזכות והרשב"א בחידושיו ופירשו כוונת הרי"ף ג"כ על מדרבנן ולאפוקי מהמתירים לגמרי"; טור אה"ע סי' קנ"ה שאם לא בעל הוא ספק קידושין וכ"כ בשו"ע שם סכ"א. ופירשו הפרישה שם אות מ"ו ובביאור הגר"א שם אות ע"א שהוא ספק שמא הלכה כרב ששת. ועי' ביאור הגר"א שם שכנראה אינו מסכים לזה והביא ד' הראב"ד שגם ר"ש הודה לרב, והביא עוד ראיות שבלא בעל אינה א"א מן התורה כלל. (ועי' לעיל ציון 641 מהרד"ק והכ"מ שכ' בדעת הטור שרק בבעל היא א"א מה"ת, ולא הזכירו שקשה ממ"ש הטור סי' קנ"ה שהוא ספק קידושין). ויש להעיר עמש"כ בטוש"ע שם אחרי זה "וע"כ צריכה גט מראשון מדרבנן" ותמוה שכיון שהוא ספק קידושין א"כ צריכה גט מחמת ספיקא דאורייתא. ועי' בב"ש סי' קנ"ה סקל"ב שהקשה מנדה מ"ו א' שאם לא בעל אין חוששים שמא נשרו משום שהוא ספק דרבנן, משמע שאינו ספק תורה. ואין לומר שהוא ספק ספיקא שהרי ספק אחד הוא מחמת בעיא דלא איפשיטא ואין זה בכלל ס"ס ועי' דגול מרבבה שם שכ' עליו שאין זה בעיא דלא איפשיטא אלא מחלוקת אמוראים. ועוד שגם ספק בעיא דלא איפשיטא מצטרף לס"ס (ע"ע ספק ספיקא), ועי' נו"ב מ"ת סי' נ"ב שכ' ג"כ שהוא ס"ס, ועוד כתב שם בדרך אחר חדש, שהוא ספק תורה ומ"מ למעשה א"צ גט אלא מדרבנן, שלגבי דין תורה יש לה חזקת פנויה (עיי"ש). ולפי"ז יש לתרץ גם מה שהעירונו למה צריכה גט רק מדרבנן. ועי' ב"ח סי' קנ"ה שדעתו שלא גמרו הקידושין אלא מדרבנן, ולפי"ז מיושב ג"כ למה א"צ גט אלא מדרבנן. ועי' ב"ש שם.
  649. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב מדברי הראבי"ה (שבמרדכי קידושין סי' תקי"ד) ועי' תשו' הגרש"ז מליאדי סי' כ"ג שחולק ע"ז וסוברים שאפילו בלא נתאכלו המעות אינה מקודשת מה"ת כיון שבשעה שנתן לה המעות היתה קטנה ולא בת קידושין. ועמש"כ להלן ציון 676.
  650. ↑ גמ' יבמות שם.
  651. ↑ שם.
  652. ↑ תוס' חד מקמאי ושאר הראשונים שם. ועי' להלן ציון 665.
  653. ↑ גמ' שם ורש"י ומש"כ שאין קידושי קטנה כלום ר"ל שמן התורה אינם כלום, וכיון שיש לו אפשרות שתהא מקודשת מה"ת, מן הסתם עושה כן, ועי' ריב"ש סי' קצ"ג שכ' שמשגדלה כיון שיכול לקדשה מן התורה, אם ממשיך רק בקידושין דרבנן הרי"ז בעילת זנות.
  654. ↑ גמ' שם.
  655. ↑ במדבר ה'.
  656. ↑ רש"י.
  657. ↑ רש"י.
  658. ↑ רש"י. וע"ע קידושי טעות. ומש"כ אין מעשיה כלום, היינו מן התורה, אבל מדרבנן הם קידושין ועי' לעיל ציון 648. וכד' רש"י כ' גם בתוס' נדה שם ד"ה קידושי טעות ובתוס' הרא"ש נדה שם שר' ישמעאל מדבר גם בקידושי קטנות. ועי' להלן ציון 666.
  659. ↑ נדה נ"ב א'. ועיי"ש שכן סברו גם חבריו של רב כהנא ורצו לעשות מעשה שתמאן אחר שנבעלה ורב כהנא החזירם מזה. ועי' להלן ציון 668; וכ"כ התוס' יבמות ק"י א' ד"ה. קסבר ששמואל סבר בזה כר' ישמעאל. ובזה תירצו שם שלא קשה על שמואל מן המשנה שם כי הוא יסבור כר"י. ועי' בציון הבא שהרי"ף דחה ד' שמואל משום שקשה עליו מן הברייתא של קידושיה תלויין. ועי' תוס' חד מקמאי יבמות שם ששמואל יְיַשב שהברייתא היא לפי רבנן, והוא סובר כר"א דשם. עיי"ש.
  660. ↑ רי"ף יבמות שם, משום שלשמואל קשה הברייתא של קידושיה תלויין (לעיל ציון 628). ועי' תוס' חד מקמאי שם שיִישֵב הברייתא לשמואל (כנ"ל בציון הקודם) ומ"מ ספק שלא כמותו אלא כרב; רמב"ם גירושין פי"א ה"ו; טוש"ע אה"ע סי' קנ"ה סכ"א.
  661. ↑ ריב"ש סי' ו'.
  662. ↑ ריב"ש שם ובסי' קצ"ג בשם הרא"ה.
  663. ↑ ריב"ש סי' ו' שדעת הרא"ה היא דעת יחיד, וכל הראשונים כתבו שצריכה עדי ייחוד.
  664. ↑ משנה נדה נ"ב א'.
  665. ↑ רש"י. ועיי"ש שלא גורסים "על הלבן", וי"ג "שירבה השחור על הלבן". ועי' הערת אלבק למאירי יבמות שם.
  666. ↑ רש"י נדה שם, ואין ר"ל שחלים מן התורה, שהרי זוהי דעת רב ששת ואין כן הלכה (עי' לעיל ציון 640) אלא שמדרבנן נעשית מקו' גמורה וצריכה גט.
  667. ↑ רש"י נדה מ"ו א' ד"ה אבל. ויש להעיר שלדעת שמואל שגם בעל אינה א"א גמורה (לעיל ציון 645) צ"ל שגוזרים שמא תבוא למאן הנבעלת בפירוש לשם קידושין, ועי' רש"ש נדה נ"ב א' שהעיר על הסתירה בין שני דיבורי רש"י. ועי' רמב"ן ורשב"א יבמות ק"ט א' שלכן לא מתרצים בגמ' שם את הברייתא של קידושיה תלויים שהיינו שאם תגדל יהיו נגמרים הקידושין מדרבנן, משום שמה שאינה יכולה למאן משגדלה אין זה משום שנגמרים הקידושין אפילו מדרבנן, אלא משום שלא תקנו חכמים מיאון לגדולה, והיינו כטעמו של רש"י בנדה מ"ו א'. ועי' להלן ציון בשם מתיבות שכ' להבין יבמות שם שלכן לא תירץ שקידושיה תלויין מדרבנן משום שיכולה למאן גם משגדלה, יוצא מדבריו שלמ"ד שאינה יכולה למאן משגדלה הוא משום שהקידושין נגמרים מדרבנן. והוא כטעמו של רש"י בנדה נ"ב א'. וכן מוכח מה"ה פ"ד אישות ה"ח שכ' על הרמב"ם שכ' שבגדלה נגמרים הקידושין – שאם לא בעל נגמרים מדרבנן וצריכה גט. ועי' נוב"י מ"ת סי' נ"ב טעם אחר למה אי למאן. וע"ע בנוב"י שם שחידש שבאופן שאמרה קודם שגדלה שאינה רוצה לישב עמו, אף שאין זה מיאון, מ"מ יכולה אז למאן גם אחר שגדלה. וכן חידש שם שאם מת בקטנותה ונפלה לייבום ולא מיאנה עד אחר גדלות שיכולה למאן גם אח"כ, ועיי"ש טעמו. וע"ע מיאון.
  668. ↑ תוס' הרא"ש נדה נ"ב א'. וכ' זאת שם למ"ד שר"י חולק אפילו בנבעלה. ואינו מובן שלכאורה לדברי הכל צ"ל כך.
  669. ↑ עי' לעיל ציון 654.
  670. ↑ תוס' נדה שם ד"ה קידושי טעות .משחו שלא יחלוק שמואל על המשנה דריש יבמות ודנדה שם. וכן שבב"ב קנ"ו א' אמר שמואל עצמו בודקין למיאונין כרבנן ודלא כר"י. ויש להעיר שבתוס' הרא"ש שם כ' עוד שאי אפשר ששמואל יחלוק על המשנה יבמות ק"ט א' שתמתין עד שתגדיל, וצ"ע שהרי אפילו אם נאמר שלשמואל אין מיאון משגדלה הרי אין זה אלא מדרבנן ולא מן התורה (שהרי אמר שמואל (ציון 666) צריכה גט מן השני) ואיך זה תידחה זיקת אחותה, ובע"כ עלינו לומר שהמשנה דיבמות ק"ט א' היא בבעל ואמר בפירוש שמקדשה בביאה זו, או שהיא שלא כשמואל, ושמואל סובר כר' ישמעאל, וכנ"ל בציון 654, וצ"ע.
  671. ↑ רשב"א יבמות שם שמה שמסיק נדה שם "נמנו וגמרו" היינו שר"י עצמו לא אמרו על קטנה. ועי' חי' הר"ן נדה שם שכתב ג"כ כך. אך כ' משום שבעל לשם קידושין. ודבריו תמוהים שהרי שמואל באמת סובר למסקנא שבועל ע"ד קידושין הראשונים (עי' יבמות שם) ומסתבר שכר' ישמעאל רבו אמרה, הרי שאין אומרים שבעל לשם קידושין.
  672. ↑ נדה נ"ב א' והיינו כרב (לעיל ציון 648) שבועל לשם קידושין.
  673. ↑ חבריו של רב כהנא, ועיי"ש שר"כ החזירם מזה משום ש"נמנו וגמרו" וכו'.
  674. ↑ נדה שם.
  675. ↑ חידושי הר"ן שם.
  676. ↑ מתיבות (הובא ברשב"א ובריטב"א ובמלחמות יבמות ק"ט) שהוכיח ממה שרבין תירץ שם לרב שקידושיה תלויין שאם בעל נעשית מקודשת גמורה ולא תירץ שאפילו לא בעל נגמרו מדרבנן, הרי שכ"ז שלא בעל אף מדרבנן אין צריכה גט ויוצאה במיאון.
  677. ↑ ר"ח ורי"ף יבמות שם, בספק הוא אם יש לסמוך על תירוצו של רבין וע"כ הולכים לחומרא וצריכה גט גם מראשון. ועי' רמב"ן במלחמות ורשב"א שם שכתבו שגם רבין סובר כך ומה שלא תירץ שקידושיה תלויים מדרבנן – משום שמה שאינה יכולה למאן משגדלה אינו משום שגמרו הקידושין אלא משום שלא תקנו מיאון בגדלות (ועי' לעיל ציון 662). ועי' רמב"ן שם שפירש כן בד' הרי"ף, וכוונתו למ"ש הרי"ף, שם שאין הלכה כשמואל משום שאינו יכול לתרץ הברייתא של קידושיה תלויין (כנ"ל ציון 655) ואם נאמר שיש לומר תלויין מדרבנן הרי יש לנו תירוץ לשמואל, וע"כ שאין לומר כן כנ"ל; רמב"ם פי"א מגירושין ה"ה; וש"ע אה"ע סי' קנ"ה סי"ב.
  678. ↑ עי' לעיל ציון 629.
  679. ↑ עי' לעיל בפ': נתקדשה שלא לדעת האב, ועי' להלן בפ': כשאביה במדינת הים, שי"א שאם אביה במה"י יש לה נישואים מדרבנן.
  680. ↑ מהרי"ק שורש ל"ב שהרי גם כשהיו בה בקטנותה קידושין דרבנן אין אלו קידושין מן התורה כלל, ומ"מ לכשגדלו גמרו מה"ת, וא"כ ה"ה כשלא היו קידושין כלל, שלגבי קידושי תורה אין שום עדיפות בקידושין דרבנן. אך מ"מ אין צריכה גט אלא מספק, מפני שמסתפק שם שמא גם ביתומה קטנה כשגדלה לא גמרו הקידושין אלא מדרבנן. ועוד שי"ל שרק ביתומה גמרו הקידושין כיון שגם מקודם לכן היו קידושין דרבנן. ועי' להלן ציון 683; רמ"א סי' ל"ז סי"א בשמו; ושם נרשם בשם הריב"ש וט"ס הוא וצ"ל מהרי"ק.
  681. ↑ רמ"א שם בשם תשו' הרשב"א. ועי' ח"מ שם שכ' שלא מצא חולק על דינו של המהרי"ק ואין ראיה מרשב"א שלא כתב אלא שאם בעל היא ודאי מקודשת, אך יתכן שמודה שגם בלא בעל צריכה גט. ועי' ב"ש שם שכתב שמהתרומת-הדשן סי' ר"ח משמע שבלא בעל א"צ גט. ועי' בתשובות הגרש"ז מליאדי סי' כ"ג שתמה על הח"מ שכ' שלא מצא חולק על המהרי"ק שהרי העיקר הוא כדעת הסוברים שבלא בעל אינה מקודשת אלא מדרבנן (עי' לעיל ציון 640), ומה שדימה שם במהרי"ק לנתרצה האב אח"כ שמקודשת (לעיל ציון 357) אינו דומה כלל ששם היא בת קידושין שאביה קיים, משא"כ ביתומה. וע"ע שם בתשו' הגרש"ז שהבי בשם תשו' מהרי"ל ס"ס פ"ב שבלא נתאכלו המעות יש לחוש לקידושי תורה, אפילו אם בקטנותה לא חלו הקידושין אפילו מדרבנן, ושתלמידו מהרי"ו בסי' קי"ב חולק עליו שאין לחוש כלל לקידושי תורה, אלא משום גזירה דרבנן. ועיי"ש בהגרש"ז שהאריך. ויש להעיר שמלשון הרשב"א ותוס' הרא"ש (שעיל ציון 634- 635) משמע שדוקא כשבקטנותה היו בה קידושין דרבנן הוא שסובר רב ששת שאח"כ זה נעשה קידושי תורה, אבל לא כשלא היתה מקודשת כלל, וכ"כ בקרן אורה יבמות ל"ד א' שדוקא בקטנה שהם קידושין דרבנן גמרו אח"כ הקידושין, אבל לא בקטן שקידש אחר שיגדיל שאין כאן עכשיו קידושין כלל. וכן יש להוכיח מדברי הר"ח שהובאו ברשב"א יבמות ק"ז על המשנה שם "כל שא"י לשמור קידושיה אין צריכה למאן שהיינו שאם לא נבעלה לו משגדלה מותרת לָעולם (לעיל ציון 546) הרי מפורש שכשאין עליה קידושין כלל, אפי' כשגדלה אינו כלום.
  682. ↑ רמ"א בש"ע שם.
  683. ↑ ע"ע דבר-שלא-בא-לעולם.
  684. ↑ מל"מ פ"ד מאישות ה"ח. (ומסתפק שם גם בקטן שקידש לאחר שיגדיל).
  685. ↑ מל"מ שם שנחלקו בזה רש"י ותוס' יבמות ל"ד, ועי' בהמגיה שם שהביא ראיה מד' הרשב"א יבמות ק"ט שקטנה שגדלה הרי זה כמקדש לאחר שתגדיל (לעיל ציון 634) ודחה שרק בקטנה יתומה אומרים כן כיון שקודם שגדלה יש עליה קידושין מדרבנן. ועי' ציון הקודם. וע"ע במל"מ שם שהביא מהמהרי"ט שדייק מרש"י שם שהיינו דוקא בקידש ביום אחרן לפני שהביאה שת שערות. ופירשה במל"מ שם שהוא משום שקודם יום האחרון השערות הן שומא וא"כ אין זה מחוסר זמן בלבד אלא מחוסר מעשה – השערות, והוא דבר שלא בא לעולם. וע"ע שם במל"מ שנסתפק בנתאכלו מעות הקידושין קודם שגדלה אם מקודשת אפילו לדעת רש"י.
  686. ↑ נודע ביהודה מ"ת סי' נ"ב, שהתוס' לא נחלקו שם על רש"י אלא בעשו שליח כבקטנותם שאין מעשה קטן כלום ולא חלה השליחות. ועיי"ש שמהרשב"א יש להוכיח שחולק לגמרי על רש"י וסובר שגם בלי שליחות לא חלים הקידושין, אלא שבנוב"י שם מפרשה שהיינו דוקא כשהגדיל הזמן ואמר שתתקדש לאחר (כמפורש בלשון רש"י שם) וזה הוא דשלב"ל, ששמא באותו יום לא יבואו השערות משא"כ באמר סתם "לכשתגדיל" מודה הרבש"א שמקודשת, שהרי הרשב"א עצמו כ' בדף ק"ט ב' שהוא כמקדש לאחר שתגדיל, ולא סובר הנוב"י לחלק בין קטנה שחלו עליה קידושין דרבנן ללא חלו עליה קידושין כלל.
  687. ↑ אבני מילואים סי' מ"ג. ועי' המקנה סי' מ"ג שדעתו שהוא ספק קידושין.
  688. ↑ קרן אורה יבמות ל"ד, וכ' שם שמש"כ הרשב"א ביבמות ק"ט הוא רק בקטנה שחלו עליה קידושין דרבנן. ועי' לעיל ציון 676. וכ"כ בחזון איש נשים סי' ס"א אות ב', ועיי"ש שמעמיד ד' רש"י ביבמות שם שמעות הקידושין בעין בידה בשעה שהעריב שמש של יום אחרון משנת י"ג. והאיש והאישה והעדים יחד זמן מסירת הקידושין עד הערב, והרי זה כאומר לה עכשיו הרי את מקודשת לי במעות שבידך, ונעשה כ"עסוקים באותו ענין".
  689. ↑ עי' לעיל ציון 493.
  690. ↑ תוס' קידושין מ"ה ב' ד"ה בפירוש בשם השאילתות.
  691. ↑ הלכות גדולות בסוף ה' קידושין; תוס' שם בסוף הדיבור בשם בה"ג; סמ"ג; רמב"ן רשב"א רא"ש ור"ן קידושין שם בשם בה"ג; דעה א' בטוש"ע סי' ל"ז סי"ד ועי' ת"ה סי' ר"ח שה"ה בקידשה עצמה וכ"כ בבאה"ט בשם הר"י ווייל, ועי' לעיל ציון 514 ועל מש"כ שאם בא האב אחר שגדלה גדלו הנישואין מה כ' הב"ש ס"ק כ"ט שה"ה אם בא האב קודם שגדלה. ולגוף הדין של גדלו הנישואין עי' בפרק הקודם. ועי' רשב"א ורא"ש שם שנתספקו בדעת השאילתות שכתב שאם אביה קיים אינה יכולה להתקדש אם חולק על בה"ג, או שכוונתו דוקא כשהוא אצלה אבל בהלך למדינת הים מודה הוא לבה"ג. ובסמ"ק כתב שהשאילתות חולק על בה"ג וכ"כ בתרומת הדשן סי' ר"ח בשמו. ועי' תוס' קידושין (שלעיל ציון 685) וטור סי' ל"ז שהביאו ד' בה"ג בשם השאילתות. ובר העירו בהגהות מהרל"ח על הטור שם ובהעמק שאלה פ' משפטים ש' נ"ט שלפנינו בשאילתות אין מה שכ' התוס' והטור בשמו. ובהע"ש שם ר"ל שט"ס הוא בתוס' וצ"ל "בשם בה"ג". ועי' ת"ה סי' ר"ח שכ' שיש בידו תוספות משני פנים ושניהם כתבו כן בשם התוס'. ומהר"ח בתוס' שחיבר על האלפס כתב ג"כ כך בשם השאילתות. והרא"ש שלא כ"כ בדעת השאילתות אפשר שלא היו בידו שיטות אלו התוס'.
  692. ↑ הרא"ש שם לדעת בה"ג.
  693. ↑ הרשב"א הרא"ש וסמ"ג שם בשם התוס' (וכ"ה בתוס' הרא"ש, ובתוס' שלפנינו אין); דעה ב' בטוש"ע שם; ריב"ש סי' י"ד, וכ' שם שגם מהרמב"ם משמע שלא כבה"ג שלא הביא דין מיאון אלא ביתומה. (וצ"ע מד' הריב"ש בסי' קצ"ג שסובר כהבה"ג). ועיי"ש שהוכיחו ממה שהקשו בקידושין מ"ד ב' איך יתכן בקטנה שיש לה אב שתקדש עצמה ולא תירצו כשהלך למה"י. ועיי"ש ברשב"א שדחה ראיה זו.
  694. ↑ ר"ן קידושין שם. ועיי"ש שכ' "ואם קבלה היא נקבל".
  695. ↑ הרא"ש שם לדעת התוס'.
  696. ↑ (עי' ערך קידושין וע' קטן מחלוקת ראשונים בזה, וי"א שהיא בעילת זנות. והנה דעת הטור סי' א' שבקטן הרי"ז בעילת זנות וכאן כ' שאין זו בעילת זנות, ותירץ בט"ז ששונה כאן שאביה במה"י); רא"ש קידושין שם; טור אה"ע סי' ל"ז; ריב"ש סי' קצ"ג שגם התוס' אין חולקים על בה"ג אלא לענין שאין זה קידושין אבל מודים שאין זו בעילת זנות (ועי' ריב"ש סי' י"ד שכ' שגם בה"ג לא נתכוון לומר שהם קידושין אלא שאין זה בעילת זנות וכשגדלה אם יבעלנה תהא מקודשת גמורה. וצ"ע שהרי בלשון הבה"ג (ציון 686) מפורש שלכי גדלה גדלו הקידושין ומשמע שאפילו בלא בעילה והיינו משום שהיא מקודשת בעודה קטנה מדרבנן וכמו שהבינו כל הראשונים בד' בה"ג (ועי' לעיל ציון 642), וכ"מ בריב"ש עצמו בסי' קצ"ג ודבריו בסי' י"ד צ"ע רב.
  697. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג; רמ"א בד"מ ובש"ע סי' ל"ז סי"ד בשמו. ולא הזכיר הרמ"א "שיבעל", אך בב"ש שם ס"ק ל"ב פירשה כך כמפורש בגוף הריב"ש, שאפילו לבה"ג שחלו הקידושין מ"מ כיון שבהא האב ומיחה נתבטל והקידושין ואינה אלא מותרת להיות עמו וכדי שיגמרו הקידושין צריך שיבעול משתגדיל.
  698. ↑ רמ"א בד"מ ובש"ע שם בשם הריב"ש שם.
  699. ↑ רמ"א שם; ועי' ח"מ וב"ש שם שתמהו למה צריכה גט מן הראשון הרי אפילו לדעת בה"ג אינה מקודשת אלא למיאון (וכנ"ל ציון 687) וכשקידשה האב לאחר נתבטלו ממילא קידושי הראשון.
  700. ↑ ר' מנחם מיוני בתוס' קידושין מ"ד ב' ד"ה בפירוש; הרא"ש שם בשמו; הרמב"ן והרשב"א שם בשם "יש מרבותינו הצרפתים".
  701. ↑ קושיית ר"ת לר' מנחם בתוס' שם.
  702. ↑ תשובת ר' מנחם לר"ת שם ע"פ גיטין כ"ח ב' "שמא מת אין חוששים, שמא ימות חוששים". וע"ע מיתה.
  703. ↑ ר"ת שם; רא"ש וטוש"ע שם. ועי' רמב"ן רשב"א ור"ן שם שהביאו בשם ר"ת שמביא ראיה גם מעבד כהן ובת כהן שאם הלך הרב או האב למדינת הים בכל זאת אוכלים בתרומה ואין חוששים שמא מכר את העבד או שמא קידש הבת לישראל. ועיי"ש ברמב"ן רשב"א ור"ן שדחו הראיה ששם אין חוששים לכך שהרי יודע שאוכלים בתרומה ולא יכשילם, אבל בנדון דר"ת מנין לו לדעת שאמה תקבל בה קידושין וע"כ חוששים שמא יקבל בה קידושין מאחר. ועיי"ש שסיימו "וראוי להחמיר ולאוסרה עליו".
  704. ↑ ריב"ש סי' קצ"ג, והביאוהו בד"מ ובב"ש שם והוא מטעם הנ"ל בציון הקודם לענין עד ובת כהן שאינו חשוד להכשילם.
  705. ↑ תרומת הדשן סי' ר"ח "שאע"פ שלדעת התוס' השאילתות חולקות על ה"ג מי יקל כנגדם שכל דבריהם דברי קבלה"; רמ"א בד"מ שם בשמו; ובש"ע סי"ד. "ויש להחמיר כסברא ראשונה". ועיי"ש בח"מ ס"ק כ"ט.
  706. ↑ ח"מ שם בפירוש ד' הרמ"א. ועי' לעיל ציון 687.
  707. ↑ ח"מ שם ובס"ק כ"ז. ויש להעיר שמלשונו שכ' שלא לקדשה לכתחילה משמע שאם עבר וקידשה אין אוסרים אותה עליו מטעם שמא קידשה אביה שלענין דיעבד סומכים על הפוסקים שלא חששו שמא קידשה אביה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:קדושי_קטנה&oldid=136808"